פרק 54. המצב הפוסט-מצבי: סוציולוגיה דיגיטלית עם פרופ’ אורי שוורץ

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

הרשת החברתית מציגה תשובה חדשה לשאלת היסוד אולי של הסוציולוגיה, שזה מה הדבק של החברתי? מה שאני טוען הוא, שהרשת מפסיקה להיות דרך לייצג את החברה, ומתחילה להיות דרך למשול בחברה

פרופ’ אורי שוורץ

בפודקאסט הזה תהינו לא פעם האם תיאוריות על המציאות, שנוצרו לפני מאה שנה ויותר, עדיין עוזרות לנו להבין את המציאות בעידן הדיגיטלי והפוסט אנושי, או שיש צורך בתיאוריה חדשה. בפרק הנוכחי אנחנו מעדכנים את הסוציולוגיה לעידן הדיגיטלי

הנחות היסוד הכי בסיסיות של הסוציולוגיה כדיסציפלינה עוצבו במאה ה19, חלק מהזרמים באמצע המאה ה20, מתוך מציאות סוציו-טכנית שונה, ולכן המון הנחות על מה מובן מאליו, הנחות יסוד כאלה על העולם, הפסיקו להיות רלוונטיות בעקבות דיגיטליזציה

זה היה האורח שלנו, פרופ’ אורי שוורץ

פרופסור-חבר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן, ראש המגמה החדשה שלנו לתרבות דיגיטלית, מגמה לתואר שני

אורי כתב בשנה שעברה ספר פורץ דרך, שמזהה מה באמת חדש בעולם הדיגיטלי, ואיך חושבים את זה דרך מושגים סוציולוגיים. על זה נדבר היום


כרמל: במאה שעברה, הנחת היסוד המובנית מאליה הייתה, שאינטראקציה חברתית מתרחשת פנים אל פנים במרחב פיזי משותף. אם היא לא כזו, אז כנראה שזו לא אינטראקציה חברתית. אם זה קורה במדיה, אז זה ייצוג בלבד, ולייצוגים יש עולמות תיאורטיים משלהם, שלא קשורים לעולם של החברתי (תקשורת, אמנות וכו’). זה היה כך עד שהפוסטמודרניזם ערער על האבחנה בין ייצוג לאיזשהו מקור, בין הפיזי לסימבולי. אבל עדיין, גם בשנות התשעים, זה לא היה מובן מאליו בכלל, שמה שקורה באינטרנט הוא בכלל אינטראקציה חברתית שצריכה לעניין את הסוציולוגיה. הפסיכואנליזה, למשל, ראתה בסייברספייס עולם פנטזיה בלבד, שבו למילים אין את אותה המשמעות שיש למעשים. ואני זוכרת מרואיינת של הפסיכולוגית שרי טרקל, שלא התרגשה מזה שבעלה עושה סייברסקס בצ’טים, בתקופה שבה היה רק טקסט ברשת. זו לא בגידה, היא אמרה, זה כאילו שהוא כותב ספרות ארוטית עם נשים אחרות, זה לא מזיק

היום כמובן המצב שונה, אבל הסוציולוגיה, שהגיעה באיחור למסיבה, טועה כעת בכיוון השני. היא טועה לחשוב שאינטראקציה חברתית ברשת היא בדיוק כמו כל אינטראקציה חברתית רגילה, מלבד זה שהמרחב לא פיזי. אורי שוורץ, שחקר מקרי בוחן דיגיטליים עוד הרבה לפני שזה היה “קול” בסוציולוגיה, משתמש במושגים הסוציולוגיים הקלאסיים כדי להראות לנו מה באמת נשתנה באינטרנט הזה מכל הסביבות. בפרק הזה נפתח בקצרה ארבע דוגמאות יסוד מהספר שלו. הראשונה, ואולי הבסיס לכל, היא טבעה של האינטראקציה עצמה, שאותה הסוציולוגיה מבינה דרך תיאוריית האינטראקציה הסימבולית

אורי: ההתמקדות הייתה בתקשורת ממרחק, שהיא לא לב העניין. לב העניין הוא זה, שאינטראקציה הייתה פעם משהו שמתפוגג ברגע שהוא מתרחש, והפכה לייצור של חפצים, והחפצים האלה ממשיכים להתקיים, ויש להם השפעה בעולם, אני חושב שזה לב העניין. רוב הפעולות והאינטראקציות שלנו משאירות עקבות, והעקבות האלו הם הרבה פעמם טוטאליזציה של כל מה שקרה בינינו. אינטראקציוניזם סימבולי, אחד הזרמים הכי מרכזיים בסוציולוגיה האמריקאית ובסוציולוגיה בכלל במאה העשרים, מניח שהחיים שלנו הם רצף של אינטראקציות. ההנחה היא שאנחנו באינטראקציה נושאים ונותנים על השאלות מי אנחנו, מה קורה כאן לעזאזל, ומתוך זה ההנחה היא שיש לנו מרחב של אוטונומיה לייצר הסכמות זמניות, שלא מוכתבות ע”י איזה סדר גדול. מרחב להציג את עצמנו, מרחב לשאת ולתת על מה קורה פה. כל זה נשאר נכון. אבל האינטראקציוניזם דמיין את החיים החברתיים כמו רכבת קרונות, שכל קרון כזה הוא סיטואציה. החיים החברתיים הם סיטואציות תחומות, וכל סיטואציה כזו היא בזמן מסוים, במקום מסוים, ועם סט סגור וידוע של משתתפים

למה זה חשוב? כי אם אני לא ידוע מי איתי בחדר… עכשיו למשל, אני נמצא אתך, כרמל, בחדר. אבל אם היו פה בחדר עוד אנשים, ההגדרה של הסיטואציה הייתה משתנה. האופן שבו אני מציג את עצמי היה משתנה, אולי להורים שלי אני רוצה להציג את עצמי באופן שונה. המחשבה הזאת שהחיים החברתיים הם רצף של סיטואציות תחומות, מנותקת מהמציאות. האינטראקציה הפכה במידה רבה לייצור של אובייקטים, ייצור משותף של אובייקטים. שיחה בווצאפ, כל המידע שעובר בין הצדדים מתועד. השיחה היא חפץ, ועכשיו אפשר להעביר את היד ולחלוק אותו עם אדם אחר שלא נמצא בסיטואציה, ולצרף אותו. המושג הזה של דואליות אינטראקציה-חפץ. חפצים ואינטראקציות, שהם לכאורה דברים כל כך שונים, הפכו להיות אותו דבר, ולכן הם מתנהגים אחרת מאינטראקציות, ואחרת מחפצים, וצריכים להבין מה אנחנו עושים איתם

הדואליות של אינטראקציה חפץ מזכירה לי מאד את ההמשגה הבלשנית של שנות התשעים, של ההוויה הדיגיטלית כ”כתיבור”, דואליות של כתיבה ודיבור, שזה משהו חדש שהוא לא בדיוק דיבור, אבל גם לא בדיוק כתיבה, וגם לא סתם רמיקס ביניהם. זו גם הדואליות שלדעתי נמצאת בשורש של מה שאורי מזהה. החפצון של האינטראקציה מתאפשר בגלל שהיא כתובה וקלה ללכידה ושיתוף, שזה שונה מהעולם הישן שנסמך בעיקר על אינטראקציות דבורות ארעיות. בואו ניקח עוד דוגמא לחפצון כזה של אינטראקציה מתוך אחד המחקרים של אורי

סיפור שאני נורא אוהב זה הסיפור של הקבוצה הישראלית “גברים בפייסבוק“, שנורא נהניתי לחקור אותה. אז גברים בפייסבוק, למי שלא מכירות ומכירים, היא קבוצה שמעלים אליה צילומי מסך, כל הספקטרום של ההטרדה המינית מצד גברים בפייסבוק. וכשקוראים את השיחות של המוטרדות עם המטרידים, הרבה פעמים הן אומרות להם שהשיחה הזאת עולה לרשת. הן צוחקות עליהם באופן שמאד ברור שהמטריד לא יבין, על זה שהוא עילג, שהוא לא מספיק מתוחכם. האינטראקציה הזו היא לא עם האיש שמטריד אותן. הוא נמצא באינטראקציה עם אישה שהוא מטריד. אותה אישה או נערה נמצאת באינטראקציה עם חברות הקבוצה. בזמן אמת היא מדמיינת, היא עושה פרוטנציה, היא כבר בעתיד שלה. היא יודעת שמה שהיא עושה עכשיו זה לייצר חפץ שהיא תחלוק עם הקבוצה. המודעות הזו מארגנת את היחסים החברתיים אחרת. ובגלל שרוב היחסים החברתיים, או חלק עצום מהם, מתווך על ידי מדיה חברתית או טכנולוגיות אחרות, שמחפצנות את האינטראקציה, אז יש לנו השפעה מאד מהותית על איך אינטראקציות מתרחשות, על הפנומנולוגיה שלהן, ועל יחסי הכח שלהן. כי מה שמעצים את אותה אישה שצוחקת על האיש שמטריד אותה, זה הנוכחות של הקבוצה שלא נמצאת איתה פיזית באותו רגע, זה הקהל המדומיין העתידי הזה

החוקרות דנה בויד ואליס מארוויק הציעו כבר לפני עשור את המונח “קריסת הקשרים”. הכוונה למצב שבו אנחנו לא יכולים/ות יותר להתאים את עצמנו להקשר נתון, כי הסיטואציה הדיגיטלית נזילה מאד ולא תחומה בבירור. בפרופילים שלנו יש גם משפחה, וגם חברי עבודה, וגם זרים, ואנחנו לא יודעים בדיוק למי אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים. אנחנו גם לא יודעים אם נעמוד מאחורי מה שאמרנו הדקה גם בעוד עשור. בעידן האלגוריתמי, קריסת ההקשרים הזו מחריפה

מי שמחליט מי נמצא בחדר זה אלגוריתם, שכל הזמן מחשב את הקהל. החישוב הזה משתנה מרגע לרגע ולכן אני לא יכול לחזות בעצם מי הקהל שלי. בדרך כלל הקהל שלי הוא חמישה אנשים, אבל אני אגיד עכשיו משהו מעניין, חמשת האנשים האלה מאד יתלהבו ממנו, האלגוריתם יראה שהם מגיבים, יפיץ את זה לעוד ועוד אנשים, ופתאום מיליון איש נחשפו לשיחה הזאת, ולהם יש הנחות שונות והם מפרשים אותה באופן אחר. ואז יחסי הכח כבר לא תחומים בתוך הסיטואציה, והמידע לא תחום בתוך הסיטואציה. יש לנו בעצם מרחב חברתי שהוא פוסט סיטואציוני. איך עושים מחקר של חיים חברתיים פוסט סיטואציוניים, שלא מאורגנים יותר בסיטואציות? איך אנחנו מייצרים סוג של אינטראקציוניזם, שאני מכנה אותו “אינטראקציוניזם של מרדף”; זה לא להניח שיש סיטואציות תחומות, אלא לראות איך שחקנים מדמיינים אינטראקציות כתחומות, תוחמים אותן, פורמים את התחימה הזו, מה קורה להם, לעקוב אחרי הביוגרפיות שלהם

גופמן אגב, הרבה פעמים מאשימים אותו שהוא לא הבין טכנולוגיה והתעלם מהעולם החומרי. בעיני זו האשמה מופרכת. אבל גופמן הבין את זה כשהוא כינה את החברה המודרניסטית של המאה העשרים “החברה המוקפת חומה”, חברה שבה רוב האינטראקציה היא בתוך חדרים תחומים. אז יש לנו אבחנה בין קדמת במה לאחורי קלעים, כי יש קיר שתוחם את זה, אנחנו יכולים לדעת מי נמצא באינטראקציה. ברחוב, אם אני, את, ואדם שלישי, נמצאים במרחק של 50 מטר זה מזה, אני רואה את שניכם אבל אתם לא שומעים ורואים אחד את השני אולי. יש לנו איזה רצף, הקירות סוגרים את הרצף. ומה שקורה היום, שאלגוריתמים שמקבלים החלטות על סמך מפות רשת, מפות של יחסים חברתיים שנובעים ממעקב מתמיד אחר האינטראקציות שלנו, מחליפים את הקירות. ומהבחינה הזאת, הם מבנים אינטראקציות באופנים אחרים. הם מכניסים פתיחות לאינטראקציה, שלא נובעת מהעובדה שהאינטראקציה הזו משאירה לנו מקום למו”מ, או מזה שהאינטראקציה סגורה ולכן יחסי הכוחות מבחוץ לא נכנסים אליה, אלא להפך.  מזה שאנחנו לא יודעים מתי הם ייכנסו. מזה שאנחנו לא יכולים לשלוט בזה. יש לנו סוג אחר של אי ודאות ופתיחות שמארגן את האינטראקציה, שהתיאוריה הסוציולוגית צריכה לשים אליו לב

אז האינטראקציה זה המושג הראשון שטיפלנו בו, בואו נעבור לדוגמא השנייה. מושג סוציולוגי ותיק שני שנדגים את ההשתנות שלו, הוא מושג ההון החברתי של פייר בורדייה

הון חברתי הוא הרעיון שהקשרים שלנו הם משאב שנותן עמדת יתרון. מי הם החברים שלנו, מי האנשים שאנחנו מכירים, ממי אנחנו יכולים לבקש טובה, לעשות מוביליזציה למשאבים שהם לא ישירות שלנו. אולי אין לי המון כסף, אולי אין לי המון כח פוליטי, אבל אני יכול לעשות שימוש בכסף או בכח פוליטי או במידע, של אנשים בסביבתי. מה קורה להון חברתי כשהרשתות החברתיות שלנו מחופצנות? ההון החברתי הזה, אני אטען, מקבל קיום חומרי דיגיטלי. רשימת העוקבים שלנו היא סוג של הון. אנשים שאם אני ארצה לחפש עבודה, אספר על זה, ואולי דרכם אוכל להגיע לעבודה. אם אני אנסה לשכנע אנשים לצאת למחאה מאד צודקת שאני מארגן, אולי הם יבואו להפגנה. אני אוכל לקבל את תשומת הלב שלהם ואגייס אותם לפרויקטים שלי. הרשת עושה לקשרים חברתיים כמה דברים. קודם כל, היא מחפצנת אותם, הופכת אותם לרישום קבוע, ואז הם גם לא דועכים. הון חברתי מאורגן במידה רבה סביב מוקדים מוסדיים – המשפחה, מקום העבודה, בית הספר – עזבנו את בית הספר, לא נראה יותר את האנשים האלה, ההון הזה ידעך. עכשיו, בהשקעה של מעט מאד זמן, אני יכול להמשיך לתחזק את הקשרים האלה. אני מספר משהו פעם אחת, אלפי אנשים שונים יכולים להיחשף אליו. אני לא צריך להשקיע יותר זמן בשביל לשמור על קשר עם יותר אנשים, לכאורה. אז יש לנו מנגנון שמשמר, מייצב הון חברתי ומחפצן אותו

אז קודם כל הוא הופך להיות יותר חשוב. כשבורדייה כתב, עיקר מה שעניין אותו היה ההון התרבותי, האופן שבו ידע והיכרות עם תרבות גבוהה, משלב לשוני, טעם, דברים מהסוג הזה, מספקים לפרט עמדת יתרון, כמובן באופן שמשעתק מדור לדור הבדלים מעמדיים. ההון החברתי היה הרבה פחות מרכזי. אנחנו רואים פתאום שהמון שדות  – שדה המחאה החברתית, אפילו השדה האקדמי – מתארגנים סביב המרדף אחר הון חברתי מחופצן, אחר עוקבים. בורדייה מניח שכל שדה, כל תחום פעילות תרבותית הוא מן סוג של משחק חברתי תחרותי, שבו יש סוגי הון ייחודיים לו. אנחנו רואים פתאום שבכל השדות האלה, עוקבים הופכים להיות סוג מאד מרכזי של הון. אני חושב שהון חברתי הפך להיות דומה לכסף. לפעמים, אגב, ממש ממירים אותו בכסף, כשתאגידים מציעים לנו לעשות לייק ולקבל הטבה. אגב, לא רק תאגידים, קולנוענים צעירים שאומרים תעשה לייק לסרט שלי, והמאה הראשונים שיעשו יקבלו כרטיס להקרנת הבכורה בסינמטק

אבל הוא דומה לכסף לא רק בזה שהוא שווה כסף, גם תרבות שוות כסף. אני טוען שעוקבים הופכים את ההון החברתי למאד דומה לכסף משום שהוא אבסטרקטי. זה לא המון קשרים שכל אחד מהם שונה, יש לזה מספר. אם הון חברתי בעבר היה מבוסס על רגשי הכרת תודה, על רגשי סולידריות, רגשי חובה, פתאום זה משהו שקיים מחוץ לנו. ומשום שהוא קיים מחוץ לנו אפשר לנהל אותו, לשלוט בו בצורה ריכוזית, כמו בכסף. אפשר לפחת את הערך שלו. פייסבוק יכולה להחליט, שעכשיו האחוז מהעוקבים שלנו שייחשף למה שנעלה יפחת, אם לא נשלם לה. היא אכן עושה את זה מפעם לפעם. זה פיחות. היא יכולה להפקיע אותו, נסגור לך את החשבון, זה מה שקרה לדונלד טראמפ. יש כאן הון פוליטי בצורה של עוקבים – יכולת לגייס אנשים לעשות דברים, לא יודע, לעלות על הקפיטול – שפתאום הופקע, ההון הזה כבר לא שייך לו. פייסבוק אמרה ב2011, להפיל את מובארק מטרה לגיטימית, אתם יכולים להשתמש בהון החברתי שצברתם כדי לגייס את חבריכם להפיל את השלטון של חוסני מובארק. אבל להפיל את השלטון הישראלי בגדה? (הייתה יוזמה כזו באותה תקופה שצברה תאוצה) – העמוד הזה נסגר. יש דברים שלשמם אתם לא יכולים להשתמש בקשרים שצברתם. עמוד הוא סוג של התארגנות, היא צוברת עוד ועוד עוקבים, ומרגע שפייסבוק מחליטה לפרק אותה, זה כח משילה, זה כמו פירוק התארגנות בלתי חוקית. זה כח מדינתי של משילה

יש איזו נטייה לצמצם את מה שעושות רשתות חברתיות להגבלת חופש ביטוי. זה לא חופש ביטוי. לפרק התאגדות זה חופש ההתארגנות, חירויות אחרות, אלו שאלות של משילה. אלו מרחבים של אינטראקציה חברתית שנמשלים ע”י תאגידים. עצם היכולת הטכנית לעשות זאת נובעת מהעובדה שההון החברתי מקבל צורה חומרית אובייקטיבית, שיושבת במאגרי מידע ששייכים לתאגיד והוא יכול לשחק איתם. הון חברתי לא היה כזה, הוא היה בעצם צורת ההון הכי סובייקטיבית, קשה למשילה ריכוזית. בהון כלכלי המדינה מושלת, המטבע. בהון תרבותי, גם המדינה יכולה למשול, דרך הכרה בתארים, למשל, דרך ההגדרה של מהו ידע כללי שכולנו צריכים לדעת אותו. פה יש לנו מרחב שהיה כמעט לא משיל, והפך להיות מאד דומה לכסף. כלומר בכל שדה יש את ההון הייחודי שלו, אבל כסף הוא משהו הטרונומי, חותר תחת האוטונומיה של שדות להגדיר מה חשוב ומה לא, יש לו ערך בכל השדות. עוקבים מתפקדים באופן הזה, הם הופכים להיות עוד סוג של הון שמכניס עקרון הטרונומי בנוסף למדינה ולשוק. מבחינת הכח של תאגידי הרשת הגדולים, הם מקבלים כאן סטטוס דומה לשל המדינה, כח עצום

כלומר אנחנו רואים כאן מצב, שבו מושג מופשט, מטאפורי כמעט, מתממש לפתע בצורה חומרית כלשהי, גם אם זו חומריות דיגיטלית, והמימוש של הרעיון שונה מאד מהמושג המופשט המקורי. כלומר, נוצר שם משהו חדש, שצריך להבין את ההשלכות שלו. ואני חושבת שזה עקרון קריטי לגבי טכנולוגיה, שהיא תמיד איזשהו מימוש חומרי של איזושהי אידאה, ולוקח לנו תמיד המון זמן לשים לב, שהביטוי החומרי של הדבר הוא דבר אחר לגמרי. במושג הבא שנעדכן עם אורי, נראה את זה בייתר שאת. והמושג הזה הוא מושג הרשת  

הרעיון של רשת חברתית, אגב, התחיל בסוציולוגיה צורנית. אנחנו יכולים להבין חברה באופן צורני לגמרי, אם אנחנו נדע רק מי מתקשר עם מי, אם אנחנו נמפה את היחסים החברתיים, אנחנו נבין מי נמצא בעמדת כח ומי נמצא בעמדת חולשה, מי במרכז ומי בשוליים

כרמל: כל הנושא של “שש דרגות של הפרדה“, שכאילו יש שישה אנשים בין כל אדם לאדם בעולם, זה ניסוי שנערך במכתבים ע”י סנטלי מילגרם עוד בשנות השישים. זאת אומרת, התחילו לחשוב על קהילות בסוציולוגיה דרך המטאפורה של רישות, עוד הרבה לפני האינטרנט, זה משהו שהחליף את הדימוי המעגלי הזה עם הנקודה במרכז, שדרכו חשבו על קהילות מקומיות קטנות. אז כשהגיע האינטרנט, והמטאפורה פתאום התממשה באמצעות התקשרויות דיגיטליות, זה אך טבעי שסוציולוגים חשבו שזה מימוש של הרשתות החברתיות שהם הכירו מהשטח. אפילו קוראים לזה רשתות חברתיות! אבל אורי טוען שמדובר בחיה אחרת

אורי: חקר רשתות חברתיות בא להבין את החברה בתור רשת, והשתמש במילה רשת כסוג של מטאפורה, הרשת הזאת לא התקיימה. ואז הגיעו רשתות חברתיות, והמון חוקרים אמרו איזה יופי, עכשיו אנחנו יכולים לחקור את הרשתות, אנחנו לא צריכים להעביר שאלונים את מי אתה מכיר, אנחנו יכולים למדוד. והניחו שמה שרואים בפייסבוק הוא בסך הכל הרשת החברתית שהם מכירים. דווקא בגלל הדמיון, סוציולוגים לא הבינו שיש כאן משהו חדש, והתייחסו לזה כאל אותה תופעה שהם מכירים, רק עם ויזואליזציה טובה יותר. אז אני רוצה לערער על ההנחה הזו, ותוך כדי שאני מערער עליה, אני גם טוען שיש לנו שינוי אונטולוגי. הרשת החברתית מציגה תשובה חדשה לשאלת היסוד אולי של הסוציולוגיה, שזה מה הדבק של החברתי? מה לוקח אנשים שונים ומאחד אותם למשהו שהוא גדול יותר, הופך אותם למשהו שאי אפשר להבין אותו ברמה של הפרטים? מה שאני טוען הוא, שהרשת מפסיקה להיות דרך לייצג את החברה, ומתחילה להיות דרך למשול בחברה

אם אני רוצה להחליט מי יהיה בתוך החדר, מי נכלל באינטראקציה בתוך הסדר הפוסט-סיטואציוני הזה, האלגוריתם שקובע את זה מתבסס על השאלה מי עוקב אחרי מי, או מי חבר של מי, וגם מי תיקשר בעבר בעבר עם מי. המדידה המתמדת של קשרים ואינטראקציות, שאותה חוקרי רשתות חברתיות בסוציולוגיה עשו כל השנים. אבל פתאום זה לא בא לתאר את החברה, אלא להחליט את מי להכניס לחדר, את מי לחשוף, את מי לצרף, להזמין לאינטראקציה החברתית שמתחילה כאן, איך לנתב את זרמי המידע, ואיך לארגן ולמשול בסיטואציות חברתיות. זה הקירות שדיברתי עליהם קודם. מרגע שהרשת הופכת להיות כלי למשול בחברה ולא רק לייצג אותה, מפת הקשרים ועוצמות קשר הופכת להיות חפץ מידע פרפורמטיבי. לא רק ייצוג של המציאות אלא הוא משנה את המציאות. והיא הופכת להיות העיקרון שמלכד רגשות, תשומת לב, פרויקטים פוליטיים של אנשים שונים, מפגיש אותם ומייצר משהו מסדר גדול יותר. יחס לעבר, זיכרון… מייצר את הסדר הזה, שחוקרים קראו לו “קונקטיבי”, אבל הם לא התייחסו לממד החומרי שמייצר את הקונקטיביות הזו, אין לנו תיאוריה שמסבירה למה הקונקטיביות הזו מתרחשת. הטענה שלי היא, שהיא מתרחשת משום שהרשת מפסיקה להיות ייצוג והופכת להיות כלי משילה, הופכת להיות פרפומטיבית

הקולקטיביות ממשיכה להתקיים, ויש יחסי גומלין בין קונקטיביות לקולקטיביות. הקולקטיביות התבססה – אומרים לנו סוציולוגים כמו דורקהיים ואחריו קולינס – על תשומת לב, על קשב. מה הטריק של איך מייצרים סולידריות קולקטיבית? אנשים שלא אומרים אחד לשני שלום בחדר המדרגות, נקלעים פתאום למקלט. תשומת הלב שלהם מופנית לגורם שלישי, קולות הנפץ בחוץ. העבודה שתשומת הלב שלהם מופנית לאותו אובייקט, והם חשים כלפיו אותו דבר, מייצרת ביניהם רגשות של סולידריות. רשתות חברתיות ומנועי חיפוש הם מנועי תשומת לב. מה שהם עושים זה הקצאה של תשומת לב בהתאמה אישית בהיקף גלובלי: מרכזים קבוצות שונות של אנשים שתשומת הלב שלהם מרוכזת באותו אובייקט, והם חשים וחולקים את הרגשות המשותפים, למשל, זעם פוליטי, ואז אנחנו רואים תנועות מחאה שנוצרות ברשת

המחקר על תנועות מחאה ברשת אומר לנו, שתנועות המחאה האלה נוצרות מהר, מצריכות מעט מאד משאבים. הן גם כבות מהר, זה קצת כמו שריפת קוצים. אין להן הרבה פעמים אג’נדה מאד ממוקדת, אין להן תביעות מדויקות, אין להן הנהגה משותפת. יש בהן המון אנרגיה, יש בהן רעיונות שעוברים באופן מימטי, כל אחד מעתיק ומשנה קצת, אלו תכונות שהרשת מקנה להן, בעצם. זה מאד דומה לייצור קולקטיביות, חוץ מזה שמה שנוצר הוא לא קולקטיב יציב, משום שהסט הזה של האנשים מחושב כל הזמן אלגוריתמית, ומשתנה כל הזמן. אז יש לנו כאן, אני חושב, מכניזם חדש שמארגן את הקיבוץ של אנשים למשהו שהוא מעבר לרמת הפרט, באופן שהוא לא רק קולקטיבי, למרות שיש בו גם קולקטיביות. הרמה הקונקטיבית הזאת

אז אורי רואה כאן אונטולוגיה חברתית חדשה, במעבר הזה מקולקטיביות לקונקטיביות (קישוריות), כדרך חדשה לארגן חברה. וכל זאת מביא אותנו למושג האחרון, הרחב, ואולי החשוב ביותר שנטפל בו, וזה מושג הכח. ראינו כבר שהכח שיש לפלטפורמות הוא כח של משילות, אבל זהו למעשה כח אלגוריתמי, ואורי מנסה לאפיין את הכח האלגוריתמי החדש הזה, ביחס לתיאוריות הקיימות בנושא כח

הפוקוס של הסוציולוגיה של הכח צריך להשתנות, משום שהסוציולוגיה של הכח במאה העשרים היה לו מוקד אחד, הוא היה התודעה האנושית: למה אנחנו כל כך כבולים, למרות שלכאורה אנחנו נורא חופשיים? אז התשובה תמיד הייתה התודעה. אנחנו עוברים סובייקטיפיקציה, אומר לנו פוקו, הנפש היא הכלא של הגוף. או יש לנו תודעה כוזבת במסורת המארקסית. יש הגמוניה (גרמשי). מישהו שולט בסדר היום וגורם לזה שלא נחשוב על סוגיות מסוימות אצל לוקס. מופעלת עלינו אלימות סימבולית, אנחנו משתפים פעולה עם הדיכוי שלנו אצל בורדייה. איך נבין כח? נראה איך הוא מעוות את התודעה שלנו, איך התודעה שלנו לא חופשיה

כח, טען וובר, הוא פוטנציאל, הסתברות שאוכל לממש את רצוני גם בהינתן התנגדות, משהו מופשט לגמרי. לאדם אחד יש הסתברות גבוהה יותר לממש את רצונו בהינתן התנגדות, מלאדם אחר. ההמשגה הזאת הייתה מוקד למחלוקת סוערת במחצית השנייה של המאה העשרים. תיאורטיקנים כמו פוקו, כמו לאטור ועוד. הטענה של קבוצת החוקרים הזאת הייתה: כח הוא לא עוגייה, לא יכול להיות לי כח. כח לא יכול להתקיים כפוטנציאל לפני שהוא ממומש. במקום לבזבז זמן על לשאול למי יש כח, בואו נחשוב על אילו סוגי כוח קיימים, על איכויות של הכח. זה מכת מוות לסוציולוגיה הביקורתית, כמובן. לב הפרויקט שלה הוא להבין למי יש כח, לחקור אי שוויון ויחסי כח. הטענה שלי, שהנימוקים האלה מפסיקים להיות טובים, שהדיון מוכרע במידה רבה, כשכח אלגוריתמי הופך להיות כל כך משמעותי. פוקו אומר לנו, כח קיים רק כשהוא ממומש, אבל מתי המימוש? כשאני מנסח את הכלל, שבאופן הכרחי ינבעו ממנו אינסוף אקטואלים, או ברגע שהכלל מופעל באופן מקרי אינסוף פעמים אחר כך? הפער הזה של חוסר הוודאות שבין הכלל לבין המימוש נעלם

ואז השאלה שאני מנסה להבין היא מה מאפיין כח אלגוריתמי, אבל לא רק מה מאפיין אותו, אלא איך לחשוב על כח אלגוריתמי מאפשר לנו להבין באופן אחר מהו כח. אלגוריתמים הם כללים גנרטיביים, שבשונה מחוק מדינה, הם לא עובדים דרך תודעת הנשלטים. חוק עובד רק דרך זה שאני יודע מה החוק ואני מציית לו. אם אני לא אדע מה החוק, החוק לא יועיל, הוא לא ישפיע על הפעולות שלי, כי אני לא אדע מה אני אמור לעשות. או כללים בירוקרטיים עובדים לא דרך התודעה של מושאי הכח, אלא סוכני הכח, הפקידים. הפקיד יודע מה הכלל, ולכן הוא פועל לפי הכללים באופן עקבי, ומגיב לסיטואציות דומות במדיניות דומה. ויש לנו ספרות שלמה על “בירוקרטיית רחוב“, ועל איך שפקידים הם לא רובוטים. תמיד הכלל לא מנוסח עד הסוף, תמיד השאלה איך ליישם אותו משאירה מרווח לקבלת החלטות אנושית

אלגוריתמים פועלים אחרת. אלגוריתמים הם כללים שאוכפים את עצמם, כלל שממומש אוטומטית בכל פעם עתידית שאי פעם תהיה אותה סיטואציה. ברגע שכלל ההפעלה הופעל, התוצאה תהיה אחידה. מה ההשלכות?  לצורך העניין, אני רוצה לשלוח הודעה, המייל שלי החליט לא להעביר לך את ההודעה הזאת, הוא החליט שהיא ספאם. אני רוצה לעשות פעולה בכרטיס האשראי שלי, ואני לא מצליח לקנות. אלגוריתם של חברת האשראי החליט שזה כנראה הונאה, שכנראה גנבו לי את הכרטיס. כשכללי “אם-אז” מסדירים את הפעולה החברתית מראש, נוצרת סוג חדש של משילה, אני קורא לה “משילה גנרטיבית”, שהיא שונה מהמשילה של מלכים שקובעים חוקים. ובאמת להבין, איך מתנגדים לכח כזה? יש התנגדות לכח אלגוריתמי אבל היא נראית אחרת. לדוגמא, בסין יש מילים שאי אפשר לשלוח בתוכנות מסרים מיידים, אם אני אכתוב לך במקבילה הסינית לווצאפ “פאלון גונג“, ההודעה לא תגיע, היא תצונזר אוטומטית. אגב, לא מזמן דווח שאמאזון עשתה בדיוק את אותו הדבר. רשת חברתית פנימית, שאי להגיד בה את המילים איגוד עובדים, עבדות, שכר הוגן

כרמל: ופיפי

אורי: ופיפי. אבל יכול להיות שאם אי אפשר לכתוב את המילה התאגדות עובדים, אפשר לשלוח צילום של נייר שכתוב עליו התאגדות עובדים, ואת זה אולי האלגוריתם לא יזהה. התנגדות שמבוססת על מעקפים. וההיגיון הזה של מעקפים הוא מאד שונה מהתנגדות שהכרנו בעבר. כי יש לנו כאן כח שהוא אמנם נומוס (האבחנה היוונית הקלאסית בין פיזיס לנומוס, חוקי הטבע, לבין הקונבנציות האנושיות), אז יש לנו משהו שהוא באמצע. הוא סוג של נומוס – לרוב, אנשים, אם לא ממש ניסחו אותו, מעורבים בייצור שלו, מאפשרים את הייצור שלו, אפילו בלמידת מכונה – אבל זה מתנהג כמו פיזיס, זה מתנהג כמו חוקי טבע. ואז הפתרונות שצריך הם פתרונות הנדסיים, הם פתרונות שדומים להתמודדות עם חוקי טבע. ככה מתחילה להיראות התנגדות, לחפש מעקפים. וזו הסיבה, אגב, שהכללים האלה הם סודיים. אם הם יהיו גלויים, כמו חוקים, יהיה מאד קל למצוא להם מעקפים. אבל זה שאנחנו נשלטים ע”י חוקים שאנחנו לא יודעים אותם, ושגם משתנים כל הזמן כדי שלא נוכל לדעת אותם, מנוגד למשהו שאמר בחור אחד בשם ג’ון לוק, שטען שמה שהופך חוקים ללגיטימיים, ההבדל בין עריצות לבין שלטון לגיטימי, הוא כללים ידועים ויציבים. אז יש לנו כללים שהם לא ידועים ולא יציבים

בכמה פרקים בעבר כבר העלנו את החשש הזה, שמשילות אלגוריתמית אינה משילות דמוקרטית מטבעה, ושהכח המצוי בידי פלטפורמות הוא כח שיותר דומה לכח מדינתי מאשר מסחרי. אבל הפעם הגענו לזה עם אורי בצורה מאד מסודרת ומנומקת. בדיוק כמו שמבנה מבוזר נתפס כדמוקרטי באופן אינהרנטי, הארגון המבני של האלגוריתמים שפעילים כיום ברשתות הוא אנטי דמוקרטי במהותו

ומה שמעניין, שמוסדות דמוקרטיים עושים בזה שימוש. לדוגמא, ממשל ביידן בנובמבר האחרון העביר כחלק מחוק התשתיות הגדול, חוק שמחייב יצרניות רכב החל מעוד כמה שנים, שבכל רכב מנועי שנמכר בארה”ב תהיה מערכת, שלא מאפשרת לנהוג בו כששיכורים. הכוונה היא למערכות שכבר קיימות היום, שמזהות לפי זווית החזקת הראש, האישונים, ניטור של איכות הנהיגה, מעבר בין נתיבים, כל מני משתנים כאלה – משקלל, ואם עוברים רף מסוים שבו המערכת מניחה שההסתברות שאת שיכורה עולה על ההסתברות שאת לא שיכורה, המערכת אמורה לחנות בצד, לנתק את אספקת הדלק, לעבור לנהיגה אוטונומית, דברים מהסוג הזה. המדינה אומרת, אני לא רוצה להסתפק בזה שאני אומרת לאזרחים מה החוק, אני רוצה לתרגם אותו לכלל גנרטיבי. לא רוצה רק להיות מסוגלת להגיד לאנשים מה אסור להם לעשות, אלא לא לאפשר להם לעשות את זה

הסוד של מה הכלל, לא רק שהוא לא ידוע, הוא רכוש פרטי. אותו הדבר קורה למשפט. שופטים מקבלים החלטות על סמך אלגוריתמים שאמורים לנבא רצידיביזם (הסיכוי שהנאשם יחזור לפשיעה), ועל סמך זה מחליטים לשחרר אותו שחרור מוקדם או לא, למשל, או אפילו כמה שנים לגזור עליו. ואף אחד מהשופטים האלה לא יודע על סמך מה זה נקבע, כי שוב, אלו מערכות שהם סוד מסחרי. אז הממד של חוסר דמוקרטיות וחוסר שקיפות הוא מובנה בתהליכים האלה, והוא מאד מרכזי


כרמל: עוד הרבה לפני שאמרנו את המילה אלגוריתם, והיינו מודעים לשכבה הזאת של האינטרנט, המשפטן לורנס לסיג אמר ש”קוד הוא חוק“. בשנות התשעים נוצרו הרבה מאד סביבות חברתיות ומשחקיות, שהיו פתוחות לחלוטין, לא היו בהן חוקים והיררכיות, אבל האפשרויות שלהן לא היו אינסופיות, הן התקיימו במגבלות התכנות. וכשמהנדסים או מעצבים משנים הגדרה טכנית אחת קטנה, הם לא תמיד מודעים לכך שהם יוצרים או הורסים תרבות שלמה. יש פיתוי מאד גדול לחוקק בעזרת תכנות, חוקים מובנים כאלה שאי אפשר לעבור עליהם. טכנית, אי אפשר לעבור על החוק! למשל, היום מדברים הרבה על תקריות אונס במטאוורס, בסביבות מציאות וירטואליות. אז בסקנד לייף, למשל, בתחילת שנות האלפיים, ברמת הקוד, אונס לא היה אפשרי. כלומר, דמות לא יכולה לגעת בדמות אחרת, טכנית, בלי בקשת רשות. ממש מקבלים הודעה כזו “האם אפשר להנפיש את האווטאר שלך?”, זה ממש מקודד שזה לא אפשרי טכנית ללא לחיצת הסכמה. כל הכללים הללו של הרשת היום שואפים לצאת מעולם הסייבר ולהישפך אל המרחב הפיזי. הדוגמא של המכונית שאורי נתן היא רק אחת מני רבות. עיר חכמה תהיה סביבה שכולה מתוכנתת בצורה כזאת, שפשוט לא תאפשר פיזית פעולות מסוימות

ומצד אחד, זה נשמע אוטופיה, נכון? חברה ללא פשע, חברה שהפלואו שלה מוכוון בכיוון אחד ברור. אבל זה אוטופי רק באותו מובן שבו דיקטטורה נאורה כמו סינגפור היא אוטופיה. המשגת הכח של אורי מפנה את תשומת ליבנו לסכנה שבכך, ולפן הדיסטופי. למקום הזה שבו האדם כבר לא יודע את החוקים, לא יכול לבחור להפעיל שיקול דעת אם הוא עובר על החוק או מכבד אותו. ושימו לב שהטכנולוגיה הולכת למקום הזה יותר ויותר. גם ווב 3.0 מבוסס החוזים החכמים של הבלוקצ’יין יהיה בדיוק כמו המכונית שלא תאפשר לך לנהוג שיכור. זה ממד קריטי של עולם פוסט אנושי, שבו באמת התודעה שלנו נשארת בחוץ, הוא לא נסמך יותר על בחירות התודעה. התוצאה יותר חשובה מאשר התהליך שמשתף אותנו, והבחירה האישית שלנו

עד כאן להפעם. בפרק הבא נחזור לרובד הפילוסופי ונדבר על אפיסטמולוגיה של טכנולוגיה, כלומר, טכנולוגיה וידיעה. להשתמע בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים של פרופ’ אורי שוורץ

מרוויק, א. ובויד, ד. (2017). “אני מצייץ ביושר, אני מצייץ ברגש: משתמשי טוויטר,קריסת ההקשרים והקהל המדומיין”. בתוך: פישר, ערן וקפלן, דנה (עורכים). 2017. תקשורת: טכנולוגיה, חברה, תרבות: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’ 229-250

Schwartz, Ori. (2021). Sociological Theory for Digital Society: The Codes that Bind Us Together. Polity.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 54. המצב הפוסט-מצבי: סוציולוגיה דיגיטלית עם פרופ’ אורי שוורץ

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: