Category Archives: Podcast

הספרות העכשווית כבר לא אוטופית ולא דיסטופית. היא לא מנסה להחזיר את הגיבור שלה הביתה או לחפש עבורו צדק. היא מדמיינת עבר חלופי כדי להציע עתיד חלופי, מערערת את התחושה שהעתיד ידוע, ומסמנת אחריות הדדית וקשרים בין אנשים כמה שעושה את הסובייקט ומה שחשוב באמת. ד”ר קרן עמרי סוקרת את המגמות הפוסט הומניסטיות בתרבות, דרך סוגות כמו אפרו-פוטוריזם והיסטוריה חלופית

הפרק מתחקה אחר גלגוליו השונים של מוטיב תרבותי עתיק יומין: האישה והדרקון. ראשיתו כבר בחיבור בין אישה לנחש בגן העדן, ואולי עוד הרבה לפני כן, כשהשניים היו כוח אנדרוגיני אחד. ביוון העתיקה ובנצרות הדמויות הופרדו, מוגדרו בבירור, שויכו מי לטוב מי לרע, קובעו בתבנית מאבק משולש של אביר, דרקון ונסיכה, אך באמנות נותרו ספיחים חתרניים למסרים הללו, שמתפרצים כיום דרך אמנות הפנטסיה, המבקשת להשיב את העוצמה הטרום-בראשתית, המורכבות, והפלואידיות לחיינו, דרך השימוש במוטיב זה. מלילית, דרך מרגרט הקדושה, ועד לדאינריז טארגאריין – על האחר/ת האולטימטיבי/ת אז והיום.

ימי הביניים הוגדרו על ידי המעבר לרנסנס שבו התפתח ההומניזם המערבי. כיום, כשהפוסט הומניזם חותר תחת הנחות ההומניזם, מה שמתפרק נראה ומרגיש קצת כמו מה שהיה לפניו. חזרה לימי הביניים היא מטפורה שלילית, אך ימי הביניים היו תקופה רב תרבותית עם המון חדשנות, שבה נולדה התרבות הפופולרית הדתית שעיצבה את תרבות המדיה והזירה הדיגיטלית בימינו. כשאנחנו שומעים ולא רק קוראים ספרים, מדברים בתמונות, ערך הפרטיות מתמסמס, ובעלי הפלטפורמות מתנהלים כלורדים פיאודלים, אנחנו מעצבים עתיד שדומה מאד לעבר הימי ביניימי.

אם האדם הוא הסיפורים שלו על עצמו, אז מי הוא המין האנושי? מהסיפור הראשון על כישלון האלמוות ועד לאפשרות של הסיפור האחרון על כישלון הזיכרון, הפרק מנווט ברשת התרבותית של הנרטיב האנושי עם הקברניטה נועה מנהיים, ומראה כיצד תמיד היינו פוסט אנושיים. דרך המפלצות שבראנו בדמיון ובמציאות, השערים במציאות שדרכם ניסינו לעבור לממלכת הדמיון, הסיפורים על טכנולוגיה והסיפורים כטכנולוגיה, וכלה במוטציות האבולוציוניות שסיפורים עוברים בימינו עד כדי איום במות הנרטיב

מהי הסכנה האמיתית בדיפ פייק ופייק ניוז? מדוע שיתופים ברשת הם סוג של מגדל בבל אפיסטמי שמקשה על רכישת ידע והגעה להאמנה אחראית? האם מכונה יכולה לתת עדות במובן הפילוסופי, או שאולי העניין הוא שגם בני אדם לא תמיד עומדים בסטנדרטים האלו? פילוסופים לא שאלו עד כה, כיצד התלות שלנו בטכנולוגיה שדרכה אנחנו רוכשים ידיעה, משפיעה על היכולת שלנו לדעת. ד”ר בועז מילר מפתח אפיסטמולוגיה חברתית של טכנולוגיה, ממשיג את השפעתן של האפשרויות הטכנולוגיות החדשות שנפתחות בפועל על מושגי יסוד בתורת ההכרה, ומציע כפתרון את האפשרות להטמיע נורמות ולייצב אותן באמצעות הטכנולוגיה עצמה.

הנחות היסוד הכי בסיסיות של הסוציולוגיה הפסיקו להיות רלוונטיות בעולם הדיגיטלי. פרופ’ אורי שוורץ כתב ספר שמסביר מה באמת נשתנה ולמה זה משמעותי. מאינטראקציות שהפכו לחפצים, דרך הון חברתי בצורת עוקבים שהפך למשאב קריטי בדומה לכסף, ועד לכח האלגוריתמי, שהפך את הרישות החברתי מצורה לייצג את החברה, לדרך למשול בה. כל זאת מוביל לחשיבה חדשה על כח כיום, כמשהו שאינו עובר עוד דרך תודעת האדם, ולכן גם אינו יכול להתממש באופן דמוקרטי.

הברמס אמר שאם נעקוב אחר האוטומטון, נגיע מהנאורות למחנה הריכוז. פרופ’ יוחאי עתריה חוקר את הקשר בין טכנולוגיה לטראומה, וחושב שגם שלטון התבונה וגם היפוכה הרומנטי של החזרה לטבע, תורמים לקריסת האנושי. עתריה הולך בדרכו של היידיגר, וחושב שאנחנו לא מבינים מהי טכנולוגיה, וממעיטים בערכו של הכח שיש לה להניע אותנו לפעולה. הוא חושב שהפרויקט העיקרי של המדע כיום הוא ליצור את הדופלגנגר, הכפיל האפל שמבשר את מות האדם. ומעל הכל מרחפת השאלה האם ניתן להטיל עלינו את האחריות לחורבננו, או שמא אנו נשלטים על ידי כוחות דטרמיניסטיים כמו הגנים שלנו או הטכנולוגיה האוטונומית?

האם התודעה שלנו היא אשליה בגלל שהיא פרטית ובלתי מדידה? ד”ר ניר להב מציע לחשוב על תודעה כעניין יחסי, כמו המהירות, וכך ייפתר כל המסתורין סביב ‘הבעיה הקשה של התודעה’ שהגדיר הפילוסוף דיוויד צ’למרס. התיאוריה הפיזיקלית החדשה עוזרת להבין גם מדוע לבינה מלאכותית אולי יש אינטליגנציה אבל אין מודעות, מדוע אין דבר כזה זומבי פילוסופי, ומעודדת רוחניות חילונית

אלגוריתמים לא יחליפו עיתונאים/ות כמספרי סיפורים וממסגרי אירועים חדשותיים, אבל הם כבר קובעים סדר יום וממלאים פונקציות עריכה; כשתבינו איזו טכנולוגיה מורכבת ומסועפת היא שפה במוח שלנו, תבינו מדוע אף ממשק מחשב לא ילכוד או יבטל אותה, אבל בהחלט יהיו לנו ממשקים שיתרגמו לטקסט מחשבה או תנועה שלנו, זה כבר קורה; ביזמות יש אלמנטים של אקטיביזם מצד אחד וגורואיזם דתי מצד שני, ולא בכדי האתוס היזמי גובל לעיתים בהונאה, כמו בסיפורים של אובר תראנוס וויוורק; עולם הניפטי מיזג את שוק האמנות עם השדה האמנותי, בייחוד במקרה של אמנות גנרטיבית. נוצר מצב שדור צעיר של אמנים נכנס לבועה/תרמית פירמידה שבה אין ערך ליצירה מלבד פוטנציאל הסחירות הדיגיטלי שלה. פרק לייב חגיגי עם ארבע שיחות על הבמה.