פרק 34. קוף אחרי בנאדם: בעלי חיים כסייבורגים עם ד”ר שירה שמואלי 

בע”ח תמיד תפקדו כ”לא אדם”, כ”אחר”, וכאותו דבר שמולו מגדירים את האדם, אבל בו זמנית  גם אותו דבר שדרכו לומדים על גוף האדם ועל האדם. אז בעצם ככל שהחיה הופכת להיות מודל יותר טוב להתנהגות אנושית, היא הופכת להיות מודל פחות ראוי מבחינה מוסרית להשתמש בו

ד”ר שירה שמואלי

---

היום לפני שנה היה לנו פרק על מדיניות אושר ואפליקציות אושר, כי אנחנו מניחים שלאדם יש זכות לאושר. לפני כמה חודשים בפרק 28 דיברנו לא מעט גם על האושר שאנחנו חייבים לבעלי החיים. אז היום נדבר דווקא על כאב וסבל, לעומת איכויות ויכולות אחרות שמהוות קריטריונים להכרה ולזכויות. נדבר על חיות בהיסטוריה של המדע ועל המשולש אדם-חיה-טכנולוגיה והמורכבות שלו היום. לשם כך אני מארחת את ד”ר שירה שמואלי ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באונ’ ת”א. לשירה יש תואר במשפטים וגם תואר בהיסטוריה של המדע מאם אייטי והיא חוקרת את ההצטלבויות בין משפט, אתיקה, ויחסי אדם-חיה

---

בתואר הראשון שלה במשפטים באוניברסיטת תל אביב, שירה שמואלי, שתמיד אהבה חיות, הופתעה לגלות קורס על בעלי חיים במשפט. באחד השיעורים, בדיון בפסק דין תקדימי שהתרחש בישראל בשנות ה90, היא מצאה את השאלה שהוציאה אותה למסע מחקרי

קראתי בו פסק דין של השופט חשין בביהמ”ש העליון מ-1994 בערך אם אני לא טועה, שבפסק הדין הוא נדרש להכריע האם קרבות בין לאדם לתנין בחמת גדר, הם הפרה של החוק נגד התעללות בבע”ח. וכדי להחליט אם יש שם התאכזרות הם היו צריכים לקבוע מבחינה עובדתית האם התנין סובל בקרבות האלה. וזה הדליק אותי לראות מי האנשים שמגיעים לדבר על התנין הסובל? פתאום יש מצעד שיושבת בווטרינרית ואז עוד איזה אקטיביסטית לזכויות בע”ח, והניסיון הנואש הזה לדבר בשם חיה – ועוד תנין, כן? אפילו קולות הוא לא מוציא – אז הם מנסים ככה לסמן כל מני מעגלים סביב הכאב, לפענח את התיאבון שלו אחרי הקרב. והשאלה הזאת פתאום החזיקה בי נורא חזק: איך יודעים מה זה כאב של חיה

השאלה הזו אולי נשמעת טריוויאלית כי נדמה לנו שסבל זה דבר אוניברסלי שכל אחד ואחת ידעו לזהות אם יפגשו אותו, אבל בפועל אין עדיין הסכמה אילו מינים בכלל מסוגלים לסבול. וזה בדיוק המסע ששירה יצאה אליו בדוקטורט שלה מאוחר יותר, להיסטוריזציה של השאלה הפילוסופית של הכאב

התמקדתי בסוף המאה ה19 באנגליה, שם חוקק החוק הראשון שמסדיר ניסויים בבע”ח ב1876. זה פרט שמפתיע הרבה מאד אנשים כי החקיקה לרווחת בע”ח הקדימה חקיקה לרווחת ילדים, למשל, חוקי צער בע”ח שימשו לפעמים אפילו בבתי משפט כדי להוציא ילדים מחזקת הוריהם בהעדר חקיקה אחרת. לא רק זאת, אלא גם שההסדרה של הפרקטיקה המדעית והכניסה של המדינה למדע – מה זה למדע? למחט! להסדיר את הפעילות של המדען במעבדתו – קרתה מוקדם ממה שהרבה פעמים אנשים מדמיינים לעצמם. אז ב1876 חוקק החוק הראשון שמסדיר בצורה מאד רחבה יחסית – עם רישיונות, וסרטיפיקטים ופיקוח, פקחים שנשלחים למעבדות באנגליה – ניסויים בבע”ח. והחוק חל על כל ניסוי מכאיב

ואני קראתי את הנוסח הזה ובגלל שיש לי גם רקע משפטי אמרתי, מישהו הולך אח”כ ליישם את החוק הזה, יהא זה פקיד או שופט או שר, הוא צריך להבין מה זה ניסוי ומה זה מכאיב. מהו כאב? איך הם יודעים מה זה כאב של חיה? והם צריכים עכשיו להפעיל את החוק עם כל הרישיונות שלו והפקחים שלו. אז הייתי בטוחה שחייב להיות על זה דיון וחייב להיות לזה תיעוד, כי זה בריטים, ויצאתי לארכיונים ומצאתי דברים פשוט מרתקים, התדיינויות שהם ברמה הבירוקרטית ממש, בין פקידים, פקחים, מדענים, על אם עכבר בצנצנת סובל או לא, או האם קוף שהורידו לו איזשהו חלק מהמוח ותצפתו עליו אחר כך ונראה נורמלי לגמרי אבל הוא רק צולע, או חירש, האם זה כואב או לא כואב? האם כל הדברים האלה נכנסים תחת החוק. אז השאלה של הכאב הופכת להיות פה שאלה כמעט אדמיניסטרטיבית

אז שירה מחפשת פילוסופיה בבירוקרטיה ועולה כאן עוד שאלה: למה בעצם דווקא הכאב של בעל החיים הופך להיות קו הגבול, הקריטריון? וקריטריון למה זה בדיוק? אלו היו הימים בהם רווחה הפילוסופיה התועלתנית של ג’רמי בנתהם, שמצדיקה גרימת סבל ליצור אחד אם הדבר מביא תועלת להרבה יצורים אחרים

את בדיוק שמה את האצבע על מערכת האמונות שמנחה את המשפט כמו שאנחנו מכירים אותו היום, שזה בעצם מערכת תועלתנית שנוסחה בערך במאה ה19, יצירת משוואות כאלה של כמות כאב מול ההישג או התועלת האנושית באותה הפעולה לחיה

אבל כנגד הפילוסופיה התועלנית יש פילוסופיות אחרות כמו זו של קאנט, שרואות בחיים ערך, תכלית בפני עצמה, ולא רק בתוך משוואה של כאב מול תועלת. הבעיה היא שכל הפילוסופיות הללו מתפלספות על בני אדם בלבד. בעלי החיים לא נחשבו לברי השוואה לבני אדם. לא האמינו שיש להם נשמה אפילו, ובאותם זמנים גם לא חשבו שהם סובלים בהכרח

יש דיבור על הנשמה ויש דיבור על הכאב. ודקארט, באופן מפורסם דיבר על החיה כאוטומטה, כמכשיר, השווה את הקריאות שלה לשעון מקולקל. אז הוא טען שהיא לא כואבת, אבל מה שבאמת שכנע ואיפשר את השימוש בניסויים בבע”ח באותה תקופה זה לא הכאב, כי הרבה אנשים עדיין מבחינה אינטואיטיבית האמינו שהחיה כואבת, גם אם איזשהו טקסט פילוסופי מפקפק בזה. אבל הם כן האמינו שאין לה נשמה, שזה כבר קשור להיסטוריה נוצרית. אז זה שאין לה נשמה, יש לזה גם הדהוד היום. בשפה החילונית יותר  דיברו על מודעות עצמית, אף אחד לא יגיד נשמה אבל ישתמשו בכל מני מסמנים אחרים כדי להגיד שיש משהו שלאדם יש ולחיה אין. באופן מאד גס הנטייה היא לחשוב (אבל באמת אני עושה פה הפשטה כי יש פה כל מני פילוסופים שמעורבים בכל מני גישות) שלאדם יש איזשהו סבל מוסף בגלל הרבדים הנפשיים של המודעות לכאב או הציפייה לכאב, החרדה מכאב, הזיכרון של כאב

ויש תפיסות יותר רדוקטיביות, עושים הבחנה למשל בין כאב לסבל, שהאדם סובל והחיה כואבת. אבל הדברים האלה באמת מתפרקים מאד בקלות ונמצאים תחת מתקפה מתמשכת, ושומטים את הקרקע מכל מני הנחות יסוד שמעורבות כאן. היום אנחנו (בניגוד למה שהיה אפילו לפני 150 שנה) אני חושבת שיש לא רק קונצנזוס שחיות כואבות, אלא גם המינים שכואב להם – עכשיו הדיון המרכזי הוא על דגים, למשל, שגם פה מתהפכת כבר העמדה ויש יותר ויותר ראיות לכך שדגים חווים כאב. אבל זה מעניין לראות איך כל פעם שפותרים לכאורה איזו שאלה, צץ ההבדל הבא

שירה פעילה בתחום שנקרא כיום “מדעי בע”ח” והוא נחשב לחלק מהמהלך הפוסט אנושי, כי הוא מטשטש את הגבול בין אדם לחיה, באמצעות ממצאים מדעיים (שתמיד קוראים להם נורא “מפתיעים”, אבל הם כל כך רבים שזה כבר לא אמור להיות מפתיע) על כמה שבע”ח מורכבים רגשית וקוגניטיבית ומוסרית, ואפילו בעלי יכולות טכנולוגיות. רק בשבוע שאני ערכתי את הפרק הזה נתקלתי לגמרי במקרה בשתי כתבות על תוכי נכה שאילתר מקור מאבן מאד ספציפית, ועל חזירי בר שארגנו מבצע חילוץ מורכב ממלכודת של חברים שלהם. אז הקו החדש הזה מגיע גם הוא לבתי המשפט ויוצר שיח חדש של זכויות, שלא נשענות עוד רק על כאב ותועלת

בעתירות “הביאס קורפוס” שמוגשות היום בארה”ב לשחרור שימפנזים וגם פילים שכלואים, בטענה שיש להם אישיות משפטית או לפחות את הזכות לחירות גופנית, כל התיק הוא כמעט תצהירים של מדענים. טיעון משפטי רזה מאד עם כמה תקדימים ובעיקר טיעון מדעי. והטיעון המדעי הזה הוא דווקא לא על כאב, אלא דווקא על אוטונומיה, עולם רגשי וחברתי מסוים, שזה שונה מהתפיסה התועלתנית ובגלל זה, זה גם אומר לבית המשפט: אל תשקלו, אין פה קלקולציה, אין פה להשוות את החירות שנלקחת לקוף מול היתרון של האנשים שצופים בו בכלוב, אין פה מערכת השוואתית יש משהו שהוא בפני עצמו שצריך לכבד אותו, ועל כן לתת את הסעד הזה. אז מה שאת אומרת מכונה “גישת הזכויות” שהיא שונה באופן גס מהמגמה הזו של גישת הרווחה. גישת הרווחה עדיין קיימת בתוך התחשיב התועלתני בו נמזער את הכאב כמה שאנחנו יכולים, לעומת הגישה של הזכויות, שאומרת שאין פה עניין למו”מ, יש כמה דברים שאנחנו חייבים להסכים עליהם והם חד משמעיים, לא משנה מה היתרון שאדם יקבל מאותו שימוש. בינתיים לא כל כך הולך להם

כרמל: בואו נתעכב כאן רגע על דוגמא משפטית מעניינת מהשנים האחרונות, שטוענת לזכויות מכיוון אחר לגמרי, שלא קשור לשחרור. ב2014 בזמן שהצלם הבריטי דיוויד סלייטר צילם קופי מקוק שחור נדירים באינדונזיה, הם חטפו לו את המלצה וצילמו כ200 תמונות בעצמם. אחת התמונות הללו מראה קופה שחושפת שיניים בחיוך למצלמה וזה נחשב לסלפי הראשון שצולם ע”י בעל חיים. אנחנו מכירים את התמונה הזו כי היא התפרסמה בעקבות מאבק משפטי. התמונה הועלתה למאגר וויקישיתוף וסלייטר טען לזכויות יוצרים על התמונה, ואז נפתח ויכוח בין כל מני ארגוני זכויות בע”ח, איך יש לצלם זכויות אם הקופה צילמה את התמונה. ינאי טויסטר כתב על זה מאמר מרתק בעברית (במקורות כאן למטה) ובו הוא טען שעצם הניסיון לייחס בכלל זכויות יוצרים לקופה, זה בעצם לייחס לה יכולת בחירה ומסגור ורפקלציה וידיעה, אבל שירה חושבת שזה ממש לא רלוונטי ולא פרקטי ללכת בכיוונים הללו עם זכויות בע”ח

שירה: אני לא נכנסתי לעובי הקורה של הסיפור הזה אבל זה נשמע לי כמו עיוות מסוים של הניסיון לייחס לקופים משהו שלא מעניין אותם, והקפיטליזם שלנו לא נראה לי מעניין את הקופה הזאת. ויש פה להיטות ייתר בלייצר דמיון, ואני חושבת שחלק מהמחויבות האתית היא גם להבין את ההבדלים ולכבד אותם, כי יש משהו בלהיטות לייצר את הדמיון שהוא מאד מוחק את ההבדלים והוא גם הרבה פעמים כושל בסופו של דבר, והוא גם לא נכון. נראה לי שזה חשיבה פילוסופית טיפה עצלנית להגיד שרק מה שנמצא לו את הזהות לקהילה שלנו ולמחשבה שלנו אז נוכל לדבר עליו כשווה. האתגר האמיתי זה להצליח לחיות במרחב של ההבדלים ולהבין מה חשוב לאותו ייצור ולכבד את מה שחשוב לאותו יצור, במקום להעמיס עליהם את כל העולמות שלנו, שחלקם גם לא כאלה מוצלחים – זכויות יוצרים, פטנטים, יש בזה יתרונות, יש בזה חסרונות – לא בטוח שזה בשורה גדולה

אז אם נחזור רגע לעתירות שחרור השימפנזים והפילים על בסיס הזכות לחירות, גם כאן החירות הזו היא לא משהו שיתממש ע”י זה שבע”ח ישכרו דירות בניו יורק ויתראיינו לתקשורת

למשל, אם שימפנזה כלואה באיזה כלוב על איזה כביש מהיר במדינת ניו יורק (מקרה אמיתי), אז  מציגים בפני השופטים שיש שמורה שמוכנה לקבל אותו והיא רחבת ידיים, ושם החיה תוכל לממש את מה שחשוב לה. לא חשוב לקוף לבחור בבחירות, זה מגוחך לטעון דבר כזה, אבל כן חשוב לו להתרועע עם בני מינו, ליהנות מאיזשהו מרחב להתבטא בו, והשמורות האלו מספקות את הצרכים האלה לעומת הכלוב. אז ככה הם פותרים את זה, קצת כמו אפוטרופוס אצל בני אדם כשהם לא מסוגלים להחליט בעצמם, אבל יש איזשהו נציג, שאמור להיות מוגבה גם ע”י ידע, כדי לשער בצורה כמה שיותר מדויקת מה יהיה טוב לאותו יצור, יהא זה בן אנוש או חיה אחרת, שלא יכולים לבטא בשפה שלנו את הצרכים שלהם

כלומר, אנחנו לא באמת מנסים לטעון שהחיה שווה אחד לאחד לאדם האידאלי הזה שדמיינו הוגי הנאורות ולו הם נתנו את הזכויות. זה מזכיר לי קצת גם את הוויכוח הפמיניסטי לגבי שוויון זכויות, שהוא לא  זהה לאיזשהו אידאל גברי אחד לאחד, אלא הוא פשוט עושה לנשים מקום שווה ערך, אבל הוא מותאם לתנאים ולצרכים שלהן 

---

במסע ההיסטורי של שירה להבנת המורכבות ביחסי אדם-חיה, היא מגלה אמביוולנטיות מאד מבלבלת: תנודות מטוטלת בין אינטימיות גדולה שקיימת בין המינים לבין יחסי ניצול והחפצה, וכל מני נ.צ מאד מורכבות על הספקטרום הזה, משחר ההיסטוריה ועד היום במדע

אז בע”ח שימשו כקורבן וגם פיגורה במיתוסים אבל הם גם שימוש ככלי – כצמר, כבשר, כחלב – אז הרבדים האלה היו קיימים במקביל. יש טענה שעם התיעוש והעיור והמהפכות האלה, אז הממד המיתי נמחק לחלוטין, נשארה רק החיה כאובייקט לניצול ושימוש, וגם מערכת היחסים המשתמשת השתנתה לפי הנרטיב הזה. כי החוואי, שעבד עם החיות קרוב אליו בחצר האחורית, בדרך כלל בממדים שהוא יכל לזהות אותן, לבנות יחסים איתן ואולי גם לשחוט אותן בסוף; יש טרנספורמציה כזאת, שההיכרות, האינטימיות הזו נמחקה לחלוטין, והן כבר הופכות להיות מגודלות בתוך חוות שהן מפעלים, שהופכות אותן למוצר חסר אמפתיה, שאין שם יחסים אין שם שום אינטימיות, אין שם ממד סמלי, הכול נמחק והפך להיות חומר

בע”ח תמיד תפקדו כ”לא אדם”, כ”אחר”, וכאותו דבר שמולו מגדירים את האדם, אבל בו זמנית גם אותו דבר שדרכו לומדים על גוף האדם ועל האדם. מצאנו גוף שמאד דומה לגוף האנושי בכל מני תפקודים שלו, אבל אנחנו פטורים מבחינה מוסרית ממגבלות שקיימות לנו בשימוש בגוף של בני אדם. כמובן שזה מתחיל להסתבך כי ככל שמוצאים יותר ויותר דמיון, הדבר מתחיל לקרוס תחת עצמו מבחינה אתית, כי כבר כשמגיעים לרמה של מחקר של קוגניציה והתנהגות ועולמות רגשיים ונפשיים, אז כבר השאלה מתחדדת איפה ההצדקה להשתמש באותה חיה כדי ללמוד על האדם – היא מתערערת. אז בעצם ככל שהחיה הופכת להיות מודל יותר טוב להתנהגות אנושית, היא הופכת להיות מודל פחות ראוי מבחינה מוסרית להשתמש בו

ומצאו כל מני שיטות להתגבר על זה. נוצרה קטגוריה חדשה: חיית המעבדה. זה כבר לא חיית המחמד או חיית המשק, ברגע שמסמנים את זה כזן אחר, זן חדש, משהו שהוא נראה שונה, כבר נראה אחרת, מיוצר, כבר מייצרים חיות מעבדה, מעצבים אותן בצורות מסוימות, אז זה מקל על יצירת ההפרדה הזו בין אותם יצורים לכלב שיש לך בבית, למשל. ודבר נוסף שקורה עם בע”ח במדע זו השאלה של הקטגוריזציה והסיווג של בע”ח תוך ניסיון כל הזמן להבין איפה האדם נמצא בעולם הטבע. המפגש של האדם הלבן עם קופי העל – אורנגוטאנגים, שימפנזים, גורילות – האדם המערבי שלמד לנסח לעצמו כל מני עקרונות לגבי הייחוד שלו בעולם, פתאום נתקל ביצור שהוא פשוט הרבה יותר מדי דומה כדי להצליח להבחין אותו. והם נכנסים ממש למן סחרור כזה, משבר מאד עמוק, שכמובן גם מאד טעון בהיסטוריה אימפריאלית, קולוניאליסטית, גזעית, גזענית. יש פה ערעור נורא עמוק ואז ניסיון כמובן מיד לאתר את ההבדל, ולהצליח להציב אותו, להכניס אותו לאיזו מגירה אחרת מהאדם כמו שהוא חושב על עצמו   

במחקר הנוכחי שלה, שירה חוזרת לרגע שבו האדם נפגש עם קוף האדם, וספציפית היא חוזרת לוולאס, אותו צעיר שגילה את האבולוציה במקביל לדארווין, והיא מראה דרכו דוגמא נהדרת לכך שבעלי החיים הם אובייקט וסובייקט בחיינו בו זמנית

וולאס שלנו מסתובב וצד אורנגוטנגים, סה”כ נראה לי 17, בבורניאו, שזה אי ליד סינגפור. הוא צד נקבה אורנגוטנג ובא למשוך את הגוף שלה מהבוץ שהייתה שקועה בו ואז הוא מגלה גורה אוחזת בה. והאורנגוטנגים הם יונקים והם צמודים לאימהות שלהם שלוש-ארבע שנים בערך. אז הוא לוקח את הגורה, מפחלץ ומוכר את האימא, לוקח את הגורה לבקתה שלו, ופתאום בתוך כל הספר הזה של ציד וסיפורים על התגליות שלו, יש איזה עמוד וחצי או שני עמודים, שבו הוא מספר איך הוא דואג ל”יתומה הקטנה שלי” הוא קורא לה, “התינוקת שלי”, “חיית המחמד הקטנה שלי”. והוא מנסה להשיג לה חלב אבל קשה, כי זו אוכלוסייה שלא צורכת מוצרי חלב. והוא מקים לה מפרווה של בפאלו מה שהוא קורא לה “אימא מלאכותית”, אימא אלטרנטיבית. ושולח מכתב לאחותו שהוא מספר לה ש”יש לי תינוק” והוא מספר לה על התינוק ואז בסוף עם הטוויסט הזה, שהתינוק הוא בעצם גור אורנגוטאנגים. והוא מדבר עליה בכזו חיבה ואהבה, הוא יוצר דיסוננס מאד חזק עם העובדה שיום לפני ויום אחרי הוא הולך לצוד אורנגוטאנגים

ואז הוא מספר שנשבר לו הלב והיא מתה אחרי מספר חודשים, ואז הוא מסיים ברשימה של המידות שלה. מידת הגפיים, מידת הגולגולת. והוא שלח אותה לאנגליה כעוד פריט אספנות. וזה סיפור שדרכו אני מנסה להראות משהו שקצת הזכרנו, שיש הרבה מורכבות ואמביוולנטיות גם ביחס של המדען לאובייקטים שלו. יש מקומות של אינטימיות ואמפתיה ביצירת ידע. היצור הזה היה בו זמנית אובייקט מחקר, שאימא שלו ניצודה בשביל מחקר מדעי, הוא התבונן בו בחצי סקרנות מדעית, אבל גם נוצרו שם אינטימיות ויחסים בין יצורים חיים שתלויים אחד בשני ושמתחברים אחד לשני

כרמל: המקום הזה שבו חיה היא בת משפחה אינטימית אבל גם כלי וטכנולוגיה, הוא לא בהכרח סותר, אם חושבים על זה דרך הפרספקטיבה הפוסטהומניסטית. אדם, חיה, וטכנולוגיה הן קטגוריות חופפות, ויש כאן משולש סבוך, לא ספקטרום. הרעיון הזה מגיע מהמניפסט לסייבורג של דונה הרוואי. אולי שמעתם על הטקסט המיתולוגי הזה משנות ה80, אבל אם לא קראתם אותו, אז סביר להניח שגם אתם מתבלבלים/ות וחושבים שהרוואי קראה לנו בעצם להטמיע טכנולוגיה בגוף ולהיות סייבורגים. ממש לא, אפילו להפך. הרוואי טענה שתמיד היינו סייבורגים. היא השתמשה בסייבורג כדימוי ליציר כלאיים. היא דיברה על זה שאי אפשר להפריד אדם מחיה ומטכנולוגיה, ויש יחסי גומלין בשילוש הזה. למשל, כשאנחנו אוכלים אוכל מהונדס, טכנולוגיה היא חלק מגופנו. והגוף הזה עשוי בכלל מדנ”א ש70% ממנו זה חיידקים ויצורים אחרים, אז מה זה בדיוק אדם פה, ואיפה הנפרדות בין אדם, חיה, אורגאני ומכאני? כשהרוואי ראתה שאנשים לא באמת מבינים את המניפסט שלה, היא כתבה מניפסט חדש “מינים מלווים” ב2003, ושם היא התמקדה הרבה יותר בצלע החייתית של המשולש, ואיך חיה, אדם, וטכנולוגיה כרוכים אלה באלה

שירה: יש את החיה כ-טכנולוגיה, ואני נגעתי בזה עם שאלת חיית המעבדה והסטנדרטיזציה, וההפיכה של החיה לכלי במעבדה; הגוף של החיה הופך לטכנולוגיה לייצור, את יודעת, אפילו נוגדים. גם בהיסטוריה הצבאית של יצירת בע”ח שהם בעצמם מן סייבורג כזה, נושאי פצצות או כלב בשדה התעופה שמרחרח ומחפש אחר חומרי נפץ או סמים, וכמובן יש בע”ח בהיסטוריה של הטכנולוגיה שהם מהראשונים ששיגרנו לחלל. וגם אפשר לחשוב אפילו על חיות מלוות ברמה הטיפולית, שמהוות איזושהי שלוחה של הגוף האנושי בראייה, תנועה במרחב, אז הם הופכים להיות עוד איזשהו איבר מסוים שמלווה אותנו

אז אצל הרוואי החיה היא לא “טבע” בדיוק כמו שהאדם הוא לא טבע, כולנו סייבורגים, ובייחוד החיות הקרובות לאדם. והעידן הפוסט-אנושי שאנחנו חיים בו הוא גם עידן פוסט-חייתי בהרבה מובנים. אצל האדם אלו בעיקר הנרטיבים שלו שקורסים, אבל אצל בע”ח יש קריסות אוכלוסיות של ממש, והכחדה שהאדם אחראי לה ישירות, ובו זמנית הוא גם מנסה לתקן אותה בעזרת טכנולוגיה, בכמה צורות שונות: למשל, החדרת טכנולוגיה לעולמות בעלי החיים, כמו לאפשר ללווייתנים לתקשר במעין אינטרנט דומה לשלנו

דולפינים צריכים שנספק להם את הטכנולוגיה הזאת רק כי חירבשנו שם את כל הסאונד עם הצוללות שלנו; כבר מייצרים את הצורך שלהם בטכנולוגיות שלנו

או יצירה של חיות רובוטיות שיחליפו, למשל, את הדבורים בהאבקה

האם יש פה בעצם איזושהי הבנה מחודשת של מה החיה יכולה לתת לנו, ואיך הניסיון להבין אותה ולשכפל אותה בכל מני כלים שזמינים לנו פותחת ומפרה את העולם שלנו, לבין איזושהי ראייה קצת יותר עגומה, שזה מן הומאז’ פרידה כזה למינים שייעלמו ואנחנו עוד משאירים איזושהי נוכחות שהיא מאד גסה של אותן יכולות, של אווירודינמיקה או תנועה במים; לשמר ניצוצות מסוימים של אותם דברים שאנחנו בעצם נפרדים מהם עכשיו. וזו גם שאלה מעניינת לגבי פוסטהומניזם, פוסט-חייתיות: ממה נפרדים ומה משמרים ואיך משמרים את מה שנפרדנו ממנו, ואולי טכנולוגיה היא באמת אחת השיטות האלה

צורה אחרת היא החלפת חיות המאכל בטכנולוגיות אוכל

יצירת בשר מלאכותי למשל, זה טלטול מטורף. משהו שנראה כמו בשר ומרגיש כמו בשר, האם זה באמת יענה על הצורך בבשר, או שיש משהו בפנטזיה של הצייד, בפרקטיקה של המפעל, שעדיין אנחנו מוחזקים בה? זו שאלה, נצטרך לראות לאן זה מגיע. טכנולוגיות אמורות להחליף בע”ח גם בניסויים בבע”ח, זאת אומרת, יכול להיות שזה מייתר את הניצול הקפיטליסטי של בע”ח ואז נראה איזה עולמות חדשים ייפתחו בפנינו

וגם ביולוגיה היא טכנולוגיה היום, אז ריצוף גנטי וניסיון לשמר ולשחזר בעלי חיים נכחדים, זה גם משהו שמדברים עליו

יש פה דיבור על מינים, כשאת מנסה להחיות ממותה או להחזיר איזה זן נכחד, את מנסה להחזיר איזושהי דוגמית שלו. זה קצת הפוך אולי לקורבן: במקום להקריב אחד בשם משהו, את רוצה להחזיר כמה יחידים בתור איזשהו סימבול לעולם שאבד. ויש מול זה איזשהו ניסיון להתעקש על האינדיבידואלים. המון המון המון אינדיבידואלים עם ביוגרפיות ולהם אנחנו חבים חובה מסוימת ולא למין. יש גם כן אנתרופולוגית שאני מאד מעריצה את הספר שלה על שמורת אורנגוטאנגים בבורניאו, שהאורנגוטאנגים נעלמים מעולמנו, והיא מעידה שם על הפרויקטים לשימור הפוריות שלהם, ולהקפיא ביציות, ולייצר צאצאים, אבל יש בינתיים נקבות אינדיבידואליות שעוברות את התהליכים הקשים האלה, שהן בעצם מוקרבות על הפנטזיה שלנו לשפר מין. ואולי צריך לחשוב מחדש על היחסים של אחד לאחד. במקום להשקיע את כל המאמצים האלה להחיות ממותה, לחשוב מחדש על התרנגולות, שהן רחוקות מלהיות בבעיית הכחדה אבל יש להן בעיות קשות אחרות

וזה נורא קשה לדבר בע”ח בתור אינדיבידואלים. אין להם שמות, אנחנו גם לא מצליחים להבחין ביניהם הרבה פעמים, וזה אחד מהפרויקטים שדרידה לדעתי גם, והלאה, ניסו להחזיר לשיח שלנו: לדבר על החתולה הקונקרטית שמסתכלת עלי ואיזה מחשבות היא מעוררת בי. דונה הרוואי עם הכלב שלה, שיש לו שם ויש לו היסטוריה מסוימת של יחסים איתה. חביבה פדייה שכותבת בעברית, היא פרסמה את הספר “בעין החתול“, שזה רפרטואר של בע”ח שחיים סביבה בבאר שבע, ויש להם שמות והיסטוריות, וכל אחד מספר לה סיפור או מעלה לה רעיונות. אבל תשווי את זה לעומת איזשהו ניסיון להחזיר איזושהי חיה כריזמטית שנעלמה

כרמל: אבל אם נחזור להווה וליומיום, אני רוצה ללכת שוב לשדה המשפטי כדי להראות את המורכבות של המצב כרגע: מבחינה תרבותית, מי שיש להם בעל חיים בבית רואים בהם חלק בלתי נפרד מהמשפחה. אבל בעיני החוק בכל העולם כיום, בע”ח הם עדיין בגדר רכוש בלבד. הפער הזה, שהרבה אנשים לא מודעים אליו, בא לידי ביטוי, למשל, במשפטי גירושין. בני זוג רבים מגישים בקשות למשמורת והסדרי ראייה על בע”ח, כמו על ילדים, אבל החוק שופט על פי קריטריונים של רכוש – מי מבני הזוג קנה את החיה? מי מימן את עיקר צרכיה? כי מבחינת החוק זה יותר כמו להחליט מי יקבל את הטלוויזיה. שופטים ושופטות בודדים לוקחים מדי פעם יוזמה אישית ומתנסים בהפעלת כל מני שיקולים לגבי החיה, שדומים לשיקולים לגבי ילדים. העניין הזה סוגר מעגל יפה עם התקופה ההיסטורית ששירה סיפרה לנו עליה, שבה דווקא הילדים היו רכוש של הוריהם והוצאו מהבית בעזרת חוק צער בע”ח

שירה: כן אני חושבת שהיה גם בישראל דבר דומה, שעכשיו אני לא זוכרת בדיוק את הפרטים שלו, אבל במכלול השיקולים שהשופט התייחס אליהם היה גם “טובת החיה“: למי הבעל חיים (אני חושבת שזה היה כלב) הביע יותר קרבה והתלהבות מבני הזוג, איזושהי סובייקטיביות של החיה שהיא בדרך כלל נעדרת מהמשפט. הם עדיין רכוש, וזה באמת אחת הביקורות הגדולות של משפטנים לזכויות בע”ח, שטוענים שכל עוד לא תהיה רביזיה במעמדם כרכוש, אז תמיד האינטרס האנושי יגבר. כי הזכות שלי אפילו לחופש העיסוק וחופש הביטוי, הדברים שמעוגנים גם בישראל וגם במדינות אחרות, בסטטוס חוקי או חוקתי חזק יותר, הם תמיד יגברו על הסטטוס של חיה כרכוש. ולעומת זאת, יש גם כאלה שמנסים לחשוב על רכוש בצורה יותר- שגם רכוש מביע סוג של, לפחות מבטא איזו אהבה – שאת אומרת נגיד “אתה הילד שלי” למה אנחנו מוסיפים את ה”שלי”? “הכלב שלי” האם זו הצהרה רק של רכוש או שיש פה בעצם גם ממד רגשי שאפשר עדיין לשמור עליו דרך הרכושיות? יש פה בעצם מתח גם בין תפיסות פרקטיות ופרגמטיות של איך אנחנו מקדמים את רווחת בע”ח יותר טוב, ע”י זה שנעשה עכשיו איזה שינוי, מהפכה רדיקלית בזכויות בע”ח, או ע”י זה שפשוט נתאמץ עם כל מני תביעות נזיקיות או עוד ועוד להשתמש בחוק שכבר קיים כדי להגן על כמה שיותר בע”ח

והנה כבר יש מי שטוענים שהמושג “זכויות” עצמו בעייתי ואולי לא כדאי להשתמש בו. הפילוסוף קארי וולף שכותב בתחום של מדעי בע”ח מזווית פוסט הומניסטית, מספר שלמושג הזכויות יש היסטוריה בעייתית, שגם היא קשורה לרכוש ולסיווג אנשים באימפריה הרומית, שזה שיח בעייתי גם לגבי בני אדם

הם שוללים גם את גישת הרווחה וגם את גישת הזכויות, כי הטענה היא שזה ניסיון להכניס את בעלי החיים לקטגוריות שגם ככה בעייתיות נורא כבר בתוך ההיסטוריה האנושית. זכויות אדם הן תמיד איזושהי פנטזיה של אדם מסוים, ואז יש את כל הקבוצות שחורגות משם. בינתיים לפחות זה בעיקר ביקורת מפרקת, אני לא נתקלתי באיזושהי אלטרנטיבה בונה, משהו שהוא קונקרטי, מדובר, ומומשג ברמה המשפטית או ברמה שאפשר לעבוד איתה. אני גם לא דורשת מכל מי שכותב ביקורת תמיד להציע את הפתרון, כי יש חלוקת עבודה, אבל נאבד את הממד הביקורתי אם לא יהיה מהר מאד כבר דברים משמעותיים ומשכנעים שמצליחים להקים את אותו עולם אחר

אני מסכימה עם שירה ויותר מזה, אנחנו נוטים לזהות את שיח הזכויות עם השמאל הפוליטי. בגלל זה אנחנו מצפים שטבעונים ופעילי זכויות בע”ח באמת יגיעו מהשמאל. האנתרופולוגית אריקה וייס כתבה על טבעונות ימנית בישראל, והראתה איך הוויתור על שיח הזכויות בעצם מאפשר לפעול למען בע”ח תוך דחייה של שיח זכויות האדם. שירה טוענת שאין בכלל שום בסיס היסטורי לסטריאוטיפ השמאלני של התחום

השמרנים בארה”ב, הרפובליקנים, היו כח מניע ומרכזי מאד בקידום חקיקה סביבתית באמצע המאה ה20, מתישהו זה מתהפך והופך להיות הסיפור של הדמוקרטים. ויש את הדוגמא הקשה של הנאצים שהיו מאד ירוקים והציבו את בעלי החיים שלהם במקום גבוה יותר מבני גזעים אחרים. אז גם תלוי איפה אתה שם את החיה, אם זה חלק מתפיסה סביבתית מסוימת, או לפעמים זה דווקא הולך יד ביד עם גישה שהיא מקדשת שטח. בישראל זה נורא בולט: גן החיות התנ”כי או התרפקות על פרויקטים שקשורים לרעיון מאד מסוים של חיים פה – להשיב את היחמורים, להשיב בע”ח מסוימים שמוזכרים בתנ”ך, ולא איזושהי חיה אחרת כמו דב – זאת אומרת, בוחרים מינים מסוימים שיש להם סימבוליות ייחודית בתוך רעיון של תחייה יהודית, ומייצרים פרויקטים שהולמים אותם

אז במשולש הסייבורג אדם-חיה-טכנולוגיה, כל צלע מושפעת מהאחרות, ואני תוהה, לסיום, איך מושפעת הצלע החייתית מהמגמה הפוסט אנושית העדכנית שלנו, לראות בבני אדם רק מכונה מורכבת. גם לנו אין נשמה – כל הדברים שדקארט חשב על בע”ח במאה ה17, אנחנו מתחילים לחשוב על עצמנו עכשיו

אם מראש יש לך חשיבה רדוקטיבית על בע”ח אז זה ילחיץ אותך לחשוב שהאדם הוא חיה, אבל אם את מבינה שחיה זה לא “חיה”, זה כל כך הרבה מינים, כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה רבדים של קיום, ובנאדם הוא אחד מהדברים האלה, אז זה נשמע פחות מפחיד ופחות מאיים, ויותר פותח אפשרויות ומשחקים שונים, לאו דווקא הופך את כולם לאיזה משהו מכאניסטי רדוקטיבי שאין לו קיום

ואם אולי גם לנו אין באמת רצון חופשי, גם אנחנו אוטומטה, ולא באמת הגיעו לנו שום זכויות טבעיות, איפה זה שם את החיה

קשה לדבר על איפה אנחנו עכשיו בלי להגיד שמצד אחד יש לנו קייסים שנידונים בבתי משפט בארה”ב על שחרור שימפנזים, לבין תהליך מאד ברור וכואב של הכחדה. יש אופק מעניין וחדש ליחסים ויש גם פרידה

אז באמת עם כל הכבוד לשאלות הפילוסופיות המעניינות שהתאפשרו כאן, חשיבה על עצמנו דרך החיה שונה מחשיבה על עצמנו דרך טכנולוגיה. כי כמו ששירה הזכירה לנו שוב ושוב בפרק, החיה היא יצור חי קונקרטי, שיש לה מקום ומגיע לה מרחב משלה בעולם הזה, שלא אנחנו מחליטים לגביו. ואולי נשקול את האפשרות שיש גם משמעות לחיים של החיה מעבר להיותה אובייקט למחשבה ולייצור ידע עבור האדם

אין פה איזשהו “המדע הרע והמנוכר הרס לנו את היחסים עם החיה”, לא. כי המדע גם מסביר לנו את החיה ופותח לנו נתיבים לאותה חיה שלא מדברת. אותי מעניין למצוא את האינטימיות והאמפתיה באותם דברים גדולים כאלה של מוסדות עצומים כמו מדע ומשפט. ועם בע”ח אני חושבת שיש לנו פרויקט שהוא רק בחיתוליו, של להשתחרר מהמון קונספציות ישנות וגם להתחיל לאט לאט להבין את ההיסטוריה שלנו כהיסטוריה משותפת איתם, ואת החיים שלנו עכשיו כחיים משותפים. וזה באמת פרויקט מאד גדול ורגיש שאי אפשר לדבר עליו בקול אחד, צריך המון קולות שונים והמון פרספקטיבות, ולגייס את מה שיש לנו, את האנתרופולוגיה, את הסוציולוגיה, את מדעי המוח, את הפוסטהומניזם, את כל הכלים שכבר יש לנו  

---

אותו קארי וולף שסיפרתי לכם שיוצא נגד מושג הזכויות, טוען בצדק שאין שום מסגרת אתית טובה ומתאימה היום לנושא של בעלי חיים. ומה שאותי מעניין לחשוב עליו זה על קריטריון או פרקטיקה אתית, שלא מבוססים על היררכיה נוקשה בין בני אדם לבעלי חיים אחרים. שירה הזכירה, למשל, את המסע לחלל, וזו דוגמא נהדרת למשהו שלא הייתי רוצה לאפשר היום. אין שום סיבה להרוג כלבה למען גחמה אנושית, עם כל הכבוד לזה. וזה שונה בעיני מחיסון למגיפה. ואולי דברים צריכים להישפט ככה לגופם, מתוך תפיסה שלא מתעדפת אוטומטית כל צורך אנושי. אני נזכרת במשהו שד”ר תומר פרסיקו, שהתארח בפרק 19, סיפר לי בקטע שלא נכנס לאותו הפרק. הוא סיפר לי על שבט ילידי, שאישרו לו להמשיך לצוד לוויינים, שהם חיה מוגנת, כי זה היה דבר עקרוני במסורת, בתרבות, ובדת שלהם. הוא נתן לי את זה כדוגמא לחשיבות של דת ומסורת כשהיא מתנגשת עם ערכים אחרים, אבל אני חושבת על זה עכשיו, שזה בעיני קצת כמו הטיסה לירח. גם ככה שינינו את העולם ללא הכר עבור הילידים הללו, בואו לא נעמיד פנים שהתרבות העתיקה שלהם היא ברת קיימא. פה כן צריך לתעדף את בעלי החיים, כולם יסתגלו גם לשינוי הזה. אז אולי זה לא ריאלי לשחרר את כל הפרות בעולם מחר, שישוטטו חופשי בסרנגטי, אבל אפשר לחוקק חוקים והגבלים שונים, שיכריחו את כל מי שמגדל בע”ח, למשל, לאפשר להם חיים כלשהם שהם מעבר לגידולם כמוצר, ולהגדיר מה זה אומר. ואז אוכל מוסרי לא יהיה רק המותרות בחנויות הטבע למירוק המצפון, אלא סטנדרט מינימלי בפיקוח ממשלתי. שירה רצתה משהו פרקטי, אז הנה. אקטיביסטים ואקטיביסטיות, לטיפולכםן

סיימנו להפעם אבל לא באמת סיימנו כי עוד נחזור לנושא הזה של אדם-חיה-טכנולוגיה מזוויות אחרות בעתיד. תודה לשירה שמואלי שהתארחה ולכן ולכם שהאזנתם, בואו לבקר בסושיאל שלנו לקטעי וידיאו וקטעים גנוזים מהפרקים וכרגיל אשמח אם תמליצו על הפרק ועל הפודקאסט כולו לחברים שעשויים לאהוב אותו. להשתמע בעוד שבועיים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

הרוואי, דונה. ([1985] 2006) מניפסט לסייבאורג: מדע, טכנולוגיה, ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה העשרים. בתוך: באום, ד. ואחרות (עורכות). ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. הקיבוץ . המאוחד, סדרת מגדרים. עמ’ 276-327

טויסטר, ינאי. 2019. קופים מצלמים. תיאוריה וביקורת, גליון 51, עמ’ 157-164

Derrida, J., & Wills, D. 2002. The Animal That Therefore I Am (More to Follow). Critical Inquiry, 28(2), 369–418.

Haraway, Donna. 2003. The Companion Species Manifesto: Dogs, People, and Significant Otherness. Prickly Paradigm Press.

Haraway, Donna. 2008. When species meet. Minneapolis: University of Minnesota Press.

Parreñas, Juno Salazar. 2018. Decolonizing Extinction: The Work of Care in Orangutan Rehabilitation. Duke University Press.

Powell, Betty. 1970. “Descartes’ Machines.” Proceedings of the Aristotelian Society 71:
209–22.

Posner, Richard A.. 2000. Animal Rights, 110 Yale L.J.

Rook, Deborah. 2014. Who Gets Charlie? The Emergence of Pet Custody Disputes in Family Law: Adapting Theoretical Tools from Child Law, International Journal of Law, Policy and the Family, Volume 28, Issue 2, Pages 177–193

Shmuely, Shira. 2021. “Law and the Laboratory: The British Vivisection Inspectorate in
the 1890s.” Law & Social Inquiry, April, 1–31. https://doi.org/10.1017/lsi.2020.49.

Shmuely, Shira. 2020. “Alfred Wallace’s Baby Orangutan: Game, Pet, Specimen.”
Journal of the History of Biology, 53 (3):321-343

Shmuely, Shira. 2020. “Curare: The Poisoned Arrow That Entered the Laboratory and
Sparked a Moral Debate.” Social History of Medicine 33 (3): 881–97.

Weiss, Ericka. 2016. ‘There are no chickens in suicide vests’: the decoupling of human rights and animal rights in Israel. Journal of the Royal Anthropological Institute 22: 688-706.

Wolfe, Carry. 2003. Animal Rites: American Culture, the Discourse of Species, and Posthumanist Theory. Chicago: The University of Chicago Press.