פרק 46. האבולוציה של הרוח לפי שטיינר. אורחת: יפעת אהרן

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

זה לא רק גוף, זה לא רק גוף-נפש, זה גוף-נפש-רוח. זה האדם. הוא אומר, אנחנו מעבירים את המושכות לידי האדם, נגמר העידן שאנשים מתפללים וחושבים שזה הכל מאלוהים. גם הווירטואליות במובן הזה היא סוג של ניתוק מרוח

יפעת אהרן

אני תמיד מתארת את הפודקאסט הזה כפודקאסט על טכנולוגיה, תרבות, ורוח. אבל מה זה בדיוק רכיב הרוח הזה? היו לנו לא מעט פרקים על טכנולוגיה ודת מזוויות שונות, ובאפריל שעבר אפילו היה לנו פרק מרתק על תנועות דתיות חדשות, שמשנות לגמרי את המשמעות של מהי דת, אבל עדיין, דת ורוח זה לא אותו הדבר. אז בפרק הזה ננסה להתחקות אחר רכיב הרוח החמקמק הזה מזווית ספציפית. נכיר תפיסה של אדם אחד, שהקים תנועה לפני מאה שנה וייסד, לטענתו, מדע של רוח, שהציע לעולם נרטיב מסקרן של מי אנחנו, למה אנחנו כאן, ומה יהיה בסופנו. לאיש הזה קראו רודולף שטיינר, והרעיונות שלו ידועים לציבור בשם אנתרופוסופיה. רובנו שמענו על זה בעיקר בהקשר של שיטת חינוך, זה בתי הספר האלה שלא מרשים לילדים מסכים, נכון? אבל הרבה אנשים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר אנתרופוסופיים, לא באמת מכירים את התפיסה הייחודית שמאחורי זה לגבי החיים, היקום, וכל השאר, ויש שם גם ראיה מקורית לגבי טכנולוגיה. כדי לדבר על זה אני מניחה שיכולתי לראיין את אחד המורים/ות הידועים/ות לאנתרופוסופיה מהרדוף, אבל החלטתי שזה יהיה יותר מרענן לכולנו לקיים את השיחה הזו עם יפעת אהרן

יפעת: עוסקת בתרפיה טרנס פרסונלית 20 שנה, המבוססת בין היתר על אנתרופוסופיה, יהדות, קבלה, ועוד

יפעת הייתה החברותא שלי ללימוד טקסטים יהודיים וקבליים, ולכן ידעתי שהיא הכתובת לבירור הנושאים שמעניינים אותי בטקסטים של שטיינר, שבהם היא מתעמקת כבר 20 שנה


יפעת: הפרשנות של המושג אנתרופו-סופיה זה חכמת האדם, ידע אדם. זאת לא גישה, זאת מהות הווייתית שאפשר למצוא, כשקוראים קבלה אז אפשר להגיד שגם זה אנתרופוסופיה. זה כמו שיש איזושהי אמת, אבל הדרכים אליה רבות מאד. שטיינר הסתמך המון על הקבלה, הוא למד קבלה וידע עברית. הוא מבין לקראת סוף המאה ה19-תחילת המאה ה20, שהגיע הזמן שאנשים ידעו את ידע האדם הסודי הזה, שהיה שמור, מבחינתו, בעולמות הרוח. למעשה הוא נולד ב1861 בעיירה בדרום הונגריה, הוא למד בבית ספר ריאלי ובטכניון של וינה, והוא בעצם התחיל ממדעי הטבע. לאט לאט הוא הלך והתעמק בהגות של גתה. שטיינר רוצה להפנות את תשומת הלב בעצם, אל מה שגתה ראה מאחורי הקלעים של מה שהוא התבונן עליו. גתה למשל דיבר על אידאה, שהיא כמו צמח בראשית, תופעת הצמח, האידאה של הצמח. זה ללכת לתופעות שהן הבראשית, שמאחורי הקלעים של התופעות. הוא מבין שיש משהו מאחורי מה שרואים, מאחורי עולם החושים, ולכן גתה מושך אותו. בהמשך גם, מבחינה מקצועית, הוא ממונה למנהל ומייסד הארכיון של גתה, והוא מתאר את זה באמת כמו שגתה מלווה אותו מעולמות הרוח, זה ממש חוויה של ידע על חושי שהוא מקבל מעולמות הרוח, שהוא לא תקשור. זה פשוט כמו שאנחנו נכנסים בעולם החושים לבית, הוא כך נכנס לעולמות הרוח, מה שנקרא האקשה, ומקבל את הרשימות המקוריות של בריאת העולם, ומקבל שם את הידע

כרמל: למי שלא שמעו אף פעם את המושג אקשה, רשימות אקשיות, זה לא מושג אנתרופוסופי, הוא מדובר בהרבה מאד שיטות ותנועות רוחניות, ודי מוסכם על רבים שקיים דבר כזה, מעין ספרייה קוסמית, שיש בה את המידע על כל מה שהיה ומה שיהיה, וניתן להיכנס אליה רק באמצעות ראיה רוחית

יפעת: הוא הצטרך לתנועה התיאוסופית של בלבצקי ומה שהוא מבין בשלב מסוים בתוך התנועה התיאוסופית, זה שזה כבר לא עובד. הפניה אל זה שהאל הוא האחראי על העולם? לא, העידן הזה נגמר. צריך להבין שהמושכות עוברות לידי האדם בעצם. והוא גם אומר באיזה מקום “אני לא יודע איך זה יתקבל בעולמות הרוח”. הוא אומר, אנחנו מעבירים את המושכות לידי האדם, נגמר העידן שאנשים מתפללים וחושבים שזה הכל מאלוהים

כרמל: בשנה שעברה בפרק 21 על תנועות דתיות חדשות שהחלו מאז שנות החמישים, אדם קלין אורון סיפר לנו שמה שאפיין אותן היה דגש על האינדיבידואל. לפני כן בפרק 19 תומר פרסיקו דיבר על מגמת האינדיבידואליזציה של הדת. אז הנה שטיינר בראשית המאה ה20 מזהה את המהלך הזה מאד מוקדם ומכריז עליו. אבל שימו לב, את המושכות הוא לא מעביר לאדם החילוני, השכלי, ההומניסטי, האדם הזה של הנאורות. לשטיינר יש רעיון אחר על מהו אדם

יפעת: הוא הרי היה בן זמנו של פרויד, רק פרויד התחיל לגלות את התת מודע, עד אז בכלל לא דיברו על קשר ידוע של גוף-נפש. שטיינר מביא את זה מזווית אחרת לגמרי, והוא אומר, זה לא רק גוף, זה לא רק גוף-נפש, זה גוף-נפש-רוח. זה האדם. לאדם יש גופים נוספים שמרכיבים אותו, אנחנו לא רואים אותם. בצד הגוף הפיזי יש גוף שהוא הגוף שמחייה את הגוף הפיזי, זה נקרא גוף החיים או גוף האתר. אם גוף החיים עוזב לי את האצבע, אז האצבע נמקה. גוף נוסף נקרא הגוף האסטרלי, שקשור לנפש שלנו, של האנטיפתיות והסימפטיות שלנו, להדחות מול משהו או להמשך למשהו. כל רמה מכילה את הרמה הקודמת שלה. הגוף הפיזי משותף לכל הברואים, כולל למינרלים. הגוף האתרי משותף לנו ולצמחים. האסטרלי, לנו ולבע”ח (לכלב יש אנטיפתיה וסימפטיה), ולאדם יש רכיב שאין בשום ברוא אחר, הרכיב של האני האינדיבידואלי הייחודי שלו. הוא תורשה של גם דברים שקיבלנו, אבל אם היינו רק תורשה אז היינו הכבשה דולי, היינו רק שיבוטים. אנחנו לא רק תורשה, בכל אדם יש מרכיב שהוא עושה אותו להוא

מה בא עם האני הזה האינדיבידואלי שיש לאדם, שמבדיל אותו מכל הברואים? החשיבה. מדובר על הפעילות של החשיבה, לא רק על תוכן המחשבות המסוימות שאני חושב, אני יכולה לחשוב את הרוח בצורה הכי שכלית ודוגמטית שיש! אז הוא מדבר על חשיבה חיה, על חשיבה שאדם לומד להפיק מתוך עצמו בזכות פעילות חופשית. רק האדם יש לו אני מודע לעצמו. אז האני הזה נע בתוכי בין החלק הרוחי הגבוה שלו, לבין המהות ההתגשמותית הארצית האינדיבידואלית המופרדת שלו מהרוח. והתנועה הזו של האני הזה, היא לב העניין של מה זה אדם. אני יותר רחב, שיכול בהדרגה – וזה המסע שלנו כאן בחיים, וכל פעם מחיים לחיים כשאנחנו מתגשמים – לקחת בעלות על שאר הגופים, ולאט לאט לעצב אותם, ולהעביר אותם תהליך של ספירטואליזציה. בסוף התהליך, שזה עוד אלפי שנים, אפילו להתמיר גם את הגוף הפיזי

כרמל: זה חלק מעניין בתפיסה של שטיינר, שרואה ייחודיות באדם באופן שדומה מאד לדתות מערביות ולנאורות, אבל המשתנה הייחודי הוא לא השכל שלנו, אלא סוג הרוח שמאחוריו או בבסיסו. גם לבעלי החיים הוא מייחס מרכיב רוחי, שזה מאד מתקדם וחריג לזמנים שבהם הם נחשבו לחסרי נשמה, אבל סוג הרוח שלהם, לטענתו, אינו אינדיבידואלי. כשהכלב שלי מת, ממש החודש לפני שנה, אני זוכרת שיפעת ניסתה לנחם אותי עם משהו ששטיינר אמר על התודעה הרוחית המשותפת של בעלי חיים, אבל מה שהיא אמרה לי היה מנוגד לכל אינסטינקט וידע פנימי שלי, שהכלב שלי היה בעל אני ייחודי, גם ברמה הרוחית. אולי כאן בדיוק מתבטא הפוסטהומניזם שלי

יפעת: בע”ח מקושרים להוויה החיצונית של העולם, הם יכולים להרגיש מה קורה. אנחנו לא מרגישים, אנחנו מאד מנותקים, כל כך נסגרנו בתוך עצמנו, יש לנו חווית אני מאד סגורה וצלולה, וצריך להבין שזה לא היה ככה לאורך האנושות. כמו שתינוק – ואנחנו לא זוכרים את המהות הקדומה שלנו, הראשונית של חיינו, אבל היינו שם – רק שהתודעה הייתה לגמרי לא מופרדת, היא הייתה אחת עם העולם. כאנושות, הייתה תודעה שמחוברת למאקרוקוסמוס, והלכה והצטמצמה, ונהיה אדם על כדור הארץ אדמה. שטיינר מדבר על האדם שבעצם פורץ את החוקיות של אבולוציה ואינבולוציה. אבולוציה, את הצמיחה וההתפתחות מזרע לפרח, ולאט לאט מתחילים לפעול עליו כוחות האינבולוציה והוא מתחיל לקמול, וחוזר חלילה, והוא נע בין האינבולוציה והאבולוציה. רק אצל האדם יש את היכולת להביא עוד משהו, בזכות אותו אני ברוא בצלם – הבריאה מהאין. ה”אדמיות” משמעה, אני מודעת לעצמי ואני גם מודעת לזה שאני בוראת את עצמי. זאת הבריאה מתוך האין. שזו המשמעות של להיות אדם

אנחנו חיים בעידן של הרבה מאד תפיסות רוחניות ונדמה ששמענו כבר הכל. אבל יש לשטיינר טוויסט ייחודי בעיני, במיוחד כשזוכרים שהוא חי לפני יותר ממאה שנה, אם כי חלקים מהאנתרופוסופיה עדיין נועזים לדעתי גם לימינו. למשל

שטיינר מבחין ואומר שאדם יכול כמובן לחיות באורח חיים דתי, אבל לא הדת הופכת את האדם לקשור לרוח. הוא תופס דתות כתהליך מאד ארוך של הבחנת האדם מהרוח, זאת אומרת, היפרדות האדם מהרוח

כרמל: אצל הרבה מאד אנשים רוחניות ודת זה כמעט מילים נרדפות. מי שמחזיק בתפיסה דומה בימינו זה יובל נח הררי, שכתב בספרו “ההיסטוריה של המחר”, שדתות מציבות לנו חוקים איך לחיות, בעוד שרוחניות מוציאה אותנו למסע גילוי עצמי. אבל אם זה לא מספיק חתרני בשבילכם, חכו שתשמעו מהי תפיסת האלוהות של שטיינר. “רומזים לנו שיש אל אחר, טוב שמישהו יודע על זה”… אני תמיד אומרת שהאלוהים שלי הוא לא דתי, אבל שטיינר הקדים אותי

יפעת: הוא מדבר על עקרון הכריסטוס, המקור של האלוהות הכי ראשוני שממנו הכל מתחיל. הוא אפילו בהיררכיה הרוחנית מעל ישות י.ה.ו.ה

כרמל: אהה, יש בורא לבורא

יפעת: הוא ה-בורא

כרמל: אבל למה כריסטוס? את מבינה שהשם הזה

יפעת: לגמרי, ולכן במקומות אחרים הוא קורא לו אל עליון. אל עליון נזכר בתנ”ך, אברהם הולך ופוגש את כהן צדק לאל עליון. בעולם הרוח יש גם היררכיות, הוא מסביר את זה בפירוט, שרפים, כרובים. גם הישות של מה שקראו י.ה.ו.ה, אדוני, היא ההיררכיה שהיא שלוחה של אל עליון


כרמל: המהלך ששטיינר מתאר קצת דומה לתזה-אנטיתזה-סינתזה של הגל, או להכנעה-הבדלה-המתקה של הבעש”ט, סוג של ירידה לצורך עלייה, שקיימת גם במסורת הקבלית ובמיסטיקה הנוצרית, לגבי נפילת האדם וסילוקו מגן עדן – ההפרדה, הכאב, המסע ההיסטורי – הכל מתרחש כדי שהכל יתחבר יום אחד מחדש, ממקום מודע. האחדות הזו שבאנו ממנה ואליה אנחנו חוזרים לא תהיה בדיוק אותו הדבר, לא חוזרים אחורה. המהלך של ההפרדה שמתרחש באמצע, משנה משהו מהותי שמצדיק את המסע. הפילוסוף קן וילבר קרא לתופעה הזו “כשל הקדם/בתר“. הכוונה היא שמצב תודעה קדום יותר, נראה מבחוץ בדיוק כמו מצב מתקדם, אז קשה לנו להבחין ביניהם. כשמסתכלים על אדם מבחוץ קשה לדעת אם הוא בנירוונה או פשוט ישן, נכון? ההבדל העצום בין שני המצבים הללו ניכר רק במישור הפנימי. גם בבודהיזם יש אמירה כזו, “לפני ההארה חוטבים עצים ושואבים מים. ואחרי ההארה? חוטבים עצים ושואבים מים”. אבל לא בדיוק אותו הדבר, עושים את זה ממקום אחר של מודעות פנימית למשמעות של הדברים, מבחירה

יפעת: הוא מדבר על חזרה מודעת מתוך רצון חופשי וחירות מוחלטת של האדם, שהוא בונה אותה להבנה שהוא חלק ממשהו גדול יותר. זאת אומרת, האינדיבידואליות הזו, שסגרה אותי מאד בתוך עצמי, ואין לי שום גישה אליך, לדעת פסיק ממה שעובר בתוכך. כמו שהגוף שלנו מפריד אותנו, העור מפריד אותנו, זה כל כך מופרד אבל זה בשביל לבסס חופש. כי דבר שאני קשורה אליו עדיין אני לא חופשיה שם. אז בהדרגה האינדיבידואליות הזו קורית, המטריאליזם כמובן הולך וגובר, כל התפיסה החומרנית של המציאות הולכת ומתחזקת, כי אין רוח, ואין שום דבר חוץ ממה שאני רואה ושומע ומכיר בחושים שלי. וכל זה כדי שאני אבסס את הנפרדות שלי, לא כדי להישאר בה, אלא כדי שאני אוכל לחזור להבנה שיש משהו גדול ממני, ומחבר אותי איתך ועם העולם, מתוך חירות. במובן הזה, הדתות לא עונות על הדבר הזה, כי הן בדיוק באות מהמקום שהוא אנטי חירות, והן מאד אינטלקטואליות. בשלב מסוים, הדתות שכן היו רוחניות באזוטריות שלהן – גם הנצרות האזוטרית עד שנת 400 לספירה, דיברה במהות רוחנית כמו שהקבלה מדברת במהות רוחנית – והכל הפך להיות מאד חוקי, עם הלכות ומצוות, ושכלי, ומסביר למה כך ולמה לא אחרת. זה היה מחויב המציאות בשירות תהליך המטריאליזם וההיפרדות, כדי שאני אהיה אני ואת תהי את

בתהליך האינדיבידואציה שדיברנו עליו, יש הדרגתיות. בהתגשמות של הרוח באנושות, זה עובר דרך, קודם כל, עמים. לזה שטיינר קורא נפשות הלאום. זאת אומרת שלכל עם יש נפש, ולכל עם יש תפקיד בפאזל הזה של האנושות. העם העברי, תפקידו היה להביא את המוסר לעולם. אחר כך זה כבר יורד לתוך אינדיבידואל, ולכן שטיינר אומר בשלב מסוים (הוא כבר חי בזמן של הלאומיות), שהלאומיות היא הדבר הכי נורא שיכול לקרות מבחינה קהילתית-חברתית לבני אדם

בשנה שעברה בפרק 20, גדי טאוב הצליח לשכנע אותי בחשיבות העצומה של הלאומיות, והביא טיעון חזק מאד לזה שלאום היא יחידת הסולידריות הרחבה ביותר, שהאדם באמת יכול להזדהות איתה כרגע. השמרנות היא תפיסה פרקטית לגבי האדם, הוא אמר לי, לא תפיסה אידאליסטית

מה שהוא מתאר על הלאום כמו שאמרת עכשיו, זה בדיוק הכח המפריד, שלוקח את הסולידריות ושם אותה בקבוצה מסוימת. בהכרח הקבוצה האחרת לא תהיה לגיטימית. אז חיסלנו את כל תפקיד האדם להגיע לאינטואיציה מוסרית מתוך עצמו, בבריאה שלו יש מאין. מבחינת שטיינר, העם העברי סיים את תפקידו במובן הזה, זה מתחיל לפעול נגדנו. אנחנו צריכים לקיים מחדש בתוך עצמנו את החשיבה האינדיבידואלית העצמאית, שלא באה מבחוץ, והמוסר מגיע מבפנים ולא מבחוץ

כרמל: אבל תפיסה רוחנית היא לא רק תפיסה אידאליסטית, היא תפיסה דטרמיניסטית. הרי זה מה ששטיינר ראה בספריה הקוסמית, נכון? זו לא תיאוריה, אין לו ספק שזה מה שקורה. בשלב הזה אולי אתםן חושביםות, טוב, כל תורה רוחנית ממציאה לעצמה הרי את הקוסמולוגיה שלה, למה בחרת להביא לנו דווקא את הגרסה האנתרופוסופית? אז מה שמיוחד בעיני אצל שטיינר היא הטענה שלו לאובייקטיביות מדעית. זה לא איזה סיפור שבא לו אישית לספר על העולם, אלא זה מה שהוא טוען שהוא ראה בספריה הקוסמית. הוא ראה משהו שהוא תופס כאובייקטיבי, והוא מתייחס לעולם הרוח בצורה מדעית

יפעת: אנתרופוסופיה נקראת גם מדע הרוח, שטיינר מקפיד לקרוא לה מדע הרוח, כי הוא באמת רואה בזה מדע, אלא שהכלים הם אחרים. והכוונה היא לתחום של מחקר אובייקטיבי. הוא מסביר את זה בצורה מאלפת בספר שלו “הפילוסופיה של החירות”. כמו שיש לנו חוקים פה, חוק הכבידה, למשל, בפיזיקה, אז הוא מסביר את החוקים האובייקטיבים שקיימים בעולם הרוח, כי כשכל אדם יעשה את המחקר הזה בפני עצמו, עם הכלים שהוא, למשל, מציע (למרות שיש גם כלים שפגשתי במקומות אחרים שמציעים את אותו הדבר), האדם יגיע לאותו חוק, לאותה אמת אובייקטיבית, בסופו של דבר. במובן הזה, גם האנשים שנחשבים הכי מטריאליסטים, הכי מכחישי רוח, הם בעצם רוחניים בלי לדעת. אף אחד לא ראה את כח הכבידה. יודעים שיש כח, כי רואים את הדבר מושך את העצם למטה, אבל אף אחד לא ראה את הכח עצמו. אף אחד לא יכול באמת להכנס ולראות חלקיקים או וירוסים. יכולים לראות את ההדמיות שהמחשבים עושים, אבל זה לא הוירוס, אף אחד לא רואה בעיניים חושיות או בכלים החושיים הרגילים את הדברים

כרמל: תראו, אני מכירה מספיק תפיסות רוחניות כדי לומר שיש בזה משהו, הרי לא כל אחת ממציאה לעצמה עולם אחר לגמרי. יש המון אלמנטים שרוב או כל התפיסות, המאד שונות הללו, מסכימות עליהם, או שזה דברים דומים שנקראים בשמות שונים, ויש תחושה שיש איזה מקור משותף, שאנשים רבים יונקים ממנו, כל אחד בשיטתו, ורק מפרשים את זה קצת אחרת. הפילוסוף קן וילבר שהזכרתי קודם, טען בתחילת המאה ה21 טענה דומה, שגם בעולם הסובייקטיבי יש חוקיות, היא פשוט לא מדידה באותם כלים. אבל, הוא אמר, כשהדלאי למה, נגיד, מלמד חמלה דרך מדיטציה, יש שם מתודה, שיטתיות, הוא יודע איך לפתח חמלה, יש לזה שלבים. זה שהמדע לא נכנס למקום הזה, לא אומר שזה מקום כאוטי ומופשט. אז אני מבקשת מיפעת להדגים לי חוק כזה, כמו פיזיקלי, של עולם הרוח, משהו ייחודי ששטיינר דיבר עליו

יפעת: דוגמא לחוק רוחני הוא חוק של היפוך. החוק הזה בעצם אומר, שמה שמתרחש על האדמה מתרחש בתמונה ראי הפוכה לעולם הרוח. לכן, לדוגמא, כשאנחנו מביאים את ה”חירות, אחווה, ושוויון” על האדמה, מתהליכים שקשורים באני שהתהפך והתנתק מעולמות הרוח ונהיה אגואיסטי, אז כל מה שמעניין אותי קודם כל, זה אני. במובן הזה, האגואיזם הוא הצל של האינדיבידואליזם, והוא מקור להתדרדרות ולהעמקה במטריאליזם, ואפילו הפוטנציאל לרוע. אז חוק ההיפוך הוא חוק שאומר, מה שרואים על האדמה, אפילו הערכים הכי גבוהים, מתהפכים כאן, ומראים את עצמם בצורתם האנטי רוחנית. אלא אם (וכאן נכנסת פעילות הבחירה החופשית והחשיבה של האדם) האדם יוכל לעשות שימוש בכוחותיו הרוחניים, להתחבר אליהם, להבין אותם, וליצור משהו שהוא כנגד ההיפוך הזה

כרמל: חוקר הדתות מירצ’ה אליאדה טען, שבכל תפיסה דתית קיים עקרון מראה כזה של “כמו בעליונים גם בתחתונים”, כי כל הרעיון בדתות זה לחזור על מעשי הראשונים, לשחזר את התבנית השמימית בממד הגשמי. והנה שטיינר אומר משהו קצת שונה, כן, אבל הפוך, גוטה, הפוך. זה מהדהד לי את להט החרב המתהפכת של המלאך השומר על שערי גן עדן, שלא נתפלח אליו חזרה. תמיד תהיתי, למה הכוונה בחרב המתהפכת הזו? אז אולי יש פה באמת איזה סוד בהיפוך, שהעולם שמחוץ לגן העדן אינו תמונת ראי של הגן, אלא תמונה הפוכה. יש משהו שתמיד ריתק אותי בהפכים, הם הרי לא שתי מהויות מאד שונות, אולי הן בדיוק אותה מהות בפוזיציות שונות. לא רק במובן שההגדרה של טוב או רע היא יחסית ותלוית הקשר, אלא שהממשק בין השניים נזיל. נניח, חזרה על דבר טוב יכולה פתאום להפוך אותו לרע. יש את האימרה הזאת (באנגלית): יותר מדי מדבר טוב…נכון? אז דבר רע יכול לבוא דווקא דרך טוב לא מידתי, למשל

יפעת: יותר מזה, טוב למראית עין, שהוא יותר מסוכן מרע. הרוע הוא די גלוי. כשהרוע מתחפש לטוב, הוא הרבה יותר מסוכן. אפשר להשתמש בערכים כמו בריאות, כמו בטחון, כל דבר שקשור בהגנה על הקיום הפיזי שלך, כאמצעי לקחת ממך את החירות

זו, אגב, חלק מהסיבה שבתנועה האנתרופוסופית לא מעט אנשים מתנגדים לאלמנט הכפייה בחיסוני הקורונה, אבל אנחנו ממש לא הולכות להיכנס לפינה הזו. בואו נחזור למאקרו. שטיינר מבין כבר אז, שהעידן הזה של ההפרדה האינדיבידואלית, בהכרח עובר דרך סבל ודרך רוע, ושזו עבודה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו להתמיר אותם, להתמודד איתם

התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו נקראת תקופת נפש התודעה, שהחלה במאה ה15. כל תקופה כזו נמשכת 2100 שנים. רכיב נפש התודעה זה הרכיב הכי קרוב לרוח כרגע, שהאדם עכשיו יכול להיפתח דרכו. אז כן, יש לו טיימליין, הוא מתאר מה יקרה בכל שלב ובכל תקופה. זה מתואר בכל מני מקומות, יש לו גם ספר האפוקליפסה

גם בנצרות יש נבואה אפוקליפטית, אבל זו של שטיינר אינה עתידית, היא כבר כאן

האפוקליפסה כבר התחילה במלחמות העולם במאה הקודמת, הרוע הראה את עצמו ויצא החוצה. אחד הביטויים של זה יהיה באמת דרך מלחמת הכל בכל של הטוב והרוע. שוב, כתוצאה מתהליך האינדיבידואציה, הרוע הזה מתפתח. למעשה, בלי חופש אין רוע. הוא מדבר על זה כצמד שירד לעולם ביחד. אני לא יכולה להיות באמת חופשיה, אם אין לי את היכולת להרע. ואדם יכול להיות מודע לרוע שלו, בזכות החשיבה, ובזכות ההתבוננות על עצמו, וידיעה עצמית, והבנה של מה זה חופש. אם יש לי רק אופציה לעשות טוב, אין לי חופש. בעצם נראה שאנחנו כבר מצויים בתוך האפוקליפסה, אולי לא בלב ליבה עדיין. מלחמת הכל בכל, אנחנו בשליש הראשון, אפשר לומר, ממש הבליל הזה של כל הכוחות הכאוטיים שעובדים, וכבר לא יודעים את האמת. יש ריבוי דעות, וריבוי התנגחויות, וריבוי של כל דבר, שאנחנו לא יודעים את האמת. אפילו בימים האלו זה מאד ברור, שאף אחד לא יודע את האמת. כולם רבים כי כל אחד נמצא בסובייקטיביות שלו, משום שאין גישה עדיין, אדם לא בוחר לברוא את הדרך למשהו יותר גדול ואובייקטיבי, לרוח בעצם, למהות הרוחנית של הדברים

התהליכים אצל שטיינר מתרחשים בציר זמן פוסט-אנושי, לאורך כמה מאות של שנים, בדיוק כמו תהליכים אקולוגיים, שיושבים על ציר זמן אחר, שקשה להבחין בו בעין בנקודת זמן ספציפית. דיברנו על סוג הזמן הזה, זמן הקרחונים, בפרק 17, בהקשר לאופן שבו אנחנו לא מסוגלים לתפוס את המשבר האקולוגי, ונראה שהדבר הזה דומה לגבי תהליכים רוחיים

זה יתפרש על פני כמה מאות השנים הקרובות, זה התחיל מהמהפכה התעשייתית, תראי מה קרה במאה שנה! עוד יותר היפרדות, עוד יותר אינדיבידואציה שמתהפכת לאגואיזם, עוד יותר חזק. אם אני אגואיסטית וחושבת רק על עצמי, הדבר הבא שאני אעשה כשתעמדי בדרכי, זה לסלק אותך מדרכי. אם לא מודעים לדבר הזה, אין ידע אדם אמיתי, אז החוקים האלה ימשיכו לעבוד ולפלג ולהפריד, ולא להבין איזה כוחות פועלים עלינו, ועוד נחשוב שאנחנו בשירות הדבר הנכון. התוצאה היא הפרדה מאד גדולה בין טוב ורע, כי אין לנו ידיעה מה זה טוב ורע אובייקטיביים עדיין. לכן היו בעבר כל הדתות שניסו להביא את המוסר מבחוץ עם חוקים מסוימים. היום זה לא עובד, היום אני צריכה לדעת בעצמי מתוך עצמי, מתוך החוויה וההבנה שלי. זאת אומרת, שכל הכאוס הזה, על צורותיו השונות, יכול לעורר אותי חזרה לעצמי, לחשיבה הפנימית שלי, כדי שאני אוליד את החשיבה המוסרית שלי (מה ששטיינר קורא אינטואיציה מוסרית) מתוך חשיבה חופשית, שתקרב אותי לאובייקטיבי לאט לאט יותר ויותר. זה המעבר מעץ הדעת לעץ החיים, שהידיעה של הטוב והרע אובייקטיבית, תוביל אותנו בהמשך גם למעבר לטוב ורע, לטוב מוחלט, שזה עץ החיים בעצם

כרמל: מסקרנת כאן הטענה שיש טוב ורע אובייקטיבי, שבעצם העולם של הטוב ורע היחסי שאנחנו חיים בו, הוא רק שלב, ואנחנו נגיע יום אחד להכיר טוב ורע מהותיים. שזה משהו שמאד קשה לי לדמיין, לאור הדחייה של המהותנות, שאנחנו רואים בה כרגע קדמה בפילוסופיה המודרנית. אבל כאמור, הסקייל של שטיינר הוא באלפי שנים, אז מי יודע

יפעת: להסתכל על הרוע בשרות הטוב הגדול יותר, לא בשירות הטוב שבמאזניים. טוב ורע, אבל טוב גדול יותר

כרמל: טובה עליונה

יפעת: טובה עליונה, שיוצאת בזכות הרוע, וכך הרוע הוא בשירות הטוב. זה שונה מאשר “אני רוצה להוציא מהמשוואה את הרוע”. וזו בעצם העבודה שלנו, של האדם

כרמל: כמו ניצוצות בקבלה

יפעת: ממש כמו העלאת ניצוצות בקבלה. לקחת את הניצוץ הטוב שבתוך הרע, ולהתמיר אותו. זו עבודה הרבה יותר קשה מאשר טוב ורע. לחוות את הרע ולהוליד ממנו ניצוץ, זה הרבה יותר מאמץ בשביל הרוח האנושית, אבל זאת הדרך

כרמל: מה שחשוב הוא שלכל הדבר הזה יהיה סוף טוב

יפעת: לפי האבולוציה העתידית של האנושות ושל הפלנטות, מה שהוא  אומר זה, שהפלנטה אדמה תהפוך להיות שמש

כרמל: אמנם זה כבר לא יהיה רלוונטי לנו, כי הסוף זה בעוד אלפי שנים, כאמור. אבל אם להאמין לשטיינר, יש פה תקווה, אנחנו לא נכחדים לגמרי במשבר האקולוגי

יפעת: ודאי שאנחנו נחייה, האדם יחיה, יהיה אדם. הוא יהיה אדם שהוא שמש

?כרמל: באנו מהכוכבים ואנחנו חוזרים להיות כוכבים

יפעת: השמש זה עוד אלפי שנים. מה שאנחנו עוד יכולים לעשות פה, קודם כל, זאת ההתעוררות להבנה של מה מניע אותי, מה מגיע אלי מבחוץ ואימצתי בלי לשים לב, ואני פועלת לפיו? המאמץ ליצור את החופש שלי מתוך עצמי, לאמץ את הדברים, ולחיות את הדברים מתוך עצמי, הוא מאמץ אינסופי, אבל הוא מאמץ שבונה משהו בהבנה המהותית של ה”אדמיות” שלי

כרמל: אז אנחנו חוזרים כל הזמן לעבודה של האינדיבידואל, כי זו הליבה באנתרופוסופיה. מה שמתרחש בחוץ הוא שיקוף של הפנים, והמישור הפנימי הוא זה שאנחנו צריכים להשקיע בו כדי לצלוח את התקופה הזו. פשוט להיות בני אדם, להבין את עצמנו, לעדן את עצמנו, כל שיטה הולכת כל עוד יש בה רוח. אבל אחת הבעיות כיום, זה לזהות בכלל במה יש רוח ובמה לא, מה קורה סביבנו, לחשוף זאבים בעור כבש, ולא להתפתות ללכת לקצוות. אחת הסיבות שרציתי בכלל לעשות פרק עם יפעת, זה שאני נושאת אתי אגדה, שהיא סיפרה לי כבר לפני כמה שנים, על שני כוחות שפועלים על האדם לפי שטיינר, הוא מכנה אותם לוציפר ואהרימן

יפעת: זה כוח מאד חזק שפועל על האדם, הכוח הלוציפרי. הוא מתבטא ביומיום גם בחוויות של יהירות או נחיתות. הכל אשליה, בעצם כל החומר הוא אשליה, זה מה שלוציפר לוחש באוזנו של האדם. אין באמת חומר, אתה צריך לחפש את הרוח, אבל זה לא הרוח האמיתית, זה הכאילו רוח. יש כוח נוסף שפועל על האדם, שטיינר קורא לו אהרימן, הכח האהרימני, שהוא מדבר על אל החושך הפרסי, שבעצם אומר לאדם הפוך, אין רוח, הכל חומר. אהרימן גורם לאותם פילוגים על בסיס חומרי בין בני אדם, על בסיס הפחדה ואיום. הוא משטח שיח בין בני אדם, זה כח שלא שמים לב אליו, הוא לא מאפשר לאדם להגיע לעומק של שיח, בטח שלא להבין את האחר. אז הוא משאיר את כל שאלות העומק, והחיפוש אחר האמת (והדגש הוא על החיפוש אחר האמת האובייקטיבית, כי אנחנו עוד לא יכולים להגיע אליה), אבל הוא משאיר את זה במישור אינטלקטואלי, רדוד, דוגמטי, כל אחד חושב שהאמת בצד שלו, ובזה נגמר העניין

כרמל: אהרימן הוא הפוסט אמת

יפעת: ממש. אז אהרימן מנסה לשכנע אותנו, שהמדעים נותנים לנו את האמת על העולם, יש לנו פיזיקה, וכימיה, והכל חומר, והכל ביולוגיה, והכל מדעי, אבל הבעיה היא שזו חצי אמת. המדע מתאר את העולם בצורה אמיתית, אבל לא את כל העולם. הוא מצמצם את הידיעות שלנו לתחום מאד מוגבל, פיזי, חושי, ואנחנו לא מבינים שזה מוגבל, ואנחנו חושבים שזאת האמת. והוא עובד על האדם מאד חזק דרך הפחדה. היא בעיקר מתבססת על זה שיש מוות לגוף הפיזי. הרבה מאד שנים אנשים עמלים לחפש דרך לחיי נצח. ברגע שמנסים להעלים את המוות, זה אבדן הצלם האנושי, זה הכי חומר שיכול להיות. המוות הוא השער לעולם הרוח, להתקיימות הנצחית והרוחית שלנו

כרמל: כמו שהבנתםן, האנתרופוסופיה חושבת על היעד הפוסטהומניסטי של הארכת חיים רדיקלית, כסוג של עיוות מתוך מחשבה שהכל חומר, והדבר הזה מונע מאיתנו את היעוד האמיתי שלנו בעולמות הרוח, ובעצם מאריך לנו את תקופת ההפרדה הלא נעימה הזו שאנחנו נמצאים בה. אבל פה נכנס לפעולה גם חוק ההיפוך. הדברים היו יותר פשוטים אם לוציפר ואהרימן היו באמת כל אחד בפינה שלו של הזירה, היה קל לזהות את הדברים האלה. אבל לפעמים הם משתפים פעולה בהונאת האדם, הם מלבישים חומר בלבוש של רוח ומסתלבטים עלינו, כי המטרה של שניהם היא הרי למנוע מאיתנו להתחבר לרוח האמיתית שלנו. וכאן נכנסת לתמונה התפיסה של שטיינר על הטכנולוגיה, או של ממשיכי שטיינר אפילו. הטכנולוגיה הדיגיטלית, שרק בפרק שעבר התמוגגנו מהקשרים שלה לרוחניות וספר יצירה, באנתרופוסופיה רואים אותה כתוצר של שת”פ כזה בין לוציפר לאהרימן, חומר שמתחפש לרוח

יפעת: הדיגיטציה עובדת על המישור המטריאליסטי. המטריאליזם אמנם הוירטואלי, אבל זו לא הרוח הממשית, וזה הבדל עצום כמו בין טוב ורע ואור וחושך. כשהאדם הולך ונהיה עבד לתנאי הקיום החיצוניים והסביבה, ולא למהות הפנימית הרוחנית שלו ושל כל מה שסובב אותו, זה ביטוי של מלחמת הכל בכל, כי ההשתקעות הזו בחומר, מנתקת אותו בעצם ממקור של קיום בכלל. זה כמו שתקחי מצמח את כוחות השמש, והאוויר, והמים, לא יהיה לו ממה להיות מוזן. הצמח יודע את זה בלי לדעת שהוא יודע, האדם לא יודע את זה. אז העובדה שהוא הולך ומתנתק מהרוח, לא נגלית בפניו. גם הווירטואליות במובן הזה היא סוג של ניתוק מרוח, היא לא הדבר עצמו, היא לא הממשות הרוחית החיה של הדברים. יש ספר של ישעיהו בן אהרון, “האירוע במדע, היסטוריה, פילוסופיה, ואמנות”, והוא מתאר את התהליכים האנושיים של האינדיבידואציה בכל אחד מהתחומים האלה דרך התודעה האנושית, מהמאה ה20 ואילך. והוא מדבר על בסיס שטיינר, על הביטוי של הסינגולריות הטכנולוגית, כהיפוך מאד גדול של הרוח האנושית, של האינדיבידואליות הרוחית האנושית, שהזכרנו שצריכה להביא חופש מוסרי של האדם שבוחר מתוך עצמו

הסינגולריות היא בעצם אותה מהות של אינדיבידואליות רוחנית שנכנסה באדם, אבל היא מקור הרוח שלו ומקור ההזנה שלו. בביטוי הסינגולרי הטכנולוגי שלה, מבטל את זה, ומתבטא בצ’יפ, שחושב במקומי וחושב בשבילי, בשם הטוב ובשם הארכת חיי הנצח של הגוף הפיזי שלי, הולכת ומרחיקה אותי מהרוח, משום שאני לא חושבת בעצמי את החשיבה החיה שלי. ואנחנו מתקרבים לזמן הזה, שאנחנו נהיה עם צ’יפים או הזמנות לצ’יפים שיחשבו במקומנו. אנחנו לא מתקרבים, אנחנו בתוך זה, אני מפעילה ווייז גם אם אני נוסעת חמש דקות מפה, שהוא חושב בשבילי. כשאני עושה נסיון – ואני עושה – לחשוב איך להגיע למקום לא עם ווייז, אני צריכה להפעיל כוחות חשיבה שאני ממש מרגישה שנרדמו, ממש אני מרגישה אותם, פיזית, שהם נרדמו! זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות, שלוקחים מהאדם את החשיבה הבוראת והיוצרת שלו. הסינגולריות הטכנולוגית יכולה להיות מאד מוסרית, היא עוזרת לבני אדם, היא מקלה על בני אדם, נדמה לי שקורצוויל המציא הרבה מכשירים שיכלו לעזור עם אנשים עם מוגבלויות, אין פה שאלה. השאלה מה המניע. אם המניע מחובר לרוח, או שזה מניע מנותק מהרוח. הסכנה היא שכשהמניע מנותק מהרוח, הסינגולריות הטכנולוגית הזו תמחק את המהות האנושית. המהות החיה הזו הולכת ומתאדה דרך הטכנולוגיה, ממיתים אותה! ברגע שהחופש שלך נלקח ממך או נתת, מסרת את החופש שלך, כמו שאני מוסרת את זה לווייז, גמרנו. באמת קורים תהליכים אמיתיים שמדכאים והורגים את הכוח החי בתוך האדם

כרמל: בבתי ספר אנתרופוסופיים אוסרים על הילדים להביא מסכים לבית הספר, ויש הנחיה גם להורים לגבי שימוש בטכנולוגיה בבית. להורים רבים זה מתאים, בגלל החשש מההשפעות השליליות של הטכנולוגיה ברמה הסוציולוגית, אבל עכשיו, כשאתם מבינים יותר מאיפה שטיינר מגיע, אתם רואים מה המקור האמיתי של הזהירות, ומהי הסכנה האמיתית. הטכנולוגיה מביאה לנו לכאורה רוח, היא מתיימרת להחליף רוח, ולכן היא שמה מכשול בפני האדם לפתח את הדבר הכי חשוב, לפי האנתרופוסופיה. את מי שממילא לא מאמין ברוח, זה לא מעניין, אבל מי שכן מחפשים את הרוח, אולי כבר נפלו במלכודת ההיפוך של לוציפר ואהרימן, וחושבים שהם מתחברים לעצמם דרך טכנולוגיה, אבל למעשה מנותקים מהרוח האמיתית. אני עצמי מלמדת קורס באונ’ ת”א על הקשרים בין דת, רוח, טכנולוגיה, ומדיה. אני מכירה את כל המקומות שבהם המדיה מספקת חוויה רוחנית, ואפילו מהווה בסיס לדתות חדשות. האם אני צריכה להוסיף כאן את המילה “לכאורה”? האם כל האנשים האלה באמת מוסטים ממסלולם האמיתי? אז אני קצת משוחדת, אבל זאת בעיני הנקודה והשאלה הכי מעניינת מתוך ההגות של שטיינר


יפעת: ב12 השנים האחרונות של שטיינר, בעצם הוא הבין כנראה שזה אולי לקראת הסוף, אני לא יודעת. הוא היה, לפי מה שמתואר, במתיחות מאד גדולה. הוא הרצה בלי סוף, נסע בכל רחבי אירופה, כתב ספרים, פתח קורסים, והיו הרבה אנשים שהתחילו להתעורר יותר ויותר למרכז שהוא הקים, הגתאנום בדורנאך בשוויץ, ובאו לשמוע אותו. את הגתאנום שהוא הקים, שהיה מרכז מאד יפה, והוא בנה אותו מעץ, ב1922 שרפו אותו. הוא שקד על ההקמה שלו עשר שנים, ובלילה אחד הוא עלה באש. הוא נפטר ב25, ואני יכולה להגיד לך שהוא חזה את הרוע של הנאציזם. הוא דיבר על זה בשנים האחרונות, הוא דיבר על זה גם בזמן מלחמת העולם הראשונה, ואז הוא דיבר על זה שהרוע הולך להיות הרבה יותר גדול אם אנשים לא יתעוררו, ואכן כך קרה. לפני שהיטלר נכנס לכלא, היה אירוע באיזה בר שהיטלר היה מעורב בו, ושטיינר מציין את האירוע הזה, ואומר שזה הסמל שממנו מתחיל מהלך של רוע מאד גדול ופשיסטי באירופה

כרמל: עשרה חודשים לאחר שריפת המרכז של שטיינר, בעשירי לנובמבר 1923, היטלר עשה מה שנקרא פוטש, ניסיון הפיכה שנכשל להשתלט על מינכן. זה הרגע שבו היטלר עלה לתודעה והפך לדמות פוליטית מוכרת. שטיינר כתב באותו יום טקסט מצמרר (עמ’ 7 בקישור) על רוע גדול שעומד לעלות, ושצריך תקווה כי אנחנו נצא מהאפלה הזו בסוף, והוא אמר על הטקסט הזה, שצער רב חבוי בין השורות הללו, יבוא יום ונבין את זה

יפעת: הוא מת במרץ 1925, בן 64, ובעצם הוא באמת הביא לעולם משהו שאף אחד לפניו לא הביא בצורה הזאת

כרמל: אז הבאנו בפרק הזה הצצה ממש קטנה וראשונית לתוך נושא מאד רחב, כדי להוסיף לממד הפוסט אנושי גם את הצד של הרוח, ולחשוב מזווית קצת שונה על מה זה אדם, אל, טכנולוגיה, ורוח, והקשרים ביניהם. אם זה מעניין אתכםן להעמיק בזה, יש המון ספרים של שטיינר שתורגמו לעברית במקורות של הפרק כאן למטה

יפעת: הטקסטים עצמם נכתבו מתוך מהות רוחנית חיה, אז גם הטקסט עצמו, למרות שהוא במילה כתובה והוא “מת” כביכול במילה הכתובה, אבל לקחת אותם וכן לקרוא, לתת לדברים לפעול בתוכי, להכיר את זה מבפנים, לתת למילה להדהד בתוכי, להחיות אותה, לראות מה קורה לי, לראות תמונות שמתעוררות בנפש נוכח טקסטים שאני קוראת. לתרגל את ההכרה של החשיבה שלי, הרגש שלי, הרצון שלי. לתרגל, לא רק להיות באינטלקט

תודה רבה ליפעת, פסח שמח ושקט, ואנחנו נשתמע אחרי החג בפרק מרתק בנושא אחר לגמרי

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

שטיינר, רודולף. 2017. מבחר כתבים: איך ליישם את האנתרופוסופיה להשגת חיים רוחניים טובים יותר. הוצאת ידיעות ספרים

שטיינר, רודולף. 1994. הפילוסופיה של החירות. תרגום: צבי מדר. הוצאת ניצת השחר

שטיינר, רודולף. 1995. גוף נפש רוח. תרגום: נחמן בר שלום. הוצאת מיכאל

שטיינר, רודולף. קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה על פי השקפתו של גתה. מאנגלית: ניר אליאב. הוצאת תלתן

שטיינר, רודולף. דרך להכרה עצמית של האדם, סף עולם הרוח. תרגום: אלישע אבשלום. הוצאת תלתן

שטיינר, רודולף. אנתרופוסופיה מן המסד: מושגי יסוד במדע הרוח. תרגום: אלישע אבשלום. הוצאת תלתן

שטיינר, רודולף. 1998. מדע הנסתר בקוויו העיקריים. תרגום: דב וירשובסקי. הוצאת תלתן

שטיינר, רודולף. 2009. האפוקליפסה. תרגום: עלי אלון. הוצאת תלתן

לעשרות ספרים נוספים ומאמרים של שטיינר בעברית, כאן וכאן

אליאדה, מירצ’ה. (1969/2000). המיתוס של השיבה הנצחית. תרגום: יותם ראובני. ירושלים: הוצאת כרמל

וילבר, קן. 2006. קיצור תולדות הכל. תרגום: יובל אידו טל. כנרת זמורה ביתן

Ben Aharon, Yeshayahu. 2011. The Event in Science, History, Philosophy & Art. Virtualbookwarm.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: