פרק 50 לייב: האקטואליה של העתיד עם ד”ר ענת באלינט ואורחי/ות עבר

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

תודה לאבי נאנוס, איש הרדיו וחבר ותיק שעשה לי את הפתיח לפודקאסט ובא להעביר אותו היום בלייב. אנחנו בבר גיורא בת”א, זה פרק 50 ושנתיים לפודקאסט, בעוד חודש וחצי יש לי גם יומולדת 50 שכמעט לא הגעתי אליו (היום לפני 5 חודשים בדיוק, אחרי פרק 41 היה לי התקף לב), אז בגלל זה אנחנו כאן חוגגים. בקהל היום מאזינים ומאזינות שלא פגשתי מעולם, אורחי עבר ואורחים עתידיים, וגם פודקאסטרים עמיתים, תודה לכל מי שהגיעו. הפרק היום בפורמט שונה, אני אוהבת פודקאסטים ערוכים אבל היום זה לייב, יש כמה אייטמים של שיחות עם אורחת חדשה מרכזית ואורחות ואורחים חוזרים בנושאים חדשים, זה יהיה פרק ארוך יותר ולכן גם לא יתומלל, אבל יהיה פה מעין תקציר של הדברים. נדבר על עיתונות, שפה, יזמות, אמנות – העתיד.

חלק ראשון אייטם מרכזי 00:1:40 – 00:31:24

האורחת המרכזית שלנו היא ד”ר ענת באלינט מאונ’ סן חוזה, בקרוב ראש הקתדרה ללימודי ישראל באוניברסיטת אריזונה, שנמצאת כאן בביקור קצר בארץ. היא חוקרת תקשורת ועיתונאית ותיקה, שאחראית לחשיפות רבות על אחורי הקלעים של התקשורת הישראלית והייתה בגרעין המייסד של העין השביעית, היא כתבה את הספר בתוך הקופסא על פרסום סמוי, המבוסס על הדוקטורט שלה, ולאחרונה השתתפה בפרויקט מסקרן שיצא לאור כספר אקדמי באנגלית שמנסה לדמיין את עתיד העיתונות. על זה נדבר היום

נזכרנו איך דמיינו את העיתונות העתיד בניינטיז. ענת זוכרת שחגגו את המוות לעיתונות הישנה בזכות האינטרנט. ניקולס נגרופונטה דיבר על ה”דיילי מי” עיתון התפור למידותיך וחזה את הפרסונליזציה; חשבו שתהיה עיתונות אזרחית מקומית שתחליף את העיתונות המקצועית וזה לא שרד. אני (כרמל) נזכרתי בפרויקט של מוזיאון התקשורת בוושינגטון שחזה ב2004 את 2014 שבה גוגל הופכת למעצמה שבגללה הניו יורק טיימס נאלץ לסגור את שעריו. וגם שם ניסו לסיים באופטימיות בכך שיצוץ דיווח אזרחי ברשתות החברתיות. אבל אולי קרתה לנו הגרסה הגרועה של זה כי כשכל אחד מדווח מה שבא לו ככה הגענו לפייק ניוז… וגם שם היה חזון שהאגרגטורים כמו גוגל משתמשים באלגוריתמים כדי לעשות תפירה אישית של החדשות

לענת חשוב לציין שהעיתונות לא מתה והעיתונים הם עדיין במות מרכזיות למרות שחלק מהאלמנטים הללו התממשו חלקית. אז אנחנו גם ננסה לנבא את עתיד העיתונות ונקח סיכון שיצחקו עלינו בעתיד. בפרק שענת כתבה לאותו ספר אקדמי היא הכניסה שני תסריטים, אופטימי ופסימי, אחד מסופר מנק’ מבט של עיתונאית ישראלית בזמן המגיפה והשני כאילו מהיסטוריונית עתידית של העיתונות מ2067 שמוצאת את התחזית הפסימית הזו ומעדכנת מה קרה “באמת” לכאורה

השאלה המרכזית שהעסיקה את ענת היא האם בינה מלאכותית תחליף את העיתונאים/ות כמספרי/ות סיפורים. בתחזית הפסימית זה דבר שקרה. אלגוריתמים ידווחו לנו על חדשות “באוויר” כמו ענן סביבנו ויתנו לנו את זה לפי מיקום, ועניין אישי בהתאם למידע שייאסף עלינו, יהיה כל הזמן איכון שלנו. ואז כתבות כבר לא יהיו סיפורים, הנרטיבים יתפרקו לזרם פיד ריל טיים כזה. שירות אחר ישתמש במציאות מדומה ורבודה כדי לשקע אותנו בצורה חווייתית יותר בחדשות. ענת חוששת שחוויה כזו תאתגר את הגבול בין צופים למשתתפים, ייכנס לזה קפיטליזם של השפעה על האירועים דרך תמיכה באסימונים מסוימים, וגם ייתכן שזה ייצר אדישות וחוסר אכפתיות כי זה לא באמת ישפיע על החיים שלנו ולא נישא באחריות, והחדשות יהיו יותר ויותר קרובות לבידור

בעתיד הפסימי הזה החדשות נכתבות ע”י אלגוריתמים משוכללים כמו ג’י.פי.טי ויש אבדן שליטה על זה ומקצוע העיתונות האנושי יפסיק להתקיים, ובעצם ארגוני הניוז מתחילים לייצר המון פייק ניוז. אני תהיתי האם האלגוריתמים אכן יחליפו את הכותבים או אולי דווקא את העורכים כי היום התחייבה עדיין אנושית אבל אלגוריתמים כבר משולבים בפונקציות עריכה. ענת מספרת שכיום רוב צריכת החדשות שלנו היא במדיה החברתית וזה באמת פיד שנערך ע”י אלגוריתמים, שמשמשים בתפקיד מוסדי מסורתי של העיתונות של קובעי סדר יום. אבל גם במערכות עיתונים כיום עובדים עם אלגוריתמים של דאטה על הקוראים. פעם היו חשים מה הקהל רוצה ומה שהיה טרנד זה מה שהעורכים החליטו שזה טרנד. כיום הם מקבלים דאטה מהשטח, וזה משפיע על בחירת כותרות וניסיון למשוך קוראים. כל הקלייקבייטס בכותרות משנות את הפרקטיקה העיתונאית כי זה כבר לא ידיעה שבאה לשרת אותך ולתת לך תמצית של המידע החשוב כדי שלאו דווקא תצטרכי לקרוא. זה פועלך ההפך זה שובר את כללי העיתונות המניע המסחרי הזה של “לא תאמינו מה צה”ל חשב על המלחמה באוקראינה”, זה לא עיתונאי אבל כולם חוטאים בזה וזה על חשבוננו

אבל בכל זאת ענת מהמרת על התסריט האופטימי העתידני יותר, שאחרי הגעה לנקודה מאד פסימית, מספרי הסיפורים האנושיים חוברים למתכנתים ולוחמים יחד בשירות החדשות האלגוריתמי, מראים שהכל מורעל, ויש אבדן עניין בלמידת מכונה. היא חושבת שהאנשים תמיד ינצחו כי דיווח חדשותי זה לא רק לספר עובדות אלא מסגור מסוים ודיון על הערכים המשותפים שחשובים לנו כחברה. כי פעם הטרדה מינית לא היה סיפור חדשותי והיום כן. הדברים האלה לא מתרחשים ברמה האלגוריתמית וזו העבודה העיתונאית להבין את המציאות ולתת לה משמעות – היא מדגימה על איך דיווחו על הטבח בטקסס לאחרונה למשל, הסיפור הוא לא רק העובדות, הסיפור העיתונאי רחב ומורכב יותר, אולי הוא על אחזקת כלי נשק בארה”ב למשל. אני מציינת שיש אנשים שבעיניהם פיד עובדתי בזמן אמת נתפס כסוג של אובייקטיביות והמסגור האנושי נתפס כמוטה.  ענת אומרת שאין אובייקטיביות וצריך לדבר על הוגנות

אנחנו מהמרות על האנושיות ועל הרלוונטיות המתמשכת של העיתונות שסמכותה נותרה מרכזית גם כיום, ועדיין אחראית לרוב הידיעות הוויראליות, למשל, וכנראה גם בעתיד יהיה לה תפקיד. ענת מבקשת שנשלם על עיתונות שאנחנו מאמינים בה כדי שהיא לא תיעלם כי זה שירות ציבורי ומשמעותי חשוב

החלק השני מורכב משלוש שיחות קצרות עם אורחי/ות עבר שחוזרים בנושאים חדשים

00:31:45 – 00:47:36

ד”ר אורלי פורמן פסיכולוגית התפתחותית וקוגניטיבית שחוקרת ומפתחת פתרונות רובוטיים ווירטואליים ללמידה ודיברנו איתה על כך בפרק 35, אך במקצועה המקורי היא עוסקת בביולוגיה וקוגניציה של השפה יש לה דוקטורט בנושא מסטנפורד, ולכן הפניתי אליה את השאלה שמטרידה אותי עוד מהפרק השני של הפודקאסט: אילון מאסק טוען שעוד מעט לא נצטרך לתקשר באמצעות שפה כי ממשקי מוח מחשב יאפשרו לנו תקשורת טלפתית. בפרק 2 דיברתי עם פרופ’ עמית פינצ’בסקי, חוקר תקשורת, על ההקשר ההיסטורי העתיק של החלום הזה ועל מדוע הוא לא כדאי ולא אתי, אבל פחות על האם הוא באמת אפשרי. אז איפה השפה נמצאת במוח והם מחשב באמת יכול לבוא וללכוד אותה ולהעביר את כוונותיי לאדם אחר?י

אורלי אומרת חד משמעית שלא, השפה לא יכולה להיעלם וזה לא יכול לקרות. למה? היא מסבירה ששפה אנושית היא טכנולוגיה עתיקה ומאד מתקדמת. כשאנשים מדברים על שפה הם מדברים על העברת סמלים, תקשורת שלכאורה מנותקים מהקשר, וזה מה שהרבה חברות מנסות לעשות, לתרגם סיגנלים מוחיים למילים. אבל שפה היא דבר יותר מורכב, המילה “אילון מאסק” וכל מילה אחרת מפעילה רשת של דמיונות וסמלים ותחושות שונות בכל מוח, והשפה לא נמצאת באזור ספציפי במוח. כדי שאדם יתהלך בעולם ויפענח אותו ויגיב אליו, כל מילה או מחשבה מפעילה רשת ענפה מאד שחוצה את כל סוגי המוחות שלנו, יש מילים רגשיות שיפעילו מרכזים רגשיים ואזעקות שונות (נניח טריגרים)  

אז נדמה שאין לאף מחשב סיכוי ללכוד אפילו משמעות של מילה אחת במצב כל כך מורכב כפי שאורלי תיארה. אורלי מאשרת שאכן לבינה מלאכותית אין ייצוג של ידע על העולם, וצריך בינה מלאכותית כללית ומודל שנלמד אותו חיים שלמים של אדם כדי לעשות כזה דבר, אצל כל אחד מופעלת רשת נוירונים שונה וצריך עושר של חוויות, אנחנו לא קרובים לזה בשום צורה

אז מה כן יש היום? שליפת טקסט בגלי מוח כנראה אפשר יהיה, אם כי זה רחוק יותר ממה שמאסק אומר. היום ההתקדמות היא בעיקר בקורטקס המוטורי, האזור שמתכנן את התנועות, צ’יפ שם יודע לקרוא איזו תנועה אנחנו מתכננים ולכן בעלי מוגבלויות יכולים להפעיל דברים בכוח המחשבה והתכנון. אני חושבת על אות או מילה והמקלדת נלחצת, זה דבר פתור, אבל הצ’יפ ממוקד, תרגום מחשבה לטקסט. כדי לקרוא שפה אפילו קסדה לא תעזור, פשוט אי אפשר למפות את כל זה. אז בשורה התחתונה, השפה לא תיעלם אבל כן יהיה לנו משהו דומה לטלפתיה במובן הממוקד הזה


00:47:42 – 1:05:00

ד”ר ליאור זלמנסון, חוקר התנהגות משתמשים בסביבות וירטואליות בפקולטה לניהול ע”ש קולר באונ’ ת”א, אמן דיגיטלי רב תחומי ויוצר פסטיבל האמנות הדיגיטלית פרינט סקרין, ולאחרונה היה המרצה הראשון מאונ’ ישראלית שנבחר לרשימת ה40 מתחת ל40 במנהל עסקים ע”י מגזין פואטס אנד קוואנטס. הוא היה איתנו בפרק 4, אבל הוא ידיד הפודקאסט ועוזר בהמצאת שמות לפרקים, ואגלה שבמקור היה אמור להיות לנו פודקאסט יחד, אולי באנגלית וביוטיוב, חשבנו שיש ערך לשיחות בינינו, ושמרנו לכםן שיחה כזו. שנינו צפינו לאחרונה בכל הסדרות והדוקו של שלושה סיפורים מהעשור האחרון בעמק הסיליקון – אובר, וויוורק, ותראנוס. שהם כן ולא חלק מטרנד סיפורי ההונאה שיש לאחרונה (אנה דלווי, נוכל הטינדר וכד’). מה שהטריד אותי זה שכמעט אין מרחק/גבול בין חדשנות, יזמות, צמיחה ופתיחת שווקים, מה שכולם עושים כדי להצליח והאתוס של עמק הסיליקון, לבין הונאה

ליאור אומר שיזמים הם הדמויות שאנחנו הכי אוהבים לשנוא ומקנאים בהם, ושיש משהו באופי היזם ובפעולתו שיוצא נגד המרקם החברתי. אנחנו מדברים על יצירתיות כשיבוש של השוק, זה תפקיד היזם (דיסראפט), ולכן יזמים דומים לאקטיביסטים במובן מסוים. כמו כן, היזם לוקח את הסיכון עליו כי אין דבר אחר לסמוך עליו, החיים זה מסע שיפור עצמי ואם נסתכן נתוגמל. אבל שם מתחיל הפוטנציאל להונאה, כי המציאות לא אוהבת להשתבש והסיכון לא תמיד משתלם. במציאות יש להם גישת פייק איט טיל יו מייק איט, והסלוגן של צוקרברג היה “לזוז מהר ולשבור דברים” (שאני ציינתי שזה כמעט כמו הלשבור ביצים בשביל חביתה של סטלין, ויש בזה משהו דיקטטורי אלים), ולהיות באמוק ולא לראות בעיניים ולא לראות אחרי, זה נחשב תכונה טובה ליזם. ליאור חושב שהשיעור שכולנו לומדים עכשיו הוא האם הקיום הראוי זה למקסם את הערך של העצמי, לעשות “האקינג” למציאות, לשים את האני במרכז, או התפקיד הסולידרי החברתי יותר, יחד, להיות חלק ממשהו?י

אני (כרמל) מאמינה שאליזבת הולמס מתראנוס, שהיה לה סטארטאפ רפואי שממש סיכן חיים של אנשים, והיא כל כך רצתה לעזור לאנשים ולעשות טוב, שלא הבנתי למה לא הפסיקה כשאנשים נפגעו. חשבתי לעצמי שהיא האמינה עד לרגע האחרון שהיא עושה טוב כי זה מה שלימדו אותה על יזמות, כי ככה עושים כולם, כולם מזייפים את הדמו עד שזה מצליח. הייתה לה אמונה עיוורת, היא פרשה מהלימודים והפסיקה ללמוד את המדע הרלוונטי, היא האמינה שהטכנולוגיה והמהנדסים ינצחו את חוקי הפיזיקה ויעשו את הבלתי אפשרי כי ככה זה בעמק הסיליקון. והדבר הזה הוא כמעט אמונה דתית. וזה מביא אותי לאלמנט הדתי, כי בעידן שלנו החברות הגדולות וגם הסטרטאפים שרוצים לשבש, רוצים להיות כ”כ משמעותיים בחיינו שהם רוצים גם למלא תפקיד דתי. אפל זו ה-דוגמא כאן, דיברנו קודם עם אורלי על סריקת המוח, ויש עיתונאי בריטי שלקח מעריץ אפל לסריקת מוח והמדענית מצאה שהאזורים שנדלקים לו במוח כשהוא חושב על מוצרי אפל זהים לאזורים שנדלקים אצל אנשים מאמינים כשהם חושבים על דת. זה מפעיל את אותם אזורים במוח והיה נראה גם בוויוורק שיש אמונה דתית בטכנולוגיה ורצון של החברות הללו להיות הכל עבור העובדים והלקוחות

ליאור חושב שבכל החברות הללו יש אלמנטים שמזוהים עם דתות כמו היזם כגורו. במקרה של אליזבת הולמס, עמק הסיליקון חיכה לסטיב ג’ובס נשית ורצו שהיא תהיה בתפקיד הזה. גם אדם נוימן, היה לו סיפור מקור של גיבור על, בא מקיבוץ, כל חייו הובילו אותו לעושת שיבוש לעבודה דרך רעיון קיבוצי. הדבר השני הוא תרבות של טקסים במקום העבודה, ריטריטים שדומים למידברן או ריטריטים רוחניים בוויוורק. אליזבת הולמס השתמשה בכל מני מסיבות גיבוש חברתי ילדותי מאד. באובר התאחדו סביב ערכים נלוזים מיזוגניים אך מקודשים באותם רגעי שיא. זה לא חדש, היה בתרבות התאגידית, אבל פה זה בא עם הגורו היזם שמיוחס לו כח משיחי שמשנה את העולם והוא אמור גם לגייס את העובדים/שליחים שלו שיאמינו בו וישקיעו במטרה הזו

יש לנו חבר, ערן פישר, שעוד יתארח בפודקאסט, שכתב ביקורת מעניינת על מקומות עבודה, שהם הפכו ליותר מנצלים אבל הניצול לא מרוגש בגלל שהם מפחיתים את הניכור, הם דואגים שיהיה לנו כיף בעבודה ויש טשטוש בין עבודה לפנאי ואז ננוצל יותר (אצל מרכס ניצול וניכור הלכו יחד, הקפיטליזם של היום חכם בזה שמפריד ביניהם). אז כל אלו הן דרכים להפחתת ניכור כדי להגביר ניצול, ואז יש מצב שהעובדים מרגישים אחר כך כמו ביציאה מכת, אפשר לראות את זה במיוחד על העובדים של וויוורק, שכל משמעות חייהם הייתה בעבודה. כל ההטבות הללו הן דרך זולה יותר מלדאוג לזכויות של העובדים. כל הדברים הללו עובדים כמו ברשתות חברתיות פיתויים, שגורמים לנו להרגיש טוב אבל אחר כך נרגיש רע לגבי זה. העובדים אומרים נוצלתי אבל לא שמתי לב כי הייתי עסוק בלחגוג במסיבה

לסיכום, אני שואלת את ליאור האם לדעתו הסיפורים הללו שינו או ישנו משהו בעמק הסיליקון, האם יש יותר חשדנות כלפי היזמים הכריזמטיים וקונספט חדי הקרן? ליאור חושב שלא. סיפורי האזהרה משמעותיים אבל אנחנו לא מפוכחים בנושא הזה, להפך. לנו יש ראש ממשלה יזם כרגע שמעודד לערכים האלו, בישראל כל מה שיש לנו זה חוצפה ויזמות. גם בארה”ב, למרות כל הסיפורים הללו, אנחנו רק מעריצים יותר את היזמים,  ולראיה אילון מאסק שדובר עליו פה.

באייטם השלישי הייתה הפתעה: הצצה ליקום מקביל שבו לא יצאתי לדרך לבד וכן עשיתי פודקאסט עם ליאור, ולכן ליאור ראיין את האורחת האחרונה

1:06:00 –  1:23:15

אירית שטרנברג, בפרק 24 דיברנו על נושא התזה שלה, בינה מלאכותית ופמיניזם, אבל כיום היא בשדה של האמנות הדיגיטלית, שליאור מומחה בו, ובשיחה הם ישכילו אותנו על אמנות גנרטיבית ובועת הניפטי. הדקו את החגורות אנחנו קופצים דרך חור תולעת, שטים במולטיוורס, אליך ליאור של העולם המקביל.

אמנות גנרטיבית זו אמנות שנוצרת ע”י מכונה וכיום הפכה למבוססת על למידת מכונה. התחום מאפשר לשאול שאלות על הגבולות של אמנות ואנושיות שרלוונטיות לבינה מלאכותית באופן כללי. ניפטי זה ראשי תיבות באנגלית של אסימון חסר תחליף, הרעיון שאפשר לקחת כל אובייקט דיגיטלי ולקשור אליו מזהה בבלוקצ’יין של מטבע קריפטו כלשהו ולבצע מסחר במזהה הזה כשטר בעלות. כלומר אפשר לייצר בעלות על אובייקט דיגיטלי ונדירות שלא הייתה קיימת קודם

אירית חקרה את החיבור בין אמנות גנרטיבית לניפטי וזה מתחיל כבר בניפטי הראשון ב2014 שהושק בכנס אמנות וטכנולוגיה של המגזין ריזום את הקונספט של מוניטיזציה של גרפיקה בזכות הקריפטו. הם קישרו לזאת לוידיאו שיצרה מכונה בדמו שלהם. אז בתוך עולם הניפטי יש תת נישה של אמני בינה מלאכותית שמייצרים אמנות ע”י תהליכים גנרטיביים. יש פה קשר “טבעי” של לעשות אמנות דיגיטלית מבוססת קוד כשיא הדיגיטליות. יש פה גם חסם נמוך יותר לכניסה, והאסתטיות של שני התחומים קשורות, אבל מה שהכי קושר ביניהם זה הלוגיקה של הסדרה, שזו הדרך לייצר נדירות ולהעלות מחיר, ומכונה יודעת לייצר סדרה דומה עם שינויים קטנים וייצור בעלות אפסית, זה אידאלי מבחינה מסחרית

ליאור מציין שבזמן הקוביד אמנים ישבו בבית והדרך היחידה לעשות אמנות וכסף הייתה דרך האינטרנט, וזה לא סתם פרץ אז. לאירית יש קצת התנגדות לחיבור הזה, מאיפה הוא מגיע? בניפטי לוגיקת עשיית הכסף השתלטה, זה מכשיר השקעה ספקולטיבי עם קאבר ארט, השוק והשדה האמנותי התמזגו לחלוטין, אין שום פרמטר לערך אמנותי מעבר לקהילה שמאמינה שיהיה לזה ערך בשוק המשני. זה רק מכשיר השקעה. ליאור מקשה שגם האמנות הפיזית היא סחורה להלבנת הון פעמים רבות. אירית מסכימה, אם כי זה פחות סביבתי שזה מתנהל בקריפטו. אבל לטענתה יש שדה אמנותי שצריך להיות מנותק מהשוק ושיש ערך ליצירה בצורה בלתי תלויה בסחירות שלה

ליאור מציין ששנים רבות האמנות האמינו שטכנולוגיה היא דבר מתכלה והאמינו בנדיבות של הפצת אמנות חינם דרכה, והתחושה של אמנים דיגיטליים היא שפתאום באו אמני הניפטי והסיטו את זה לעולם שכולו טרנזקציה כלכלית צינית. אירית חושבת על עבודת אמנות גנרטיבית שמוצעת כחוויה במוזיאון והיא ייחודית וקשה לה להשוות את זה לדפדוף בקניון דימויים בפורמט קטן, במקביל לצ’ט בדיסקורד על מה שווה פה. ליאור מציין את יאן בוגוסט שטען שזה מדגיש את הפיכת כל דבר לנכס ואולי כשיהיה מטאוורס שוב נהיה בעולם שהכל יהיה משאבים וירטואליים, אבל אולי אנחנו כנים לגבי זה שזה מה שזה וזה בסדר

אירית מדגימה שדמיאן הירסט הוציא 10,000 אסימונים שמוצמדים ליצירות אמנות ייחודיות פיזיות’ והקונה צריך לבחור מה הוא שומר, עבודה פיזית ייחודית או את האסימון ניפטי. ואצל הירסט זה במודע ביקורת עם אירוניה. אבל אירית חוששת שזה נראה לאמנים צעירים כמו הזדמנות לעשות כסף על אף שברוב המקרים זה לא מוביל לשם. זה דור של אמנים צעירים שיכנס למעין תרמית פירמידה בגלל הטרנד הזה. אירית מאמינה בפוטנציאל וביופי של עבודות מבוססות טכנולוגיה במרחב המסורתי וקשה לה להצדיק מסחר שלהם בקריפטו. תפקיד האמן הוא דווקא להאיר על השוק הזה ולבקר אותו.

  01:23:25

תודה לכל האורחות והאורחים שהיו על הבמה וגם לאלו שבקהל, לבר גיורא ולסאונדמן אסף

הפרק הבא, פרק 51, יסכם את שנת פרקי המראה, ומיד אחריו נתחיל את השנה השלישית של הפודקאסט עם נושאים חדשים ומרתקים! זכרו שזה פודקאסט עצמאי לחלוטין, עבודה של אישה אחת, אין לו את המכונה המשומנת של גוף תקשורת אבל יש לו אתכםן, אז המליצו על הפודקאסט בכל הזדמנות, תנו לו חמישה כוכבים בספוטיפיי ואפל פודקאסט היכן שזה חושף אותו לאנשים חדשים, ונשתמע בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

2 thoughts on “פרק 50 לייב: האקטואליה של העתיד עם ד”ר ענת באלינט ואורחי/ות עבר

  1. עונג צרוף כרמלולי
    משהו!
    דרך אגב בהקשר של אמנות גנרטיבית וניפטיז אני מאד ממליצה על תערוכת tomorrow
    במוזיאון רמת גן המחודש
    נשיקות, לחייך, ליום ההולדת ה 50 ול 50 הפרקים הבאים 💞❤️

    Sharon Haleva Amir, PhD
    School of Communication, Bar Ilan University
    HCLT / TILT fellow

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: