פרק 59. קותימן בווקנדה: איך נראית תרבות פוסטהומניסטית? עם ד”ר קרן עמרי

אם אנחנו מסתכלים על ספרות אוטופית או דיסטופית, או אפילו ספרות עכשווית ריאליסטית, יש איזושהי הנחת יסוד שהעבר ברור לנו, ההווה ניכר לנו, והעתיד ידוע לנו. אנחנו רואים ספרות חדשה שקוראת תיגר על המוסכמה הזו שהעתיד ידוע מראש, ושאנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים להגיע

ד”ר קרן עמרי

היום נחקור מה הפוסטהומניזם עושה ליצירה התרבותית העכשווית. נדבר על איך ולמה הנוסחאות הכי בסיסיות ועתיקות של סיפורים מתפרקות עכשיו, על סייבורגיות במוסיקה, פוטוריזם אפריקני, היסטוריות חלופיות, ועתידים לא ידועים. האורחת שלנו היום היא ד”ר קרן עמרי

אני חוקרת ומלמדת בחוג לשפה וספרות אנגלית באוניברסיטת חיפה, חוקרת מדע בדיוני, ספרות אפרו-אמריקאית והיסטוריה אלטרנטיבית

---

לפוסט אנושי יש שתי משמעויות: המשמעות המוכרת יותר היא משמעות הפשט, ללכת בפועל מעבר לאנושי בעזרת טכנולוגיה. ובמובן הזה רוב המד”ב פוסט אנושי. אבל היום אנחנו נעסוק במשמעות שנייה וחמקמקה יותר, שהיא אולי אפילו משמעות הפוכה ממנה. היא ממש לא התרחקות מהגוף והביולוגיה האנושיים, אלא התרחקות מהסיפורים שלנו עצמנו – על כמה שאנחנו מיוחדים, על זה שאנחנו מוצבים במרכז העולם – התרחקות מהמיתוסים שגודלנו עליהם, ומהנרטיב של הנאורות על מהו האדם, ולכן צורת החשיבה הזו קרויה לפעמים פוסטהומניזם, בניגוד לפוסטאנושיות. קרן עמרי מתחקה אחר יצירה תרבותית עכשווית, שמנסה להכניס בדיוק את סימני השאלה והערעורים הללו, ובעזרתה ננסה לאפיין היום תרבות פוסטהומניסטית. אחד המקומות הראשונים שבהם קרן מצאה את זה, היה הקול השחור במדע הבדיוני, וספציפית הסופרת אוקטביה באטלר

שהיא סופרת מד”ב שחורה, היא בעצם הראשונה שזכתה לתהודה, לפרסום, ולקוראים

בפרק 27, ד”ר אהרון האופטמן טען שהמד”ב אוניברסלי מטבעו, כי הוא עוסק מראש בנושאים שהם מעבר לאנושי הלוקלי והספציפי. אבל המחשבה שיש בכלל דבר כזה חוויה אוניברסלית, זה בדיוק חלק ממורשת הנאורות שהפוסטהומניזם מנסה להטיל בה ספק

היא גם מציעה חלופה לסיפור הלכאורה אוניברסלי (שהוא לא אוניברסלי) של המד”ב הקלאסי של תור הזהב. הוא מאד נשען על הנאורות והנחה של לינאריות, של המדע ושל ההיגיון ושל האמפיריות, וזה בעצם נותן מראה לפוליטיות של הטיעון האוניברסלי של המד”ב. אין דבר כזה אוניברסלי! זה תמיד מקומי וזה תמיד פוליטי. זה שאסימוב יכול היה לפרסם והאופן שהוא פרסם (או היינליין, כולם), בעצם נותן ביטוי למי שהם ומי הם היו. ולכן אליס שלדון פרסמה כג’יימס טיפטרי, כי היה שם צורך פוליטי למצוא לעצמה מקום שהיא לא יכלה לקבל אם הייתה מפרסמת תחת שמה

דונה הרוואי כותבת בשנות השמונים את המניפסט לסייבורג, שבו היא יוצרת טקסט פמיניסטי שאומר שהטכנולוגיה היא כבר חלק ממי שאנחנו כנשים. אוקטביה באטלר, שכתבה בתקופה דומה, קצת לפני, תוך כדי, וקצת אחרי, מראה איך הגוף השחור גם כן הוא לא ההיפוך של האדם האוניברסלי הלבן הנאור, אלא הוא חלק ממנו. אז אוקטביה באטלר יוצרת גוף שהוא לא הוליסטי וסגור וגמור, אלא הוא פתוח ופרוץ ונחדר וחודר ודינמי ומשתנה. באטלר משתמשת בגוף הפרוץ כפלטפורמה לדיון חדש של מי זה האדם, ומי נספר, ומי יכול להביע עצמו בחברה

בשיח התרבותי האמריקאי יש את העניין בטרנסיות, בשינוי, בבחירה, שאל תגיד לי מי אני, בוא אני אגיד לך באילו כינויי גוף להשתמש, ובוא אגדיר לך מי אני ואז את/ה או אתם תוכלו להתייחס אלי כך או אחרת, וה”אני” הזה הולך להשתנות אולי מחר, ואל תקבע אותי. זה שיח שאני מבינה מאין הוא הגיע, אני חושבת שהוא הביא אותנו למקום מאד בעייתי. זיגמונד באומן מדבר על מודרניות נוזלית, שזה המשך של המודרניות, והקפיטליזם הגלובלי הפך את הכל לנוזלי. הכל כל הזמן משתנה ואנחנו כל הזמן מחפשים את היציבות שלנו, וזה הביא אותנו למקום סופר בעייתי, ולכן אני רוצה במחקר שלי לחזור לחומר קצת. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט אבל יש לנו איזשהו גוף. אפשר לשנות היום את הגוף, אפשר להציג את עצמנו בחוץ באופנים שונים, וזה בסדר גמור, אבל יש עדיין איזשהן מציאויות עם חומר ועם היסטוריה של החומר הזה. בשיח האפרו-אמריקאי יש התנערות לגמרי מעיוורון צבעים. הייתה איזו תקופה בשנות ה80-90 של עיוורון צבעים, בוא נגיש ש”אני לא רואה כבר צבע, אין לזה משמעות”, ובאו כל הקולות של בני המיעוט ואמרו מה פתאום, אי אפשר עכשיו, עכשיו שאנחנו סבלנו במשך דורות והיום אנחנו עניים יותר ואולי לא משכילים ומתקשים להתקדם מבחינה חברתית בגלל איך שאנחנו נראים, עכשיו פתאום אתם הלבנים תגידו שזה לא חשוב? זה לא בסדר. ואני חושבת שיש משמעות למי אנחנו

כרמל: זה לא מהמקום השמרני, זה באמת מהמהלך הפוסטהומניסטי הניאו-מטריאליסטי באיזשהו מקום, שגם ג’ודית באטלר אומרת, אי אפשר לעשות רדוקציה לגוף

קרן: כן. יש סיפור אפריקאי מרתק על זה, זה נקרא “וירטואל סנאפ-שוטס“, שבעצם כל התודעה היא כבר טכנולוגית, אבל אפשר להתנתק לפעמים אם צריך, ואז קוראים לגיבור שלנו להתנתק שנייה כי אימא שלו חולה. הוא מתנתק והוא מת, כי הוא כבר כל כך לא רגיל לתקשורת אנושית, שהוא לא יודע איך להסתדר עם זה, והוא נעלם. זה עוד משהו שהתחלתי ממש לאחרונה להיחשף אליו, ספרות מד”ב אפריקאית. זה לא אפרו-אמריקאי, זה משהו מאד שונה. אז מדברים המון על אפרו-פוטוריזם, אבל עכשיו יש מושג חדשה שהתוותה ננדי אוקורפור, שהיא סופרת במקור ניגרית אבל חיה בארה”ב. היא כתבה את “לגונה”, שזה ספר מאד מומלץ ומעניין על חייזרים מפגש ראשון בניגריה, בלאגוס

?כרמל: כן, כי למה שהם יבואו דווקא לניו יורק תמיד, או ללונדון

קרן: בדיוק! זה ספר כל כך מעניין. אז ננדי אוקורפור המציאה את המושג הזה “פוטוריזם אפריקאי” וזה נראה כאילו דה, כאילו אין פה איזה סיפור גדול, אבל זה שונה מאפרו-פוטוריזם, שזה תחום שיח אמריקאי. ואפילו אחת השאלות ששאלתי שם, שדנו בו, אפריקה זו יבשת שלמה, אז מה זה אומר פוטוריזם אפריקאי? זה לא פוטוריזם ניגרי, וסנגלי או מצרי? מה זה האפריקאי הזה? “הפנתר השחור” הסרט זו דוגמא נהדרת לאפרו-פוטוריזם. מדמיינים אפריקה עם מסלול זמן התפתחות שונה ממה שאנחנו מכירים מההיסטוריה שלנו, שבה הטכנולוגיה כן נמצאת שם, ויש איזו חגיגה של התרבות האפריקאית המקומית שלא עברה דרך הנאורות האירופאית, ובכל זאת הגיעה להישגים מטורפים. לוקחים את הפורמט של המד”ב ואומרים, זה מאפשר לנו לדמיין עתיד, כאשר בהיסטוריה לא איפשרו לנו לדמיין עתיד

כרמל: אם הגיעו לאותה טכנולוגיה ואולי אפילו יותר, ולא דרך המסלול של הנאורות, אז איך? האם דרך המסלול של הקסם, כי השאירו את החשיבה המאגית ודווקא יש קשר בין טכנולוגיה לקסם שאולי הנאורות שברה והזיקה לו?_י

קרן: יש איזה אלמנט אצלם במדינה, בווקנדה, פשוט איזשהו חומר גלם שהאדם האירופאי לא גילה ולא ידע, הם שמרו את זה לעצמם, וזה איפשר להם המון כוח ועשו מזה המון פיתוחים, זה איזשהו נרטיב פוסט-קולוניאלי. אבל במקומות אחרים, והיום בסיפורים אפריקניים וגם אפרו-אמריקאים באיזושהי מידה, יש חזרה למה שאנחנו מכנים פנטזיה, שבאמת המאגי והקסם או הלא מוסבר והלא ברור לגמרי – איזשהו קשר עם רוחות כאלה ואחרים או כוחות, פוליתאיזם כזה, יש כל מני כוחות טבעיים ועל טבעיים שמניעים אותנו – והאדם הלא לבן, או הלא נאור מלשון הנאורות האירופאית, יש לו עדין זיקה לכוחות האלה

דווקא האפרו-פוטוריזם האמריקאי החזיר אותי למוסיקה. יש יוצרות כמו ג’אנל מונה, וכמו כמובן סאן רה משנות השבעים שהוא ג’אזיסט, אנשים שלוקחים את החוויה האפרו-אמריקאית ודרך המוסיקה יוצרים סאונד חדש. אז ג’אנל מונה, למשל, קוראת לזה אימושן פיקצ’ר (במקום מושן פיקצ’ר), והיא מדמיינת איזשהו עתיד או איזשהו עולם אחר. אז ככה גם באטלר ודלייני לקחו את המד”ב כדי לתת בעצם ביטוי למשהו אחר

כרמל: זה היה הג’אז של המד”ב בעצם, זה הקישור

קרן: נכון. האימפרוביזציה, לקרוא תיגר על המוסכמות

כשדונה הרוואי כתבה את מניפסט הסייבורג, היא לא באמת התכוונה לאיזשהו איחוד מסוג חדש של אדם ומכונה, אלא לזהות חדשה שעשויה מטלאים ורמיקסים, והכרה בעובדה שטכנולוגיה היא כבר אחד הטלאים הללו, היא תמיד הייתה. את סוג הסייבורגיות הזו קרן רואה גם באמנות המוסיקה כיום

במוסיקה פופולרית, ובמוסיקה אלקטרונית, ובמוסיקה גם אפרו-אמריקאית וגם לא אפרו-אמריקאית, לוקחים את הטכנולוגיה כחלק מהיצירה. אמון טובין זו דוגמא סופר מעניינת, אני חושבת. הוא דיג’יי, והוא עוסק במוסיקה אלקטרונית, והוא בעצם לוקח את המוסיקה המאד מלאכותית, עם סימפול, ועם דברים מאד חדשניים מבחינה טכנית, ומחקה איתה צלילים של טבע, וצלילים שנשמעים טבעיים, אבל על-טבעיים. כל מני חריקות וצרצרים, והכל זה טכנולוגיה, והוא בעצם משתמש במחשב שלו ככלי אורגני. הוא לא רומנטי, הוא לא לוקח את התפיסה הזו ש”רק התוף עם העור של החיה יכול ליצור סאונד טבעי”, אלא לוקח את הטכנולוגיה כמשהו אנושי, שנוצר עכשיו, ובאמצעות זה יוצר איזושהי מוסיקה אותנטית – מילה בעייתית אבל סופר מעניינת. הוא אצר תערוכה עם אמנית ויזואלית בשם טסה פארמר. היא לוקחת כל מני חרקים ומקלות וכל מני דברים שהיא מוצאת מהטבע, ויוצרת איתם שלדים וסייבורגים, בתערוכה מיניאטורית כזו שמשחקת עם החיים והמוות, הטכנולוגיה והאדם, הטבעי והמלאכותי, ותוך כדי זה אתה שומע את אמון טובין יוצר, וזה משהו יפיפה

יש את היצירה האודיו-ויזואלית של קותימן, היוצר הישראלי, שנקראת “ת’רו יו“, שלקח יוטיובים שהוא מצא ובעצם הצליח לשזור את היצירות שלהם. אז אחד מלמד גיטרה אז יש איזה ריף גיטרה, ואחר עושה קצב בתוף אחד, ושלישי איזה מוטיב על פסנתר, והוא חיבר אותם כדי ליצור יצירה חדשה לחלוטין. הוא בעצם יוצר שם איזשהו שת”פ יזום בין אנשים מוקלטים. אז יש גם את המשחק בין האורגני לבין המלאכותי, וזה יוצר מוזיקה מדהימה, ששומעים בה כל כך הרבה קולות, ורואים בה כל כך הרבה פנים, וכל כך הרבה סוגים של גופים ושל יצירה, שממש רואים את האימפולס הפוסט-הומני הזה; שהמוסיקה זה גם האורגני, אבל זה גם פורץ את המוסכמות שלנו של היצירה, ושל האדם היחיד, הסגור, הקבוע

אז באמת הליבה של הפוסט אנושי זה ערעור של האינדיבידואל כיחיד, טהור, נפרד. אם תחשבו על זה, ותיזכרו גם בפרק 56 עם נועה מנהיים, במוקד של כל הנוסחאות הנרטיביות שלנו יש גיבור אינדיבידואלי שמניע את העלילה, “מסע הגיבור”, זה מה שמלמדים אותנו, זה מה שתמיד היה. מה שהפוסטהומניזם עושה, זה לפרק את הגיבור הזה בצורות שונות, ולהטיל ספק בנוסחאות העתיקות. כי אולי זה נכון שבני האדם לא ממש השתנו מאז, אבל הפרויקט הפוסטהומניסטי מעוניין שכן נשתנה עכשיו. למשל, אחת הנוסחאות הסיפוריות הכי עתיקות וחזקות זה השיבה הביתה, מוטיב הבית. ומאחוריה עומד רעיון מסוים של בית אחד שהוא העוגן, מקום אחד מוכר וטוב שאדם מרגיש בו, רק בו, נוח, וכל שאר העולם זר ומלא סכנות. אבל זהות פוסטהומניסטית היא זהות נומאדית (נוודית), היא זהות סייבורגית, מטולאת, חצויה, איזה מן בית יש לה? אם בכלל

אנחנו רואים כבר לפני 15 שנה סופרים שמדברים על המושג של בית שמאד השתנה, שזה כבר לא המקום שאני מרגיש בו הכי בנוח, אני יוצא ואני חוזר אליו, אלא כבר יש לי שני בתים. אני מרגיש בנוח בשתי שפות, אני מרגיש בנוח גם בארה”ב וגם בסן פטרבורג או במקום אחר. ההבנה שהסובייקט השתנה מקבלת ביטוי בספרות העכשווית מהמון סיבות. אני תמיד מסמנת את 11/9 כאיזשהו סמן למעבר לתקופה חדשה. היום אנחנו שומעים המון על משבר האקלים, וההבנה שאני לא מנותקת מהסביבה שלי היא סופר חשובה, היא קריטית כדי להבין מה אני כן יכולה לעשות, כאדם  שונה ונבדל מהסביבה, או מהחיות, או מהעצים, או מהים, או מהתאגיד. יש את הספר הנפלא של ריצ’ארד פאוורס “דה אוברסטורי”, זה על קהילה של עצים. ולמה אני מזכירה את זה? כי שם יש קבוצה של אנשים שרוצים על חשבון בני האדם להציל את העצים. ואני חושבת שמה שהסופר שם עושה, שזה מאד חשוב, הוא מראה שבכל זאת היצירה היא אנושית, וסדרי העדיפויות שלנו אולי בכל זאת צריכים להיות אנושיים. לא בלי להתחשב בסביבה, אבל עדיין יש פה ערך עליון של האדם

כרמל: ולא מהמקום של אני מיוחדת והעולם סובב סביבי, אלא אפילו מהמקום הזה שבואי נודה שאני חיה בטבע, וכל חיה בטבע חושבת קודם כל על עצמה ועל ההישרדות שלה, עם כל הכבוד, אחרת אני לא אהיה חיה בטבע, אני אהיה איזה דבר מעוות שאיבד את דרכו אם אני אקריב את עצמי למען כולם

קרן: נכון, בדיוק. אני חייבת לשרוד, זה האימפולס הביולוגי שלי

הז’אנר העיקרי שקרן מתמקדת בו וגם כותבת עליו ספר אקדמי בימים אלה, הוא היסטוריה אלטרנטיבית. שם היא בעיקר רואה את השינוי בדמות הגיבור, האדם, הסובייקט הספרותי, שהפוסטהומניזם מזמין אותנו אליו

מעניין אותי מאד בהיסטוריות אלטרנטיביות מה מקום האדם בסיפור ההיסטורי. הטיעון שלי זה שהיסטוריה אלטרנטיבית הפכה למודוס המשמעותי בתרבות הפופולרית. רואים את זה בסרטים, בספרים, בטלוויזיה. יש משהו במחשבה ההיסטורית החדשה הזו, שמערערת גם את יסודות העבר שלנו, וגם את הביטחון שלנו במה אנחנו יודעים; שקצת עייף מנרטיבים של צדק. זה אולי איזה ייחול או רצון שלי, שיפסיקו לשאוף לצדק, אבל אני חושבת שרואים את זה גם ברומנים האלה. יש איזה נרטיב שמתחקה אחר צדק, שהוא נרטיב מאד לינארי, הוא מאד הומניסטי, והוא מניח שמאד ברור לנו שא’ עשה ב’ לישות ג’, ואז אם יקרה ד’, נשיב את הצדק על כנו, נתקן. זה משהו מאד לינארי וברור ונשען על וודאות, כי צדק אין לו מקום לספק. הבעיה עם צדק זה שלהרבה אנשים יש צדק שונה שמתנגש אחד עם הצדק של השני. אנחנו יודעים את זה מהמציאות שלנו, אנחנו יודעים את זה מההיסטוריה. הצורך הזה בצדק יוצר קיפאון וקיבעון, הוא לא מניע אותנו קדימה ולא מאפשר לנו להתפתח כסובייקט, כבני אדם, וכקהילה. לעומת זאת, אם נסתכל על ההיסטוריות האלטרנטיביות האלה (ואני יכולה לתת לך כמה דוגמאות עוד מעט), אנחנו רואים נרטיב קצת שונה, שבמקום להישען על צדק, סיפורים של אחריות אישית ואחריות הדדית. איזושהי מחויבות הדדית, שזה מושג שאני לוקחת מחוקרת בשם אליזבת פאבינלי, המושג בעיני מהחשובים שיש היום. והיא אומרת שרק דרך ההבנה שאני לא נפרדת ממך, מצד אחד, ומצד שני אני שונה ממך; רק ההבנה הזו תוכל להביא אותנו לאיזשהו עתיד שאנחנו יכולים לחיות ביחד, המחויבות ההדדית הזו שיש לנו אחד לשני

ואני אוהבת את המושג מחויבות יותר מהמושג המאד מקובל היום “קייר” (דאגה ל, אכפתיות). ב”קייר” יש לנו באמת איזושהי אמפתיה, אני מבין את הכאב שלך ואני אנסה לעזור לך, אבל יש גם משהו קצת סמוי, איזושהי פטרוניות בזה, אני אטפל בך. במחויבות הדדית יש לא אמפתיה אלא סימפטיה. אני לא מבין את הכאב שלך כי אני לא חווה אותו, אבל אני רואה שכואב לך, ואני יכולה אולי לעזור לך, ואולי אתה תעזור לי. התנערתי קודם מצדק, אני מתנערת גם מאמפתיה, כי זה כל כך יומרני להניח שאני מבין את הסבל של אדם אחר או של קבוצה אחרת. וזה גם, אני חושבת, זה מתנער מאחריות, כי אם הבנתי את הכאב שלך, זהו, עשיתי את שלי, הבנתי אותך, “אני כואבת את כאבך”. בעוד שאם יש לי סימפטיה אליך, אם אני יכולה להבין שאני שונה ממך, ואני יכולה לשמוע אותך ולהקשיב לך, ואולי ביחד נמצא איזשהם פתרונות, אז יש לנו אחריות אחת כלפי השנייה, אז אנחנו יכולים לבנות משהו

הסובייקט הזה הוא תמיד קשור אבל נפרד מהסובייקט האחר, אפשר להבין שאנחנו כרוכים אחד בשני ברמה הכי יומיומית והכי מהותית, אפילו אם אנחנו עדיין נפרדים, וצריך נורא לשמור על האינטגריטי של הישות האישית, אבל עם זאת, אנחנו משפיעים כל הזמן אחד על השני. אני לא חושבת שהכל זה הבניות והכל זה פרפורמנס, אלא אני חושבת שאם אני באתי אליך היום עם כאב ראש אז זה ישפיע על איך אני אתקשר אתך, כי הגוף שלי הוא משמעותי. אם אני לא אקח אקמול וכואב לי הראש היום, ודיברתי שטויות בפודקאסט שלך, ואני אסע הביתה ואולי אני אעשה תאונה ואני אשפיע על עוד אנשים. עצם הקיום שלנו משפיע על הסביבה

כרמל: כלומר את אפילו אומרת, אם אנחנו חוזרות פה לעניין של האמפתיה והפתיחות לאחרים, זה לא או שאני אגואיסטית או שאני דואגת לאחרים. בזה שאני דואגת לעצמי אני גם דואגת לאחרים, ואני מודעת לקשר הזה כל הזמן, ואין את ה”או או” הזה בכלל

קרן: איזושהי דאגה לעצמי וההבנה שהדאגה הזו משפיעה על הסביבה שלי, ויש לי גם דאגה לאחר, יש לי אחריות אחת לשנייה. הקשר בין שני האספקטים האלה של מי אני, צריך להכיר בזה ולראות שזה תמיד משפיע על הסביבה, והפתיחות הזו זה הפוסט הומניסטי

סיפורי צדק ורגשות כמו אמפתיה הם מנועים סיפוריים ותיקים וחזקים, עד כדי כך שזה קצת סיכון לכתוב סיפורים שהתעייפו מזה, שמציעים חלופה לזה. אבל זה מודל לאנושיות אחרת שפועלת אחרת מתוך ההכרה הזו. אז אפרופו שבירת הנוסחאות לגבי בית וצדק, וזה שאנחנו קצת אחרי מערכת בחירות נוספת בישראל, בואו נדבר קצת על יצירות היסטוריה אלטרנטיבית שדמיינו משהו אחר כאן, עבורנו

כמה משמעותי המרחב הספציפי שאנחנו כרגע מתקיימות ומתקיימים בו, כמה זה משמעותי לרעיון הזה של ישראל וישראליות, ומה הקשר בין זה ליהודיות, וכל השאלות האלה. הרי היסטורית זה סופר חשוב, מצד אחד. מצד שני, היסטורית, זה לא היה ודאי בכלל שישראל תקום כאן, ויש המון דוגמאות של ישראל בספרות, שנוצרה במקומות אחרים, באוגנדה, בגרמניה, בדרום אמריקה. והספרים האלה בעצם שואלים את השאלה הזו של כמה חשובה האדמה והמרחב בהבנה שלנו כלאום או כקהילה. אז יש את נאווה סמל, את יואב אבני, את לביא תדהר, שהוא ספק ישראלי ספק אנגלי היום. יש סופרת בשם סימון זליג שכתבה את “יודנשטאט“, ששם ישראל נוצרה, אבל לא כאן על האדמה שאנחנו מכירים, אלא פה היה את ה”ניסיון הפלשתיני” שבאיזה הנף יד מתנערת מהניסוי הזה בפלשתינה, ובמקום זה ישראל נוצרת בגרמניה, כאיזושהי כפרה של הגרמנים. ישראל שם נוצרת ב48 אבל הסיפור מתקיים ב88, אם אני לא טועה, והיא היסטוריונית שגייסו אותה כדי ליצור סרט מהארכיב, כל מני קליפים של סוף המלחמה והיווצרות המדינה הפיקטיבית הזו. היא אמורה ליצור קליפ לחגיגות ה40 לישראל, של היודנשטאט, והיא גם חוקרת את הרצח של בעלה (כמו המון מהסיפורים האלה, יש שם משהו בלשי). ורואים אותה יוצרת, כמו קותימן והיוטיוב שלו, בעצם לוקחת קליפים מהארכיב, ושוזרת יחד סיפור חדש. ויש שם איזה ציטוט נהדר שהיא אומרת, שכל נגטיב שהיא חותכת זה כמו רצח. ורואים גם שההיסטוריה, הסיפור שמסופר הוא לא ודאי, והוא מובנה, הוא איזושהי יצירה עם מניעים פוליטיים, חלק נבזיים וחלק אידאולוגיים, מצד אחד. מצד שני, כל דבר שאנחנו משמיטים מהסיפור, מהנרטיב הזה, מישהו משלם את המחיר על זה. יש סיפור שלא יסופר

אני נורא אוהבת את הספרים של לביא תדהר. אני חושבת שיש משהו ב”אנהולי-לנד“, השאלות שהוא שואל שם על לאום, אני חושבת, פותחות לנו אפשרויות חדשות לעתיד שלנו כאן, שאלות של נאמנות לאדמה; פשוט ההבנה (בעיני, זו פרשנות כבר, זה לא תדהר עצמו כתב), שהסיפור של צדק הוא בעייתי לכל הפחות, ושאולי צריך למצוא סיפורים אחרים, של קשר בין אדם לאדם, שלא בנוי על צדק

כרמל: זאת אומרת, לא “העם דורש צדק חברתי”, תחליפו את הסיסמה

קרן: לגמרי תחליפו את הסיסמה, אולי אפילו אל תדברו בסיסמאות. יש את היצירה של לריסה סנסור, היא עושה סרטים, פלסטינית שגרה בדנמרק, שנקרא “ניישן אסטייט“, שבו רואים אותה (היא גם משחקת בסרטים של עצמה) כדמות הריונית, שנכנסת לאיזה בנין מפואר למעלית, והיא צריכה לבחור איזו קומה היא רוצה, ואנחנו רואים שכל מדינת פלסטין זה בעצם בנין גבוה, זה איזשהו מגדל עצום, והיא עולה לבית לחם. הסרט זה בעצם שואל את השאלה איפה מותר ליצור לאום, ונותן איזשהו פתרון  – אני לא בטוחה שהיא התכוונה לזה ככה, כי זה גם בעייתי לחשוב על איזשהו מגדל – אבל היא נותנת איזשהו פתרון פרגמטי למתח שיש היום בסכסוך על אדמה

כרמל: זה מזכיר לי שהיה איש עסקים והייטק ישראלי בשם יצחק חיות מן ב1995, שנתן איזושהי הצעה, כשהתחיל האינטרנט, זה גרם לו לחשוב שפתאום הנה יש עוד מרחב, מרחב על מרחב, והוא הביא איזושהי הצעה שמעל המסגד בירושלים להקרין בהולוגרמה את בית המקדש השלישי. ואז יש על אותו מקום, גם כן בקומות, במרחב אחר, והמקום עצמו, שאנחנו נלחמים על האדמה הספציפית, יכול להכיל בקומה מעל, והיא קומה וירטואלית. וזה מסתדר עם כל הכתובים על המקדש הזה, שאמור להיות מקדש שעשוי מאור, לא בדיוק פיזי, הוא נוחת מוכן מהשמיים, כל מני דברים שכותבים עליו בנבואות, אז הוא יכול להיות בעצם וירטואלי. והיום, אני חושבת, עם טכנולוגיות כמו מציאות מדומה, אפשר לבוא לאיזה קיר ירוק שנמצא באותו המקום, וכל אחד חווה שם את החוויה שהוא צריך, כתף אל כתף, ואז אנחנו לא רבים על אדמה. זאת אומרת, באמת טכנולוגיה יוצרת פתרונות שכאלה

קרן: ממש יוצרת פתרונות כאלה. אז יש באמת את המתח הזה בין הצורך בחומר, אבל שבעיני משאיר אותנו תקועים, לבין היכולת לפרוץ את זה, מצד אחד. מצד שני, אי אפשר להתנגד לגמרי לחומריות, וכן צריך אדמה, אז אולי אדמה אחרת? אז מה שהספרות הזו עושה בצורה כל כך מוחשית בעיני, היא פשוט מחפשת חלופות, פתרונות, איזשהן מסגרות שאפשר לחיות בהן, פשרות שכולם יכולים לחיות איתן. אף אחד לא יגיע, שוב, לרעיון הזה של צדק, או ליעד, לאוטופיה, אי אפשר, זה לא מקום אנושי בכלל. דווקא הפרגמטי, כולנו עושים פשרות כל הזמן, אז להכיר בזה כחלק מהתוכנית, אני חושבת שזה ממש חשוב, וזה מה שהספרות הזו עושה

כרמל: כלומר, הפוסט הומניסטי בעיניך הוא משהו פרגמטי, שמכיר במורכבויות, הוא לא משהו של ללכת מעבר, שכולנו מנצחים את הכל ופותרים את הכל

קרן: ממש ככה. זה הפרגמטי, וזה האפשרי, וזה הפשרה, וזה ההבנה שהפשרה תעלה לכולם, לכל הצדדים. כל מי שנוגע בסוגיה ישלם על זה מחיר ויוותר על משהו. וזה כואב אבל זה בסדר

קרן רואה בהיסטוריות אלטרנטיביות באופן כללי ביטוי לסובייקטיביות פוסטהומניסטית, בגלל היחסים שהסוגה הזו מציעה בין האדם הבודד להיסטוריה

כל הספרים האלה שואלים את השאלה הזו, כמה אנחנו משמעותיים ביצירת הסיפור ההיסטורי? אז יש את תיאוריית האנשים הגדולים של ההיסטוריה, יש אנשים משמעותיים, כמו היטלר, כמו קנדי, כמו לי הארווי אוסוולד שרצח את קנדי. יש דמויות שהסיפור ההיסטורי בעצם נע בין אדם גדול לאחר. האנשים האלה, התנועות שלהם והבחירות שלהם משנות את ההיסטוריה האנושית. ויש תפיסות היסטוריות אחרות, שזה בעצם התנועות מלמטה, זה האיכרים והאנשים שדואגים שהממלכה תתקיים מבחינת המשאבים שלה, או לא תתקיים. אלה האנשים שבעצם יוצרים את ההיסטוריה, רק שאת הסיפור שלהם אף אחד לא שומע. זה פשוט משחק עם המקום הזה של האדם. אנחנו, כל אחד מאיתנו, נורא רוצים לחשוב על עצמנו כמשמעותיים, ומצד אחד אנחנו נורא משמעותיים, אם אני או את או כל אדם ברחוב, אפור ככל שלא יהיה, אם הוא יעלם, יהיו אנשים שישמו לב ויהיו סיפורים שיסופרו על זה, וזה ישפיע, ישאיר איזשהו חלל. מצד שני, אנחנו לא משמעותיים. ראינו את זה בקורונה – זה נורא לא אישי המגיפה הזו שהכתה באנושות, הכניסה אותנו לבתים במשך כמעט שנתיים, סרסה אותנו בכל מובן של המילה הזאת – זה כל כך לא אישי החוויה האנושית הזאת. אז אני חושבת שיש משהו ביצירות האלה שמראות לנו שזה בעצם מגוחך, מצד אחד, היומרה הזו שהסיפור שלי הוא משמעותי. מצד שני, זה הדבר היחיד שיש לנו לעשות, לספר את הסיפורים שלנו וליצור חברויות אחת עם השנייה, ולהבין את ההשלכות של המעשים שלי על הסביבה

קרן מוצאת את הז’אנר הזה של היסטוריה אלטרנטיבית מעניין במיוחד, בגלל שהיא שונה מספרות מד”ב רגילה, שהיא בדרך כלל ספרות מאד דיסטופית או אוטופית. לדעתה, היסטוריות אלטרנטיביות מציעות היום יחס אחר וחדש לעתיד

אמיר אשל הוא חוקר מרתק בסטנפורד. הוא כתב ספר לפני בטח כבר עשר שנים, שנקרא “עתידיות”. אם אנחנו מסתכלים על ספרות אוטופית או דיסטופית, או אפילו ספרות עכשווית ריאליסטית, יש איזושהי הנחת יסוד שהעבר ברור לנו, ההווה ניכר לנו, והעתיד ידוע לנו. אנחנו רואים ספרות חדשה, שקוראת תיגר על המוסכמה הזו שהעתיד ידוע מראש, ושאנחנו יודעים בדיוק לאן אנחנו הולכים להגיע. הוא מסתכל על ספרות גרמנית פוסט מלחמת עולם שנייה, ספרות אמריקאית פוסט 11/9, והוא מדבר גם על היסטוריה אלטרנטיבית, בעצם על ספרות עכשווית שמדמיינת עבר חלופי, ודרך זה גם עתיד חלופי. הוא מדבר על הספרות הזו כספרות שפותחת את האפשרויות של העתיד, בדיוק בגלל הסיבות האלה, בדיוק הפוסט טראומה שמערערת כל וודאות שנשענו עליה. כי ספרות דיסטופית מניחה שהעתיד שדמיינו קרה, אבל הוא לא טוב, או חווינו איזו אפוקליפסה ואנחנו חיים היום בעידן שלא טוב לנו בו, זה הרעיון הדיסטופי. הרעיון האוטופי, יש איזה עתיד שאנחנו רוצים להגיע אליו, איזושהי נשגבות כזו, של משהו שאנחנו יודעים בדיוק איך הוא יראה (כל הספרות האוטופית היא סופר דידקטית), ואנחנו רק שואפים להגיע אליה, או לחלופין, היא קיימת ואנחנו מבקרים בה. ברור לנו, אנחנו יודעים איך הגענו עד לפה. ויש המון יצירות בתקופה האחרונה, שמערערות גם את נקודת המוצא שממנה הגענו, תראי את כל הפריקוולים שנוצרו, כל היצירות שבעצם חוזרות אחורה. יש את כל הסדרות שאנחנו מכירים ואז יש את הסדרה שבאה לפני

אם מסתכלים על ספר כמו איגוד השוטרים היידים של מייקל שייבון, או כמו אישראל של נאווה סמל הנהדרת, או כמו הקנוניה נגד אמריקה של פיליפ רות’. אלה שלושה ספרים יחסית מוכרים, שלפחות בחלקם עוסקים בהיסטוריה אלטרנטיבית. מה שאנחנו רואים בהם זה לא את העתיד החדש הזה שאני מדברת עליו, אלא רואים שאנחנו עומדים בפני איזושהי תהום, ואנחנו לא יודעים מה יקרה. זה מערער את היכולת שלנו להחליט מה יהיה העתיד שלנו. בזכות זה שהם חוזרים אחורה ומראים לנו שההיסטוריה היא לא וודאית לנו, היא לא ידועה לנו. וזה שונה מהפוסטמודרניזם שאומר טוב, בוא נספר סיפור חדש על העבר, הכל סובייקטיבי ואנחנו יכולים לספר נרטיבים חדשים על מה היה. היסטוריה אלטרנטיבית לא קופצת לבור הזה, אלא היא מספרת היסטוריה כהיסטוריה חלופית, היא בעצם מכריחה אותנו לחשוב על מה אנחנו יודעים שהיה, או חושבים שאנחנו יודעים שהיה, ומה היה קורה אילו משהו אחד היה שונה. ובזכות הערעור הזה, ההנעה הזו בין מסלול אחד למסלול אחר, אנחנו מבינים שאנחנו לא יודעים מה יהיה. ורוב הספרים האלה מסתיימים באיזה עתיד לא ברור, טוב ועכשיו מה יהיה? עכשיו מה קורה? חלקם מחזירים אותנו למסלול, חלקם זה רומנים שבעצם מנסים לתקן את ההיסטוריה, וכמעט תמיד נכשלים. סטיבן פריי כתב את “עושים היסטוריה” על דמות שחוזרת ומנסה להרוג את היטלר

?כרמל: למה זה תמיד להרוג את היטלר

קרן: יש שלוש נקות מפנה בהיסטוריה. אחת זה היטלר, או מלחמת העולם השנייה, השני זה מלחמת האזרחים האמריקאית. הנקודה ההיסטורית השלישית זה מה היה קורה אם קנדי לא היה נרצח

כרמל: אוקי רגע, אז יש פודקאסט ישראלי על היסטוריה אלטרנטיבית שאני מאד אוהבת, “מה אם” עם רותם יפעת, ואני התארחתי בו פעמיים עם שני “מה אם” שאני הצעתי, שבעיני טורפים לחלוטין את הקלפים של ההיסטוריה כמו שאנחנו מכירים אותה. וזה לא היטלר ולא נעליים. זה ישו, ודארווין. אם ישו היה מתקבל ביהדות, או אם רומא הייתה ממשיכה לרדוף את הכת הנוצרית הקטנה הזו במקום לאמץ אותה. מי שלמדו היסטוריה, או היסטוריה של המדע, או אפילו תולדות האמנות, יודעים ויודעות שאין עולם מערבי בלי נצרות, אין מדע, אין אוניברסיטאות, זה מטורף לדמיין בכלל עולם כזה, כי את כל מה שיש בעולמנו כיום – כל הדברים החילוניים, כן? – יש לנו בגלל הנצרות. אפילו את דארווין יש לנו בזכות חינוך נוצרי, כי מה שקרה לו קרה בדרך להיות כומר, כן? ובמקרה של דארווין היינו כל כך קרובים לגניזה של כל הממצאים שלו, או פרסום של דברים דומים ע”י מישהו ממעמד נמוך יותר, שהיה כנראה עובר מתחת לרדאר ולא היה מתניע בכלל מדע חילוני; ולו אנחנו חייבים את השינוי הרדיקלי בהבנה מה זה אדם. זה בעיני מה שמעניין לדמיין. לי היה מאד כיף לדבר על זה בפרקים של “מה אם”, ואולי מישהו צריך לכתוב את זה כספרים

קרן: וואו, זה ממש מעניין, בגלל שגם ישו, ובאיזשהו מקום דארווין, או לפחות הרעיונות שלו לאן שהם הגיעו, אי אפשר לגעת בהם כי זה מערער את כל היסודות של מי אנחנו כבני אדם, זה שאלות הכי מהותיות, בעוד שמלחמת העולם השנייה ומלחמת האזרחים האמריקאית, הן נקודות היסטוריות מצד אחד סופר משמעותיות, מצד שני, האופי האנושי לא משתנה בהן. אולי הגענו לאיזושהי הכרה למה האדם מסוגל, אבל זה לא משנה את המהות האנושית, בעוד שישו ודארווין נראה לי שכן

כרמל: בגלל זה זה עניין אותי, אני חושבת שזה יסודות הפוסט אנושי

קרן: לגמרי! יש ספר שנקרא “שנים של מלח ואורז” של סופר בשם קים סטנלי רובינסון, שמתחיל אפילו לפני היצירה האנושית (יש שם איזה דמויות על אנושיות) וכל פעם אנחנו פוגשים אותן בגלגול אחר של הזמן, עד שאנחנו מגיעים עד היום. מה שמעניין זה שהוא גם דן שם בהתפתחות האסלאם, ההיסטוריה החלופית שם זה סביב האסלאם. ויש כמה ספרים כאלה, שלוקחים בעצם תפיסת זמן הרבה יותר גדולה, כדי לראות מה קורה לאנושיות ככל שהזמן עובר. והטיעון שלי זה שבכולם בסופו של דבר, זה חיבור בין – לרוב זה שני  -אנשים, שזה מה שמניע את ההיסטוריה קדימה. זה לא אדם אחד, זה לא תיאוריית האדם הגדול בהיסטוריה, אלא זה החיבור בין אנשים, והמתח, הניתוק בין אנשים, שיוצר את ההתפתחות האנושית. בספר הזה הוא מערער את הנחת הנאורות שהאדם תמיד מתקדם, והוא רואה בעצם איזושהי מעגליות בהיסטוריה. והוא מראה שהאנושיות לא כל כך משתנה, מה שמשתנה זה הטכנולוגיה והכלים שעומדים לרשותנו כשאנחנו יוצרים חברה, וכשאנחנו יוצרים משפחה, וכשאנחנו מבינים את עצמנו בסביבה. אז הכלים שעומדים בפנינו זה מה שעושה את ההבדל, אבל בסופו של דבר אנחנו אותו הדבר

כרמל: כלומר, הכלים לא משנים אותנו חזרה, לא רדיקלית, כטענת כל מני היסטוריונים. האם הוא מנסה להראות שיש איזושהי סכנה בזה, שאנחנו לא השתנינו והסביבה שלנו מאד השתכללה?_י

קרן: זה לא קשור בסכנה, זה מי שאנחנו. זה כמו להגיד שמה שמסוכן בבז זה הטלפיים שלו. זה מי שהוא.  וזה מי שאנחנו. וככל שאנחנו נתפתח, או ככל שנבין את עצמנו יותר, כך נוכל אולי בכל זאת לנסות לקדם את עצמנו, אבל בסופו של דבר זה רק הישרדות. אנחנו רק שורדים ואנחנו מנסים שיהיה לנו נעים תוך כדי. בספר “לגונה” של ננדי אוקורפור – שזה לא בדיוק היסטוריה אלטרנטיבית אבל זה כן מד”ב – יש שם ציטוט נורא מעניין שאחת הגיבורות, שהיא בעצם החייזר, שהיא לוקחת על עצמה גוף אנושי, או היא נראית כמו בנאדם, אבל היא גם יודעת לשנות את עצמה כל פעם. והדמות הזו היא אומרת בנקודת משבר “אנחנו קולקטיב”. אנחנו שם זה החייזרים אבל גם הבני האנוש שהיא פוגשת אותם. זה מחזיר אותי לאוקטביה באטלר, שגם מדברת על האנושיות, שכדי לשרוד תצטרך להשתנות במפגש שלה עם החייזר. היא אומרת “אני אנחנו, אני אני. תבטחו בי וכולנו נהיה קצת חייזרים”, ואני חושבת שזה ציטוט נורא חשוב כי זה מבין שאנחנו כל הזמן משתנים, וכל הזמן מבינים את עצמנו גם כיחידנים אבל תמיד חייבים להבין  את עצמנו כשונים וכקשורים אחד לשני

כרמל: אז הנה ממש הבאת שתי דוגמאות, שבאחת אנחנו עוברים היסטוריה מאד ארוכה ולא משתנים בכלל, לבין אנחנו כל הזמן משתנים. במה את מאמינה?י

קרן: אני מאמינה שהם לא סותרים אחד את השני. החיים זה שינוי, ככל שאנחנו חיים אנחנו משתנים. אני לא אותו הדבר שהייתי אתמול ולא אותו הדבר שהייתי לפני עשר שנים. מצד שני,  בכל זאת אני אותו הדבר. מה שמשתנה זה התפיסה, התודעה, והסביבה. מין צ’יינג’ינג-סיים כזה, אנחנו כל הזמן משתנים; אנחנו כל הזמן בסופו של דבר אותו הדבר

כרמל: הכל משתנה אבל נשאר אותו הדבר. “סיים סיים באט דיפרנט” כמו שאומרים במזרח

קרן: חחח בדיוק

---

אז אם נסכם, האדם, גיבור הסיפור, לא לבד בעולם, לא משפיע לבד, ואולי לא כל כך משפיע כמו שהוא חושב בכלל. הרצונות של הדמות הזו – דברים כמו בית, אדמה, צדק – כדאי שהם יהיו פחות חזקים, בניגוד לכל אינסטינקט של איך שאומרים לכםן לכתוב דמות בסיפור, כי מניעים חזקים, במציאות, עושים עוול גדול. והענווה מוצעת לו בדמות פשרות, הרבה פשרות. אף אחד לא מרוצה מסוף הספר. ואולי הטכניקה לדילול של רצונות חזקים זה רמיקס סייבורגי שלהם. ספציפית לסוגת המדע הבדיוני, המד”ב הקלאסי הוא אוניברסלי, הוא עוסק בעתיד ידוע אוטופי או דיסטופי, בעוד שהמד”ב הפוסטהומניסטי לוקלי, ספציפי, מערער את נקודות המוצא ומה שחשבנו שידוע. הוא כל כך צר ומקומי שאולי במקום הזה הוא נוגע במשהו “אוניברסלי”, אם יש דבר כזה. מה שכן, אני פחות מסכימה עם ההצעה הזו שרק הטכנולוגיה משתנה ובני האדם נותרים דומים, ועסוקים רק בהישרדות ובלעשות לעצמם נעימים. כלומר, אולי יש בזה משהו, ואני מבינה שלפמפם את האדם לגדולה יצר נזק בעולם. אבל צריך להיות שם איזשהו מקום באמצע, שהאדם יכול לגלות גדולה פנימית, על ידי אותה אחריות אישית אולי מול אחרים, ואני רוצה להאמין שגם התודעה מתפתחת, לא רק הטכנולוגיה

בפרק הבא שינעל את סדרת פרקי התרבות נדבר ספציפית על הבעייתיות באופן בו שאנחנו מדמיינים חייזרים ומה זה אומר על אנושיות. אם אהבתםן את הפרק תנו לפודקאסט דרוג של חמישה כוכבים בספוטיפיי או באפל פודקאסט, זה מאד עוזר לנו להיחשף לקהלים חדשים. להשתמע

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים של ד”ר קרן עמרי

הרוואי, דונה. ([1985] 2006) מניפסט לסייבאורג: מדע, טכנולוגיה, ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה העשרים. בתוך: באום, ד. ואחרות (עורכות). ללמוד פמיניזם: מקראה – מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית (עמ’ 327-276). הקיבוץ המאוחד, סדרת מגדרים.

Eshel, Amir. (2013). Futurity: Contemporary Literature and the Quest for the Past . Chicago and London: The University of Chicago Press.

Omry, Keren. “A Cyborg Performance: Gender and Genre in Octavia Butler.”  Praxis [Phoebe]: Journal of Gender and Cultural Critiques, 2005: 45-60.

Omry, Keren. Literary Free Jazz? “Mumbo Jumbo” and “Paradise”: Language and Meaning. African American Review, Vol. 41, No. 1 (Spring, 2007), pp. 127-141

Omry, Keren. “Bodies and Digital Discontinuities: Posthumanism, Fractals, and Popular Music in the Digital Age,” Science Fiction Studies; Vol. 128, 2016: 104-22.

Omry, Keren. (in progress). Slipping Sideways: Alternate History and the Contemporary.

Povinelli, Elizabeth A. and Kim Turcot DiFruscia. 2012. A Conversation with Elizabeth Povinelli. Trans-Scripts 2, 76-90.