להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אנחנו לכאורה התרחקנו מהטבע. לא נכון, אנחנו ממשיכים להתנהג כנחיל כל הזמן. אבל הטכנולוגיה בלבלה אותנו, אז אנחנו צריכים טכנולוגיות אחרות כדי לחזור להיות שוב יציר טבעי
ד”ר אלון הסגל
בפרק הזה אנחנו נתוודע לנרטיב של האוטופיזם הטכנולוגי, אותו זרם שמזהה את הטכנולוגיה עם הקדמה, ורואה בה את הפתרון לכל בעיה באשר היא. לאוטופיזם הטכנולוגי יש תפיסה פוסט אנושית של האדם וההיסטוריה, ובה נעסוק היום. לפני כמה חודשים יצא בהוצאת ניב הספר “אדם במעגל טכנולוגי” שמייצג את הנרטיב הזה, ומחבר הספר, ד”ר אלון הסגל, הוא האורח שלי היום
אני ראש התוכנית למערכות מידע באקדמית רמת גן, יו”ר המרכז לחדשנות בלשכה לטכנולוגיות מידע
אלון הוא גם יזם, ודירקטור בחברות סטרטאפ, ויו”ר איגוד האינטרנט הישראלי לשעבר. פרק זה הוקלט באולפן הפודקאסטים של ספריית בית אריאלה
אלון: אני רוצה להתחיל במושג שנקרא אוטופיזם טכנולוגי. זה מושג שנתקלתי בו במהלך המחקרים השונים, או הניסיון להבין איך החברה מתמודדת עם הטכנולוגיה, איך הטכנולוגיה מתפתחת, מה הטכנולוגיה היא בשביל בן האנוש. המונח הזה בעצם מייצר את התפיסה שאומרת, שמיומו הראשון של המין האנושי, מסתכלים על הטכנולוגיה כעל הפתרון האידאלי מול אתגרי טבע, האתגרים המסוכנים, כפתרון אוטופי, כפתרון מלא, נותן לנו את האידאל, ויאפשר לנו להתמודד עם הטבע
כרמל: כיום אנחנו מזהים את הטכנולוגיה ככוח מניע מרכזי של ההיסטוריה, וגיים צ’יינג’ר תרבותי; אקדח שהונח שם כבר במערכה הראשונה. אבל זה לא תמיד היה ככה. לא הייתה לזה אפילו מילה בהרבה שפות. היוונים דיברו על “טקנה”, גם כאומנות של יצירת כלים, אבל גם ככישורים אנושיים למינהם. האגדה מספרת שפילון האלכסנדרוני בנה מעין אבטיפוס של מנוע קיטור, ולא ידע מה לעשות אתו, אז השתמשו בו קצת בתיאטרון, ואז הוא קבר אותו באדמה. לא תמיד חשבנו שטכנולוגיה חשובה. ולמעשה, את פרק 19 עם תומר פרסיקו, פתחתי במחקר על ראשית האוטופיזם הטכנולוגי, שהתחיל בנצרות של ימי הביניים. הנצרות ראתה בהמצאות החדשות האלו הקלה בעונשו של האדם הראשון על הגירוש מגן העדן (“בזיעת אפיך תאכל לחם”), ומשם התחיל הסיפור של טכנולוגיה כקדמה; קדמה לעבר שחזור הידע של האדם הראשון, וחזרה לגן העדן. אז הנאורות, שחילנה את תפיסת הקדמה, פשוט איבדה את המטרה לעברה הקדמה אמורה להתקדם. נשאר רק הזיהוי הזה של שטכנולוגיה עם קדמה, בלי שיהיה ברור לאן זה אמור להוביל. אז ההיסטוריון דיוויד נובל, שעשה את המחקר הזה, הדגים לנו שהזיהוי הזה הוא לא מובן מאליו, אבל האוטופיזם הטכנולוגי רואה בו אקסיומה. לכאורה, כל טכנולוגיה, ללא קשר למהות או לשימוש שלה, הופכת את העולם למקום טוב יותר
אלון: מדד החדשנות, על בסיס מחקר שנעשה ע”י חברת איאן מוריס על פני 4000 שנה. לאורך השנים הייתה עליה אסימפטוטלית של התפתחות הטכנולוגיה, אבל ברמה נמוכה, עד אזור המאה ה-15. באזור המאה ה15 התפרצות ראשונה, המצאת הדפוס. באזור 1960 התפרצות שנייה, ופחות או יותר בסוף המאה ה20 התפרצות שהיא לא דומה להתפרצויות שהיו עד היום. אפשר להגיד עליה שהקבוע היחידי הוא השינוי. השינוי, וההתפתחות, והחדשנות. ואנחנו נמצאים בעצם היום בעידן, שבו אנחנו לא מכירים תהליך קבוע, לאורך שנים, של אותה טכנולוגיה, אלא טכנולוגיות משתנות בקצב מאד מהיר. היום אנחנו נמצאים במצב אחר לגמרי
היסטוריונים לא תומכים בתזת ההתפתחות הלינארית הזו. רבים הציעו, שהתקופה שאנחנו חיים בה, דומה מאד להתפרצות הטכנולוגית, וההמצאות החדשות, וקצב ההשתנות, של המאה ה19
לפי המחקר הזה, זה לא בר השוואה. המאה ה17 התחילה בעצם את המהפכה התעשייתית, המאה ה18-19 עוד עלייה, ועד אמצע המאה ה20. במאה ה-20 אנחנו מתחילים לראות את השינוי, סוף המאה ה20 זה כבר משהו אחר לגמרי. זאת אומרת, ההתפתחות אקספוננציאלית (מעריכית), היא שונה לגמרי ממה שראינו עד עכשיו. גם אם אנחנו היום מסתכלים אחורה ואומרים וואו, הרכב, הגנרטור של המאה ה18, זה המצאות משמעותיות. אבל ההמצאות האלה נעשו באותו זמן, היו לפרק זמן ארוך, אומצו ע”י הרבה, אבל לא הוחלפו מהר בטכנולוגיות אחרות. היום אנחנו יכולים בהחלט לדבר על סמארטפון, מהבחינה הזאת 15 שנים, אבל הוא כבר לא רלוונטי בחלק גדול מהמקרים. אותם מאמצים-מוקדמים כבר נמצאים מזמן בעולמות של מטאוורס, שהתקשורת שם היא שונה לגמרי, היא באמצעות חפצים לבישים. זאת אומרת, עוד אנחנו מדברים על 25 שנה לאינטרנט, אנחנו כבר מדברים על הדור השלישי. זה אחד מחליף את השני, וההתפתחות היא מאד מהירה
לאוטופיזם הטכנולוגי, לפי אלון, יש נרטיב היסטורי מאד מעניין לגבי מקומו של האדם, והיחסים שלו עם טכנולוגיה
מדוע בעצם אנחנו מתחילים לפתח טכנולוגיה, ומדוע אנחנו מסתכלים על זה כפתרון לכל? הדילמה הראשונה של המין האנושי הייתה איך מתמודדים עם איתני הטבע. בואו ניקח בחשבון שהיו לפחות חמישה סוגי אדם בתחילת הדרך, כשלניאנדרטליים, לדוגמא, היו להם דווקא את היכולות הפיזיות הגבוהות יותר. אבל להומו ספיאנס היה משהו אחר: היכולת להתחבר כקבוצה, להחליט על טכנולוגיות, להשתמש בטכנולוגיות, להסתקרן, לראות ולהתמודד עם עוד ועוד דברים; בסופו של דבר, כנראה, אומר פרופ’ נח הררי, הנושאים שמביאים אותנו לקדמת הבמה. יכול להיות. מה שאני מסכים לגמרי עם כל התפיסה הזאת, זה הטכנולוגיה. אין ספק, ורואים גם בממצאים, שיותר כלים היו ליד ההומו ספיאנס, מאשר ליד האדם הזקוף, או כל מני סוגים אחרים. דרך אגב, זה אומר גם משהו לגבי ההומו ספיאנס, ואנחנו נראה את זה לאורך הדורות, שמתוך החולשה – הרי הניאנדרטלי היה הרבה יותר חזק, והחיות, וכל אחד היה לו את הכלים הטבעיים שלו – ומתוך החולשה הטבעית האדם מפתח ומתפתח
ובמשך השנים, לאורך המהפכות השונות, אנחנו רואים שאם אנחנו מדברים בתחילת הדרך על הציידים, ולהם הייתה עיקר הטכנולוגיה, אז אנחנו רואים מתוך אלו שהיו חלשים באותו הזמן ולא יכלו לצאת לציד, עסקו יותר בלקט, או עסקו יותר בגידול של פירות או ירקות, ואז אנחנו רואים את המהפכה החקלאית, שדווקא מתוך החלשים, הם אלו שהפכו את התהליך. ומתוך הבעלות על אותן קרקעות, ועל אותם מוצרים חקלאיים, ועל שיטות גידול וכו’, אנחנו מבינים שהיו גם עוד אנשים חלשים, שלא היו בעלי קרקעות, ומתוכם אנחנו מוצאים את המהנדסים, שמתחילים לפתח רעיונות באמצעות הפיזיקה והמכאניקה, שלא היו קשורות לאדמה, לבעלות, ולאחוזות הגדולות, אבל הם מתחילים למצוא את הפתרונות, ובהמשך הדרך אנחנו מגלים את המהפכה התעשייתית
כרמל: כלומר, מה שאתה אומר, זה כאילו הגיקים זאת לא תופעה חדשה שצצה רק בניינטיז, ופתאום ה”יורמים” הפכו למצליחים, אלא אולי מאז ומעולם באבולוציה שלנו היה איזשהו כוח, שלא היה הכי חזק, אבל בזכות החבירה שלו עם טכנולוגיה הוא הוביל אותנו קדימה. תמיד הגיקים, המהנדסים, מה שקראת להם “האנשים החלשים” ניצחו. וזה מזכיר גם את המחקר של ד”ר שרון מועלם על שרידות המותאמים. הוא הדגיש באמת שדארווין לא התכוון שישרדו החזקים, אלא המותאמים, ולפעמים המותאמים ביותר הם החלשים יותר
אלון: בדיוק, בדיוק בנקודה הזאת
התפיסה הזו בעצם תואמת את הנרטיב הפוסט אנושי, שהאדם, כחיה מוחלשת יותר, מפתחת יחסים סימביוטיים עם הטכנולוגיה, ולכן הטכנולוגיה היא שהופכת אותנו בפועל לאנושיים. אבל בנרטיב הלינארי שהוא משרטט, חלה גם התפתחות פנימית בטכנולוגיה, מטכנולוגיה הישרדותית לחברתית
השימוש בטכנולוגיה מתחילת הדרך היה בשביל לשרוד. המשמעות האמתית של טכנולוגיה, היא לאפשר לנו את היכולת להתמודד עם שינוי טבעי. במשך הזמן, בייחוד במאה ה20, בהתפתחות האקספוננציאלית הזאת של הטכנולוגיה, המסקנה טיפה השתנתה. התחלנו לחשוב איך משתמשים בטכנולוגיות כדי לקדם את היכולת האנושית, לתכנן מראש מרחבים, שאנחנו קוראים להם היום “מרחבים חכמים”, ואולי כך לשלוט יותר בקבועי הטבע שיש סביבנו, ואז אנחנו בעצם מיד מעלים את איכות החיים, ומשנים לחלוטין את התפיסה שלנו, מכיוון שהראש שלנו יכול להיות יותר ביצירה מאשר בהשרדות
מי שלקח את הטכנולוגיה העלה את איכות החיים שלו, העלה את תוחלת החיים שלו, והעלה את הבעלות על משאבים. זה מתחיל עוד מימי קדם, דרך אגב, עוד מהמצרים, וממשיך הלאה לאורך האימפריות. אנחנו רואים את הבעלות על המשאבים, את תוחלת החיים ואיכות החיים הגבוהה מאד של אלה שהיו בראשות האימפריה, לעומת המוני העם. ככל שהיו אימפריות היה פער מאד גדול. תחילת הסיום שלהן בעצם עוד במאה ה15 בהמצאת הדפוס, שמתחיל לפזר את הידע, הידע הטכנולוגי וההנדסי, בין השאר. ומאמצע המאה ה20 בכלל אנחנו לא מוצאים יותר אימפריות, אנחנו מוצאים בעצם יותר דמוקרטיות. ההצטלבות של הטכנולוגיה החברתית עם הטכנולוגיה ההישרדותית, מייצרת את האפשרות להמוני העם להתחיל לפתח, או להתחיל להיות בעלים של טכנולוגיות. ולא סתם אנחנו נמצאים היום בפתחה של הווב 3.0, שהשאלה המרכזית זה מי הבעלים, על הנתונים, על היצירות, על הישות הדיגיטלית שלי
כרמל: המעבר מטכנולוגיה הישרדותית לחברתית הוא מהלך של דמוקרטיזציה של הטכנולוגיה. כבר בפרק 7 שמענו מפרופ’ יוסף אגסי ז”ל, שלדעתו מהותה של כל טכנולוגיה היא דמוקרטיזציה. אבל בנרטיב של אלון זה מתרחש ברמת הבעלות על הטכנולוגיה, בזמן שהחידוש הגדול של האינטרנט בניינטיז, לפי חוקרים כמו הנרי ג’נקינס, היה שאין עוד צורך בבעלות על אמצעי היצור. אני לא צריכה שתהיה לי חברת אינטרנט כדי להקים אתר אינטרנט ולייצר תוכן, וכך אני יכולה להשתתף בכלכלה שיתופית ובתרבות השתתפותית של יצרכנים (יוצרים שהם גם צרכנים), שמתוגמלים על תשוקה וכשרון. יכול להיות שהפלטפורמיזציה של הרשת החזירה אותנו למושגים של בעלות בעידן ווב 2, ובווב 3 יש ניסיון להשיב את התשתית למצב של נחלת הכלל. ואם כן, אז הנה עוד שבירה של המודל הלינארי, לטובת דימוי של מטוטלת
אלון: אחד הדוגמאות שעליה אני כותב בספר שלי, מדברת בעצם על הישות החברתית הזאת, שכבר מימי תחילת ההומו ספיאנס אנחנו יודעים שאנחנו מצטרפים ומתחברים, ואם אנחנו רוצים ליצר את אותו מרחב חכם, אנחנו יודעים שאחד הכלים החשובים ביותר להישרדות, ולמניעה של כל ההתמודדות הזאת, זה הסושיאל, זה בעצם הקהילה. המרחב הדיגיטלי ברובו (לא כולו, כמובן, אבל ברובו) הוא בכלל מרחב חברתי. הוא מרחב שביסודו מנסה לקחת את הכלי המרכזי של ההומו ספיאנס, החברה, לתת לו טכנולוגיות, ולהפוך אותו לאחד היצירות, הארגונים, המשמעותיים והיעילים והמיוחדים ביותר בטבע, שנקרא נחיל. זה חלק גדול מהמחקרים שלי, מהו הנחיל החברתי הזה? איזה טכנולוגיות נדרשות ליצירת נחיל חברתי? כל הטכנולוגיות הדיגיטליות היום, בעצם המטרה שלהן זה להפיץ ידע מהר, ליצר שיתופי פעולה יעילים, והאינטרנט מתפתח בהתאם. הוא מתפתח, בין השאר, כטכנולוגיה שמאפשרת לייצר נחיל חברתי
כרמל: הגענו למושג המרכזי של אלון בספר, שנמצא גם בכותרת של הפרק הזה. האנושות, שעד כה התייחסנו אליה כאוסף של אינדיבידואלים, הופכת עכשיו לנחיל, מוחכוורת. זה הממד הפוסטאנושי המעניין שמכילה תפיסת האוטופיזם הטכנולוגי, ואפשר לראות אותה כבר בראשית שנות התשעים, בכתיבה של אנשים כמו קווין קלי – מראשוני הרשת, ומייסד מגזין תרבות הרשת וויירד – המחשבה שהטכנולוגיה הדיגיטלית המרושתת תעזור לבני האדם להתנהל יחד, כקולקטיב הרמוני, בצורה טבעית יותר; מה שפוליטיקה, או חינוך, או כל פקולטה אנושית אחרת, אין לה הכלים לעשות. יש לתפיסה הזו שורשים חשובים, שאני רוצה להדגיש לפני שנמשיך עם התזה של אלון בנושא. מי שהביא לראשונה את התפיסה הזו למחשבה על האינטרנט הוא הפילוסוף הצרפתי פייר לוי. הוא כתב כבר בשנות השמונים במסורת האוטופית על התפתחות האנושות, בצורה שדי מזכירה את הספר הראשון של יובל נח הררי, עם תזה דומה לגבי יכולת הארגון והתיאום ההולכת ומשתכללת של בני האדם, מה שמייצר, לדעתו, סוג חדש של אינטליגנציה קולקטיבית. כיום, אגב, הוא כותב על אלגוריתמים וחוזים חכמים, וחושב שהם כלים שעוזרים לנו לעלות לרמת הארגון והתיאום הבאה שלנו, בקנה מידה שהולך ומתרחב, כדי לשכלל את האינטליגנציה הקולקטיבית הזאת
חשוב להבין שהתפיסה האוטופית הזו לא מתעלמת מכל מה שרע ברשתות ובאלגוריתמים, שאנחנו מרבים לדבר על זה בפודקאסט הזה, היא פשוט קיימת ברזולוציה אחרת. מקרוב זה נראה כמו כאוס, אבל האוטופיה חיה בדפוסי העל, או אולי במבנה הבסיס. כדי לראות שהכל לטובה צריך לעשות זום אאוט רחב יותר, ואז כל הרעש מרכיב מנגינה הרמונית ועושה שכל, ובסופו של דבר יש עליה ברמת הארגון של המערכת כולה. במובן הזה, זוהי תפיסה מאד פוסט אנושית, וגם מאד לא ביקורתית. מה שכן, בעיני, זוהי תפיסה תיאולוגית. כי יש לקיום תכלית, הוא הולך לקראת איזשהו טוב, יש סדר בכאוס. אבל יותר מזה, פייר לוי עצמו הושפע מכתיבתו של הכומר הישועי, טיאר דה שרדן, שהתפרסמה בשנות השישים. דה שרדן פיתח תפיסה אבולוציונית לינארית, שבמסגרתה, כמו שהחיים ביקום הופיעו בדרך נס מתוך החומר הגאולוגי המת, כך תצוץ גם ספרת חיים חדשה, שתנבע מתוך ועל גבי החיים הביולוגיים אבל לא תהיה פיזית-ביולוגית, אלא רעיונית-רוחנית. הוא קרא לה הנוספירה. ההגות הזו השפיעה גם על מרשל מקלוהן, וגם על תת התרבויות שתכננו את הרשת באותו זמן, וראו בה את הנוספירה הזאת; מרחב תודעתי חדש, שנובע מהחיים הפיזיים, והוא רמת ההתפתחות הבאה שלנו. שם החכמה הקולקטיבית הזו תהפוך אותנו, בסופו של דבר, לישות אחת
אבל בואו נחזור אחורה, לשלב שבו אנחנו, לכאורה, נמצאים כרגע. עדיין אינדיבידואלים, אבל לומדים דפוסי ארגון חדשים, לומדים להתנהל כנחיל בעזרת הטכנולוגיות הדיגיטליות. זה המקום שאלון מתמקד בו. אבל גם כאן יש שאלות תיאורטיות: האמנם יש דבר כזה חכמת המון? המון אנשים בהכרח מייצרים ערך גדול מסכום חלקיהם, או שאולי דווקא להפך? פסיכולוגיית ההמונים טענה ש”המון” דווקא נוטה לשמרנות וממוצעות, לחשיבה קבוצתית מקבעת… ג’רון לניר הזהיר ב2006 מפני מה שהוא קרא “מאואיזם דיגיטלי“. הוא יצא אפילו נגד ויקיפדיה ומיזמים קולקטיביים כאלה בטענה, שצורת העבודה הקולקטיבית הזאת מוחקת את האינדיבידואליזם בצורה מסוכנת, ושזו לא קדמה, אלא דווקא רגרסיה. אז מהו בדיוק הנחיל הזה אצל אלון?י
אלון: הנחיל החברתי בראשיתו הוא טבעי. התגבשות של נחיל היא התגבשות של מה שבשפה המחקרית קוראים לו מערכות מורכבות מסתגלות. הוא בעצם איזשהו יציר טבעי של רכיבים אוטונומיים, שזהים אחד לשני מבחינת הפעילות שלהם, דומים מבחינת התצורה שלהם (לא חייבים להיות זהים, אבל דומים), אבל יש להם מספר אלמנטים מרכזיים. לא אמנה את כל האלמנטים אבל אני אתן כמה חברתיים. אחד החשובים ביותר הוא המודעות האינסטינקטיבית, שלכל אחד מהפרקטלים האוטונומיים יש את המודעות והאינטרס שלו, אבל הוא חי בזכות המטרה המשותפת. זאת אומרת, חלק גדול מהאינטרס האישי שלי, מובל על ידי המטרה המשותפת. הנחיל בנוי כך שהקשר בין הפרקטלים נובע מתוך המוטיבציה האישית של כל יצור – שהוא אוטונומי, חשוב להזכיר – מתוך המוטיבציה של כל אחד לייצר איזשהו רכיב שהוא גדול ממנו
נחיל משתנה כל הזמן, הוא בתזוזה כל הזמן. נראה נחיל סרדינים, הוא נחיל עצום של מיליוני סרדינים. לא כל חיה יכולה להתקרב אליו, פתאום יש לנו כאן ישות מאד גדולה, שנבנית מהרבה מאד סרדינים, ואם תסתכלו פנימה לתוך נחיל הסרדינים, אתם תראו דבר מופלא. זה נראה כאילו הוא מסתובב ביחד, אבל כשאתם מסתכלים בפנים אתם רואים סרדינים שכל אחד זז לכיוון אחר. אין תזוזה של סדרות מסע לימין כמו שיש ביום העצמאות, אין דבר כזה. ואז אנחנו שואלים את השאלה איפה המנהיגות כאן, מי מוביל? ואנחנו יודעים היום, מהמחקרים שלי, שההובלה לא בצדדים ולא בראש. ההובלה נמצאת אי שם באמצע, בדומה מאד לעדר כבשים, שאולי כל כבשה עצמה תבהה בנו ולא תבין מה לעשות, אבל כעדר חכמים ביותר. והעדר הזה נע ע”י המושג שנקרא, או הכבשה שנקראת משכוכית. והמשכוכית לא נמצאת בקצוות, היא בעצם מתפתחת גנטית. זה לא שנוצרת משכוכית או לומדת בבית הספר להיות פתאום מנהיגה
אבל מה כוחה של המשכוכית באמת? אפשר לראות שקרוב לוודאי שאותה משכוכית חשה את התזוזות ועובדת לפי כמויות או אחוזי תזוזה. ויש את מה שאנחנו קוראים “גאמות”. אלו אותם רכיבים פרקטליים (כבשים), שנעים לעצמם. יש להם גנטית את הרצון לנוע, לנוד, למצוא מקומות חדשים, לחדש, ליצור, להיות סטארט-אפ. גנטית, יש להם את זה, והם מחפשים. העניין הוא שהם לא יזיזו לנחיל. הם יכולים לחפש, להשתנות, מכל מקום, ליבת הנחיל תישאר באותו מקום. אבל כאשר ישנה פתאום תזוזה שיש לה – ממה שאני הצלחתי לראות – לפחות תזוזה של שליש או משהו כזה מכל העדר, שמתניע את אותו גן משכוכיתי, המשכוכית תנוע לכיוון שלו. היא האלפא. הפנייה של האלפא לכיוון ההוא, מביא אחריה הרבה מאד, כ-70% מהעדר – שהם בעצם הבטאות (מלשון בטא), הם הליבה – מביא את כל העדר לכיוון ההוא, וכך בעצם אנחנו יכולים לנהג עדר. לא ע”י המשכוכית, מכיוון שאנחנו לא תמיד נדע איפה היא, וגם כל תזוזה שלה אמנם תביא את הבטאות, אבל הגאמות מסתתרות. אלא אנחנו צריכים לקחת מספיק כבשים שנעים ונדים, לפתות אותם, להביא אותם למקום מסוים, וממילא כל העדר כבר יגיע אחריהם, מכיוון שהאלפא תבחין באותן גאמות, והבטאות יבואו אחרי האלפא. שיטה מוזרה
כרמל: אני רוצה שנחזור לדבר על בני אדם
אלון: רגע, זה בני אדם! זה רשת חברתית. זה בדיוק המחקרים
כרמל: אז לא. אלף, אנחנו כבר התרחקנו מאד מהטבע שלנו, בין אם היה בנו פיצ’רים גנטיים לעבוד באיזושהי הרמוניה כאוטית בלתי נראית או לא, אתה מדבר על הדברים האלה ואני פשוט לא רואה את זה בבני אדם. כשכל אחד רץ לכיוון שלו – זה מאמין בזה, וזה בתיאוריית הקונספירציה הזו וכו’ – אני תוהה באיזה סקייל אפשר לראות את זה כמשהו שאשכרה מוביל אותנו קדימה, כי זה לא מרגיש ככה מנקודת המבט שלנו. שתיים, הנחת העבודה הייתה הפוכה. הרי ההנחה של הנאורות היא שלא כל כבשה היא טיפשה והן חכמות ביחד כעדר, אלא בדיוק להפך. כל אדם הוא רציונלי וחכם, ודווקא כשהם מגיעים להיות בקבוצה, הם “מיטפשים” פתאום, משהו קורה. פסיכולוגיית המונים, הפחד הזה שפתאום הם יכולים להפוך להיות אלימים, ויש שם סחף. אנחנו רואים את ההתנהגות הזאת גם ברשת, שלא נראה לפעמים שאנחנו נמצאים בחברת מיליון אנשים רציונליים. אז איפה זה ישים לבני אדם ברמה הזו?י
אלון: אנחנו לכאורה התרחקנו מהטבע. לא נכון, אנחנו ממשיכים להתנהג כנחיל כל הזמן. הגאמות מאד חכמות. הבטאות שרצות אחרי האלפא, פחות. כשהמסה מגיעה אז אין כבר חדשנות. החדשנות היא בהתחלה במציאת הנקודות שנעשות ע”י הגאמות, לכן יש פרטים, שהם אלה שיוצרים את החדשנות, ואחריהם הולכים הכל. אבל לא אחרי כל פרט אנחנו נלך, ולא אחרי כל חדשנות. צריך שיהיה מסה מסוימת, וכאן אני נעזר במודל של אנדרסון, הזנב הארוך. ברשתות החברתיות, בכלל ברחבי האינטרנט, אומר אנדרסון עוד ב2004, אנחנו יכולים לחלק את המרחב לשניים. אחד את ראש “הפיל”, ששם בגדול יש כ-70% מהאנשים שקראתי להם בטאות, שהם נמצאים באזור הנוחות. הם נחשפים לבין שלושה לחמישה אחוז מהאפשרויות, בקטן. שם יש את המותגים הגדולים, אבל שם אין את החכמה הגדולה. לעומת זאת, יש את הזנב הארוך, שמכיל המון קהילות – הזנב הארוך הוא לא אחיד – המון קהילות, וכל קהילה מתמחה בנושא שלה
אותם אלו שהם קובעי הדעה, כאלה שיודעים לקחת טכנולוגיות חדשות ולחבר אותן לצרכים מתפתחים, ולהביא אותן לכיוון ראש הפיל, המרחב הגדול, הם אותם סטרטאפיסטים, הם אותם גאמות שעליהם אנחנו מדברים. אבל מי שיקבל אותם לא יהיו המוני העם. הם יצטרכו לעבור אצל קובעי הדעה שנמצאים בתוך ראש הפיל. גיא פינס, או גיא מ”הצינור”, או כל אדם אחר, עכשיו אנחנו יודעים מי הסלבריטאי או מי התופעה שאנחנו צריכים להסתכל עליו. תתחיל סחיפה לכיוון, וכל הבטאות ילכו לכיוון ההוא, ואתה כן משנה את הנחיל. וכשחוקרים את הנחיל הטבעי, מבינים שגם אנחנו כבני אדם, כחברה, מכילים בדיוק את אותם גורמים. הטכנולוגיות עוזרות לנו להגיע לשם. השינוי הטכנולוגי שטיקטוק, לדוגמא, מעביר לנו, מרשת חבתרית שהיינו רגילים אליה, שכבר התגבשה לקהילות-קהילות, לרשת חברתית גלובלית אמיתית. אין קהילות. כל מה שאתה מפיץ בטיקטוק, באמצעות האלגוריתם, יכול להגיע לאנשים שאני לא מכיר אותם ולא נמצאים בקהילה ולא נמצאים בסקופ שלך. אבל הם אלו שנמצאים על הזנב הארוך. תפיסה שונה לגמרי
והנה מגיע המוצר הטכנולוגי החדש, האלגוריתם החברתי. הבלוקצ’יין. בעצם ממה הוא בנוי, הבלוקצ’יין, מה ייחודו המרכזי מעבר להיותו נחיל של בלוקים? שבעצם במקום הגנטיקה של המשכוכית, פיתחתי אלגוריתם שמחליט על הכללים ועל הפרוטוקולים הנדרשים. במקום גנטיקה יש אלגוריתם, במקום אינסטינקט יש פרוטוקול, במקום רק חברתי או לייק או אהבה, יש מוניטיזציה, כסף שאתה צריך לשלם כדי להוכיח שאתה אמין, והזהות שלך שנבחנת באמצעות הניפטי. מנוהל ע”י אלגוריתם שהוא בעצם נחיל אמיתי, חברתי
כרמל: כלומר, כבני אדם אנחנו לא בהכרח נחיל חכם, אבל עם טכנולוגיה חכמה אנחנו יכולים להשיג את מה שאיבדנו, אתה אומר
אלון: בדיוק ככה. אנחנו מבינים שאם אנחנו רוצים להיות נחיל, אנחנו צריכים טכנולוגיות כדי לפענח את זה, מכיוון שגנטית אנחנו לא מבינים איך זה קורה. אם הינו עכשיו בשדה בלי שום טכנולוגיה, אולי הגנטיקה הייתה עובדת, אבל הטכנולוגיה בלבלה אותנו, אז אנחנו צריכים טכנולוגיות אחרות, כדי לחזור להיות שוב יציר טבעי
כרמל: תנו למשפט האחרון להדהד רגע. הטכנולוגיה ההישרדותית הראשונית יותר עזרה לנו להתגבר על הטבע, הרחיקה אותנו ממנו, אבל כדי לחזור להתחבר לטבע הפתרון אינו לעזוב את הטכנולוגיה, אלא להיעזר בטכנולוגיה נוספת, אחרת, מסוג חדש, שתחזיר אותנו לטבע. היה זה איינשטיין שאמר שלא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה בה השתמשנו כשיצרנו אותן, אבל בתזה האוטופית נעשית אבחנה בין טכנולוגיות ברבדים שונים, כאילו שיש כאן חשיבה מסוג חדש. הבעיות שיצרה הטכנולוגיה ההישרדותית יפתרו ע”י הטכנולוגיה החברתית, לכאורה. בעיני זו חזרה על אותה טעות שעשו תרבויות הנגד בסיקסטיז, כשהם הבחינו בין הטכנולוגיה התעשייתית המנוכרת לטכנולוגיה הקיברנטית הדיגיטלית החדשה, שהייתה טבעית בעיניהם. דיברנו על זה בפרק 17 עם עפרי אילני. אדם קרטיס תיעד את הכשלים והנפילה של החשיבה הזו על הטכנולוגיה כטבעית, כאקולוגית, כמטאפורה לאדם ולגוף החברתי, אבל הנה, אנחנו פוגשות את זה בגלגול נוסף. כי אוטופיה היא אוטופיה, היא לא מתייאשת. אפילו לא מהבינה המלאכותית, שמבהילה בימים אלה את אילון מאסק ויובל נח הררי. בתזה האוטופית, הכל בסופו של דבר בהכרח לטובה, לקדמה, לעליה ברמת הארגון של האנושות
אלון: נכון, יש עכשיו התפרצות טכנולוגית, וכל התהליכים שדיברנו עליהם קודם, שלקחו שנים, לוקחים חודשים ושבועות, ומתקצרים מאד, אבל הם אותם תהליכים. אבלאנחנו נחיל חברתי, שרץ בתוך תהליך קבוע כל הזמן, לכיוון היצירה של המרחב החכם שלנו, שלא נצטרך להתמודד עם הטבע המאיים, עם הגנטיקה, עם הזיקנה. הטבע בכף ידינו הוא כזה, שיכול להוות מטרה יוצאת דופן, מטרה מרחבית, של כל הנחיל הזה שנקרא “אנושי”, כדי לפתח את אותו מרחב חכם, חברתי, שבו אנחנו נשלוט, והוא האוטופיה הטכנולוגית שלנו. זו המטרה המרכזית, ולשם אנחנו מתקבצים כל הזמן. אנחנו מתחילים לפתח, לדוגמא, בינה מלאכותית. וכדי שהיא תהיה חלק מהמרחב החכם שלנו, אנחנו רוצים לתת לה את היכולת להיות אוטומטית, כדי לקבל החלטות באותם צמתים, שבהם אנחנו לא רוצים, וגם לא צריכים לפעמים לקבל את ההחלטות, אלא נותנים למכונה להמשיך הלאה. וככל שאנחנו נלך יותר ויותר למרחבים החכמים, אז יכולות לקרות שתי תופעות. תופעה אחת, המכונה תפרוץ את המסגרת, ואז היא תוביל אותנו למקום שאנחנו לא מכירים, ואז אנחנו עצמנו לא נכיר אותם, ונהיה שבויים באיזשהו קונספט ומובלים. אפשרות שניה, היא תעזור לנו לבנות מרחב חכם מדהים, קבוע, מותאם לכל הצרכים שלנו, מאפשר לנו ליצור ולהתפתח, וישנה לגמרי את הסביבה הטבעית
כרמל: יש לי אפשרות שלישית, משבר אקולוגי. זאת אומרת, אופן הפעולה הזה שלנו עם טכנולוגיה עד עכשיו, אתה הצגת אותו בצורה לא רומנטית. כלומר, טכנולוגיה וטבע עובדים יחד, אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שהיא גם יוצרת נזק סביבתי והורסת את הסביבה, ואולי אנחנו נהיה נחיל נפלא, שימות כי הכל ימות. אולי נפסיק רגע, אולי ננוח רגע?י
אלון: לנוח אנחנו לא יכולים, מכיוון שאת לא יכולה עכשיו לשים את המכונית בצד ולעלות לירושלים על חמור. זה לא ייתכן, אנחנו לא יכולים לחזור אחורה. אבל אולי, אם כבר טכנולוגיה, אז בואו נחשוב על טכנולוגיה שלא גוזלת את משאבי הטבע שנמצאים כאן, אלא משהו אחר? אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, לכאורה לא טבע, לכאורה אנטי טבע, הרי אנחנו משנים את הטבע ומבייתים אותו. אז השאלה שנשאלת היא, האם אני לוקח עכשיו טכנולוגיה שהיא בכלל לא קשורה לטבע, כדי שאוכל להתמודד עם הטבע בצורה טובה יותר, או שאני מחקה את הטבע באמצעים מלאכותיים שלנו? לאורך השנים, הנקודה החזקה ביותר הייתה חיקוי. משאבי הטבע הם מצומצמים, ועכשיו אנחנו צריכים לחפש לנו אלטרנטיבות. השאלה אבל אילו אלטרנטיבות אנחנו נמצא לגבי האנרגיה. האם האלטרנטיבות האלה ימשיכו לקחת משאבי טבע, אפילו שמש, לפתח אנרגיה, או שנוכל או נמצא איזושהי יכולת לא טבעית כדי לפתח אות אותה אנרגיה? זאת שאלה מאד מעניינת
יש כאן אפשרות נוספת, שהטרנסהומניזם מדבר עליה, וגם עליה דיברנו בפרק 17 עם עפרי אילני: לייצר טכנולוגיה מטבע, טכנולוגיה שמחליפה את הטבע שנהרס, טכנולוגיה שתהיה לנו טבע 2.0. ואז, במונחים של אלון, הטכנולוגיה הכי חברתית ומתקדמת בעצם הופכת שוב להשרדותית עבורנו
חלק מהמעגל הטכנולוגי שאלון סוקר בספר שלו, הוא גם דפוס חוזר של מפגש בין אדם לטכנולוגיה. הוא מראה, שכל טכנולוגיה חדשה עוברת מסלול דומה של התקבלות, על ידי אותו נחיל אנושי. ישנו מודל ותיק של אימוץ חידושים שפותח כבר בשנות השישים ע”י אוורט רוג’רס, והוא פרט שלבים של אימוץ עם אחוזים סטטיסטיים באוכלוסייה שמאמצים את החדשנות
אז המודל של רוג’רס, עוד משנות החמישים, מדבר על כך, שאנחנו מבדילים בין סוגים שונים של אנשים, בתהליך ההטמעה. אנחנו יודעים שבהתחלה יש את היוצרים, אז אנחנו מוצאים לא מעט סטרטאפיסטים שמעורבים בטכנולוגיה, ומבינים את הטכנולוגיה, אבל לא כל כך מבינים את הצרכים החברתיים, ולא יודעים איך לחבר אותם. אז צריך את האדם שיחבר את זה. אבל האדם שיחבר את זה צריך להיות מאמץ-מוקדם, בין המאמצים המוקדמים, זאת אומרת, בין אותם אנשים שמוכנים להסתכן, מוכנים לקחת את הטכנולוגיות כמה שיותר מהר ולאמץ אותן. רוג’רס מדבר על עד 13%, מעט, אבל הם אלו שמשמשים כמנוף. מה הבעיה? שהמסה המרכזית מתחלקת לשתיים: יש מסה שמחכה. הוא נראה את המאמצים המוקדמים, ואז אנחנו נשקיע באותה מנייה. והמסה הזאת היא המסה של אותה בטא, שנמצאת בראש הפיל, שמחכה. אבל יש בתוכם גם אנשים שזה מפחיד אותם מאד, כל התהליך של הלמידה. כל התהליך של שינוי המעמד פתאום, שאם תעלה טכנולוגיה אחת, הטכנולוגיה שלהם מיושנת, ופתאום מקובעי דעה הם הופכים להיות לא הרבה יותר מאשר המסה. זה מפחיד אותם, ואז הם מתנגדים
כרמל: אני חושבת שזה בכלל מפחיד לחיות בתוך תקופה של שינוי מתמיד, כמו שתיארת בהתחלה. אני לא יודעת אם בני אדם בכלל בנויים לדבר הזה. חצי עולם על כדורי סטרס, זאת אומרת, כמה זמן זה יכול להמשך, הדבר הזה?י
אלון: זהו, שאנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים שעד היום זה לא היה ככה, ועד היום כל שינוי היה “כבד”. אבל ב1998 בערך, הייתי בחברה שעסקה בהטמעת טכנולוגיה, אז זה ווינדוס, והיה מאד קשה, אבל היום לעבור מווינדוס עשר ל10.1 זה קל, פשוט לעדכן, לא ביג דיל, היום מאד קל. כמה אנשים לקחו קורס על ווייז? כמה אנשים התנגדו לווייז, ואמרו לא, לא כדאי, תזהרו? הלך חלק. והיום, להיכנס לתוך ארגון, ולנסות ליצור תקשורת ארגונית חברתית בין אנשים בלי ווצאפ, נשמע מוזר, אתה תהיה בצד. יש אנשים כאלה, זה בסדר. מה היה הדבר המעניין שנתקלתי בו? שחלק גדול מאותם מתנגדים היו כל כך בטוחים בעצמם בהתנגדות, על אף שהם לא השתמשו יום אחד באפליקציה או בטכנולוגיה החדשה. השתמשת בטיקטוק? האם אתה יודע את כוחה המרכזי של האפליקציה הזאת? אני לא רוצה לקרוא לה רשת חברתית, היא רשת, נחילית. השתמשת בבלוקצ’יין? השתמשת בענן? הרי היתה לנו תקופה של איזה עשר שנים של פחד אמיתי מלהיכנס לענן
אבל אז קורא הפרדוקס הבא, המופלא. פעם, פעמיים, השתמשת – ואתה מתנגד גדול – והשתמשת, ונכנסת, ופתאום גילית שאתה לא יכול ללכת אחורה יותר. שכל החשיבה הביקורתית שהייתה קודם – שיכול להיות שהיא טובה כדי לדעת איך להכניס את האפליקציה, אבל לא להתנגד לה – נעלמה. ועכשיו בוא ניקח לך את הווצאפ, ותתחיל להתקשר. בלי ווייפי, איך אני חי בכלל? אני פשוט מנסה להראות את הטכנולוגיה, מעגל אחר מעגל, איך קורה בדיוק אותו הדבר. אני מתנגד ולא מבין למה אני מתנגד, אני משתמש וכבר לא יכול לחזור אחורה
שימו לב, שתפיסת ההתקדמות הלינארית לא משאירה מקום לנסיגה טכנולוגית. הנסיגה היא ירידה לצורך עליה, מכסימום. בנרטיב הזה אנחנו תמיד קדימה ולמעלה, ובסוף הכל לטובה. ברור שצריך להיזהר, ולפתח אתיקה וכל זה, אבל הטכנולוגיה במהותה טובה, ובשורה התחתונה, מקדמת. זו האוטופיה. בעצם הוצג לנו כאן נרטיב ליניארי, שמראה איך הטכנולוגיה היא הפתרון האחד לכל הבעיות, והיא עוזרת לפתור גם את הבעיות שהיא עצמה יצרה, כמו להשיב אותנו לטבע, ולעזור לבני האדם להשתכלל כמין. אבל הבעיה עם תפיסת ה”טכנו פיקס” הזאת בעיני, שבזמן שהיא פותרת לנו בעיות, היא לא באמת עוזרת לנו להתפתח. למה שנשתנה ונתפתח, אם הטכנולוגיה תפתור לנו את משבר האקלים, ונוכל להמשיך לזהם? למה שנתרגל מודעות ותשומת לב, כשיש טכנולוגיה שכבר תצפצף אם שכחנו את הילד באוטו? למה שנטרח לקרוא מאמר ארוך, אם ג’יפיטי יכול לאמלק אותו? וכאן אלון מפתיע אותי בהסכמה. אחד המסרים העיקריים שלו בספר קשור בדיוק לזה
אני ממשיך הלאה לצרוך את משאבי הטבע, אני ממשיך הלאה באותו כיוון, ואני לא שם לב שאני מפר את האיזון הטבעי, או איזשהו אסטרואיד יכול ליפול. ואם האסטרואיד ייפול, דרך אגב, אין לי כבר את היכולות, את ההבנה, את התכונות, את הגנטיקה, כדי להתמודד עם השינוי, ואז אנחנו נכחדים. האם אנחנו רוצים להגיע לשם בכלל? בואו נפתח את המוח שלנו. בואו נפתח את הכלי המרכזי שיש לנו, אצלנו, בתוכנו, עם יכולות שאנחנו עדיין על קצה קצהו, והיכולות האלו הן יכולות, שיכול להיות שהן טבע שאנחנו לא מכירים בכלל. הם טבע, אבל אנחנו אל מכירים. והוא לא גוזל את המשאבים, הוא חלק מהסביבה הפיזית, אבל הוא גם יכול ליצור סביבה מטאפיזית שאנחנו לא מכירים אותה
מדוע אנחנו לא מתעסקים במיינד פאוור? בספר אני כותב על מספר מחקרים שמגיעים מרוסיה, מחקרים של פארא-פסיכולוגיה, טלקינזיס, מחקרים של כח המוח, מחקרי נשק באמצעות מוח, העברת מחשבות. כל האלמנטים האלו נחקרו, ונכתבו עליהם מאמרים פורמליים בכתבי עת רוסיים. יש היום תורות שלמות, נלפ וכו’, שמתעסקות עם כוחה של המחשבה, זה לא סתם לדעתי. זה הקדמה לפיתוח יכולות מוחיות משמעותיות יותר, שבאמת יביאו אותנו למצב שהוא טבעי, או הטבע המוחי החדש, או הטבע האנושי החדש, שאנחנו עדיין לא שם. אנחנו לא בתוך טבע אנושי, אנחנו בתוך טבע כללי עם הרבה חיות, אבל איפה הטבע האנושי? בתוך אותן יכולות מוחיות, שאנחנו עדיין לא התחלנו לפתח אותן
אנחנו יכולים לצחוק על אורי גלר כמה שאנחנו רוצים, ואולי באמת אין לו את היכולות האלה, אבל אולי יש לו? שימו לב לעושר שלו, ולבעלות על משאבים שלו, ולתוחלת החיים שלו. אולי אותה טכנולוגיה הביאה לו, בדיוק כמו שהטכנולוגיה מביאה לנו, הטכנולוגיה המוחית הביאה לו את כל העושר הזה? אז מדוע אנחנו לא משתמשים במוח כטכנולוגיות הישרדותיות? כל פיתוח שהיה באמצעים שנראו לא טבעיים, לא התקבל. עד כדי כישוף הוא נחשב. כל מה שהוא לא טכנולוגיה, כל מה שהוא טבעי, ומצליח להתמודד עם הטבע הנראה בעין או לשנות אותו, הוא כאילו משהו שהוא מעל הטבע, נוגד את הטבע, כישוף. אף מילה לא תשמעי על טכנולוגיות כמו מכונית, שמשנה לחלוטין את קבוע המרחק והזמן, ופתאום אני מגיע ממקום אלף למקום בית בעשירית מהזמן, לא תגידי שזה כישוף. וכל פיתוח שהוא לא טכנולוגי, ובעצם מתמודד עם אתגרי הטבע או משנה את קבועי הטבע, אנחנו מסירים ממנו את הלגיטימציה
אז הנה עוד היבט של סגירת מעגל. היסטורית, היה קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין כישוף או קסם לבין טכנולוגיה. חישבו רגע על אש. האם אש היא טבע, טכנולוגיה, דת/קסם/כישוף, או מדיה? המצאנו או גילינו אותה, או אולי קיבלנו אותה במתנה מפרומתיאוס? ממש לא פשוט לייצר אבחנה בין הקטגוריות הללו. ההיסטוריון ג’רמי סטולואו טוען, שמג’יק הוא האב הקדמון של הטכנולוגיה, שדוכא על מנת להבנות את האפיסטמולוגיות השונות של דת ומדע. אלון מציג כאן סוג של גרסה של החוק של ארתור ס. קלארק, שכל טכנולוגיה מתקדמת דיה, בלתי ניתנת להבחנה מקסם, או מה שהוא קורא לו כישוף. והטכנולוגיה המתקדמת כיום, ככל שהיא מתנהגת בצורה יותר אורגאנית ומחקה את הטבע, גם שבה ומטשטשת שוב את האבחנה בינה לבין קסם
אוטופיזם טכנולוגי הוא חוק תרבותי שאנחנו חיים, שזה חוק גנטי. החוק הזה בעצם אומר לנו, הטכנולוגיה תציל אותנו, ואנחנו רוצים ללכת לשם, ואנחנו פשוט לא מצליחים לסטות ימינה ושמאלה. ובמקביל, הפחד מכישוף. אותם אלמנטים שכאילו הם מעל הטבע, ואסור לנו לנגוע בהם. מיסטיקה, אלוהות, סכנה. למה? תקופת החילוניות היא לא הרבה זמן, 100-150 שנה, אבל עידן החילוניות קם, לדעתי כמובן, אחרי שהטכנולוגיה איפשרה לנו ללכת ולהתמודד עם האלוהות, ולהגיד רגע, אנחנו יכולים לעשות דברים שאלוהים יכול לעשות, אז איפה אלוהים? אז בוא נסתכל רגע על היכולות שלנו. אז בואו נתקדם עוד צעד קדימה
אומרים לי שהפודקאסט הזה ביקורתי מדי, ושאני לא מייצגת מספיק את הפן החיובי של הטכנולוגיה. אז הנה, קיבלתן פרק שלם על הממד הפוסט אנושי של האוטופיה הטכנולוגית. הפוסט אנושיות כאן מתבטאת לא רק במבט העל שממנו הכל לטובה בסוף, או בזה שהאנושות נתפסת כסוג של נחיל, אלא גם בתפיסה הקיברנטית הזו של בני האדם כסוג של טכנולוגיה חברתית; הטכנולוגיה כדבר אורגאני, וההרמוניה הטבעית הזו של שני העולמות הכל כך שונים האלו. אני, ברשותכם, נותרת סקפטית לגבי הטכנולוגיה כדבר טבעי לבני האדם, וכדבר טוב. אני כל הזמן זוכרת, ומזכירה גם לכםן, שמדובר בתפיסה תיאולוגית לכל דבר, כי היא טלאולוגית, היא הולכת לקראת משהו טוב בעתיד, אפילו שהיא מוצדקת באמצעות מחקר מדעי. את הפרק שעבר, ד”ר עינת רמון חתמה בהצעה, להאמין באל ולא בטכנולוגיה, כמקור לגאולת האנושות. אבל, בנצרות לפחות, זה היינו הך, כי הטכנולוגיה היא מתת אל, היא הקלה בעונשו של האדם שנפל מגן העדן, ולכן היא נתיב שעשוי לשרטט לו את הדרך חזרה לשם. ואז אנחנו באמת במעגל, שכמו ספירה קבלית, נעוץ סופו בתחילתו, והקדמה מובילה בעצם חזרה לנקודת הזינוק
עד כאן להפעם, אשמח אם תדרגו את הפודקאסט חמישה כוכבים בספוטיפיי, או אפל פודקאסט, כדי לסייע לו להיחשף לאנשים נוספים, ולהשתמע בפרק הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים של ד”ר אלון הסגל באנגלית
ג’נקינס, הנרי (2020). התלכדות תרבותית: זירת התנגשויות בין מדיה ישנים למדיה חדשים. תרגום: אמיר צוקרמן. הוצאת עם עובד
הסגל, אלון. (2022). אדם במעגל טכנולוגי. ספרי ניב
מועלם, שרון. (2009). דווקא החלשים שורדים, הברירה הלא טבעית: מסע אל נפלאות הרפואה. הוצאת אריה ניר
Anderson, C . (2006) . The long tail : Why the future of business is selling less of more . Hachette UK Ashton.
Kelly, K. (1994). Out of control: The rise of neo-biological civilization. Addison-Wesley Longman Publishing Co., Inc..
Krüger, O. (2007). Gaia, God, and the Internet: The history of evolution and the utopia of community in media society. Numen, 54(2), 138-173.
Le Bon, G. (1897). The crowd: A study of the popular mind. TF Unwin.
Lévy, P. (1997). Collective intelligence: Mankind’s emerging world in cyberspace. Perseus books.
Morris, I . (2011) . Why the West Rules — For Now : The Patterns of History, and What They Reveal About the Future . Picador: New York.
Noble, F. D. (1997). The religion of technology: The divinity of man and the spirit of invention. New York: A. A. Knopf.
Rogers , E . M . ( 2003 ) . Diffusion of innovations (5ed.) New York : Free press
Segal, H . P . (1985) . Technological utopianism in American culture . Chicago : University of Chicago
Press
Stolow, J. (Ed.). (2013). Deus in Machina: Religion, Technology, and the Things in Between: Religion, Technology, and the Things in Between. Fordham Univ Press.
Dr. Carmel Vaisman 