להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
בעצם גיליתי שבעת העתיקה, השילוב של אישה ודרקון הוא שילוב קדוש. גישה לספירות אחרות של ידע ושל דעת, בעיקר ידע אוראקולי, זאת אומרת, ידע של נבואה. אני אציין שרוב הדרקונים בעת העתיקה היו נחשיות?
ד”ר שרון חליפא-גואטה
היום אנחנו צוללות למקורותיו של ארכיטיפ האישה והדרקון, באופן שיפתיע אתכם ואתכן, ואולי ישנה את כל מה שחשבתם שידעתן על דרקונים. האורחת שלנו היום היא ד“ר שרון חליפא-גואטה, עמיתת מחקר באונ’ חיפה ומרצה במכללת ספיר
מומחית בתולדות האמנות, ולאחרונה גם מומחית בתחום אמנותי חדש של אמנות הפנטסיה במדיה הדיגיטלית
והיא ה-סמכות בנושא דרקונים
אני, בהיסטוריה הרחוקה שלי, הייתי חובבת “מבוכים ודרקונים” מושבעת, ובתוך כל הסצנה הזו של משחקי הדרקונים, וקוראת ספרים של פנטסיה, וזה היה שלב בחיי שחשבתי ששמתי מאחורי כשנכנסתי לאקדמיה. עד שלמדתי קורס באמנות הרנסנס, ופתחתי ספר רישומים של אמן בשם יאקופו בליני, והספר רישומים שלו פשוט היה מפוצץ ברישומי דרקונים, ואמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזה מקריות, שרק דרקונים הוא מצייר האיש הזה, כל הזמן, ואמרתי שאני רוצה לחקור את זה. המנחה שלי, כמובן, אמרה בשום פנים ואופן לא. אז הלכתי ופשוט למדתי ידע אנציקלופדי ממש עמוק על כל הדימויים של הדרקונים, והצגתי את זה בפניה, ברפרט שארך שני שיעורים, ואז היא השתכנעה שיש כאן חומר עם בשר. ואחר כך עשיתי מחקר על הדרקונים של ליאונרדו
ליאונרדו, זה ליאונרדו דה וינצ’י. כן, מסתבר שהוא צייר דרקונים, ושהאמנות הזו הייתה קשורה לחקירה המדעית שלו
גם אותי זה הפתיע. אני עכשיו מדביקה אתכם בווירוס, פתאום עיניכם תיפקחנה, ותגלו שיש דרקונים בכל מקום. אז זה מה שקרה לי במחקר ליאונרדו דה וינצ’י. בעצם, מתוך המחקר של בליני פתאום התחילו לצוץ כל מני השוואות ורפרנסים ללאונרדו, וגיליתי שיש לליאונרדו המון רישומים – לא ציור, היה ציור אחד כנראה, אבל הוא אבד – של דרקונים. אני חיברתי את זה לתפיסות המדעיות של ליאונרדו. בעזרת דימוי הדרקון נחשף לי עולם שלם של דימויים ואלגוריות שליאונרדו משתמש בהם כדי לדבר על מדע. בעצם הדרקון בתקופה הזו סימל את הרוע, את הנגטיב, את האנטי המושלם. דרך מחקר של הכתבים של ליאונרדו גיליתי שהדרקון תמיד ייצג את החוסר, את האין. למשל, הוא חקר אור וחושך, ואז פתאום הוא הולך לאלגוריות של צייד וניצוד. ולפעמים החושך יותר חזק מהאור, כי מה שאנחנו רואים זה יותר משחק של צללים מאשר אור חזק
זה גם בא לידי ביטוי מאד באמנות שלו, שוזארי כינה אותה “חשוכה ואפלה כמו הלילה”. ציור הוא לא רק ציור אצל ליאונרדו. כמו שהוא מתייחס לכל דבר כאל ניסוי מדעי, הוא מתייחס גם לציורים כניסוי מדעי. ומה שמדהים אצל ליאונרדו זה שדווקא הוא מוצא דברים מאד חיוביים בנגטיב. הוא פתאום אומר, רגע, איך אנחנו מציירים ציורים כל כך בהירים שאין בהם אפילה? במציאות יש אפלה. איך בנאדם, בלי הלקסיקון המדעי של פעולה ותגובה, מתאר כוח? אז הוא מתאר כוח כתופעה של אלימות מתפרצת, שגורמת למוות מסביבה, וגורמת לכלייתה העצמית, שזה הקבלה מושלמת לאיזושהי ביסטריה, לדרקון שכורך את עצמו סביב הפיל, וגורם לכליה שלו, בזמן שהוא גורם למוות של הפיל. והוא מקביל את זה, הוא מצטט את הביסטריה הזו של פליניוס הזקן אצלו בכתבים. בקיצור, עולם שלם ומופלא של תופעות מדעיות, שבשביל להסביר אותן, כשאין לאדם את הלקסיקון, את השפה המדעית, הוא משתמש בעזר ויזואלי נורא ברור. אז הכתבים שלו, מבחינתי, הם משניים לעומת הציור
אבל דווקא כששרון חשבה שהיא הבינה את משמעות הדרקון בהיסטוריה של האמנות והמדע, הסתבר שזה רק קצה הקרחון, סופו של סיפור, פתח של מחילת ארנב שהיא נשאבה לתוכה
ואמרתי, אוקיי, אני אחקור כל הדרקונים ברנסנס. ואז נתקלתי בציור של רפאל, של קדושה בשם מרגרט הקדושה, והוא לא הסתדר לי בשום צורה עם שום דבר שלמדתי על דרקונים עד אז. הדרקון פשוט לא רע שם, הוא לא מייצג משהו רע. משהו באינטראקציה בין הקדושה לדרקון היה נראה לי כל כך ארוטי, כל כך תקשורתי, זה לא התאים לי לשום גישה. וזה דרש ממני לעשות מהלך ארוך ומסובך מאד של להבין בעצם מה המשמעות של הדרקונים בעת העתיקה, ובייחוד נשים ודרקונים, כי פתאום הבנתי שמשהו אחר מתרחש
לפני שנרד עם שרון במורד מחילת הארנב, אנחנו צריכים להבהיר שתי נקודות חשובות. האחת: דרקון זה בעצם נחש. נחש מעופף. בעצם אין הבדל בין דרקון לנחש. אולי בגלל זה שרון מגלה אותו ברנסנס כסמל של רוע וידע כאחד, זה ארכיטיפ נחש גן העדן
בעת העתיקה אנחנו קוראים בספרות את המילה “דראכון” או “אופוס” ואנחנו רואים נחש. הנחש והדרקון זה היינו הך בעת העתיקה, ואפילו בעת החדשה המוקדמת. זאת אומרת, לליאונרדו, למשל, יש תרשים קטן שאומר, הדרקונית –דווקא הוא באופן ספציפי ממגדר את הדרקון כאן – מאיימת על האדם הישן, והלטאה עומדת בין הדרקונית והאדם הישן ושומרת על הישן, ואנחנו רואים אותו כותב דרקונית ומצייר נחש. אז נחש ודרקון זה היינו הך, אבל דרקון גם יכול להיות לוויתן או קרוקודיל. אנחנו הרבה יותר מסתבכים כשאנחנו מגיעים ממש לתערובות מורכבות כמו מדוזה או הכימרה, שזה בעצם אישה, ומה שנחשי בה זה השערות שלה. או הכימרה זה הגוף המתפצל של אריה וגדי, ובזנב יש לה נחש, אבל רוב החוקרים מחשיבים גם אותן לדרקונים
שנית, וזה כבר נרמז עם ליאונרדו, הרבה מהדרקונים הם בכלל דרקוניות! עוד הרבה לפני הדרקונית של שרק
אני אציין שרוב הדרקונים בעת העתיקה היו נחשיות? אם זו תיהמת, אלת הים המלוח והכאוס, או אם זו הדרקונית הסנסקריטית שחיה במעמקים. אפילו פיתון, יש לו חלופה בשם דלפינה, הדרקונית של דלפי. אני חושבת שזה מרתק, כי בעת העתיקה אנחנו פוגשים דרקונים ודרקוניות כמעט באופן שוויוני. וואג’ט היא, ללא ספק, אלה, אנחנו מוצאים דימוי שלה מניקה את תות ענך אמון. אני אקח אותך עוד אחורה, אני מצאתי דימוי שחוזר על עצמו, של אלה פרהיסטורית, שהראש שלה הוא ראש של נחש, והגוף שלה הוא גוף של אישה, ואפילו יש לי אחד שמראים אותה מניקה, מאור, 4500 לפנה”ס. אני חושבת שבתקופה הקלאסית יותר, מאות שישית-חמישית לפנה”ס, אנחנו עוברים ליותר דרקונים גבריים בהרבה. אני, למשל, מזכירה לכם שבאודיסאה יש לנו את סקילה וכריבדיס, וסקילה היא דרקונית נשית, גם היא מופיעה בדימוי אנגואפדי של חצי אישה וחצי דרקון, אבל שם, לפי הסיפור, היא דרקונית עם שישה ראשים, שככה במערה חוטפת את כל מי שהיא רוצה. התחלנו עם איזשהו שוויון, ואז בתרבות היוונית המאד פטריארכלית, מאד אנדרוצנטרית, רוב הדרקונים הופכים להיות זכריים
עוד נגיע למה זה אומר, אבל בואו נתחיל מההתחלה. בתנ”ך, בישעיהו יד פסוק כט, מתוארת סוג של התפתחות מנחש לדרקון: “כי-מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף”. אני שואלת את שרון מאיפה בעצם נוצר דימוי הדרקון
יש שתי תיאוריות. התיאוריה האחת היא, שזה היה מיתוס כל כך קדום, שבעצם כבר בשלב ההגירתי הראשוני של ההומו ספיאנס מאפריקה, הם נדדו עם המיתוס הזה, והוא עבר מפה לאוזן ומדור לדור. ובאמת, דרקונים אנחנו מוצאים בסין, באמריקה הפרה קולומביאנית, אצל האבוריג’נים באוסטרליה, זה באמת סמל שמופיע בכל תרבות קדומה, יונג בהחלט ידבר על הדרקון כארכיטיפ. דרך אגב, אצל יונג, הוא ארכיטיפ של האם הגדולה, שהלוחם צריך להילחם בדרקון/האם הגדולה, הוא ממש מטמורפוזה של האם הגדולה המיטיבה אך ההרסנית. התיאוריה השנייה מדברת על התפתחות מקבילה, זאת אומרת, שזה באמת איזשהו ארכיטיפ שמבקש להיוולד. ובספר שלי אני דווקא עושה איזשהו מהלך קצת מוזר, ומחברת את האמנות לביולוגיה, ואני מראה איך הביולוגיה של הנחש, עם כל מני מאפיינים שלו, כמו זה שעיניו פקוחות לנצח, כמו השלת העור, כמו הארס, כמו המבנה הזה, האורכי, שהוא בדיוק ההפך מבני אדם; אם בני אדם עומדים זקופים, וכמעט כל השפה שלנו בנויה על אותה זקיפות קומה – הלמעלה הוא טוב, הוא משמח, הוא האלים, והלמטה הוא הרע, הוא החולי – אז הנחש מהווה בדיוק את המטפורה ההפוכה לבני אדם, הוא לחלוטין הוריזונטלי
תזכרו כל הזמן שזה דימוי שבני אדם המציאו, אין דרקונים. הם האמינו כי היו להם סיפורים על אנשים שפגשו דרקונים, אז הם היו בטוחים שהדרקונים קיימים. גם היו טיפה, פה ושם, מצאו שרידים של דינוזאורים וכמובן שהפכו את זה לדרקונים. עמד שלד מלא של דינוזאור בפורום רומנו במאה השנייה לספירה, וכולם באו לראות את הדרקון של אנדרומדה שהובא מיפו, זה התיעוד של פליניוס
אז איך ולמה הדרקון נקשר דווקא לאישה? כשמבינים שהדרקון הוא בעצם הנחש, הקשר מתחיל מגן העדן, ואז גם ברור איך הנחש/דרקון מתגלגל להיות סמל של רוע. אבל בדימויים ששרון חקרה, לפעמים הנחש והאישה הן אותה דמות
בספר שלי שעומד להתפרסם, “האישה והדרקון באמנות הפרה מודרנית”, בפרק החמישי אני ממש מקדישה פרק שלם לחווה, ומאוחר יותר ללילית, לנחש גן העדן שהופך להיות לילית, בעצם דימוי שקוראים לו אנגואפדה או דראקונטופדה, שילוב של אישה ונחש. אבל אני אקח אתכם עוד הרבה קודם, לכל מני מחקרים ממש בעת העתיקה, אם של אלות גדולות כמו וואג’ט או איסיס המצריות, או אתנה ואיגיאה היווניות, ומאוחר יותר רומיות. בעצם גיליתי שבעת העתיקה, השילוב של אישה ודרקון הוא שילוב קדוש, הוא שילוב של קדושה, ושל גישה לספירות אחרות של ידע ושל דעת, בעיקר ידע אוראקולי, זאת אומרת, ידע של נבואה. ומאד מעניין לראות את זה באמת ביהדות, שאותיות נחש זה בעצם לנחש, ניחוש בתנ”ך המשמעות של זה היא נבואה. מיותר לציין שחווה, השם שלה זה בארמית “נחש”? חא-וואה, כן, זה נחש. וככל שמתקדמות השנים, הנחש מקבל כל מני סטריאוטיפים וניואנסים של רוע, וזה לא התחיל שם, בהתחלה הוא היה אפילו מטעם האלים, שומר מטעמם על גן קדוש, עץ קדוש. כאוס הוא לאו דווקא דבר רע בעת העתיקה, ורק לאט לאט, ככל שמצרים מתקדמת, והתפיסה של הסדר לעומת הכאוס הפכה להיות תפיסה של טוב ורע, אז הנחש זכה לעמוד בצד הלא נכון של ההיסטוריה
בפרק 21 סיפרנו, שלפני הדתות המוכרות לנו כיום, הדתות הפופולריות בעולם היו גנוסטיות, עם תפיסות מאד דיכוטומיות של טוב ורע. אבל עוד לפניהן, וגם אחריהן, הטוב והרע היו יותר נזילים, יותר כאוטיים, ואפשר לראות את זה בסיפור של הנחש. בפרק 29, שבו עשינו תיאולוגיה יהודית של טכנולוגיה, ודיברנו על משמעויות הנחש, הדגשנו שהוא לא סמל של רוע במקור ביהדות. גם בציטוט שהזכרתי קודם מהתנ”ך, שקרא לדרקון שרף מעופף, המילה שרף היא מילה דו משמעית, שמתארת גם מלאך. הנצרות היא זו שמתמקדת בחטא גן העדן, מזהה את האישה עם הנחש, ומחדדת את הפרשנות השלילית של השניים
כניסת הנצרות לעולם הפולקלור זו נקודת מפנה מאד חשובה בהיסטוריה של הנחש, כי עד אז הוא היה היריב, הוא שימש תמיד לפרופגנדה של המלך הטוב. מלך האלים הטוב היה צריך להביס איזשהו נחש, אבל הנחש הזה היה כוחות הטבע, כוח נוגד שתמיד קיים, פחות יוחסו לו תכונות רעות. וכשבברית החדשה, בעיקר בספר האחרון, בחזון יוחנן, כתוב ש”הארכי-מלאך מיכאל נלחם בדרקון, הנחש הקדמון, השטן”, הם ייצרו את ההקבלה הזו של ישו, שהוא הטוב, ופתאום השטן הפך להיות דרקון. אפשר לראות גם שהנצרות נאבקה בתקופה של פריחה עצומה של כתות נחשים או כתות דרקונים, במאה השנייה והשלישית לספירה. היו לנו המון תיעודים של נחשים אמיתיים או דמיוניים שזכו להערצה מאד גדולה, אם במקדשים של אסקלפיוס, אל הרפואה, או האירוע הכי מפורסם זה כת גליקון, שממש היה נחש שהלבישו לו זקן ושיער, ואנשים מכל קצוות האימפריה הרומית רצו לקבל את נבואותיו. אז יכול להיות שהנצרות יצרה את המיתוס הזה כנגד אותה תופעה של נחשים קדושים. אבל ככל שהנחש קיבל יותר דעות קדומות, איתו גם הנשים קיבלו. אני מוצאת איזושהי הקבלה בין עליית המיזוגניות נגד נשים, וההאדרה של האספקטים של הרוע אצל הדרקון
אבל כמו בקבלה היהודית, שבה “נחש גימטריה משיח”, כמו שסיפרתי בפרק 29, גם בנצרות יש איזושהי פוליסמיות, יש פתח לקריאה הפוכה של משמעות הדרקון
דווקא חיברת אותי למאמר, אולי אחד הטובים ביותר, “ישו הדרקון הקסום” (ראו במקורות – כ.ו), שמראה שבעצם ישו על הצלב הוא פיגורציה למה שהיה קדום לו כפרה-פיגורציה, לנחש הנחושת על המוט. וישו על הצלב הוא בעצם דרקון, רחמנא ליצלען
אז עכשיו אנחנו יכולות לחזור למרגרט הקדושה, שצוירה גם על ידי רפאל וגם על ידי טיציאן, והייתה שונה מדימויי הדרקון/נחש כרע, ולהבין מה הקשר בין הדרקון לקדושה הנוצרית
כשהגעתי בחזרה לרפאל, ואחריו לטיציאן, אז באמת משהו אחר לחלוטין קורה שם, הרבה יותר אהבה של הדרקון, איזושהי אינטימיות. יש כאן גם סיפור של הדרקון כדרקון הנוצרי והקדושה שמביסה אותו, אבל גם יש סיפור אחר. רוצים שנחשוב שהסיפור שלה הוא של קדושה שוחטת דרקון, אבל הוויזואליה שלה היא אחרת לגמרי. הסיפור שלה הוא, שבזמן שהיא עברה את העינויים כמו מרטירית טובה (זו כנראה מרטירית שלא הייתה באמת קיימת), בתא הכלא שלה היא ביקשה מאלוהים לראות את האויב שלה, ודרקון גדול התגלם בכלא שלה. כאן הסיפור מתפצל לשתי וריאציות. בווריאציה אחת היא מצטלבת והדרקון נעלם, ובווריאציה השנייה הוא בולע אותה והיא מצטלבת בבטנו ופורצת את בטנו. כאן יש מתח מאד רציני בין האמנות לספרות, כי בעוד שהספרות מציגה אותה קצת כשוחטת דרקון, באמנות מה שאנחנו רואים זה אישה יושבת בתוך דרקון, תדמיינו קאפקייק ודמיינו נר שתקעו בתוכו, ככה היא נראית. הדרקון חי (תמיד באמנות הדרקון חי, יש אולי שני מקרים שהוא מת), והוא מצטרף אליה לתפילה, והוא נורא רגוע ושליו כל הזמן
פתאום הם מציגים את הקדושה כמו הפיתיה, כמו אותה נביאה גדולה שהייתה במקדש של אפולו בדלפי. אני מאד מאמינה בזה שהם נתנו כל מני מסרים מרובדים בשכבות, שחלקם היו מאד נוצריים קלאסיים אבל חלקם חתרניים אפילו. אני מקשרת את זה גם לעניין של הפטרונית המקבלת, מי שהציור נועד עבורה. אני מחברת את זה לאיזשהו שינוי, איזשהן תמורות שהתרחשו במעמד האישה באותה התקופה, ורפאל וטיציאן, כאמנים גבריים שיש להם הרבה מאד פטרוניות נשיות, מגיבים לזה
אני טוענת שזה בכלל שריד קדום מאד, ששרד בתוך העולם של הפולקלור בעיקר בגלל שזה מאד היה קשור וחבוק בתוך טקסי הלידה. יש משהו בלידה גם היום, שאנחנו הנשים המודרניות, מרעיפים עלינו מלא אמונות תפלות, אל תעשי ככה, ואם יש לך חשק תאכלי מהר את החשק שלא יהיה כתם לידה, ותעשי ככה ותעשי ככה, ופתאום ערב רב של אמונות תפלות מתחיל לשטוף אותך כשאת נכנסת להריון, מבלי שאת מבינה איך זה יכול להיות, שעד היום את היית אישה מודרנית נאורה ואפילו משכילה, ופתאום את הופכת להיות האדם הקדמון. אז אני חושבת שאותו הדבר היה אז, שהייתה איזושהי היאחזות בטקסים מאד קדומים ובדמויות מאד קדומות שהיו קשורות לפריון. אני חוזרת שוב על השמות של האלה, כמו וואג’ט, אלת הפריון המצרית, שבאמת הדימוי שלה הוא אנגואפדי, חצי אישה וחצי דרקון. מרגרט נוצרה, לטענתי, כדי לחפות על אותו פער שנוצר בין הכמיהה להיאחז בקמיעות קסם מאד קדומות שהציגו את הדמות הזו, קמיעות בשם “היסטריה”, שהציגו את מדוזה עם הראש מלא נחשים, או להיאבק באותה שדה מסוכנת, אותה לילית אנגואפדית, שחצי מהגוף שלה הוא נחשי והחצי השני הוא נשי, והיא הייתה ה-שדה המסוכנת בזמן של לידה
וככה נולדה לה מרגרט, וזו אולי הסיבה לפער הגדול בין התיאור המילולי שלה שמתאר אותה כשוחטת דרקון – אני לא אדבר על ההתנגדות הגדולה שהייתה בכנסיה לרעיון שהיא בעצם הביאה, מימשה את הדרקון לפני שהיא שחטה אותו – לבין האמנות שפשוט מציגה אותם חיים יחד באותו דימוי אנגואפדי שחציו דרקון וחציו אישה. ועוד יותר מפריע לכל הסיפור הזה, זה רפאל, שכבר מציג אותם מאהבים, אני לא יודעת איך לתאר את זה. וכולם אמרו לי, אבל היא שוחטת את הדרקון כי היא אוחזת ביד שלה צלב וחצי ממנו שבור, וחצי ממנו מבצבץ בגוף של הדרקון. ואז גיליתי מחקר אינפרה-אדום שמראה שזה בכלל תוספת מאוחרת. זאת אומרת, לא רק שהוא צייר את הדרקון חי לחלוטין, אלא שזה הפריע גם למישהו באותה העת, אז הוא עשה תוספת לציור, כדי לוודא שהדרקון מת. טיציאן שמצייר אותה חטף ביקורת מאד קשה עוד בחייו, שהוא מצייר את האישה ממש רוכבת על הדרקון. שלא תחשבו שג’ורג’ ר. ר. מרטין המציא את הרעיון של אישה רכובה על הדרקון, אפשר לראות בשניים מתוך ארבע ציורי מרגרט הקדושה של טיציאן, הקדושה ממש מוצגת רכובה על הדרקון, הוא אוחז בירכה, הרגל שלה חשופה… המון פרובוקציה
כיום, הציבור הרחב נחשף לדמותה של דאינריז טארגאריין, היא חאליסי, רוכבת הדרקונים מהסדרה “משחקי הכס”, שמתכתבת עם הדימויים העתיקים שדיברנו עליהם, וגם עם אמנות הפנטסיה המודרנית יותר, ששרון חוקרת בימים אלו
אז קודם כל בוודאי שאפשר להשוות בין מרגרט לדאינריז, ואני עושה את זה בלי סוף. אפשר גם להשוות בין דאינריז לאלות גדולות, זה ממש סיפור לידתה של אלה. אני גם לא מעט משווה אותה לקליאופטרה, שהאיקונוגרפיה שלה בימי הביניים וברנסנס הייתה, ששני דרקונים יונקים משדיה, בעצם מכישים אותה, אבל לא מכישים אותה ביד אלא מכישים אותה בשדיים. ודאינריז, כשהיא מופיעה בפעם הראשונה (בעצם מופיעה בספר, בסדרה יש שתי שניות שזה גם מופיע), היא מניקה את הדרקונים, ממש לקחו את האיקונוגרפיה הזו אחד לאחד. יש מקום להשראה קונספטואלית מעבר לויזואליה, שאישה ודרקון, אני קוראת לזה “פאוור פיגר”. דאינריז לבד, נראית לנו בחורה, אפילו ילדונת, קצת שברירית, קצת מחפשת את דרכה, וברגע שהיא מתחברת לדימוי הזה של הדרקונים, בסדרה משתחווים בפניה מיד, כולם נופלים ארצה ומשתחווים לפניה, אפילו שהדרקונים הם בגודל של תרנגולת קטנה, וגם אנחנו הצופים פתאום מעבירים אותה לתוך סכמה מנטלית אחרת לגמרי, סכמה של כוח, סכמה של אישה מאד חזקה. וזה מחבר אותי אולי לאחד הדברים הכי בסיסיים שאני מצאתי במחקר על נשים ודרקונים, שהם באופן עקבי דנים בדימוי של אישה ששוברת את המסגרת, מאתגרת את ההגמוניה הפטריארכלית
מרגרט הקדושה של רפאל וטיציאן נועדה עבור פטרוניות שמאד אתגרו את הסביבה שלהן, שמאד גרמו, לאפשר להגיד לחץ, גרמו לאיזושהי חוסר נוחות או חוסר יציבות, וזה לא סתם שנבחרה מרגרט לייצג אותן, להיות איזשהו פורטרט דמיוני של אותן גברות. דאינריז מייצגת בדיוק את אותה הגברת, שמאתגרת את ההגמוניה, את אותה פטריארכיה ווסטרוזית, שלא מסוגלת לחיות עם עצמה ועסוקה כל הזמן במריבות ובתככים ובקנוניות, בעוד שהכוח המאד מטריארכלי הזה קם ועולה בקצה השני של העולם, ומאיים בעצם על כולם יחד. וגם דאינריז היא דמות שצמחה מתוך עולם תרבותי שלם של אמנות הפנטסיה (פנטסטיק ארט). זה אולי אחד המוטיבים הכי פופולריים באמנות של הפנטסיה, ואני מתה לעשות את המחקר הזה של ממש לספור כמה פעמים האישה מייצגת איזשהו לוחם בדרקון, לעומת כמה פעמים היא רוכבת עליו, משתלבת איתו, מיודדת איתו, אפילו מאוהבת בו. אני רואה את זה כקשור באופן חד משמעי לעלית מעמד האישה בחברה. בהתחלה אמרו לי שזה איזשהו מוטיב ארוטי שיש בו איזה עקרון של גירוי, ואני לא מבטלת את זה, יש ללא ספק אמנים שזה מה שהם רוצים להביע כשהם מציגים אישה מתערטלת עם איזה דרקון. אבל לאט לאט גיליתי שדווקא מי שנוטות לצייר ציורים מהסוג הזה הן דווקא אמניות. אני מחברת את זה יותר לכיוונים של דתות ניו אייג’, ועליה של תפיסות דתיות מהותיות מאד שקשורות לכוח המטריארכלי או לשפה הנשית האבודה
אני לא יכולה שלא לחשוב על הנרטיב המוכר של נסיך, שמציל נסיכה מציפורני דרקון. עכשיו זה נראה לי כמו סוג של תיקון, ניסיון לעידון אפילו, ומסגור מחדש של היחסים האמיתיים במשולש הזה, שהיו כך עוד מגן העדן. הנסיכה היא לא באמת נסיכה, והיא לא באמת זקוקה להצלה, כנראה
היא בכלל לא צריכה שיצילו אותה כי הדרקון עליה לא מאיים. הוא אף פעם לא איים. גם אנדרומדה היא לא הקורבן, אלא היא הבת זוג העתידית, שהקשר בינה לבין הדרקון נחתך. בסיפור המסעות שלא היה באמת של ג’ון מנדביל, הוא תיאר איך הוא הגיע לכפר שבו לנשים יש בווגינה נחש, הווגינה שלהן ארסית, ובעצם בערב הכלולות, הגברים צריכים לקיים יחסי מין ממש מהר ובזהירות, כי אם הם שוהים שם יותר מדי הנחש הזה פשוט יכיש אותם. הוא גם אחד התיעודים הראשונים של סיפור פיונה, נסיכה שהדרקון שמר עליה במערה, והאביר היה צריך לשחרר אותה. האביר הביס את הדרקון, הגיע למערה, מצא שם נסיכה בת 400 שנה, זה לא היה מחזה יפה, והוא השאיר אותה שם…אנחנו כן רואים באמנות הפנטסיה הרבה מפגשים גם של גברים עם דרקונים, מפגשי נוחות, לא מפגשי קרב
ועדיין, להציג את זה כזכר אנושי וחייתי מול אישה, זה לעדן את זה, להפוך את זה למוכר ומשהו שאפשר לעכל. כי האויב האולטימטיבי, השטן, הדבר המפחיד באמת, הוא לא זכר אחר, הוא גם לא אישה חזקה. הוא השילוב שמטשטש את ההבדלים ביניהם, האנדרוגינוס. זה לא סתם שזה פעם דרקון ופעם דרקונית, פעם חייתי ופעם מעורבב באנושי, השעטנז, האנדרוגיני, הוא המפלצתי
גם בסיפורי קדושים יש סיפורים על קדושות שדרקונים/נחשים הופיעו להן בחדר והן קשרו את הרגלים שלהן כשהן הלכו לישון כדי שחלילה הדרקון לא יבצע בהן חדירה; זאת אומרת, אנחנו רואים גם את הרעיון הפאלי הזה של הדרקון ממשיך. אז כשפרויד התחיל את התיאוריה הפסיכואנליטית היה לו ברור שנחש זה סמל פאלי מובהק, אבל בערוב ימיו, הוא אמר רגע, אני קצת חושב שיכול להיות שזה גם סמל וגינלי דווקא. בגלל אותו מעגל סגור, דרקון האורובורוס שנושך את הזנב של עצמו, הקשר של נחשים לכתות פריון שהיה כאן בלבנט מאד פופולרי. אחד מאלי החכמה המצרים שהיה מאד פופולרי על קמיעות קסם במאה הראשונה עד הרביעית לספירה, היה אל שראש שלו הוא ראש של נחש והגוף שלו הוא גוף אנושי, ברוב המקרים הוא גברי, בכמה מהמקרים הוא נשי. בונר, החוקר של קמיעות הקסם האלה לא מבין איך זה שמופיעה שם אישה, וזו לא איסיס לטענתו. ככל שהזמן עבר דווקא נכנסנו לתבניות קבועות מאד, בלי להכיר בהן, אבל כן, היו דברים הרבה יותר פלואידיים בעת העתיקה
אז אני לא בטוחה אם תמיד השטן מייצג את הזכריות או דווקא את האנדרוגיניות, אותה חוסר יציבות מגדרית שמפחיד נורא. כל מני דימויים של השטן שבחלק העליון של הגוף שלהם הם מאד גבריים, אבל החלק התחתון הוא מן וגינה ענקית כזו שנולדים ממנה שדים, והרבה פעמים הווגינה הזו עצמה מעוצבת כלוע הדרקון הגדול. יש לי מחקר שלם שחייב להתרחש, להבין את הקשר בין דרקונים לרחם הנשי. קריסטובה חיברה את הדימוי של מדוזה שמופיעה על קמיעות קסם שנועדו ללידה, קוראים להן “היסטריה”, שזה רחם. אז היא בכלל טוענת שמדוזה היא ביטוי של הפות הנשי, אותו שער מאד מסוכן ומפלצתי שיוצאים ממנו תינוקות, אבל לא ברור איך זה קורה ולכן זה מאד מאיים, ורק מנשים יוצאים מתינוקות. למשל, במיתולוגיה היוונית כל הזמן הגברים מנסים לייצר תינוקות, זה האתגר והחרדה הכי גדולה הגברית, שרק נשים יכולות. האם המיגדור הזכרי של הדרקון בעצם מנטרל איזשהו חלק באיום שלו? זו שאלה מאד טובה, אין לי תשובה אליה כרגע
אין ספק, שכשבוחנים את אמנות הפנטסיה בעיניים של איש אקדמיה, אני רואה שם המון דיבור שקשור לתיאוריה של מפלצות, של שפשוף של הגבולות של המותר והאסור, גבר הוא לא תמיד מוצג גברי, ואישה לא תמיד מוצגת נשית. אני אתן רק שתי דוגמאות, תחשבו על בריאן במשחקי הכס, שהיא אישה אבל הדימוי והנראות שלה מאד גבריים, לעומת אלפים בשר הטבעות שהם גברים, אבל הדימוי שלהם מאד נשי. אחד האתגרים שאני מאד רוצה לבחון, זה אם שמים את הדימויים האלה לבחינה של מכונה, האם המכונה מצליחה באמת להסתכל על דימוי של בריאן ולהגיד לי שזו אישה? אני לא בטוחה. לגולאס, ולהגיד לי שזה גבר? גם לא בטוחה. אפשר להגיד שדרקון הוא ממש סמן לאתגר חברתי שמדבר על גבולות גזרה, אפיסטמולוגיה
אז היום, בעידן של נזילות מגדרית, המשמעות העתיקה הזאת של הדרקונים האנדרוגיניים חוזרת באמנות הפנטסיה
אם בעת העתיקה הדרקון היה אל פריון, הוא היה קדוש, ואז הנצרות, בעיקר אבל לא רק, הורידה את ניסו והוא הפך להיות השטן. אמנם הוא עדיין אל, אבל הוא אל מסוכן ושנוא, וגם שם ברנסנס מסתבר שזה לא היה רק הרע יש גם את הטוב והרבה. הגענו לעידן היום שפתאום הדמות של הדרקון חוזרת לקבל איזושהי הדרה אלוהית קדושתית. יש מעט מאד שוחטי דרקונים, לדוגמא ברד בהוביט שמצליח לשחוט את הדרקון, אבל לעומת זאת, מתחילים להופיע הרבה דרקונים שוברי סטיגמות, כמו הדרקונית של שרק. זה בכלל לא דרקון, זה דרקונית, מי אמר שכל הדרקונים הם כולם גברים? יש לנו את מליפיסנט, דרקון הוא בכלל חבר, והוא דמות שעוברת מטמורפוזה. אני לא מדברת בכלל על הספרות, שלמשל, ב”מחזור שער המוות”, אותו איש עוזר מתגלה כדרקון שמסוגל להפוך את עצמו לאדם, והדרקון הוא מיטיב. תראי כמה דרקונים יש לנו בדיסני, כמה הם משנים את אופיים רק במאה הזו. תסתכלי על היפיפייה הנרדמת, אני חושבת שזה שנות החמישים, כמה שהדרקון הוא עדיין הדרקון המאד ימי ביינימי קלאסי, העוזר של המכשפה הרעה, ואיפה אנחנו פוגשים עכשיו דרקונים? ב”ריה והדרקון האחרון” מחכים לדרקון, הדרקון הוא המשיח שיושיע את העם ויאחד אותו. דרך ארוכה עברנו עם הדרקונים ממש
אני חושבת שאנחנו בעידן שנורא תומך בקבלת האחר, האחר הוא אני, היום אנחנו מאד מתאמצים לקבל את האחר, להבין מאיפה הוא בא, להבין לאן דרכו הולכת ולמה הוא אחר כל כך. זה לא סתם שזה העידן של עלייתו, נסיקתו אני אפילו אומרת, של הדרקונים. הם מייצגים את האיתגור, את ההיפך, את האויב הישן אפשר להגיד, המורד הגדול. הם אלה שבאמת מסמלים עבורנו את העידן הזה, שרק מחפש את המרד ואת השינוי ואת האחר. ומי אם לא הנשים מחפשות את האחר. היינו בעידן של פריחת הפמיניזם הרדיקלי, ועכשיו אנחנו חשות מאד חזק איך המטוטלת חוזרת חזרה, בעיקר עידן הקורונה שהשאירה כל כך הרבה נשים בבית, וגרמה לנסיגה כל כך קשה, ולהבלטה של בעיות אלימות נגד נשים. ומי אם לא אותו שילוב של האישה והדרקון, שמנסים עכשיו לחפש אפיסטמולוגיה חדשה להוויה הזו שנקראת נשים. קיימת מהות מטריארכלית בנפש האישה שלא מקבלת את המרות הגברית, ולא מקבלת את הכפייה של השפה הגברית עליה, שתיוצג ע”י אותה אישה קדמונית שמשולבת עם הנחש הקדמון. החיפוש אחר אם גדולה, שתוביל את הדרך שלנו, הפמיניסטית, לכיוון של שחרור, לבניה של סדר חברתי חדש, פשוט אין ייצוג טוב מזה מאשר האישה עם הדרקון
במחקר הנוכחי שלה שרון מערבת בינה מלאכותית בחקר הדימויים של האישה והדרקון
פצחתי במחקר של אמנות הפנטסיה. מוטיב האישה והדרקון הוביל אותי לעת החדשה, ואמרתי, אני חייבת לבדוק מה קורה כאן. אבל מה שקרה זה, שהבנתי שאני עומדת לא מול עשרות של יצירות אמנות, אלא מול מיליונים. וזה הוביל אותי למדעי הרוח הדיגיטליים, חברת הבינה המלאכותית טאסק עובדת איתי. הורדנו המון דימויים מהרשת, אספנו בינתיים 53 אלף דימויים, והלמידה הזו, אני מתכננת שהיא תתבצע בשני שלבים, לא רק למידה אנושית אלא גם למידת מכונה. ללמד את המחשבים לראות את הדימויים, לזהות בהם פריטים ומאפיינים. אבל כבר בשלבים ראשונים, למשל, מאד עניין אותי תופעה שבאמת הדרקונים (אני חוזרת אתכם למה שדיברנו קודם) מזוהים רק כגברים. מתחילים לתייג אותם כנון ג’נדר ומיד הם הופכים להיות גברים. זה גרם לי להרים גבה, האמנם? מה האינדיקציה שדרקון הוא זכרי? או מתי הנשים נלחמות בדרקונים לעומת מתי הנשים חיות בעושר ואושר עם הדרקונים? מתי מתחילות להופיע דמויות של נשים עם דרקונים?
למשל, אחד המחקרים שלי היה על מיניאטורות, מאד אופייניות לתרבות ה”מבוכים ודרקונים”, וגיליתי שרק בניינטיז החלה להופיע דמות טובה, דמות שיש לה סממנים חיוביים של אישה עם דרקון, אישה אלפית עם דרקון, אליסה לייטאדג’. לפני כן היו מלא דרקוניות, אבל הן לרוב היו מקוטלגות כמפלצות, כל הנאגות למיניהן (המילה נאגה זה נחש, אז אלת נחשים הודית). מתי מדוזה זכתה למטמורפוזה ולהיברידציה עם אכידנה? לא יודעת, בעת העתיקה זה לא היה. אני לא מפסיקה לגלות דברים חדשים באמנות הפנטסיה כל יום, ובעיקר חשוב לי שזו אמנות שתתחיל לקבל איזושהי הכרה פורמלית של האקדמיה כאמנות, שאמנם היא אמנות פופולרית, ללא ספק, אבל יכול להיות שישי סיבה טובה לכך שהיא פופולרית
לסיכום, אני מדברת בפודקאסט הזה הרבה על מדע בדיוני, וכבר מהפרק הראשון התלוננו על זה שהוא דיסטופי, והוא לא יכול להציג לנו חזון חיובי לעתיד האנושי. פנטסיה, לעומת זאת, נתפסת כאסקייפיזם טהור, אבל שרון מציעה שאולי דווקא שם נמצאת התקווה
מאד יכול להיות שהספרות שחינה עכשיו עולה, של הפנטסיה, באה להחליף, לתת אלטרנטיבה אוטופית למד”ב. הרבה פעמים הפנטסיה מנסה להגיד, זה לא עולם אחר או עולם אלטרנטיבי דמיוני, אלא שזה העולם שלנו אחרי שהוא כבר נהרס, איזושהי אלטרנטיבה לנרטיבים אוטופיים חדשים; הם מאפשרים לראות איך החיים ממשיכים להתקיים אחרי אותה דיסטופיה נוראית. כשניסו של המד”ב ירד – זה משקף אולי את האכזבה מהמדע והבנת מגבלות הגזרה – הפנטסיה לוקחת את הבכורה. משהו בפנטסיה מאד מעדן לנו ומאפשר לנו לעכל את המציאות כשהיא קשה וחמורה מדי. איך טולקין עיבד לנו את החוויות של מלחמת העולם הראשונה, ויותר גרוע השנייה, כשזה שם, וזה רחוק, וזה במקום מנותק, נורא קל להגיד הטובים והרעים. למשל, אחת הטענות זה שהפנטסיה זה אסקייפיזם, זו פשוט טעות במהותה. בעיקר כשאתה משחקי “מבוכים ודרקונים” ואתה חווה את ה- אני קוראת לזה טקס, סליחה שאני מתייחסת לכל תרבות הפנטסיה כאל דת ניו אייג’, שצריך להכיר בה כאחת, שיש לה טקסים, ויש לה מפגשים, וקמיעות קסם ומה שלא תרצו – כשאתה חווה משחק “מבוכים ודרקונים” ואתה ממש נכנס לזה, ואתה רואה איך כל אחד מכניס את התסכולים שלו ואת הדילמות האישיות שלו, ואת הקונפליקטים הנפשיים שלו לתוך הדמות שלו, לתוך המשחק, אתה מבין שיש כאן בעצם סשן של ריפוי, ויש כאן משחק שהוא כל כך הרבה מעבר למשחק, וכל אחד, בדרכו, מעבד את המציאות המורכבת שלו דרך המשחק, וזה לא אסקייפיזם, להיפך
בפרק הזה לקחנו את מוטיב האישה והדרקון ועשינו לו טיפול שורש, עד למקום שבו גם האישה וגם הדרקון משילים את כל הנשלים, ומייצגים ארכיטיפ של כוח קדום שבורא והורס גם יחד. זה חיבר אותי שוב גם לפרק 18, שם דיברנו על המהפך שעושה התנ”ך כשהוא ייצר קטגוריות ויצר איסור לערבב אותן, למעט אותו רגע בפורים אולי, שבו מצווה לשתות עד דלא ידע, ואז אנחנו יכולים להציץ לרגע למציאות שבה אין באמת הפכים, המן ומרדכי הם בלתי ניתנים להבחנה, וזה אותו המקום שבו מתאחדים גם הזכרי והנקבי, האנושי והחייתי. זה המקום הלא דואלי, הפוסט אנושי הזה, והוא לא בהכרח מקום שאפשר לחיות אותו ביומיום, אבל האישה והדרקון הם, ללא ספק, הסמל הבלתי מעורער שלו. ואנחנו רואים שוב, שלפעמים העתיד הוא פשוט העבר העוד יותר רחוק; שיש משיכה לסגור מעגל עם התוהו ובוהו, עם הכאוס הטרום בראשיתי, עידן התנינים הגדולים, שהדרקון וגם הנשי מגיעים ממנו לסיפורי הבראשית
בפרק הבא נחזור ליצירות תרבות בנות זמננו ונבחן מהו פוסט הומניזם תרבותי. עד אז שמרו על קשר בסושיאל של הפודקאסט ונשתמע בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל מחקריה של ד”ר שרון חליפא-גואטה
צפו בהרצאה של ד”ר חליפא-גואטה על הנושא בכנס אייקון למד”ב ופנטסיה ב2020
Bonner, Campbell. (1950). Studies in Magical Amulets: Chiefly Graeco-Egytian. Ann Arbor: University of Michigan Press.
Kessler, Herbert L. (2009) “Christ the Magic Dragon,” in “Making Thoughts, Making Pictures, Making Memories: A Special Issue in Honor of Mary J. Carruthers, Gesta, 48/2, pp. 119–34.
Khalifa-Gueta, Sharon. (Forthcoming, 2023). The Woman and the Dragon in Premodern Art, Amsterdam University Press.
Khalifa-Gueta, Sharon. (2022). The Goddess, Daenerys Targaryen and Me Too Values. Acta Univ. Sapientiae, Film and Media Studies, 22: 161-139.
Khalifa-Gueta, Sharon. (2022). “Mother of Dragons”. In Pre-Modern “Pop Cultures”? Images and Objects Around the Mediterranean (350-1918 CE), edited by Ivan Foletti, Adrien Palladino and Zuzana Frantová. Monographic Issue, Eikón Imago 11: 79-92.
Khalifa-Gueta, Sharon. (2021). “Medusa Must Die! The Virgin and the Defiled in Greco-Roman Medusa and Andromeda Myths.” Athens Journal of Mediterranean Studies, 7.3: 201-232.
Khalifa-Gueta, Sharon. (2018). “Leonardo’s Dragons – The “Rider Fighting a Dragon” Sketch as an Allegory of Leonardo’s Concept of Knowledge,” Explorations in Renaissance Culture, 44.1: 104-139.
Khalifa-Gueta, Sharon. (2018). “The Evolution of the Western Dragon,” Athens Journal of Mediterranean Studies, 4.4: 265-290.
Kristeva, Julia, (2012). The Severed Head: Capital Visions, Columbia University Press.
Ferino-Pagden, Sylvia. (2013). “Raphael’s Vienna Saint Margaret,” in Late Raphael: Proceedings of the International Symposium; Actas del congreso internacional, Madrid, Museo nacional del Prado, October 2012, ed. Miguel Falomir (Madrid: Museo Nacional del Prado), 68–79.
Mandeville, John. (2006). The Travels of Sir John Mandeville, ed. Ernest C. Coleman. Stroud: Nonsuch.
Schubart, Rikke (2016). “Woman with Dragon: Daenerys, Pride, and Postfeminist Possibilities,” in RikkeSchubart and Anne Gjelsvik (eds). Women of Ice and Fire: Gender, Game of Thrones and Multiple Media Engagements. Bloomsbury Academic, New York
Dr. Carmel Vaisman 
