פרק 56. מגילגמש ועד מיינקראפט: מסע הגיבור של המין האנושי עם נועה מנהיים

אנחנו צריכים לספר לעצמנו את ההווה מבעד לעיניים של העתיד, הרבה פעמים, כדי להבין אותו. בדיוק אותה תנועה שאנחנו עושים כשאנחנו מספרים מיתוסים על העבר כדי להבין את ההווה שלנו. זה לא ממש משנה אם אנחנו שואבות מעבר שלא היה ולא נברא, שבו אלים התהלכו על פני האדמה, או שאנחנו שואבות אותו מאיזשהו עתיד שעדיין לא התקיים, שבו חייזרים נחתו על פני כדור הארץ

נועה מנהיים

לפני שנתחיל אני רוצה להזכיר שיש לי פודקאסט נוסף, חדש, בשם דינוזאוריות רשת, על ההיסטוריה של האינטרנט הישראלי, יחד עם מעין אלכסנדר, והשבוע עלתה בו מיני-עונה ראשונה שלמה, שזמינה לבינג’ בכל ישומוני ההסכתים. כאן במצב הפוסט אנושי אנחנו כבר כמה פרקים לתוך השנה השלישית, וסדרת הפרקים שפתחה אותה עסקה בראיית-על של אפקטי הטכנולוגיה מזוויות שונות, עם אנשים שכתבו או כותבים ספרים בנושא. בפרק לפני-החגים החגיגי הזה, יש לנו אורחת מיוחדת, שגם היא כתבה ספר שמציע ראיית-על, והוא מהווה יריית פתיחה לסדרת הפרקים הבאים, שהדגש שלהם הוא תרבות (כי זה פודקאסט על טכנולוגיה, תרבות, ורוח נכון?). אז האורחת שלנו היום היא הגברת הראשונה של התרבות המערבית, שידיעותיה לא יודעות גבול, וההקשבה לתובנות שלה תמיד מרתקת, נועה מנהיים

עורכת, מסאית, ראש מחלקת ספרות עברית בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, פודקאסטרית, יש לי את  התוכנית “האחיות גרים” עם איילת טריאסט בגל”צ, ומחברת “הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של  הרעיונות“, שיצא לאור בהוצאת גרף

נדבר עם נועה על ההיבטים הפוסט אנושיים ברשת התרבותית, על אבולוציה של נרטיבים, דמיון ומציאות, מד”ב ופנטסיה, סיפורים על טכנולוגיה וסיפורים כטכנולוגיה, אנשים ומפלצות, ועוד

---

נתחיל מההתחלה שהיא בעצם הסוף, והסוף שהוא בעצם הראשית. הספר של נועה מתחיל בסיפור על הספר בעידן הדפוס, כי הפורמט הוא ספר. עניין אותי מהי נקודת המוצא החלופית שלה, מאיפה היא הייתה מתחילה לדבר את הסיפור של התרבות שלנו, בלי מגבלת הפורמט

שאלה מעולה. אני חושבת שדווקא הייתי מתחילה באחד הפרקים היותר עדכניים וגם הכי אהובים עליי, שזה הפרק על הכהונה האטומית. כהונה אטומית זה מושג שהומצא כחלק מהפתרון לשאלה המאד פרוזאית של מי מוריד את הזבל. כלומר, מה אנחנו עושים עם הפסולת הגרעינית שמיוצרת במדינות רבות ברחבי העולם מאז ראשית המאה בעצם. זמן מחצית החיים של חומרים רדיואקטיביים יכול להגיע לעשרות אלפי שנים, ובמהלך הזמן הזה הם עדיין מסוכנים. ואיך אנחנו משאירים מסר למי שעשוי להיתקל בהם בעוד 10,000 שנה, בהינתן שהשפות האנושיות העתיקות  ביותר הידועות לנו, המדוברות, לא שרדו יותר מ5000, זאת אומרת, הן בנות כחמשת אלפים

ולכן אחד הרעיונות היה ליצור מעין דת מלאכותית, שתהיה לה כהונה ששומרת על הסוד הזה, ואיזשהו קודש קודשים, עם ארון קודש, שכל מי מתקרב אליו מות יומת. ומי שראה את אינדיאנה ג’ונס ושודדי התיבה האבודה, זה בדיוק הדבר. זאת אומרת, יש שם תיבה כזאת, כל מי שמתקרב אליה יישרף וימות, והכוהנים האלה שומרים את הסוד, או את הידע הטכני האסור הזה, על פני מאות ואלפי שנים. יצאתי לכתיבה של הספר ממנו, למעשה, כי הוא מדבר על זיכרון, ומה יכול לשרוד על פני מה שנקרא הזמן העמוק. אני באה ממשפחה דתית, גדלתי בסביבה דתית, בבית ספר דתי, ואחר כך באולפנה בתיכון, אז המחשבות על פוטנציאל של הדת כאיזשהו סוג של נוזל שימור, הן מחשבות שהעסיקו אותי הרבה בחיי

זו מחשבה מרתקת לחשוב על דתות כמשהו שעוזר לנרטיבים להשתמר ולהתגלגל לאורך זמן, אם כי בפרק 21, כשדיברנו על תנועות דתיות חדשות, הצענו שגם הדתות המוכרות לנו היום נולדו מתישהו, בעידן הציר, והן די מחקו את הדתות שלפניהן. חשבנו שזה עלול לקרות שוב, אז גם הכהונה האטומית יכולה אולי להיעלם… אז מההתחלה הזו שהיא בעצם הסוף, נלך לסיפור האחרון בספר של נועה, שהוא בעצם ההתחלה, הוא הסיפור הראשון אי פעם, סיפורו של גילגמש, שהוא בעצם סיפור פוסט אנושי

בתוך הסיפור הזה יש לנו כבר את אולי התמה הוותיקה ביותר שמלווה אותנו, בטח במערב, אלמוות, שהיא הנושא בעצם של הפוסט אנושי; של איך מתעלים על התכנות שלנו, כמו שהאנדרואידים של פיליפ ק. דיק היו אומרים, איך אנחנו מצליחים לסחוט עוד מהלימון הזה שהוא החיים, ולנצח את המוות. זה מה שגילגמש מנסה לעשות אחרי שחברו הטוב, אנכידו, חולה ומת, הוא מבועת. הוא לא יודע את נפשו, הוא לא מסוגל לראות עולם שבו הוא לא קיים, שהוא לא חלק ממנו. הם עשו כאלה דברים גדולים ביחד, הם ניצחו את שור השמיים, הם כרתו את הארזים וסחבו אותם כדי להפוך לשערים של ארך, כאילו, מי יכול עליהם? אז… המוות. “אכזר המוות וסיבה לכל חי”, אם אני מצטטת נכון. ובמסע שלו לנצח את המוות הוא מגיע לאותנפישתים, שאומר לו את המשפט שציטטתי עכשיו, שאותנפישתים הוא נח המסופוטמי. הוא מספר לגילגמש איך הוא זכה לחיי הנצח שלו, כי הוא באמת מילא את התפקיד הזה של המציל של האנושות במבול, שקדם לסיפור שאנחנו שומעים עליו עכשיו, והוא מציב בפני גילגמש את המבחן – ששוב, אנחנו מדברות על הפוסט אנושי, הוא באמת המבחן שאנחנו ניצבות בפניו תמיד – הוא מבקש ממנו לא לישון. או יותר נכון, הוא אומר לו, בוא תנסה להתעלות מעל הביולוגיה שלך. אם תצליח, תהיה בן אלמוות. והוא נכשל. אנחנו עדיין נכשלים. אנחנו לא מצליחים להתעלות על הביולוגיה שלנו

ואז הוא מציב בפניו את המבחן השני, כי אשתו מרחמת על גילגמש, והם נותנים לו צמח, שהוא צמח נעורי הנצח, והוא מחליט שהוא הולך לקחת את הצמח הזה ולהביא אותו לעיר שלו, ולפחות ייצא לו משהו מהמסע הזה. אבל הוא לא מתאפק באמצע, וחם לו, והוא מתפשט, והולך לטבול באיזו בריכה, ועובר שם נחש ואוכל את הצמח הזה. והנחש זכה ליכולת, שהם ראו אותה כקסומה ופלאית, לחיות לנצח, בעצם משיל שוב ושוב את עורו ומתחדש. אז לא רק שלא הצלחנו להתעלות על הביולוגיה שלנו, אנחנו גם לא הצלחנו להתעלות על הטבע שלנו. אנחנו מתפתים. אנחנו מתפתים לנגוס מהתפוח, אנחנו מתפתים להביט לאחור, למרות שאנחנו יודעים שאסור לנו, ואם נעשה את זה אז האהובה שלנו תאבד לנצח. אז אנחנו כל הזמן, מאז הסיפור הראשון ועד היום, באיזשהו מאבק כנגד הביולוגיה שלנו וכנגד הטבע שלנו

בעצם אחת הצורות הראשונות של הפוסטהומניזם לעסוק בשאלה “מהו האנושי”, הייתה להתחקות אחר מקורותיהם של היצורים שגובלים באנושי. יצורים חייתיים, טכנולוגיים, או עירוב חייזרי שלהם, כשהגבול בינם לבין האנושי תמיד שורטט באמצעות שיח של מפלצתיות

אני חושבת שזה מאד קשור לשאלה איפה עובר הגבול של העולם הידוע. ככל שהגבול הולך וזז, הצורך שלנו לשכתב את מושג המפלצת הולך וגובר. כי אם פעם היה בכלל המושג הזה של טרה אינקוגניטה, הארץ הלא נודעת – זו ששם יש חדי קרן, ואנשים שהראש שלהם בבטן שלהם, או שהם מחזיקים אותו מתחת ליד, או אמזונות שחורות שרוכבות על ג’ירפות בקליפורניה – ברגע שיכולנו לדחוק את הגבולות שלנו ולהגיע למקומות הללו, שבתוכם דמיינו את המפלצות, ולגלות שאין שם בעצם מפלצות, אז היינו חייבים לשכתב את המיתוסים שלנו, כדי להבין איך אנחנו מתייחסים למי שעד לפני רגע היה מפלצת, אבל גם למצוא מפלצות חדשות. אנחנו הגענו למצב שכבר על כדור הארץ אנחנו כמעט לא יכולים להכיל מפלצות חדשות, ולכן אנחנו מחפשים אותן בחלל החיצון. כל הזמן אנחנו צריכים לעשות את ההתאמות האלה בין הדמיון שלנו ובין המציאות. הדמיון מאכלס את כל הטריטוריות שמחוץ לידיעת המציאות שלנו, וככל  שאנחנו מרחיבים את הידע שלנו על המציאות, אנחנו צריכים להזין את הדמיון בחומרים אחרים

?כרמל: את חושבת שהדמיון זה איכות אנושית בלעדית

נועה: האם חיות מדמיינות? מאד יכול להיות שכן, אבל אנחנו לא יודעים כי אין להן שפה. אני חושבת שגם בכלל, הזיקה הזו בין שפה לבין דמיון, כלומר, אם יש חיות שיש להן שפה מורכבת – שאנחנו לא יודעים לפענח, משירי לווייתנים ועד תנועות הכנפיים של שחפים – והן מתקשרות זו עם זו, אני מניחה שהן יכולות להשתמש בשפה שלהן גם כדי להביע רעיונות מופשטים, כמו דמיון. זה לא חייב להיות דמיון שיוצר את האודיסאה, זה יכול להיות דמיון שמתאר לעצמו, שמעבר לדיונת החול הבאה על קרקעית הים, יש מרבץ אצות עסיסי במיוחד. אז אני לא הייתי מרהיבה עוז ותובעת בעלות על התכונה הזאת

כרמל: מעניין. אני, פעם, כשהייתי קטנה, חשבתי שהדמיון הוא דווקא שער למקום אחר. הייתי הילדה הזאת שיושבת בארון (נועה: גם אני!) ומחכה שאסלן יקח אותי, והיה לי ברור שיש אסלן, ושיש שערים, ואני צריכה למצוא את השערים. וזאת שאלה באמת, האם הפנטסיה היא מקום פנימי, או שהיא דווקא מקום חיצוני רחוק, שזו הדרך היחידה לתקשר איתו, כי הוא מקום לא הגיוני, הוא מעבר לידוע  

נועה: אני כנראה הייתי הרבה יותר פחדנית ממך, ואני דחפתי את האחים שלי לארון, ואמרתי להם לא לצאת עד שהם לא מוצאים את נרניה, ועמדתי בחוץ וחיכיתי לראות מה יהיו תוצאות הניסוי שלי. או שהם לא הגיעו, או שהם הגיעו ולא סיפרו לי, זה גם כן מאד סביר לאור העובדה שדחפתי אותם לארון. ואני חושבת שכשידענו פחות אז היו יותר שערים שמבעדם יכולנו לנסות ולחלוף. ככל שבגרנו וידענו יותר, אז אני חושבת שלרובנו היה ברור שהשערים הללו נמצאים בתוכנו ולא במציאות. אבל היה רגע שגם את וגם אני חשבנו שזה שער אמיתי. זאת אומרת, שאם אנחנו נשב בארון מספיק זמן, אנחנו נתחיל להריח את הריח הזה של השלג הקר ושל מחטי האורן, ואם רק נזיז את המעיל חורף של אבא, אנחנו נמצא את עצמנו מתחת לפנס. איבדנו משהו מהאמון הזה

בשביל הבן שלי, שהוא בן 10, הוא יכול פוטנציאלית לדעת על העולם הרבה יותר מכפי שאני יכולתי לדעת כשאני הייתי בגילו. אני זוכרת שבשן האחרונה שנפלה לו, אמרתי לו בוא נשים את השן מתחת לכרית, ואז הוא אמר, “נו, אימא, באמת, אני יודע שאת ואבא באים בלילה ושמים לי את המתנה מתחת לכרית”. אמרתי אוקיי, בסדר, עברנו את השלב הזה, אפשר להתקדם הלאה. ובלילה לפני שהוא נרדם הוא קרא לי, ובאתי ושאלתי אותו מה הוא רוצה, ואז הוא אמר לי “את חושבת שהיא תביא לי לגו?”. זאת אומרת, באיזשהו אופן, ברגע האמת, בלילה, בחושך, הנאיביות הזו יכולה להתפוגג באותה קלות שבה היא התפוגגה לפני ארבעים שנה כשאני הייתי בגילו, ולפני מאתיים שנה. עדיין יש מפלצות בחושך, זה לא משנה שאנחנו מאירים את החדר בנורות לד ולא בנר

כרמל: זה מזכיר לי כשהייתי בגלסטונברי, שאגב, נסעתי לשם כאדם בוגר, בדיוק מהסיבה שנכנסתי לארון בנרניה, כי חשבתי שהמעטה בין העולמות שם יותר דק, ורציתי להרגיש שם את האנרגיה הזו, וזה מרגיש שם ככה, ואנשים באים לחיות שם בשביל זה, זה היה מקום ממש מדהים. אבל היה שם איזשהו מרכז ליוגה, שהיה להם שירותים שממוקמים במקום מאד אסטרטגי, שאין שירותים ציבוריים אלא במרחק עשר דקות הליכה, ואנשים מסיירים שם במרכז העיר ורואים את השירותים האלה, וכנראה יותר מדי אנשים השתמשו להם בשירותים. אז באתי גם אני ללכת לשירותים, והיה על השירותים שלט באנגלית, שמדובר בשירותים פרטיים ומי שישתמש בהם יהפוך לקרפדה. עמדתי רגע ארוך מול השירותים האלה, ידעתי שאני לא אהפוך לקרפדה, אבל חשבתי לעצמי איפה אנחנו נמצאים, והאופן שבו זה נכתב, בחרוזים, באנגלית עתיקה, היה בזה איזשהו כוח שאמרתי… לעזאזל. והלכתי עשר דקות לשירותים הציבוריים, ואני בטוחה שעוד אנשים עשו את זה

נועה: את בדיוק הוכחת שזה עובד, הקללה שלהם עובדת. כמו האופן שבו גירש פטריק את הנחשים מאירלנד. אנחנו היינו לא בגלסטונברי אלא בסטונהנג’, עוד אחד מהמקומות האלה שמרגישים בהם את ה.. אני לא יודעת אם זה נמצא על קווי ליי, אם יש בכלל קווי אנרגיה, אבל מרגישים שם איזושהי תחושת שער, כמו שדיברת עליה. בלי שידענו, ביום שהגענו לשם, האתר הוכרז ע”י אונסק”ו כאתר לשימור, והיו המון דרואידים שהסתובבו באתר כשהגענו, והם כולם היו בקוספליי. מדי פעם כשהגלימות קצת התרוממו אפשר היה לראות שכולם עם סניקרס מתחת, אבל האפקט היה מאד מרשים. גם הגענו לשם מוקדם בבוקר, וזה בוקר קריר ובריטי כזה, אז היה ערפל שהתגלגל בין האבנים העצומות האלה, והם מסתובבים שם. כולם גם היו אנשים די מבוגרים, אז כזה עם שיער לבן וזקנים עד המותניים, נראים כאילו הם יצאו הרגע מקאסט של שר הטבעות. ואז אנחנו שומעים קול של אישה צועק, “מרלין!!!”. להגיד לך שלא הסתובבנו? הסתובבנו. ואז היא שוב קוראת, “מרלין!!!” ואנחנו היינו ממש דרוכים. ואז אנחנו רואים שמתקרב אלינו גבר מזוקן, לבוש גלימה לבנה, עם שיער ארוך ולבן, וזר פרחים על ראשו ומטה בידו, מתקרב אלינו מבעד לערפל, ואז הוא צועק “מה?”, ואז היא אמרה לו “אתה רוצה בגט עם בייקון?”. וכך התנפץ הקסם, אבל היה איזה רגע. כמו עם הקרפדה, זאת אומרת, היה איזה רגע שזה כמעט, כאילו שהייתה שם איזה דלת מסתובבת כזו, שזה יכול היה ללכת בכיוון השני. כמה שאנחנו בוגרות וזה, אני חושבת שיש בי לפחות, ואני חושבת שגם בך, את המקום הזה שאומר אוקיי, לא שוללת, יכול להיות, אולי

אני גם חושבת (זו חשיבה מיסטית, כמובן) שאנחנו יוצרים את המפלצות שלנו. אנחנו חיות בעולם שבו כוח הדמיון היוצר שלנו הצליח לברוא דברים בלתי נתפסים, שבעזרתם אנחנו מקליטות עכשיו את הפודקאסט הזה, ואת מצלמת אותי במקביל עם הטלפון החכם שלך. הדמיון היוצר שלנו ברא את זה. למה שאני לא אאמין לכך, שהדמיון היוצר שלנו יכול לברוא גם מפלצות? יכול להיות שגם ניצור ערפדים וחייזרים, שדים וחדי קרן

כרמל: את אומרת זה לא איזושהי מציאות קודמת, אולי זאת מציאות שעומדת להיות, כי הכוח הזה הוא כוח בורא, וזה כמו התשובה של קורצווייל אם יש אלוהים, “עדיין לא” הוא אומר. (נועה: עוד לא הגענו לזה) כי אנחנו יוצרים, אנחנו אשכרה הולכים ויוצרים את הדבר הזה. ובעצם, בספר סיפרת סיפור של כמה אנשים, שהיה ממש חשוב להם שהסיפורים האלה יהיו מציאות. אולי את יכולה לספר איזושהי דוגמא של מישהו שמבחינתו הסיפור הוא מציאות, והוא יוצר סיפור בעצמו

נועה: אולי הדוגמא כמעט הכי קלה לגחך עליה, אבל יש בה בעיני משהו שובר לב, זה הדוגמא של ארתור קונן דויל. דויל נפל קורבן לתעלול של שתי ילדות, בנות דוד, שכל פעם היו הולכות לשחק ליד הנחל וחוזרות נורא מטונפות הביתה, וההורים מאד כעסו עליהן ושאלו מה הן עושות שם ליד הנחל כל הזמן, והן אמרו שהן משחקות עם הפיות. אבל הן היו נחושות להוכיח להורים של אחת מהן שהן אכן צודקות, והן שאלו את המצלמה שהייתה לאב (הוא היה צלם חובב). זה היה ממש ראשית ימי הצילום, זה היה כמעט כמו קסם, כמעט אלכימיה, כי הייתה מעורבת בזה גם המון כימיה, כל הפיתוח, חדר חושך וזה. אז הן לוקחות את המצלמה והן יורדות למטה לנחל, והן חוזרות ומביאות לו את המצלמה לפיתוח של מה שנמצא בתוכה, וכשהוא מפתח את התמונות רואים אותן יושבות, ולצדן פיות. והן נראות כמו שאנחנו מדמיינים פיות, כי אנחנו מדמיינים פיות כי הן צילמו אותן. כלומר, יש כאן איזו מן לולאת היזון חוזר כזו. הן נשים זעירות עם כנפי חרקים מרקדות להן בעשב

עכשיו, אני ואת יודעות מה זה פוטושופ, אז אנחנו יכולות להסתכל על התמונות האלה ולהגיד אוקיי וואו, מישהו טיפל בתמונה הזו, אבל היו רבים שנפלו בפח. כשאימא של אלסי פרסמה את התמונות הללו, זו הייתה תקופה של התעוררות רוחנית מאד גדולה, וארתור קונן דויל שהיה ספיריטואליסט נלהב, הוא האמין, הוא כתב מאמרים בזכות הקיום לצד הפיות, האמונה שלו בנערות הללו. ורק שנים לאחר מכן הן התוודו בראיון בטלוויזיה שהכל היה תרמית, הן גזרו את הדמויות האלה מספר ציורים שהיה לאחת מהן, והדביקו עליהן כנפי פרפרים שהן ציירו גם כן, ופשוט שמו אותן בדשא על סיכות וצילמו, שזה מאד מאד מאד מתוחכם. והן בראו פיות. כלומר, עבור אנשים מסוימים, ביניהם האיש שיצר את אולי הדמות הכי הגיונית בכל הספרות המערבית, היו פיות. הדבר הזה להרף עין, לאיזה מצמוץ, הייתה אפשרות קיימת

כרמל: הדוגמא הזאת של הצילום היא בעצם איזושהי טכנולוגיה שאמורה לשקף את המציאות, ואנחנו מאמינים לה ולסיפור שלה בגלל שאנחנו כל כך מייחסים לה מציאות. מה התפקיד של הטכנולוגיה באמת היום בסיפורים?_י

נועה: אני חושבת שהתפקיד שלה, קודם כל, מאד קדום. כמה מהמיתוסים הראשונים של המין האנושי נועדו כדי להסביר, או לתת מקום בעולם, ל – אני לא אגיד טכנולוגיה כי זה עוד הרבה יותר מדי מוקדם מכדי להשתמש במילה הזאת, אבל – לדברים שהם מעשה ידי אדם.  זו יכולה להיות העיר. זה יכול להיות משהו כמו יין. יש פרי על העץ, ואז עושים לו משהו, ומהצד השני יוצא נוזל קסמים, שיכול לגרום לנו לחשוב או להרגיש, או אם אנחנו מאמינים בזה, באמת לתקשר עם האלים. זה קסם. משהו קרה במעבר בין הפרי לבין היין. אז זה יכול להיות מעשה ידי, אבל זה יכול באותה מידה להיות אל שנתן לי את הטכנולוגיה הזו, וצריך טיטאן שיגנוב אש מהאלים ויתן לנו אותה. זה הכל נרטיבים שעוסקים בטכנולוגיה בעצם

והאמת שאנחנו נמצאים עכשיו בנקודה מאד דומה עם צילום, לזו שהיינו בה ברגע שהוא הומצא. זה נכון שהוא אמור היה להעתיק באופן מדויק את המציאות שלפנינו, אבל מהר מאד התחילו לעשות עליו מניפולציות. חלק מהמניפולציות האלו הן כמעט לא מכוונות. נגיד, בתקופה הוויקטוריאנית היה מאד נהוג מה שנקרא צילום לאחר המוות. לא הספקנו להצטלם כל המשפחה ביחד, ודוד יעקב נפטר, אבל אנחנו רוצים תמונה של כולנו ביחד, אז אנחנו נושיב את גופתו המתה, אנחנו נצייר על עפעפיו הסגורים אישונים וגב עין, ואנחנו נצלם את כל המשפחה יחד. מה זה אם לא מניפולציה? מה שהיום היינו קוראים פייק. וזה התעתוע הזה של הצילום. ואגב, גם הקולנוע. הקולנוע נולד בלידת תאומים, יש לנו מצד אחד את האחים לומייר עם הריאליזם הנוקשה שלהם של רכבת נכנסת לתחנה, ומן העבר השני ובמקביל, ז’ורז’ מלייס, שאת כל התעלולים שלו הוא למד מקרקסים ומקוסמים, וזה הכל עשן ומראות, והוא אבי האפקטים המודרניים. אז לא היה אפילו שניה שבה זה היה אמיתי. מהרגע הראשון ראינו את הפוטנציאל למניפולציה הזו. אז אם כבר, אנחנו קרובים הרבה יותר להתחלה מאשר אל משהו אחר לגמרי היום

אז הטכנולוגיה והקסם הלכו יד ביד לאורך ההיסטוריה שלנו, וזה השתקף גם במרחב התרבותי. למשל, הז’אנרים המודרניים של מדע בדיוני ופנטסיה נולדו ב”לידת תאומים מפלצתית”, בלילה אפל אחד, בבית אחד, בשחר המאה ה19

זאת הייתה השנה שקוראים לה “השנה ללא קיץ”, 1816. שנה קודם לכן הייתה התפרצות הר געש באינדונזיה, באי שנקרא טמבורה, וההתפרצות הזו העלתה כמויות אדירות של אפר וולקני לאטמוספירה, ונוצרו תנאים של כמעט עידן קרח קטן – קרה ביבולים, שלג באוגוסט, גשם בלתי פוסק באירופה – תנאים מאד לא נעימים. ברגע המוזר הזה בזמן, הלורד ביירון וכמה מחבריו וקרוביו נוסעים לנופש בוילה לחופי אגם ז’נבה. אז הם לא יכולים לצאת החוצה ולשוט על האגם, הם נתקעים בבית ומשחקים משחקי חברה. ומאחר ומדובר בחבורה של סופרים ומשוררים, אז כמובן שמשחקי החברה שלהם עוסקים בטקסטים. ביירון הוגה איזושהי תחרות, שלפיה כל אחד צריך לכתוב סיפור אימה. ומרי שלי, אשתו של פרסי-ביש שלי, ומי שעומדת עוד שניה לכתוב את פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני, היא אישה צעירה מאד, בעברה טרגדיות מרובות. ולילה אחד היא מתעוררת מסיוט. והיא יושבת וכותבת מהר את הסיוט שלה, ובחלום הזה היא רואה את הסטודנט עומד מעל היצור שאותו הוא יצר, ועומד למשוך את הסדין, והעין הצהובה נפקחת… וזה תיאור מאד מלא חיים, והיא אומרת, מה שהפחיד אותי יפחיד גם אחרים, ומתיישבת לכתוב את מה שיהפוך להיות פרנקנשטיין

ובאותו לילה, כנראה – אם אנחנו מנסים להצליב בין היומנים, אז אם זה לא קרה באותו הלילה, זה לילה אחד לפני או אחרי – הרופא הצעיר והיפה של הלורד ביירון, פולידורי, מיוסר ממערכת היחסים המאד רעילה, כמו שהינו קוראים לה היום, בינו לבין ביירון, יושב וכותב סיפור ערפדים, שביירון הוא בעצם הגיבור שלו. מסווה דק מאד, כמו שאומרים. וזה סיפור הערפדים המודרני הראשון, כי יש לנו בפעם הראשונה ערפד שהוא מאד אורבני. כמו שפרנקשטיין הוא סיפור על המדע. הוא עצמו מדען, ויקטור פרנקנשטיין, והוא מצליח בעזרת המדע – הוא משתמש כנראה גם באלכימיה, כלומר, יש שם איזו תערובת כזאת של חדש וישן – לברוא חיים. וככה באותו לילה, או מאותה חופשה, מאותה התערבות, נולדות שתי המפלצות הללו, הערפד המודרני, והמפלצת שאותה יוצר המדען, או שמה המפלצת היא המדען שיוצר את המפלצת. השאלה הזאת של מי המפלצת כאן, פרנקנשטיין או המפלצת שלו? אז ככה שני הז’אנרים האלה מתחילים לצעוד אל תוך מה שאנחנו היום מזהים כמדע בדיוני ופנטסיה

כרמל: זה ז’אנרים שהפכו למאד מיינסטרים, ואני תוהה למה? מה תפקידם התרבותי כרגע, מעבר ללספר סיפורים ללא סמארטפון אולי

נועה: כמו שארתור סי קלארק כבר חזה בזמנו, כל טכנולוגיה מתקדמת דיה תראה לנו כמו קסם, אז היום אנחנו באמת בעולם שבו זה ממש מעורבב. יש עדיין פנטסיה טהורה, מה שנקרא פנטסיה אפית, משחקי הכס או כישור הזמן. ומהעבר השני יש עדיין יצירות מד”ב “קשה” שהוא היפר-טכנולוגי, כמו למשל הספרים של אנדי ויר, לבד על המאדים, או פרויקט הייל מרי. אבל כל השאר נמצא איפשהו באיזשהו טווח אמצע כזה. וזו סוגה שהפכה מסוגת שוליים, ספציפית המד”ב, היום היא אחת המרכזיות כשאנחנו מדברות על תרבות פופולרית, בעיקר על קולנוע וטלוויזיה. אני חושבת שכי אנחנו צריכים לספר לעצמנו את ההווה מבעד לעיניים של העתיד, הרבה פעמים, כדי להבין אותו. בדיוק אותה תנועה שאנחנו עושים כשאנחנו מספרים מיתוסים על העבר כדי להבין את ההווה שלנו. זה לא ממש משנה אם אנחנו שואבות מעבר שלא היה ולא נברא, שבו אלים התהלכו על פני האדמה, או שאנחנו שואבות אותו מאיזשהו עתיד שעדיין לא התקיים, שבו חייזרים נחתו על פני כדור הארץ

אנחנו עושים את זה כדי להבין את ההווה שלנו, וככל שההווה שלנו מבולבל יותר, ולא בטוח, ומשתנה במהירות הבזק מתחת לאצבעות שלנו, אנחנו צריכים שפה חדשה, או שפה אחרת, כדי לנסח לעצמנו את הרגע הזה, והשפה הזמינה, ושכבר חובבי מד”ב ופנטסיה ותיקים כמוני וכמוך, מסתכלים על הרנסנס הזה ואומרים לעצמם, עכשיו באים? אנחנו היינו פה כבר שנים. אני זוכרת שהסדרה לפי משחקי הכס עלתה, ואנשים בעבודה שלי התחילו להתלהב, ואני כזה, “קודם כל חכו ואל תיקשרו לאף אחת מהדמויות”, ואני כאילו, איפה הייתם לפני עשר שנים כשהספרים יצאו?  אני חושבת ששכבות יותר נרחבות באוכלוסייה נזקקות באמת לשפה הזו כדי לנסח לעצמן את ההווה שלהן

אחד מתרגילי המחשבה בגישה הפוסטהומניסטית, זה להפסיק לחשוב על עצמנו כסוכן, היוזם, והמניע שהכל סובב סביבו. תיאוריית המימטיקה, למשל, של סוזן בלקמור, עושה את המהלך של “הגן האנוכי” של דוקינס למרחב התרבותי, והיא מתייחסת לרעיונות, ואפילו לשפה, כאל סוכנים עצמאיים, ששואפים רק להשתכפל דרכנו. שאלתי את נועה מה דעתה על הרעיון הזה, שהסיפורים קדמו לנו, והם רק משתמשים בנו כמדיה, והאם יש סיפורים שבאמת מעוררים בה את התחושה הזו, שהם היו שם לפנינו

אני חושבת שטרי פראצ’ט, האהוב והנערץ עלי, ניסח את זה הרבה יותר טוב ממני, ויש לו קטע שלם באחד מספרי המכשפות, שהוא מדבר בו על העובדה שהסיפורים הקדימו אותנו, היו כאן קודם. אפילו לא ארכיטיפים אלא כמעט  “טרואופים”, שזו מילה שלמרבה הזוועה אין לה עדיין מקבילה בעברית. אבל יש איזשהן תבניות סיפוריות שאנחנו רואים אותן חוזרות על עצמן בתרבויות רבות. אני בדיוק עכשיו סיימתי להאזין לספר מיתוסים של סטיבן פריי, שמקריא אותו בקולו, והדמיון בין סיפורי המבול של המיתולוגיה היוונית, למשל, או יש סיפור שמקביל לסיפור סדום ועמורה, שכולו עוסק סביב המושג של זנייה, שהיה מאד עקרוני בתרבות היוונית, של הכנסת אורחים, ומה קורה כשהרמס וזאוס מגיעים לבית של איזה זוג, אחרי שכל בית אחר בעיירה טרק את דלתו בפניהם, אז הם מבעירים את העיירה בהולכם. אז אני חושבת שיש את התבניות האלה שצצות ועולות בהרבה מאד תרבויות, ואולי יש איזשהו מקור קדום יותר שממנו התרבויות האלה התפצלו, וכמובן שבמזרח זה עובד אחרת. כלומר, אני לא חושבת שיש כאן איזושהי משוואה שבהכרח נכונה לאבולוציה האנושית בכל מקום ואתר

המחשבה היפנית, למשל, מאד שונה. ניסו לתת לנערות בבית ספר יפני את רומיאו ויוליה – הנאהבים מוכי הגורל, האלמנט הזה של הטעות וההצלה ברגע האחרון, או האסון ברגע האחרון, יש שם הרבה מאד מרכיבים שאנחנו רואים אותם משתחזרים בהרבה מאד תבניות סיפוריות – והן לא הבינו את הסיפור, או לפחות הן לא הבינו אותו כמו שאנחנו מבינים אותו. משהו בסיסי בתבנית הסיפורית שאנחנו כל כך רגילים אליה, שהיא כמעט שקופה לעינינו, היה להן זר ומוזר וחייזרי. אז אני לא באמת מאמינה שלפני המפץ הגדול התקיימו טרואופים, שאנחנו רק החדרנו לתוכם את הדנ”א האנושי שלנו. אבל אין ספק שיש למוח האנושי נטייה נרטיבית מאד, וכשאנחנו מחפשים תוכן ליצוק לתוך הנרטיבים, שאנחנו כמעט באופן כפייתי יוצרים כדי לפרש לעצמנו את העולם, אנחנו הרבה פעמים מגיעים לאותם פתרונות. האם אלה הפתרונות הקלים ביותר? האם אלה הפתרונות היפים ביותר? זו כבר שאלה אחרת

כרמל: את מאלה שמאמינים שיש באמת רק שמונים סיפורים, יש כאילו איקס נוסחאות ואין נוסחאות חדשות?_י

נועה: אני מאלו שמאמינות שיש נוסחאות, לא הייתי נוקבת במספר. אברהם הפנר, שהיה מורי ורבי, היה תמיד אומר שיש חמש, ואחרים אומרים שמונים, ויש את אלה שאומרים שזה אלף ואחד, וכל המספרים האלה מבחינתי הם מספרים טיפולוגיים, לא מספרים אמתיים. זה שיש נוסחאות זה לא אומר שזה סופי, זה בדיוק ההפך, זה אינסופי. כלומר, אפשר תמיד לשבור את הנוסחאות האלה למרכיבים שלהן, ולייצר מהן נוסחאות חדשות. כן מדי פעם יש מוטציות, והמוטציות האלה קורות הרבה פעמים, כמו שקורות מוטציות גנטיות לעיתים, במפגש בין תרבויות, במפגש בין קבוצות גנים שונות. כלומר, כשאנחנו יוצאים מתוך המרחב התרבותי שלנו, ומכירים תרבויות אחרות. אפילו תחשבי על הסרטים של הייאו מיאזאקי. כאילו פיסות מתוך התרבות שלנו שמוצאות את עצמן, לפעמים במילים ולפעמים ממש בנרטיבים, שמזדחלים לשם. כי הרי הסרט הזה, היפני לכאורה למשעי, מבחינתי, כמערבית, הוא אליס בארץ הפלאות. אז זה לוקח אלמנטים שלי ומרכיב עליהם, או מרכיב אותם לתוך נרטיבים, שלי הם זרים לחלוטין. או כמו השימוש שלו בבת הים הקטנה ב”פוניו”, או מה שהוא עושה עם האודיסיאה במסע המופלא, שההורים הופכים לחזירים, כמו אודיסאוס וחבריו אצל קירקה, אבל זה עדיין זר לגמרי, ויש שם תמות אחרות לחלוטין. אז המוטציות האלה שקורות כאשר התרבויות מתנגשות אלה באלה, מייצרות נוסחאות חדשות

כרמל: מה לגבי מוטציות לאורך זמן? אני חושבת על זה שאני גדלתי בשנות השבעים ברומניה, והאומנת הצוענייה הכי סטריאוטיפית שלי, הקריאה לי את אנדרסן במקור. כלומר, אני גדלתי כילדה קטנה בתוך מציאות אכזרית, שבה מוכרת הגפרורים הקטנה מתה, והגרסה המקורית של פרוזן, מלכת הקרח מקפיאה את ליבו של האח של אנה או אלזה או ווטאבר היא הייתה שם. זה הסיפורים שסיפרו לי. וגם בת הים הקטנה הופכת לקצף ונענשת על הדבר הזה. ובעצם אני גדלתי בצורה כזו, ואז אני באה לדיסני עשרים שנה אחרי, ורואה על מה ילדים גדלים עכשיו. הסוף הטוב הוא בעצמו חלק מתבנית, אז זו גם איזושהי מוטציה, ואני תוהה מה היא עושה לנו

נועה: קשה לי עם אנדרסן, תמיד היה לי מאד קשה איתו. הוא אכזרי פחות מהאחים גרים, אולי, אבל יותר קשה לי איתו כי אני חושבת שהוא טוב יותר, הוא פשוט סטוריטלר נפלא מבחינת הרגישות שלו לדמויות, ודווקא בגלל זה, זה כואב הרבה יותר. אני גדלתי בדיוק בהיפך. כלומר, אצלנו אסור היה בבית, אבא שלי מאד לא אהב את האחים גרים. הוא ראה באכזריות של הסיפורים שלהם איזשהו ביטוי של טבטוניות שהוא מאד סלד ממנה, וכשהייתי מבוגרת מספיק כדי לקרוא בעצמי והיה לי כרטיס ספרייה, אז הייתי קוראת את הספרי אגדות הענקים והמאוירים שכבר היו הרבה מתחת לקו הגיל שלי. כלומר, הייתי כבר אמורה לקרוא ראשית קריאה, והייתי קוראת סינדרלה ולכלוכית, כי היה בי רעב לדבר הזה. אז אני חושבת שדיסני יכולים לעשות מה שהם רוצים, ולשכתב את אנדרסן, ולשכתב את האחים גרים, ולהוציא את הסצנה של הנשיקה של שלגייה ממתקן השעשועים שלהם בדיסניוורלד או דיסנילנד (אני לא זוכרת איפה בדיוק עשו), כי יש שם סצנה של נשיקה שלא בהסכמה, כי הרי שלגייה במצב הכרה מעורפל באותו רגע. ואפשר לנסות ולכפות את הפוליטיקלי קורקט על הנרטיבים האלה, ולנסות להנדס מוטציות

אבל בדיוק כפי שאנחנו לא באמת יודעים איך להנדס בני אדם, ואיך לעבוד ברמה הגנטית כדי ליצור את כל המפלצות האלה שהמד”ב מבטיח לנו במשך עשורים כבר – שאנחנו תיכף על סיפו של צבא של חיילים משובטים, אנשים יהנדסו רק תינוקות בעלי שיער בלונדיני ועיניים כחולות, ואנחנו  עוד רגע מוצאים את הגן להשמנה (כן, אני עדיין מחכה, תודה רבה, הבטיחו לי את זה כבר לפני עשרים שנה) – אנחנו עוד לא יודעים לעשות את זה. ולא רק שאנחנו לא יודעים לעשות את זה בעצמנו לביולוגיה ולגנטיקה שלנו ושל העולם סביבנו, אנחנו גם לא יודעים לעשות את זה לסיפורים במידה מספקת. הנרטיבים האלה הם פריכיות. נחמד לכרסם, וכשנורא רעבים אוכלים את זה, אבל זה לא באמת, לתחושתי כמובן, משביע את הרעב העמוק יותר והאותנטי שלנו, שהוא לפעמים לסופים רעים. הוא לפעמים לנבלים מושלמים. הוא לפעמים לרוע שאין לו נימוקים פסיכולוגיים. סאורון הוא רע כי הוא רע, לא בגלל שכשהוא היה צעיר אז הישויות (אני עכשיו בבלקאאוט, האיסייר, אני לא זוכרת אפילו כבר איך טולקין קרא להן) היו לא נחמדים אליו והא עבר בריונות. לא, הוא רע. פנריר זאב בולע את השמש, לא מכיוון, שכמו פנג הלבן, כבלו אותו בשלשלאות והכריחו אותו להילחם בקרבות רחוב. לא, הוא עושה את זה מכיוון שהוא זאב מיתי ענק וזהו תפקידו ביקום. יש בנו משהו שמחפש את זה ולא ישבע עד שלא נמצא את זה. ואם אנחנו לא נמצא את זה בדיסני, אנחנו נמצא את זה במקומות אחרים, בדיוק כמו שמצאתי ספרים שלא התאימו לגילי בגלל שהייתי מבוגרת מדי, ולא התאימו לגילי בגלל שהייתי צעירה מדי. כי הייתי רעבה מדי, תמיד

סיפור קיים כדי להסתפר, מילה שאין בעברית, טו בי טולד; להיזכר, ולהשתנות, ולהתעבד, וללכת לאיבוד ולהימצא. כלומר, התנועה של סיפורים בתוך התרבות האנושית – וכאן אני חורגת מגבולות המערב, ואני חושבת שזה משהו שאפשר להכיל על התרבות האנושית באשר היא – כמו הפתיח האלמותי של “סיפורי עמים”, שאנשים סיפרו לעצמם את העבר בסיפורים, ואת העתיד בסיפורים, והסבירו לעצמם את העולם בעזרת סיפורים. אנחנו גם היום עושים את זה. הסיפורים אולי אחרים, אנחנו אולי מספרים את הסיפורים הישנים בדרכים חדשות, אבל אנחנו זקוקים לנרטיב

כרמל: אחד הדברים שקורים בתקופה הזאת נקראו “מות הנרטיב”. זאת אומרת, המציאות מתמהרת יותר מדי ונרטיבים מתכווצים, סיפורים הופכים קצרים יותר, ואז גם הסיפורים הקצרים הופכים לפיד, ויש טענה שהדבר הכל כך מרכזי הזה שהיה אתנו כל הזמן, פתאום מתפרק. אפילו לשני הכיוונים. זאת אומרת, או שהוא קצר מדי, מתפרק לפיד, או שהוא כל כך ארוך שהוא לא נגמר, ואז אין נרטיב, אנחנו בתוך משחק שאין לו סוף. כלומר, יש איזושהי התקפה על הנרטיביות הזאת. זה משהו שאת חושבת שאנחנו עלולים לאבד? ואז מי נהיה בלי סיפורים

נועה: אוי, זה מאד מפחיד לחשוב על מה זה אומר. אותי זה מפחיד להתקיים בתוך עולם כזה, שבו הנרטיב יתפרק כל כך. וזה נכון שקורים לו דברים מאד משונים בשנים האחרונות. ואני גם לא רוצה לצאת הבומרית הזאת, שמנופפת באגרופה כלפי השמיים ואומרת “שום דבר לא השתנה, הכל בדיוק אותו דבר, גם כשאנחנו היינו צעירים זה היה ככה, אל תעשו מזה כזה סיפור”. אני חושבת שכן דברים משתנים. אני חושבת שרק טיפשים מהמרים באמצע השינוי על המשמעות שלו, ולכן אני לא אהיה טיפשה, ואני לא אהמר על מה בעצם קורה כאן ומה ייצא מזה. אבל אני כן חושבת שאבחנת את זה כל כך מדויק, את הניגוד הזה בין, מצד אחד, הדברים שאנחנו מפרקים אותם לממים, והם כמעט מתקיימים כבדידים בתוך העולם. ואני רואה את הבן שלי והחברים שלו פשוט מדברים במדבקות. אני לא מצליחה לקחת חלק בשיחה הזאת, אבל מתנהלת שם איזושהי שיחה, שמפורקת באמת למרכיבים הכי קטנים שלה. ומן העבר השני באמת, המשחקים בעולמות הפתוחים שהוא משחק, זה אינסופי, הוא יכול לשחק מיינקראפט עד סוף חייו ולא יהיה לזה סוף

אני מרגישה שיש כאן איזושהי תמורה באופן שבו אנחנו מתייחסים לנרטיב, באופן שבו אנחנו צורכים אותו, והאורך שלו. אבל האם הוא כבר לא קיים? אני חושבת שהוא קיים, אבל הוא עובר תמורות קיצוניות מאד בשנים האלה. ואם אנחנו ממשיכות את מטאפורת האוכל שליוותה אותי באיזשהו שלב, הוא הרבה יותר מעובד, ומלאכותי, וארוז, וקצוץ, ואנחנו היום יכולים ללכת ולקנות את הנרטיבים שלנו כ”טי.ווי דינר” ארוזות מראש, שאנחנו רק צריכים לחמם ולאכול. אז ההצעות הגשה השתנו, האופן שבו אנחנו צורכים אותם, הכלים שאנחנו צורכים אותם דרכם, האורך ורוחב היריעה שלהם. אבל האם נגמלנו מהצורך שלנו בנרטיבים? אני לא חושבת. אני לא חושבת שנצליח, אני חושבת שזה משהו שטבוע בנו עמוק מדי

כרמל: אני יכולה לראות איך בקצה אחד, בתמונות, בגיפים שילדים מחליפים, יש סיפור, כי כל גיף מעלה סיפור, הוא שייך לסיפור, צריך לזהות את הדמות, היא דמות מאיזשהו סיפור, יש לה איזושהי עמדה. זה מיני נרטיב קטן, זאת אומרת, שלחתי תמונה ואמרתי מיני-סיפור. אבל במשחק בלתי נגמר כמו מיינקראפט, אני לא רואה נרטיב. שם זה הולך לאיבוד, נראה לי. אני הולכת והולכת והולכת וזה לא נגמר, אין לי את מסע הגיבור בדיוק

נועה: לא, אבל את בונה! את בונה, ואז באים אנשים והורסים לך את הבית. ואז את הולכת ואת מוצאת את החברים שלך במשחק, ואתם הולכים ומחפשים את האנשים האלה שהרסו לך את הבית, ואתם הורסים את הבית שלהם! ואנחנו בתנ”ך. מאחר ואני רואה פעילות אנושית ככזו שתמיד מארגנת את עצמה בתוך מן מרחבים נרטיביים כאלה, אז גם שם. והם ממיתים נקמה איומה (אני רואה את בני וחבריו) על מי שמעז לפלוש להם לטריטוריה, שלא נופלת בעוצמתה מנקמת האל בסדום ועמורה. כלומר, זה באמת עם פרופורציות מיתיות

כרמל: הכל השתנה ושום לא השתנה בו זמנית, והדימוי הזה של הנחש שנושך את זנבו, שמופיע כמה פעמים בספר שלך

נועה: אכן, האורובורוס הזה שאין לו התחלה ואין לו סוף, או שהסוף שלו הוא ההתחלה. יש עבורי משהו מאד מנחם במחשבה הזו, שככל שדברים משתנים ככה הם נשארים אותו הדבר, כי אז אני יכולה להאמין שאני אצליח, גם אם לא לחיות לנצח, לדעת שהנצח עשוי להתקיים. זו אחת הסיבות שאני גם אוהבת מד”ב, כי גם אם הוא מתאר עתיד איום ונורא, הוא מתאר עתיד שמתקיים, שיהיה, ולא שהכל עומד להסתיים כל רגע

כרמל: אז מיינקראפט הוא התנ”ך, גיף הוא שייקספיר, ועולם כמנהגו נוהג. תודה רבה

נועה: אכן, תודה רבה

---

הפוסטהומניזם הביקורתי טוען שהוא לא שואף לשנות את האדם הלכה למעשה, אלא רק לשנות את הנרטיב, את הסיפור שלנו על עצמנו ומקומנו בעולם. אבל המסע שלנו ברשת התרבותית עם נועה מנהיים, הראה לנו שמאז ומתמיד היינו פוסט אנושיים; שתמיד עסקנו באותן סוגיות של טכנולוגיה, אלמוות, גבולות האנושי; ואולי מהות האנושי זה להיות פוסט אנושי. ואם אנחנו באמת קודם כל יצורים נרטיביים, שמזוהים עם הסיפורים שלנו על עצמנו, אז מי נהיה כשהאני שלנו מתמוסס לתוך מסע גיבור וירטואלי, מיתי, אינסופי, במציאות מדומה? או לחלופין, כשהסיפור שלנו יתפרק ליחידות הכי קטנות שלו, והממים האלו ינטשו את המדיה הביולוגית הישנה שאנחנו, ויעברו להשתכפל באמצעים טכנולוגיים מתקדמים יותר?_י

עד כאן להפעם, בפרק הבא, בתחילת סוכות, נפריך את כל מה שחשבתםן על ימי הביניים, ונראה עד כמה העתיד הקרוב שלנו קשור אליהם. בינתיים, אל תשכחו לתמוך בפודקאסט באמצעות דירוג חמישה כוכבים באפליקציה בה האזנתםן, ואם מעניין אתכםן הנושא של תרבות האינטרנט בישראל, האזינו לדינוזאוריות רשת, הפודקאסט החדש שלי, הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלו, וספרו לנו שם את הסיפורים שלכם, נתגעגע יחד לאינטרנט של פעם. בינתיים, שנה טובה וחגים שמחים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

בלקמור, סוזן. 2009. מכונת הממים. מאנגלית: עמוס כרמל. כנרת-זמורה-דביר והוצאת ספרים אקדמית יזרעאל

מנהיים, נועה. 2019. הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של הרעיונות. הוצאת גרף

פריי, סטיבן. 2022. מיתוסים. תרגום: תומר בן אהרון. הוצאת הכורסא

Graham, Elaine. 2002. Representations of the Post/Human: Monsters, Aliens, and Others in Popular Culture. Manchester: Manchester University Press.

Menhaim, Noa. 2022. The Life Fantastic: Myth, History, Pop and Folklore in the Making of Western Culture. Penguin Random House.

Rushkoff, Douglas. 2013. Narrative Collapse. In Present SHOCK: when everything happens NOW. New York: Penguin Group, pp. 9-68.