פרק 29. אלוהים והגולם: תיאולוגיה של טכנולוגיה עם יותם יזרעאלי

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

אנחנו הרבה פעמים שואלים מתי המכונות תתעוררנה? אבל השאלה היהודית, השאלה של הדיבר השני, היא לא מתי המכונות תתעוררנה, היא מתי האדם יירדם, מתי האדם ייכבה? זאת הסכנה

יותם יזרעאלי


היום לפני שנה, בפרק השלישי של הפודקאסט, דיברתי עם הד”ר והרב שלמה דב רוזן על הדיון התיאולוגי במלאכים כתקדים לסוגיות שמטרידות אותנו לגבי בינה מלאכותית היום. את רוב החשיבה הדתית על טכנולוגיה קיבלנו מהנצרות, אז בפרק הזה אני רוצה לנסות לחשוב על זה דרך היהדות. לשם כך אני מארחת את יותם יזרעאלי. אתם מכירים אותו בתור מי שמחתן את הזוגות בריאליטי “חתונה ממבט ראשון” אבל יש לו גם דיי ג’וב

דוקטורנט בבית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת ת”א, חוקר וכותב ויוצר בנושאי יהדות תרבות ודתות

ארבעת שערי הכניסה שלנו לתיאולוגיה יהודית של טכנולוגיה יהיו מיתוס הגולם, הדיבר השני, קין והנחש ונדגים כמה הדברים רלוונטיים לסוגיות הבוערות שלנו היום. אז בואו נצא לדרך


מיתוס הגולם הוא מודל להשראה שמאד נוכח בקהיליית הבינה המלאכותית בימינו. במעבדת הבינה המלאכותית של אמ.איי.טי עברו במהלך השנים ארבעה מדענים ממוצא יהודי, שטענו כי הם צאצאים של אותו רב מפראג שיצר לראשונה את הגולם. על פי אחת האגדות, הגולם המת נמצא עדיין בעליית הגג של בית הכנסת בפראג, והרב יצר משפט, פסוק, שיכול להחיות את הגולם באחרית הימים. הפסוק הסודי עבר בירושה מאב לבן במעמד בר המצווה, ואותם מדענים (שאחד מהם היה אגב החוקר המפורסם מרווין מינסקי) האמינו שהם יהיו אלו שיחיו את הגולם. האנלוגיה ליצירת בינה מלאכותית ברורה כאן. באמ.איי.טי מסתובב סיפור, ששניים מהפרופסורים הבכירים שהאמינו בכך, ג’רי סוסמן ויואל מוזס, החליטו שכל אחד מהם יכתוב בנפרד על פתק את הפסוק הסודי להחייאת הגולם שקיבלו מאביהם בבר מצווה, וכשהם השוו את הפתקים היה זה אותו הפסוק בדיוק 

יותם: בתוך המסורות הדתיות יש המון דאטה שאפשר לעשות לו דאונלאוד או אפלאוד אל תוך השיח הטכנולוגי של הבינה המלאכותית ושל הסינגולריות ושל הפוסט-אנושי, מכיוון שהמסורות התעסקו בשאלות האלה מכוח ההתעסקות שלהן בשאלה מהו האדם. ניגשו לשאלה הזו של מהו האדם בדיוק, דרך היחסים שלו עם דברים שהם לא האדם אבל קרובים לכך – עם חיות, עם אובייקטים, עם בובות, עם גלמים. השיח הטכנולוגי משתמש בדימוי הזה הרבה, אבל זה לא רק מטאפורה, זה לא רק דימוי, זה הדבר עצמו, זה זה. זה לקחת חומרה ולכתוב בה תוכנה, זה לקחת גוש של בוץ ובעזרת שפה (היום אפשר לקרוא לזה שפת תכנות) לשים בו את האותיות, את הפסוקים, בסדר הנכון, בצורה הנכונה, ולהקים אותו ל… האם זה לחיים? האם זה לפעולה? כלומר, ל-מה? הסטרוקטורה הזו של הגולם בזה היא מתעסקת, כלומר זה לא סיפורים, זה לא צ’יזבטים על מישהו שיצר, זה לא נועד בשביל זה. ברבדים היותר עמוקים זה שאלות על מהו האדם, מה הגבול המוסרי של הטכנולוגי

בעולמות הטכנולוגיה אפשר לדבר עד מחר על אם תהיה בינה מלאכותית או לא, אם ההשלכות שלה יהיו טובות או רעות, אבל אף אחד לא שואל למה. למה אנחנו בכלל בוחרים להמציא אותה? בשביל תאולוג זו השאלה הראשונה

נגיד אדם מייצר גולם, קודם כל, מה המוטיבציה לזה? האם זה מתוך ההיבריס שאני גם רוצה לייצר משהו? האם מתוך צורך שלי? האם זה מתוך איזושהי חולשה או מתוך עצלות? הניואנסים האלה מאד משמעותיים מבחינה אתית. אז יש פה עניין של קדמה, יש פה עניין של שירות, יש פה עניין של תיקון עולם, בגישות היותר אופטימיות. אבל בגישות היותר דיסטופיות יש איזשהו היבריס ונרקיסיזם כזה, שאנחנו רוצים שהטכנולוגי כבר יחליף אותנו, יעשה בשבילנו, ואז אנחנו יכולים להמליך את עצמנו. עכשיו זה ה-חטא, נכון? אנא אמלוך, אני אמלוך. מהו גבול הכפירה? מהו גבול הלגיטימציה שלנו לעסוק ב- היום קוראים לזה טכנולוגיה, אבל – ביחסים בין אדון ומשרת, בין אדון ועבד, מה זה הופך אותך כאדון, מה תודעת אדנות בכלל מייצרת בך כשיש לך מעין גולם כזה? הרי המון מספרות הגולם מתעסקת באינטראקציה, ביחסים שבין הגולם לבין מי שיצר אותו. והאחריות סביב גבולות הגזרה שאנחנו שמים לגולם. ואז לפעמים הגולם יוצא משליטה

כשאנחנו יוצרים משהו אנחנו עושים מעשה דתי, אנחנו חוזרים על האקט שברא אותנו ואת עולמנו, עושים מהכאוס קוסמוס, ככה קרא לזה חוקר הדתות הידוע מירצ’ה אליאדה. מדענים רבים שאפו בבירור לגלות את סודות הבריאה ולהשתמש בהם. באוטופיה “אטלנטיס החדשה” שכתב פרנסיס בייקון, אחד מאבות הנאורות, הוא כתב “יום אחד בני האדם יהיו כאלים ויבראו בעצמם מינים חדשים”. אבל כמו שאמר הדוד של ספיידרמן, עם כוח גדול באה אחריות גדולה ואני אוסיף על זה, גם דאגה גדולה או פחד גדול יותר. הפחד לאבד שליטה על הטכנולוגיה הוא תמה מרכזית בהיסטוריה של המחשבה הפוליטית החילונית, והיא מטרידה אותנו יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה משתכללת. אנחנו חושבים על הטכנולוגיה דרך מיינדסט של יחסי עבד- אדון, ולהיות אדון זה אומר לחיות כל הזמן עם הפחד ש”עבד כי ימלוך”, שיחסי הכוח יתהפכו. אנחנו אפילו קוראים למצב הזה “כשהגולם קם על יוצרו”, אז הדבר הראשון שיותם מציע ללמוד מהגולם קשור לזה

עצם המקום של האדם כבורא, אני חושב שזו נקודה מאד משמעותית שהסיפורים האלה באים ללמד צניעות. הם לא באים ללמד שהאדם הוא כלום והוא לא יכול ואולי באיזושהי תיאולוגיה נוצרית כזו חוטא וחסר תקנה, לא בהכרח. פשוט צניעות, דע את מקומך, אתה האדם אתה לא באמת – עם כמה שאתה מתקדם ועם כמה שיצרת פה ציביליזציה בלתי נתפסת ומדהימה, יש דברים שנפלאים מבינתך, יש דברים שאתה עדיין לא – אתה לא הבורא, שזאת לא פוזיציה שכדאי לנו לשאוף אליה. יש משהו ב”מוחין של אדנות” שהוא מסוכן. התרבות המסורתית שלנו ביהדות היא מאד רוויה בתכנים, בטקסים, ברעיונות, בעקרונות, שמזכירים לנו ומבנים אצלנו את ההבנה שאנחנו חלק ממארג אנושי ואנחנו לא האדונים, זה לא אני ואפסי עוד. זאת לא המציאות היהודית, זאת לא הפרוגרמה היהודית

אני חושב שהגולם מאד מכוון, זאת אחת המסקנות שלו, כלומר, הזהר להיות אדון. גם אם אתה יכול, גם אם אכלת מעץ הדעת ואתה יודע ואתה יכול לייצר דבר כזה, אל תתבלבל להסיק מזה שאתה הוא הבורא. כמובן שיש בנו משהו שמאד רוצה להתקרב ליכולות האלה, האדם, יש בו את הדינמיקה הזו שהוא כל הזמן צריך להיזהר ממנה. זה מה שמגדיר את האדם, זה מה שמבדיל אותו גם, יש בו את הצלם אלוהים הזה ויש בו גם את הבהמי, לצורך העניין, והוא כל הזמן נע על הספקטרום הזה. אז חלק מהסיפורים האלה כמו הגולם, נועדו כדי להזכיר לנו איפה גבולות המנעד הראויים יותר

אבל יש גם מי שלא מפחדים לאבד שליטה, להפך. קווין קלי, למשל, מייסד ועורך מגזין וויירד, כתב ספר שבו הוא מציע שנעשה עם הטכנולוגיה בדיוק מה שאלוהים עשה איתנו. כלומר, לא לנסות לשלוט בטכנולוגיה אלא לשחרר אותה לעולם במצב “מופרע”, לתת לה “להתמודד”, בחירה חופשית מה שנקרא. רעיונות כאלו הם חלק  מחזון הסינגולריות והחלום על בינה מלאכותית שתתפתח ותהיה חכמה מאתנו. זו בעצם תקוה שהגולם יקום על יוצרו. אולי זו התקווה היחידה לגאולה שיש לאתאיסט, אבל מנקודת מבטו של האדם המאמין זו עבודה זרה, זה עגל זהב

עבודה זרה היא להכתיר ולהמליך דבר מה שאתה יצרת. החכמה המצטברת סימנה לנו את הנקודה הזו במרקר בכל מני ואריאציות שונות ואמרה לנו “תזהרו מזה. וכשאתם עושים את זה תשימו לב לא’-ב’-ג'”. אם הגולם יקום על יוצרו, ואם מה שהוא יתברך ירצה שמה שיקרה פה זה, שהאנושות כפי שהוא יצר אותה תתפתח למשהו אחר, אהלן וסהלן. אפשר למצוא לזה גושפנקא תיאולוגית מהבחינה הזו. אבל כל מה שקשור למערכת יחסים עם אלוהים פה ושם – שוב, אף אחד לא הסמיך אותי, אבל – לי באופן אישי זה נשמע כמו מישהו שמחפש מערכת יחסים עם התיאולוגי

כרמל: אבל הם לא מאמינים בו. אז הם לוקחים גולם – באמת יש בטכנולוגיה ממד טרנסנדנטי, והנה אנחנו חוזרים לסינגולריות – ברגע שהגולם עובר את היכולות שלך, אתה יכול להיות איתו ביחס שרצית להיות עם האל, שאתה לא מאמין בו. אתה מבין את הטריק פה? י

יותם: לרצות להיות במערכת יחסים עם הנשגב? פשוט תהיה במערכת יחסים עם הנשגב, כאילו, אני לא מבין מה

כרמל: הוא לא עונה בניגוד לעגל/רובוט הנחמד שלי

יותם: אז מה אם הוא לא עונה? אז מה

כרמל: יש לי ספק, אני רוצה ליצור משהו שכן יהיה אתי ביחסים-

יותם: אם את רוצה לשכנע אותי שעגל זהב זה דבר שקל ורצוי לעשות אותו? ברור. אם את רוצה לשכנע אותי שזה לגיטימי? ברור. אם את רוצה לשכנע אותי שזה הדבר הטוב במקום, לא, אז פה אני לא מסכים. מה שהתורה מלמדת  זה שנכון יותר ללכת על פרוגרמה אחרת של יחסים עם האלוהות. אני חושב שהיא אומרת שהדבר הזה, הערוץ הזה, אם אתה תבחר בו הוא יקבע אותך, זה דד אנד

הדבר השני שיותם מציע לנו ללמוד מהגולם, זה על ההבדל המהותי בין האדם למכונה, דבר שאנחנו תוהים לגביו היום. אנחנו התחלנו לחשוב שאולי גם אנחנו מכונות, אולי גם אנחנו רק גלמים משוכללים

אם אנחנו מכונות, בדיוק כמו המכונות שאנחנו מייצרים, ולכן כל הנחות היסוד התיאולוגיות קורסות, עולה שאלה אחת שקשה מאד להתמודד איתה. מכונה בהגדרתה זה אמצעי. אז אנחנו מכונות ל-מה? נכנסת פה שאלה של ייעוד. באדם יש משהו שהוא צלם אלוהים. גם המילה “צלם אלוהים” היא כשלעצמה מילה נורא מעניינת, צלם, אבל צלם אלוהים. זה פסל, זה משהו חומרי, אבל גם לא. ולכן זה משליך בחזרה לאדם, שהאדם בעצמו יש בו שני יסודות: סופי ואינסופי. במכונה יש יסוד סופי ויסוד אינסופי, אבל האינסופי של המכונה המתקדמת הוא יסוד אינסופי מתמטי. באדם יש יסוד סופי ויסוד אינסופי תיאולוגי. הגולם הוא חומר ומידע האדם הוא חומר ו-(סימן שאלה)? אני חושב שסיפורי הגולם מחזירים לנו תובנה על מה זה ה”אינסוף” הזה שקיים בדבר שנקרא האדם, ומה ההבדל בין זה לבין משהו שהוא לכאורה חי, שהוא נקרא גולם, טכנולוגיה, או מכשיר

אנחנו צריכים לזכור שהאינסוף המתמטי והאינסוף התיאולוגי הם לא בדיוק אותו הדבר. האינסוף המתמטי זו קטגוריה מחשבתית אנליטית שאנחנו לא יכולים לתפוס אותה ואז אנחנו אומרים “אינסוף”, אבל היא עדיין מתקיימת בתוך שפה של מספרים, שפה של קונספטואליות מתמטית. האינסוף התיאולוגי גם יש לו את התכונה הזאת של משהו שאנחנו לא יכולים לתפוס, אבל הוא גם טרנסנדנטי לשפה שבתוכה אנחנו מנסים לבטא אותו. אנחנו הרי מסבירים אותו במיתוסים, בטקסים, בתוך מסורות דתיות, ובכל זאת בכל השפות והמערכות האלה שמנסות כן לכמת אותו, להגיד על אודותיו משהו, יש איזושהי הכרה והכנעה של המערכת הקונספטואלית, של הסדר הסימבולי שמנסה לכמת אותו, שזוכרת שזה רק משהו שאנחנו עושים כאן כדי לעשות את זה, אבל שבפועל לדבר אין סוף באמת במובן שאנחנו לא מבינים. ביהדות, למשל, הדבר הזה בא לידי ביטוי בכך שאין לו שם, אז כאילו פה נגמרת השפה. אז אולי ההבדל הוא שניים, אם אני אסכם. קודם כל הבדל מטפיסי, שהאינסוף התיאולוגי באמת חותר או טוען לאינסופיות יותר אינסופית מהאינסוף המתמטי, אבל גם ברמה הפונקציונלית, השפה התיאולוגית, בתוכה, מזכירה לעצמה, שיש ערך ערכי לזכור שהאינסוף הזה שהיא מדברת עליו הוא גם טרנסנדנטי לשפה עצמה

האבחנה הזו בין סוגי אינסוף מקסימה. אבל בוא נודה בזה, מנקודת מבטו של האדם הסביר ואולי הלא כל כך מאמין, שניהם גדולים עליו מספיק כדי לא להתעסק בהבדל הפילוסופי. האינסוף המתמטי פלאי למדי ואולי הוא מספיק, אולי הוא “האינסוף הטוב דיו”? אפשר בהחלט להסתפק בו

אז קודם כל אני חושב שזה חלק ממה שסיפורי הגולם שואלים. הרי זה מספיק אמיתי, אז בכל זאת מה? אוקיי, ואז יש שאלה איזה חיים אתה רוצה לחיות? אני לא בא ואומר זה נכון זה לא נכון. אני יודע שאני לא רוצה להתפשר על אינסוף מתמטי בחיים שלי, אבל זו טענה אישית שלי. יש הנחה מובלעת בתוך השאלה הזו, שאני חושב שמאד מייצגת את התרבות שלנו בזמן הזה. וההנחה המובלעת היא, שהמידה על פיה אני קובע האם זה מספיק או לא מספיק, היא אני. זה ההיבריס

אז המשמעות של האבחנה הזו שיותם מציע, בעיני, היא שאנחנו יכולים להרגיש מנקודת מבטנו שיצרנו בינה מלאכותית, כי היא אדירה בקנה המידה של האינסוף המתמטי, אבל בקנה מידה יקומי, תיאולוגי, מפרספקטיבה על-אנושית, אולי זה רק צעצוע. כלומר, להיות במיינדסט פוסט אנושי זה להבין שלא כל מה שגדול עלינו הוא באמת גדול ונורא. אני אגיד את זה גם להיפך: משהו הוא לא בהכרח גדול, רק בגלל שזה גדול עלינו. אנחנו לא אמת המידה


רובד נוסף ביחסים שלנו עם טכנולוגיה זה התלות וההיתלות בה. אנחנו מכניסים אותה לעוד ועוד רבדים בחיינו, מאצילים לה סמכויות ונסמכים עליה במקום על עצמנו ועל אחרים, ובמקרים מסוימים (שלהם הקדשנו את פרק 12 בפודקאסט) אנחנו ממש רואים באובייקט פרטנר לחיים ומבקשים להכיר בו כסובייקט

יש אגב סיפור גולם, אם אני לא טועה של פרישמן, ששם הסיפור הוא שנוצרת מערכת יחסים רומנטית בין הנכדה של מי שיצר את הגולם לבין הגולם עצמו

אבל בואו נניח רגע לגולם וניכנס לזה דרך השער השני, שהוא הדיבר השני – לא תעשה לך פסל ומסכה

האיסור על פסל ומסכה, אנחנו הרבה פעמים מבינים אותו כאילו שאסור לעשות, זה לא נכון שאסור לעשות פסל ומסכה. אסור לעשות ואז להבין את זה בתור הדבר עצמו. כלומר, אסור לתפוס משהו שהוא לא אינסוף ולהבין אותו בתור הדבר כשלעצמו. ברגע שאנחנו נתקעים על הפסל ואיך שאנחנו חושבים “אה, התמונה הזו זה הדבר”, אז אנחנו בעצם מעבים את התמונה והווילון השקוף הזה, אי אפשר לראות דרכו, אנחנו מסתירים את ההוויה, ואז אנחנו נתקעים בתוך מעגל סגור עם עצמנו. וגם תשימי לב, הרבה פעמים זה נורא מעניין, אבל הניסוח עצמו של הציווי זה “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. בעצם קל יותר להיות במערכת יחסים עם אל שהוא פסל, כי בעצם אין פה זיקה – מה שבובר ולוינס, אין פה איזושהי זיקה דיאלוגית – לא נדרש ממני משהו במערכת היחסים הזאת. כשאני במערכת יחסים עם פסל או סוגד לפסל, אני בעצמי הופך עם הזמן להיות פסל, אני הופך להיות מקובע. אם אני מנהל מערכת יחסים עם משהו מקובע, אני בעצם מכניס את האינסופיות שבאנושי לתוך קבעון. הפסלים האלה, התמונות האלה, הרזולוציה המאד איכותית שהגענו אליה בהדמיה של המציאות, בהדמיה של האדם כבינה מלאכותית, יש בהם סכנה גדולה

אנחנו הרבה פעמים שואלים מתי המכונות תתעוררנה? אבל השאלה היהודית, השאלה של הדיבר השני, היא לא מתי המכונות תתעוררנה, היא מתי האדם יירדם, מתי האדם ייכבה? זאת הסכנה. הסיפור על פיגמליון לא נועד כדי לקדם את הזכויות של גליתיאה. הוא נועד כדי שהפיגמליונים האחרים בעולם ישימו לב לעצמם, ישמרו על עצמם כדי לא להגיע למצב הזה. והרבה אנשים היום מתעסקים בשאלה מתי לרובוטים יהיו זכויות, היום ביפן כבר יוצאים נגד אנשים שמתנגדים להינשא לרובוטים כי זה לא הוגן כלפי הרובוטים. בתיאולוגיה היהודית נדלקת כאן הנורה של הפסל ומסכה כי זה בדיוק העניין. אתה צריך לדאוג לא להירדם, אתה צריך להשאיר ער. ולהישאר ער מבחינה תיאולוגית יהודית, זה לזכור שההוויה היא אינסופית, ולכן אתה פוטנציאל אינסופי להתממשות בתוך מציאות סופית. כי יש משהו במערכת היחסים עם הטכנולוגי שהוא לא דורש ממך, הוא מותאם למידותיך. אתה לא נדרש, אתה לא מאותגר כשזה מול משהו שהוא כל כך תפור על פי מידותייך

יש את הסיפור על הסרט של האחים לומייר שהקרינו רכבת. זו דווקא דוגמא מאד טובה כדי להבין את המצב שאנחנו נמצאים בו היום. כי יש לנו מצב של טכנולוגיה חדשה, שהמוח והרגשות והחושים שלנו לא יודעים בדיוק עדיין איך לעכל אותה, אז אנחנו נסמכים על השיפוטים האונטולוגיים שזמינים לנו. אז אני יושב עכשיו ואני רואה על מסך בקולנוע רכבת שמתקרבת, אני יודע שאני יושב בקולנוע ושאני לא בתחנת רכבת, אבל כל השיקולים האמפיריים האונטולוגים שלי אומרים לי “תעוף מכאן, הרכבת מתקרבת”. ברגע שאנחנו מבינים “אה, זה מסך, זה לא הדבר האמיתי” אנחנו כבר יכולים לפתח עם זה מערכת יחסים אחראית יותר. למה אני אומר שזה כן רלוונטי להיום? כי מה שקורה היום זה שהטכנולוגיה נמצאת במרוץ לייצר רזולוציה ואיכות תמונה וחדות טובה יותר, ואז אנחנו גם נמצאים כל הזמן במצב של סף טכנולוגי חדש, אנחנו צריכים כל הזמן לעדכן את הגרסה האמפירית-אונטולוגית שלנו עצמנו, את השיפוט האונטולוגי, כלומר, האם מה שעומד מולי זה אמיתי או לא. זה אלף. בית, אם אני משתכנע שזה נכון, זה הרגע שבו עשיתי פסל ומסכה, כלומר שמתי משהו על פניו

זה קצת כמו ההוא במטריקס שאמר “אני אוכל עכשיו סטייק, אני יודע שזה לא סטייק אמיתי, אני יודע שהנוירונים במוח שלי אומרים לי שזה סטייק, אבל מה אני אגיד לך” הוא אומר לסוכן סמית’, “הבורות היא עונג”. ומהבחינה הזו אני חושב שאיסור פסל ומסכה יכול להוביל אותנו לתיאולוגיה של האזהרה מפני ההירדמות האנושית. לא להתמסר אל העונג שבבורות, שמתמסרת אל תוך השיפוט האונטולוגי השגוי, האשלייתי, שמה שעומד מולי, על אף הרזולוציה המדהימה שלו, הוא הדבר האמיתי. אחר כך אנחנו נתחיל לפתח עם זה מערכות יחסים ואנחנו נחשוב שזו מערכת יחסים אמיתית, אנחנו נחשוב שזה סובייקט אמיתי. ברגע שאנחנו מסכימים להיכשל בכשל האונטולוגי-אמפירי הזה, אנחנו גם מוותרים על ערך האמת, אנחנו גם מתמסרים ומתענגים על הבורות, ואנחנו גם מתווים את עצמנו לתוך מציאות נרקיסיסטית שמתעצבת ומתפסלת על פי מידותינו, במקום שאנחנו נעשה את העבודה, ונסתת את עצמנו בהתאם למה שההוויה מבקשת מאיתנו


תודה לפליזה ואור זוהר על השיר “אנא אלך” מתוך האלבום המופלא: קץ הפלאות

עד עכשיו דיברנו על יחסינו עם “גולם” כטכנולוגיה חומרית, אבל איסור פסל ומסכה נוגע בעיני גם לממד הווירטואלי, הלא חומרי, וביחס שלנו להוויה שלנו בעולמות הדיגיטליים. אנחנו מייצרים פסלים ומסכות של עצמנו כל הזמן, פרסונות וירטואליות אסטרטגיות, ממותגות, ובינינו הן די מקובעות. מי לא הסתכלה פעם על הפרופילים שלה והרגישה – מה לי, לאינסוף הזה שאני במילותיו של יותם, ול”צלם” הנקודתי והשטחי הזה

יש מדרש על אברהם שהוא היה בחנות של אבא שלו ומגיעה אישה ומבקשת פסלון (יכול להיות שאני לא מדייק בדיוק בפרטים אבל הרעיון יעבור), והיא מבקשת פסל עני כאישה ענייה, ואז מגיע מישהו אחר ומבקש פסל גיבור כי הוא אדם גיבור. כלומר, אנחנו הרבה פעמים משליכים על הפסל את הפוזיציות והדיס-פוזיציות שלנו עצמנו, ואז אנחנו סוגדים לזה, ואז אנחנו מייצרים מעגל סגור עם עצמנו. זאת עבודת אלילים. זה, אני חושב, מה שאיסור פסל ומסכה מבקש מאיתנו להימנע ממנו. העבודה האמיתית אליבא דגישה (לפי הגישה) הזאת, היא עבודה שנעמדת אל מול האינסוף. כשאתה נעמד מול האינסוף, אז האפשרויות שלך להתגלות בתוך הסופיות שאתה חי בה מתרחבות, ואז אתה לא מצטמצם לפסל ומסכה

כרמל: אז אני אגלה לכם מה המשמעות של התנ”ך עבורי ואיך אני רואה אותו. יותם הזכיר קודם שאין לנו בדיוק שם לאל, יש הרבה שמות ואנחנו לא בטוחים איך לבטא את צרוף האותיות  י ה ו ה, אבל האותיות הללו קשורות מאד למילה הוויה, ואחת הצורות שאנחנו קוראים לאל זה גם “שם הוויה”. עבורי התנ”ך הוא טקסט פילוסופי מיתי, שעוסק ביחס שלנו עם ההוויה ומספר לנו, על דרך המשל, איך להיות בעולם כדי להישאר בקשר עם ההוויה, עם אנרגיית החיים הזו. דרך המשקפיים הללו פתאום המקרא נקרא אחרת לגמרי. למשל, כשאלוהים אומר “ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם”, אני לא חושבת בפשט על בית מקדש בירושלים, אלא על נשמה שנכנסת לגוף. כל מעמד הר סיני והדרך במדבר, הם סיפור הכישלון של ההוויה להיות אתנו בקשר בלתי אמצעי. האל נזקק לתיווך, למדיה, והוא שונא את זה. מהסנה הבוער ועד לעמוד האש והענן, הוא מבטיח, הוא מנסה, שאם נצום וניטהר נוכל לקבל את התורה ישירות בהר סיני, אבל לתסכולם של כל הצדדים זה לא עובד, ושוב הוא חייב מתווך. אז פעם זה משה, פעם זה המלאך שהוא שולח ללכת לפני המחנה, והוא כל הזמן פוחד שנבלבל אותו עם השליח שלו

אז התיווך הזה, האמצעי שנתקע לבלתי אמצעי באמצע, כמו מקל בגלגלים, הוא בעיני החטא הגדול של התנ”ך, זה המקום שבו אנחנו מחטיאים את המטרה. יש הרבה מדרשים שמתווכחים מה היה החטא האמיתי בגן העדן. רבים מסכימים, אגב, שזה לא בהכרח היה עצם האכילה מפרי עץ הדעת, זה משהו שאולי נועד לקרות מתישהו בכל מקרה בצורה אחרת. אז אולי הבעיה היא שלא לקחנו אחריות על זה או שהאשמנו את האחר. אבל אולי החטא הוא שזה קרה בטרם עת, לפני שהזמן הבשיל לזה, וזה בכלל לא היה הרעיון שלנו לעשות את זה. נתנו לנחש לבוא בינינו לבין האל כמתווך וזרז. ובהמשך עוד נגלה כמה האל מנסה לגמול אותנו מההרגל הזה של מתווכים. הפילוסוף ברונו לאטור טוען שבפעולת התיווך תמיד מתקיימת התקת מטרה, משהו זז בתרגום. אז הגבול בין האל לאליל ובין עבודת האל לעבודה זרה יכול להיות מאד דק, הוא יכול להיות הבדל של תיווך. עבודה זרה יכולה להיות לא רק משהו שאנחנו יצרנו, אלא גם משהו שהאל יצר, אבל מבחינתו זה נקודתי וסופי ואנחנו ייחסנו לו אינסוף. אנחנו המרנו אותו בו

כמו בגלגול הבא שבו אנחנו פוגשים את הנחש, כנחש הנחושת – תרופה שהאל יוצר לבעיה נקודתית במדבר, שאנחנו מתקבעים עליה, לוקחים אותה איתנו, וממשיכים לקטר לו שנים אחר כך, על פי המקרא – הפכנו אותו לאליל שנקרא נחושתן. אז אני חושבת על הנחש בתור המתווך האולטימטיבי, המדיאטור, המדיה. והמדיה של ימינו עתירת אלגוריתמים שמנחשים אותנו, תרתי משמע, היא שעומדת היום בינינו לבין ההוויה שלנו, ומציעה חיבור מסוג אחר. מציעה את ה”אפל” של עץ הדעת שוב ושוב, והמסכות שלנו היום הן המסכים

יותם: אני חושב שזו אחת השאלות יסוד שהרבה מהתיאולוגיות השונות המקראיות הללו מתעסקות בה, הרגע הזה שבו אנחנו חיים בתוך עולם שיש בו ייצוג להוויה בכל מני צורות, האחד שיש בו ריבוי, והרגע שבו אנחנו כל הזמן, מצד אחד לא מבטלים את הדבר הזה, אבל מצד שני גם לא נתפסים לו. התיאולוגיה הזו, היהודית, שניסינו לתת לה כאן כמה אפשרויות או קצוות של חוטים, היא תגיד לנו אוקיי, בכל מציאות אשר תהיו בה, תהיו בתשומת לב להבחין או לזכור לא לשים תמונה, לא להיתפס לקבוע, כי המציאות היא לא קבועה. אל תיעצרו על מה שהוא אובייקטיבי וקבוע ומציג את עצמו כקבוע, כי זה לא נכון

כרמל: אפילו הדת, הדת עצמה, התקבעה, אז מה? י

יותם: נכון. הרבי מנחם מנדל מקוצק אמר “אל תעשו פסל ומסכה מכל אשר ציווך ה’ אלוהייך”. רבי צדוק הכהן מלובלין אמר שההלכה, שולחן ערוך, זה עגל הזהב של ימינו. והוא אמר את זה בזמנו, לפני 100-150 שנה. אז נכון התורה היא תורת חיים, המטרה של התורה זה לא שתוציא ציון מאה, המטרה של התורה זה שתחייה, אבל שתחייה חיים שיש בהם יותר אמת, יותר צדק, יותר חמלה. תמיד יהיו פסלים ותמונות והרעיון הוא פשוט לא להתקבע עליהן אלא לעבור דרכם, או לשבור אותם, לנפץ אותם כשהם מופיעים, או כשאתה רואה שאתה מתחיל להתקבע על פסל, כשהאידאולוגיה שלך הופכת להיות פסל ותמונה ושום דבר לא יכול לשבור אותה, זהו. איבדת קשר עם המציאות, איבדת קשר עם ההוויה, הפכת להיות עבד, הפכת להיות עובד עבודה זרה

כרמל: אולי זו המשמעות של “אהיה אשר אהיה” נכון

יותם: כן

אחת משאלות היסוד בפילוסופיה של הטכנולוגיה, שפתחנו בה גם את פרק 7 עם פרופ’ אגסי, היא האם הטכנולוגיה היא טובה או רעה במהותה. או שהיא בכלל ניטרלית ואין לה מהות, טוב או רע זה עניין של הקשר השימוש. המילה טכנולוגיה מגיעה מהמילה היוונית טקנה, שיש לה מגוון משמעויות: אומנות, כישור, מיומנות, אבל גם תכסיס וערמומיות

יותם: והנחש עירום מכל חיית השדה

כרמל: בום! בדיוק. לשם אני חותרת. יותר מזה, בכל המילים שמהוות חלק מהשיח הטכנולוגי יש את האלמנט הזה. אני אזכיר שלוש דוגמאות אבל יש עוד

  • Device (to devise) היא מתקן ומכשיר אבל גם תחבולה ותכסיס  
  •  Machination (Machine) מְזִמָּה, קְנוּנְיָה, תְּכָכִים
  • Craft  (to be crafty) אֻמָּנוּת, מְלָאכָה אבל גם עַרְמוּמִיּוּת 

כלומר זו מסורת שבה הטכנולוגיה נתפסת כהערמה על המציאות, לטוב ולרע. זו מיומנות. הטכנולוגיה כנחש. אבל הנחש הוא לא בהכרח דבר רע ביהדות. נחש הנחושת הוא גם סמל הרפואה, ויש קשר קבלי בין הנחש למשיח (מילים שהן גם זהות בגימטריה, אגב). אז האם הטכנולוגיה טובה או רעה לפי היהדות? אני אומרת גם וגם, וזה יותר מורכב, לפי הנחש. יותם דווקא נוטה לכיוון הטובה

המילה מכשיר, למשל, זה לא איך אני מערים על המציאות, זה לא אני. זה איך אני מכשיר, איך אני מגלה מתוך ההוויה שמסביבי את הכושר ואת המסוגלות של דבר כזה או אחר, להשתתף בתוך המציאות בצורה כזו, שתוכל להעשיר ולהכשיר את המציאות עצמה לעוד היבטים שלה. אני חושב שזו גישה קצת שונה, זה באמת גישה יותר אחדותית. כלומר, בתוך כל דבר גלום הכושר, הסגולה, המסוגלות שלו, והטכנולוגי בעברית, זו ההכשרה של הסגולה של מחשב, אם זה מכונית, אם זה גלגל, אם זה בנאדם. גם התורה עצמה, מהבחינה הזאת, היא מכשיר

כבר הכרנו בפרק 19 עם תומר פרסיקו את הנרטיב הנוצרי שבו הטכנולוגיה היא מתת אל, ונראה שגם ביהדות היחס לטכנולוגיה אינו שלילי. אבל זו לא בדיוק מתת אל (ורק עכשיו כשאמרתי את זה שמתי לב שמתת זה גם מתנת אבל גם מות). ובאמת יש פה משהו יותר מורכב שיותם מציע לנו להבין דרך השער הרביעי והאחרון שלנו להיום – הדמות של קין

קודם כל, קין, השם שלו קניין, זה תודעה של “אני עשיתי”. כתוב “ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'”, קניתי בתנכ”ית זה עשיתי. הוא תוצר, הוא עשייה, הטכנולוגיה הזו של פרו ורבו, הוא פרודקט, הוא הפרודוקט (מוצר) הראשון. פה אני ממש לא מחדש, קין זה הקניין, זה החומר, זה הרכושנות, זה האדנות, זה “אני עשיתי את זה ולכן זה שלי”. הבל הוא הרוח, הוא הבל פה. אחר כך אנחנו גם רואים, קין הוא עובד אדמה, הבל הוא רועה צאן. אז גם כל ראשית הציביליזציה, ראשית הטכנולוגיה, זה המורשת של קין, זו השושלת של קין. המהפכה החקלאית זה קין. ברגע שמתחילים כל הדברים האלה, לעבוד את האדמה. מן הצאצאים שלו יוצא תובל קין, שהוא לוטש כל חורש נחושת וברזל, הואר אבי החרשות

ואז מה קורה עם קין? קין רוצח את הבל. כלומר החומר, הטכנו, רוצח את הרוח. ומה הוא מקבל בתמורה? אות. אות קין זו סטרוקטורה מאד מעניינת כי זה גם כתב אישום וגם כתב הגנה בעת ובעונה אחת. שמים לו אות, אלוהים אומר לו אני נותן לך את האות כדי שאף אחד לא ייגע בך, מצד שני כולם יידעו שעשית את זה. אז אות קין זה כמובן אות קלון אבל המקום שלך בעולם מוגן. העולם לא יכול להתקיים בלי הטכנולוגיה, אבל יש משהו אינהרנטי בטכנולוגיה שבמערכת היחסים שלה עם הרוח היא תמיד תהרוג את הרוח, היא תמיד תשאף להרוג את הרוח, זה משהו אינהרנטי בין היסודות הללו. זה לא רע, זה לא טוב, זה פשוט זה

כרמל: אני חושבת שבמקרא יש גלגולים לדברים האלה, נגיד המאבק בין עשיו ליעקב, אפשר לקרוא אותו ממש כעוד גלגול לקין והבל שבו דווקא הרוח מנצחת, יעקב הפעם

יותם: כן. אני חושב שהסיפור הזה מדגיש לנו, בתוך התיאולוגיה היהודית שנובעת מהקו הזה, דווקא לא משהו דואלי. משהו שהוא רציף (סימלס). יש תפרים, יש הבחנות בתוך העולם בין הבל וקין אבל בסופו של דבר העולם הזה צריך את שניהם. ויותר מזה, העולם הזה חייב את קין. בלי קין אין עולם, בלי קין אין ציביליזציה. אבל זה לא אומר שקין חף מפשע. עכשיו, זו עמדה מורכבת. אני לא יודע כרגע מה כל הנגזרות וההשלכות שלה, אבל לדעתי זה גם נקודת פתיחה מעניינת לתיאולוגיה של טכנולוגיה, יהודית. מנקודת מבט תיאולוגית פשוטה, הטכנולוגיה קיימת בעולם, הטכנולוגיה פורחת בעולם, הכי הכי פשוט תיאולוגית-אמונית, כנראה זה משהו שאלוהים רוצה, זה משהו שיש לו מקום. הטכנולוגיה היא דבר מבורך, היא דבר הכרחי, היא דבר שמאפשר חיים, היא לא דבר שקוטל חיים, היא לא דבר שמבטל חיים. מה כן מבטל חיים או מאפשר חיים, ולמי נמצאות המפתחות לבטל חיים או לאפשר חיים? בידי האדם. מכיוון שבאדם יש את אותו אינסוף (לא מתמטי, אינסוף תיאולוגי) שמאפשר לו בחירה חופשית, מאפשר לו להתקיים בעולם הזה ולהכריע לאן הוא ייקח את הטכנולוגיה, מה הוא יעשה איתה. ולכן אין כאן עניין של האם זה הולך להיות רע או טוב, דיסטופי או אוטופי, זה הולך להיות מה שאנחנו נחליט שזה הולך להיות


כרמל: הטכנולוגיה היא לא תופעה חדשה, היא איתנו מבראשית והיא לאו דווקא במקומות הטריוויאליים של תיבת נוח או ארון הברית. המהות של הטכנולוגיה אינה טכנית הרי, כפי שאמר היידיגר. ובתנ”ך מגלמות את המהות הזו לדעתנו דמויות כמו הנחש וקין, ואובייקטים כמו פסלים ומסכות, ואולי כל הסיפור של התורה הוא מערכת היחסים, וההתגוששות הזו בין הרוח שמשתנה כל הזמן ,לבין חומר ששואף לקבע ולהתקבע. אלגוריתם דורש חוקיות קבועה, אוטומציה הרי מייצגת חזרה על פרוצדורה זהה, ואילו הרוח מתחדשת, גם כשהיא חוזרת לאותו הנהר היא לא יכולה לדרוך בו פעמיים באותה הצורה. ולנו כבני אנוש חשוב להמשיך לשחק עם שתיהן ולא לחתום בלעדיות עם אף אחת. לא ליפול לאשליה שאחת מהן תעשה את העולם למושלם, תוביל לאוטופיה

יותם: מבחינה תיאולוגית, העולם לא יכול להיות מושלם, מכיוון שאם הוא היה מושלם היינו נתקעים עליו כפסל ותמונה. לאחרונה אני חושב על המילה “יוניברס” שזה בעצם יוני – וורס (מילה, פסוק), זה בעצם שם אחד. ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד. זה גם משהו שצריך להיזהר מפניו. שלא יהיה אלגוריתם אחד. כי אחד יש רק אחד

כרמל: אז היהדות לא רוצה אוטופיה אבל היא גם לא רוצה שנעצור וניתקע על הטוב דיו. היא רוצה שנהיה תמיד בדרך, לפחות במיינדסט, להמשיך לנוע עם זה, להפוך קצת בדברים. אפשר ורצוי להתחייב, להתעכב, אבל עם מודעות, לא מתוך עייפות החומר. אפשר אפילו לנמנם, אבל תזהרו שלא להירדם עד לכיבוי האורות. דבר נוסף שלמדנו כאן הוא שאם אני חיה לפי אמת המידה האנושית שלי, באופן אירוני, אני לא אנושית בכלל, כי חלק מהאנושי הוא הקשר עם הפוסט והעל האנושי שבפנים, האינסוף. ואם אני ממירה את זה בקשר עם אינסוף מתמטי, משועתק, זה יכול להרגיש מאד אמיתי, כל כך אמיתי שזה באמת לא משנה ביומיום. הרי מדובר ברזולוציה שאנחנו מפספסים בעין האנושית, אז האם זה בכלל משנה? למי זה משנה? ומה בעצם אנחנו מפסידים כאן? י

זה קצת מזכיר לי את הדיון שהתקיים לפני מאה שנה בקרב הפילוסופים של אסכולת פרנקפורט. ולטר בנימין דיבר על ההילה החד פעמית של היצירה, ותיאודור אדורנו היה מזועזע ממוסיקה ברדיו לעומת קונצרט. היום זה נשמע מצחיק. אפילו אניני מוסיקה מבוגרים ישמעו דיסק או תקליט או ספוטיפיי. הרי כל הציר שלנו זז כבר לעולם השעתוק וזה נשמע מוזר לטעון, שרק צליל הכינור באולם הפילהרמונית הוא אמיתי וראוי ומסוגל לגעת בנו באמת. עכשיו, אולי הם צדקו, אולי אנחנו באמת מפספסים פה משהו, אבל המשהו הזה לא מספיק מורגש בקנה המידה שלנו, ולא ברור מהו. עם זאת, בענייני רוח נראה לי שזה קצת שונה, כי באינסוף הפנימי שלנו יש איזשהו הבדל ויש יכולת לחוש הבדל. אולי לא כולם מאד רגישים לו, אבל נסו להבחין, תבדקו את זה על עצמכן: האם האינטראקציה עם האינסוף המתמטי – עם נפלאות העולם הטכנולוגי סביבנו –  ממלאה, מעוררת חיות וזרימה וברק בעיניים, ונותנת תחושת מטרה ומשמעות? או שאולי למרות כל הניסים והנפלאות הללו, בסוף היום, נותר בתוכנו איזה חלל ריק, משהו עמום כזה, שרק אינסוף רוחני יכול למלא? י

אז תודה רבה ליותם יזרעאלי, אחד האנשים שאני הכי נהנית לחשוב ולדבר איתם. צללנו ממש לעומק הפעם, ובפרק הבא נחזור לגובה פני המים ולפוליטיקה של בינה מלאכותית. אם אהבתם ואהבתן את הפודקאסט, אשמח אם תמליצו עליו לא/נשים שעשויים להתעניין בו. כפודאקסטרית עצמאית אני זקוקה לעזרה שלכם ושלכן כדי שזה באמת יגיע לאנשים שאוהבים לחשוב בגדול, כי אני עושה פה הרבה רוח אבל האלגוריתמים הם שקובעים בסוף. אז דרך נוספת לעזור היא לדרג את הפודקאסט ואפילו לכתוב ריוויו מילולי באייטיונז או אפל פודקאסט (לכל בעלי האייפון יש את האפליקציה הזו בדיפולט ואפשר גם במחשב) כי זה המקום שקובע והכי עוזר להיחשף לקהלים חדשים רלוונטיים. תודה מראש, קיץ צונן ולהשתמע בעוד שבועיים

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

אליאדה, מירצ’ה. (1969/2000). המיתוס של השיבה הנצחית. ירושלים: הוצאת כרמל

בנימין, ולטר. (1983). יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני. תרגם שמעון ברמן. ספרית פועלים הקיבוץ המאוחד

ווייסמן, כרמל. (23 אוגוסט 2018). מנחש הנחושת לנחש הסיליקון: מיתולוגיה וטכנולוגיה בתנ”ך. הרצאה שניתנה בכנס מיתופיה, מודיעין

יזרעאלי, יותם. (2018). 2001: אודיסיאה בחלל – שאלות דתיות. בתוך 2001: אודיסאה בחלל – קובץ מאמרים לציון חמישים שנה ליציאת הסרט והנחיתה על הירח. עורכים: יוחאי עתריה וגיל מרקוביץ. הוצאת פרדס
בגרסת הפודקאסט

לאטור, ברונו. (אוגוסט 2014). על תיווך טכני: פילוסופיה, סוציולוגיה, גנאלוגיה. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית. תרגום: מאיה שמעוני

פרישמן, ד. (1950). במדבר : מעשיות ביבליות, ספורים ואגדות. תל אביב: כנסת

עלי, יסיף (1991), הגולם מפראג ומעשים נפלאים אחרים, ירושלים: מוסד ביאליק

Adorno, Theodor. (1945) “A Social Critique of Radio Music,” Kenyon Review 7/ 2: 208-217.

Collins, Harry M. (1998). The Golem at large : what you should know about technology. Cambridge: Cambridge : Cambridge University Press.

Foerst, Anne. 1998. “Cog, a Humanoid Robot, and the Question of the Image of God.” Zygon: Journal of Religion and Science 33 (March): 91–111.

Foerst, Anne. (2004). God in the machine: what robots teach us about humanity and god. Dutton New York.

Idel, Moshe. (1990). Golem: Jewish magical and mystical traditions on the artificial anthropoid. New York: State University of New York Press.

Kelly, K. (1994), Out of Control, the Rise of Neo-biological Civilization, Addison Wesley, Reading, MA.

Noble, F. D. (1997). The religion of technology: The divinity of man and the spirit of invention. New York: A. A. Knopf.  

Talbott, Steve. (2007). Devices of the Soul: Battling for Our Selves in an Age of Machines. O’Reilly Media, Inc.

Vudka, Amir, (6 July 2020). The Golem in the age of artificial intelligence. In NECSUS: European Journal of Media Studies 9 (1): 101–123.

Winner, Langdon. (1977). Autonomous Technology: technics-out-of-control as a theme in political thought. Cambridge, MA: The MIT Press.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 29. אלוהים והגולם: תיאולוגיה של טכנולוגיה עם יותם יזרעאלי

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: