להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
הגדרנו קדמה כמאבק מתמשך בפריקשן (חיכוך). יותר ויותר מהבעיות היותר גדולות שניצבות מולנו הן לא תוצאה של חיכוך אלא תוצאה של העדר חיכוך
מושון זר אביב
היום נכיר כמה מושגים מרכזיים בעיצוב אינטראקציה, ונראה שהם רלוונטיים לא רק לעיצוב או לטכנולוגיה, אלא נותנים לנו מסגרת להבנת האתגרים הכי גדולים שלנו בעידן הזה, ואיך נכון לגשת אליהם
נקודת המוצא שלי היא מתוך עיצוב אינטראקציה, ומושג שהוא מרכזי בתוך עיצוב אינטראקציה, שהוא פלואו (זרימה). מעצבי מוצרים דיגיטליים פותחים את היום שלהם בלהסתכל על הפלואו, מהו המסלול שאנשים עברו, ואיך אפשר לדאוג שהם יעברו אותו יותר טוב. מה שלרוב הם עושים כדי לעשות אופטימיזציה של הפלואו, זה לנסות לזהות נקודות של חיכוך. מזהים אותן כדי להעלים אותן, שהזרימה תהיה אופטימלית. הייתה לי הרגשה שהשאלה הזאת סביב פלואו ופריקשן (זרימה וחיכוך) היא מורכבת יותר. זאת אומרת, התחלתי לראות זרימה וחיכוך בכל מני מקומות, באופן ספציפי בחיים הפוליטיים-החברתיים
זה היה מושון זר אביב, מעצב, חוקר ומרצה בשנקר, וגם אקטיביסט של אינטראקציה דיגיטלית, שיחלוק עמנו היום את התובנות שגיבש במהלך כל הקריירה שלו, ושאותן הוא הופך בימים אלו לספר באנגלית, שמכוון לשוק הבינלאומי. אז אתםן תיחשפו לזה ראשונים וזה הולך להיות מרתק
הגדרנו קדמה כמאבק מתמשך בפריקשן (חיכוך). אנחנו רוצים שהכל יהיה מהר יותר, זול יותר, פשוט יותר, קרוב יותר, פחות מתח קוגניטיבי, פחות עומס רגשי, פחות אחריות, יותר אוטומטי – פריקשנלס. ובאמת הרבה מההצלחות של אותה קדמה, נוגעות לזה שיותר ויותר מהחיכוך של חיינו ירד, וחיינו הפכו להיות יותר נורמלים, יותר מאורגנים, הזרימה אופטימלית יותר. אבל אז אנחנו מסתכלים על השנים האחרונות, העשור-שניים האחרונים ומזהים, שיותר ויותר מהבעיות היותר גדולות שניצבות מולנו הן לא תוצאה של חיכוך אלא תוצאה של העדר חיכוך. דברים כמו המתחים סביב אי שוויון. אי שוויון הוא לא איזו טעות, הוא תהליך כלכלי שעבר אופטימיזציה של שנים, עשורים, ומאות, כדי להגיע למקום שבו יהיה קשה לשנות אותו. זה לא איזו קונספירציה, זה פשוט האופי של המערכות האלה, ברגע שהן בעמדות כוח ומנסות לשפר את עצמן, הן משפרות את עצמן ע”י העמקה של האחיזה שלהן בשטח, והתנגדות לדברים שיזיזו את האחיזה הזאת, שישנו את הפלואו
זה הטיעון המרכזי של מושון, ואנחנו נפרק אותו לכמה חלקים ונעמיק בו. בואו נתחיל מההבנה המהותית של מהי אופטימיזציה, המושג הזה שמככב גם בשיח של למידת מכונה. ולשם כך, נחזור לפריז של המאה ה19, ולשוטר חכם אחד בשם ברטיון
פריז במאה ה19 פתאום גודלת מאד. הרבה אנשים שמגיעים מכל מני מקומות מחוץ לעיר, נכנסים לעיר ומראים את פניהם, ואלו פנים שאף אחד לא הכיר. לא היה דבר כזה. פתאום אני מוקף בפרצופים שאני לא מכיר, וזה ממש מזעזע את התפיסה החברתית. זה גם מוביל לגל של פשע, כיוון שיש כזה ניכור בין המקומיים לחדשים, והמשטרה באותם שנים מתחילה להשתמש בטכנולוגיה החדשה, צילום. עם אותם אנשים חדשים, אין לנו דרך לדעת מי הם, אז אנחנו מנסים לצלם אותם. ולאט לאט נהיית ערימה אדירה של תמונות בתחנת המשטרה, ועכשיו עצרנו מישהו, רגע, הוא “מוכר למשטרה”? בואו נסתכל בתמונות. ערימה אדירה של תמונות, איך אפשר לעשות את הדבר הכי בסיסי של לשלוף מתוך הערימה פיסת מידע? מגיע אלפונס ברטיון, שהוא קצין משטרה, אביו היה סטטיסטיקאי, ואומר רגע, די עם הצילומים המשוגעים האלה, בואו נסדר את זה רגע. נצלם אותם פעם אחת מקדימה, ופעם אחת בפרופיל, והוא בעצם ממציא את מה שנקרא “פוטו רצח” (כי מישהו רצח אז מצלמים אותו), וממציא סט של כלים למדידת הגוף. הוא מדד את האמה, ואת פריסת הידיים, ואת הגובה כמובן, וכמה גדולה האוזן, ומה הרדיוס של הראש, ומבחינתו הוא הפך את הגוף לדאטה, אמצעי זיהוי, לייצר זהות. השיטה שלו הייתה מאד מוצלחת והתפשטה בכל העולם המערבי, גם באירופה, גם בארה”ב, כמובן שעד היום הפוטו רצח נשאר אתנו, אותו מאגשוט, הצילום המשטרתי, אבל שמונה שנים מאוחר יותר כבר מגיעה טביעת האצבע
אחד האנשים שקידם את מחקר טביעות האצבע זה פרנסיס גלטון, אחת הדמויות המשמעותיות במדע של המאה ה19. הוא אחד מפורצי הדרך של הסטטיסטיקה, בן דוד שני של דארווין, ואחד הדברים שהוא פיתח בתוך העולם של הסטטיסטיקה, זה מה שאנחנו מכירים היום כעקומת הפעמון, ומדידת החלוקה הסטנדרטית. הוא בנה קופסה גדולה שנראית כמו פינבול קצת, והכניס לתוכה אפונים. האפונים מתנקזים למרכז הקופסה ואז נופלים דרך סדרה של פינים, זאת אומרת, הם קופצים בין כל הפינים, ממש כמו פינבול, ובתחתית הקופסה מסודרים סטים של סלוטים כאלה של אפונים, ובכל פעם שהופכים את הקופסה רואים איך אותם אפונים מתחלקים בין אותם סלוטים, ותמיד הם מייצרים את עקומת הפעמון. בצדדים מימין ושמאל יש הכי מעט אפונים, ובמרכז יש הכי הרבה אפונים. והוא השתמש באותה ויזואליזציה כדי להסביר את הרעיון של החלוקה הסטנדרטית, איך למדוד עד כמה אפונים מסוימים או מופעים סטטיסטיים מסוימים, מתרחקים מהמרכז. התפיסה הזו של הסטנדרט לעומת הסטייה הייתה מרכזית לא רק לתפיסה שלו של מופעים בטבע או סטטיסטיקה, אלא בכלל, לעולם לכולו
יום אחד הוא ביקר את ברטיון בסטודיו המשטרתי שלו, ולברטיון היה מן קטע קינקי כזה, שכל מני אנשים רבי מעלה שהיו מבקרים אותו ולומדים על הטכנולוגיה שלו, הוא היה מצלם אותם צילום סטודיו כפושעים, אז הוא מצלם גם את גלטון. אבל גלטון לא מתעניין בזיהוי, לא מעניין אותו מי הבנאדם, לא מעניין אותו להסתכל אל העבר, גלטון הסתכל לעבר העתיד. בהינתן מה שאנחנו יודעים על אותו אדם, ומה שאנחנו יודעים על בני אדם כמוהו, מה אנחנו יכולים לחזות לגבי מה הוא יעשה בעתיד. וזו בעצם ההיסטוריה של למידת מכונה, של מדע הנתונים, של הרבה דברים שאנחנו מזהים אותם כטכנולוגיה עכשווית. כמובן, מהפרספקטיבה שלנו היום אנחנו יודעים להצביע על זה כפסבדו-מדע. צריך לתת לגלטון את הקרדיט המלא שלו, הוא האב המייסד של תנועת האאוגניקה, הגזענות המדעית. כשגלטון הסתכל על תורת האבולוציה של דארווין, הוא לא ראה בה אנליזה של הטבע אלא שליחות. תפקידו של האדם זה להתקדם באבולוציה ואת זה צריך לכוון מבחינתו. כשהוא השתמש בכלים של ברטיון, הוא נסיה לזהות את הדפוסים שיכוונו לעבר עתיד טהור יותר. אנחנו היום מזהים את הדברים האלה בעיקר עם גרמניה הנאצית, אבל גרמניה לא הייתה מובילת הדרך שם. אנגליה, המדינות הסקנדינביות, אבל יותר מכל ארה”ב
אחרי מלחה”ע השנייה כל הסיפור הזה יורד מתחת לפני השטח, אבל זה בדלת האחורית בשנים האחרונות. אנחנו רואים את החזרה של זיהוי פנים, הניבוי דרך דאטה, ואיזושהי תפיסה – אם אני חוזר לשפה של זרימה וחיכוך – לנסות לזהות את הזרם המרכזי של הפלואו, ולהמר על זה שמה שהיה הוא שיהיה, שכל תפיסת העתיד שלה היא מאד מצומצמת, וכמובן התפיסה הפוליטית שלה, ומה התפקיד שלנו בלייצר עתיד ששונה מהעבר שלנו, היא מאד שמרנית. אז באמת אותה טכנולוגיה שאנחנו רואים אותה כחוד החנית של הטכנולוגיה היום – למידת מכונה, אלגוריתמים, בינה מלאכותית וכו’ – בבסיס שלהם, בדנ”א, במורשת שלהם, נמצא גלטון, ונמצאות התפיסות האלה של מה שהיה הוא שיהיה, ותפקידנו לשמר את מה שהיה
אז מה אפשר ללמוד מההיסטוריה הזו של הסטטיסטיקה? אחד, וזה מאד חשוב, שאנחנו מתייחסים לטכנולוגיה כאל חדשנות, משהו שאמור לשנות את איך שהדברים נעשים, להצעיד אןתנו קדימה אל עתיד אחר, אבל כל מהלך אופטימיזציה הוא מהלך של שימור, הוא שמרני מטבעו. מטרתו לשמר את הפלואו של מה שכבר עבד בעבר, וזו בעצם נורמליזציה
המערכות שבנינו סביבנו דורשות רמה גבוהה של שמרנות כדי לתפקד. הן חייבות רמה מסוימת של תיאום, ורמה של תיאום דורשת עקביות. מורכבות מייצרת פרדוכס כי העלייה במורכבות הייתה בעקבות חדשנות. אנחנו כל הזמן מנסים ליעל את המערכת, להסיר את החיכוכים, זה מה שאנחנו קוראים לו קדמה, אבל הקדמה הזאת כל הזמן מייצרת את התלות, והתלות דורשת עקביות, והעקביות מייצרת שמרנות
כלומר ההזדמנות לחדשנות, או לעתיד שהוא שונה מהעבר ושבירת המעגל הזה, לא תבוא מהמשך שימור תפיסת הפלואו, אלא דווקא מחיכוך. הקורונה, למשל, היוותה חיכוך כזה, ששבר את הפלואו בצורה, שלדעת מושון מעוררת תקווה דווקא
הייתה לי שיחה עם מדען הנתונים של באזפיד, גלעד לוטן (ישראלי). הוא אמר, עכשיו היה לנו את השנה-שנתיים האלה של הקורונה, פתאום יש לנו שנתיים שלא קשורות לכלום, זה ממש מונע מאתנו לייצר את אותם ניבויים. הנחת היסוד של מדע הנתונים היא שמה שהיה הוא שיהיה, וברגע שמה שנהיה הוא לא מה שהיה, הדפוסים נשברים, תודה לאל. אני נוטה להסתכל על זה כעל חיכוך גלובלי. כמעט כל העולם מתמודד עם אותו חיכוך באותו זמן, זה לא קרה קודם כי לא היינו כל כך גלובליים אף פעם. כמובן שהוא רגע טראומטי של המון מוות ואבדן, אבל גם רגע שאני רואה בו המון תקווה, כי מסתבר שכשאנחנו פתאום נתקלים במשהו שדורש מאתנו לשנות את הפלואו בצורה דרמטית ודחופה, אנחנו עושים זאת. כמובן שלא כולנו, כמובן שזה חושף את כל התנאים המוקדמים שלנו, את חוסר האמון, את הפערים החברתיים, אבל במקביל זה גם חושף את זה שאנחנו יכולים לעשות דברים שהם מנוגדים לחלוטין לפלואו שלנו
בואו נחזור רגע גם למיקרו, ונתבונן בדינמיקה הזו של פלואו ופריקשן בסביבה של רשתות חברתיות כיום
יש לנו מעגלים של אנגייג’מנט/אנרייג’מנט (מעורבות/רוגז). מנסים לעשות אופטימיזציה לאנגייג’מנט, שיעשו יותר לייקים ויבלו זמן ברשתות החברתיות, אבל על הדרך מסתבר שאם אנחנו מעצבנים אותם אכפת להם יותר, אז צריך לטפטף קצת עצבים, קצת מתח, קצת הם נגד אנחנו, קצת אכלו לי שתו לי פגעו בי. זה לא בגלל שיש שם מישהו מלמעלה שאומר בוא נעצבן את כולם, בוא נייצר מתחים חברתיים, לא. רוצים אמג’ייגמנט. אז אם אנחנו חושבים על הנתיב עם הכי פחות התנגדות שבו הנהר זורם, יש הרבה פחות התנגדות בלהגיד את מה שהקבוצה שלי, שאנשים סביבי כבר חושבים. זה אפילו לא מספיק, אני רוצה שקצת ישימו לב אלי אז אני אצעק קצת יותר חזק, אני קצת אדחוף באותו כיוון זרימה, כדי שאהפוך להיות מוביל בתוך הזרימה הזאת. ורואים דפוסים קבועים שמובילים לקיטוב, להקצנה. אין לנו את החיכוך שיגיד רגע, תעצרו שנייה. יש מן אופטימיזציה של ניתן את המעט כדי להישאר בתוך הסייקל הזה, ולא נאתגר את המערכת יותר מדי כדי לשמור על סוג של מצב כמעט קטטוני כזה, של צריכה של מידע
שימור הפלואו ברשתות חברתיות קשור גם לאפקט הממכר של השימוש בהן. האנתרופולוגית נטשה שול כתבה בספר “עיצוב ממכר” (אדיקשן ביי דיזיין) על עיצוב מרחב ועיצוב טכנולוגי בבתי קזינו בלאס וגאס, שמייצרים התמכרות, או תומכים בהתמכרות קיימת. בראיונות שלה היא גילתה, שמה שממכר אנשים למכונות משחק זה תחושת הפלואו שנוצרת שם, ואז אפילו הזכייה מהווה איזשהו פריקשן שקוטע את הפלואו. ואז המכונות עוצבו כדי להסיר כל פריקשן אפשרי. זכיות קטנות בלי רעש תוך כדי משחק, מודל תשלום ללא צורך לקום להביא מטבעות, הכל כדי להשאיר אותנו בפלואו, כי אז באמת מאד קשה להתנתק מהזרם הזה
בלאס ווגאס המסדרונות אין בהם פניות של תשעים מעלות כי פניה של תשעים מעלות תשמר את תפיסת המרחב שלי ואז אוכל לזכור מאיפה הגעתי ואיך אני יוצא משם. כל המסדרונות מעוגלים, ולאט לאט אני מאבד את התפיסה. אני נכנס בסופו של דבר לתוך האולם ואני לא רואה שהדלתות שנסגרו מאחורי, הן לא נראות בכלל כמו דלתות. נכנסתי לפני רגע, אני אסתובב, אני לא אמצא את היציאה. האופטימיזציה של הניצול זה משהו שלאס ווגאס פיתחה במשך עשורים ומעצבי האינטראקציה ממשיכים ומשכללים, כולל דפוסים אפלים מכאן ועד הודעה חדשה, שכל תפקידם הוא להשאיר אותנו בתוך פלואו, שהוא אופטימלי, אבל הוא לא אופטימלי לחיים שלנו
אז עכשיו אחרי שהבנו את העיקרון, אנחנו יכולים ללכת לאתגרים הגדולים שמושון חושב עליהם דרך פלואו ופריקשן, ובראש ובראשונה, משבר האקלים
חוסר הפעולה שלנו סביב הנושא האקלימי. אז באמת זה בגלל שזה פלואו שאנו מושקעים בו כבר מאות שנים, אבל גם כחיכוך, הוא לא מציג את עצמו בצורה חריפה וחדה כמו שהקורונה הציגה את עצמה. למרות שהקורונה היא בלתי נראית. הבנו שיש אנשים חולים, רובנו המוחץ לא ראה אותם, שזה וירוס, אבל גם את הווירוס אנחנו לא יכולים לראות, נדרש באמת המון מקום של אמון. אל מול משבר האקלים, שגם אותו אנחנו לא רואים, אבל הוא איכשהו לא התגבש לכדי חיכוך גלובלי כזה שיוביל אותנו לסוג הפעולה הזאת. אני לא מתחבר לתפיסה הרומנטית הזאת של הטבע כאימא טבע, מחבקת אותנו, טבעית, טהורה, לא. אם אימא טבע היא האימא שלנו אז היא אימא די מתעללת, שהרגה אותנו, שהרעיבה אותנו, בגלל זה התרחקנו ממנה, הרחקנו את אימא טבע מאתנו, פיתחנו המון טכנולוגיה וחברה שירחיקו אותנו מהחיכוכים של הטבע.כל הזמן
הצלחנו לדחוף את החיכוך של הסביבה הטבעית, ואז מה קרה? פתאום מסתבר שיש מחיר. מסתבר שכל הדבר הזה שבנינו, שקיבלנו עליו את כל החיזוקים החיוביים ובנינו את כל הפלואו של החיים שלנו לפיו, פתאום הסתבר שיצרנו חיכוך מטורף שמאיים להשמיד אותנו. זה כל כך בלתי נתפס. ואם אנחנו עדיין עובדים מאותה תפיסת אופטימיזציה של פלואו, אנחנו נזרום לתוך התהום. זה הזמן לנסות לתפוס משהו, אבל אז מה אפשר לתפוס? אין חיכוך
זה מוביל אותי לחלק השני של הספר שמתעסק בהזדמנויות לפעולה. אני שוב חוזר למושגי יסוד באינטראקציה
בואו נכיר שני מושגים נוספים בחקר אינטראקציה. אפורדנס, מזמינות בעברית, וסיגניפייר, מסמן, במובן הסמיוטי. תחילה נסביר מה זה אומר ואיך זה עובד, ואז נשתמש גם בהם להבנה של אתגר פוליטי מהותי של הדור שלנו
אפורדנס זה מושג שמגיע מפסיכולוגיה סביבתית. ג’י.ג’י גיבסון בשנות ה60-70 מסתכל על מה קורה בין חיה לבין הסביבה שלה. אז כשארנב נמצא בסביבה של אדמה רכה, יש לו אפורדנס לחפור מחילה. האפורדנס לא נמצא באדמה הרכה בלבד ולא נמצא בארנב בלבד, היא נמצאת בין הארנב לאדמה. אם הארנב צעיר מדי/זקן מדי/חולה מדי האפורדנס משתנה. אם אנחנו מכסים את האדמה באספלט, האפורדנס משתנה
זיכרו את הגישה של ברונו לאטור מהפרק הקודם, זה לא באדם, זה לא באקדח, זה בסוכן השלישי, בשילוב של אדם ואקדח
זה באמת הדבר הזה שנמצא בין לבין. התיאוריה של אפורדנס התעסקו בה הרבה בפסיכולוגיה, ואחד האנשים שהתעסק בזה, זה דון נורמן. בשנת 88 הוא הוציא ספר שנקרא הפסיכולוגיה של דברים יומיומיים. הוא הסתכל לא על סביבות של ארנבים, אלא על הסביבה הבנויה ועל אובייקטים. הוא הסתכל על כיסא, אז מה האפורדנס של כיסא? לשבת עליו. אבל האפורדנס זה גם לעמוד על הכיסא ולהחליף נורה, או להרים את הכיסא ולשבור למישהו על הראש. הספר הופך להיות מאד רלוונטי לעיצוב מוצרים, ועוד יותר לעיצוב מוצרים דיגיטליים שמתחיל להתפתח בשנות התשעים. כל הסביבה הדיגיטלית היא כל כך גמישה, שיש הרבה שאלות לגבי איך מייצרים אפורדנס
עשרים וחמש שנה אחרי, נורמן מוציא גרסה שניה של הספר, וממש בהקדמה הוא אומר, אני מאד שמח שהמילה הזאת הפכה להיות כל כך משמעותית, אבל אני מודה שהיא יצרה המון בלבול בעולם העיצוב. אנשים מדברים על אפורדנס בצורה רחבה מדי. אנשים אומרים לדוגמא, יש לנו בעיה בפלואו כי אנשים לא מבינים איך ללחוץ על הכפתור, אז יש לנו בעיה באפורדנס של הכפתור. אז הוא אומר לא, זו לא בעיה באפורדנס של הכפתור, כי אם אתה תלחץ על הכפתור אתה תעבור לשלב הבא של האינטראקציה, זאת אומרת, האפורדנס קיים שם. הבעיה נמצאת בסיגניפייר (המסמן), הוא מכניס מילה שלא הייתה בספר המקורי. הוא אומר, אותו דבר שקראנו לו אפורדנס עד עכשיו מורכב גם מהאלמנט של האפשרות, אבל גם מהאלמנט של השפה, של איך שאנחנו מדברים עליו. הוא מדבר על זה שמעצבים דיגיטליים מתעסקים הרבה יותר בעיצוב של המסמן מאשר בעיצוב של האפורדנס. וכמובן שבזה הוא פותח את קופת השרצים של הסמיוטיקה, איך אנחנו מדברים על משהו לעומת מה לכאורה קיים, מהן האפשרויות לעומת איך אנחנו מבינים אותן
אבל אותו מתח בין אפורדנס לסיגנייפייר ממש מעורר השראה בעיני, כי אני חושב שהרבה פעמים אנחנו במין בלבול בין האפורדנס לסיגניפייר. אם נסתכל על טלפון חכם, הוא לא מסמן כלום, אפילו אין שם כפתורים. בתוך המכשירים הדיגיטליים אמורים לבנות כל כך הרבה שכבות של ייצוג כדי להסביר לי את האפורדנס הדיגיטלי הזה, כי אחרת מה יגרום לי לעשות את כל התנועות המוזרות האלה שאני עושה על משטח זכוכית? אותו ייצוג של האפורדנס שמתחת היא שכבת סימולציה בעצם. מתי פעם אחרונה ראינו שפורפרת של טלפון, שהיא לא האייקון בתוך הסמארטפונים שלנו?י
זה מתחבר למושג של מטאפורה חומרית שדיברנו עליו בפרק 25. זה עניין בסיסי, בייחוד בסביבות דיגיטליות, שאנחנו בונים ממשק גישה לדאטאבייס או פעולה מסוימת, שמבוסס על מטאפורה כלשהי. אז שם עסקנו יותר בפער בין הייצוג הזה לבין איך שהטכנולוגיה באמת עובדת, וגם כאן יש פער כזה, אבל הטענה של מושון הולכת עם זה לכיוון אחר
הרגע שאני חושב שהוא באמת קריטי, שבמערכות ניטור של אינטראקציה קוראים לו רייג’ קליק (קליק זעם), שזה באמת אותו רגע שבו לחצתי על כפתור, או עשיתי איזושהי אינטראקציה עם מערכת דיגיטלית, ולא קיבלתי את הפידבק בזמן. לא קרה כלום, לחצתי עוד פעם. לא קרה כלום, לחצתי עוד פעם, לחצתי עוד פעם… רייג’ קליק. המערכת, דרך המסמנים שלה, אמרה לי יש פה אפורדנס מתחת, בוא תעשה איקס. אבל כשעשיתי איקס לא קרה כלום. התהום נפערה תחת רגליי, אני לבד, חשוך, אין לי שום חיבור למערכת הייצוג הזאת יותר, מה אני עושה עכשיו? אותם ממשקים, הם מה שמכווין את הפלואו
החוויה היומיומית של מוצרים דיגיטליים היא חוויה של צייתנות. המסר הסבלימינלי של כל ממשק הוא מה מותר לי לעשות פה, תלמד מה החוקים שלי, תעבוד בתוך החוקים שלי. כמובן שאנחנו נותנים שירות אדיר בזה שאנחנו מצמצמים את אינסוף האפשרויות האלה, אבל אנחנו בעצם עושים אופטימיזציה של פלואו. וזה אלמנט תרבותי וקוגניטיבי כל כך משמעותי, שאנחנו פועלים בתוך זרמים, אנחנו מצפים שהכפתור יעשה בדיוק מה שציפינו, כי אחרת האדמה נפערת מתחת לרגלינו. אני מחבר את זה לאכזבה מהאביב הערבי, ממחאת האוהלים, מאוקיופיי, כי אנחנו עשינו מה שהיינו אמורים לעשות, לחצנו על הכפתורים במקומות הנכונים. זה אמור היה להיות הנתיב שלנו לשינוי, וזה לא קורה
בתקופה הזו בדיוק לפני 11 שנה הייתי באה כל ערב למחאת האוהלים ברוטשילד. המחאה חסרת התקדים הזו היתה חלק מגל עולמי באותה תקופה (האביב הערבי, אוקיפיי וולסטריט). אז איך דבר כזה לא מצליח לשנות סדרי עולם? והאם יש לנו בכלל מושג מה הוא כן הצליח לשנות ואיך? מושון יפרש לנו את זה דרך משקפי האפורדנס והמסמן, הסיגניפייר
זה קשור מאד לבעיה של הניתוק בין אפורדנס לסיגניפייר. בתקופה הפיאודלית, איכרים צובאים על שערי טירתו של האציל עם לפידים, אנחנו הולכים לשרוף אותך ואת כל בני ביתך, יש פה אפורדנס מאד ברור. יש קשר מאד ברור וישיר בין כמות האנשים המוחים לבין היכולת שלהם לשנות את מערך הכוח. אנחנו קופצים המון שנים קדימה למהפכה התעשייתית והעלייה של הכוח של המפעל. אם קודם האיכרים עמדו מחוץ לשערי הטירה, עכשיו הפועלים שהיו בתוך המפעל יוצאים מהשערים החוצה, ואומרים אתמול יכולת לייצר, היום אתה לא יכול לייצר. שוב, אפורדנס מאד ברור של קשר בין הכוח של המוחים לבין היכולת שלהם להשפיע על יחסי הכוח. בשני המקרים השער הוא נקודת מפתח. ואז אנחנו מגיעים לאוקיופיי. ובאוקייופיי נאספים באזור הבורסה בוול סטריט ומוחים. לכאורה, הם מול שערי הכוח, אבל לא. וול סטריט כמקום הוא רק סמל, האפורדנס לא נמצא בשער של וול סטריט, ואף אחד גם לא חושב על זה, אקטיביסטים לא מצפים שאם הם יפרצו לתוך וול סטריט המערכת הכלכלית תשתנה, הם מייצרים סמלים. הם מצפים שאותו ייצוג ייתרגם לשינוי של הדמיון, לשינוי של מערך הכוח, לסימון לפוליטיקאים, לדפוסים צרכניים, והדברים האלה יכולים לקרות, אבל הם לא ממופים אחד לאחד, כמו שכל פועל שלא נמצא בעמדת העבודה שלו פוגע ביכולת של המפעל לייצר. אנחנו איבדנו את הקשר הישיר בין אנשים לבין כוח
אל מול הטענה הזו שאלו אותי מה לגבי שישי לינואר, כשתומכי טראמפ צועדים לעבר גבעת הקפיטול, ופורצים את השער. הפוטנציאל לאלימות שקיים עוד ברמה הסימבולית מהתקופה הפיאודלית מתממש, אנחנו חוזרים למקום של האפורדנס? אני טוען שלחלוטין לא. כי האפורדנס לא נמצא בגבעת הקפיטול, ההתקפה הייתה על סמל, בעצם עשו סוג של שחזור היסטורי למערך כוח שלא קיים שם יותר. אפילו בתסריט הכי קיצוני שהיו מעלים באש את הקפיטול והיו הורגים מחוקקים על ימין ועל שמאל, האם זה היה משנה את מערך הכוח? זה היה משנה אותו רק ברמה הסימבולית. הרי מהו טרור? הוא פעולה סימבולית הרבה יותר מאשר שהוא פעולה של אלימות פיזית, הכוח שלו נמצא שם
אז אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים שאנחנו צריכים לעשות כדי לייצר שינוי, זה לא לבלבל בין סיגניפייר לבין אפורדנס, ולהבין שחלק מהמסמנים כן מחוברים לאפורדנס מסוימים, אבל הם לא ממופים אחד לאחד. כמו שהאיכרים והפועלים זיהו את השער, אנחנו צריכים לזהות את השער. האקטיביסטים של אוקיופיי בסופו של דבר זיהו שהשער לא נמצא בוול סטריט, ואחת המחאות היותר משמעותיות שיצאו מאוקיופיי, זו תנועה שנקראת קולקטיב החוב. מה שהם עשו, הם זיהו שהרבה חובות של אנשים שלא מצליחים להחזיר את החובות שלהם, הבנקים מוותרים על ההזדמנות להחזיר את החוב ומוכרים את זה לכל מני חברות גבייה. את אותם חובות הם קונים מהבנקים במכירים מצחיקים, זאת אומרת, על חוב של אלף דולר הם ישלמו חמישים דולר. ואותן חברות גבייה משתמשות בכל כלי אפשרי כדי למרר את חייהם של החייבים. התחום הזה נעדר רגולציה ופרוץ לחלוטין, והם אמרו אוקיי, אז אנחנו עכשיו נהייה גובי חובות. והם קונים חובות של אנשים, ושולחים להם קופסה קטנה ואדומה, שבה מחכה מכתב שאומר להם “שלום, החוב הזה לא קיים יותר, ביטלנו אותו”. והם מדברים גם על איזה עולם הם היו רוצים לראות, עולם שבו אנשים שנהיים חולים לא הופכים להיות עניים, עולם שבו החינוך לא הופך להיות מעמסה כלכלית אלא משהו שפותח אפשרויות לא סוגר אפשרויות. אותה אופטימיזציה שהמערכת הכלכלית יצרה, אותו מתח בין ה1% ל-99% אחוז הזה, שהם דיברו עליו בסמלים, הם זיהו את השער! השער לא נמצא ברחוב וול סטריט, אבל הם כבר בתוך וול סטריט, וול סטריט בתוך החיים שלהם, כי הם כולם חייבים כסף. הם הצליחו לבטל חובות במיליארדים ע”י זה שהם גייסו כמויות של פחות ממיליון
המערכת הכלכלית מסתכלת על כל אחד מאתנו כחשבון בנק עם חוב, כמישהו בודד, לבד. החובות האלה שמבודדים אותנו הם גם מה שמחבר אותנו, והם אומרים הנה, זה הכוח הקולקטיבי שלנו. פה לכל אחד מאיתנו יש משקל שמיתרגם באופן ישיר לכוח. הם אומרים אנחנו לא נחזיר את החובות שלנו יותר, והם משתמשים בדבר הזה גם כדי לעשות לובי מול הממשל, והדבר הזה בעצם הופך להיות איזושהי תנועה מאד חזקה. כמובן שכל פעולה כזו יש לה גם ערך סימבולי, אבל הוא נטוע בחיבור מאד ישיר לאפורדנס שלו, הוא מצביע בצורה מאד ישירה על מערך כוח אחר. וזה המקום של האקינג. האקינג זה לזהות אפורדנס שהוא לא מסומן, זה לא הפלואו שאליו כיוונו, והוא בעצם הופך להיות חיכוך. וזה המקום שחיכוך הופך להיות ההזדמנות לפעולה, דרך נקודות החיכוך, שהרבה פעמים זה השער. הרבה פעמים זה המקום שבו יש פלואו ממערכת אחת למערכת שניה, אנחנו רואים שם חיכוכים ויש בהם הזדמנויות, אנחנו צריכים להסתכל עליהן ולנסות להבין איך אותה נקודת חיכוך הופכת לנקודת אחיזה ולמנוף
בספר הקלאסי “חברת הרשת” מ1996, הסוציולוג מנואל קסטלס הקדיש פרק למה שהוא כינה “תרבות של וירטואליות אמיתית”. הוא חשב שהאינטרנט יביא אותנו למצב שבו פעולה סימבולית תהיה כל כך משמעותית, שהכל יוכרע ברמת הסמלים בלבד. במושגים של מושון, דברים יוכרעו ברמת המסמנים, ואין צורך לגעת בפועל במסומנים ולהפעיל איזשהו אפורדנס. למשל, אם העלייה לקפיטול ב6.1 היא באמת רק התקפה על סמל אז זה מספיק. כלומר, ההתקפה הזו משמעותית, היא מניעה מדיניות, יש לה אפקט, היא עושה את האפקט המלא שלה, היא לא צריכה להגיע לאיזשהו אפורדנס כדי להשפיע. מה שמשנה באמת בעולם יכול לקרות רק ברמת הסמלים, וזה ישנה. אבל מושון לא מסכים עם התפיסה הזו
אני חושב שהטיעון של קסטלס מבוסס על תפיסה אקספוננציאלית, שאנחנו במערך שרק הולך ונהיה יותר ויותר וירטואלי, ויותר ויותר מתנתק מהממשי, ואני טוען שלא. אני טוען שהעקומה הזאת מתחילה להגיע למישור, מכל מני כיוונים. זאת אומרת, גם מהכיוון האקלימי, וגם במקום שברגע שאנחנו מאבדים לחלוטין את הקשר בין מסמן למסומן, אז המסמן אין לו אינטגריטי, אין לו איזה משהו שיחזיק אותו במקום. לא קרה שום דבר למציאות, המציאות נשארה אותו הדבר. מה שקרה זה ליכולת של המסמנים שלנו להיות מובנים, אנחנו חוזרים לסוג של מגדל בבל. המשבר של המציאות זה המשבר של הסימולציה, זה שהמסמנים התרחקו מהאפורדנס לרמה כזו שהם שרירותיים, מייצר מצב שהפסיק לייצר הזדמנויות חדשות (עם כל הכבוד למי שמאד מתרגש מהמטאוורס), הוא מתפורר. כי הקשר לאפורדנס, והקשר לאיזושהי רמה של חיכוך, של האדמה, האמת שלנו בשטח, הוא בעצם האלמנט המייצב שאיפשר לסמלים שלנו להיות בעלי ערך. וברגע שהם מתרחקים ומתרחקים, זה לא שהשמיים הם הגבול, ואנחנו לא מגיעים למקום שאפשר להשיג הכל, אלא אנחנו מאבדים את המשמעות
אם נחזור לקורונה, היא לא יצרה מסמנים באופן ישיר, היינו צריכים לייצג אותה דרך גרפים. אחד הגרפים שעלה ממש בהתחלה של הגל הראשון, הוא שיטוח העקומה. בעצם ראינו שני מודלים, איך זה יראה אם רמת התחלואה תעבור את הקיבולת של מערכת הבריאות, לעומת מה יקרה אם זה ייקח קצת יותר זמן, ונצליח לשמור את עצמנו מתחת לקיבולת הזו. הקריאה לפעולה הייתה בואו לא נהיה בעקומה הזאת, בואו נשטח אותה לכיוון העקומה הזאת. אבל אנחנו הסתכלנו על מקום אחר, המקום שבו שתי העקומות האלה בכל הגרפים חוזרות לנקודת האפס. בעצם כל הגרפים האלה הבטיחו שגל אחד וזה יעבור, מן הבטחה כזו של חוסן, הפלואו שלנו יחזור. מה שאנחנו יודעים יותר משנתיים אחרי זה, זה שהיה גל ועוד גל ועוד גל, ולא חזרנו, לעולם כנראה לא נחזור לעולם שהוא פרה-קורונה. אבל היום אנחנו במקום אחר, מקום של אדאפטביליטי (הסתגלות). את יושבת מולי עכשיו עם מסכה, אצלי בבית זה היה ממש בשבוע שעבר, זה חלק מהחיים שלנו עכשיו. למעשה, הגרפים, לא בכוונה, הטעו אותנו לכדי תקווה. הם איפשרו לנו להגיד יש פה הזדמנות לפעולה ותקבלו את החיים שלכם בחזרה. בינתיים, גם למדנו להתאים את החיים שלנו למשהו אחר, אני רואה בזה המון תקווה
אבל אז כשאני מסתכל על הגרף המוביל שדרכו אנחנו מדמיינים את משבר האקלים, שזה העלייה הגלובלית בטמפרטורה, אנחנו יכולים לראות כמה וכמה מודלים, כל אחד מהם עושה איזושהי אקסטרפולציה של עליית טמפרטורות אחרת, והם כולם פשוט עולים. אין שם את הקריאה לפעולה, ובטח שאין את ההבטחה, אף אחד לא מעיז להבטיח שאנחנו אי פעם נחזור אחורה. ואנחנו נשארים מול הגרף הזה ואומרים “מה יש שם עבורי?” זו דיסטופיה. זה לבחור את האפוקליפסה שלך. האם אני רוצה אפוקליפסה נוראה או אפוקליפסה נוראה נוראה נוראה. אם אני רוצה “רק” אפוקליפסה נוראה, אני צריך להתחיל לחוות אותה עכשיו, להפסיק את כל ההטבות שהקדמה נתנה לי כדי לסבול פחות בעתיד. אף אחד לא יפעל ככה. אנחנו חייבים לנסות לדמיין את העתיד, אפילו אם הוא יהיה אחר ולא נוח, אנחנו צריכים לדמיין אותו לא דרך אפוקליפסה, עתיד שאנחנו נרצה לחיות בו. כן, הוא ייצר גם המון אבדן וכאב, אבל לא יכול להיות שאנחנו לא מסוגלים לדמיין את זה, כי אם אנחנו לא מסוגלים לדמיין את זה אנחנו נשארים בחוסר פעולה. פרדריק ג’יימיסון אמר שקל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סופו של הקפיטליזם. כי אנחנו יכולים לדמיין את כל מה שסביבנו נעלם, אנחנו לא מצליחים לדמיין משהו אחר
יש משהו טבעי באורגניזם שמנסה לחסוך אנרגיה, לייצר יציבות ועקביות, ולבחור בנתיב הנוח יותר. אבל יכול להיות שהלכנו עם זה רחוק מדי, בגלל היכולת המוגברת שלנו להתגבר על הטבע, בגלל שעשינו מזה אידאולוגיה כבר. האם הגענו לרגע שכדאי שיהיה לנו קצת פחות נוח כדי שיהיה לנו יותר טוב?י
זה הכרחי שיהיה פחות נוח כדי שתהיה אפשרות. זה בעצם מה שעיצוב אמור לעשות, הרי אם הכל גמור אין מה לעצב יותר. אם הכל עבר אופטימיזציה, זה נגמר. הרעיון של חיכוך הוא לא לחבל בעקביות. למה יש נחל בכלל? כי הטופוגרפיה מייצרת חיכוך, היא מסמנת נתיב מסוים, שהוא הנתיב של הכי פחות התנגדות, ולשם הנחל זורם. חיכוך הוא מה שמעצב את הנחל. אני לא רוצה עולם כאוטי, אני רוצה עקביות. אבל כדי לייצר עקביות אני צריך להסתכל על איך בנינו זרמים, ואילו חיכוכים מיקמנו איפה. העיצוב הביא אותנו לבלגן הזה שבו אנחנו נמצאים, והעיצוב צריך להוציא אותנו משם. הכלים הם כלים של לעצב את הפלואו, והכלי המרכזי של לעצב את הפלואו הוא חיכוך
אז פלואו ופרישן הם שני ניגודים לכאורה, שבבסיס הם לא מנוגדים בכלל. כמו שהסברנו בפרק 33 לפי הניאו מודרניזם, הם בעצם מחוללים זה את זה. אז מה עושים עם זה עכשיו?י
עיצוב ציפייה היום זה איזשהו טרנד שבעצם מעצבים אומרים איך אנחנו נוכל לצפות את פעולותיהם של המשתמשים שלנו, ולחסוך מהם את פרדוכס הבחירה. יש לנו כל כך הרבה אפשרויות בחירה, וזה מעייף ומתיש את המשתמשים שלנו, ובסופו של דבר הם נוטשים. אותה מודרניות אפשרה לנו המון בחירה בכל מני מקומות, ואנחנו פשוט מותשים מזה, אנחנו מזהים את הבחירה הזאת כסוג של חיכוך. עיצוב הציפייה מנסה לצפות איזו בחירה הייתי בוחר באותה נקודה ולעשות את ההחלטה כבר בשבילי. עיצוב ציפייה צריך להיות אחר. אנחנו לא אמורים לצפות בשביל המשתמשים, אנחנו צריכים לעצב את הכלים והתפיסות שדרכם נצפה את העתידים שלנו, וזה גם מה שאני מנסה לעשות בספר, כולל להציע מתודולוגיות וכלים כדי לדמיין עתידים ברבים. אם אלה עתידים שאנחנו מזהים אותם כרצויים, להסיר את החיכוך בדרך אליהם. אם אלה עתידים שאנחנו מזהים אותם כמסוכנים, להפוך אנחנו להיות החיכוך, לבנות את החיכוך בדרך אליהם
כרמל: בפרק 14, פרופ’ יורם רייך טען שעיצוב הוא המאפיין האנושי הבסיסי, ושכולנו מעצבים את חיינו כל הזמן, אבל חושבים על עצמנו כעל משתמשים. אפשר לחשוב על הפרק הנוכחי עם מושון כהנחיה יותר ספציפית לגבי איך לעצב את חיינו ביומיום שלנו. אני חושבת על זה שבהרבה תחומים משדרים לנו שזרימה היא השאיפה שלנו, וחיכוך הוא סימן שמשהו לא בסדר. קחו למשל מערכות יחסים רומנטיות, כשהכל פשוט זורם אנחנו מרגישים ש”זה זה”, וברגע שיש חיכוך אנחנו ישר חושבים שאולי סימן שזה לא זה, שזה פשוט בולשיט. בעצם בכל דבר מתקיים, וחשוב שיתקיים, מתח בין זרימה לחיכוך, וצריך לשים לב מתי נכון לנו באמת להסיר חיכוך ולזרום יותר בקלות, ומתי הדבר הנכון הוא דווקא להוסיף חיכוך, להפריע לזרימה, להיות דגי הסלמון ששוחים נגד הזרם, למרות המאמץ הכרוך בזה. כי גם זה וגם זה חלק מהטבע, והיכולת לייצר את האיזון הזה בכל נושא מחדש היא אולי משימת חיינו
מושון: אני משתמש בחיכוך וזרימה ביחסים שלי עם הילדים שלי. אם הייתי ממשיך בפלואו, אז הבן שלי לא היה הולך לטיול שנתי אתמול, כי הוא לא רצה והיה לו פלואו מאד חזק, זרימה מאד חזקה של אני לא הולך, והיה הכי קל להגיד לא. אבל היה צריך לתת פריקשן, והוא נהנה. המקום שבו אנחנו משנים את הפלואו זה המקום שבו אנחנו חיים
כרמל: וזו נקודה חשובה, כי בעולם טכנולוגי שבא להסיר מעלינו יותר ויותר מטלות כדי לאפשר זרימה, אנחנו באמת מסירים מאתנו לאט לאט דברים שאולי חשוב שיישארו בידינו. קבלת החלטות שמבטאת את הייחודיות שלנו ויוצרת את משמעות חיינו, יכולת הבחירה שמגדירה אותנו מלכתחילה. נכון, אנחנו עייפים מכל הפריקשן של החיים האלה, אבל חשוב שלא נאבד את עצמנו ועתידנו לדעת בגלל העייפות הזאת
מושון: אנחנו הרי לא טיפות מים, אנחנו גם זורמים וגם מעצבים את המשך הזרימה של הנחל. אז אנחנו צריכים עכשיו להרים את הראש מעל המים ולנסות לראות לאן הנחל יכול לזרום, וכבר מעכשיו לנסות לעצב את המשך הפלואו
עד כאן להפעם, בפרק הבא נדבר על הסוציולוגיה החדשה שדרושה לנו כדי להבין את הטכנולוגיה בחיינו, ואם אתםן כרגע בהאזנה לנו מתוך ספוטיפיי או אפל פודקאסט, תקדישו עוד שניונת לדירוג הפודקאסט. חמשת הכוכבים שלכםן יכולים לקחת אותנו רחוק לקהלים נוספים, וזו דרך לתמוך בפודקאסט. זה מאמץ קטנטן כזה שאולי מייצר לכםן איזה פריקשן, אבל הנה הזדמנות לתרגל את הסוכנות הפועלת שלכם קצת כנגד הזרם, ואחרי הפרק הזה, אתםן כבר יודעים/ות למה זה כדאי…. להשתמע בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לאתר האישי של מושון עם כל הפרוייקטים שלו. מומלץ במיוחד להתנסות בפרוייקט הנורמליזציה החדש שקשור לחלק הראשון של הפרק. ספרו לנו בתגובות עד כמה אתם “נורמליים” על פי האלגוריתם
Castells, Manuel. (2009). The Culture of Real Virtuality, in The Rise of the network society, Volume 1, With a new preface. UK: Wiley-Blackwell. pp. 355-406.
Gibson, J. J. (1977). The theory of affordances. Hilldale, USA, 1(2), 67-82.
Norman, Don. A. (1988). The psychology of everyday things. Basic books.
Norman, Don. (2013). The Design of Everyday Things: Revised and Expanded Edition. Basic books.
Schüll, Natasha. D. (2012). Addiction by Design. Princeton University Press.
Zer Aviv, Mushon. (March 2022). What Do Normal People Look Like? Zeitgeister: International Perspectives from Culture and Society
Dr. Carmel Vaisman 
