פרק 52. קריסת האנושי: טכנולוגיה וטראומה עם פרופ’ יוחאי עתריה

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

ההוויה הטכנולוגית מאפשרת לנו לייצר טראומות מהסוג שבו אתה מתבייש להיות אדם, מתבייש להיות חבר במין האנושי. זה לא סתם שהברמס אומר, תעקוב אחרי האוטומטון, אתה תגיע מהנאורות למחנה הריכוז

פרופ’ יוחאי עתריה

אנחנו פותחות את השנה השלישית של הפודקאסט בטון קצת דיסטופי דווקא. אני מארחת היום את פרופ’ יוחאי עתריה ממכללת תל חי, פילוסוף של המדע, שהחל את דרכו כחוקר טראומות ורגעים של קריסת האנושיות

שמעתי לא מזמן שיר של יובל בנאי על לבנון. הוא שואל בסוף, אין עולם? אין אדם? ואמרתי שזה החוויה שלי מלבנון. אין אנושות, הרעיון של האדם קורס. ומשם יצאתי לספר שנקרא המתמטיקה של הטראומה, שבאמת עוסק בטראומה, ובתזה שלי עבדתי עם פדויי שבי, ובדוקטורט עבדתי עם אנשים שעברו פיגועי טרור מכל מני סוגים, כי אני חושב שיש שם קשר מאד הדוק בין טראומה, טכנולוגיה, ומודרניזם

 דרך זה יוחאי הגיע לעסוק גם בפוסט אנושיות. אנחנו נפגשנו כשכתבתי את פרק המבוא לאסופה שיוחאי ערך יחד עם עמיחי שלו ב2016, בשם העידן הפוסט אנושי

כשעמיחי פנה אלי ואמר לי בוא נכתוב ספר על הפוסט אנושיות, מבחינתי זה היה רק בעולם של הטראומה, בכלל לא חשבתי על העולמות האחרים, לא הכרתי אותם. ואז פתאום התחלתי לקבל מאמרים, במיוחד את המאמר שלך, ואמרתי רגע, אני והיא לא מדברים על אותו הדבר בכלל! העולם שלי הוא לגמרי של הטראומה והעולם שלך הוא לגמרי של הטכנולוגיה, ופתאום אתה רואה את הממשק הזה. זאת אומרת, את מדברת על ניטשה, אבל גם אני מדבר על ניטשה ממקום אחר לגמרי, על הציר הזה של ניטשה-היטלר

לספר הזה קוראים “העידן הפוסט אנושי: בין פנטזיה לחיי לנצח לבהלה קיומית”, אז אנחנו נדבר היום קצת יותר דווקא על החלק של הבהלה הקיומית, על הקשר בין טכנולוגיה לטראומה, ותפקידה של הטכנולוגיה בקריסת האנושיות. מתחילים


בפרק שבע שאלתי את פרופ’ יוסף אגסי שאלת יסוד בפילוסופיה של טכנולוגיה: האם הטכנולוגיה ככלל, היא כח של טוב או מחוללת של רוע? הוא טען שהיא מגדילה את האפשרויות לשני הצדדים באותה מידה. בפרק 19 סיפרתי כיצד בנצרות של ימי הביניים גובשה תיאולוגיה, שראתה בטכנולוגיה מתת אל וכח שבא מאורו של האל, ולכן זה דבר שמביא טוב לעולם, מה שהתגלגל מאוחר יותר בנאורות לתפיסת הטכנולוגיה כקדמה, וכהופכת את העולם למקום טוב יותר. בפרק הנוכחי נחשף יותר למסורת הדיסטופית שרואה בטכנולוגיה כח שלילי

הרבה פעמים נראה שהתקדמות טכנולוגית מאפשרת אפשרות ליצירת טראומות הרבה יותר קיצוניות, בקנה מידה הרבה יותר גדול. זאת אומרת, עצם ההימצאות של הטכנולוגיה המתקדמת, אם מדברים על הירושימה, אם מדברים על מחנות ריכוז והשמדה, אבל זה קשר שהוא באמת פחות מעניין. הקשר היותר עמוק, אז מרטין היידיגר מדבר על הוויה טכנולוגית שקודמת למדע, ההוויה עצמה, ההוויה הטכנולוגית. מה שאנחנו קוראים רציונליות, היא בעצם לפי היידיגר כבר ההוויה הטכנולוגית, מצב שבו הכל עומד מוכן, ניצב לפעולה. מצב שבו אני מסתכל על הים מאחוריך, והוא לא ים, הוא או מאגר דגים, או מאגר אנרגיה של נפט או גז, או חוף תיירותי, אבל הוא הכל חוץ מפשוט הים הזה. אז זה איזושהי הוויה טכנולוגית כוללת, שבתוכה אבדן האנושיות נראה כמו משהו אפשרי, ובתוך הוויה טכנולוגית נוצרים תנאים שבהם אפשר להביא מהר מאד אנשים לטראומות מאד קיצוניות

הטראומות הקיצוניות שמטרידות אותי במחקר, הן הטראומות שבהן אני מפסיק להרגיש אדם. יש ציטוט אחד מדהים של פרימו לוי, שהוא אומר פתאום באיזה רגע של זעם, אסור היה לנו לשרוד כדי שאף אחד לא ידע לאיפה האדם יכול לרדת, להגיע. האחריות היא על האדם, היא לא על הטכנולוגיה, אני לשנייה לא מסיר אחריות מהאדם. אבל ההוויה הטכנולוגית מאפשרת לנו לייצר טראומות מסוג שבו אתה מתבייש להיות אדם, אתה מתבייש לאן שהגעת, אבל יותר מזה, אתה מתבייש להיות חבר במין האנושי. יש את הספר של פרימו לוי הזהו אדם, אבל יש גם את הספר של אנטלם המין האנושי. זה לא סתם שב46 יוצאים שני ספרים ששואלים רגע, אבל מה זה בכלל האדם? עוד לפני שפוקו מגיע לשאלות האלה

יוחאי הוציא החודש ספר חדש בשם “המפה והטריטוריה” על פרימו לוי וק.צטניק, שעוסק בשואה וכתיבת טראומה. אבל מבחינתו זה חלק מטרילוגיה, כשהספרים הבאים עוסקים בטבע האדם ובשאלת הטכנולוגיה, ועל הקשרים הללו נרצה לדבר היום

הספר השני נקרא “טבע האדם: אחרית דבר” כשהמילה טבע מנוקדת כמו טָבַע (מלשון טביעה – כ.ו). אתה שואל את עצמך מה הסיבה שיש כל כך הרבה מחקרים על השימפנז הזכר, ושום מחקר כמעט על הבונובו, שזה שימפנז שקרוב אלינו אותו הדבר מבחינה גנטית, אבל פשוט לא אלים כמו הזכר הרגיל. אתה מתחיל להבין שהסיבה לכך היא, שאנחנו רוצים להגיד ח’ברה, זה לא בשליטתנו, זה לא באחריותנו, יש לנו או גנים רעים, כמו של השימפנז הזכר, אנחנו פשוט רעים מלידה, כמו שלפעמים אומרים, או שבעצם אנחנו עבדי הטכנולוגיה ואין לנו שליטה על הטכנולוגיה, היא מתפתחת באופן אוטונומי מעצמה, אין לנו כמעט יכולת להתערב בזה, וכך הגענו לאושוויץ או להירושימה. הטכנולוגיה מתקדמת מעצמה, יש לה את הרציונלית שלה, את ההיגיון הפנימי שלה. כמו שאופנהיימר אמר, מה אפשר להגיד על חברה שחושבת על תורת מוסר במונחים של תורת המשחקים? תורת המשחקים זה עוד פעם אותה רציונליות, שהיידיגר אומר שהמקור שלה הוא בהוויה הטכנולוגית. אז יש לנו שני צירים, או שהגנים שלנו לא בסדר, ואז אי אפשר להאשים אותנו, אנחנו רעים מלידה, או שהטכנולוגיה אשמה. אז הספר הזה בעצם מנסה להגיד את הדבר הזה, ולצורך זה אני, למשל, בודק מה היה בהתפתחות פצצת האטום ואיזה שיח היה

כשאתה מנסה לחפש בכל מקום האם היה דיון עומק על הטלת הפצצה , אתה מגלה שכמעט לא. היו כמה דיונים אצל המדענים, זה נכון, אבל כשאתה מסתכל על דרג מקבלי ההחלטות, אתה רואה שלא היה שום דיון. היה במאי 45 בארוחת הצהריים בהפסקה של אחת הפגישות, איזושהי שיחה, אבל זה לא היה דיון עומק בכלל. זה לא מקרה שיושבים מדענים, טכנולוגים, היה שם את הנציג של אם.איי.טי, את אופנהיימר, נציגי ממשל, גנרלים, ובכלל לא מעלים את השאלות העמוקות של מה זה פצצת האטום. יש שם את מה שנקרא “נשק זה נשק”. זה משהו מסוג אחר. זאת אומרת, העיר הכי גדולה היא קטנה מדי בשביל פצצה כזאת. אבל אתה רואה  ששם יש דיון ב45 עם חוסר הבנה מוחלט. יותר מזה, כשאופנהיימר מוזמן לדבר עם הממשל על זה בסוף 45, אחרי הפצצה, ב46, אתה רואה שגם אחרי הטלת הפצצה, טרומן לא הבין בדיוק מה זה הפצצה. יותר מזה, צ’רצ’יל, אולי גדול הדמויות של המאה ה20 שכולנו חייבים לו את החיים שלנו באיזשהו אופן, גם הוא ב45 לא מבין מה זה נשק אטומי. הכינוי של הפצצה, כשדיברו עליה המדענים, הייתה גאדג’ט. וזה מחריד לחשוב שגם אנחנו קוראים לכל הדבר הזה גאדג’ט, לכל הטכנולוגיה. אבל הקשר הזה הוא לא מקרי. למהנדסים האלה זה הכל עוד גאדג’ט. ובסוף הדרך, האדם, אני לא רואה איך הוא עומד שם, איך הוא נמצא שם, מה המקום שלו

השאלה שפתחתי בה לגבי מהות הטכנולוגיה היא בעצם מראה לשאלה פילוסופית עתיקה גם על טבע האדם, האם נולדנו טובים ותמימים, בצלם האל, פראים אצילים, או שיצר לב האדם רע מנעוריו? בפרק 43 דיברנו עם פרופ’ עידן לנדו על טבע האדם, וראינו שנעשה שימוש בכל מני עובדות מדעיות כשיח הצדקה של פעולות האדם. זה מה שמטריד גם את יוחאי, שהקרבה שלנו לשימפנזים משמשת לנו כתירוץ לטבענו האלים, ויש התעלמות מזן של קוף טוב לב אחר שקרוב אלינו באותה מידה. אז אם אי אפשר להאשים את הגנים שלנו, המבט המאשים פונה לטכנולוגיה. וזה מה שקורה בספר השלישי בטרילוגיה, זה שיוחאי כותב עכשיו, שיעסוק באוטומטון

הוא מדבר על האובססיה שלנו, שאפשר להגיע איתה עד לפרומתאוס, ודרך הגולם היהודי, ודרך המון צירים, הציר של האלכימיה, והציר של היהדות, והציר של המחשבה היוונית, לרעיון הזה שבעצם אנחנו רוצים ליצר רפליקה של האדם. אנחנו יודעים שביהדות, מתוך ספר יצירה, אם אתה באמת צדיק ועניו וסיימת ללמוד כמו שצריך, אתה צריך להיות מסוגל ליצור רפליקה של בע”ח או אדם. ומה שאנחנו עושים היום, הפרויקט המרכזי של המדע המודרני ב500 שנים האחרונות, ובטח רואים את זה בחמישים שנים האחרונות, זה לייצר את הרפליקה של האדם. הספר הזה הולך בציר הזה של האובססיה לייצר רפליקה, והוא  עושה את זה מנקודת מבט של הרעיון של פרויד, שאומר, “הכפיל הוא המבשר האלביתי של המוות”, שתמיד כל כפיל שאני מייצר הוא גם המבשר של המוות שלי. לא במובן של הגולם שקם על יוצרו, אלא באופן הרבה יותר עמוק של איזשהו תת מודע, זיכרון מודחק קולקטיבי שמניע אותנו. הרבה פעמים כשמדברים על פרנקנשטיין, החוויה היא שהאדם חושב שהמפלצת היא פרנקנשטיין, אבל המדען הוא פרנקנשטיין. וזה לא סתם, הטעות הזו היא לא טעות מקרית. וזה לא סתם שהדרך היחידה שלנו לדבר על טכנולוגיה זה דרך הרעיון של פרנקנשטיין. במובן הזה, הטכנולוגיה מייצרת כפיל שלי, אבל כפיל שטני, כפיל מאד אפל. הטכנולוגיה שלנו, בעיני, מבטאת את המקום הכי אפל שיש בנו, ואז היא גם יוצאת משליטה

ואז הגיע הרעיון שלי לערוך ספר על 2001: אודיסאה בחלל. אני מניח שזה קרה להרבה אנשים, אבל אני יכול להגיד שאת הסצנה הראשונה ראיתי מאות פעמים, פשוט התמכרתי לראות את הסצנה הראשונה הזאת, שבה העצם מושלכת עוד פעם ועוד פעם, ודיברתי על זה וקראתי, וככל שראיתי יותר, התחלתי לשאול את עצמי מה קובריק רצה להגיד והאם הוא צודק? כשאתה משליך את העצם, יש את הקוף-אדם שם, שפתאום מסתכל על העצם. אני אומר, הוא לא מסתכל, הוא ישר רואה מה אפשר לעשות איתה. זאת אומרת, זה לא דקארט, שהוא עוצר, מסתכל, חושב, אני חושב אני קיים, מה זה הכלי הזה? אין לו את זה. הוא מניד את הראש כזה, ואז תופס את העצם, והמהלך הבא זה שהוא הורג חיה. אבל אם אתה עוקב אחרי קובריק, אתה יודע שב64 יש את הסרט על הפצצה האטומית, ד”ר סטריינג’לאב, וב71 יש את התפוז המכאני. זאת אומרת, ברור לך שבזריקת עצם הזאת יש את הסרט הקודם, את אחרי פצצת האטום. ואז התחלתי לשאול את השאלה שמאד מטרידה אותי גם היום, על כלים. התחלתי להתעמק יותר בשאלה איך הגענו להירושימה, האם זה תאונה של המודרניזם, או האם זה כמו שבאומן אומר, אולי בלתי נמנע, הכרחי, אולי שיא המודרניזם? שיא הנאורות

אז אתה מסתכל על הנאורות ושואל מה הרעיון של הנאורות? השליטה של התבונה. הקבלה הזאת, שיותר ידע מוביל לאדם מוסרי יותר. אדם לא יכול לדעת את הטוב ולעשות את הרע. יותר ידע, יותר מדע, יותר טכנולוגיה, זה אדם יותר יודע, אדם יותר מוסרי, חברה יותר צודקת, זה הנאורות. וכשאתה מתחיל לברר מה החרדות של תקופת הנאורות, של המאה ה18, אתה מגלה שהחרדות קשורות לאוטומטון. מה זה האוטומטון? אתה רואה שמתחילים לייצר כל מני חלילנים, ושתי נשים שמנגנות בפסנתר,  שמתחילים להיראות יותר ויותר כמונו, ומתחילה להתעורר השאלה מה המקום של כח הרצון? מה מבדיל אותי מהם? ופה דקארט נכנס ואומר, בעל חיים זה בסך הכל אוטומטון, ואני זה אוטומטון עם נפש. אבל ככל שמתקדמים בהבנה, עוד לפני דארווין, עוד לפני שרואים את הרצף הזה מהחיה לאדם, כל אדם חושב מתחיל לשאול את עצמו מה בדיוק קורה שם. הרי קשה מאד לקבל את הדואליזם, כבר בתקופת הנאורות עם העלייה של המדע, מאד קשה לקבל את הדואליזם, כי זה ברור שזה עובר על החוק השני של התרמודינמיקה, וזה ברור שיש שם בעיה פיזיקלית עמוקה. אז אנשים מפתחים גישה מאד מכאניסטית, האדם כמכונה, יש את הספר של מטריי מ1747, ואני חושב שזו הגישה המקובלת בנאורות, גישה מאד מטריאליסטית הארדקור, המחשבה שאני זה שעון. השעון הוא לא רק מטאפורה להבנת היקום והאדם, גלגלי השיניים וכו’, אלא אני ממש שעון. ואז עולה השאלה איפה כח הרצון. וזו החרדה

אני יודע שאוהבים לעשות הפרדה ברורה בין האלכימיה למדע, אבל ברקע צריך להבין שעבור האנשים האלה המדע והאלכימיה לא היה מנותק כמו שאנחנו חושבים. ניוטון היה לא פחות אלכימאי ממדען. אז הדברים האלה עומדים ברקע, עם פרנקנשטיין של מרי שלי ב1818, אבל עוד לפני זה ב1816 עם איש החול של הופמן, ועוד לפני זה ב-1814 עם האוטומטה של הופמן. שלושת הסיפורים האלה שמגיעים בצורה מאד קרובה, מעידים על החרדה. הופמן, באיש החול, מעיד על החרדה הזו, כשאני מסתכל על אישה, שכל מה שהיא עושה זה “אה, אה, אה”, והיא בעצם בובה, היא רק מהדהדת אותי, מחזקת את הנרקסיזם שבי, ובעצם הופכת להיות איזושהי דמות אידאלית. גם כשרואים סרט פורנוגרפי היום, זה בערך המקום, יש שם משהו שהוא לגמרי טכני. אבל מה קורה אתי, אני אוטומטון? אני אדם?י

התקופה הזו של מהפכה מדעית היא תקופה שבה כל הסכמות מתפרקות, אנחנו לא במרכז היקום, הכדור הוא עגול, אתה מותקף מכל הכיוונים, כל מה שאתה חושב שאתה יודע. מה מדע עושה? חשבת שאתה יודע משהו? אתה לא יודע כלום. וכל יום הטלסקופ עושה את זה על דברים חדשים, מי שעוקב אחרי נאס”א וכל התצפיות, הוא כל יום אומר לך, אתה בעצם לא יודע שום  דבר. ונורא קל להכחיש ולהדחיק את זה, אבל כשאתה חי את זה רגע ואתה חושב על זה, תשלבו את זה ביחד עם התפתחות האוטומטון, ואתה אומר רגע, הייתי כל כך בטוח שכדור הארץ ישר אבל בעצם הוא עגול, אז אולי באותה מידה, אני בטוח שיש לי כח רצון ואני יצור חופשי, אבל אני ממש לא. זה לא סתם שהברמס אומר, תעקוב אחרי האוטומטון, אתה תגיע מהנאורות למחנה הריכוז, זה לא סתם שהוא אומר את המשפט הזה

שימו לב שגם הנאורות וגם הביקורת עליה, הרומנטיקה, שני הנתיבים מובילים לדעתו של יוחאי למחנה הריכוז

מה שמגיע אחרי הנאורות זה המפנה הרומנטי בגרמניה. כשהיידיגר מדבר על הגדולה של התנועה הנאצית, הוא אומר, זו תנועה שהייתה מסוגלת להתמודד עם הטכנולוגיה, לשחרר אותנו מהעול של האל המת, לשחרר אותנו מהטכנולוגיה והניהיליזם. כל הזמן להיידיגר יש את החזרה לאדמה, החזרה ליער השחור, היידיגר הוא סוג של רומנטיקן. כלומר, אותו הדבר שיש בנאורות, כשהמודרניזם הגיע לשיאו, אחרי מלחה”ע, אז יש איזושהי פילוסופיה שכאילו קוראת לחזרה לאדמה, לאיזו רומנטיקה ישנה, אבל למעשה, זה אותן חרדות ישנות, שמובילה לאותה גזענות, לאותה אנטישמיות בסיסית, לאותה שנאת אחר, ביחד עם טכנולוגיה. וכל הדבר הזה הוא קשור. אז יש משהו בטכנולוגיה שמייצר פניקה, והדבר הזה זורק אותך לאמונה רומנטית, אבל הרומנטיקה הזו, החזרה לאדמה, החזרה לשבילים של היער השחור, יש בה גם לאומנות, יש בה גם שנאת אחר. ואז אתה בעצם מצד אחד חרד מטכנולוגיה, הפחדים מנהלים אותך, מצד שני, יש לך את הטכנולוגיה. למה? לממש את החרדות שלך. יש פה מין מצב פרדוכסלי, שאפשר, אני חושב, להגיע איתו עד האוטומטון

אני מרשה לעצמי לדבר אתך על דברים שהם אצלי בעיבוד, ואני מבין שאני לא מציג פה קשר לוגי איך הגענו מהאוטומטון למחנות ריכוז, אבל הנה רק דבר אחד. האדם במחנה ריכוז הוא בדיוק אוטומטון. הוא בעצם מאבד את כל כח הרצון שלו והפך להיות אוטומטון. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל גם במידה מסוימת השומרים שם הופכים להיות אוטומטונים. זאת אומרת, מחנה הריכוז הוא אזור שכל מה שיש בו הוא אוטומטונים. ועוד פעם להבדיל, אבל כן באותה נשימה, כשארנדט מדברת על הבנאליות של הרוע, עד כמה שהמושג הזה הוא אמורפי, ולא ברור, ולא מעובד,  ואייכמן מדבר על עצמו כבורג במערכת, זה בדיוק הדיבור הזה, אנחנו הפכנו להיות אוטומטונים. זאת אומרת, ההפיכה לאוטומטון נראית כמו ההכנה לטראומות הקשות ביותר, ופה המעגל הזה מתחבר

כשאני מקשיבה ליוחאי, מהדהדת בי תגובתו של פרופ’ אגסי מפרק 7, לכל השיח הביקורתי הזה של ממשיכי היידיגר (שבקיומו הוא כופר לחלוטין, כזכור), שוברי מכונות, הוא קרא להם. אם הטכנולוגיה באמת הייתה שורש כל רע, ורק מדרדרת אותנו, האם היינו עדיין נאחזים בה בצורה כזו? האם נתעלם לחלוטין מהמקומות שבהם היא עוזרת ומקדמת ועושה טוב?י

אני לא מהאנשים שאומרים לא לטכנולוגיה ולמדע, ממש זה לא מה שאני אומר. אני רק אומר בוא נבין מהי טכנולוגיה. יש את המשפט הזה שאומר, תתן לקופים אקדחים, אתה תקבל מלחמה. מה בעצם אומר המשפט הזה? אנחנו סוג של קופסה יותר ריקה, והכלים שולטים בנו. היא פשוט מאפשרת דברים, ואנחנו, בגלל שאנחנו מראש חלולים ואין לנו מוסר, אז זה סוחף אותנו. מה זה ללחוץ לייק? אין לי פייסבוק, אבל מה זה ללחוץ לייק בפייסבוק? זה להדהד את עצמך, זה העצמה של הנרקסיזם. אבל מה קורה? אנחנו נהיים אובססיביים יותר ויותר להדהוד, בודקים יותר ויותר כמה מצטטים אותנו, וכמה אנחנו מוזכרים ברשת, וזה תמיד יהיה ריק. הטכנולוגיה מייצרת בנו צורך אינסופי למשהו שלא יכול להתמלא ואף פעם לא יתמלא, ויש לנו את האשליה שהנה היא תבוא ותמלא את זה. אבל מה שהיא מייצרת, היא רק מקבעת את הריקנות הזאת. ומה שמסוכן זה לא הטכנולוגיה, זה הריקנות שלנו, שזורקת אותנו או לניהיליזם או לפשיזם. הטכנולוגיה מייצרת ריקנות, סביבה שבה קל מאד להרגיש ריקני, מזויף, שקרי. זה בא מהתמונות שאנשים מעלים בפייסבוק ועד לאופן שבו עושים פוטושופ על כל דבר, והתחושה היא שזה שקר, שזה ריק

והבעיה היא לא הטכנולוגיה, אלא מה קורה כשאני, כאדם מאד ריק, חסר משמעות, ויש לי טכנולוגיה להשמדת המונים, איך אני משתמש בה? או לחלופין, כשאני אדם ריק ומשועמם, ויש לי טכנולוגית מעקב, האם אני יכול להתאפק ולא להשתמש בה ולחדור למקום הכי פרטי? האם באמת את יכולה לסמוך – עזבי, בואי לא נדבר על אנשים בעולם, על עצמי, עליי – שיהיה לי אפשרות להציץ לאנשים אחרים לחיים ואני לא אעשה את זה, עם טכנולוגיה? קשה לי להאמין איך אני לא עושה את זה. קשה לי לראות שאני לא עושה את זה. ולכן הטכנולוגיה היא מייצרת אקלים ריקני, חסר משמעות. זה לא שלפני זה היה משמעות, בוא לא נהיה רומנטיים, זה לא שלפני  הטכנולוגיה היה לנו וואו, חיים מלאי משמעות. אלא שעם הטכנולוגיה, הם מאד ריקים, והטכנולוגיה מייצרת אפשרויות, שבמסגרת של ניהיליזם וחוסר משמעות, הופכות להיות מאד בעייתיות

התזה שיוחאי מציג על מהות הטכנולוגיה נשמעת ברובד הראשוני כתזה המוכרת מהמסורת של הדטרמיניזם הטכנולוגי הדיסטופי, אבל יוחאי לא מסכים, ומנסה להעביר עמדה מורכבת יותר

אני מסרב לסיווג שלי כדטרמיניסט טכנולוגי, אבל, את יודעת, פרומתאוס, אומרים שמה שהוא נתן לאדם זה להיות באשליות, עיוור לגבי העתיד שלו. אז אולי באמת יש דטרמיניזם ויש לנו אשליות של כוח רצון, מה שמחזיר אותנו לבחירה, לחרדה של המודרניזם. אבל אני לא דטרמיניסט טכנולוגי, אני חושב שלאדם יש אחריות, אפילו כעמדה מוסרית אני מחזיק בעמדה הזו, אפילו אם אין לי דרך לגבות אותה. אני בכלל לא מחויב לטיעונים לוגיים, אני בכלל לא מחויב לפילוסופיה האנליטית. אני חושב שכל המחשבה של סיבה ותוצאה זה כבר הוויה טכנולוגית

כדי להבין את המורכבות של העמדה שלו, נעשה רגע צעד אחד אחורה, לספר “לא על המוח לבדו” שיוחאי כתב ב2019 על תודעה וגוף, שגם הוא נבע ממחקרי הטראומה שלו, ומהפוסט דוקטורט במחלקה לנוירוביולוגיה במכון וייצמן. ממש רק בפרק הקודם דיברנו על בעיית התודעה, ושמענו מד”ר ניר להב על תיאוריה חדשה של תודעה, אבל יוחאי מציג עמדה אחרת, הרבה יותר פוסט-אנושית, לגבי תודעה כאלמנט מבוזר, שלא כלוא במוח שלנו

דבר ראשון בואו נשחרר את המוח. אנחנו חושבים תמיד במונחים של מטאפורות, ומסתבר שאנחנו גם חושבים תמיד על העולם במונחי הטכנולוגיה המתקדמת ביותר. אז בתקופה של ניוטון חשבו ששעון זה הכי מתקדם שיש, ועשו שעונים שמייצגים את היקום, ואת האדם, ואת הכל, והיום חושבים שזה מחשב, וחושבים עלינו כמחשב. אין סיבה לחשוב שאנחנו עושים רק חישובים. היום אני במקום שחושב, שהמוח שלנו אולי מסוגל לחשב, אם דורשים ממנו לחשב הוא יעשה חישוב, אבל מה שהוא עושה זה בכלל לא חישובים. כלומר, התחלתי מנקודת מבט שאומרת, אנחנו עושים הרבה פעמים חישובים, למשל בתהליכי קשב, אבל יש דברים גם שלא קשורים לחישוב. והיום אני במקום שאומר, אין איזה אני קרתזיאני שממוקם במוח, אין כזה דבר. אין אני, זה שיש את המילה אני בשפה, לא אומר שקיים אני מטאפיזי. זה לא אומר שאין תחושה של אני, יש תחושה של יוחאי, יש תחושה של כרמל, יש את התחושה הזאת. אבל אין איזשהו אני מטאפיזי, ישות רוחנית קשורה לאלוהים כזאת שעומדת מאחורה, אין כזה דבר

דבר שני, אנחנו לגמרי פתוחים לעולם. כשאני אומר “אני רואה את העולם”, אני מניח שה”אני” נמצא באיזשהו מקום סגור כלפי העולם, אבל הגישה שלי היום היא אחרת לגמרי. אני פתוח לחלוטין. אני עד כדי כך פתוח לעולם, שבשיווי המשקל אני-עולם, זה שלא שהאני מגיע לפני העולם, המתח לא נוטה כלפי הסובייקט, אלא יש פתיחות מוחלטת, ואין בכלל צורך בחישוב. כשאני רואה אדם מולי ברחוב, אני יודע מיידית מה הוא חושב עלי, מה הוא מרגיש אלי, יש לי את כל המידע הזה, וכולו מגיע בבת אחת, והוא מגיע לפני הפרטים. למה זה חשוב? כי אם הגישה הלוקאלית של מדעי המוח אומרת, יש לי אזורים שונים של חישוב, אני אומר, קודם כל יש את התפיסה ההוליסטית. אני קודם כל בתוך סיטואציה כללית, זאת אומרת, זה יחידה אחת, ואז באמת יש לפעמים אפשרות להבין מה קורה באזורים לוקאליים

לפני 15 שנה, כשהייתי תלמיד בתואר ראשון, זו הייתה נראית לי כמו בעיה נורא עמוקה, איך יכול להיות שיש עולם פיזיקלי ומפציעה ממנו החוויה הסובייקטיבית, והיום אני יכול להגיד שהייתי כלוא בעולם דואליסטי, הייתי בכלא הקרתזיאני, ולכן לא יכולתי להפסיק לחשוב במונחים של סובייקט ואובייקט. ברגע שאתה מצליח לשחרר את זה – וזו עבודה יומיומית כל היום, כי זה באמת נורא מושרש פנימה, בעצם זה שיש לי נקודת מבט על העולם כבר אני מרגיש שאני רואה את העולם, ויש איזשהו אני, ויש עצמי נרטיבי, ויש זיכרונות, וזה לוקח אותך למקום נורא חזק. אז ברגע שאתה משחרר את המקום הזה, כל השאלות האלה הן פחות רלוונטיות. הן רלוונטיות בעולם שמקבל את המכאניזם כמובן מאליו. ה”אני” זה לא בתוך הראש, זה כל הגוף הזה, והגוף הזה מחובר לחלוטין לעולם. בואי נחליף את מטאפורת המחשב עם המטאפורה של התמנון. אנחנו הרבה יותר תמנון מאשר כל דבר אחר, התמנון עם הזרועות האלה, בלי מערכת מרכזית ששולטת, עם הזרועות שפועלות באופן אוטונומי בעולם, אנחנו הרבה יותר שם

זה לא אומר שאין לנו אפשרות לעצור רגע ולעשות חישובים ולתכנן את העתיד, אבל רוב הזמן, כשהדברים הולכים לנו טוב – כשאני משחק כדורסל ונהנה ושוכח את עצמי, כשאני רוכב על אופניים, כשהיום שחיתי בכנרת – ברגעים הטובים, ברגעים שזה עובד, יש שם פתיחות מוחלטת. אני מרגיש כאילו אני יוצא הודו, בחיים לא הייתי בהודו אפילו, זה לא בא מהמקום הזה. זה בא מהמקום שבא להגיד אין צורך בחישוביות, אין צורך בגבול של אני, הקוגניציה לא נגמרת בגולגולת שלי. זה כבר אפילו מחקרים מראים, זה לא סתם שכשהילד שלי עושה חשבון, הוא משתמש בידיים. זה לא סתם שהמספר עשר – ויש לנו עשר אצבעות – הוא כל כך חשוב. אנחנו חושבים עם שתי ידיים, אבל כל הדבר הזה לא דורש איזושהי מערכת מרכזית נפרדת שעושה חישובים. אני ברוב הזמן פשוט מושלך לתוך סיטואציה ופועל באופן שבו היא מזמינה אותי לפעול. מה הסיבה שזה כל כך בעייתי מה שאני אומר עכשיו? כי אם מה שאני אומר זה נכון, אז באמת כשיש לי אקדח ביד, הוא מזמין אותי לירות בו. אז מה המקום של האחריות? פה יש בעיה מאד קשה בשבילי, בעיה מאד עמוקה

כרמל: אז בדיוק בשביל להגיע לעמדה הזו עשינו את העיקוף הקטן הזה לשאלת התודעה. השאלות על מהות הטכנולוגיה ומהות האדם הן בעצם שאלות על אייג’נסי, על סוכנות פועלת. מי הסוכן שעליו נטיל את האחריות, האדם או הטכנולוגיה? אבל יוחאי מנסה להשתמש בפילוסוף ברונו לאטור, אחד מאבות החשיבה הפוסט אנושית, כדי לשבור את הדיכוטומיה בשאלה הזו. לאטור הציע פתרון אחר לשאלת הסוכן. כשיש אדם ואקדח, מי שמאמינים שהטכנולוגיה היא ניטרלית, יתמקדו במי שאוחז באקדח כדי לקבוע את המוסריות בסיטואציה. ואילו הדטרמיניסטים הטכנולוגיים ייחסו תכונה מהותית לאקדח, שמהרגע שהוא נמצא שם, מצב הירי יהיה בלתי נמנע, גם אם האדם ינסה במודע להימנע מזה. במבט ראשון נדמה שזה גם מה שיוחאי אמר לנו על טכנולוגיה. אבל מה שלאטור הציע הוא, שיש כאן סוכן שלישי חדש, שנוצר כתוצאה מהמפגש בין האדם לאקדח. והאדם-אקדח החדש הזה לא מאפשר לנו להפריד בין שני הסוכנים. יש לנו משהו היברידי חדש הגדול מסכום שני סוכניו, והוא זה שפועל. אז זה שלא הטכנולוגיה, מהותית, רעה, ומשחיתה אותנו. זה שאדם עם אקדח ביד הוא אדם אחר. אדם שנכון לפעול בצורה אחרת, חדשה, ולא ניתן עוד להתייחס לתכונות ולהסתברויות של האדם שהוא היה לפני כן, לפני שפגש באקדח. ונראה לי שעל זה יוחאי מדבר, כשהוא מתאר את עצמו עם טכנולוגיית המעקב או ההצצה ביד. יש לי שם אחריות, אני יכולה להפעיל את הסוכנות שלי, אני יכולה לבחור, לכאורה. אבל זה אחר, וזה הרבה יותר קשה, כשאני כבר לא רק אדם, אלא אדם-אקדח

יוחאי: הטכנולוגיה הופכת אותך לנוזלי. מה זה אומר להיות נוזלי? זה אני עומד מוכן, ניצב. מוכן למה? לפצצת מיימן. אנחנו בישראל עומדים מוכנים לפצצה האיראנית באיזשהו מובן מאד עמוק. כולנו מוכנים להפציץ או להיות מופצצים, זאתאומרת, להיות עדים. לא מזמן התחלתי לשאול את עצמי שאלה שלא ראיתי שאף אחד כותב עליה, על הסרט של בלייד ראנר, על העיר, לוס אנג’לס של סקוט. למה בכלל צריך להיות שם טכנולוגיות מעקב כל כך מתקדמות? אם את מסתכלת שם על האנשים, אף אחד מהם לא הולך למרוד בשלטון, זה ברור, כולם שם עם המטריות והאורות ניאון. ובכל זאת, אתה רואה שהצפלינג שבשמיים, שהוא מכשיר פרסומת גם עוקב, ואתה כל הזמן רואה את האורות שעוקבים, וכל הזמן את המשטרה שעוקבת, ובעצם אתה מבין שכל מסך שם הוא הטלסקרין של אורוול מ1984. הכל עוקב, מה הסיבה שצריך לעקוב שם? והתחלתי לחשוב שהתשובה היא, שהטכנולוגיה לא יכולה אחרת. זאת אומרת, כל פיתוח טכנולוגי לא יכול אלא להגיע למצב שהוא רוצה לנטר, לעקוב, ולשלוט. זה אינהרנטי, התחלתי לחשוב שזה גורם יסודי בטכנולוגי. ולכן, כל טכנולוגיה שהיא, מייצרת סיטואציה שבה אנחנו נשלטים, שתמיד אתה נראה

אז עוד פעם, זה לא מחנה ריכוז, אבל יש משפט שפעם שמעתי ברדיו, של דוד גורביץ, שאני אוהב. הוא היה מצד אחד שוק, ולמרות השוק אני אגיד אותו, אני חושב שיש בו משהו עמוק, למרות שהוא זול ושגוי במובנים רבים, הוא גם נכון. הוא אומר, אושוויץ ודיסנילנד זו אותה מערכת. ברור שאושוויץ ודיסנילנד זו לא אותה מערכת, וכל ההסתייגויות, כמובן.  אבל גם במובן אחר, מה קורה בדיסנילנד? אתה חונה רחוק מהפארק ואז אתה צריך להגיע ברכבות פנימה, ומהרגע הזה אתה מנוטר באופן שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת. תמיד אומרים “אתה עובר רדוקציה לאובייקט”, אבל הבעיה היא לא שאתה עובר רדוקציה לאובייקט, כי אם אתה עובר רדוקציה לאובייקט אתה עוד יכול לחזור להיות סובייקט. אבל בסיטואציה שבה האובייקט והסובייקט קורסים, נשאר רק איזשהו דבר נוזלי כזה. שכל מה שאתה זה, אתה מגיע לדיסנילנד והתפקיד שלך הוא לרכוש איקס מוצרים באיקס זמן, וכל הזמן יש עליך חישוב האם באמת עמדת ביעד הזה

לפעמים אני אפילו אגיד, הדחף שלי, שלפעמים אני מגיע למקומות, לקנות, אתה אומר, מאיפה מגיע הדחף הזה? אתה מבין שאתה נשלט, שאתה נוזלי. והעניין של הטכנולוגיה, וזה העניין החשוב, שהיא תמיד שקופה, היא עושה את זה בכלל בלי שאנחנו… אנחנו חושבים שאנחנו רואים את העולם, אבל למעשה אנחנו רואים טכנולוגיה. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים סיטואציה, אבל למעשה אנחנו נשלטים כמעט לחלוטין ע”י טכנולוגיה. ואני מדגיש את הכמעט לחלוטין, כי אני לא רוצה לברוח למקום של הסרת אחריות מהאדם. אולי יום אחד אני אגיד את זה, אבל אני עוד לא שם

רוב הטכנולוגיות שאני מכיר שמתחברות אלינו, הן מודדות לנו את הדופק וסופרות לנו את הקלוריות, ובעצם הופכות את הגוף שלנו לגוף מת. ואני רוצה רגע לפתח את זה. מה הסיבה שבסרט בלייד ראנר, הדמות דקרד (שלא סתם השם דקרד והשם דקארט זה כל כך דומה), מה הסיבה שהוא צריך מכשיר טכנולוגי כדי לזהות נקסוס 6, ולמה השמש מפריעה לו? הסיבה שהוא צריך את המכשיר הטכנולוגי הזה, כי הוא בעצם איבד את האמון באינטואיציות הבסיסיות ביותר שלו. כלומר, מי שזקוק לטכנולוגיה, זה אותו אחד שאיבד לחלוטין את הגוף החי שלו, הגוף שדיברתי עליו קודם, שפתוח לעולם, שמחובר לעולם, שפועל באופן אינטואיטיבי. הוא בעצם מפסיק להיות קשוב לעצמו. אני צריך שמכשיר יגיד לי מתי אכלתי יותר מדי. אני אישית, יוחאי, יודע בדיוק מתי אכלתי יותר מדי, אני יודע עוד לפני הביס שלקחתי שזה כבר יהיה יותר מדי, אני לא צריך שום טכנולוגיה שתגיד לי שזה ביס אחד יותר מדי, אני קשוב לדבר הזה

הסיבה שדקרד צריך את  המכשיר שמסתכל על האישון של העין – ואגב, כשמסתכלים על האישון של העין, מה שמגלים זה שהצבע של העין שהוא רואה, זה לא הצבע האמיתי. זה עין כחולה, וכשהוא מסתכל עליה דרך המכשיר זה עין ירוקה, וזה לא סתם, סקוט חשב על הדברים האלה. מה הסיבה שהשמש מפריעה לו? כי הוא כבר לא יכול לסבול, לא יכול לראות טבע, הטבע עצמו הופך להיות הגורם הכי מאיים. זה לא סתם שבייקון, מי שהגדיר מה זה מדע בשנת 1620 באנגליה, זה לא סתם שבייקון אומר, המטרה של המדע זה שליטה, שהמטרה שלנו היא לשלוט בטבע. מה שאנחנו רואים בבלייד ראנר זה מה קורה כששולטים בטבע. מה שאנחנו רואים היום בעולם עם ההתפתחות המדעית וכל הגאדג’טים, זה התפתחות של שליטה בסביבה ובאדם

יוחאי מעלה כאן את המשוואה ההיסטורית הרומנטית של טכנולוגיה כמנכרת ושונה מטבע, אבל כל הסיפור עם טכנולוגיות המידע הקיברנטיות, כפי שכבר הזכרנו בכמה פרקים בעבר, זה הקירבה שלהן להתנהגות כמו-אורגנית, וניסיון דווקא לחבר אותנו לטבע, לטבע שלנו, ולספק גם חוויות של התעלות. שאלתי את יוחאי האם הוא מתעלם לחלוטין מהפן הזה, או מסווג גם אותו תחת ניטור ושליטה. תשובתו הפתיעה אותי

קראתי את הספר של עידו, “טכנומיסטיקה“, זה חמוד, ולא משכנע. אם נחזור לספר של דיק שעליו מבוסס הסרט, מכונת האמפתיה שצריך להתחבר אליה ב”כבשים חשמליות“, הספר שלו מ68, בשבילו ההתחברות למכשיר האמפתיה זה החוויה המיסטית. אז במציאות שבה אני לגמרי כבר לא מסוגל לראות טבע, לא מסוגל להיות בטבע (ואני מתחנן שזה לא יהיה בהקשר של אני מזמין אתכם לטיול ביערות השחורים, זה לא שם), אבל במקום שבו איבדתי את היכולת להיות במגע עם הטבע, אז כן, הטכנולוגיה תייצר לי את החוויה המיסטית. שהיא יכולה, אגב, להיות לא פחות טובה, ואני יכול גם להגיד שהיא יכולה בתנאים מסויימים להיות גם טובה יותר. אבל זה לא סתם, שכשאנשים לא מיומנים בתרגול מדיטטיבי משתמשים בטכנולוגיות (סמים), לפעמים הם מגיעים לחוויה המיסטית, אבל לא מעט פעמים הם חווים טראומה קיצונית. על זה הספר שלי מדבר, “לא על המוח לבדו”, על נקודת המפגש בין טראומת הקיצון לחוויה המיסטית. הן מאד דומות, ושזה לא לא סתם שפתאום בזמן תרגול מדיטציה בנאדם נזרק לטראומה. בשני המקרים יש תחושה של אחדות, ותחושה של חוסר שליטה, הדברים האלה מחוברים באופן מאד עמוק. אז אותה חוויה מיסטית שמושגת ע”י טכנולוגיה בלי אימון, זו חוויה שבסופו של דבר, יכולה מאד בקלות להיות גם טראומטית

אין לי סוף טוב לפרק הזה. אין לי עצה איך מתנהלים כדי לצאת מזה. כולנו בתוך זה, ויוחאי ואני לא בהכרח יותר מצליחים מכםן בהתמודדות עם זה

אני לא יודע. אני בעצמי בתוך המבוך, מוצא את עצמי מכור לטכנולוגיות, ומאבד שליטה עם טכנולוגיות. אני רק רוצה להגיד שהסכנה בטכנולוגיה זה לא הגולם שקם על יוצרו. כל עוד נהיה כלואים באמונה שהגולם קם על יוצרו זו הסכנה האמיתית, אנחנו נמשיך בנפילה הזאת. ההתאהבות שלנו בגרפים זה חלק מההוויה הטכנולוגית ואני מעדיף להימנע מגרפים. כולנו מאוהבים בגרפים האלה שעולים ובצבעים האדומים, ואני מנסה לחשוב על החיים לא דרך גרף ולא דרך טבלת אקסל. אני חושב שכל עוד נחשוב על העולם דרך טבלאות אקסל ודרך גרפים באמת אין לנו שום סיכוי. וזה בלי קריאה רומנטית ליער השחור, אני פשוט רוצה למצוא משהו שהוא בדרך. אני הולך פה על הגבעה ליד הבית שלי, וחושב שאני הולך על גבעה, אבל כשאני חושב על זה טוב, זה גבעה שיש בה פרות שאוכלות את האחו, ובעצם שינו פה את כל הצמחייה בגלל מה שהם אוכלות, והרגליים שלהן פה שינו את כל הזרימה, וזה אותן פרות שאני גם אוכל בסופשבוע – להיות מאד ער למעגל הזה

אני לא חושב שאנחנו מנסים להציל שום דבר, אני חושב שאנחנו בתהליך של החרבה. אנחנו מנסים לייצר משמעות בחיים שלנו כי הם ריקים, זה כן. והשיח האקולוגי מאפשר לנו, בעולם שבו כמו שהקלישאה אומרת אין אלוהים, לייצר משמעות אחרת. וסלבוי זי’זק פה אומר, דווקא אני מסכים איתו, כשמדברים על השיח האקולוגי אנחנו כאילו מאשימים את עצמנו, וזה לגמרי שיח דתי. השיח האקולוגי מאפשר לנו את הצורך הזה באמונה, עשינו משהו רע, ועכשיו העולם מחזיר לנו. אף אחד לא מחזיר לנו! אני כן שם את המקום הכבד באחריות האישית. כשאני פסימי בגלל העתיד, אני לא פסימי בגלל החברות או בגלל המדינה. אני פסימי בגלל שאני רואה שאני לא מסוגל לוותר על דברים. אני כן חושב שהמקום שלי כאדם הוא המקום המכריע, אני נקודת ההכרעה, ואני אומר את זה בלי לגלוש לאני הקרתזיאני


כשעשינו תיאולוגיה יהודית של טכנולוגיה עם יותם יזרעאלי בפרק 29, יותם טען דרך הארכיטיפים של קין והבל, שהטכנולוגיה תמיד תנסה לרצוח את הרוח, שזה בטבעה, ולכן עלינו לחזק את הרוח, כדי לדעת לעמוד מנגד, וגם לקחת את הטוב מהטכנולוגיה, כי אי אפשר בלעדיה הרי. אז מה שהייתי רוצה שתיקחו מהפרק הזה זה לא עוד סעיפים לכתב האישום נגד הטכנולוגיה, אלא דווקא חיזוק לרוח. וגם אזהרה לנו, אנחנו שבטוחים שאנחנו אותו אדם, ושאותו כח רצון זמין לנו בסביבת טכנולוגיה. יוחאי תופס אותנו כחיים בעולם של ניהיליזם, עולם פוסט ניטשיאני לאחר מות האלוהים, ומעניין שגם בפרק שעבר ניר להב טען שאנחנו בעולם כזה. אז בוואקום של משמעות, היכולת שלנו לפעול בחיבור עם טכנולוגיה קטנה. אבל אני לא מקבלת בכלל את התזה הניטשאינית שעולמנו ריק ממשמעות. עבור 80% מהעולם אלוהים מעולם לא מת, ואנחנו חיים בעולם פוסט חילוני, שמציע המון משמעויות, ישנות, חדשות, ומחודשות. אז המאזן בתוך הסוכן השלישי הזה אדם-טכנולוגיה, יכול להשתנות ככל שהאדם מגיע לשם ממקום יותר ויותר מלא. אולי זאת האחריות שלנו. אבל זה לא נותן מענה לשאלה של יוחאי: אם אנחנו לא יכולים להאשים את טבענו, את הגנים שלנו, וגם לא את הטכנולוגיה, איך אנחנו מצדיקים את כל הדברים הלא טובים שאנחנו עושים בעולם? עד כאן להפעם, בפרק הבא נסתכל שוב על העולם הטכנולוגי במאקרו, הפעם מנקודת מבט של חקר אינטראקציה, ונראה שדווקא שם יש מה לעשות. להשתמע בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

עתריה, יוחאי. 2014. המתמטיקה של הטראומה: מסות על טראומה ותרבות. הוצאת ספרא

עתריה, יוחאי ושלו, עמיחי.2016. העידן הפוסט אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית. חיפה: פרדס

עתריה, יוחאי. 2019. לא על המוח לבדו: תודעה, גוף, עולם. ירושלים: מאגנס

עתריה יוחאי ומרקוביץ גיל. 2019. 2001:אודיסאה בחלל – ‏ק‏ובץ מאמרים לציון חמישים שנה ליציאת הסרט והנחיתה על הירח. חיפה: פרדס

לאטור, ברונו. (אוגוסט 2014). על תיווך טכני: פילוסופיה, סוציולוגיה, גנאלוגיה. בצלאל, כתב עת לתרבות חזותית וחומרית. תרגום: מאיה שמעוני

Martin Heidegger, (1954) “The Question Concerning Technology,” Basic Writings Ed. David Farrell Krell (Harper & Row, 1977), 287

Jurgen Habermas, (1967). Toward a Rational Society. Boston: Beacon Press.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

3 thoughts on “פרק 52. קריסת האנושי: טכנולוגיה וטראומה עם פרופ’ יוחאי עתריה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: