פרק 51. תודעה זה דבר יחסי עם ד”ר ניר להב

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

חסר לנו משהו בסיסי להבין את המציאות. בוא נאמר שחקר המוח עצמו לא מספיק. הרבה חוקרי מוח, גם חוקרי תודעה, יחשבו שזה הכל בסופו של דבר שאלה חישובית של המוח, ואני חושב שלא, באמת צריך פה משהו פיזיקלי. והדבר שאני מציע הוא יחסיות. ברגע שנחשוב על תודעה בצורה יחסותית, ייעלמו כל הבעיות

ד”ר ניר להב

אנחנו סוגרים/ות שנתיים לפודקאסט עם פרק המראה האחרון, שמתכתב עם פרק 26 מהשנה שעברה, על המתמטיקה של התודעה. היום נדבר על תיאוריה פיזיקלית חדשה של התודעה, שפיתח ופרסם לאחרונה ד”ר ניר להב, פיזיקאי וחוקר תודעה בוגר אונ’ בר אילן, שחי כיום בברקלי ועכשיו מבקר בארץ ונמצא אתנו היום. ניר גם יזם את הקמתה של קבוצת רוחניות חילונית בישראל, ומנהל את ערוצי היוטיוב רוחניות חילונית וקסם המדע, ומגיש את הפודקאסט רוחניות חילונית. גם על זה נדבר קצת בסוף, כי זה קשור


תודעה זה מושג חמקמק. בשנה שעברה, פרופ’ עודד מיימון המציא מתמטיקה, שהוא קיווה שתוכל למדל אותה, אבל האורח שלנו היום הולך בכיוון אחר לגמרי, פיזיקלי, לא חישובי. בואו נבין תחילה מה זו תודעה, מה הבעיה הקשה שהיא מציבה בפני המדע, ואז נשמע כיצד ד”ר ניר להב מציע לפתור אותה

בוא נאמר ככה, תודעה התחילה באמת ממקום מאד לא מדעי, מי שהיה חוקר את זה היה יותר מהפילוסופיה, ולאט לאט זה נכנס במהלך העשורים האחרונים יותר ויותר לתחום של חקר המוח והפסיכולוגיה, ובשנות השבעים נתנו הגדרה לא רעה בכלל מה זו תודעה. יש איזושהי מערכת שיכולה ללמוד ושיכולה להחזיר לנו פלטים. זאת אומרת, אני יכול לשאול שאלות ויהיו תשובות. כמו למשל, בני אדם. ואז אנחנו שואלים את המערכת הזאת איך זה. איך זה מרגיש להיות ניר. איך זה לחוות שמחה. איך זה לחוות משהו

כרמל: זה מזכיר לי את איך זה מרגיש להיות עטלף

ניר: מה שאת מדברת עליו, חוקר בשם תומס נגל משנות השבעים, הוא זה שהמציא באותו מאמר שנקרא “איך זה מרגיש להיות עטלף”, שם הוא הציע את ההגדרה הזאת, והציע שאף פעם לא נוכל לדעת, כי עטלפים יש להם את הסונאר והם איכשהו רואים דרך זה, משהו שלנו אין בכלל. ואז יש פה פער כזה שאף פעם לא נוכל לחוות איך זה להיות עטלף. עכשיו, אם אין תודעה, זה בעצם משהו כמו להיות משהו דומם, נניח ארון. אין תשובה לאיך זה מרגיש בשבילו. או אם למשל יתנו לנו הרדמה בניתוח ואחרי זה ישאלו איך זה הרגיש להיות תחת הרדמה, בעצם נגיד ‘זה הרגיש כמו כלום, לא היה שום דבר, פשוט הכל נעלם, ואחר כך חזר כשחזרה לי התודעה’. ברגע שיש כן תודעה, אז כן יש לנו תשובה לאיך זה מרגיש, איך זה נחווה, איך זה להיות ניר וכל השאלות האלה. אז זו בעצם ההגדרה לתודעה

אנחנו רואים שיש קשר מאד הדוק בין התודעה לבין המוח. אנחנו יודעים היום שלמוח שלנו יש אזורים שונים וכל אזור במוח עושה משהו ספציפי אחר. אם למשל אני אוציא למישהו אזור ספציפי שהוא למשל אחראי על זיהוי פרצופים, אז אותו אדם, החלק הזה בתודעה שלו של זיהוי פרצופים פתאום ייעלם, הוא לא יוכל לזהות פרצופים. או יש אזור אחר שנקרא האמיגדלה, שאנחנו יודעים שקשור מאד לרגשות. בכל פעם שיש רגש חזק כמו כעס או פחד, אנחנו רואים שהאזור הזה פועל. אם נגרה את האזור הזה, אנשים ידווחו שהם חשים תחושות מודעות של אותו רגש, כמו למשל פחד או כעס, אז זה דו כיווני

שבוע לפני שערכתי את הפרק הזה, כל האינטרנט דיבר על עובד בגוגל, שהוצא לחל”ת לאחר שטען שאחת ממערכות הבינה המלאכותית של החברה היא מודעת, ומעוניינת שיכירו בה כעובדת בגוגל. זה לא היה המקרה הראשון מסוגו, וודאי לא יהיה האחרון. בפילוסופיה יש שאלה עתיקה למי יש בכלל תודעה ולמי לא. ניר חושב שגם לנו אין אותה תמיד

יש את התופעה של הליכה מתוך שינה, אנשים אשכרה עושים דברים, הם יכולים ללכת למקרר להוציא אוכל, לאכול, הם ממש יכולים אפילו קצת גם להגיב למישהו אחר, אבל אם מעירים אותם ושואלים אותם מה היה, הם יטענו שהם לא זוכרים שום דבר, ונראה שלא היה שם בכלל שום סוג של תודעה. אז מכל מני מקרים כאלה זה נראה שאנחנו יכולים להגיב, ולעשות הרבה דברים בלי שבכלל תהיה תודעה. יש הרבה ניסויים בחקר המוח בשנים האחרונות שמראים שאנחנו יכולים לעשות הרבה פעולות בלי שאנחנו מודעים להן, אפילו לפתור משוואות פשוטות בחשבון, אפילו זה הצליחו להראות שאפשר לעשות כשאתה לא מודע לזה

כרמל: זה מצב מדיטטיבי או מצב של פלואו שאני יכולה לא להיות במודעות, לא לשים לב, אני שוטפת כלים, זה דווקא נחשב מצב מדיטטיבי, כלומר תודעה גבוהה. ואתה אומר לי עכשיו שזה מצב חסר תודעה, שבו לא הייתי מודעת, נראה לי שהדברים האלה קרובים זה לזה בצורה משונה

ניר: קודם כל כן, כולנו מכירים את זה, למשל, שאנחנו נוהגים באוטו ולא שמים לב, כי אנחנו במחשבות על משהו אחר, אז המודעות שלנו נמצאת על משהו אחר, והנהיגה היא לא בדיוק לגמרי לא מודעת, היא על הקצה. היא נמצאת שם, כי אם משהו מספיק חשוב יקרה בכביש אז כן נשים לב לזה, וכן נוכל להיזכר קצת אולי ששמנו לב לפה ושם דברים בדרך, אז את רואה גם שיש רמות במודעות או התודעה. ואנחנו רואים שאפשר לעשות הרבה דברים קוגניטיביים מסובכים בלי תודעה, ואז נשאלת השאלה איפה היא נכנסת, למה צריך אותה? ואז גם זה אומר לנו, שזה שאנחנו רואים יצור אחר שמגיב לנו בצורה אינטליגנטית, עדיין זה לא אומר שיש לו תודעה. רוב הפעולות המוחיות שלנו הן לא מודעות. רוב הסקת המסקנות והחישובים המוחיים הם לא מודעים. המודעות זה האחוז למעלה, קצה הקרחון. אז זה שאנחנו רואים מערכות קוגניטיביות שאנחנו יצרנו, כמו מחשבים, עושים דברים מאד מתוחכמים ואינטליגנטים, לא אומר שיש להם תודעה. זה עדיין לא קשור לשאלת התודעה. כדי להגיד שיהיה להם תודעה, אנחנו קודם כל בעצמנו צריכים להבין בדיוק מה זה, ומה התיאוריה, ואז להבין אם הם עומדים בתיאוריה או לא. אבל זה לא אומר עדיין שיש להם תודעה, הם רק אינטליגנטים. אינטליגנציה ותודעה זה לא אותו הדבר

אבל למדע יש בעיה קשה עם התודעה. מצד אחד, זה ברור שהיא קיימת. מצד שני, אין שום דרך למדוד אותה

וכאן אנחנו מתחילים להגיע למסתורין של התודעה. איך זה שאני לא יכול למדוד את התודעה עצמה? זה משהו שרק אני יודע על עצמי שיש, אבל אף אחד אחר אני לא יודע אם יש לו את זה. אז אני בא למוח שלך, מנסה למדוד את זה, אבל אני לא באמת מוצא את זה, אני לא יכול למצוא את התודעה שלך. וכאן יש משהו כבר מאד מוזר. כי מצד אחד, התודעה שלנו זה הדבר הכי חשוב. אם לא היינו מודעים, כל זה לא היה משנה, זה היה מרגיש לנו כמו כלום, זה לא היה מרגיש, מבחינתנו אין הבדל בין להיות לא מודעים לבין להיות מתים, מבחינת התחושה שלנו, ולכן התודעה זה הדבר הכי חשוב שיש, ברור לנו שזו תופעה אמיתית וקיימת. מצד שני, מבחינה מדעית, אם אני אבוא ואנסה למצוא את החוויה שלך, איפה היא במוח, אני לא אצליח. למה לא אצליח. בוא נפרט ונבדוק את זה, כי יש פה משהו מאד חשוב. אז למשל, אני רואה מישהי והיא כרגע שמחה. איך אני יודע שהיא שמחה? אני רואה סממנים חיצוניים, היא מחייכת, אני יכול למדוד אולי את קצב הלב לראות שהוא מוגבר, ואז אני אבין שהיא שמחה, אבל לא באמת אדע אם היא שמחה, כמו שאמרנו. אז זה לא מספיק טוב, זה לא השמחה עצמה, אני רק רואה כל מני קורלציות עם השמחה

אנחנו יודעים שזה מאד קשור למוח, כמו שאמרנו, אז בואי נבדוק את זה במוח. אני יכול להכניס אותה למכונת אפ.אם.אר.איי וזה יבדוק איפה יש יותר דם ואיפה יש פחות במוח, וככה מה עובד ולא עובד בזמן שהיא שמחה, ואז אני אראה איזושהי רשת מוחית שפועלת כל פעם שהיא שמחה. אז יש פה קשר מאד הדוק בין אזורי המוח לבין השמחה, אבל עדיין לא מדדתי את החוויה שלה של השמחה, זה עדיין רק קורלציות, זה רק  אזור שהוא בקורלציה עם השמחה, זה אולי עושה את השמחה, אבל זה לא השמחה עצמה. יש איזושהי תבנית ירייה עצבית, שכל פעם שהיא שמחה התבנית הזו נורית במוח. אנחנו קוראים לזה “ייצוג”. אנחנו לומדים דברים, נניח, תינוק קטן רואה תפוח כמה פעמים ואומר ‘הנה זה תפוח’ ואז באמת יהיה איזשהו ייצוג מוחי של התפוח, שזו איזושהי תבנית ירייה, אבל עדיין זו לא השמחה עצמה, זו תבנית ירייה. איפה הדבר עצמו הזה? איפה החוויה המודעת של השמחה שלה? זה בדיוק הדבר הזה שנראה שאי אפשר למצוא אותו במוח, כי כל מה שנצליח למצוא זה רק משהו חומרי, אבל זו לא השמחה עצמה. הפילוסוף הגדול בדורנו של חקר התודעה נקרא דיוויד צ’למרס, והוא ב96 קרא לזה ‘הבעיה הקשה של התודעה’, והבעיה היא בדיוק הפרטיות הזאת, תודעה היא משהו פרטי שרק אני חווה לעצמי ואת לעצמך, אבל מבחוץ אי אפשר למדוד. אז מה זה בדיוק? איפה היא? מה זה אומר

כרמל: אז מה זה אומר שאי אפשר למצוא אותה במוח? שזה נמצא במקום אחר? שנמצא בין כמה מקומות? שזה לא חומרי? או אולי אפילו שזה לא נמצא בגוף תמיד, כי אני חוזרת לדוגמת ההרדמה, אם זה יכול לצאת ולהיכנס, יש לי פה איזושהי מכאניקת נשמה כזאת

ניר: לא, זה יותר כמו תהליך. ואז תהליך, אם הוא קורה, אז יש את התהליך, אבל ברגע שאין מספיק תזוזה או אנרגיה, התהליך לאט לאט מתפוגג עד שנעלם. ואז כשיש מספיק פעילות, התהליך יכול לחזור, והופ, יהיה לנו את הדבר הזה שאנחנו קוראים לו תודעה. אנחנו אוהבים לדבר על הפצעה, הפצעה זה בדיוק תהליך שיוצר משהו חדש, למשל, מים זו הפצעה. זה חמצן עם שני מיימנים, כשהם מחוברים, פתאום יש הפצעה של משהו חדש שאנחנו קוראים לו מים, עם הרטיבות, עם זה שזה תופס מקום וכו’. על אותו עקרון יגידו לך שגם תודעה זה איזשהו תהליך, שממנו יש הפצעה של משהו חדש. אבל זה לא מספיק טוב, עכשיו אנחנו הבנו, בגלל התכונה המוזרה הזו של תודעה שהיא פרטית, אי אפשר למדוד אותה מבחוץ. כי מה זה אומר? נניח שזה תהליך, אני עדיין יכול למדוד אותו, אני יכול למדוד את המוח ולראות את התהליך מתגבר. אבל את החוויה של לראות תפוח, אני לא יכול למדוד. אני רק מודד את התהליך, את תבנית הירייה, לא את החוויה של לראות תפוח, לא את החוויה של שמחה. אז התהליך לא יכול להיות החוויה. חסר לנו עוד משהו פה כדי להסביר מה זה החוויה. להגיד תהליך והפצעה זה לא מספיק טוב, כי הם מדידים, אבל התודעה עצמה היא פרטית ולא מדידה

חומר, עד כמה שאנחנו יודעים, זה משהו שהוא מדיד. כולם יכולים לעשות איזושהי מדידה ולראות שיש איזשהו אלקטרון איפשהו. לגבי התודעה, פתאום יש משהו שהוא פרטי ולא מדיד, אז האם זה אומר שזה לא חומר? יש פה שאלה רצינית, ובאמת הפילוסופים חלוקים בדעות לגבי זה. יש את הפילוסופים שיגידו, לא, זה חייב להיות חומרי איכשהו, אבל אז הם נתקלים בבעיה שכל חומר שאני מודד זה לא יכול להיות החוויה עצמה, אז מה הולך כאן, איפה הקפיצה? יש פה פער הסברי. ואז יהיו את הפילוסופים שיגידו, אם ככה כנראה זה כן פיזיקלי, אבל צריך להוסיף משהו לפיזיקה. לזה, אגב, ליבוביץ התייחס, ותמיד אמר שיש פה פרדוכס גוף-נפש, ולדעתו אף פעם לא נצליח לפתור אותו. עד כדי כך. יש גם את האסכולה הזאת, של מי שאומר, הבעיה הקשה אולי היא בעיה בלתי פתירה. זו גם אופציה. אני חושב שזו אופציה שלא נותנת מספיק מקום ליצירתיות האנושית, אני חושב שאנחנו כן יכולים. ממש השנה פרסמתי תיאוריה פיזיקלית חדשה שמנסה לפתור את הבעיה. להסביר את הבעיה הקשה ואיך לגשר על הפער ההסברי הזה

אז עכשיו אחרי המבוא המדהים הזה, טאדדדאאם! אז ככה, מה שאני מנסה לעשות זה להגיד, שחסר לנו משהו בסיסי להבין את המציאות. חסר משהו בפיזיקה. בוא נאמר שחקר המוח עצמו לא מספיק. הרבה חוקרי מוח, גם חוקרי תודעה, יחשבו שזה הכל בסופו של דבר שאלה חישובית של המוח, ואני חושב שלא, אני מקווה שכבר הצלחתי להבהיר למה. באמת צריך פה משהו פיזיקלי. והדבר שאני מציע הוא יחסיות. יש תופעות בטבע שהן יחסיות, הן לא מוחלטות, ותודעה היא כנראה אחת מהן. וברגע שנחשוב נכון, ברגע שנחשוב על תודעה בצורה יחסותית, ייעלמו כל הבעיות. כשאת תעמדי על הרציף ותסתכלי עלי נע ברכבת, אם אני נע במהירות קבועה, אי אפשר יהיה להבדיל מי נע ומי נח. אפילו אם ננסה לעשות ניסויים פיזיקליים כדי לקבוע מי נע ומי נח, ניקח את זה ממש לרמה המדעית, עדיין כל הניסויים יראו כאילו אני נח, למרות שאני זה שעל הרכבת נע. ואין שום דרך לקבוע מי צודק ומי לא מבחינה פיזיקלית, לכן יש פה יחסיות. מבחינת ההיגיון הפשוט שלנו ברור שאת על הרציף ואת זאת שנחה, לא הגיוני שאני נח וכל כדור הארץ נע אחורה, אבל מבחינת הפיזיקה אין שום הבדל פיזיקלי בין המערכת שלך שהיא במנוחה, למערכת שלי שהיא בתנועה שוות מהירות, ולכן יש פה יחסיות

עכשיו אני מניח שזה מתחיל להישמע מוכר, כי מה שהרגע אמרתי זה קצת כמו מה שקורה בשאלה של התודעה. יש הרבה חוקרי מוח ופילוסופים שיגידו זו אשליה, אין דבר כזה תודעה. כמו שראינו, אנחנו ננסה להגיד לא, אבל יש פה משהו פרטי, אי אפשר למדוד את זה מבחוץ, זה פרטי. אז מה שאני אומר, כל זה בא רק בגלל שלא הבנו שתודעה, בדיוק כמו מהירות, היא תופעה יחסותית. ברגע שאנחנו מבינים שמהירות היא יחסותית, אנחנו מבינים שאין מה לריב, זה הכל תלוי מדידה, תלוי צופה. אני כצופה על הרכבת, כל המדידות הפיזיקליות שלי יראו לי שאני נח, ואת כצופה מחוץ לרכבת, כל המדידות הפיזיקליות שלך יראו שאת נחה ואני זז, ושנינו צודקים בו זמנית, זו יחסיות

כרמל: אם זה יחסותי, ביחס למה זה? תודעה של אחר? האם אנחנו מגיעים פה למקום הזה של האמת שלי, איך שאני רואה את העולם, האמת שלך, כל אחד חי בסרט שלו?

ניר: לא עד כדי כך, זה לא פוסט מודרניזם, עדיין אנחנו בפיזיקה. מה שזה אומר זה כן, הטבע יחסי, אבל עדיין יש חוקי טבע. יש חוקי טבע שאומרים לנו איך היחסיות עובדת. אז עכשיו על אותו עקרון כמו המהירות אנחנו נגיד שתודעה היא יחסית לצופה, למערכת הקוגניטיבית המודדת. כשאני מודד על עצמי את הדברים יהיה לי חוויות, יהיה לי תודעה. כשאת מנסה למדוד אותי מבחוץ. את תמדדי רק את התבניות העצביות האלה, ואז זו טעות לנסות להגיד באופן מוחלט שזה אשליה, או באופן מוחלט שכן יש לי חוויה. אין מוחלט, זה עכשיו תלוי צופה. אז מנקודת הראות של המערכת הקוגניטיבית עצמה יש תודעה, מנקודת הראות של מערכות קוגניטיביות אחרות שמודדות אותה, לא תהיה תודעה. ושניהם צודקים בו זמנית, בדיוק כמו עם המהירות והרכבת. זה הרעיון הבסיסי של התיאוריה שלי, שאגב אני קורא לה התיאוריה היחסותית של התודעה

לפי התיאוריה החדשה של ניר אין דבר כזה זומבי תודעתי, כי גם לזומבי יש תודעה

פילוסופים, כשהם חושבים על זומבים, הם חושבים על משהו אחר. יצור שהוא פיזיקלית בדיוק כמונו, למשל, זומבי ניר יהיה בדיוק כמוני, עם אותו גוף כמו שלי, אותו מוח, אותה מערכת קוגניטיבית, אותם חיבורים, אותם נוירונים, אותם ייצוגים מוחיים, הכל אותו דבר. אותם דיווחים, הוא ידווח כשתשאלי אותו מה שאני מדווח, אבל מה, חסר לו תודעה. תיאורטית, אם כך, יכול להיות יצור שיהיה לו את אותה פיזיקה, רק בלי הדבר המוזר הזה, בלי התודעה. ומאד מהר הוא ידבר על זה שיש לו חוויות, ושיש לו מודעות, שאין משהו מעבר, ושזה פרטי, וכל הדברים, כמו שאנחנו מדברים. אבל אנחנו יודעים שהוא זומבי, אין לו חוויה, אין לו מודעות. אז מה הולך כאן? מבחינת צ’למרס, שהוא פיתח מאד את הנושא של הניסוי המחשבתי של הזומבים, הוא קורא לזה ממש פרדוכס. וזה מראה לנו שוב שמשהו חסר לנו פה בהבנה, והדרך היחסותית שאני מציע פותרת את העניין הזה. מבחינת התיאוריה שלי אין דבר כזה זומבי. כדי להראות את זה, אני מראה משהו שנקרא עקרון השקילות של התודעה, זה משהו קצת דומה למשהו שאיינשטיין עשה

איינשטיין הראה בסביבות 1916, בזמן שפיתח את התיאוריה שלו על גרביטציה ואת תורת היחסות הכללית, בדרך לשם הוא הבין משהו שהיום נקרא עקרון השקילות, שהוא מראה שקילות בין גרביטציה לבין תאוצה. נניח את נמצאת בתוך חללית, ואת לוקחת איזשהו כדור ועוזבת מהיד. אם החללית היא במקרה על כדור הארץ, אז הכדור יפול בגלל כוח הכובד על הרצפה. אם החללית היא בחלל, אין כח כובד, אבל היא בתאוצה. את והחללית תמשיכו לעלות למעלה, אז זה יראה לך שהכדור מתקרב לרצפה. ואז איינשטיין הבין שאי אפשר להבדיל בין שתי המערכות האלה, אי אפשר להבדיל אם את בכח כובד, או במערכת שמאיצה. הן שקולות אחת לשנייה, יש יחסיות ביניהן, אי אפשר להבדיל ביניהן. ואז הוא אמר, כל חוקי הטבע אמורים להיות אותו הדבר בשתי המערכות האלה, כי אי אפשר להבדיל ביניהן.  אותו דבר אני אומר, בואו נעשה את אותו טריק. מתי אני רואה שיש יחסיות? כשאי אפשר להבדיל בין שתי המערכות, כשנראה שמבחינה פיזיקלית כל ניסוי שלא נעשה יראה אותו דבר על שתי המערכות

זה בדיוק מה שקורה בין זומבי לבין אדם, ככה בנינו את הניסוי המחשבתי, הזומבי והאדם הם בול אותו הדבר מבחינה פיזיקלית, עקרון היחסיות אמור לפעול עליהם, ועקרון היחסיות אומר שיש להם בדיוק את אותם חוקי טבע, ואותן תופעות אמורות להיות גם על הזומבי וגם על האדם, כולל התודעה. אם אנחנו מניחים שתודעה בכל זאת, אמור להיות לה איזשהו הסבר פיזיקלי, אז לפי עקרון היחסיות זה אומר שגם הזומבי וגם הבנאדם אמור להיות להם בדיוק את אותם חוקי טבע, בדיוק את אותן תופעות, ולכן הזומבי הוא בעצם לא זומבי, גם לו תהיה תודעה, וחייב להיות שאין דבר כזה זומבי בעצם, שכל יצור שטוען ‘יש לי תודעה’ אז יש לו תודעה

 אבל אל תתבלבלו, היצור הזה צריך להיות בעל מערכת פיזיקלית זהה למערכת אחרת עם תודעה כדי שעקרון היחסיות יתקיים. זה לא אומר עכשיו שצריך להאמין לכל אלגוריתם שאומן על טקסטים וטוען שהוא מודע, פשוט כי הוא עושה סימולציית שיחה טובה, זה לא מבחן טיורינג. אין לאלגוריתם יחסיות, כלומר דמיון פיזיקלי לאדם, כמו שיש לזומבי המחשבתי. למעשה, לתיאורית התודעה של ניר יש דרישות שאין לבינות מלאכותיות כרגע סיכוי לעמוד בהן

המערכת הקוגניטיבית הזאת אמורה ללמוד את הדברים מאפס ואז להגיע למסקנות, ולא רק פשוט שהיא למדה מילים. יש איזושהי רמה בסיסית שמקבלת את הנתונים, את האינפוט, רמה אחרת שכבר מקודדת את זה, הופכת את זה לייצוגים, ורמה עוד יותר גבוהה שלפי היצוגים האלה מתחילה לזהות דברים, להוציא מזה מסקנות, להשתמש בלוגיקה. ככה שמאפס, מהקלטים, לאט לאט המערכת הזאת למדה לייצג את העולם, ואז היא למדה שיש ייצוגים אחרים, שזה מילים, והיא למדה שיש קשר בין המילים לבין היצוגים האלה מהעולם

כרמל: זה ניסויים שניסו כבר בניינטיז, לגדל ילד בינה מלאכותית, וראינו שזה ממש בעייתי בשביל מכונה ללמוד את העולם ולעשות את ההקשרים האלה, בגלל זה פנינו לכיוונים אחרים. מצד שני, זה היה לפני עידן הביג דאטה

ניר: אני מניח שבשלב מסוים זה יגיע, השאלה רק כמה זמן באמת זה יקח עד שנצליח לעמוד בתנאים האלה, אבל באמת אין שום דבר מעבר למילים.לא הייתה את הלמידה והיצוגים והיחסים ביניהם, ולכן זה לא באמת, אין פה את התודעה כמו שאני מגדיר אותה בתיאוריה בעצם. צריך להיות שני קריטריונים: קריטריון אחד שיהיה באמת את היצוגים האלה, למשל, יצוג של תפוח. קריטריון שני, שיהיה יצוגים של התפקיד התפוח במערכת, ויצוגים של היחס בין התפוח הזה לשאר הדברים שאנחנו מכירים. למשל, מה היחס של תפוח לעגול, לאדום, למרובע, לטעים וכו’. אז אנחנו צריכים הרבה יחסים כאלה. ברגע שכל זה מיוצג בבת אחת, בעצם עכשיו יש לנו מדידה מיוחדת שלא הייתה קודם, שעושה לנו את החוויה המודעת

כרמל: המד”ב כבר מניח שיהיו יצוגים כאלה ושהם יהיו קולנועיים, כמו שאנחנו מכירים אותם, חזותיים. אנחנו רואים בהרבה מד”ב מעין חדירה כזו למוח, ואז רואים מה אדם חושב או חלם, בתור סרטון

ניר: נראה לי, אבל זו באמת אינטואיציה שלי, שכן, אני חושב שזה יוכל להגיע לדברים כאלה כנראה, אבל אנחנו מאד רחוקים מזה. זה לא באמת קרוב כמו שאנשים חושבים, או כמו שהסינגולריות וריי קורצווייל חושב, אנחנו מאד רחוקים. כי אפילו מבחינת להבין מה המשוואות של המוח, מה הדינמיקה ואיך זה עובד, עוד אין לנו מושג. הנוירון, איך הוא מייצג מידע כרגע? אנחנו עוד לא בטוחים. ברור שיש יריות, אבל  זה לא מספיק. האם הירייה עצמה היא היצוג? האם הפער בין יריות הוא היצוג? האם קצב היריות הוא היצוג? אנחנו עוד לא יודעים, אנחנו ממש בתחילת הדרך, אז יש עוד הרבה זמן עד שנדע איך המוח בדיוק מייצג את העולם. מה שכן, אולי יותר קל יהיה ליצור מחשב עם מודעות. זה אולי דווקא יהיה יותר קל, כי בוא נניח שהתיאוריה שלי צודקת, זה אומר שאני נותן איזשהם תנאים מה זה תודעה, ועכשיו יכול להיות שאפשר לתכנת מחשבים עם התנאים האלה, שיהיה יותר פשוט מלהבין איך המוח עובד. לעשות מן דרך עקיפה. ואז תיאורטית, לפי התיאוריה, יש תודעה לאותו מחשב, אפילו בלי שהבנו איך המוח עובד

אז איך בעצם התיאוריה של ניר פותרת את הבעיה הקשה של התודעה לפי צ’למרס, שהיא לא מדידה כי היא פרטית? פשוט מאד, היא כבר לא פרטית עכשיו

מה שחשוב זו המדידה. מה שחשוב זה הצופה ומה הוא מודד. את פשוט רואה איזשהם יריות נוירונים ובזה זה נגמר, לעומת זאת, המערכת שלי מודדת את היצוג רק לפי התפקיד שלו במערכת, והיחסים שלו לשאר היצוגים במערכת. זה הדבר היחיד שהמערכת הקוגניטיבית שלי בעצם מודדת, ולכן, זה יוצר תכונה אחרת לגמרי, לזה אנחנו בעצם קוראים חוויה. התודעה עכשיו היא כבר לא פרטית, כל מה שצריך לעשות זה רק לעבור מערכת יחוס. כמו שאת על הרציף צריכה לעלות על הרכבת, לנוע במהירות כמוני, ופתאום את מקבלת את מערכת היחוס שלי. כדי שאת תמדדי את החוויות שלי, את צריכה לעבור למערכת הייחוס שלי. מה זה אומר? אנחנו מדברים פה על מערכת ייחוס קוגניטיבית. המערכת הקוגניטיבית שלך יש לה איזושהי דינמיקה מסוימת, עם יצוגים מסוימים שרצים בה. המערכת הקוגניטיבית שלי היא מערכת אחרת, עם דינמיקה אחרת, עם יצוגים אחרים שזזים בה, וכל אחת מהם היא מערכת יחוס קוגניטיבית שונה

אז כדי שאת תהי במערכת יחוס קוגניטיבית שלי, את צריכה לשנות את הדינמיקה של המערכת הקוגניטיבית שלך, את היצוגים שלך שיהיו כמו שלי. אז היום אנחנו לא יודעים לעשות את זה, אנחנו צריכים בשביל זה כמה תנאים טכנולוגיים, שנוכל לקרוא בדיוק מהי הדינמיקה המוחית שלך כדי לראות מה היצוגים המוחיים שלך, ולראות איך הם משתנים, מה הדינמיקה, איך יצוג אחד משתנה לאחר. אין לנו מושג ירוק עדיין במוח איך הדברים האלה עובדים, אבל בעתיד נדע. התנאי הבא בתור שצריך, זה איזושהי מכונה שתדע לעשות את הטרנספורמציות, את המעבר מהיצוגים והדינמיקה שלך אל היצוגים והדינמיקה שלי

כרמל: נראה לי שבינתיים אנחנו עושים דבר כזה בשפה. כלומר, אני מקשיבה למישהו ואני מבינה באיזה ביטויים הוא משתמש, ותמונת העולם שלו, ואז נגיד אנשי טיפול “נכנסים לראש שלו”, משקפים לו את העולם שלו, מנסים לחשוב דרך צורת החשיבה שלו

ניר: בדיוק, זה משהו בכיוון הזה אבל זה עדיין משהו מאד עקיף, כי עדיין את משתמשת במערכת היצוגים שלך כדי להבין אותי. את בעצם ממדלת אותי. זה רק מודל, זה לא באמת מה אני מרגיש ומה אני חש ומה אני חווה. מה שאני מדבר זה שאת באמת תחווי את התודעה שלי. את אומרת, יהיה לך את התשובה איך זה מרגיש להיות ניר. השאלה אם אפשר לעשות מספיק טרנספורמציות כדי להגיע לאיך זה להיות עטלף

תודה רבה לפליזה ואור זוהר על השיר “כשתהיה אתה” מתוך האלבום קץ הפלאות

העניין של ניר בבעיית התודעה הוביל אותו לחפש פרקטיקה רוחנית, שנשענת על מסתורין מדעי יותר מאשר מיסטי

ב”תיקים באפלה” אם אתם זוכרים, כל העניין הזה עם “אני רוצה להאמין”, “האמת נמצאת אי שם”, הנחתי שכנראה אף מדען לא באמת עשה ניסויים ויש כל מני דברים פאראנורמליים. אבל אז ככל שגדלתי התחלתי לקרוא יותר ויותר, וראיתי שזה לא נכון, בעצם כן עשו ניסויים, כל הזמן נערכים ניסויים לבדוק האם יש איזה משהו פאראנורמלי, האם יש הילות, האם יש כוח לתפילות, האם יש משהו בדיקור סיני אפילו, כל מני דברים בסגנון הזה, ועד היום תמיד התוצאות הן שלא, אין שום דבר. בוא נאמר את זה ככה, יש שני דברים שעד היום חשבנו עליהם שיכולים לעזור לנו להבין מה אמיתי ומה לא. הדבר הראשון זה חשיבה רציונלית. משל המערה של אפלטון זה הדוגמא לזה שאנחנו צריכים את הפילוסופיה ואת החשיבה הרציונלית כדי לצאת מהמערה. ואחר כך עם המדע המודרני הבנו שצריך להוסיף לזה עוד מדד מסוים, של לתת לטבע להגיד לנו מה נכון ומה לא בעזרת ניסויים, ואיך לעשות את זה נכון, איך עושים ניסויים נכון. אז לכן אני חושב שהדבר הכי בטוח כרגע זה להתמקד בתובנות האלה שאנחנו יודעים מתוך הפיזיקה, לדוגמא. וכבר בהן מוצאים פתאום שיש המון תופעות מאד מוזרות אבל שאנחנו גם בטוחים שהן נכונות, שהן אמיתיות. שבאמת יש פה משהו מוזר שמצביע על כך שהמציאות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. אז יש לנו כל מני רמזים כאלה, ואז בעזרת הרמזים האלה אנחנו יכולים לנסות להבין מה הולך כאן, לנסות בעזרת החשיבה הרציונלית אולי לבנות תיאוריות חדשות, אם ככה מה המציאות שאנחנו חיים בה? ואז ללכת לבדוק מול הטבע אם התיאוריות שלנו נכונות או לא

כרמל: אז למה בכלל לתמוך ברוחניות אם זאת העמדה שלך? זה מה שמעניין אותי

ניר: כי אני חושב שיש שאלה חשובה של משמעות, שמעסיקה את המין האנושי מהרגע שהיינו מספיק מתוחכמים לחשוב. אז צריך לא להתעלם מהנקודה הזאת. אני זוכר שמאד הפריע לי שהספקנות המדעית רק הורסת אבל לא בונה כלום. זהו, אין שום דבר? אז לא, יש משהו, וזו הרוחניות החילונית שלי. המשהו הזה זה קודם כל, יש משהו יותר גדול מאיתנו, שאנחנו כן  צריכים לזכור, וזה המציאות. היא שונה לחלוטין ממה שאנחנו חושבים, זה נראה שאנחנו באמת בתוך מן סוג של מערה, מן אשליה כזאת שאנחנו רואים את הצללים, כמו טיפה מתוך האוקיאנוס של המציאות. אנחנו יכולים לבחור לצאת למסע החוצה מהמערה, להבין מה זה המקום הזה בכלל ואיך אנחנו משתלבים בו. בסך הכל לא ידענו הרבה, והינו צריכים איזשהו הסבר, אז התחלנו ופיתחנו לאט לאט דתות, וזה היה דרך טובה גם לשלוט באנשים. עכשיו אנחנו התפתחנו הלאה מספיק, לדעתי, ואנחנו יכולים לזנוח, לזרוק, דברים שלא צריך, ולהשאיר דברים אחרים שכן עובדים טוב. את יודעת, להיות מודעים דלברים, לא לקחת ברצינות מדי שיש אלוהים, או שיש  דברים קדושים, זב נראה שכנראה זה המצאות שלנו, אז זה נניח אנחנו  לא לוקחים. אבל יש דברים אחרים שהם כן עשו יפה, הם כן הבינו את החשיבות של קהילה לדוגמא, את החשיבות של מוזיקה, ושל חגים וטקסים

כי מה הם הבינו? אנחנו ביומיום באמת קשה לנו להתחבר לדברים גדולים ואבסטרקטיים, יש לנו את החיים לחיות, לשרוד, אבל חגים וטקסים מזכירים לנו שבעצם יש גם את הדברים היותר גדולים, החשובים, שכדאי לנו כן לנסות לשאוף אליהם. אני חושב שמאד חשוב כן לקחת את הרעיון הזה של טקסים וחגים ולבנות חדשים, ולבנות אותם עם מודעות עצמית שזה רק כלי. אין פה משהו מקודש, אין פה משהו שהוא מעבר לנו. יש פה את ההבנה שזה אנחנו בונים בשביל עצמנו, כדי שנוכל לצאת מההישרדותיות של חיי היומיום ולהיזכר שיש דברים שהם מעבר להישרדותיות הזאת, ושלנו יש גם איזושהי עוצמה גדולה להבין את הדברים האלה. היכולות של המוח שלנו פותחות לנו עוצמה אדירה, שאנחנו רק בתחילת הדרך להבין אותה בכלל. חלק מהרוחניות החילונית זה להבין שאנחנו לא מכירים את עצמנו, לא יודעים מה זה האני הזה, מה הוא מסוגל ולא מסוגל, מה הפוטנציאל שלנו בדיוק. אני מרגיש (עכשיו אני קצת הולך יותר לאינטואיציות שלי), שאנחנו ענקים שחיים כמו נמלים. ואנחנו חיים עדיין בתוך המערה, לא רק מהבחינה שאנחנו לא מבינים את המציאות, אלא גם מהבחינה שאנחנו לא מבינים את הפוטנציאל האדיר שיש לנו, המוחי

כרמל: יש את הביטוי של לזרוק את התינוק עם המים, ושם המטאפורה היא שבעצם אנחנו רוצים את התינוק ומעיפים את המים המלוכלכים. אבל נדמה לי שמה שאתה מציע זה שאתה אומר, אין תינוק בגיגית, תנו לי את המים, ואני במים האלה אשים תינוק אחר. לקחת מים מטונפים, אתה תוקע שם תינוק אחר, זה כמו להוציא לאלוהים את הנשמה, יש בזה משהו ציני. אני לוקח ומשתמש בכלים האלה בלי הטעם, הגרעין, שנותן לכלים האלה את המשמעות שלהם, ואז אולי זה לא יעבוד

ניר: באמת זה נשמע שצריך לקרוא עכשיו לאיזה עובדת סוציאלית פה, מה זה התינוק העירום בקור עם המים המלוכלכים? אז אם ככה, משהו במה שניסיתי להעביר לא עבר טוב, כי אני חושב שיש כאן דווקא משהו בסיסי שאנחנו כן משמרים. איינשטיין בעצמו אמר פעם משפט מאד יפה, הוא אמר, הדתות התחילו מתוך איזושהי הבנה מיסטית שלנו, שיש משהו הרבה יותר גדול מאתנו. יש משהו אינסופי בלתי נגיש לנו, והמסתורין הזה הוא הדבר הבסיסי שממנו מדע טוב מתפתח, אמנות טובה מתפתחת, וגם דתות. ויש כאן עדיין משהו בסיסי שצריך לשמור עליו. זה התינוק שאני מנסה לשמור עליו, הדבר הנצחי המדהים הזה שנקרא מציאות. מה אני זורק? את העניין הזה שחשבנו בטעות כנראה, שיש פה גם כוונה, שיש בטבע כוונה, שיש פה איזו תבונה ששולטת בדברים, שעם כוונה בראה את הדברים. אבל אנחנו כן יכולים להישאר עם זה שיש מסתורין גדול, ויש לנו את הכלים לחשוף עוד ועוד תובנות מתוכה

כרמל: גילוי נאות, ניר ואני הכרנו במסגרת קבוצת רוחניות חילונית, הוזמנתי לדור המייסדים, וזה מאד  סקרן אותי. אני מאד מאמינה ברוחניות חילונית במובן של שונה מהדתות, אבל ברגע שגיליתי שהולך להיות בחוקת היסוד שאין אלוהים, אין ישויות, אין מלאכים, אני מיד מרדתי, והיה ויכוח בדור המייסדים, ובסוף אני נאלצתי לעזוב, כי כולם חוץ ממני הסכימו שאין את הדברים האלה. זה היה רוחניות אתאיסטית יותר ולא חילונית. תפיסת האלוהים שלי היא, אני חושבת על המערכת כלפי מטה, שאני האלוהים ביחס לכל הגוף שלי. הגוף שלי הוא מערכת שלמה, תא בגוף שלי לא יכול לתפוס מה זה כרמל, ואיזה אתגרים יש לה בחיים, ומה היא עושה כרגע. לא תופס בכלל. ואם אני תא בגוף של אלוהים כזה, זאת רמת התפיסה שלי, ולא משנה כמה מדידות מדעיות התא הזה באצבע שלי יעשה, הוא לא יבין את מקומו בעולם. זה המקום שממנו אני מאמינה ברוחניות. אבל הנה, אני רוצה להשתמש בתיאוריית התודעה שלך נגדך. אם לזומבי יש תודעה ואם לתולעת יש תודעה, ליקום כיקום אין תודעה?

ניר: הגישה שאת אומרת זה בעצם הגישה, שמי שפיתח את התיאוריה הפילוסופית הכי נרחבת לגביה היה ברוך שפינוזה. כל האינסוף הזה יהיה אלוהים, ואנחנו יכולים רק חלקים מסוימים מתוכו להבין, אבל הוא הרבה יותר אינסופי מזה, ובוא נקרא לזה אלוהים. זה בערך קצת מה שאת אומרת. גם איינשטיין בעצמו, אגב, האמין בזה. הוא אמר, אני לא מאמין בשום דת שהיא, אבל כן מאמין במסתורין הגדול והאינסופי הזה, אם תרצו בזה אני מאד דתי. אז בוא אני אתן תשובה אחת שהולכת עם מה שאת אומרת, שכן, אולי זה נכון, ותשובה אחת שאומרת לא. אז ככה, זה שיש משהו מורכב לא אומר שיש לו תודעה. אז היקום יכול להיות מורכב. זה שיש בתוכו יצורים עם תודעה לא אומר שהוא ככלל מודע. יכול להיות שנגלה שהיקום הוא מערכת קוגניטיבית שמייצגת יצוגים, ויכולה לעשות באמת את המדידות של היצוגים, והיצוגים של היחסים

כרמל: אולי אנחנו היצוגים האלה. נעשה לנו אדם בצלמנו וכדמותנו

ניר: כן, אה? אז השאלה, כמובן, איך זה יעבוד? האור יכול לנוע 3.8 מיליארד שנות אור מצד לצד, ואנחנו נמצאים באיזשהו כוכב לכת מסוים, סביב איזו שמש אחת מתוך השלושים מיליארד טריליון שמשות שיש. עכשיו השאלה איך מתוך המערכת הזאת יוצרים מערכת קוגניטיבית. ואם עוד אנחנו אמורים להיות יצוגים, איך בדיוק שמשות מהצד השני, איך הן ישתמשו ביצוגים האלה בדיוק? אז כרגע זה נראה מאד לא פיזיבלי. ועכשיו באמת יש את הצד השני שרציתי להגיד למה אולי כן זה נכון. יש ניסוי מחשבה, מה יקרה אם ניקח את כל סין, ונבנה מהם מחשב או איזושהי מכונה קוגניטיבית. זאת אומרת כל סיני עכשיו יהיה איזשהו תא עצב אחד במוח, ואז אנחנו ניתן להם איך לעשות את האינטראקציות ביניהם, שיחקו איך תאי עצב עושים אינטראקציות במוח. ואז בעצם אנחנו בנינו מוח ענקי שמורכב מעל הסינים האלה. עכשיו השאלה האם תהיה פה תודעה, למוח שמורכב מהסינים, תודעת על כזאת? ובעצם לפי התיאוריה שלי התשובה היא כן, יהיה. אם באמת המוח הזה פועל כמו שצריך, אז הוא באמת יכול לעשות יצוגים, ויצוגים של היחסים והכל. עכשיו, אם אני אשאל סיני אחד ספציפי, סלח לי, האם אתה עכשיו בתוך תודעת על? הוא יגיד לי לא, נכון? הוא לא יודע, כי הוא לא עושה את המדידה שכל המוח עושה. באמת יכול להיות מצב כזה שתאים לא ידעו על המדידות של כל המערכת

כרמל: התיאוריה שלך הוכיחה את אלוהים בגרסה שלי, זהו

ניר: את אומרת זהו, אפשר לזרוק את הרוחניות החילונית, לא צריך אותה יותר… שימי לב שגם פה קצת זרקנו משהו, אנחנו מוציאים את המיסטיות, את זה שיש כאן משהו מסתורי שאף פעם לא נוכל לדעת. זה משהו שאני מאד לא אוהב. אני אומר כן, יש מסתורין גדול, צריך לדעת לחיות עם האי וודאות ועם המסתורין הזה, ואפילו לאהוב אותו, כי זה נותן משמעות, יש משהו גדול יותר. אבל יחד עם זה, אנחנו יכולים לחקור אותו ולהבין ולחשוף עוד ועוד תובנות. זה לא שיש איזה משהו שזהו, אי אפשר לדעת, אי אפשר להבין. מתוך שיחות שלי עם אנשים דתיים או שיותר בניו אייג’, מאד חשוב להם שיש משהו מעבר לרציונל ומעבר לשיטה המדעית, משהו שפשוט אף פעם אי אפשר יהיה לדעת, ופה אנחנו חלוקים. ועכשיו השאלה האם אנחנו בוגרים מספיק כדי לעשות את הדברים בלי הצורך להמציא פה כוונה לדברים, ולסגוד, ולהמציא פה את הקדושה הזאת, אלא פשוט לחקור את המסתורין כמו שהוא, ולא להוסיף לו עוד תכונות. אנחנו לא מתחילים להאניש דברים, לתת להם תכונות אנושיות, ולהחליט שיש פה כוונה בטבע, אלא פשוט לחקור את הדברים כמו שהם ולחשוף אותם

אני דווקא מאמין באדם, אני חושב שאנחנו הולכים ומתפתחים עם הזמן, ובסופו של דבר, זה קצת כמו שילדים קטנים צריכים הורה, ואם לא ההורה, אז משליכים את זה על איזושהי בובה או משהו כזה, ולאט לאט מתישהו אנחנו לא צריכים יותר, התבגרנו וכבר לא צריכים יותר

כרמל: אובייקט מעברי

ניר: בדיוק, ואפשר להגיד שאלוהים הוא סוג של אובייקט מעברי כזה. אני חושב שניטשה צדק. הפילוסופיה והמדע התקדם מספיק כדי שאנחנו… מצד אחד הרגנו את אלוהים, מצד שני זה לא נעצר פה. הוא אומר שזה יהיה תהליך מאד קשה, שיקח הרבה זמן עד שנפנים אותו, ונצטרך להבין איכשהו מה למעלה מה למטה, מה עושים עם זה, מה עושים עם מוסר, זה יהיה תהליך מאד ארוך איך מתבגרים בעצם ועוברים הלאה. והרוחניות החילונית שלי זה פשוט עוד צעד בתוך התהליך הזה, שיקח הרבה דורות כנראה, של המין האנושי להמשיך ולהתבגר, עד שלא נצטרך את ההורה הזה למעלה, ואת הכוונה בטבע, ונוכל להישאר רק עם הזיקוק, עם המסתורין עצמו , עם הפליאה הגדולה שיש מהמציאות, ומהעוצמות שלנו יש בתוכנו, איך לחשוף אותה


כנראה שניר ואני נסכים שלא להסכים. בעיניו, ישויות על טבעיות שייכות למערכת הסברית ילדותית ומיושנת יותר, הן אובייקט מעברי שהגיע הזמן לשים בצד ולהתגבר עליו, אבל בעיני, דווקא ככל שהמדע יתקדם וימצא דרך למדוד תודעה, הוא עתיד לגלות גם עוד תודעות אחרות סביבנו, ואת התודעה הגדולה מכולן. ניר רואה בחשיבה הרציונלית אחד מכלי החקר המרכזיים שלנו, אבל בעיני מדובר בכלי מוגבל, ששבוי בתוך מערכת החוקים והקונספציות של המערכת הזאת, ולכן אין לו את היכולת לחשוב מחוץ לקופסה שלה. אני מהמרת הרבה יותר על חוש מופרע ומשבש כמו הדמיון, הכוח המדמה שלנו, שבעיני, וגם בתורות סוד שונות, הוא ערוץ תקשורת “אמין” יותר עם אמיתות שמעבר להבנתנו, דווקא ככל שזה סותר את ההיגיון והרציונל. כשניר אמר בהתחלה שלדומם, לארון, למשל, אין תודעה, כי הוא לא עונה לנו על השאלה איך זה להיות ארון, אני חשבתי לעצמי שאולי הוא כן עונה, אבל לא באופן שאנחנו יכולים לזהות. כי מי אנחנו בכלל, שחוקי המציאות יתאימו את עצמם לרמת ההבנה שלנו? זה בעיני אחד הביטויים של הפוסטהומניזם, אנחנו לא אבן הבוחן. גם לא בפיזיקה

עד כאן להפעם, סיימנו את השנה השנייה וסדרת פרקי המראה, ונמשיך ללא פגרה, ישירות אל השנה השלישית והמרהיבה, עם נושאים חדשים ומיוחדים מכל מני סוגים, יש למה לצפות! בינתיים, המליצו על הפודקאסט לחברים וחברות; תנו לו 5 כוכבים, לא פחות, באפל פודקאסט וספוטיפיי, כדי לעזור לי להיחשף לקהלים חדשים, ואנחנו נשתמע בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות

Chalmers, D. J. (1995). Facing up to the problem of consciousness. J. Conscious. Stud. 2, 200–219.

Chalmers, D. J. (1996). The Conscious Mind: In search of a Fundamental Theory. Oxford: Oxford university press.

Einstein, A. (1911). On the influence of gravitation on the propagation of light (M. D. Godfrey, Trans.). Ann. Phys. 35, 898–908.

Einstein, A., Lorentz, H. A., Minkowski, H., Weyl, H., and Sommerfeld, A. (1923/1952). The Principle of Relativity: A Collection of Original Memoirs on the Special and General Theory of Relativity. Illinois: Dover. (Original work published 1923).

Lahav, N. and Neemeh, Z. A. (2022). A Relativistic Theory of Consciousness, Frontiers in Psychology 12: article 704270

Nagel, T. (1974). What is it like to be a bat? Philos. Rev. 83, 435–450.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 51. תודעה זה דבר יחסי עם ד”ר ניר להב

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: