פרק 45. יש מאין: מדע המידע על הלא ידוע עם ד”ר רולי בלפר

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

הייתי רוצה להסתכל על הממשק בין עולם הסוד לבין עולם המדע. חוסר הידיעה הוא הבסיס להרבה מאד ממה שאנחנו מתארים היום בפיזיקה, כשאנחנו רוצים להגיד “אני עכשיו מתאר את המערכת”. איך אני מתאר אותה? במונחים של אינפורמציה. ומה זה אינפורמציה? אינפורמציה זה כימות של מה אני לא יודע

ד”ר רולי בלפר

בשנה שעברה, בפרק 19, אירחתי את ד”ר תומר פרסיקו לשיחה על מדע ודת. אנחנו רגילים שאם משהו לא ניתן לצפייה ולא ניתן לידיעה, אז הוא כנראה לא אובייקט מדעי, זה כנראה שייך לתחום המטפיזיקה או המיסטיקה. אבל רוב היקום הוא במצב הזה שלא ניתן לצפייה ולידיעה, ולכן רוב הפיזיקה, שהיא כן מדע לכל הדעות, עוסקת כיום בעצם בדברים כאלה, שלא ניתנים לצפייה ולידיעה. הפיזיקה התגברה על המתח הזה, כי היא למדה לתאר את הבלתי ידוע, ועל המהלך הזה אנחנו רוצים לדבר היום. נתמקד בביטוי המרכזי של זה, מהפכת האינפורמציה, ששינתה לחלוטין את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם הפיזי. לשם כך, אני מארחת את ד”ר רולי בלפר, היסטוריון של המדעים עם הכשרה בפיזיקה, מרצה בתוכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן, שהוא גם בוגר שלה, ועוסק בממשקים שבין יהדות למדע


כרמל: המדע עוסק בחשיפת אמת אובייקטיבית על הטבע ותיאור העולם באופן חיובי. אבל לצד זה, מתקיימת מסורת מדעית אחרת, שאותה רולי חוקר. זאת מסורת שבאה לפתח מדע דווקא דרך המגבלות ונקודות העיוורון שלו, וזה מייצר תחומי ידע חדשים, דווקא מתוך קבלת חוסר הידע כחלק ממערך הידע עצמו. אנחנו נדבר היום על אינפורמציה ועל חורים שחורים, אבל הדברים הללו הם חלק משרשרת קדומה יותר של תיאור הלא ידוע, שאותה צריך להבין רגע לפני שנתקדם

רולי: בכל שלב במדעים יש נקודת ממשק בין מה שאתה יודע לבין מה שאתה לא יודע, אחד מהם מאתגר את השני

כרמל: הדוגמא הכי פשוטה ואולי הראשונה לזה, זה האפס במתמטיקה. אפס זו דרך לסמן את האין, את החוסר, כקונסטרוקטיבי. ואני מזכירה לכםן את פרק 26 עם פרופ’ עודד מיימון, שהמציא מתמטיקה חדשה לגמרי, עם ציר אפס שלם לתיאור מצבים וירטואליים. אחר כך בא גם האינפיטיסימיל של ניוטון, שמאפשר לעסוק בתוצאות של תהליכים אינסופיים, ובמאה ה19 הייתה זו הסטטיסטיקה שהכניסה את הבלתי ידוע אל המחקר המדעי. בכל המקרים האלה, הבלתי ניתן לסימון מתקבע כחלק מהשפה המדעית והופך לכלי חישובי עם תוצאות ממשיות: המספר אפס מעצים ומגמיש את האריתמטיקה בימי הביניים, האינפי מניב את החשבון הדיפרנציאלי שמייצג רציפות וסדירות, והסטטיסטיקה הופכת לאמת המידה של ידע ממשי. ה”אין” הפך למשהו שניתן להצביע עליו. גם האין לפתע מתפקד כאובייקט חיובי לתיאור היש, ומקבל ממשות בעולם

רולי: במשך כל המאה ה19 הלכה והשתכללה הדיסציפלינה של התרמודינמיקה, של הטיפול במערכות שאנחנו לא יודעים בדיוק להגדיר מה קורה איתן ברמה המיקרוסקופית, אז אנחנו מפתחים הרבה כלים סטטיסטיים. בהתחלה כתחליף לידע קונקרטי, ובסופו של דבר הידע הסטטיסטי הפך להיות סוג הידע שיש לנו. זה מה שמכונה על ידי חוקרים כמו איאן האקינג, הסוציולוג וההיסטוריון של המדע, עליה של סגנון חשיבה, שהצורה שבה אנחנו מתארים את העולם יש לה כבר שפה חדשה, ולא רק שפה חדשה אלא אונטולוגיה חדשה שהשפה הזו מתייחסת אליה. זה אומר שכשאני רוצה לתאר את האדם הממוצע, אני לא צריך כבר פסקה שלמה כדי לתאר מישהו שהוא לא יותר מדי זה ולא יותר מדי אחר, והוא מראה איך חוקרים של התחום הזה באמצע המאה ה19 צריכים הרבה מלל כדי לתאר את הדבר הזה. בסוף המאה ה19 אתה רק צריך להגיד מילה אחת – נורמלי. זאת אומרת, המינוח הוא לא רק חסכון במלל, הוא גם אומר שיש לי אובייקט חדש כזה, העקומה הגאוסיאנית הנורמלית היא כבר הפכה להיות דבר אונטולוגי, יש כאלה אנשים, יש כזו חברה, יש מציאות נורמלית, אה, אתה סוטה ממנה

כרמל: השלב הבא במסורת הזו אחרי הסטטיסטיקה הוא הקיברנטיקה, מדע האינפורמציה, שנוצר בשנות החמישים של המאה ה20, המדע שאיפשר לנו את הדיגיטציה. רולי חקר את המשמעות של השלב המהפכני הזה, כגשר בין מדע לתורות סוד ועולם הרוח. אבל כדי להבין את הליבה של המהפכנות הזו, צריך להבין באמת, פילוסופית ואונטולוגית, מה זה ביט של אינפורמציה. וכדי להבין את זה, אנחנו צריכים להכיר את מושג האנטרופיה. לשם כך, נזמן שד מאד מפורסם מהמאה ה19

רולי: יצור קטן  אהוב עלי במיוחד בשם השד של מקסוול, הוא שייך למסורת ארוכה ומכובדת של שדים מדעיים. השאלה ששאל מקסוול התגלמה באותו שד, והשאלה המאתגרת היא הפער בין העולם של ניוטון לבין העולם הסטטיסטי הזה. כל הסיפור של הסטטיסטיקה זה רק מן מעקף, כי הרי בסופו של דבר אנחנו נוכל לתאר את הכל, אנחנו במן שלב ביניים. ואז השאלה היא האם אנחנו עדיין משתמשים בכלי העבודה האלה בתור אין ברירה, או בתור זה מלכתחילה הצורה שבה העולם בנוי, העולם הוא סטטיסטי? כל מי שלומד התחלה יסודית של מכאניקה ניוטונית יודע לומר, שכמו בסרט שבו כדור הביליארד פוגע, אם אני רואה אחד פוגע בשני או השני פוגע באחד, שניהם נכונים מבחינה פיזיקלית. אין אחד מהם שהוא יותר נכון, לא מתמטית, וגם לא באינסטינקט שלנו כשאנחנו רואים אותו. ומצד שני, מערכות גדולות של מיליארדי כדורי ביליארד, יש להם כיווניות מאד ברורה. זה מאד מובהק שהביצה נשברת אבל היא לא קופצת מהרצפה ונהיית שלמה. ואז כאן נכנסת אנטרופיה – החוסר יעילות, או אחרי זה מה שיקרא אי סדר – הולך וגדל. אבל למה הוא הולך וגדל? כי לכאורה הדברים האלה הם דו כיווניים בעולם של ניוטון

ומה עושה אותו שד? הוא יושב לנו בין שני תאי גז, ויש לנו פתח שהוא יכול לשלוט על המעבר באפס השקעת אנרגיה, והוא יכול לצפות באותם חלקיקים שמגיעים מימין ומשמאל. וכשחלקיק מגיע מימין אבל הוא מהיר, אז הוא נותן לו לעבור. חלקיק מגיע מצד שמאל והוא איטי, אז הוא נותן לו לעבור, אבל לא להפך. ואז עם הזמן, נוצר לנו מצב שבו בצד השמאלי יש לנו חלקיקים במהירות כזו, ובצד הימני חלקיקים במהירות אחרת, ולזה קוראים משאבת אנטרופיה. ולכאורה, הוא הצליח ללכת לכיוון ההפוך מהאנטרופיה, זאת אומרת, לייצר סדר, לייצר יעילות, לעשות לנו הפרש חום, היכן שלא היה מקודם, בלי איבוד של אנרגיה. כלומר, אפשרי לממש את זה. טכנולוגית זה כבר מומש, ויש שיטענו שכולנו בעצם מורכבים מהרבה מאד שדים כאלה קטנים

אנטרופיה מייצגת את אי הסדר, את הכוחות שמפרקים את המערכת. אבל מה המדד לאי סדר בפועל?י

במאה ה19 אם היינו מדברים על אנטרופיה, היינו מדברים על זה במונחים של כמה עבודה אני יכול לנצל מהמערכת, כמה חום אני יכול להפיק לעומת כמה חום בורח לי

במאה ה19 זה היה דבר קונקרטי, אי סדר הוא אנרגיה שלא ניתן לרתום ולנצל

אבל בפועל מה זה אומר? זה אומר שעקרונית, אפשרי לעקוף את החוק השני של התרמודינמיקה

כרמל: לפי החוק הזה, המצב הטבעי הוא, שכמות האנרגיה ביקום, ובכל מערכת, יכולה רק לרדת ולרדת, כי האנטרופיה תלך ותגדל. זה המצב שבגללו יש בלאי, שחיקה, והזדקנות של כל דבר. אם נראה פתאום מצב הפוך, שאנרגיה עולה במערכת והאנטרופיה קטנה, זה אומר שמישהו השקיע פה אנרגיה נוספת מבחוץ, נכון? אז השד של מקסוול פתאום סתר את חוק הטבע הזה, כי מתקיים פה מצב של מערכת סגורה, יציבה, מבלי שהושקעה אנרגיה נוספת

רולי: הבעיה בטיעון, זאת אומרת, המקום שבו החוק השני של התרמודינמיקה בסוף ניצל, זה כבר עבר לתחום של אנשי מדעי המחשב. איש מדעי המחשב מאד חשוב היום בשם בנט, שהראה באמצעות זה, שכשאותו שד רוצה לעשות את אותה עבודה, דבר אחד הוא כן חייב לעשות בסופו של דבר – לשכוח את מה שהוא ראה ולזהות את הדבר הבא.  כדי להיות מסוגל לזהות את החלקיק הבא ולעשות את הפעולה הבאה, באיזשהו שלב הוא צריך לעשות פלאש כזה של הזיכרון שלו, לשכוח מה הוא ראה, כדי שהוא יוכל לראות את הדבר הבא.  פעולת המחיקה הזו היא המקום שבו מתקיים החוק השני של התרמודינמיקה. ואז, אותו חוק גדול של פיזיקה, פתאום הופך להיות בעצמו קשור בטבור לאינפורמציה

כרמל: שימו לב, זה חשוב, כי פה אנחנו עושים את הקפיצה לבסיס של מדע האינפורמציה. כדי להסביר את השד הזה, עברנו בעצם משפה של בריחת חום ואנרגיה לשפה של מחיקת מידע, אינפורמציה. וכך מושג האנטרופיה הופך להיות ביטוי מוכלל של מידת אי-הסדר במערכת, הג’נרל אייג’נט אוף כאוס. העיקרון המדעי הזה מעניין, כי הייתה לו משמעות תרבותית עצומה על הרעיון הפוסט אנושי. זוכרים שבפרק 40 דיברנו על הארכת חיים רדיקלית והמלחמה בזקנה ובמוות? המחשבה הזו בכלל מתאפשרת בזכות הרעיון שאפשר לשמר סדר ולייצב מערכת, מבלי שהאנטרופיה תגדל ותפרק אותה. הקיברנטיקאי נורברט וינר הגדיר את מושג החיים מחדש, כמערכת שמסוגלת לעמוד בהצלחה כנגד האנטרופיה, שמצליחה לייצר כיס של יציבות שבו האנטרופיה יורדת. הפילוסוף הטרנסהומניסט מקס מור המציא לזה בשנות ה80 מושג שהוא ההפך מאנטרופיה – אקסטרופיה – יכולתה של מערכת לקיים ולהעצים ולטפח את עצמה, כלומר, להגדיל את השרידות שלה, מול כוחות הפירוק הטבעיים של היקום. זה הבסיס המדעי לכל ההליכה של הטרנסהומניזם נגד הטבע, ובשנות ה80, לפני שהיה בכלל טרנסהומניזם, מקס מור יצר תנועה חברתית בעמק הסיליקון שנקראה “האקסטרופיים“. הם היו לוחמי האור שנלחמו בחושך האנטרופי. אבל מהו הנשק במלחמה הזו? איך מרחיבים חיים ושורדים, ומקטינים את האנטרופיה? אנחנו הרי כבר לא מדברים על אנרגיה וחום, אנחנו מדברים על אינפורמציה. המערכת הזו מזרימה מידע. אבל מה זה בדיוק מידע? כלומר, אנחנו יודעים מה זה חום, זה דבר קונקרטי מדיד, אבל ממה עשויה אינפורמציה?י

רולי: אם אני באמת מסתכל עליה לעומק, אינפורמציה זה כימות של מה אני לא יודע. כשאני אומר שבפיסה כלשהי של טקסט, קובייה, מטבע שעוד לא הוטלה – יש במטבע הזו ביט אחד של אינפורמציה, באיזה מובן? בזה שעדיין לא זרקתי אותה, ואני ואת עדיין לא יודעים אם זה ייצא עץ או פלי. ברגע שזה יצא אחד מהם, זה אפס ביטים של אינפורמציה, כי הידוע כבר לא מכיל מידע. זו העבודה הקלאסית של שאנון

הנוסחה של קלוד שאנון לאינפורמציה למעשה זהה מתמטית לנוסחה של האנטרופיה במכאניקה הסטטיסטית, שזה המדד לאי הסדר בפיזיקה. מדע האינפורמציה הוא השלב הבא אחרי סטטיסטיקה במסורת של ה”אין” המדעי, וגם הוא אינו באמת אובייקט אלא הסתברות. לביט מידע אין אונטולוגיה חומרית. האינפורמציה איננה הידע עצמו, אלא מידת חוסר הוודאות שלנו לגביו

חוסר הידיעה הוא הבסיס להרבה מאד ממה שאנחנו מתארים היום בפיזיקה כשאנחנו רוצים להגיד “אני עכשיו מתאר את המערכת”. איך אני מתאר אותה? במונחים של אינפורמציה. זה חלק מהסיבה שהיום כשאנחנו שואלים פיזיקאים על הדבר שאותו הם חוקרים, הם מיד מתרגמים את זה לשפה של “המערכת, קורה בה כך וכך”. הדאטה-סט שמתאר את המערכת, והמערכת עצמה כסוג של דאטה-סט, הם כבר לא רחוקים אחד מהשני. זה לא רק שאני צובר מידע לגבי המערכת, אלא שהמערכת בעצמה היא ברמה מסוימת מערך מידע. מתוך השפה הזו של הלא ידוע כמוקד, הגענו לשינוי של השפה של המדע כולו, שאובייקט המחקר של המדע כולו הוא של העולם כמערך אינפורמציה. נקודת הקישור בין פיזיקה לבין אינפורמציה מחייבת איבוד מידע

הדוגמא שאני אוהב להשתמש בה זה חוקר בשם לנארד ססקינד. יש לו ספר מפורסם שבו הוא מתאר את מלחמת החורים השחורים שלו עם סטיבן הוקינג (הוקינג לא הפסיק להילחם בנושא הזה של אינפורמציה, הוא לא אהב אותו). ומלחמת החורים השחורים עסקה בשאלה האם אינפורמציה נמחקת או לא נמחקת, כשדברים נופלים לתוך חור שחור. זאת אומרת, הם הפכו את השאלה שאני תיארתי לנושא רשמי בעולם הפיזיקה, האם אינפורמציה נמחקת, זה נושא פיזיקלי! זאת אומרת, גם האנשים המאד קלאסיקנים, אלה שלא רוצים להשתתף בסרטי ה”בליפ” ולעשות פיזיקה פריקית, הם מוצאים את עצמם מתארים את העולם במונחי אינפורמציה. שימור האינפורמציה בטבע זה בעצם היסוד של כל המשוואות של ניוטון ואילך. האינפורמציה היא האובייקט שבו אנחנו עוסקים. זה סימן ההיכר של סגנון חדש, כמו שמתאר את זה איאן האקינג, כשהוא מדבר על הסגנון החדש של הסטטיסטיקה

כשיש שפה חדשה לתיאור של הידע החסר כאובייקט ממשי, זה מאפשר לנו לחקור דברים חדשים שאי אפשר היה לדבר עליהם קודם. על חור שחור, למשל, אי אפשר בכלל היה לדבר קודם, כי אין דרך להבין מה זה, אין שפה לתאר את זה

חור שחור זה אובייקט פיזיקלי שאי אפשר לחדור דרכו ואי אפשר להסתכל על מה קורה בפנים. יש חוקר ישראלי מאד חשוב בשם יעקב בקנשטיין, שהלך לעולמו לפני כמה שנים, והוא הסתכל על החורים השחורים האלה, והחל לחקור אותם במונחים של מה אנחנו לא יודעים עליהם. זה היה המינוח שבו הוא השתמש, המינוח המתמטי הוא מינוח שלקוח מתורת האינפורמציה ולקוח מאנטרופיה, והוא תיאר  אותם אובייקטים במונחים של מה שאנחנו לא יודעים – יש לו אנטרופיה, והיא קשורה לגודל שלו וכו’. ופתאום, מאובייקט שלא יודעים עליו כלום, הוא הפך לאובייקט שזה שלא יודעים עליו משהו, מכניס אותו בבת אחת לתוך תחום שכבר יש לנו מה לומר לגביו

כרמל: חור שחור מוגדר על ידי זה שכל אובייקט שנופל אליו מאבד את המידע הגלום בו, ולכן לא ניתן להגדיר בכלל חור שחור לפני שיש שפה מדעית של תיאור היקום במונחי אינפורמציה. באמצעות המינוח של תורת האינפורמציה, בקנשטיין גזר מאפיין תרמודינמי עבור אובייקט בלתי ניתן לתיאור. את המונח חור שחור טבע הפיסיקאי הדגול ג’ון ארצ’יבלד וילר, והוא זה שהביא את האינפורמציה למיינסטרים של הפיזיקה. אם שמעתם על תיאוריית היקום כמציאות וירטואלית או כסימולציה, הבסיס המדעי לכך מגיע מזה שאנחנו מבינים כיום את היקום באותם מונחים ונוסחאות שאנחנו משתמשים בהן במערכות מחשוב

 רולי: אותו ג’ון וילר שהיה המורה של בקנשטיין, מאד התלהב מהעבודה של התלמיד שלו, והוא נכנס לפאזה שבה הכל זה אינפורמציה, שהוא קרא לה “איט פרום ביט”, האונטולוגיה שמגיעה מאינפורמציה

כרמל: אז למה הכוונה באפוריזם הזה, איט פרום ביט? האינפורמציה, הביט, שהייתה צורה לתיאור של חוסר ידע, היא פתאום איט, דבר, אובייקט בפני עצמו. זה בעצם אומר, שאם כל חומר ביקום הוא למעשה אינפורמציה, אז בגרעין של כל יש וישות, של כל דבר שקיים, יש שאלת כן/לא, עץ או פלי. בגרעין של כל דבר פיזי יש משהו לא חומרי, משהו תיאורטי, הסתברותי. ואם זה מזכיר לכםן את מכניקת הקוונטים, אז זה לגמרי קשור, כי גם כאן אנחנו חוקרים אובייקט, שלא ניתן לתיאור, אלא כענן של הסתברויות. הפיזיקה מוליכה אותנו אט אט, למקום שבו הפיזיות היא לא בהכרח חומרית או יציבה. אבל במקום שהאינפורמציה תהיה רק מערכת יצוג מתמטית לתיאור של החומר, שפה שאנחנו המצאנו, או הצורה והארגון של החומר (אין-פורמיישן מלשון פורם באנגלית, צורה), אז הפוך גוטה, הפוך. האינפורמציה הופכת להיות הבלו-פרינט של החומר, המציאות הגשמית נובעת מאינפורמציה, בדיוק כפי שפיתגורס סבר, שמרקם המציאות שלנו עשוי ממספרים. הדבר הזה שאנחנו מכנים מציאות פיזית, הפיזיות שלה איננה אלא מידע. מהמאבק של הוקינג וססקינד על חורים שחורים בשנות ה80, צמחו העיקרון ההולוגרפי ותורת המיתרים, וכל הדברים הללו תופסים את המציאות שאותה אנו חווים כאשליה, במובן זה שהיא לא מתרחשת כאן ועכשיו, אלא היא מממשת תבניות אינפורמציה רחוקות. אנחנו ממש חיים בסימולקרה של בודריאר, במטריקס, מלשון מטריצה, שהיא מרחב מתמטי. וזה מיינסטרים בפיזיקה כיום, לתפוס את המציאות כולה כהיטל של אינפורמציה המקודדת על פני השטח של היקום. וההיטל הזה, ממש כמו הצללים במערה של אפלטון, הוא מה שאנו מכנים ממשות, הוא איפה שאנחנו חיים

רולי: בדיוק עכשיו יצא הסרט מטריקס 4. קיאנו התראיין וסיפר על החוויות שלו בתקופה שעברה בין הסרטים, והוא אמר, ישבתי בארוחת ערב אצל חבר, ויש שם כמה ילדים מסביב לשולחן שלא ראו את המטריקס. אז הוא מסביר להם, תראו, אז יש את האיש הזה, שלא בטוח אם המציאות שהוא נמצא בה זו מציאות אמיתית או מדומיינת, ואז הוא נחשף… והילדה שואלת אותו “אז מה?”. זאת אומרת, השאלה של המתח הזה בין המציאות לבין הווירטואלי, זה לא רק שהיא לא מעניינת אותה במובן הזה שזה נשחק, כי זה נשחק גם בשבילנו. זה לא עשה עליה רושם. התיאור הזה של המתח בין המציאותי לווירטואלי, לא מדליק נורה

כרמל: העולם הדיגיטלי שאנחנו משוקעים בו היום נראה כל כך מובן מאליו, שאנחנו כמו דג במים שלא מבין מה זה מים, צריך להוציא אותנו רגע מהמים, כדי לגרום לנו לראות כמה זה מהפכני, ואפילו סוג של כישוף, קסם. כלומר, אם הייתם חוזרים בזמן עכשיו מאה שנה, ומספרים לאנשים שהעיתון המודפס שהם קוראים, וצלילי המוסיקה הבוקעים ממכשיר הרדיו שלהם, והתמונות שפותחו מהתשלילים בחדר החושך שלהם, וגם המטען הגנטי של בקטריה שנמצאת על השולחן שלהם – כל הדברים הכל כך שונים האלה, וכל סוג של חומר, ניתן להמרה, לתרגום לשפה אחת – כל הדברים האלה יכולים להיות עשויים מחומר אחיד, כך שנוכל לשכפל אותם ואפילו לשלב ביניהם. אם היינו מספרים להם שיהיה דבר כזה, הם היו בטוחים שאת מכשפה או ברחת מבית משוגעים. יותר מזה, השפה האחת הזו שאליה אנחנו מתרגמים את כל החומר, היא כבר בכלל לא חומרית. תהליך של דיגיטציה הוא סוג של אלכימיה, זה ממש להפוך חומר לרוח

רולי: אותו לחם חוקנו קרטזיאני, שקיבלנו אותו בחמש מאות השנים האחרונות בתור, אפשר לומר, אותם קווי הזנה במטריקס, של “העולם איננו אלא”, והנה, האונטולוגיה שלכם היא – יש אובייקטים בעולם, יש את האובייקטים שתופסים מקום, יש את האובייקטים שהם תודעתיים, שזה אנחנו, וזהו, ואידך זיל גמור. אבל כשאנחנו ממירים את השפה לשפה של אינפורמציה, היא מצד אחד דבר שלא קיים בלי מצע חומרי – אינפורמציה מפעילה את העולם בהחלט בגלל המצע החומרי, הוא לא הלך לנו לאיבוד – ומצד שני, הוא לא מוגבל רק למצע החומרי האחד הזה. כי אינפורמציה היא בהגדרה גם אובייקט קונספטואלי, גם אובייקט שתלוי בחומר שאנחנו נותנים לו את הצורה, וגם הצורה עצמה. מעין הגישה האריסטוטלית הזו של השילוב של החומר והצורה

למהפכה המדעית הזו יש קשר הדוק לתורות הסוד ולעולמות הרוח, בכמה רבדים

המקום שממנו בעצם הייתי צריך להתחיל, לכאורה, זה דברים כמו ספר יצירה. הרי מה יש לנו בספר יצירה? יש לנו תיאור של העולם שעשוי מאיזשהו שילוב של אותיות ומספרים. אין זה אלא אינפורמציה! מגיל צעיר מאד עניין אותי המתח הזה, בין הדברים שאפשר לעשות עם מספרים והדברים שאפשר לעשות עם מילים, וכאילו שאלו מרחבים שלפעמים הם נפרדים, ולפעמים הם משתלבים אחד בשני. כשהאדם הוא ה’רוח מְמַלְּלָא’, הוא זה שיוצר, שהוא מדבר, אבל לא רק במובן הזה שיש לו שפה, אלא שהוא יוצר סדר. המעבר הזה מהכאוס אל הקוסמוס הוא לא מעבר אונטולוגי במובן הקלאסי, אלא עכשיו הוא מעבר של סידור. הרב אריה קפלן, פיזיקאי שתיאר את ספר יצירה במונחים האלה, כשהוא מתאר, למשל, את התוהו ובוהו (שגם מופיע בספר בראשית וגם בספר יצירה); תוהו ובוהו זה סדר בלי אינפורמציה, או אינפורמציה בלי סדר. אינפורמציה משמעותית היא בלגן חלקי, זה החלק המאתגר של אינפורמציה, חסר לך מידע, אבל יש לך חלק. למה? קריסטל מושלם אין בו מידע, יש לו ביט אחד של מידע: ראה אטום פחמן, קח שני ננומטר ימינה, ראה עוד אטום פחמן. ברגע שראית אחד ראית את כולם, זה קריסטל מושלם. אז הקריסטל המושלם יש לו סדר אבל אין לו מידע. לעומת זאת, פלזמה, משהו כזה גועש ורוחש ונטול סדר, יש לו המון אינפורמציה, במובן הזה שהמון דברים יכולים להתממש שם. אי הסדר המושלם, הבוהו, יש בו את כל הפוטנציאל לכל ידע שבעולם, אבל אין בו סדר

היום, אם אני מנסה לקרוא בכלים קלאסיים יותר, אני אומר, זה לא לוכד את הנקודה, זה לא לוכד את הרדיקליות של מה זה בריאה. בריאה עכשיו היא איננה מעתק אונטולוגי כזה של מה הפער בין חוסר קיום לקיום, מה זה בריאה יש מאין, כל השאלות האלה. כשאני אומר שהשפה החדשה הזו של אינפורמציה פותחת לנו אפשרות חדשה, אז אחת מהאפשרויות החדשות שאני מעוניין, זה את האפשרות לדבר על דברים לא רק במונחים של “טוב, אז הכל זה אינפורמציה” ובזאת סיימנו. זה כמו להגיד על ספר יצירה “אז הכל זה א”ב” ובזאת סיימנו. זה הפוך, בזאת התחלנו. השאלה אם מישהו רוצה לקחת על עצמו את העבודה ולומר, אז מה אני עשיתי עכשיו עם האות אלף, מה עשיתי עכשיו עם האות ריש

בספר היצירה חוזר כמה פעמים המשפט “עשר ספירות בלימה”, אבל יש לקרוא את זה בלי-מה

ההתחלה של ספר בראשית או דברים כמו ספר יצירה, של “שתי אבנים בונות שני בתים” וכו’, קומבינטוריקה כזו של מה אפשר לעשות עם אותיות ועם מספרים, ועשר ספירות בלימה, הדברים האלה הם לגמרי מתחברים לאינפורמציה. גם במובן הזה של הבלי מה, אם אנחנו נכנסים לשאלה של ה”אין” שעומד בפנים, ה”מה” הוא המילה המקורית האמיתית ביותר לאפס, לשונייא, למה שנרצה לתאר כחוסר. אפשר לקחת את זה כמעט מכל שיטה מיסטית, אבל אם נשאיל את זה מהמרחב הקבלי, אז מושגי היסוד של האינפורמציה הם בעצם כל הזמן קרובים מאד לאותו סוג של פער בין הספירות הגבוהות לבין האינסוף, האינפורמציה נמצאת שם. וזה שוב מחזיר אותי למטריקס, שבתוך כל אותו חוסר נשמה של עולם המידע, במובן הזה של המידע כסוג חדש של כלא פיזי, רק פשוט הוא יותר עוצמתי בגלל שהוא לא רק תופס אותך ברמה הפיזית, הוא כלא של המחשבה

כרמל: הפיזיקה המודרנית מאמינה בקיומו של מרחב פיזי אחד בלבד, היקום המתפשט הזה שאנחנו חיים בו. היא דחתה את האמונות שקדמו לנאורות בכל מני מרחבים וממדים נוספים – שבעת מדורי גיהינום, גן עדן, שאול, מרחבי נשמה שונים. אבל בעצם מה שהדיגיטציה מאפשרת, זה הופעה של מרחב נוסף, כזה שאין לו קיום פיזיקלי, במובן של קואורדינטות, אי אפשר לתפוס בו מרחב בגופנו, אבל הוא לא כמו גן עדן ושאול וכו’, אין ספק שיש לו קיום מרחבי כלשהו, מעבר לסתם מטאפורה. הפיזיקאית האוסטרלית מרגרט ורטהיים, טענה כבר בספרה בשערי גן העדן ב1999, שהאינטרנט הוא מרחב הנשמה החדש, הוא דומה לעולמות הרוחניים שאבותינו האמינו בהם, רק שהוא קצת יותר קונקרטי מהם. הוא לא תלוי דמיון, הממשות הווירטואלית היא בעצם סוג חדש של ממשות לא פיזית, מקום חדש בין חומר לרוח, שהתרגלנו לחיות בו במקביל, במעין מציאות מרובדת או היברידית

רולי: כשמסתכלים על זה בקואורדינטות הקלאסיות של חומר ורוח אז אנחנו אומרים אה, זה היבריד. רוח זה לא ההפרדה שאת חושבת שהיא, ולכן המינוח של רוחני לעומת גשמי, זה בינאריות, באופן שמורי ורבי הרב שג”ר היה קורא לו “אופציה דתית מלהיבה”, בכך שאותו פער כבר לא הכרחי. זה לא סתם שתמיד היה ביניהם מצד אחד יחסי זרות, הנשמה שכלואה בגוף, ומצד שני, היא לא רוצה לצאת… וכשנכנסים ומדברים במונחים של אינפורמציה, אני חושב שיהיה לנו יותר ויותר מה לומר, אני מקווה דברים חדשים. אבל לא כל עוד שאנחנו נמשיך לאכוף על עולם האינפורמציה  את החיצוי הבינארי, כי הוא לא תואם. אני מקווה שמה שייצא מזה, זה גם דיבור חדש על רוחניות

כרמל: אז באמת אין לנו כרגע שפה מדויקת מספיק כדי להביע מצב ביניים חדש שכזה בין חומר לרוח. לפי החשיבה הקרטזיאנית הישנה, אפשר לחשוב על אינפורמציה כזיכרונות, מחשבות, תודעה, אבל באותה שפה בדיוק אנחנו חושבים גם על החומר עצמו, הגנים שלנו כאינפורמציה, למשל. גם הגוף הביולוגי, כמו כל חומר אחר, תיאורטית, חדיר לדיגיטציה, אם זו אכן שפת הקוד של הקיום. ולכן יש כאן מקום לחשוב על רוחניות מסוג חדש, כזו שהיא לא בהכרח טרנסצנדנטית, אלא אולי קשורה לחומר הביולוגי, או נובעת ממנו אפילו. אנחנו נחזור לכיוונים מעניינים בהקשר הזה בפרק אחר בהמשך השנה. אבל רולי מתרשם פחות מכל הרעיונות המרתקים הללו. הוא מתעניין דווקא באופן שהשפה החדשה של האינפורמציה הפכה נפוצה בשיחות הסלון שלנו ובתפיסת העצמי שלנו, ברבדים הרבה יותר יומיומיים ופשוטים. הקיברנטיקאי גרגורי בייטסון אהב לשאול את הסטודנטים שלו בשנות השישים את הקושיה הבאה, “האם מקל ההליכה הוא חלק מהעיוור?” אפשר לשנות את השאלה הזו ברוח הזמן ל”האם המשקפיים שלי הם חלק ממני?”. בעבר, הרוב נטו לומר שלא. כי ה”אני” מוכל בגבולות גופי, וכל דבר אחר שאני נעזרת בו, גם אם הוא צמוד לגופי, הוא רק כלי, הוא טכנולוגיה. אבל מדע המערכות הקיברנטיות מסתכל על מערכות. ומשהו מהווה חלק מהמערכת אם הוא נמצא במעגלי משוב עימו, ומהווה חלק מהתפקוד שלו. אז במובן הזה, המשקפיים שלי הם כן חלק מהמערכת שהיא אני, ואולי גם הטלפון הנייד שלי? ומה לגבי המידע שאני מייצרת ברשת?י

רולי: יש אנשים שמנסים להגדיר את הסדר האונטולוגי הבא, יש חוקרים רציניים כמו לוצ’יאנו פלורידי, שהוא אחד מהראשונים שעשו את הצעד הזה של להגדיר את עצמם כ”אני פילוסוף של אינפורמציה”. זה לא מוגבל למגדל השן, קורה פה שינוי ברמה יותר רחבה, זה לא מספיק שזה יקרה במדע, צריך שזה יקרה גם בחברה. יותר תופסת את האוזן שלי שיחת הסלון, שבה אני שומע את העקבות לכך שאנחנו חיים במרחב של אינפורמציה, באמצעות זה שמדברים על נגישות למידע, שמדברים על זה שמשהו פגע בי או חיזק אותי, אבל אותי כיצור מידע. תחשבי על זה שברור לנו מאליו שהמרחב שבו אנחנו חיים מורכב מנקודות דאטה, לא רק במובן של העולם כסימולציה, אלא במובן הזה, שהמרחב שלי הוא מרחב שמרובד בדרגות שונות של אינפורמציה, ומי אתם קייברידג’ אנליטיקה, שתעשו על זה מניפולציה? זה הרי חלק מהאונטולוגיה שלי. מי נתן לכם, פייסבוק, את הרשות לבוא ולעשות מניפולציה על ענן האינפורמציה הזה שהוא אני?י

ואז נשאלת השאלה, מתי זה יוצא מתחום השליטה שלי, מתי זה פסולת, השאריות שאני משאיר אחרי, מתי מותר להסתכל עליהם, מתי אסור להסתכל עליהם? אבל אז זה לא הגבול הקלאסי ביני לבין המידע שלי, כמו שניסו לחזות לפני מאה שנה, השופטים ברנדיס וורן. אבל עדיין התפיסה הבסיסית הייתה שיש אותי, יש אותי כאדם החושב, שיש לו מגבלה פיזית בגלל שאני גם אדם שתופס מקום במרחב, את הדבר הזה שהוא אני, ויש את המידע שלי, יש את הדברים שלי. ולגביהם, יש לי זכות, זיקה, ואל תגעו לי במכתבים. זאת אומרת, יש אותי ויש את הדברים. היום הגבולות האלה הם כל כך מעורפלים עד כדי לא קיימים. הם מגיעים למצב שבו כשאני מדבר על עצמי, אז אני רמות שונות של כמו ענן גז כזה, שאולי בגרעין שלו יש איזשהו גרעין קשה, אבל זה דרגות שונות של צמיגות, של כמה ממני ניתן לניתוח, וכמה ממני אני בכלל משאיר אחרי ולא אכפת לי ממנו

וורן וברנדיס היו הראשונים להגדיר את הזכות לפרטיות במאה ה19. אבל רולי ופלורידי מנסים לומר שאנחנו כבר לא מתכוונים לאותו הדבר כשאנחנו מדברים על פרטיות. ה”אני” שצריך להניח לו לנפשו, אינו רק בגבולות הגוף. המידע הזה ברשת הוא לא רק דבר, יצירה, או יצוג שלי, כי אינפורמציה היא חומר הקיום, זוכרים? אז המידע הזה הוא לא שלי, הוא גם אני. זהו אני רשתי, מבוזר, חלק ממערכת שבה הגבול בין אני לדברים שלי מטושטש ואולי לא רלוונטי. וגם זה נתיב לפוסט-אנושי

מאד חשוב לי המקום האנושי בתוך כל הסיפור הזה. אני רוצה להדגים בסיפור אחד קצר, למה כל הסיפור הזה הוא בסופו של דבר לגבי המקום שלנו בעולם, ואיך אנחנו בוחרים להתנהל. אז אמרתי השד של מקסוול. הגרסה המקורית של הסיפור של מקסוול הייתה כזה דבר: הוא תיאר את ניסוי המחשבה בתור איש שמנהל ומנתב את הרכבות. יושב לו האיש בחדר הניהול של הרכבות – וזה שיא המהפכה התעשייתית, תחשבי בירמינגהם, מנצ’סטר, לונדון, זה בשיא של המקום הזה, הרבה עשן, הרבה רכבות, וכל הפוטנציאל, וכל הסבל של המהפכה התעשייתית – יושב מקסוול ונותן ניסוי מחשבה שאומר, יושב האיש בחדר של ניהול התנועה של אותה עוצמה של המהפכה התעשייתית, של התנועה של הרכבות, של כל אותה אנרגיה עצומה (תרמודינמיקה, כן?), והוא באמצעות אצבע, מזיז ימינה ושמאלה ידיות קטנות כאלה, שמסיטות לאן תלך כל רכבת. הוא זה ששולט, באמצעות אותה פעולה של הסטת אצבע, אם רכבות יתנגשו זו בזו או יגיעו למקומן בשלום, והוא זה שמנהל את הכל

מצד אחד, העולם מתנהל ברובד מאד חזק ועוצמתי של אנרגיה וחום, ומצד שני, יש מן גרעין עמוק שאנחנו קוראים לו היום האינפורמציה, היא מושג יותר מכונן פה מאשר האנרגיה והחומר וכיו”ב, ואז מקסוול מזכיר לנו, לא רק האינפורמציה מבחינה טכנית. אייג’נסי. אדם, שמחליט לאן דברים הולכים. בסופו של דבר, זו לא עוד דרך לכמת את בני האדם ולהשאיר אותם האדם ששוב צריך להסביר למה בכל זאת הוא היש החושב, שזה עוד סוג של אוטומאטון כזה, פשוט עם יותר יכולות. לא, האדם יש לו אייג’נסי, שהיום היינו קוראים לו מהותני, אבל מקסוול מטמיע את זה בצורה יפיפייה לתוך ניסוי מחשבתי בפיזיקה. הוא הולך למקום של אז איך אנחנו בעולם הזה. ואנחנו עדיין צריכים לענות על השאלה הזו. נגיד שהעולם הוא סימולציה, נגיד שהעולם הוא כזה או אחר, אז אנחנו נדרשים לענות תשובות קצת אחרות לגבי מה האחריות שלנו, אבל עדיין אחריות היא נקודת המפתח

כרמל: מקסוול חשב על האדם בצורה הישנה, הגופנית, הקרטזיאנית המסורתית. אבל היום, כמו כל חומר אחר ביקום, גם האדם נתפס במונחים של דפוסי מידע, יותר מאשר נוכחות גופנית, וגם בבסיס היש שאנחנו יש אין. מכאן החלומות שאנחנו מכירים במדע הבדיוני, לדיגיטציה מלאה גם שלנו אולי, יום אחד

רולי: ברור שהצורה שבה הוא מתאר את זה היא מסורתית, זה ניסוי מחשבה שהציגו אותו לפני 150 שנה. אז אני אומר באמת, שעכשיו אנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן את השאלות מהכיוון האחד של איך אני מתאר את האדם במונחים של ניתוח מידע, ואיך אני מתאר את הבינה המלאכותית ששואפת להיות אדם. נקודת המפתח שממנה מתחילות השאלות האלה, הורתן היא במן נקודה של השאלה לגבי אייג’נסי. ובאמת האייג’נסי הזה, יכול להיות שאנחנו נפרק ונרכיב אותו מחדש אלף פעמים. בסופו של דבר, השאלה היא מה זה לעשות טוב בעידן האינפורמציה. היא עדיין שאלה איך אני מול העולם. עכשיו, אולי זה לא אני מול העולם במונחים הקרטזיאניים, אבל עדיין יהיה פה את התהליך, עדיין יהיה פה את הקח ותן


אז בעידן האינפורמציה והדיגיטליות, פתאום אנחנו מבינים אחרת לגמרי את השפה הדתית של בריאה בדיבור, ועולם שעשוי ממספרים ואותיות. שפות הדיבור שלנו נחשבות לתופעות תרבותיות בלבד, להמצאות שרירותיות, אבל לגבי כמה מהשפות העתיקות, כמו עברית או סנסקריט, כן קיימת טענה אונטולוגית, שהאות היא לא רק דיבור אלא גם דבר, שיש קשר בין האובייקט בעולם לתיאור הלשוני שלו. בפרק השני של הפודקאסט, דיברנו על הבעייתיות של הפנטזיה העתיקה, מסיפור מגדל בבל ועד לאספרנטו, שתהיה לנו שפה אחת אוניברסלית. אבל מה אם השפה הזו היא לא שפה מדוברת, אלא שפה של מספרים, שפת קוד שאליו ניתן לתרגם הכל? ומה אם הקוד הזה, הוא לא רק יצוג של הדברים, אלא קוד המקור ומרקם החיים, הדבר עצמו? בעבר מדענים לעגו לניו אייג’, שהשתמש בתיאוריות פיזיקליות כהצדקה לאמונות רוחניות, אבל היום, כאמור, המחיצות שנמסו בין חומר לרוח, טורפות את הקלפים גם עבור המיינסטרים המדעי. וזה כבר לא כל כך ברור אם המדע בוחן וחושף מציאות ממשית, קונקרטית, אובייקטיבית, או שהוא רק דרך אנושית לסדר ולתאר את העולם כנתונים? המדע מייחס ממשות קונקרטית לעולם, אבל הדרך היחידה לבטא את התכונות של העולם היא מתמטיקה, והמושגים שלה מרחיקים אותנו אט אט מהפיזיות של הדברים, כשהשיא של זה הוא מדע האינפורמציה. המושגים המדעים שלנו כיום הם כל כך מופשטים, תלויים על בלי-מה ממש, שמושג מופשט כמו אנטרופיה, אי הסדר, הוא שנושא כיום בנטל האבחנה בין מציאות לתיאור שלה. וזה מעניין שחוקר הדתות מירצ’ה אליאדה טען, שבמסורות דתיות רבות, אלוהים מזוהה עם סדר, קוסמוס, בעוד שאי הסדר, הכאוס, האקראיות, הם ההיפוך, השטן, השד

אבל כנראה שהפוסט מודרניסטים צודקים ואין טעם עוד לעסוק בפלסף על מקור, מהות, ואותנטיות, זה באמת לא כל כך משנה כבר בעולם של מידע דיגיטלי. הרי אם נעשה זום-אין וננסה להתעמק במושג כלשהו, ולהגדיר אותו במדויק, או שנקלע לסכסוכי גבולות עם שכניו, או שניפול לבור ה”אין” שבו, ונשקע בביצות האנטרופיה של אין-סוף האפשרויות, היכן שנעוץ סופם בתחילתם, כמו בספירה קבלית. אבל עדיין, רולי ומקסוול צודקים. איכשהו בתוך התוהו והבוהו הזה, עדיין אפשר לזהות בבירור אייג’נסי, רצון, כוונה או כיוון, ופעולה. אז אולי גם אנחנו, בני האדם, צריכים לעשות את מה שהמדע עשה, ולקבל את חוסר הידיעה כתכלית הידע. אולי זו גם דרך נוספת לפרש את דבריו של סוקרטס על כך, שהחכמה האמיתית היחידה היא לדעת שאנחנו לא יודעים כלום. נראה שמצאנו את הדרך לנסח את הכלום הזה, כחכמה. עד כאן להפעם, אם תרצו לקרוא על זה עוד, רולי כתב שלושה מאמרים שונים בעברית בנושא, שנמצאים במקורות כאן למטה, והשתמשתי בקטעים מהם גם בקריינות שלי, כדי לבאר ולהנגיש את הדברים. כמו תמיד אבקש שתקדישו דקה לתת לפודקאסט חמישה כוכבים בספוטיפיי או אפל פודקאסט, זו דרך פשוטה וקלה לתמוך בפודקאסט. נשתמע בפרק הבא בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

אליאדה, מירצ’ה. (1969/2000). המיתוס של השיבה הנצחית. ירושלים: הוצאת כרמל

בלפר, ישראל. (2011). גאולה בעידן האינפורמציה: חוצפא יסגא בסערות ים החכמה. הוצג בסדנת גאולה במחשבה היהודית העכשווית, מכון וון ליר, ירושלים, 22 לספטמבר 2011

בלפר, ישראל. (2012). מותר האין וידע חסר – מדע רווי אינפורמציה במאה ה20. היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל // גיליון מספר 23

בלפר, ישראל. (2021). מותר האינ(פורמציה) – אותיות ובניית עולמות בעידן המידע. צרופים חדשים: במה לשפה דתית חדשה

וינר, נורברט. (1964). אנשים ומוחות מכונה: הקיברנטיקה והחברה. תל אביב: ספריית פועלים

קפלן, אריה. (2011). ספר יצירה – עם פירוש וביאור. תרגום: שרון שתיל. הוצאת בית-יצירה עברית

Belfer, Israel. (2011). “Information-Laden Science : a Hacking-Type Revolution”, In: Ess Charles, Hagengruber, Ruth (Eds.), The Computational Turn: Past, Presents, Futures?, Münster, Germany: Verlagshaus Monsenstein & Vannerdat OHG, pp. 237-241.

Belfer, Israel. (2014). “Informing Physics: Jacob Bekestein – A Chapter in the History of Information-Laden Physics”, Physics in Perspective, Vol. 16 Issue 1: 69-97

Bekenstein, Jacob (2006). Of Gravity, Black Holes and Information. Rome: Di Renzo Editore

Floridi, Luciano. (2013). The philosophy of information. Reprint edn. Oxford: OUP Oxford.

Hacking, Ian (1992). ‘Style’ for Historians and Philosophers, In Historical Ontology, Harvard University Press, 178-200

More, Max. (1990). The Extropian Principles. Extropy Magazine vol. 6, pp.17-18.

Susskind, Leonard (1995). The World as a Hologram. J.Math.Phys. 36:6377-6396.

Susskind, Leonard (2008). The Black Hole War: My battle with Stephen Hawking to make theworld safe for quantum mechanics. Little, Brown and Co.

Shannon, Claude. E. (1948). A Mathematical Theory of Communication. Bell Syst. Tech. J. 27,379–423.

Wertheim, Margret. (1999). The Pearly Gates of Cyberspace: A History of Space from Dante to the Internet. W. W. Norton and Co.

Wheeler, John. A. (1990). Information, Physics, Quantum: The Search for Links. In W. H. Zureck (Editor) Complexity, Entropy, and the Physics of Information. Redwood City, Cal.: Addison Wesley.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

2 thoughts on “פרק 45. יש מאין: מדע המידע על הלא ידוע עם ד”ר רולי בלפר

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: