להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אני תמיד מסתכלת על ימי הביניים כצורה טובה לחשוב מחדש או להבין מחדש דברים מסוימים בתקופה שלנו. אנחנו חושבים על זה בתור תקופה מאד שמרנית עם המון איסורים, אבל יש המון חדשנות שקורית. תודות לימי הביניים יש לנו את האוניברסיטאות, יש משקפיים, יש שעונים, יש מעמד ביניים, יש קפיטליזם. השורשים של הרבה מהדברים שאנחנו היום מכירים נמצאים שם
ד”ר עינת קלפטר
היום אנחנו מרחיבות על טרופ שמלווה את הפודקאסט הזה מראשיתו, הרעיון שהעתיד הוא בעצם העבר. לפני חמש שנים ארגנתי פאנל אקדמי תחת השאלה “אם זה העידן הפוסט אנושי, למה זה מרגיש כמו ימי הביניים?” אז היום נדבר ספציפית על ימי הביניים, ומה באמת קרה שם שכל כך דומה או רלוונטי לימינו. נדבר על שורשיה של התרבות הפופולרית והדיגיטלית בימי הביניים, על פיאודליזם, פרטיות, עליונות לבנה ועוד. נמצאת אתנו היום ד”ר עינת קלפטר, היסטוריונית של ימי הביניים מהחוגים להיסטוריה ולתולדות האמנות באונ’ ת”א
עינת: מתמחה בתרבות פופולרית ופולחן דתי בשלהי ימי הביניים
אנחנו מתנצלות מראש ששפת האם והמחקר של עינת אינה עברית. השתדלנו מאד, וגם העריכה קצת מפצה
כשאנחנו אומרים “מה זה, חזרנו לימי הביניים?” זה בדרך כלל נאמר בהקשר שלילי, יש מתחת לזה הנחה שימי הביניים הם תקופה שהיא ההפך ממה שאנחנו חיים בו היום, ההפך מקדמה, השכלה, וחדשנות. וזה הדבר הראשון שהכי חורה לחוקרי וחוקרות ימי הביניים, הדימוי הכל כך שגוי הזה של ימי הביניים. יש להם אפילו מושג בשביל זה
יש להם את התדמית הזאת משחר סיום ימי הביניים, מה שנקרא מדיאביליזם, שזה המונח שמשתמשים כדי לדבר על איך אנחנו מדמיינים את ימי הביניים. הרנסנס הסתכל אחורנית ואמר “זה ימי הביניים”. זה ברברי, זה לא אנחנו, זה שונה מאתנו. מבחינת תרבות פופולרית אני חושבת שאנשים הולכים חזרה אליה כי יש תקופות שאנחנו יודעים יותר עליהן ויש תקופות שאנחנו יודעים פחות עליהן, ועל ימי הביניים אנחנו יודעים הרבה פחות, אז הרבה יותר קל גם לנכס אותם. “משחקי הכס” בעצם זה פנטסיה. הם משתמשים בימה”ב כדי להצדיק הרבה פעמים דברים שליליים, כי הרבה יותר קשה לתת קונטקסט שלם של מה אני מתכוון כשאני אומר עבדים. האם אני מתכוון באיטרציה (הישנות של – כ.ו) של האימפריה הרומית או משהו אחר? שזה ג’ורג’ ר. ר. מרטין הסביר, כשהסבירו לו שהנראות היא מאד בעייתית, כשאישה בלונדינית לבנה פשוט מצילה ים של אנשים, שנראים, בלשון המעטה, אחרים ממנה. ולא רק זה, היא משחררת אותם כדי שהם יעשו משהו עבורה, אין להם באמת שחרור. ואז משתמשים בימה”ב כדי להצדיק את זה, ככה זה היה אז. מתי אז, בימי הדרקונים? אין אז כזה. עבדות בימי הביניים מאד מורכבת. ימה”ב זה משהו מאד מורכב, אנחנו מדברים על גרוסו מודו (פחות או יותר – כ.ו) אלף שנה. לא כל מקום הוא אותו הדבר, לא בכל מקום הדברים מתפתחים באותה הצורה, לא בכל מקום ימי הביניים מסתיימים באותו זמן. המושג הזה של ימי הביניים נהפך למן דלי או בור ללא תחתית, שאליו משליכים את כל מה שהוא שלילי וכל מה שאנחנו רוצים לעשות לו הזרה, כדי להרגיש יותר טוב עם עצמנו או עם התקופה שבה אנחנו חיים
אכן, גם באקדמיה מקובל לחשוב שימי הביניים היו תקופה חשוכה של סטגנציה. ההיסטוריון לין ווייט מספר, שבזמן לימודיו משהו נראה לו לא הגיוני לגבי זה: איך יש תקופה של אימפריות גדולות, השכלה, טכנולוגיה, ופתאום אלף שנה של עמידה במקום, ואז משומקום רנסנס? זה ברור שצריכה להיות שם המשכיות וצריך להיות מצע לרנסנס הזה לפרוח על גביו. אז הוא חקר, וכתב ספר על שינוי טכנולוגי בימי הביניים, שבו הוא הראה כיצד ההמצאתיות הטכנולוגית נמשכה, ואילו מן דברים הומצאו אז, ולמעשה ראשית האוטומציה, דברים כמו תחנות מים ורוח, הם גם תוצר של ימי הביניים
תודות לימי הביניים יש לנו את האוניברסיטאות, יש משקפיים, יש שעונים, יש מעמד ביניים, יש קפיטליזם. השורשים של הרבה מהדברים שאנחנו היום מכירים נמצאים שם. אנחנו חושבים על זה בתור תקופה מאד שמרנית עם המון איסורים, אבל יש המון חדשנות שקורית
חלק מהנוסטלגיה העכשווית לימי הביניים היא גם אידאולוגית. אפשר לראות גם באירופה וגם בארה”ב את המיאוס ההולך וגובר מהגלובליזציה והרב תרבותיות, שבא עם געגוע לתקופות שנתפסות כפשוטות יותר, שבהן סדר הגודל השל הקהילה היה קטן יותר, וסדר הדברים היה ברור יותר. הימין החדש בארה”ב, למשל, מביט אל ימי הביניים כזמן אידאלי של ערכים שמרניים ועליונות לבנה. אבל עינת מספרת שהמציאות בימי הביניים הייתה רחוקה מאד מהדמיון המדיאבלי הזה
הפנטזיה של הימין החדש, הם מסתכלים אחורנית אל ימי הביניים ואומרים אה, זה הרגע שהאדם הלבן עמד בראש הכל. זה לא נכון מהמון סיבות. ספרד נשלטת על ידי שליטים מוסלמים, הם לא אנשים לבנים. האימפריה הרומית יכולה להיות לבנה, היא שולטת על כל אירופה, כל אגן הים התיכון, יש את מצרים, יש את כל צפון אפריקה. חלק מהקיסרים מגיעים מצפון אפריקה! הנוצרים המוקדמים, כמו הנוצרי המפורסם ביותר, ישו, היה יהודי, הוא כנראה לא היה אדם לבן. אוגוסטינוס היה הבישוף של היפו, זה הכנסייה הצפון אפריקאית. לא מעט כנסיות קתוליות בארה”ב שנקראות על שמו משרתות בעקרון אוכלוסייה אפרו-אמריקאית, והוא הקדוש שלהם. וזה מה שאנחנו חושבים עליו כי גם הדימוי של אוגוסטינוס הוא אדם לבן. ישו כאדם לבן. עכשיו יש כל מני צורות שאפשר להראות את ישו והראו את ישו, היום זה נהפך להיות אישיו גדול, כלומר, ישו השחור. יש סיפור מהמאה ה12 של בישוף שהתליין שלו הוא אתיופי. יש רבגוניות וזו חברה רב תרבותיות. בכלל איך שהציגו לובן בימי הביניים, עד אמצע המאה ה12 לא השתמשו בלבן. זו המצאה שבאמת מאמצע המאה ה-13 והלאה רואים את זה נוצר, מה שנקרא ההבדל בין להיות לבן ל”לובן”. מי שמחזיק בלובן מחזיק בגזע ללא גזע. אז זו הפנטזיה שהימין החדש חוזר אליה, הלוחמה הדתית, שחרור מהאסלאם. הם גם חוזרים למשהו קדום יותר, המיתולוגיה הנורדית. אבל הם גם, הם נעים כל הזמן, כלומר הם סוחרים, הם מיישבים את יבשת אמריקה במאה העשירית-אחת עשרה, כלומר, התחככות עם תרבויות מקומיות. זה לא איזשהו עולם לבן צחור, עידן התמימות הלבנה, לא
למעשה, יש סמלים מימי הביניים שמשמשים היום בהפגנות גזעניות, שהמקור שלהם בכלל לא לבן
נראה שאחד הסמלים שמישהו משתמש בשארלוטסוויל, הנשר השחור, זה הסמל (האטריבוט) של סיינט מוריס, שהיה קדוש שחור בימי הביניים
סיכום ביניים: ימי הביניים הם תקופה של חדשנות והמצאתיות, עידן רב תרבותי וגלובלי, ממש כמו בימינו. והחזרה לימי הביניים היא לא רק אמירה מטאפורית. ימי הביניים הוגדרו על ידי המעבר לרנסנס, שבו התפתח ההומניזם המערבי. אז היום כשאנחנו מערערים עליו ומפרקים אותו עם הפוסט הומניזם, לא פלא שהפירוק נראה או מרגיש קצת כמו מה שהיה לפני הרנסנס, ימי הביניים. הדוגמא הראשונה שנרצה להביא קשורה לאוריינות שלנו. אנחנו גדלנו על תרבות כתב וספר, ואנחנו מתייחסים לזה בתור סטנדרט, אבל בעיניים היסטוריות תמיד היינו אנשי על פה בתפיסה שלנו, והתקשינו מאד להתרגל לעולם של הכתב והדפוס. מרשל מקלוהן בנה קריירה על הטענה הזו, אבל גם ההיסטוריונית אליזבת אייזנשטיין, למשל, מספרת שרק במאה ה19 הקריאה האילמת הפכה לנורמה. כלומר, קריאה עם פה סגור, בלב. לפני זה כולם היו ממלמלים את המילים בזמן קריאה בגלל שהדיבור היה צורת הקליטה הדומיננטית. יש לזה זכר גם היום אצל אנשים שמתפללים מסידור כתוב, תוך כדי מלמול של הכתוב. לקח לנו מאות שנים להתרגל לנפרדות הזו של הכתב מהדיבור, ורק שם, במאה ה19, הכתב יצר עולם משלו, כתיב שונה מההגייה, חוקיות שונה לכתיבה הספרותית וכד’. אבל כל זה שרד בקושי 100 שנה. הנה באים הרדיו והטלוויזיה להשיב את העל פה לחיינו, מה שהחוקר וולטר אונג קרא לו אוראליות שניונית
כשהמציאו את האינטרנט, רבים מיהרו לחגוג את תזוזת המטוטלת לכיוון הכתב שוב, אבל מה רבה הייתה האכזבה כשהסתבר שהכתיבה הדיגיטלית היא בעצם סוג של דיבור. חוקר התקשורת אורן סופר ז”ל קרא לזה אוראליות אילמת, כתב עם מאפייני דיבור אבל ללא הגייה בקול. והמצב הזה לא סתם מזכיר את מה שקדם לעידן הדפוס בימי הביניים. ספרים נכתבו אז בלשון דיבור מפני שהם היו מיועדים להקראה פומבית על ידי המעטים שידעו לקרוא, הם נראו יותר כמו טקסטים בווצאפ, לא טרחו על דקדוק, ופיסוק, ושגיאות כתיב, היה כתיב שמותאם להגייה של המילה בע”פ, והנורמות הלשוניות עוד לא באמת גובשו
עינת: אני תמיד מסתכלת על ימי הביניים כצורה טובה לחשוב מחדש או להבין מחדש דברים מסוימים בתקופה שלנו. איך משתמשים בדימויים, איך אנחנו צורכים ידע, איך אנחנו קוראים דברים. אז הקריאה היא פומבית, שאדם אחד או אישה אחת שמקריאה לקבוצה שלמה, שמעבירה את הטקסט. ופה יש משהו מעניין של שיתופיות, זה שמי שמקריא גם הרבה פעמים מבנה משמעות. בימינו יש באמת קריאה שיתופית ומשתתפת, בכמה רמות. אחד, הכתיבה בשולי הטקסט. כלומר, טוקבקים קיימים מאות בשנים. עכשיו הטקסט עובר מאדם לאדם אז זה גם מתווסף, אתה רואה את מה שמישהו אחר כתב. יש גם דיאלוג עם הסופר הרבה פעמים, הרבה מהטקסטים לא מגיעים מובנים. הרבה פעמים אנשים נותנים פידבק, הרבה פעמים אנשים משנים את הטקסט שלך, ממש עושים עריכה אקטיבית אל תוך הטקסט. הטקסט המרכזי הוא לא בהכרח סטטי, אפשר גם למחוק בתוכו ולהוסיף בו ולקשר בתוכו, זה עוזר לטקסט, זה עריכה כזאת אקטיבית בתוך הטקסטים, ששוב, עוברים ידיים שונות מדור לדור בעצם, וממשיכים להכניס אליהם דברים. מאד אוהבים לדבר על טקסטים של מדרש כויקיפדיה
הפורמט של ויקיפדיה, שנראה כל כך חדשני – הרבה אנשים כותבים יחד, כל אחד מוסיף את שלו, אין זכויות יוצרים – זה היה הפורמט הרווח בימי הביניים. בתקופה ההיא בכלל לא העריכו את החדש ואת היצירתיות של האינדיבידואל, אלא את המסורתי, העממי, וההשראה האלוהית
החשיבה של בעלות על טקסט היא מאד שונה. לחדשנות אין את אותו ערך, גם אם המצאת את הסיפור, הרבה פעמים תעשה לזה מסגור שאומר “מצאתי סיפור באיזו ספרייה, עכשיו אני הולך לספר לכם אותו”. כמובן ייתכן שבכלל לא קיים כזה סיפור, אבל אתה פשוט לא יכול להגיד “אני המצאתי סיפור”. זה כמו שכשאנחנו חושבים על אמן, אנחנו חושבים על הגאון שיוצר מתוך משהו עצמי, ולבד, והכל שייך לאותו אדם או בת אדם בעצם. בימי הביניים זה לא כך. זה העולם הפרה-דפוס והפוסט-דפוס שהם מאד דומים, ויש את תקופת הדפוס, היא תקופה יחסית קצרה. אני חושבת שתמיד היינו אוראליים, אני חושבת שהייתה איזו תקופה שהייתה העלאה של הספר עצמו כארטיפקט, כאובייקט, בעצם פטישיזם של הספר עצמו. אני חושבת שהיה פשוט רומן מסוים עם הדפוס, אפילו לא עם הכתב, עם הדפוס
אומרים “קרוא וכתוב” כאילו שזה דבר אחד, איפה שזה שתי פעולות שונות לחלוטין, גם אצלנו זה שונה. בגלל שכך אנחנו לומדים לקרוא וכך אנחנו לומדים לכתוב, יש קישורים בצורה שאנחנו חושבים, שמזינים אחד את השני. אבל אם חושבים על איך אני קוראת בטלפון שלי, איך אני קוראת על המחשב, על כל מסך, אני מגלגלת. אפילו לא עברתי לימי הביניים, חזרתי לתקופה קדומה יותר לפני הקודקסים בעצם בצורה שאני קוראת. האינדקס, שהוא כזו מהפכה חשובה – איך אני יכולה למצוא את עצמי, במקום לגלגל כל הזמן – אנחנו ויתרנו על זה ברמות מסוימות. נכון, יש קונטרול-אף, אבל אתה לא בהכרח משתמש בזה, לא בטלפון, לא בטאבלט
לפני עידן הספר באמת כתבנו בתוך מגילות. ואם תחשבו על איך נראה דף הטמל באינטרנט, אז אנחנו גוללים אותו יותר כמו מגילה מאשר מדפדפים בו כמו ספר, אפילו שלתוכנה קוראים דפדפן. אבל מאז המולטימדיה החזירה אותנו עוד יותר אחורה לימי הביניים. כמה אנשים היום קוראים ספרים, וכמה בעצם שומעים אותם? הפריחה של ספרי השמע היא נושא שעינת חוקרת, וזה הכי ימי ביניים שיש
ספרי אודיו או פודקאסטים, יוטיוב, אנשים שבעצם מציגים ארגומנט (טיעון – כ.ו) שלם, נהיר, שהם בעצמם קוראים לו חיבור או מסה, ואנחנו צורכים את המידע שלנו, אוגרים אותו בצורה הזאת, וזה מאד קשה. זה לא קל בכלל לשמוע משהו, לקטלג אותו, ואז לרפרף חזרה חודשים אחר כך, לעבד אותו מחדש ולהוציא אותו החוצה. וזה משהו שהיה לאנשי ימה”ב, לכולם, במיוחד לאלו שלא יכלו לכתוב או לקרוא בעצמם; וגם אלו שיכלו, בזכות העיניים שהולכות הלוך ושוב (אני תמיד קוראת לזה “התנועה המכאנית של העיניים”, זו יכולת שיש לנו). רובם הכתיבו. לדעת לקרוא זה לא אומר שאתה יודע לכתוב, זו טכניקה, מיומנות פיזית מסוימת
הדיבור היה כל כך דומיננטי, שאפילו העתקת ספרים נעשתה בצורה של אדם אחד מקריא והשני כותב משמיעה, לא בצורה של התבוננות דוממת, כמו שאנחנו מדמיינים ומעתיקים היום
אבל לא הייתה להם גישה לכל הספרים שלהם כל הזמן, הם לא יכלו ללכת לספריה שלהם, אז באמת זו יכולת זיכרון מאד מרשימה. והיום אפשר לראות בכל התופעות של “המוח השני”, מה שנקרא “ניהול ידע אישי”, אווברנוט (אפליקציה – כ.ו), כלומר, יש ממש גל שלם עם תעשיה שלמה שעומדת מאחורי זה, שאנשים משלמים אלפי דולרים כדי להבין איך לסדר את עודף המידע שהם מקבלים ולעבד אותו, כשאפשר ללמוד לא מעט מימי הביניים על זה. יש מחקר שנעשה על זה, כלומר, מה טכניקות הזיכרון שהם השתמשו בהן. זה מאד מרשים, יכולת הקליטה של מי שרגיל ומיומן בלצרוך טקסטים בלי להיעזר במילה הכתובה. אני כשהתחלתי לחקור את זה ישר עשיתי מנוי באודיבל (מותג של ספרי שמע – כ.ו), ולא את כל הספרים שקראתי הצלחתי לזכור, או אפילו לפעמים לעקוב אחריהם. גם אנשים שמיומנים בפודקאסט, מי שגדלו בתוך עולם של המון פודקאסטים, עדיין יש טקסטים – מונולוגים או דיאלוגים – הרבה פעמים יותר קל לקלוט אותם מאשר טקסטים שהם יותר פילוסופיים, יותר מורכבים, שזה עניין של מיומנות
אבל אפילו יותר דומיננטי מהדיבור היה הויז’ואל, הדימוי. בדיוק כמו היום
כמה אנחנו משתמשים בגיפים ואמוג’י, בעצם כמה הדימוי מחליף מילים עבורנו. ובימי הביניים יש את אותו הדבר. לפעמים הוא חשוב יותר, הוא חזק יותר מהטקסט הכתוב, ותיאולוגים כותבים בימה”ב ומדברים על זה, שמראה עיניים הוא חזק יותר, מיידי יותר, מסוגל להביא להעלאה והכרה. ספציפית להם חשוב החיבור עם האלוהות, אבל זה הרבה יותר מיידי מאשר כל דבר שאנחנו נקרא או אפילו נשמע
אז אנחנו רוצות להצביע על המקורות בימי הביניים של שני ז’אנרים חזותיים בתרבות הדיגיטלית, שנתפסים כחידוש של תרבות הרשת. הראשון הוא ממים. התמונות האלו שיש בהן תבנית או אלמנט שחוזר על עצמו בווריאציות של אחרים, והן יוצרות במצטבר מסר חזותי שיתופי. אז ישנו ז’אנר שנקרא מרג’ינליה, מלשון שוליים. מדובר בציורים שצוירו בשולי ספרים של ימי הביניים
יש את הטקסט, יש את האיורים שקשורים לטקסט, זאת אומרת בתוך הטקסט, ואז יש את השוליים. השוליים מאוכלסים ע”י דמויות שונות. את אותה מרג’ינליה אפשר למצוא גם בכנסיות, מה שנקרא פיסול שוליים, דימויים קטנים שנמצאים מאד גבוה על עמודים, מתחת לפסלים, בשולי היצירה העיקרית. וחלקם הם מן פרשנות עוקצת לפעמים של הטקסט. יש דוגמא מאד מפורסמת מהמאה ה14, דימוי מפורסם של נזירה שקוטפת פינים מעץ. כנראה שמי שאיירה את המרג’ינליה הזו היא אותה מאיירת שאיירה את כל השנסון (מזמור – כ.ו), ויש מספר חוקרים שטוענים שזו הדרך של המאיירת לקרוא תיגר על הטקסט המאד מיזוגני שבטקסט המרכזי, זה חותר תחתיו
זה די מדהים לראות טקסטים דתיים מקודשים עתיקים, שבשוליים שלהם יש דימויים גרוטסקיים ומיניים
שם זה לא היה טקסט דתי, אז זו עוד פיקנטריה בתוך טקסט שהוא יחסית פיקנטי. אבל בתוך הכנסיות גם יש את המרג’ינליה הזאת בעצם – אנשים שמראים את אחוריהם, עם רגליים פתוחות ומראים את איבריהם השונים, או דמויות פנטסטיות שונות – ולא שהבישוף לא שם לב שזה קורה, הרבה פעמים זה משהו שמוזמן. אף אחד לא יודע, כלומר, אין תשובה אמיתית לזה, זה אניגמטי. אבל יש הרבה קריאות מטאפוריות של הדימויים הללו, הם מראים או מדברים על חטאים מסוימים. יש דמויות שמחזיקות, רואים אותן מחזיקות את מה שעומד מעליהן, אם זה פסל, מפתן דלת, או הגג של הכנסייה, והרבה פעמים אלו דמויות שליליות, כלומר זה העונש של אותה דמות
אז הסיבה שאנחנו אומרות שזה כמו ממים זה, שלמרות שהם צוירו ע”י אמנים/ות שונים/ות בתקופות שונות ובספרים שונים, יש שם תמות, יש המשכיות, ממש כמו בממים, יש אלמנטים שחוזרים על עצמם ויוצרים יחד מסר קולקטיבי. אחד הממים האהובים והמפורסמים מהמרג’ינליה של ימי הביניים הוא מם האביר והחילזון. בשוליים של כל כך הרבה ספרים מצויר הרעיון התמוה הזה של אביר שנלחם בחילזון
יש אבירים שלוחמים בחלזונות או בכל מני חיות אחרות שהן קטנות יותר (כלומר זה אביר). אז פה יש את הלעג לאבירות, לגבריות
קשה לדעת מה המשמעות של זה, בדיוק כמו שהיסטוריונית מהעתיד תתקשה לקרוא ממים מתקופתנו על דרייק ו-וילי וונקה, כנראה. ז’אנר חזותי נוסף שאפשר לראות לו תקדים בימה”ב הוא הסלפי, אותו צילום עצמי שנעשה עם המצלמה הקדמית של הנייד. נכון, היו פורטרטים עוד בציור, אבל סלפי הוא לא רק פורטרט ולא סתם פורטרט. סלפי הוא דימוי שהוא פעולת דיבור עם מחווה גופנית, אני מראה לעולם סיטואציה מנקודת מבטי, אני נותנת עדות שהייתי שם וחוויתי את הדבר. גם בימי הביניים היה נפוץ סוג של ציור שהכניס את העצמי לסצנות בצורה כזו, וזה נקרא פורטרט הפטרון
פורטרט של פטרון זה הכנסת הפורטרט של פטרון או פטרונית אל תוך היצירה. פטרון זה מישהו שעושה את היצירה, הוא מאפשר ליצירה להיווצר, להיות. היום אנחנו חושבים שמי שעושה את האמנות זה רק האמן עצמו, אפילו אם העבודה היא מוזמנת, לפטרון, למי שנותן את הכסף, יש פחות מקום בעשייה. בתקופות קדומות, בימי הביניים, כשאומרים “מה פקט” (בלטינית) “אני עשיתי את זה”, זה יכול להיות האמן האנונימי אבל זה בהחלט הפטרון גם, הפטרון עשה את זה, הפטרון נתן את הכסף, ולא מעט פעמים הוא גם (או היא, חשוב לציין נשים כפטרוניות חשובות) נתנו הרבה פעמים הוראות מפורטות מה הם רוצים שהאמן יצור. אז הצורה הכי קלאסית שפטרון מופיע ביצירה זה בדרך כלל כורע ברך בתנוחת תפילה, כאשר הוא/היא/הם (משפחה או זוג) מלווים לרוב ע”י הקדושים הפטרונים שלהם, שהם נושאים את שמם, והם מציגים אותם אל שאר הקהל שנמצא ביצירה; או שהם נמצאים בצד ומסתכלים על הסצנה, אם זו סצנה נרטיבית, לדוגמא, הם לוקחים חלק במובן מסוים בפסיון של ישו, או מוצגים ע”י הקדושים שלהם בפני מריה וישו, כשהיא מחזיקה אותו, שזה סצנה פחות נרטיבית. פטרונים של מבנים הרבה פעמים מוצגים כמחזיקים את המבנה בידם, הם שאיפשרו את זה והם הבסיס בעצם. הפטרונים שנתנו את המבנה הרבה פעמים היו על הפסאדה (החזית – כ.ו) , או בפיסול, או בפסיפסים, על גבי קירות הכנסייה. במקרים אחרים זה אלטאר, תמונת מזבח
אפשר לחשוב על זה בתור סלפי ואני אסביר למה. זה שאתה יכול לבקש ממישהו לצייר אותך ולתת לו כסף, זה לא תרבות נמוכה. אם כל מה שאתה יכול להרשות לעצמך זה טלפון פליפ (מתקפל, במבנה צדפה מיושן – כ.ו), אתה לא יכול לעשות סלפי, נכון? סלפי הוא מטכנולוגיה מסוימת ומעלה. אני לא אומרת שצריך אייפון בשביל זה, אבל בעקרון זה התחיל משם, שכבר אז היה בעצם סמל סטטוס; הסלפי הוא סמל סטטוס. שאת/ה חושב/ת שאת/ה עושה משהו מספיק מעניין כדי לעשות סלפי, וגם אז לשים אותו במרחב הציבורי. התמונה העצמית שנמצאת במרחב הציבורי זה בפירוש מאותה מוטיבציה, זה בפירוש להראות אני הוא איקס, אני הוא אדם מאמין, אני הוא אדם שעושה מדיטציה כל כך טובה, ורפלקציה כל כך חזקה על הפסיון של ישו, שתראו, זה החיזיון שלי, ואני מראה לך את החיזיון שלי, ואני מהווה עבורך דוגמא
הדרישה לדמיין תפקיד אקטיבי בפסיון, זה לא בוא תדמיין/י את ירושלים בשנת שלושים לספירה, לא. זה קחי את השכונה שלך, דמייני שזה ירושלים. קחי את השכנים שלך ודמייני שהם מבכים כמוך או יחד אתך בפסיון. לעשות מן סרט נע בראש ממה שיש. החסם כדי לעשות את הוויזואליזציה הזאת הוא הרבה יותר נמוך, והמזבחות האלה הרבה פעמים מראים את זה. וכן, זה לבוא להראות אני, אני נתתי, אני עשיתי, אני רוצה שיזכרו אותי, ויחשבו עלי, ויתפללו עבורי, אז יש את אותם רעיונות של הסלפי במובן הזה. אתה גם רוצה להראות שאתה משתתף באירוע מסוים, כלומר, אתה מתעד את ההליכה שלך, כמו שאתה מתעד היום שהצלחת להיכנס למסעדה הזאת, או להגיע לדוכן הפלאפל הספציפי הזה, וכל הדברים הללו שאתה רוצה להראות קיימים בתוך זה. כלומר, אנחנו לא שונים מהם. אבל אני לפעמים חושבת על סלפי שהם לא דימויים, כלומר, הם לא ויזואליים, בצורה שבו פאנפיקשן (יצירת מעריצים – כ.ו) עובד. מה שנקרא הכנסת העצמי, אתה מדמיין את עצמך לוקח חלק בסיפור, אתה גם משנה אותו במובנים מסוימים, אתה ממלא את החסר, את החלל, אתה לוקח מקום, אתה מנכס משהו ואתה ממלא אותו בתוכן. לכן אני הרבה פעמים חושבת על המזבחים האלה ועל טקסטים מיסטיים כסוג של פאנפיקשן
שימו לב שעינת מתייחסת ליצירה התרבותית בימי הביניים כיצירת מעריצים. זה זמן טוב להרחיב את המסגרת שלנו מעבר לדוגמאות הנקודתיות, ולהביא את הטענה של עינת במלואה. בימי הביניים נולדות הפרקטיקות המוכרות לנו של תרבות פופולרית, תרבות הערצת הסלבריטי, ויצירת המעריצים. ההבדל היחיד הוא בתוכן, שהיה אז פשוט תוכן דתי, כשהכנסייה, ולא הטלוויזיה, הייתה מדורת השבט. בפרק 19, ד”ר תומר פרסיקו דיבר על האינדיבידואליזציה של הדת, אבל לפי עינת, האינדיבידואליות הזו מתחילה להיווצר כבר בנצרות של ימי הביניים
התרבות הפופולרית בימה”ב היא דתית. יש גם תרבות פופולרית שאיננה דתית, אבל היא לרוב יותר חצרונית (הכוונה לחצר המלך – כ.ו), איפה שהתרבות הדתית באמת משרתת את כולם. מדובר על הדימויים בכנסיות, תיאטראות שיש בחגים, דרשות, עליות רגל. עכשיו, למה עולים לרגל? זה יכול להיות מקום, כמו ארץ הקודש, אתה יכול ללכת לשריד של קדוש, או פסלים שחושבים שהם עושי ניסים
?כרמל: למה זה תרבות פופולרית
עינת: למה זה תרבות פופולרית, זו שאלה טובה. כי ההמון עוסק בה, היא תופסת את הדמיון של ההמון, היא באה לשרת צרכים נפשיים ואישיים של אנשים. בשביל קריאה של ספרים מסוימים, או גישה לדברים מסוימים, צריך להיות חלק מממסד, חלק מהכנסייה או האצולה, בשביל שתהיה לך גישה, כשבעצם כל אחד יכול ללכת לחזית של כנסייה. לא רק זה, הרבה פעמים הכנסיות נמצאות במרכז העיר, ששם יש את השוק, זאת אומרת, זה חלק מהחיים היומיומיים. מאמצע ימי הביניים יש ממש פיצוץ, זה נקרא “פיצוץ של דימויים”, זה ממש מונח שמייקל קמיל משתמש בו כדי להסביר את הייצור של דימויים, של ארטיפקטים לשימוש דתי. וגם הפטיש שיש לארטיפקטים בתוך עליות רגל, כלומר, לקחת מזכרת אתך בחזרה, מן הסתם מטאפורה של תיירות בת זמננו. ויחד עם זה, צורת פולחן שמתפתחת בסביבות המאה ה12, שנקרא “אפקט רגשי של אדיקות“. זה לדמיין את עצמך לוקח/ת חלק בחיי ישו, ספציפית בפסיון של ישו. ומה שקורה כאן זה שיש לך חוויה אישית, אינטימית, אינדיבידואלית, עם האלוהות. תיכנס לסיפור ותשלים את הסיפור, סוג של דמוקרטיזציה, לכל אחד יש את האלוהים שלו בצורות מסוימות. אני חושבת שבמובן הזה זה פופולרי. יש פולחן שהוא כל כך חזק וכל כך נפוץ, שהכנסייה אחר כך בעצם מאמצת אותו. יש כל מני פולחנים שהגיעו מלמטה ולא הוכתבו מלמעלה
המחקר של עינת מתמקד במיסטיקניות וקדושות נוצריות, שהיו מאד פופולריות בימי הביניים. בתרבות הפופולרית הדתית שצמחה אז, המיסטיקניות היו ה”משפיעניות”, שעשו פאנפיקשן תיאולוגי. אולי הדוגמא הכי טובה של התקופה היא מרג’רי קמפ
מרג’רי קמפ היא אישה ממעמד הביניים הגבוה, נולדה ב1373, כנראה חיה עד אחרי 1436-8. אנחנו יודעים עליה כי היא השאירה אחריה אוטוביוגרפיה, היא נקראת “הספר של מרג’רי קמפ”, והוא נחשב לאוטוביוגרפיה הראשונה בשפה האנגלית. הוא ספר ייחודי כי הוא מכיל הרבה על מרג’רי קמפ, היא מספרת רבות על עצמה ועל החוויות הדתיות שלה, אבל הוא לוקח רבות ממיסטיקניות אחרות. חשוב לציין שהיא מיסטיקנית. היא אישה נשואה ואם ל14 ילדים, היא עולת רגל נלהבת, היא הגיעה לירושלים ועשתה את ארץ הקודש, נסעה לרומא לסנטיאגו דה קומפוסטלה, ולאאכן שהיום בגרמניה, ובכל רחבי אנגליה, והיא חווה חוויות מיסטיות. כלומר, יש לה דיאלוג מתמיד פתוח עם ישו וקדושים אחרים. והיא כותבת את הספר, את האוטוביוגרפיה הזו, או את האוטו-הגיוגרפיה, כלומר זה סיפור חיי קדושים, זה ארגומנט לקדושה שלה
יחד עם זה, זה גם ספר הדרכה איך להגיע להעלאה דתית ולקרבה גדולה יותר עם האל, שפה זה מאד חשוב. כלומר, הדרך להכיר תודה על ההקרבה הגדולה של ישו, זה להבין את ההקרבה, אבל הדרך זה בהתחברות עם הכאב הזה, עם החוויה הזו, זה הדרך בעצם להבין ולתת תודות. ההדרכה שהיא נותנת למאמינים אחרים, זו הדוגמא העליונה הקיצונית ביותר למה שאתה יכול לעשות בבית. כמו שיש בלוגים של השראה, של לייפסטייל, “רק תקנו את האיקס דברים הללו, ותעשו את זה בצורה הזאת, אתם יכולים גם שיהיה לכם מטבח ענק עם אי, ותלבשו גוצ’י, ותיסעו בעולם, ותוכלו להיות נוודים דיגיטליים”. רק תקשיבו לי, או רק תקראו את הספר הדיגיטלי שלי. אני משווה אותה, אבל אני חושבת שלא רק היא, הרבה טקסטים של מיסטיקניות הם דוגמא שאפשר לקבל השראה ממנה
אלישיה ספנסר הול כתבה ספר שבו היא משווה את מרג’רי קמפ בתקופתה, לקים קרדשיאן בימינו
אלישיה ספנסר הול מדברת על הבכי המכוער של קים קרדשיאן, בהשוואה בינה לבין מרג’ורי קאמפ. מרג’ורי קאמפ בוכה המון המון המון, אז זו צורה אחת להשוות אותה לקים קרדשיאן. לקים קרדשיאן יש התקבלות מאד שלילית, לועגים לה, לא מעריכים אותה, לדבר עליה באקדמיה זה מביך אנשים, ואני חושבת שזה לא נכון, אני חושבת שהיא תופעה תרבותית חשובה, יש לה מיליוני מעריצים, מילוני אנשים שקוראים את מה שהיא כותבת, מסתכלים על מה שהיא מצלמת, צורכים את האמוג’י שלה, את משחקי המחשב שלה, את הבגדים שלה, את האיפור שלה, וכשאני אומרת אותה אני מתכוונת גם לשאר המשפחה. אנחנו אוהבים לשנוא אותה, אנחנו גם צורכים אותה. במרג’רי קמפ יש משהו, תופעה קצת דומה. מרג’רי קמפ לא מגיעה למעמד של קדושה, הספר שלה לא מסתובב, מה שנשאר זה עותק, כלומר, מישהו העריך אותו מספיק כדי להעתיק אותו; אנשים קראו אותו בתוך מנזר מסוים, מאונט גרייס, וכתבו בשוליים שלו, כלומר יש אינטראקציה עם הספר, אבל אין פה התקבלות שלה כקדושה באמת. הספר מדבר על איך אנשים לא אוהבים אותה, לועגים לה, רוצים להעמיד אותה לדין על מינות (כפירה, שהיא לא אורתודוכסית)
מצד שני, מישהו כותב את הסיפור שלה, מישהו מעתיק את הסיפור שלה, אין מישהו בהיררכיה הכנסייתית הגבוהה באנגליה שהיא לא פוגשת, שלא פותח את ביתו בפניה, שלא סועד איתה, שלא שומע אותה. היא ביקשה לקבל את לחם הקודש כל שבוע וקיבלה את זה, וגם ההתקבלות האקדמית שלה מאד מזכירה את ההתקבלות של קים קרדשיאן, וגם איך שהיא מדברת על ההתקבלות שלה, מרג’רי קמפ, בקרב בני תקופתה, שהייתה מאד מזלזלת, לא חשבו שהיא רצינית, לא אמיתית. צוחקים על קים קרדשיאן, אבל היא מופיעה על הכריכה של ווג, היא מגיעה למט גאלה, רוב האנשים לא מגיעים לשם. יש לה גישה, היא מקבלת גישה. היא הגיעה לבית הלבן, היא הצליחה לעשות רפורמה במערכות הכליאה בארה”ב. אני חושבת שצריך לתת קרדיט היכן שמגיע, אני חושבת שלא לחקור אותה זו תעודת עניות לאקדמיה
אז קמפ עושה סוג של פאנפיקשן של ישו, סוג של סלפי, ומעיזה להכניס את עצמה לסצנות בחייו
באחד ממעמדי הפסיון שהיא מדמיינת, מריה, אמו של ישו, מן הסתם מתאבלת, ומרג’רי קמפ עושה לה משקה חם, מבשלת עבורה משקה מנחם ונותנת לה. חלק מהסיפורים האלה הופכים לאפוקריפה (טקסט קדוש סודי – כ.ו) , כלומר חלק מטקסטים שיש להם מעמד קדוש, והרבה הם לא, אבל הם קיימים
אבל יש בכל זאת הבדל אחד מהותי בין הפאנפיקשן הזה, ששורשיו בנצרות, לפאנפיקשן החילוני כיום
אולי ההבדל היחיד המשמעותי זה, שבפאנפיקשן מודרני יש את הז’אנר של שינוי הסוף. אתה לא יכול לעשות את זה. היא לא תציל את ישו מהצליבה, כי לסיפור אין משמעות
יש הטוענים כיום, שהדמיון בין ההווה והעתיד הקרוב שלנו לימי הביניים, רחב עוד יותר. טענה אחת מעניינת היא, שעידן הפלטפורמות ברשת מזכיר מאד את הפיאודליזם של ימי הביניים. החוקר הדני ג’קוב לינאה ג’נסן אפילו כתב על זה ספר, וניסה לדמות את צוקרברג, בזוס, ודומיהם, ללורדים פיאודליים, שתפסו אדמות באינטרנט, שעל גביהן כולנו חיים, ולמעשה נתונים לחסדיהם, ועושים רווח עבורם; כשיש בינינו וסלים או ברונים, שהם המשפיענים, שגם מצליחים להרוויח בעצמם מהאדמות ש”הוחכרו” להם ע”י הלורדים, שגוזרים את הקופון. בעידן שבו מדינות הלאום מאבדות השפעה אל מול תאגידי הרשת הגלובליים, זה מעניין דווקא לחשוב על זה דרך מטאפורה של טרום-לאומיות, כשהלורד הוא הסמכות העליונה בשטח הדיגיטלי, ויש בזה משהו. עינת, לעומת זאת, לא בטוחה שהמטאפורה מדויקת
אני חושבת שהבעיה עם להשתמש בפיאודליזם, פאודליזם דיגיטלי קוראים לזה, זה שזה נראה לי באמת מטפורה קצת מאולצת. המשטר הפיאודלי זה מבנה מאד מסוים. המשפיענים הם מי, הם הברונים? מי הם המשפיענים פה? אפשר לחשוב על זה במטפורות שונות, יכול להיות שחלק מזה אפשר להשוות לימי הביניים. בעצם מדובר על מונופולים, מדובר על טיראניה, זה לא כמו פשיזם? זה לא כמו משטרים אוטוריטריים? כלומר, אם אנחנו נורא רוצים שזה יהיה אנטי דמוקרטי אנחנו יכולים גם להסתכל על המאה העשרים, או אפשר לראות מה קרה לאימפריה הרומית, זה עבר מרפובליקה לקיסרות
טענה מעניינת אחרת קשורה לאבדן הפרטיות כיום. גם כאן ההשוואה מעניינת מפני שרעיון הפרטיות מוגדר לראשונה רק במאה ה19, וכאשר יש התקפה על המושג, רבים חשים שהרשת תרגיש כמו בימי הביניים לאחר אבדן הפרטיות, לפני שהיינו מודעים לפרטיות. ימה”ב זה זמנים שכל המשפחה והחיות שלה ישנים במיטה אחת, או שאנשים זרים ישנים במיטות משותפות בפונדקים, ומסתבר שגם בשנים האחרונות בארה”ב ישנה אופנה בקרב מילניאלים לגור בפורמט של קומונות, שמאד מזכיר את הפונדקים הימי ביניימיים האלה
הרעיון של פרטיות, זה קצת כמו הרעיון של האמן הגאון, זה משהו מודרני, זה משהו חדש. אישה שילדה בימה”ב יש לה חדר שכיבה, שזה מקום שרק היא ונשים אחרות נכנסות, זה מקום אטום וסגור, אז יש מעמדות של פרטיות, זה עניין לא רק של תקופות אלא של מעמדות חברתיים. אני חושבת שההבדל הגדול הוא שאנחנו בוחרים לוותר, יש לנו בחירה של ויתור על הפרטיות שלנו שאנחנו עושים כל יום מחדש. זה מעניין להסתכל על ההתנהלות של האדם הפרטי כשאין לו פרטיות, אבל ההבדל הגדול זה שיש בעולם המודרני תחושה שמגיעה לנו פרטיות, זה זכות שיש לנו, שזה כשלעצמו מעניין לחשוב למה
גם ברובד החברתי הרחב יותר יש טענות, למשל, שמנהיגים קפריזיים ובדלניים כמו טראמפ ובוריס ג’ונסון, מתנהגים כמו נסיכים ימי ביניימיים. יש אפילו חשבון טוויטר סאטירי שליווה את שלטון טראמפ, בתרגום של המהלכים שלו לשפה ימי ביניימית, “דונלד הלא מוכן”, קראו לזה. יש גם טענות שדור המילניאלים שלנו דומה במאפייניו ובחרדותיו לדור שלפני שנת האלף בימי הביניים, ועוד. ואם כבר אנחנו בקשר בין נצרות בימיה”ב לדיגיטל היום, הנה עוד אנקדוטה: פילוסוף התקשורת ג’ון דורהאם פיטרס מצטט את אחד התיאולוגים הנוצריים מימה”ב, פיטר דה-וונראבל, שמדבר על תחיית המתים בנצרות בגופי אור מהוללים ובלתי ניתנים להשחתה, בשונה מגופי הבשר. אפשר לחשוב על הולוגרמות של זמרים שכבר לא נמצאים בין החיים אבל ממשיכים להופיע, כעל גופי אור כאלה, וכעוד מובן שבו הטכנולוגיה הדיגיטלית בעצם מממשת את התיאולוגיה הימי ביינימית
עינת: אני רואה את ימה”ב כמשהו שהוא מצד אחד מאד דומה לנו, מצד שני מספיק רחוק וזר, כדי שיוכל להיות כלי שבעזרתו נתבונן מחדש על התקופה שלנו, על הדברים שאנחנו עושים, איך שאנחנו מתנהלים, מבחינה תרבותית, חברתית, בינאישית, האם אני יכולה להסתכל בפריזמה חדשה על הדבר הזה? אני חושבת שזו צורה מעניינת לעשות “דיסרפשן” (שיבוש – כ.ו) מסוים
בפרק שעבר עם נועה מנהיים שקלנו את האפשרות שסיפורים קדמו לנו, שהם מגיעים ממקור קדום ועלום, אולי אפילו מהאלים. אז אפשר לראות שעד ימי הביניים יש איזה זכר לתחושה כזו, שהאדם לא ממציא סיפור, זה הרי היבריס לומר שהאדם יוצר, בורא; לומר “אני המצאתי סיפור” זה כאילו להגיד “אני כתבתי את התנ”ך”. יש לי מקום רק כמפרש, כמעריץ. ובעצם עינת מראה לנו איך יוצרים ויוצרות הסתירו מה שנגדיר היום כיצירה מקורית בעטיפה של פרשנות והערצה. אז האם העתיד הקרוב ידמה עוד יותר לימי הביניים? הפילוסוף קן וילבר הגדיר פעם מושג מעניין בשם “כשל הקדם/בתר” או פרה/טרנס. זה כינוי לתופעה שבה אנחנו משטחים ומשווים את מצה ה”פרה”, מצב הלפני, עם מצב ה”פוסט”, מצב האחרי של משהו, בגלל כמה נקודות דמיון. אבל בפועל, אי אפשר למחוק את המשהו הזה שבאמצע, בין אם זה הדפוס, ההומניזם, הפרטיות, האינדיבידואליזם וכד’. גם כשאנחנו קצת חובטים בזה בעידן הפוסט, הצורות החדשות שלנו בעצם כוללות את הדבר שבאמצע ומתבססות עליו. אז ה”פוסט” לא זהה ל”פרה”, הוא סוג של סינתזה חדשה, ואולי האתגר שלנו הוא לזהות את מרכיביה. עינת הציעה פה הצעה מפחידה, שאולי הפיאודליזם מסונתז עם פשיזם של המאה ה20, למשל. בכל מקרה, ימי הביניים מהווים שורש תרבותי, ורפרנס מעניין וחשוב להבנת ההווה והעתיד הקרוב הפוסט הומניסטי שלנו
בפרק הבא, אחרי החגים, כמחווה לשובו של עולם “משחקי הכס” לחיינו, עם הסדרה “בית הדרקון”, נתמקד בקשר הארכיטיפי בין נשים לדרקונים. בינתיים המשך חגים שמחים ואל תשכחו לדרג את הפודקאסט, חמישה כוכבים בספוטיפיי ואפל, כדי שאנשים נוספים יוכלו להיחשף אליו. נשתמע
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים של ד”ר עינת קלפטר
אייזנשטיין, אליזבת. (1995). “עלייתו של ציבור הקוראים” בתוך: ד. כספי (עורך), תקשורת המונים —מקראה (תל אביב: אוניברסיטה פתוחה, עמ’ 43-52
סופר, אורן. (2017). “אורליות אילמת: מאפייניה הייחודיים של האורליות הדיגיטלית בטקסטים של תקשורת מתווכת מחשב ושל מסרונים”. בתוך: פישר, ערן וקפלן, דנה (עורכים). 2017. תקשורת: טכנולוגיה, חברה, תרבות: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’ 152-170
Camille, Michael. (1992). Image on the Edge: The Margins of Medieval Art. London: Reaktion Books.
Carruthers, M. (2008). The Book of Memory: A Study of Memory in Medieval Culture (2nd ed., Cambridge Studies in Medieval Literature). Cambridge: Cambridge University Press.
Klafter, Einat. (2019). “The Feminine Mystic: Margery Kempe’s Pilgrimage to Rome as an Imitatio Birgittae.” In Gender in Medieval Places, Spaces and Thresholds, edited by Einat Klafter, Victoria Blud, and Diane Heath, 123–36. University of London Press.
Klafter, Einat (2019). Mary’s handmaiden. Dtsch Vierteljahrsschr Literaturwiss Geistesgesch 93, 403–415.
Liang, L. (2011). A brief history of the Internet from the 15th to the 18th century. In: Lovink G and Tkacz N (eds). Critical Point of View: A Wikipedia Reader. Amsterdam: Institute of Network Cultures, pp.50–62.
Linaa Jensen, Jakob. (2020). The Medieval Internet: Power, Politics and Participation in the Digital Age. Emerald Publishing Limited, Bingley.
McLuhan, Marshall. (1962). The Guttenberg Galaxy: The Making of the Typographic Man. University of Toronto Press.
Spencer-Hall, Alicia. (2018). Medieval Saints and Modern Screens: divine visions as cinematic experience. Amsterdam University Press.
Soffer, Oren. & Eshet-Alkalai, Yoram. (2009). Back to the future: An historical perspective on the pendulum-like changes in literacy. Minds and Machines: Journal for Artificial intelligence, Philosophy and Cognitive Science, 19: 47–59.
Ong, J. Walter. (2002). Orality and literacy: The technologizing of the word. London & New York:
Routledge.
White, Lynn. (1978). Medieval Religion and Technology: collected essays. Berkeley: University of California Press.
Dr. Carmel Vaisman 
תודה