פרק 19. אלוהים בצלמי ובדמותי: פוסט-דת עם ד”ר תומר פרסיקו

מה שפעם היה שמור לאליטה, דהיינו כהונה ונבואה, היום הוא לכל דיכפין. היום אתה יכול ללמוד קורס או אתה יכול לעשות את זה בעצמך, או אתה יכול פתאום לגלות שאתה יכול לדבר עם אלוהים. אף פעם לא היו כ”כ הרבה אנשים שחיפשו את אלוהים בעצמם וחשבו שזה לגיטימי לגמרי לחפש את אלוהים בעצמם

ד”ר תומר פרסיקו

בפרק שעבר טענו שהמונותאיזם הוא זה שיצר את הייחוד האנושי והעמיד את האדם במרכז ההוויה. הדת היא למעשה הממד הפוסט-אנושי הראשון שלנו, כי הדת רואה את האדם כחלק ממערכת על-אנושית פנטסטית שנשגבת מבינתו. רבים האמינו שדתות ילכו וייעלמו במאה ה20 עם התחזקות המדע והטכנולוגיה. ספויילר: זה לא קרה, נהפוך הוא. הפילוסוף יורגן האברמס והוגים אחרים, כבר טענו שאנחנו בכלל חיים היום בעידן פוסט-חילוני. אבל הגרסה 2.0 הזו של הדת היא קצת שונה. מה מאפיין אותה? מה היחסים שלה עם מדע וטכנולוגיה? האם המדע והטכנולוגיה מגיעים היום למעמד דת בפני עצמם? ואם כך, איזה מקום יש לדתות בעתיד? על כל זאת נדבר עם ד”ר תומר פרסיקו, מרצה אורח במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באונ’ קליפורניה בברקלי ועמית מחקר במכון שלום הרטמן

רוב הציבור תופס את המדע והדת כהפכים, אבל זה לא תמיד היה ככה. מי שלומדים היסטוריה של המדע מבינים מהר מאד שלמעשה הדת די אחראית לקיומו של המדע. היא קדמה וטיפחה אותו, ולמשך רוב ההיסטוריה האינטרסים של השניים היו די זהים. אולי זה יפתיע אתכם, אבל הדת הראשונה שהכשירה מחקר מדעי והמצאות טכנולוגיות, ממש כחלק מהתיאולוגיה שלה, הייתה האסלאם. הנביא מוחמד טען שניתן לדעת את האל דרך חקר מדעי של היקום, ובקוראן יש מאות פסוקים שעוסקים בדחף לדעת את האל דרך לימוד הטבע. החל משנת 800 לספירה ועד לשלהי ימי הביניים, העולם הערבי היה ה”מכה” של עולם המדע. האלגברה הומצאה בבגדד, המילה אלגוריתם קרויה על שם שיבוש שמו של מדען מוסלמי (אלחוואריזמי), והמספרים שכולנו עושים בהם שימוש היום הם מורשת של תור הזהב של המדע האסלאמי. היו להם אפילו מעין רובוטים כבר במאה ה12, בובות אוטומטיות שמזגו יין או ניגנו מוסיקה, שפיתח אל-ג’זארי, מעין לאונרדו דה וינצ’י המוסלמי

בנצרות החיבור למדע לא היה טבעי כל כך כחלק מהתיאולוגיה, היה צריך להמציא אותו, וההיסטוריון דיוויד נובל התחקה אחר הרגע שבו החיבור הזה ניצת. זה קרה בימי הביניים, כשנזירים פרנציסקנים הבחינו בזה שהאיכרים הפשוטים עובדים קצת פחות בפרך, מאז שיש כל מני אומנויות מכאניות (שזה היה השם לטכנולוגיה אז), דברים שאפשר להפעיל בשדה כדי להקל על האדם. פתאום יש מחרשות וטחנות מים וטחנות רוח, זה היה ממש ניצנים של אוטומציה, אבל ההקלה ניכרה בשטח. והפרנציסקנים שחיכו לסימן מישו, שלא הגיע בשנת האלף, פירשו את זה כסימן. האדם הרי נענש בעבודת פרך לאחר הגירוש מגן העדן והנה, הקלה. ברור שזה סימן משמיים, נכון? אז באמת מהתקופה הזו התחילו להופיע בהגות הדתית הפרנציסקנית כל מני אמירות מעניינות על טכנולוגיה ומדע. למשל, שהמדע והאמנויות המכאניות מקורן באורו של האל והן גם מובילות אליו, ושהמטרה שלהם היא להשיב אותנו למדרגת האדם הראשון בגן העדן, לפני “הנפילה”. משם נולדה הצדקה לקדם מדע, שהלכה והתפשטה בעולם הנוצרי, ונולד גם מושג חדש של אוטופיה כגן עדן שאפשר לבנות עלי אדמות, וזה נראה כמו חברה נוצרית, מדעית, משגשגת, עם המצאתיות טכנולוגית, שמשחזרת את חכמת הקדמונים והמלך שלמה, ואפילו מגיעה למדרגת הידע האלוהי

אז אם נתקלתם בקלישאה של יזמי הטכנולוגיה שאנחנו ממציאים טכנולוגיות חדשות כדי “להפוך את העולם למקום טוב יותר”, עכשיו אתם יודעים מאיפה הרעיון הזה מגיע. לפי דיוויד נובל, לזיהוי של הטכנולוגיה עם קידמה יש מסורת דתית עמוקה, כי הקדמה הזו אמורה לקדם אותנו אל עבר הידע האלוהי. בנאורות החילונית שימרו את הרעיון של הקידמה, רק היעד הדתי שלה היטשטש או נשכח בהדרגה

תומר: עוד יותר מזה, המדענים עצמם האמינו. הרבה מהמדענים היו אנשים דתיים או אפילו אנשי דת, בישופים וכמרים וכולי

נכון, לאורך רוב ההיסטוריה המדענים היו בעיקר כמרים ישועיים. רק בסוף המאה ה19, בעקבות דארווין, חל קרע אמיתי שהוביל לפיצול, ואז גם נוצר הנרטיב הזה שמאז ומעולם היה מאבק, והרדיפות אחר גליליאו וקופרניקוס הובלטו כדוגמאות סטנדרטיות, בעוד שהן היו דווקא היוצאות מהכלל, ולא כי היה מאבק בין דת למדע, אלא כי הדת העדיפה רעיונות מדעיים מסוימים על פני אחרים שפחות התאימו לה. האם היום אנחנו חיים בעצם בקיצונות השנייה? כלומר, זה מאד לא אופנתי להיות אדם מאמין בעולם המדעי, אפילו שרוב העולם הוא עדיין עולם מאמין, והאתאיזם הוא סוג של מיעוט, הוא מתנהג כמו רוב, והוא אכן רוב בעולם המדעי. זה מעניין

זה שהוא מתנהג כמו רוב זה אולי בגלל שהוא אליטה מסוימת שכולנו מכבדים מאד, אבל למה באמת מדענים הם יותר חילונים מהשאר? זו שאלה מאד מעניינת ואני חושב שצריך לענות עליה בשלוש תשובות שונות: ראשית, המדע או לפחות שדות מסוימים במדע, באמת הפריכו הרבה אמונות ומיתוסים. זאת אומרת, האבולוציה כן עשתה משהו, האבולוציה הסבירה לנו איך האדם יכול היה להיווצר ללא בריאה. עד שדארווין לא בא ונתן את הסיפור הזה, באמת לא הייתה דרך להסביר, אז גם אנשים שלא מאד אהבו את הסיפור של הבריאה, לא הייתה להם ממש אלטרנטיבה. אנחנו יכולים לבדוק ולראות שלמשל, התנ”ך הוא בעצם לא טקסט אחיד, אלא בנוי מכמה מגילות שחוברו להן יחדיו, על פי הבדלי סגנון, ואנחנו יכולים לבדוק ולהבין שכפי הנראה חומות יריחו לא נפלו, כי כשאתה חופר באזור יריחו אתה לא רואה את מה שאתה צריך לראות ארכאולוגית וגאולוגית

הסיבה השנייה, אני חושב, היא שעצם המסגרת החשיבתית שצריך לאמץ כדי לעשות מדע, היא מסגרת חשיבה נטורליסטית. אנחנו חייבים לנטרל את כל השדה המטאפיזי/מיסטי/מאגי מהחישובים שלנו. יש את האנקדוטה הידועה על לה-פלאס, ההוגה והאסטרונום בחצר של נפוליון, שבנה בשביל נפוליון את מערכת השמש, איך הכוכבים נעים סביב השמש, מין מודל כזה, ונפוליון שואל “יפה מאד, אבל איפה אלוהים במודל הזה?” אז לה-פלאס אומר לו “לא הייתי זקוק להיפותזה הזו”. הוא היה חייב להניח את אי קיומו של אלוהים כדי להסביר איך הפלנטות נעות סביב השמש בצורה שהיא סיבתית ותלוית חוק, אחרת אלוהים פשוט רוצה וזה קורה, ואין לנו הסבר מדעי. ואני חושב שהסיבה השלישית היא גם קשורה לצורת החשיבה המדעית, לדרך שבה המדע מחלק לנו את העולם לפרודות, לאטומים, או למונאדות, לחלקים קטנים שפועלים אחד על השני, אם זה בכוח פיזי או כח כימי או בכח ביולוגי

העולם הוא מחסן גדול של דברים, שכמו כדורי ביליארד, פוגשים אחד את השני ומשפיעים אחד על השני. זו צורת חשיבה שמביאה ברכה רבה והישגים מדעיים לא מבוטלים, כמובן, זו צורת החשיבה שנותנת לנו את הטכנולוגיה שלנו. אבל זו צורת חשיבה שרואה את העולם בצורה מסוימת, ואני חושב, מסתירה צורה אחרת של ראייה, ראיית העולם באופן יותר הוליסטי, שבו העולם הוא לא מחסן של חפצים, אלא הוא מרקם אחד. לא רוצה להגיד “אורגניזם” כי זה נשמע קצת יותר מדי מיסטי, אבל הוא איזושהי אחדות שבתוכה קורים דברים, אבל יש קשר בין כל דבר לכל דבר אחר, שהוא יותר מסיבתי – פגישתי כזה. ופה אני חושב שלצורת החשיבה המדעית יש בעיה, כי אם אנחנו יותר מדי מתמכרים לראיה הזו של העולם כמחסן, אנחנו בעצם מפספסים את הממד, שאני חושב שהוא אמיתי, של העולם כאחדות הוליסטית. ואני חושב שפה זו איזושהי נקודה של עיוורון שהיא מצערת, כי זה כן פספוס של ממד מאד חשוב במציאות

זה לא שלא היו מדענים שניסו למצוא נקודה משותפת או תיאוריה כוללת, שמכלילה גם את נקודת המבט הפרודתית-אטומיסטית של העולם וגם את נקודת המבט השלמה-הוליסטית של העולם. היו כאלה, למשל אחד מהם הוא דיוויד בוהם, פיזיקאי, היו לו הרבה שיחות שהן גם מוקלטות עם המורה הרוחני וההוגה גי’דו קרישנמורטי, שהן מאד מעניינות, ויש לו ספר שלם שנקרא “שלמות והסדר המוטמע”, שבו הוא מנסה לתת תיאוריה כזו, של איך העולם הסיבתי עובד יחד עם איזשהו הוליזם. וזה מדען רציני. כמובן שיש לך מיליון רבי מכר היסטריים כמו הטאו של הפיזיקה של פריטיוף קאפרה, שלפעמים העלו רעיונות מאד מעניינים, אבל הם לא היו מדענים

אז ניטשה הכריז על מות האלוהים בסוף המאה ה19 אבל לא באמת הצליח להרוג אותו. תזת החילון שניבאה ירידה בכוחה של הדת, הופרכה. מה השתבש

כשאנחנו מדברים על התקווה הזו, ההבטחה הזו, שככל שיהיה יותר מדע יהיה יותר חילון ותהיה פחות דת, לפעמים זה ככל שתהיה יותר השכלה יהיה פחות דת, לפעמים זה ככל שאיכות החיים, התנאים המטריאליים יהיו יותר גבוהים, תהיה פחות דת, לפעמים ככל שתהיה דמוקרטיה תהיה פחות דת. ככל שכל ההבטחות האלו שמבטיח לנו ונושאת בחובה הנאורות ילכו ויתממשו, כך אנשים ייפרדו מהמיתוסים שלהם, המסורות שלהם, מהאמונות שלהם וכו’. הסיפור הזה עצמו הוא מעין מיתוס מכונן של תנועת הנאורות וזה בעצם מה שהיא מעידה על עצמה, מה שהיא מנסה להבטיח לנו: הנה, אנחנו מביאים מסר חדש וצורה חדשה לחיות ולא נצטרך יותר את הצורות הישנות. אני בהחלט חושב שלזרוק את כל הסיפורים האלה מאחורי הגב ולהמשיך הלאה תוך התעלמות מהם, זו באמת שגיאה קשה

כי העולם בסופו של דבר, עד כמה שבני אדם השתנו (ואני לא חושב שאנחנו אותו דבר כמו שהיינו לפני אלפיים שנה) הרבה מהבעיות שלנו עדיין הן אותן בעיות. המתחים, הקטבים השונים בעולם שלנו ובחיים שלנו, הם עדיין אותם קטבים. למשל המצוקה שיכולה להיות לנו בבחירה בין חופש למשמעות או בין חופש למסגרת, או המתח בין שמרנות לפרוגרס, המתח בין זכר לנקבה, המתח בין מסגרת ליצירתיות, בין קהילה ליחיד, בין אוטופיה למציאות. הדואליזמים האלה, הקטבים השונים האלה עדיין נמצאים מסביבנו ומכתיבים את חיינו וכל אחד צריך להתמודד איתם בחייו. במובן מסוים אנשים חשבו עליהם כבר אלפי שנים וחלק מהחכמה שאנשים הגיעו אליה כשהם חשבו על המתחים האלה, נמצאת במיתוסים שלנו, בסיפורים הגדולים של המסורות הדתיות

אני רוצה ישר לשלול איזושהי ביקורת על התפיסה הזו, שיכולה להיות בכך שאנשים יאמרו: טוב בסדר יש אבל המון סיפורים, המון מיתוסים, המון אגדות, גם אני יכול להמציא עכשיו סיפור על עם שלא יודע מה, בנה כרכרה מוזהבת וחצה את השמיים במסעו אל החופש או ווטאבר. היו המון דתות וכתות וקבוצות והמון אנשים שסתם המציאו סיפורים. אבל אלה ששרדו את מבחן הזמן, אני אומר גם מתוך הגיון אבולוציוני, הם כנראה הסיפורים שיש להם משמעות בשבילנו, שבני אדם הרגישו במודע או שלא במודע, שהם אומרים להם משהו חשוב ולכן הם נאחזו בהם ולכן סיפורים אחרים אבדו בתהום הנשייה, כי אף אחד לא חשב שמספיק חשוב להעתיק אותם שוב ושוב ולזכור אותם בעל פה ולהעביר אותם מאב לבן וכו’. לכן הסיפורים האלה, למרות שהם לא התרחשו באמת, זה לא שאני בא ואומר שיש להם תוקף כמשהו עובדתי היסטורי, ואולי דווקא בגלל שהם לא התרחשו באמת, ומישהו טרח להמציא ולשכלל ולשפר ולשמר, דווקא בגלל זה יש להם המון משמעות, ואנחנו יכולים להיוועץ בהם בדרכים שונות כשאנחנו צריכים להחליט על הדרך בין אותם קטבים שמניתי קודם

יחד עם זה שתהליך החילון לא הולך כפי שחשבנו שהוא ילך, או כפי שבמאה ה19 ובמחצית הראשונה של המאה ה20 חשבו שהוא ילך, דהיינו, באמת הדת הולכת ודועכת עד כדי חוסר משמעות והעולם מתנהל בצורה רציונלית ונאורה… עם כל זה שזה לא קורה, זה לא אומר שלא היה תהליך חילון. אני חושב שבהחלט היה תהליך עצום של חילון, אנחנו במקום שונה לגמרי ממה שהיינו לפני מאתיים שנה, ואני יאמר לך את הדוגמא הפשוטה לכך: לדתות הממוסדות היום יש הרבה פחות כוח. במובן הזה היה חילון עצום. הדתות הממוסדות שולטות על הרבה פחות אזורים של חיינו. לא רק זה שהן לא מפעילות את בתי החולים ובתי הספר שלנו כפי שהן הפעילו בעבר, הן גם לא אחראיות על המענה שאנחנו נותנים לשאלות מהו טוב, מהו רע, מהי משמעות החיים, איך יודעים מה צריך לעשות בסיטואציה מסוימת, למה יש לשאוף וכו’. על השאלות הכי עקרוניות, הכי קיומיות האלה, הדת כבר לא עונה בשביל רוב האנשים, גם אנשים שמאמינים! גם אנשים שיש להם איזשהו סוג של אלוהים. אז הדת הממוסדת איבדה המון מכוחה, אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי. ודאי שהאמונה לא נעלמה, ודאי שיש עדיין אנשים דתיים, לא רק אלו ששייכים למסורות המסורתיות, אלא אנשים שמאמינים בצורה אינדיבידואלית בכל מני דברים שהם אימצו לעצמם, וזו תופעה שהולכת וגדלה  

אז נראה שניטשה בכל זאת הצליח להרוג לאלוהים משהו, את המיסוד שלו אולי, ומה שיש לנו היום זה גל שני ושונה של דת. תומר מנסה לאפיין מה שונה בו בעצם

תמיד הייתה דת קולקטיבית ודת אינדיבידואלית, נקרא לזה ככה. והדת הקולקטיבית היא אותה מסגרת חברתית שבעצם שמה אותנו בקואורדינטות, גם פיזיים, גם מוסריים, וגם מטאפיזיים: אנחנו יודעים מי אנחנו ומה אנחנו ומה אנחנו צריכים לעשות ומה טוב ומה רע וכו’, והיא הדת שעד לפני מאתיים שנה הייתה הצורה הנפוצה וכמעט הבלעדית של דת. לצד הצורה הזו של הדת תמיד הייתה דת אינדיבידואלית, דת שאפשר לקרוא לה יותר דתיות או רוחניות. זאת אומרת, אנשים פרטיים שיוצאים למסע, עוברים איזושהי טרנספורמציה, מחפשים לעצמם מזור או גאולה באופן אישי, אז הם נודדים למדבר ויושבים במערה או שהם עושים מדיטציה או הולכים על גחלים, מה שלא יהיה. אבל הם עושים את זה בצורה אינדיבידואלית, אז גם זה תמיד היה

אבל מה שאנחנו רואים ב 50-70 שנה האחרונות זה שהצורה האחרונה הזו של הדת, האינדיבידואלית, היא פופולרית בצורה שהיא אף פעם לא הייתה ובפער אדיר. זאת אומרת, אף פעם לא היו כל כך הרבה אנשים שחיפשו את אלוהים בעצמם וחשבו שזה לגיטימי לגמרי לחפש את אלוהים בעצמם. ושנית היא גם הרבה יותר פופולרית מהדת הקיבוצית הקולקטיבית. זאת אומרת, שבעוד הדת הקולקטיבית הלכה ונסדקה ונחלשה ודעכה, הדת הפרטנית הלכה ועלתה, והדת הזו גם משתלבת בהמון שדות של ידע. היא יכולה להשתלב טוב עם מדע, כמובן כל הניו אייג’ מלא בזה, ולכן היא כל כך מצליחה גם היום

כרמל: בזמן שאתאיסטים לוחמניים כמו ריצ’ארד דוקינס מנסים (ללא הצלחה, אגב) לדכא דת, הפילוסוף אלן דה-בוטון הציע שאולי יש דרך אחרת להיות אתאיסטים, דרך שמכבדת את הדת ומכירה בהצלחה העצומה שלה להבין משהו עמוק על טבע האדם או איך עושים קהילה. הוא הציע את הדת כמודל לחיקוי עבור מוסדות אחרים, ואפשר לראות שעוד לפני כן, מותגים גדולים כמו אפל למשל, העתיקו אלמנטים מיתוגיים, ריטואליים, וקהילתיים מדתות. ואז פתאום הרבה דברים מתחילים לדבר כמו דת, להיראות כמו דת, ולהרגיש כמו דת. אפילו המדע. יש מושג כזה שנקרא “מדעיזם“, שזה לתפוס את המדע ושיטותיו כאבן הבוחן היחידה לאמת, הקריטריון היחיד להסביר את העולם. זה דבר עלול ליצור רדוקציה של המורכבות של העולם ובעצם משתמש במדע להצדקת הכל, זה הופך לסוג של דוגמה דתית בפני עצמה וזה לא המדע, לא ככה הוא עובד. אולי זה קורה בגלל שהמדע צריך להתגונן היום מול שיח דתי באמצעות רטוריקה דתית. למשל, כשיש מאבקים בין בריאתנות לאבולוציה או בעד ונגד משבר האקלים, אנשים מסתובבים בהפגנות עם שלטים כמו “אני מאמין במדע“. והשימוש הזה באמונה בהקשר למדע הוא מרתק מבחינה רטורית

תומר: אני מסתייג מהתחביב הזה לקרוא לכל מני דברים דת. המדע יכול להיות דת והפסיכואנליזה היא דת וכדורגל זה דת וכו’. זה נכון שהמסגרות החברתיות או הנרטיביות האלה יכולות לשבות את ליבנו ואנחנו יכולים להאמין בהן ו”להישבע אמונים” לדבר הזה, וזה יכול להשתלט לנו על החיים. אבל יש הבדל גדול, בכל זאת, בין כל הדברים האלה לבין דת כפי שהכרנו אותה בעבר. הדתות בעבר הציעו מסגרת שחרגה מהאימננטי, חרגה מהעולם הזה, מהכאן והעכשיו. אלוהים הוא משהו הרבה יותר גדול ממני, הוא מחליט בשבילי לא רק איך העולם ייראה, אלא גם מה טוב ורע, ואני חייב דין וחשבון לכח הזה, או לישות הזו, או לאמת הזו. זה דבר שאין לנו בכדורגל ובלאומיות (שהיא גם למשל “דת”) ובמדע. כי אלה תוצרים אנושיים שיכולים להשתנות על פי ההחלטות, אולי לא שלי אבל של החברה שלי, ואני יכול לשכנע את החברה שלי לעשות כך או אחרת ולנסות. כל המסגרות הללו מוגבלות לאימננטי, לעולם הזה, אין להם טרנסנדציה, ולכן אני מהסס לקרוא להם דת במובן היותר עמוק של המילה

כרמל: אפשר לדבר פרק שלם רק על ההגדרות השונות והמשתנות שיש למושג דת. יש הגדרות שקשורות רק לאמונה, יש הגדרות שקשורות רק לאלמנט מוסדי או לריטואלים, יש הגדרות תפקודיות כמו זו של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שאומרת שדת היא פשוט מוסד שעושה הפרדה בין קודש לחול. ויש גם הגדרות פוסט-מודרניות שמנסות להכיל כל מערכת אמונות ופרקטיקות שרואות את עצמן כדת. לתומר יש הגדרה שמרנית יותר, אבל דווקא היא מאפשרת לכלול בתוכה כמה דברים שאולי יפתיעו אתכם. אולי מדע לא, אבל טכנולוגיה כן

תומר: אז אם אנחנו מכניסים ממד טרנסנדנטי לתוך האמונה שלנו, לתוך המסגרת שאנחנו מנויים עליה – וזה יכול להיות באמת הטכנולוגיה, או אפשר להפוך לאומיות למשהו דמוי זה שמתקרב מאד, כי המדינה גדולה מאתנו, והיא מבטיחה לי חיי נצח שיזכרו אותי אחרי מותי וכו’ – אם אנחנו מכניסים את זה, אז זה מתחיל להיות באמת דומה לדת. בטכנולוגיה, כפי שאמרת, יש באמת כל מני כיוונים שאפשר לראות את זה קורה, כמו למשל הדוגמא המאד פשוטה של ריי קורצווייל והסינגולריות שלו. הוא כל הזמן מבטיח לנו שאוטוטו נגיע לנקודת הסינגולריות שבה כל המציאות שלנו תשתנה, כי הטכנולוגיה תגיע לרמה כזו שנוכל להעלות את המיינד שלנו לענן או… אין לי מושג. אבל ברור שיש פה ציפייה, שאפשר לקרוא לה משיחית, לטרנספורמציה מוחלטת בחיי האדם ובחיי החברה, ולכן התקווה הזו שלו והאמונה שלו (נקרא לזה ככה) בטכנולוגיה, היא משהו דתי

כרמל: זה רעיון אמוני, זו נבואה יותר מאשר תחזית מדעית. תזת הסינגולריות היא רעיון אחד בתוך השיח על טרנס ופוסט אנושיות, האופק שממתין לנו מעבר להיותנו “רק” בני אדם. חוקרת היהדות חוה תירוש-סמואלסון ניתחה את הפעילות הטרנסהומניסטית בכלים של דת וטענה שיש פה חפיפה תפקודית. התנועה הטרנסהומניסטית עוסקת בעיקר בהארכת חיים רדיקלית והרחבה של היכולות האנושיות מעבר לביולוגיה, נושאים שנקדיש להם בעתיד פרקים נפרדים. אז תירוש-סמואלסון חושבת שסוד הפופולריות של הרעיונות הטרנס-הומניסטים (שאנשים מכירים אותם מהשיח הציבורי, הרפואי, והמדע הבדיוני, גם אם לא שמעו את המושג הזה בעבר), זה שהוא נוגע בדחפים דתיים עמוקים שיש בכולנו, אבל בשפה חילונית. יש פה משהו היברידי ובעצם יש פה איזו “הקסמה מחדש” של החילוניות, סוג של רוחניות חילונית. חוקר הגיימינג והטרנסהומניסט ויליאם ביינברידג’ טען שטרנסהומניזם תהיה הדת של הציביליזציה הגלקטית העתידית, כלומר לא שתיעלם האמונה – זה איזה טוויסט חדש על תזת החילון – אלא שהיא תופנה כלפי מדע וטכנולוגיה, כי הם ישכללו אותנו וירחיבו את היקום שלנו בפועל. בעצם, הביולוג ג’וליאן האקסלי טבע את המושג טרנסהומניזם בתוך ספר משנת 1927 שנקרא “דת ללא התגלות” והוא בעצם הציע את זה כדת חדשה – דת האמונה באדם, ביכולת שכלול הטבע האנושי שלו בעזרת מדע וטכנולוגיה, ביכולת שלו להתעלות

תומר: מה זאת אומרת דת הומניסטית? אם אנחנו אומרים שאנחנו מאמינים באדם ואפילו יכולתו האינסופית או משהו כזה, זה הומניזם! זה עדיין לא משהו שחורג מהאדם. אני בכל זאת רוצה להיאחז במאפיין המאד חשוב הזה של דתות עבר, בין אם יש או אין להם אלוהים. גם הבודהיזם שאין לו אלים לכאורה, הוא עדיין מדבר על חריגה מהמצב האנושי, על משהו אחר שאנחנו נכנסים אליו שהוא טרנסנדנטי למצב האנושי, ואני חושב שהמאפיין הזה מאד חשוב כדי שאנחנו נדבר על דת

כרמל: אוקיי, עד עכשיו דיברנו על טכנולוגיה עתידית אבל גם הטכנולוגיות הדיגיטליות הנוכחיות כבר מחוללות שינוי עמוק בדת. היכולת לעשות דיגיטציה לכל חומר, מתמונה ועד לדנ”א, זה ממש להפוך חומר לרוח, למשהו לא חומרי. אבל מרחבי האינטרנט הם לא דמיוניים, יש להם תכונות חומריות ואחיזה ממשית בחומרה במציאות, אבל צריך להבין שיש כאן פלטפורמה למימוש רעיונות תיאולוגיים לא פחות מאשר יישום מדעי 

תומר: ישר נזכרתי בעולם האידאות של אפלטון. הרי האינטרנט בשבילנו היא סוג כזה של עולם אידאות, של האמת שנמצאת אי שם וגם אפשר להגיע אליה, זאת אומרת, גוגל יענה לנו תשובה על כל שאלה. כי יש לנו גישה למאגר הידע או התבונה האוניברסלית. אז במובן הזה נכון, כל מני רעיונות כאלה מתגשמים, ואני מסכים אתך גם שזה מנכיח את הרוחני, כי יש פה עולם שלם שהוא מעלינו, ענן כזה, שאנחנו יכולים לשלוף ממנו דברים

כרמל: חוקרי דת ומדיה טוענים למשל שהאינטרנט מתפקד כמעין “מרחב שלישי” שמטשטש את כל ההבדלים בין מוסדות ליחידים, בין דת לתרבות פופולרית, בין קודש לחול (בעצם עושה עבודה הפוכה לאותה הפרדה שהמוסד הדתי טורח עליה לפי דורקהיים). וזה מאפשר לדת, שנתפסה לפני כן כספירה נפרדת, קדושה, שאסור לה להתערבב עם פוליטיקה ודברים אחרים למשל, לחלחל חזרה לחייי היומיום שלנו. ופתאום הדת היא בכל מקום, בגיימינג, בממים, בקבוצות של וידויים בפייסבוק

תומר: התפיסה שלנו של דת כמשהו שהוא חלק מהחיים אבל גם נשגב, אולי עליון וקצת מופרד מהחיים, כי זה משהו שאנחנו עושים ביום א’ כשאנחנו הולכים לכנסיה וזה לא מעורב בפוליטיקה ולפעמים זה לא נוגע לחיי היומיום… התפיסה הזו עצמה שמשותפת לכולנו בעולם המודרני, היא תפיסה נוצרית, היא תפיסת הדת והאמונה בעולם הנוצרי, והיא תפיסה שכולנו ירשנו בגלל שאנחנו חלק היום מהעולם הנוצרי והעולם הנוצרי מכתיב את התרבות במידה רבה בכל העולם. אבל אם תסתכלי על היהדות או על האסלאם, הרי המרכיב הדתי במסורות האלה חולש על כל החיים, מהדרך שבה אתה זורע את הזרעים בשדה ועד לדרך שבה אתה יוצא למלחמה, איך שאתה מתחתן ומקיים יחסי אישות, ובוודאי איך שאתה מתפלל. אבל זה כל החיים. אז מה שאת מתארת זו בעצם איזושהי חזרה לתפיסה הרבה יותר נפוצה, פשוט לא נוצרית

אבל החידוש היום, ופה הם מוסיפים על זה, הוא שזה לא סתם טשטוש אלא רמיקס, נוצר פה משהו חדש שגדול מסכום חלקיו, משהו שלא יכל להתחבר קודם לכן כי הוא מורכב מהפכים. למשל, דת אתאיסטית. יש המון דתות חדשות שהן אתאיסטיות לחלוטין וזה אוקסימורון. דת מפלצת הספגטי המעופפת היא אולי המוכרת והגדולה שבהן, זו דת שיצרה מיתולוגיה סביב ישות מומצאת בתור התרסה נגד לימודי בריאתנות כתיאוריה מדעית בבתי ספר, אבל כיום מדובר כבר במוסד דתי בינלאומי עם למעלה ממיליון וחצי מאמינים והכרה רשמית בלא מעט מדינות

אני לא חושב שזו באמת דת. יודעת מה? בעצם זו הטרלה! זה אנשים שנמאס להם מהמקום הפריבילגי שמסורות דתיות מקבלות בחברה והם אומרים אה, אם לדתות יש כל מני צ’ופרים, החל מהקלה במס ועד לימי חופש מהצבא אם אתה מכריז שאתה לא מתגלח כי ספירת העומר או וואטאבר, אז גם אנחנו. גם לנו יהיו פריבילגיות ואנחנו נוכל להצטלם לרישיון הנהיגה שלנו עם סיר פסטה, מסננת פסטה על הראש, והא לכם דתיים עלובים, תראו שגם אנחנו יכולים להמציא שטויות.  אחלה! קודם כל זה נחמד, זו ביקורת חביבה על המסורות הדתיות ועל המקום הפריבילגי שלהן בחברה הנוכחית. יש לזה את המגבלות של זה. קודם כל, אני לא חושב שאנשים שעושים את זה באמת לוקחים את זה ברצינות כמו שאנשים מסורתיים לוקחים את המסורת שלהם ברצינות. יש פה לא רק חוסר כנות אלא גם חוסר תוקף למה שהם מבקשים מהמדינה. זאת אומרת, אם אני רוצה, נגיד ניקח דוגמה קיצונית, לפצוע את התינוק הקטן שלי באבר מינו, להטיל בו מום ולהקיז את דמו בשם המסורת שלי. זה דבר נוראי, זה דבר שלא היינו מרשים לאף הורה לעשות בשום אופן, אבל אנחנו מרשים להורים לעשות את זה. למה? כי יש פה אלמנט של מסורת שיורד למעמקי הזהות של אותם אנשים. הם יהודים, אבות אבותיהם עשו את זה, אבות אבותיהם מתו בשביל לעשות את זה, גם להם זה מאד חשוב, זה חשוב לכל החברה מסביב, והם לא ירגישו שלמים בלי זה, הילד לא ירגיש שלם בלי זה

שוב, ללבוש את המסננת הזו על הראש ברישיון נהיגה זה אחלה, זה אחלה קטע, זה גאג מעולה. אבל זה לא משהו שהם מוכנים למות בשבילו, זה לא משהו שהם מוכנים אפילו להתקרב ללמות בשבילו, הם גם לא יהיו מוכנים לשלם עליו הרבה כסף ובוודאי לא לאבד את מקום עבודתם או לעבור דירה רק כדי לבצע אותו, כמו שאנשים כן עושים בשביל הדת שלהם. עכשיו אם אנחנו מבינים שחופש דת ומצפון, שבאמת מקבל מעמד פריבילגי בכל החברה המערבית החל מהמאה ה17, אם אנחנו מבינים שזה ככה בגלל שדת היא דבר מאד חשוב לאנשים, לא סתם. זה בגלל שזה באמת יורד למעמקי הזהות של אנשים. אז אנחנו מבינים שההטרלה הזו קצת משחקת משחק כפול, כי מצד אחד היא משתמשת בפריבילגיות האלו, אבל היא לא עונה על הסיבה שבגללה אנחנו נותנים לדת פריבילגיה כזו. אנחנו לא סתם עושים את זה, אנחנו עושים את זה כי זה ממש חשוב

ואני אגיד עוד משהו למאזינים בינינו שהם לא דתיים ושחושבים שדתות זה שטויות. הרי אנחנו מדברים על חופש דת ומצפון. תחשבו על המעמד הפריבילגי שמקבל למשל סרבן מצפון פציפיסט, שלא מוכן או מוכנה להתגייס לצה”ל. היינו רוצים, בעולם אידאלי, שהמערכת תשחרר את האנשים האלה, שלא תאלץ אותם להתגייס. עכשיו לפעמים צה”ל באמת משחרר. אני מוכן להסכים שמעט מדי, אבל לפעמים הוא משחרר. למה הוא משחרר? בגלל שהפציפיזם בשביל האנשים האלה הוא דבר מאד חשוב, זה יורד למעמקי זהותם, הוא חלק מהם, הוא חלק מהעולם הערכי שלהם, הוא חלק מהעולם הקיומי שלהם. אני מביא את כל הדוגמא הזו רק כדי להדגיש את החשיבות של חופש דת ומצפון גם בשביל אנשים אתאיסטים. למשל, במקרה שהם פציפיסטים או צמחונים או טבעונים וכו’. יש דברים שמאד חשובים לנו שהחברה אמורה להתחשב בנו בגללם

אם את אומרת, שזה עלה מרמת הטרלה לרמה שאנשים מאד מעורבים בזה וזה לוקח חלק עצום בחייהם והם מושקעים בזה, זה עדיין יכול לעלות לרמת תחביב ועדיין לא לרמת דת, כמו שכדורגל זה בשביל אנשים אחרים ואופנה זה בשביל עוד אנשים. אבל, אם את אומרת לי, שאנשים מושקעים עד כדי כך שהם מוכנים להקריב כל מני דברים בשביל זה, מקום עבודה או מקום מגורים או מערכת יחסים או אני לא יודע מה, אם זה ככה, אז אני קודם כל מוריד את הכובע ואומר אוקיי זאת כבר מסורת נקרא לה דתית, זו בהחלט תנועה דתית חדשה אם ככה

אם הקרבה זה הקריטריון של תומר, אז ממש לאחרונה שמענו שמנהיג כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת ברוסיה נעצר, ושמעתי גם  מאחד מהנציגים הישראלים, שראש הכנסיה באירן נמלט למערב לאחר ששניים מאנשיו הוצאו להורג בתליה על חילול הדת. נראה לי שזה מזמן כבר לא רק בדיחה, כי בשלב של חבל התלייה או המאסר, כל טרול מצוי היה אומר: לא לא, סתם צחקתי

ואם זה ככה, אם זה באמת משהו שעד כדי כך חשוב לבני אדם, כמובן שהם בדין צריכים לקבל את ההקלות וההתחשבויות וכו’. זה משהו אחר

אז עצם זה שקיימים כל מני דברים כאלו, זה ממש עושה דקונסטרוקציה, זה ממש מפרק את ההגדרה של מה זאת בכלל דת כבר. האם המושג דת הופך להיות מטאפורה,  מטבע לשון בלבד, מילה ריקה מתוכן שמתארת הרבה דברים, כמו המילה קהילה למשל

אני דווקא מנסה להגדיר מה זה חילון. איך העולם נפרד מההגדרות האלה, בעיקר מהראשונה, מהדת הקולקטיבית, והפך להיות משהו אחר. ופה אני מדבר על עלייה של תפיסה עצמית הרבה יותר אינדיבידואלית או אינדיבידואליסטית, האוטונומיה לא רק כאפשרות אלא גם כאידאל. אם אני לא אעשה מה שאני מרגיש שנכון, אני אחטא לעצמי, אני אהיה מנוכר מעצמי. וגם תהליך שלם שבו מקורות של מוסר, זהות, ומשמעות, הפכו להיות פנימיים במקום חיצוניים. זאת אומרת, האדם הפנים את מקורות המוסר, הזהות והמשמעות שלו. אני יודע מה טוב ורע ע”י זה שאני נועץ בתבונה או במצפון שלי, לא ע”י זה שאני הולך לכנסיה והכומר מספר לי, או שאני קורא בתלמוד. ואני מקבל את משמעות החיים, את משמעות הקיום, ע”י זה שאני למשל נאמן לאינטואיציה שלי. השינוי הזה שבו אני בעצם מוצא בתוך עצמי את כל מה שאני צריך כדי לחיות, גם הוא מרכיב חשוב בחילון

הבודהיזם היה במקום הזה כבר לפני 2500 שנה, הבודהה אמר: תסתכל, תבין, ותגלה, ותצא לחירות וכו’. אבל חוסר העצמיות שהבודהה לימד לגלות, לא הייתה קלה ולא הייתה קרובה, היא הייתה באמת מאד מאד רחוקה והייתה באמת איזו התעלות לגמרי מעל העצמי. מה שאנחנו רואים היום, זה גישה הרבה יותר קלילה לסיפור הזה. אני מתבונן פנימה ואז אני מאמין באינטואיציות שלי, או אני מגלה את הניצוץ הפנימי או את האלוהים שבתוכי, וזה לא קשה לגלות אותו. למשל, יש את כל הספרים האלה על לדבר עם אלוהים, שיחות עם אלוהים. הנחת המוצא של הספרים האלה היא שזה מאד קל לדבר עם אלוהים. אנחנו פשוט לא יודעים איך, אבל אם את תקני את הספר ותקראי הוא יספר לך, הוא יסביר לך איך מדברים עם אלוהים. זאת גם הנחת המוצא בתקשורים, כל אחד יכול להיות מתקשר. זאת אומרת, לא כמו פעם. מה שפעם היה שמור לאליטה, דהיינו כהונה ונבואה, היום הוא לכל דכפין. היום אתה יכול ללמוד קורס או אתה יכול לעשות את זה בעצמך, או אתה יכול פתאום לגלות שאתה יכול לדבר עם אלוהים או שאתה יכול לקבל תקשור. יש לגמרי דמוקרטיזציה של הנבואה, ושל הכהונה, כי אתה גם יכול לייסד את הדת שלך ואת הטקסים שלה ולחנוך אנשים אחרים וכו’. הפוטנציאל האנושי הוא אינסופי אבל לגמרי ניתן להתחבר אליו, אתה יכול תוך שניה להגיע לזה, קורס קטן ואתה מגיע לזה

אני חייבת להודות שיש פה משהו קצת מקומם. כאילו זה חייב להיות אליטיסטי, לא לכל אחד, וקצת דכאני? כי אם זה קצת יותר חופשי ושוויוני זה כבר לא דת

קודם כל הדתות הממוסדות תמיד היו היררכיות והיררכיה משמעותה אליטה. וזה ברור שגם אז וגם היום רוב האנשים שהם חלק ממסורת ממסוימת אינם מתעמקים בה יותר מדי, נגיד את זה ככה. תמיד צוחקים על ניו אייג’ שהוא כל כך שטחי ודבילי, אבל האם רוב המאמינים של היהדות או של הנצרות או של האסלאם או של הבודהיזם אינם שטחיים ברמה הזו? ברור שבאותה מידה הם שטחיים במסורות שלהם. וכן, רוב ההיסטוריה רוב האנשים התעסקו במסורות שלהם בצורה שטחית, זה נכון

אז לסיכום, האם יהיה מקום לדתות המוכרות לנו בעתיד? איך נראה העתיד הזה

זה בכל זאת תלוי איפשהו בתנאים המטריאליים. חברת השפע שאנחנו חווים היום מאפשרת לנו את האינדיבידואליזם ואת האוטונומיה שיש לנו. אם חברת השפע תמשיך, אפשר לסמוך על זה לדעתי שהאינדיבידואליזם ימשיך פחות או יותר, ולכן הדת הממוסדת תמשיך להיחלש, והדת המבוזרת האינדיבידואליסטית תמשיך ותתחזק ותמציא לעצמה עוד כל מני צורות. מאידך, אם אנחנו בפתחו של אסון אקולוגי, אפוקליפסה, אפשר להניח שהתנאים המטריאליים שלנו יתדרדרו, ואז הדת, שהיא מערכת יותר חברתית של חוקים וטקסים ונורמות וקטגוריות מחשבתיות, תעשה איזשהו קאמבק. זה לא שאנשים לא מנסים “לקמבק” אותה כל הזמן. הפונדמנטליזם, שהוא תופעה מודרנית, הוא ניסיון להחזיק עטרה ליושנה, פשוט בכוח. יהיה לפונדמנטליזם יותר הצלחה, אם התנאים הכלכליים בחברת השפע והאינדיבידואליזם, יהיו פחות מודגשים. כפי שאנחנו באמת רואים, שבמקומות שהחברה מתפרקת, הפונדמנטליסטים פורחים

---

אני מקווה שהצלחנו להראות לכם שהיחסים בין דת למדע לטכנולוגיה, הם הרבה יותר מורכבים, ולא רק שהם לא הפכים, אלא אולי יש ביניהם חפיפה פונקציונלית, ואולי בעתיד הם יחזרו לרקוד יחד בצורה חדשה, אולי הפעם הטכנולוגיה תהיה הצד המוביל. אני אוסיף פה משפט שאני מאד אוהבת של הפיזיקאי המפורסם פול דיוויס. הוא טוען שהמדע כולו נובע מ- ומבוסס על אמונה. על אמונה שהעולם בכלל ניתן להבנה, ניתן לחישוב, שיש בו בכלל אמת או דפוסי סדר. בעולם העתיק, עצם האמונה בזה זוהתה עם אמונה באלוהים, כי בהחלט ייתכן שזה כאוס מוחלט, אקראי וסתמי, ואין פה שום מבוגר אחראי. למעשה, אחד הדברים החביבים עלי בדת מפלצת הספגטי המעופפת זה תפיסת האלוהות שלהם. מפלצת הספגטי נחשבת לבורא לא מושלם, בורא קפריזי וכאוטי, ולכן כך מתנהל גם העולם שהוא ברא. אז האם בעוד אלף שנה למיתולוגיה שהומצאה סביב מפלצת הספגטי המעופפת תהיה עדיין משמעות? יהיה לה כח מסביר בעולמנו? תהיה לה הנחייה או נחמה לאנשים? מי יודע. אבל עד כמה באמת הסיפור הזה מופרך יותר מהמיתוס המכונן של הדת המורמונית, שגם הוא חדש יחסית, או של הסיינטולוגיה? או אפילו, אם אעז לומר, של אל רגזן שבא בעמוד עשן וחוצה את הים

בעוד שני פרקים, בראשון לאפריל, אנחנו נגע שוב בתנועות דתיות חדשות, הפעם בממשק שלהן עם תיאוריות קונספירציה וקצת נמשיך את הדיון הזה. אבל לפני זה, בפרק הבא, נדבר על גל השמרנות החדש כתגובה לפוסט מודרני והפוסט אנושי, וחלק מהדברים יתקשרו לפרק הזה. עד אז בואו לבקר אותנו בפייסבוק או באינסטגרם של הפודקאסט, מחכים לכם שם כל מני מטעמים

!להשתמע בקרוב

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות והרחבה בנושא

פרסיקו, תומר (2021). אדם בצלם אלוהים: הרעיון ששינה את העולם ואת היהדות. הוצאת ידיעות ספרים

פרסיקו, תומר. (2016). אני חושב משמע יש לי גוף. אלכסון

Bakar, O. (1999). The history and philosophy of Islamic science. Cambridge: Islamic Texts Society.

Bellah, R. N. (2011). Religion in human evolution: From the Paleolithic to the Axial Age. Harvard University Press

Bohm, David. (2002). Wholeness and the Implicate Order. London: Routledge Classics.

Dowdy, Daniel. (2018). Absurdity, Sincerity, Truth, and the Church of the Flying Spaghetti Monster: Title VII Religious Protections and Perceived Satire.  Rutgers Journal of Law and Religion 19: 175-212.  

Habermas, Jurgen. (2010). An Awareness of What is Missing: Faith and Reason in a Post-Secular Age, Cambridge: Polity Press.

Hoover, S. M and Echchabibi, N. (eds.). (2010). Finding Religion in the Media: The Third spaces of Online Religion – a working paper. The Center for Media, Religion and Culture, University of Colorado in Boulder.

Krishnamurti, J., & Bohm, D. (1985). The ending of time: Where philosophy and physics meet. New York, NY: Harper & Row

Noble, F. D. (1997). The religion of technology: The divinity of man and the spirit of invention. New York: A. A. Knopf.  

Taylor, Charles. (2007). A Secular Age. Cambridge, MA: Belknap

Tirosh-Samuelson, H. (2012). Transhumanism as a Secularist Faith, Zygon 47(4): 710-734.

Obadia, L. (2015). When Virtuality Shapes Social Reality – Fake Cults and the Church of the Flying Spaghetti Monster. Online – Heidelberg Journal of Religion on the Internet, 8.

מומלץ להאזין לשני פרקים מתוך פודקאסט ההיסטוריה האלטרנטיבית “מה אם” בהם התארחתי (כרמל) ודיברתי על עולם ללא נצרות או ללא אבולוציה ויש בהם הרחבה על קשרי דת ומדע ומשמעותם – פרקים 4 ו-8

Theys, Frank. (2006). TechnoCalyps Part III – The Digital Messiah. סרט דוקומנטרי מומלץ