פרק 18. התנ”ך, כפי שסיפר לי הנחש. עם אביגיל בר-לב

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

החטא של אדם וחוה זה שהם ניסו להיות היברידיים, הם ניסו להיות סייבורג. ובאמת הנחש עומד על זה, הוא אומר: למה אלוהים לא רוצה שתאכלו? פן תדמו לו. לא תמותו, הוא רק לא רוצה שתהיו כמוהו! הוא לא רוצה שתהיו על-אדם

אביגיל בר-לב

אנחנו מדברים בפודקאסט הזה הרבה על טכנולוגיה והעתיד, אבל גם על היסטוריה ופרהיסטוריה, כי כבר נוכחנו לא פעם שהעתיד הוא העבר. הפוסט אנושי זו נקודת מבט שהייתה קיימת גם לפני שהאדם נתפס כמרכז העולם והיא קשורה גם לדברים כמו יחסי אדם-חיה או דתות, למשל. בפרק הזה נלך לתנ”ך, שנחשב לרגע שבו האדם הועמד במרכז העולם, ודרכו נבין את שורשיי הפירוד המיתי הפרהיסטורי בין האדם לחיה, ואת המסע של כולנו מעץ הדעת לעץ החיים. נבין איך נראה העתיד שהוא החזרה לעבר, לגן העדן, ומה אפשר ללמוד מזה  על ימינו. האורחת שלנו היום היא אביגיל בר-לב, חוקרת פוסטהומניזם ויחסי אדם-חיה במקרא מאוניברסיטת ת”א ובואו נתחיל מבראשית


לפני כמה חודשים מישהו כתב בטוויטר שהחתולה שלו נפטרה והוסיף “ת.נ.צ.ב.ה” (תהא נשמתה צרורה בצרור החיים). מיד קפץ אחד המגיבים וכתב שעם כל הצער שבדבר, לומר ת.נ.צ.ב.ה על חתולה זה מדרון חלקלק וראוי שתהיה הפרדה. מה בדיוק המדרון החלקלק פה? שאלו אחרים ספק נדהמים ספק משועשעים, והמגיב המקורי התפתל כזה “יש הפרדה שחשוב לשמור בין בעלי חיים לבני אדם וזה משהו שמיטשטש בשנים האחרונות, החתולה הזו זה רק סימפטום”. אז יש באמת הפרדה כזו? על מה היא מתבססת? האם חשוב לשמר אותה? ואם כן למה בדיוק? בפרק הזה אנחנו רוצים בין השאר לצלול למקורות של ההפרדה הזו בתנ”ך ולהבין ממנה משהו עמוק על המצב האנושי והפוסט אנושי. יש לזה מונח מקצועי אגב: סוגנות או מינאות לפי האקדמיה ללשון

זה מונח שמתבסס על מונחים כסקסיזם וגזענות, שזו בעצם הנחה שקיים מין ביולוגי אחד טוב מהשאר; זו הפרדה בין מין ביולוגי אחד ושאר המינים. זו עמדה שמנסים לקעקע הפעילים למען זכויות בע”ח או חלקם, עמדה של עליונות המין האנושי על פני מינים אחרים, ומתוך זה נגזרות כל הפעולות האנושיות שמוכרות לנו: אכילת בע”ח, חיות משק, עבודת בע”ח, קורבנות, שימוש בבע”ח במדע. לפעמים טבעונים או פעילי זכויות בע”ח משתמשים במטבעות לשון שקשורות בשיח על השואה, אפילו המשפט של יצחק בשביס זינגר: “עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה”. זה כאילו קדוש, אסור לגעת בזה. קדושה, שזו אגב מילה נפרדת לייחוד. אסור לגעת בייחודיות האנושית או בקורבן האנושי שהוקרב, לא מרצון כמובן, בשואה. אל תשוו, איך אתם מעיזים להשוות בין בני אדם לבע”ח? המחשבה הסוגנית היא כל כך עמוקה במחשבה האנושית, לטעמי בעיקר המונותאיסטית

בדתות הטבע הפאגאניות העתיקות, האדם הוא עוד פיון על הלוח ופעמים רבות החיות משמשות לו אלים ומדריכים אפילו. אביגיל רואה בתנ”ך את נקודת ההתחלה הרשמית של תפיסת הייחוד האנושי. אפשר לסכם את התזה שלה במשפט אחד

התמה המרכזית, אפשר להגיד, של מונותאיזם, מלבד ייחודיות האל, היא גם ייחודיות האדם שנברא בצלמו וברא בצלמו. אבל למעשה המקרא, אני טוענת, הוא לא כזה אנתרופוצנטרי כמו שאנחנו חושבים

נכון, וזה הקטע המעניין פה: התנ”ך הוא זה שמציע לראשונה בהיסטוריה נרטיב שעבורנו נברא העולם, שאנחנו לא סתם עוד מין של חיה, אלא יש בנו מצלם האל האחד הזה שבורא את הכול. אבל אותו תנ”ך בדיוק מספר גם סיפור אחר לגמרי לצד זה. המקום שבו הנרטיב החלופי הזה הכי בולט במקרא, זה בספר איוב. שם אלוהים ממש זורק לו בפרצוף מעין נאום של למה מי אתה

בספר איוב זה ממש מובהק, הנאום של ה’ מהסערה. בקצרה, מה הסיפור של ספר איוב: הספר עוסק בתפיסת הגמול, “צדיק ורע לו” איך זה ייתכן? יש לנו כאן בעיה פילוסופית חמורה. יש שתי תפיסות גמול שמאפיינות את המקרא: תפיסת גמול דורות שמאפיינת הרבה ספרים מוקדמים יותר “אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהינה”, ותפיסת הגמול האישי שמתפתחת בהמשך שאומרת: תעשה טוב, יהיה טוב, תעשה רע, יהיה לך רע. אז מה עם איוב? יש לנו סיפור על התערבות בין אלוהים והשטן כדי להוכיח שאיוב הוא צדיק מוחלט והוא לעולם לא יחטא ולכן הוא עובר מסכת ייסורים. איוב במשך כל הפרקים מנסה להבין, לקבל תשובה מאלוהים, כיצד יתכן שהוא סובל אם הוא לא חטא. התשובה שנותן אלוהים, אם נגיד באופן שטחי, היא: אני אלוהים, יש דברים שאתה לא מבין. אבל התשובה היא יותר עמוקה מזו

 התשובה של אלוהים היא בעצם: אתה לא מרכז העולם. אני מבין שאתם, בני האדם, חושבים שאתם מרכז העולם. אלוהים מנפץ את האשליה הזו, האשלייה שמאפיינת את ספר המקרא וגם את המחשבה שלנו כיום. אלוהים  אומר: למה שזה לא יקרה לך? ואז הוא נותן דוגמאות דווקא מהטבע, שבהן הוא מראה כיצד הוא אחראי על הטבע ותופעות הטבע, ודואג לעורב ולגוזליו, וממטיר גשם במדבר שאין שם בן אדם. למה הוא ממטיר גשם במדבר אם אין שם בן אדם? כי יש דברים בעולם שאינם קשורים בבן אדם. אז זו בעצם התשובה של אלוהים, שהיא מאד בעייתית למקרא, כי רגע, אז למה לשמור על מצוות אלוהים? אבל אלוהים כבר עשה את זה פעם, אם אנחנו חושבים על זה, בבראשית א’: למה נטעת עץ שאסור לגעת בו? למה עץ דעת? למה עץ חיים? למה אין לנו חיים נצחיים? למה הפיתוי 

אבל בואו נחזור רגע אחורה, כי הדואליות הזו נמצאת שם כבר מההתחלה, הכי התחלה שיש,  מסיפור הבריאה בבראשית, שמסופר פעמיים בשתי גרסאות מאד שונות

כבר בהתחלה, בלי להיות חוקר מקרא מדופלם, רואים את בראשית א’ שבאמת מייצג את העמדה שאנחנו רגילים אליה: אדם הוא נזר הבריאה, הוא נברא אחרון, יום שישי, אחריו אלוהים נח, הכול נברא עד אליו, ואז אלוהים בורא את האדם ‘בדמותנו כצלמנו’. אומר לאדם שהכל ניתן לו, לכבוש ולרדות. מיד אחרי זה אנחנו רואים סיפור שאפשר לראות בו כלל ופרט, אבל אפשר גם לראות בו סיפור אחר. יש על זה מחלוקת, אבל הטענה של חקר המקורות היא שזה מקור קדום יותר, בראשית ב’. ושם אנחנו רואים סיפור אחר לגמרי של בריאה שבו האדם נברא מתוך צורך: קודם יש גן ואין מי שיעבוד את הגן. אז אלוהים בורא את האדם, ממה הוא בורא את האדם? מן האדמה. זאת אומרת, הקשר שנוצר הוא של שילוש קדוש בין אלוהים – אדמה – אדם. האדם נוצר מן האדמה ואלוהים מפיח נפש חיה באפיו. יש לנו כאן קשר שהוא הרבה יותר גשמי גם עם אלוהים, בעוד שבבראשית א’ זה מנותק. אבל האדם הוא נוצר בשביל להיות מעין גנן, זאת עמדת הדיילות/ניהול שאנחנו מגלים בבראשית ב’. ושם לא נאמר דבר על נזר הבריאה או בדמותנו כצלמנו, אז לכן ההיררכיה נשברת שם, ואנחנו רואים חיבור אחר בין האדם לטבע. ובראשית ג’, שהוא מאותו מקור, אז שם יש את הנחש המדבר, שזה מאד מיתולוגי

 גן העדן של סיפור הבריאה השני הזה נשמע ממש כמו נארניה כי מסתבר שיש בו חיות מדברות. אז אם האדם הוא באמת נזר הבריאה, איך זה שהנחש כזה גאון

סיפור גן העדן, מה הוא מייצג? פחד מאד גדול ממשהו שהוא יסודי במחשבת ישראל: משעטנז, מעירוב. אסור לערב קטגוריות. עיסוק אובססיבי בקטגוריות, לא סתם פרויד אומר שהדת היהודית היא הפרעה טורדנית-כפייתית: מה מותר לאכילה, מה אסור לאכילה, מה מותר לקורבן, לבוש שמותר לגבר, עם מי מותר לשכב, עם מי מותר להתחתן, שמירה על קטגוריות של חי-צומח-מדבר וכו’. ההגדרות האלו – הגדרות שמייצרים, בין סוגי בני אדם, בין סוגי בני אדם וסוגי בעלי חיים, בין סוגי בעלי החיים – הן בעצם ההגדרות שמאפשרות את ההגדרה האולטימטיבית של אלוהים אחד מעל הכל. בחשיבה המאוחרת יותר אלוהים נהייה ממש מופשט, וככל שדמות האל הופכת מופשטת יותר, נדמה שאנחנו מתרחקים יותר מהטבע. החטא של אדם וחוה זה שהם ניסו להיות היברידיים, הם ניסו להיות סייבורג. ובאמת הנחש עומד על זה, הוא אומר: למה אלוהים לא רוצה שתאכלו? פן תדמו לו. לא תמותו, הוא רק לא רוצה שתהיו כמוהו! הוא לא רוצה שתהיו על-אדם. והנחש הוא היברידי כי הוא גם חי והוא גם מדבר, מה אתה בן אדם

הפעם הבאה שחיה תדבר במקרא, זאת תהיה האתון של בלעם, והסיפור שלה מדגים שוב עליונות מסוימת של החיה על האדם אל מול האלוהות; עליונות שהשתמרה אפילו בעולם החדש שמחוץ לנארניה, גן העדן

אתונו של בלעם, אני אוהבת אותה. אני חושב שזה יותר מעניין הסיפור של האתון שהיא לא רק מדברת, אלא היא רואה משהו שהוא לא רואה. נביא אמור להיות אדם שחוזה, זו מילה מקבילה, חוזה ונביא. ובלעם הוא בעצם עיוור. למה הוא עיוור? למלאך.  עומד מלאך בדרך שהם עוברים, הוא רכוב על האתון והיא מנסה להתחמק מהמלאך ובלעם לא מבין, הוא מרביץ לה, למה היא מתנהגת ככה. ותפתח האתון את פיה, והיא שואלת במילים שלנו: מה עשיתי לך רע, תגיד לי, אני אי פעם הייתי אתון לא טובה? והוא אומר לא, אבל באמת מה קורה? ואז הוא רואה. בעיני זו נקודה נורא מעניינת אם אנחנו חושבים שוב על המשולש הזה, אדם-חיה-אלוהי: מתי הוא רואה את המלאך, מתי נפקחו עיניו וראה את הייצוג האלוהי? כשהחיה הדריכה אותו למשהו. אולי כל החיות יודעות לדבר ומסתירות את זה מאיתנו? אולי הם יודעים עלינו דברים, ודי בטוח גם, את יודעת, אם אנחנו חושבים על אינסטינקטים חייתיים, יש איזו חכמה שהיא לא מדוברת. ולמה הרגע שבו החיה מתחילה לדבר זה הרגע שבו הוא רואה את המלאך, יש לו איזושהי תגלית? אולי זו סוג של ענווה, זאת אומרת, ברגע שהוא נהיה צנוע יותר והוא מבין שיש משהו שהוא לא הבין והחיה כן, הוא רואה

אבל בואו נחזור רגע לגן העדן, לא סיימנו שם. לפי סיפור הבריאה השני, יכול להיות שהאדם מקבל את היתרון שלו על החיה רק ברגע של הנגיסה בפרי עץ הדעת. אבל מהי התכונה הזו שנוספה לו? האם באמת אין אותה לחיות האחרות

הם קיבלו בעצם תכונה אלוהית, אפשר להגיד, וזו התכונה שכיום עדיין אנשים מצביעים עליה כתכונה שמבדילה אותנו מבעלי החיים: היכולת שלנו לחשיבה מוסרית, שאני מסייגת, אנחנו כבר יודעים שזה לא נכון, שבעלי חיים מסייעים ומגנים ואפילו בסיכון עצמי. מהרגע שאנחנו יודעים מה טוב ורע מתחיל המאבק, שזה מאד מוזר אם חושבים על זה. היית מצפה שאם אנחנו יודעים מה טוב אז לא יהיה מאבק. אם אנחנו יכולים לבחור בין טוב ורע, למה דווקא שם היא תחילת האלימות? החשיבה המוסרית היא היסוד האלוהי? היא הניצוץ האלוהי

אני חושבת שהיכולת של עץ הדעת היא פשוט יכולת ההפרדה וההבחנה עצמה. בעלי חיים לא מתעסקים עם טוב ורע, הם פשוט חיים לפי חוק טבעי שבו אין משמעות להפרדה הזו, מקום שהוא מעבר לדואליזם הזה. אנחנו אלו ששופטים בעלי חיים שהם עשו עכשיו מעשה של חסד ועכשיו הם טרפו או תקפו או נשכו וזה לא יפה. בשבוע הבא בחג פורים, גם אנחנו מצווים לשמוח ולשתות עד דלא ידע. מה זה עד דלא ידע? עד שלא נוכל כבר להבדיל בין המן הרשע למרדכי הצדיק, כלומר גם אנחנו אמורים לחוות רגע של שמחה כה גבוהה שמטשטשת את הקטגוריות בעולם הזה, אנחנו מקבלים הצצה אל מעבר לווילון של עולם ההפרדות שלנו, לרגע של גן עדן. ההיפרדות שלנו מהחיים לפי החוק הטבעי הזה והשינוי ביחסי האדם והחיה, מגיעים לנו כעונש עם הנפילה מגן העדן. העניין הוא שלא רק אנחנו נענשנו שם

רגע הגירוש הוא לא רק אסון לבני האדם בגלל שהם גורשו מגן עדן, זה אסון של בעלי החיים, שם באמת מתחילה השליטה, אפשר להגיד, של בני האדם בבע”ח. קודם כנראה חיו בשלווה וליקטו מהעצים. הבל מקריב קורבנות. למה? מי אמר לו שזה טוב בכלל? ואלוהים מרוצה. נח, המשמר הגדול, האקולוג, דואג לכל המינים ומעלה אותם לתיבה בשביל שהם ימשיכו לחיות בבריאה השנייה אחרי המבול. ומה הפעולה הראשונה שהוא עושה כשיוצאים מהתיבה? הוא מקריב קורבן. שבעיני זה אבסורדי קצת. זאת אומרת, טרחת, היית בתיבה 40 יום, 150 יום (תלוי לפי איזה פסוק אנחנו הולכים) ואז אתה בעצם הורג ומקריב את החיה עליה שמרת כל הזמן. הגורלות של האדם ובעל החיים הם קשורים. בעיקר במבול, אגב, בעלי החיים נענשים, תחשבי על כל אלה שנשארו מאחור! יש שני הסברים לפריצת המבול: אחד זה המעשים האנושיים שבע”ח נענשים על זה גם, ויש גם הצעה שגם הבהמה, כלומר מעשי האדם והבהמה, ובגלל זה המבול, זאת אומרת היה צורך לנקות את הכול לחלוטין. במדרשים מדברים על כך שהיה משכב אדם וחיה, אפרופו השעטנז, אסור לעבור על קטגוריות, אסור. וגם הנפילים ובנות האדם

אבל שותפות הגורל קיימת לא רק במי עשה את הפעולה, שותפות הגורל היא בעונש. טבעונים ופעילי זכויות בע”ח כיום מדברים על שותפות הגורל שבע”ח סובלים מהפעולה האנושית, הדוב שנעלמים לו הקרחונים בגלל הפעולה האנושית. תודה לאל שהקורונה ככל הנראה לא משפיעה על בע”ח. נראה שיש כשלון שני אחרי המבול, שאלוהים הריח את ריח הקורבן ושם באמת מתחילה אכילת הבשר, בבראשית ט’, כצו מובהק, אלוהי. ודי בצמוד לו נאמר שהוא הבין שיצר האדם רע מיסודו, מנעוריו. שזו אמירה נורא קשה כשקושרים אותה בעצם לאכילת בשר

אביגיל קוראת את כל הנושא הזה של הקרבת קורבנות אחרת: זה לא משהו שאלוהים צריך או רוצה, לא תמצאו בכל התנ”ך מקום שבו הוא מבקש “תשחטו לי כבש, בבקשה”. זו יוזמה של בני האדם שאלוהים נראה שנאלץ להשלים איתה ולהבין שככה אנחנו. זה כמו צורך שלנו שהוא גומל אותנו ממנו בהדרגה, כי נראה שככל שאנחנו מתפתחים הוא מוריד אותנו מזה, עוזר לנו לעדן את זה, למצוא תחליפים. למעשה, קורבן החיה הוא מראש כבר עידון של קורבן האדם

אנחנו יודעים שבגיא בין הינום (גיהינום, אגב) העמק בירושלים, שם יש גם שרידים, התקיימו טקסים של קורבן למולך. המקום שבו מקריבים אדם קיבל את השם גיהינום. הרי אין לנו גיהינום וגן עדן במקרא! ועקדת יצחק, שזה סיפור מאד חשוב בנרטיב היהודי, אומר את זה חד משמעית: להחליף את האדם בחיה. זה שעיר לעזאזל, יום כיפורים… החידוש המונותאיסטי – וזה שוב מצביע על הקשר הבלתי נפרד בין מונותאיזם למונו-אדם, לייחודיות האדם ולא רק האל – זה החידוש של ביטול קורבנות האדם. אנחנו יודעים שעבודה גדולה של הכוהנים, עבודת הקורבנות, זו עבודת האלוהים. והנביאים, הם זועמים על זה חלק מהנביאים, ירמיה, ישעיה “מה לי ולקורבנות האלו? הידיים שלכם אדומות”, אתם מנסים לזכך את עצמכם אבל אתם ממשיכים. וחשוב מאד לזכור שבטלו הקורבנות. לאחר חורבן הבית השני פסקו הקורבנות מן העולם, והתפילות, עיסוק במילה, הוא מייצג עכשיו את העליונות האנושית ולא ההקרבה. זו רפורמה ממש, במחשבה

היום לכאורה כבר אין קורבנות. אבל רק לכאורה. אביגיל טוענת שהם פשוט לבשו צורה אחרת

הקורבנות באמת פסקו והם עברו לצלחת. זה נהיה איזשהו פולחן חדש, פולחן האוכל, וכל כך הרבה תוכניות ריאליטי שבהן אנחנו רואים התעסקות בבע”ח שבכלל איבדו לגמרי את צלמם כבע”ח. דיברנו קודם על העידון. דווקא העידון הזה של המנות, העידון האסתטי, זו חזרה לקורבנות מסוג אחר, שמוגשים עם עלי כוסברה. יש לנו פה איזו סובלימציה אבל לא עידון, יש לנו פה גלגול, גלגול נשמות שעברו הקורבנות. כמו שאמר רמב”ם כשהוא התייחס לעקדת יצחק, היה צריך את שלב הביניים של קורבן האיל, קורבנות בע”ח, בשביל לסיים את המעשה הנורא של קורבן אדם. אז זה שלב ביניים שאנחנו עדיין נמצאים בו. בע”ח הם חלק מאד עיקרי בפולחן גם כיום: יש דיון על התפילין שעשויים מעור או השופר. אין הלכה כזו שהשמחה בחג כרוכה באכילת דג וכו’. ואז באמת יש את ההסבר שניתן שבעצם אנחנו מתמירים. אכילת בע”ח כסוג של התמרה היא עמדה מאוחרת, זה קיים בקבלה, בזרמים מיסטיים יותר, חסידות וכו’. אם דיברנו קודם על הדרגות של ההיררכיה – צומח, חי, מדבר (זה האנושי) – אז אם ע”י לעיסת החיה אנחנו מתמירים אותה לאדם, אז מה יתמיר את האדם לעל-אדם? מעניין אותי. כיום האדם גם יוצא משרשרת האבולוציה, האדם מוציא את עצמו גם, כבר לא שייך לכאורה לשרשרת המזון

אז מה באמת “אוכל” את האדם? סוגים של בעלי חיים בלתי נראים לעין, בתוך הגוף, וירוסים

וגם הסרטן, שמעניין שבחרנו בשם הזה. קורונה, אחת הסברות היא, שהיא פרצה בגלל שבי של חיות בר. ועדיין לא עושים את הקישור. אני חושבת שדי יש תמימות דעים שזה קשור ליחס שבין האדם והטבע

הצעה אחרת למה “אוכל” את האדם ומתמיר אותו זה אולי המוות. במוות, האדם מאבד את גופו החומרי ועולה למדרגה נעלה יותר

רמב”ם בעצם מדבר על המוות: כאשר מתים חובר השכל האנושי לשכל האלוהי, זה מן קשר כזה שייווצר. ומה זה אם לא סייבורג? ומה זה אם לא  להיות נפיל? אז האם תחיית המתים יכולה להיות חיבור בין השכל האנושי והאלוהי? רבי סעדיה גאון, כשהוא מדבר על תחיית המתים הוא מדבר בעצם על מן סוג של איפסון של הנפש, עד אשר תתאפשר תחיית המתים. וזה נורא הזכיר לי את העתידנים, או ריי קורצוויל שהוא רוצה לחיות חיי נצח, ואם לא נגיע לזה בזמן אז הם יקפיאו את עצמם עד אשר, הם יאפסנו את עצמם בעצם. היחיד שמדבר על תחיית המתים, על העולם הבא, זה דניאל. הוא בעצם צריך לתת הצדקה למוות על קידוש השם, כי הפרק האחרון כנראה נכתב קרוב לתקופת המכבים, אז דניאל פתאום מדבר על עמדה חדשה, שכנראה שואבת מהעולם ההלניסטי, שמדברת על העולם הבא. מתי תתאפשר תחיית המתים? כמו שדניאל שואל: מתי קץ הפלאות? אולי כשנחזור אחורה. אולי. אני חושבת שכשנחזור לצניעות, זו דעתי

תודה רבה לפליזה ואור זוהר על השיר קץ הפלאות מתוך האלבום החדש בשם הזה

אז אם ההפרדה הגדולה בין הקטגוריות של האדם לשאר בעלי החיים מתרחשת עם הגירוש מגן העדן, אז השאלה היא מהי המקבילה ההיסטורית של האירוע המיתי הזה. אחד הספרים שהשפיעו עלי מאד בשנות העשרים שלי היה “ישמעאל” של דניאל קווין. בדומה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה של דאגלס אדמס, שנותן פרופורציה פוסט אנושית על אי החשיבות של בני האדם, ישמעאל עושה את זה מנקודת המבט של החיה. קווין מציע לנו תרגיל מחשבתי ברוח סרטי “כוכב הקופים” כשהוא מספר לנו את ההיסטוריה שלנו ומפרש את התנ”ך, מנקודת מבטה של שימפנזה. החיה היא הישמעאל כשהאדם הוא יצחק. אצל דניאל קווין, גן העדן הוא עולם השפע וההרמוניה עם הטבע שחיו בו הציידים-לקטים, אז הגירוש מגן העדן הוא המהפכה החקלאית

ישמעאל הגורילה החכם טוען שהמהפכה החקלאית היא חרב הפיפיות של האנושות, מצד אחד היא הביאה לשגשוגו, ולמעשה היא שיעבדה את המין האנושי ולכן היא אסונו. יובל נח הררי מזכיר את זה שבעצם החיטה היא המשעבדת הגדולה של בן האדם. וישמעאל גם מעניין בהקשר נוסף, בהתייחסות שלו לבראשית א’: אנחנו גוזרים בעצם את עליונות האדם מכך שהסיפור מסתיים בו, זה בעצם מהווה סוג של היררכיה. ישמעאל מזכיר לנו שחשוב לזכור שהאנושות עומדת מאחורי הסיפור, ולכן נקודת השיא היא בריאתה. והוא מציע מן תרגיל מחשבתי בו מדוזה כלשהי, היא מספרת את ההיסטוריה/ מיתולוגיה של המדוזות, ושם הסיפור כנראה היה נחתך בשלב אחר, מוקדם יותר או מאוחר יותר. מי יודע מה היה אחרי היום השישי, נגיד, בסיפור אחר? מה נברא ביום ה-13 שלא סופר לנו עליו? יש את המדען היפני הזה, שכחתי את שמו, שעוסק בחקר המדוזות ובחיי הנצח שהן מייצגות, הרבייה שלהן היא אוטונומית וגם היכולת שלהן להחלים. ובאמת הבנתי שמדענים, בהקשר של חיי הנצח האנושיים, הם מנסים ללמוד מהמדוזות כיצד לעשות את זה, אז באמת מי עליון? אולי הן על-אדם

אולי המדוזות באמת נבראו ביום ה13 והספיקו לאכול מעץ החיים. העליונות של האדם נקבעת על פי יכולות כאלו או אחרות, ואנחנו נוטים להבליט את ערכן של יכולות כמו שפה, מוסר, ושימוש בטכנולוגיה, יכולות שנותנות לנו יתרון, בעוד שאולי יכולות ראיה ושמיעה של ספקטרום רחב יותר, או חיי נצח, אולי צריכות להיחשב יותר. אם אנחנו בוחרים מה נחשב אז ברור שהמשחק מכור לטובתנו. ואנחנו גם מרמים על ידי לקיחת יכולות מבע”ח אחרים

אם חושבים על זה, אנחנו לוקחים מבעלי החיים כל כך הרבה. אם קודם ניסינו לחקות אותם ואז התחלנו לקחת מהם; קודם אנחנו קוצרים איברים, בהמשך נקצור גנים, זה רק המשך של אותו הדבר. אבל המדוזה מגלמת משהו אחר, שזה לא רק יכולת פיזית, זה כבר משהו אפשר להגיד אפילו מיסטי, יכולת הנצח הזו, זו בעצם חזרה לגן עדן

אז בואו נדבר באמת על העתיד האוטופי הזה לפי התנ”ך. כי כל התנ”ך עוסק בכמה חשוב לשמור על כל ההפרדות הטהורות הללו, אבל זה לא מצב טוב מבחינתו, המצב האידאלי הוא דווקא החזרה לגן העדן, למקום שלפני ההפרדה

אנחנו רואים את זה גם בחזונות של נביאים מסוימים, שהם מדברים בעצם על חזרה לגן עדן, ושם נמר ירבוץ ליד גדי והדוב עם הפרה. חזרה לגן עדן היא סמל לביטול אנתרופוצנטריות, כולם יהיו שווים ביחד כמו שהיה פעם. סביר מאד להניח אם קוראים בבראשית א’, שהתזונה של כל בע”ח הייתה צמחית, הייתה משותפת. אנחנו רואים את הפסוק שמדבר על “וכל זרע וכל עשב”,  זאת אומרת שזו התזונה שניתנה גם לאדם וגם לכל בע”ח, כנראה גם לטורפים. המעגל ייסגר כשנגיע חזרה לגן עדן וזה לא בהכרח כשנמות, אלא פשוט החזרה הרעיונית. ובאמת הרב קוק מדבר על זה גם, על חזון הצמחונות והשלום, כאשר האנשים יהיו מוכנים לזה, השעה תהיה נכונה, אז באמת התזונה תהיה טבעונית, כפי שהיא הייתה. אז ביטול ההיררכיה הוא לא רק ביטול ההיררכיה האנתרופוצנטרית, אלא גם ביטול היררכיה של טורפים. כשאני מסתכלת במקרא על מקומות מסוימים שנדמה שהם חותרים תחת התפיסה האנתרופוצנטרית, אז בעצם הם מדברים לא בשפה פוסט הומניסטית אלא בשפה פרה-הומניסטית, קדם-אדם. לפני שהתחילה המחשבה היהירה האנושית, היה עולם פחות מרובד, פחות בינארי  

אז הנה משהו שמסקרן אותי: אם העתיד, שהוא העבר, קשור בקריסה של הקטגוריות, ואם “מטבעונות באנו ואל טבעונות נשוב”, אז נראה לי שהזמן הזה שאנחנו חיים בו עכשיו הוא באמת זמן משיח, קץ הפלאות של דניאל. אחוז הטבעונים בעולם, ובאופן חריג ומוביל בארץ, עולה ועולה. הפוסט מודרניזם והפוסט הומניזם מובילים מגמה של טשטוש בין כל הקטגוריות, לא רק אדם חיה אלא אפילו גבר ואישה, אולי בבחינת חזרה לסיפור הבריאה הראשון שבו יש פה ישות אחת שנבראה גב אל גב, משהו פחות בינארי. אז למה הדת נלחמת בכל הטשטוש הזה במקום להתלהב שאוטוטו גן העדן

יש פה ביטול של קטגוריות, והמחשבה הפוסט מודרניסטית גם יש לה שאיפה רבה לדקונסטרוקציה, היא בעצם הריסה בשביל חזרה, חזרה לימי גן עדן. הנביאים בתנ”ך הם כל הזמן אומרים לבני האדם: שנו את מעשיכם, אם לא, יהיה אסון. למה אנחנו מחכים? לא באנו להפוך לקטגורית דומם, כן? באנו לאתגר את השיח ולהצביע על מקומות מסוימים: האם האדם ייחודי? האם לאדם ניתנה רשות לכבוש ולרדות? עד כמה? עד איפה? לבחון את האפורים, את המקומות האלה שאפשר כן לתקן. ובסדר, גם אם לא נגיע לחזון האוטופי ונמר וגדי וכו’, אפשר לצמצם את הפגיעה, זה הכול


אנחנו נחזור לשאלות כאלו מכיוונים אחרים לגמרי בפרקי המשך. בינתיים, ה”טייק אווי” שלנו זה שגורלו של האדם והאל המונותאיסטי שהוא נברא בצלמו, קשורים זה בזה. ולא סתם אחרי שניטשה הכריז שאלוהים מת, גם הנברא בצלמו החל לאבד את מקומו במרכז העולם. ניטשה הציע שהדרך לעל אדם היא דווקא במציאות ללא אל, אבל אולי אנחנו בוראים לעצמנו אל חדש בדמות הטכנולוגיה כדי להגיע לעל-אדם? בפרק הבא נעסוק בקשרים עכשוויים יותר בין דת וטכנולוגיה

ולפני סיום, לכבוד פורים, אני רוצה להציע משלוח מנות בדמות המלצה על פודקאסט אחר. המצב הפוסט אנושי עוסק במגוון רחב מאד של תחומים אבל אחד הנושאים ששייכים לנושא שלנו, וככל הנראה לא נעסוק בהם, זה נושא החלל. אז אם אתם מתעניינים בנושאים פוסט אנושיים וחסר לכם פודקאסט על חלל, אני רוצה להמליץ על פודקאסט חדש, ממש טרי מהתנור, בשם ננו חלל, שמארח בכירים בתחום החלל, למשל בפרק האחרון שלהם הם ראיינו את אילן שיקאר שלנו שיוצא למאדים, אז חפשו אותם באפליקציות הפודקאסטים השונות או כנסו ללינק. אל תשכחו לבקר אותנו בפייסבוק או באינסטגרם בין הפרקים, יש שם עוד חומרים מעניינים, אז שיהיה לכם חודש שמח ולהשתמע בעוד שבועיים

?רוצה לקבל מייל ברגע שהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה נוספת

למאמריה של אביגיל בר-לב בנושא באתר 929 תנ”ך ביחד

בר-לב, אביגיל. ספר איוב ככלי לתיקון אקולוגי. הרצאה שניתנה במסגרת כנס “מתקופת הברונזה לתנועה הציונית ב13 פרקים” באוניבריסטת תל אביב, 21 למאי 2018

לונדין, חגי. (2009). על הרמוניה, צמחונות ושלום: קווים לדמותו של העולם העתידי, על פי מאמרו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק “חזון הצמחונות והשלום”. הוצאת ראש יהודי

סינגר, פיטר. (1998). שחרור בעלי החיים. הוצאת אור-עם: תל אביב

פאטרסון, צ’ארלס. (2006). כל יום הוא טרבלינקה: יחסינו לבעלי חיים והשואה. תרגום: עודד וולקשטיין. הוצאת פרדס

Ehrenfeldת David W. and Bentley, Philip J. (2001). “Judaism and the Practice of Stweradship”, in: Martin D. Yaffe (Ed.), Judaism and Environmental Ethics. Lexington Books: Plymouth, UK.

Koosed, Jennifer, (2014). The Bible and Posthumanism, Atlanta, GA: Society of Biblical Literature.

Ferrando, F. (2016). “Humans Have Always Been Posthuman: A Spiritual Genealogy of the Posthuman” In: Banerji, D., Paranjape, M.R. (eds.) Critical Posthumanism and Planetary Futures, Springer, pp. 243-256

Midgeley, Mary. (1983). Animals and why they Matter: A Journey Around the Species Barrier. Penguin: Harmondsworth

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

2 thoughts on “פרק 18. התנ”ך, כפי שסיפר לי הנחש. עם אביגיל בר-לב

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

<span>%d</span> bloggers like this: