להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אני רוצה לדבר על כשל בקונספציה שהוא הרבה יותר עמוק, שבעיני עדיין הופך את השיח על הטכנולוגיה לשיח הכי חשוב שקיים, גם היום. האירוע הזה, מה שקרה בו, זה אמונה מאוד מאוד מאוד עמוקה בטכנולוגיות
פרופ’ יוחאי עתריה
היום אמור היה לעלות הפרק הבא, שהוקלט ונערך עוד בשבוע שעבר (וסליחה למי שקיבלו בבוקר לינק לתמלול שלו ששכחתי להחזיר למצב טיוטה), ופתאום העולם התהפך עלינו. בפרק 27 עם ד”ר אהרון האופטמן דיברנו על חקר העתיד, והזכרנו את המושג “ברבור שחור”, אירוע כזה שאף אחד לא דמיין, ולא התכונן אליו, אבל הוא בעל אימפקט שכזה, שהעולם הוא פשוט לא אותו עולם אחריו. זה מה שקרה בישראל בשבת האחרונה, 7 לאוקטובר 2023. בהתחלה זה הושווה למחדל יום הכיפורים שלפני חמישים שנה ויום בדיוק, אבל מהר מאד נזקקנו לאנלוגיה עצומה יותר. הפרל הארבור שלנו, ה9.11 שלנו, וככל שהזוועות הולכות ונחשפות והמספרים הולכים וגדלים, אני מעזה לומר גם דמיון כלשהו לכמה מאירועי השואה. אין אדם שלא מכיר מישהו שהיה שם, או חלילה כבר איננו, או איננה. בפרק 13, שבמחציתו עסקנו בסוגיית הנעדרים כמצב זומבי, בין חי למת, דיברנו על עמותת “בלעדיהם”, ועל כמה היא מצומצמת, כי אין ממש הרבה נעדרים בישראל, זה מצב נדיר. פתאום בבת אחת הקטגוריה הזו גדלה
ואני לא מרגישה כרגע שאני מסוגלת להמשיך להוציא פרקים כרגיל, כאלה שהוקלטו קודם, למרות שכולנו זקוקים גם לאסקייפיזם אולי, ואולי בעוד שבוע-שבועיים זה ישתנה. אבל בהעדר יכולת לעבוד, או לעשות שום דבר בעצם מאז יום שבת, התגלגלה לה איזושהי שיחה על מה שקרה וקורה לנו, מנקודת המבט של הטכנולוגיה, ביני לבין פרופ’ יוחאי עתריה ממכללת תל חי, חוקר טכנולוגיה וטראומה, שהתארח כאן בפרק 52, ותוך כדי פשוט החלטנו להקליט אותה, ולהעלות אותה כאן כפרק בונוס
הכל התחיל בזה שאמרתי ליוחאי, שמזל שדחו את פתיחת השנה האקדמית, כי אני לא יודעת מה אני אגיד לסטודנטים ולסטודנטיות. גם בעוד שבוע וחצי, אין לי מושג איך באים לכתה, ומתחילים ללמד כרגיל, ומעמידים פנים שטכנולוגיה זה הדבר הכי חשוב שקורה עכשיו!י
ואז אני אמרתי, אבל זה הדבר הכי חשוב שיש. וחשבתי יומיים מה קורה פה בעצם. ובאמת מדברים כל הזמן על איזה כשל, אבל כשל במה? אנשים מדברים על כשל בקונספציה, אני רוצה לדבר על כשל בקונספציה שהוא הרבה יותר עמוק, שבעיני עדיין הופך את השיח על הטכנולוגיה לשיח הכי חשוב שקיים, גם היום
כרמל: עוד מהיום הראשון העלינו מהאוב את המושג הזה של מלחמת יום הכיפורים: כשל הקונספציה שישראל החזיקה בה. והיו פה באמת כל מני קונספציות שקרסו גם הפעם, אבל יוחאי רוצה לדבר על הקונספציה הגדולה מכל שנפלה פה, ואולי היא שקופה לנו, ואולי לא נודה בזה עדיין שהיא נפלה: הקונספציה הטכנולוגית
יוחאי: זה האמונה בטכנולוגיה. חברה טכנולוגית – אומר אלול, שכתב את “החברה הטכנולוגית” ב1964 – היא חברה שמאמינה בטכנולוגיה בצורה העמוקה ביותר. זה, בין היתר, לחשוב שאין בעיה שאין לה פתרון טכנולוגי, ואם אין לה פתרון טכנולוגי עכשיו, אז אנחנו צריכים לייצר טכנולוגיות. אז במישור הזה, וזה ברור שמה שקרה, האירוע הזה, מה שקרה בו, זה אמונה מאוד מאוד מאוד עמוקה בטכנולוגיות: אין צורך בחיילים על הגבול, אין צורך כמעט בבני אדם, יש לנו מצלמות שרואות, השקיעו מיליארדים בגדר שנחשבת להכי מתוחכמת בעולם, נעשה סנסורים שמסתכלים למטה, ונעשה את כל התחכום שבעולם הטכנולוגי, ונאבד את היכולת להבין מה היא המציאות
אנחנו נמצאים במציאות שיש לנו קושי אמיתי לראות את המציאות, כי המהות האמיתית של הטכנולוגיה זה הניסיון להחליף את המציאות בטכנולוגיה. אנחנו איבדנו את היכולת להבין את המציאות, להסתכל עליה, לבחון אותה, להשתמש באינטואיציות שלנו, והחלפנו את האינטואיציות שלנו ואת ההבנות שלנו בטכנולוגיות, בהערצה לטכנולוגיות. עכשיו, אני כבר לא מסתכל על מה החמאס אומרים, או על הדברים הגלויים. התחלתי לקרוא, והאמת שדי הזדעזעתי, אני בעצמי בהלם, מכמה מעט עושים שימוש, מה שנקרא, במודיעין בין בני אדם. זאת אומרת, בשיטה הטובה והישנה שיש לי גורם מודיעיני, אלא יותר ויותר מסתמכים על טכנולוגיות
אז קראתי על יום כיפור, ובאמת נזכרתי בעצם שהיה שם את העניין הזה של “יש לנו טכנולוגיה סודית שיושבת על התקשורת שלהם, ואנחנו נדע שזה מתחיל”, יש על זה אין סוף כתיבה, אם הפעילו אותה או לא הפעילו אותה, ואם זעירא אמר כן, ואם זעירא אמר לא, והאם רק בדקו אותה. אין סוף דיבורים, אבל מה העניין? העניין שסמכו עליה! יש פה התנגשות בין חברה, שהחליפה את האלוהות בטכנולוגיה, באמונה מאוד מאוד עמוקה שטכנולוגיה יכולה לפתור את כל הבעיות, לבין חברה שמשתמשת בכלי, אבל לא משועבדת לטכנולוגיה. זאת אומרת, איך שהם נכנסו בסוף, זה פשוט הזייה, הם פשוט נכנסו דרך הגדר, הם פשוט הלכו דרכה. אנחנו חשבנו דרך הטכנולוגיות: מלמטה ומלמעלה, ויש לנו לוויינים, ויש לנו תמונות, אבל פשוט עברו דרך הגדר עם כמה פצצות פשוטות. זה הזוי, הם פשוט נכנסו בדלת הראשית. למה? כי אנחנו כבר לא מסוגלים פשוט להסתכל למציאות בעיניים. אנחנו רק מסוגלים לראות אותה דרך הטכנולוגיות
את יודעת, כשהתכתבנו, קפצה פתאום כתבה שאומרת שכל הטכנולוגים, אפל וגוגל, המנכ”לים כבר הוציאו הזדהות עם ישראל. זאת אומרת, יש פה משהו עמוק. זה מפורסם גבוה בווינט, כאילו. לא כתוב צרפת איתנו וכו’ – אפל איתנו! ואני אומר אלוהים, באמת, אנחנו הגענו למצב שבאמת אני אומר “אלוהים”, והאלוהות היא כבר לא האלוהות שאנחנו מכירים וגדלנו עליה, זה אלוהות חדשה. הערצה עמוקה למנהיגים הטכנולוגיים, לחברות הטכנולוגיות, וחוסר יכולת להבין את המציאות שאנחנו נמצאים בה. לא השתמשנו בדבר הזה שנקרא בנאדם. אין צורך בבני אדם כי יש מכשירים. אבל זה חוסר הבנה גם מהי טכנולוגיה, וגם חוסר הבנה של המגבלות של הטכנולוגיה. אני אומר את זה עכשיו כי אני גם באיזה מין צוות שחושב על מה זה צ’ט ג’יפטי, ואני שומע את הלחץ, ואני אומר אתם לא מבינים מה זה צ’ט ג’יפטי, הוא לא ייתן לכם תשובה על שום שאלה מהותית. זה המסר הכי חשוב אולי של הפגישה בינינו: ב”מדריך הטרמפיסט בגלקסיה”, התשובה 42, מה המשמעות של החיים, הקיום וכו’, זה בכלל יכול להיות תשובה שגויה, בכלל לא ידענו איך לשאול
זה מופשט. כאילו אתה אומר לי בעצם, צ’ט ג’יפיטי או הטכנולוגיה, היא רק נראית בעולם, היא לא בעולם, היא רק מדברת כאילו שהיא העולם, אבל היא לא באמת. זאת אומרת, גם כשהיא באה לתווך את העולם, אסור בעצם לסמוך על התיווך שלה
היא לא מתווכת, זהו, זה מה שרציתי להגיד, אין תיווך של העולם. זה השגיאה היסודית. זאת אומרת, אנחנו מסתכלים בעיתונים ורואים תמונות של גלקסיות רחוקות. אנחנו לא באמת רואים תמונות של גלקסיות רחוקות, אנחנו רואים הדמיה. אנחנו לא באמת רואים תמונה של מוח בפעילות, אנחנו רואים הדמיה. מה שהטכנולוגיה עושה, זה מהותה, להחליף את העולם בייצוג. המהות של הטכנולוגיה זה לדחוף אותנו כל הזמן לתוך המערה, לתוך משל המערה, עוד ועוד ייצוגים, ולא לראות את מה שמולנו, לא להרגיש את מה שמולנו
אני חושב על זה אפילו, על האירוע הזה, שיש אירוע עכשיו הכי מטורף שיכול להיות, ומישהו מוציא מצלמה. עצם הדבר הזה. זאת אומרת, לא מה שאני רואה, המצלמה. כל הזמן לתווך את המציאות. ואני חושב שהכשל העמוק פה שלנו הוא בכלל הבנה. והוא קשור למודיעין, אני לא מספיק בקיא בדברים, אבל ממה שקצת אני יודע על דברים שפעם יותר קראתי, על נסראללה בלבנון, אני מניח שיגלו שהחבר’ה האלה הם עשו מה שנקרא אולד סקול, הם דיברו אחד עם השני, הם סגרו פלאפונים, הם לא היו בווצאפ, הם דיברו אחד עם השני, הם דיברו עם אנשים שהם סומכים עליהם. אנחנו לא מצליחים להבין, באופן עמוק אנחנו לא מבינים שזה בכלל אפשרי, אנחנו כבר לא מדמיינים שאפשרי
תחשבי על כל אותם – יש לי ילד בגיל 15, וכמה אני רוצה שהוא יהיה ב8200, וכל הדבר הזה שאנחנו רוצים שהילדים שלנו, שהם עמוק בתוך הטכנולוגיות – הם באים ואמורים לאסוף מידע, והם אולי כבר לא מבינים, שיש אנשים שנפגשים, ומדברים, ומקבלים החלטה, מסתכלים אחד לשני בעיניים, והמסרים בכלל לא עברו במדיה. והכשל העמוק שיגלו הוא – נכון אנחנו יודעים שלפני 9.11 הכשל אומר “היה את כל המידע, לא הצלחנו לאסוף אותו”, זה מה שיודעים על הדבר הזה, המידע היה, הוא עבר ברשתות – פה הכשל הוא המחשבה שהכל עובר ברשתות. ואגב, זה עוד משהו, כל הזמן אני אומר, מה שקשה לי בשלושה ימים האחרונים, זו ההתנשאות המטורפת שלנו, שהם פחות טובים, שהם תקועים מאחור, זה הכל התנשאות. לא, יש שם אנשים שהם לא פחות חכמים, לא פחות מתוחכמים, והם עלו על הכשל האמיתי שלנו. הכשל האמיתי שלנו זה, שאנחנו חברה שלגמרי שבויה בתוך הטכנולוגיה. אנחנו מקבלים את האזעקות בטכנולוגיה, ואנחנו מתקשרים דרך טכנולוגיה, ואנחנו לא הבנו שיש דרך אחרת, פשוט הדרך הישנה והטובה
אמרו לנו שהמלחמות הן כבר לא מלחמות כאלה. אנחנו לא ב”משחקי הכס” פה, זה לא ימי הביניים, זה לא סרט פנטסיה. זה לא מלחמות של אחד על אחד שמישהו רץ אליך עם גרזן. המלחמות שלנו הופכות להיות יותר ויותר סייבר, יותר ויותר מלחמות כפתור, אנחנו בעצמנו בפודקאסט הזה עשינו פרק 22 על שדה הקרב העתידי: חיילים רובוטיים, מלחמת כפתור בכפתור, מלחמת רחפנים, נחילים של רחפנים. חושבים באמת כל הזמן על הטכנולוגיה הבאה, ואני חושבת שקיבלנו פה איזושהי מכה כזאת של “ברוכים הבאים למדבר של הממשי” שכזה. זאת אומרת, אנשים בטנדרים רצים אליכם עם גרזן
לגמרי, אין דרך יותר מדויקת. אמרת את זה. לצערי, ממה שקצת קראתי, וממה שהתחלתי לבדוק, אני מניח שיגלו שהתקציבים הלכו לא למערך הח”יר, אלא הלכו למקומות אחרים, עוד פעם, מתוך מחשבה על איזה קרב עתידי על הירח. אני פתאום חושב, מה הסיבה שכל הזמן הפכו את החמאס לכזה אויב קיקיוני? כי מה, כי הוא אולד סקול? המרגמות שלו – יש לי משפחה בנתיב העשרה – עושות נזק
כרמל: יש לנו גם את כיפת ברזל, אז פתאום אתה מרגיש שגם הרקטות כזה לא… אני עצמי כאילו היה לנו שלוש אזעקות היום, ואני כאילו גוררת את הרגליים לאמצע הבית שאין בו מ”מד, בידיעה שהרוב יהיה יירוטים. אני לא מפחדת מרקטות יותר, יש לי הגנה טכנולוגית, אני עצמי שבויה בבעיה הזאת
יוחאי: כון, זה אשליה, אבל זה גם מאפשר יותר מדיניות כזאת של “טוב, אז בוא ניתן להם להתעצם, כי אנחנו תמיד טכנולוגית נביס אותם”, וזה לא נכון. כי בעצם הפרצה שהם מצאו, היא פרצה עמוקה, וזה האמונה העמוקה שלנו שכלים מסוימים יעצרו בני אדם. והגיע הזמן להגיד את זה – וזה ההבנה שלי, בגלל זה אני שלושה ימים כבר הולך ולא מבין מה מסעיר אותי כל כך – הכלים לא יעצרו בני אדם. דחפור, טויוטות, כאילו זה גם היה יכול להיות לפני שלושים שנה. אין פה משהו משמעותי. הבעיה היותר עמוקה – ופה אני, מאוד מאוד קשה, באמת קשה לי לדבר היום על היידיגר. זאת אומרת, היידיגר, את יודעת, אני כותב עליו ספר, אפילו שניים, ודיברנו עליו, הקשר שלו לנאציזם הוא עמוק מאוד, לאנטישמיות הוא עמוק מאוד, אבל הוא אומר דברים מאוד מאוד נכונים, הוא אומר – חברת ההמונים, שכל הזמן בטירוף על החידוש, מה שמטריד אותה זה רק החידוש האחרון בטכנולוגיות, זה חברה שמשהו עמוק בה התפורר, אובדן משמעות, וגם את זה אנחנו רואים
אנחנו נמצאים בתוך איזה מציאות שבאמת הדבר שהכי מטריד אותנו זה הסוללה של הבטריה שלנו, שהיא לא מספיק טובה, ושבאוטו שלנו יהיה קישור, איך זה קורה שאני קונה אוטו שאין לי מסך של ווייז על המסך? את יודעת, לא מזמן שאלתי את הבן שלי, שהוא בגיל 15, אמרתי לו, מה אתה חושב על הווייז? מאז הווייז יש יותר פקקים או פחות פקקים? אז הוא אמר לי ברור שיש יותר פקקים, אפילו הוא מבין. אז אמרתי לו למה? אז הוא אמר, זה ברור, כי יותר אנשים נוהגים. אנחנו חושבים שאנחנו פה יוצרים פתרונות, הטכנולוגיה לא פותרת בעיות. היא לא תפתור לנו בעיות מהות, היא לא פותרת בעיות. מה שמאחד אותנו, לדעתי, עם העולם, זה לא הדמוקרטיה, זה ההערצה לטכנולוגיה
כרמל: אני אגיב רגע גם לדבר אחר שאתה אמרת ככה בקצרה קודם, ואולי הוא חשוב. זאת אומרת, הנושא הזה של התיעוד, שגם ברגעים הכי מוטרפים אנשים פותחים מצלמה ומתעדים. וזה משהו ש…אתה יודע, אנחנו מדברים על זה שזה כבר לא תיעוד אפילו, הטלפון הוא חלק מהגוף, וכשאתה מפעיל את הגוף לברוח, וכשאתה בטראומה, ואתה חושב כאילו זה הרגעים האחרונים שלי, הדבר הראשון שאתה עושה זה הטלפון, כי זה הקשר לעולם, כי זה מה שיישאר ממך. אתה לא חושב על זה כעל תיעוד אפילו אני חושבת, זה איזושהי שארית שלך. אני חשבתי כמה מסוכן זה בזמן שמסתתרים ממחבלים במסיבת טבע, לדבר עם ההורים תוך כדי. הסיפורים שאני שומעת, זה גרם לי לחשוב גם גם מנקודת מבט של ההורים, איזה חוסר אונים זה מייצר פתאום, הקשר החדש הזה, שהוא מבורך מבחינה מסוימת, אבל זה גם מייצר את חוסר האונים הזה, שאתה שומע את הילדים שלך מתים בשידור חי, ואתה לא יכול להגיע אליהם
יוחאי: תראי, יש מאמר של יובל נוח הררי, מעולה, מ2007 אם אני לא טועה, שנקרא “טרור מהו? מימי הביניים ועד למאה ה21“, פשוט מאמר מבריק שצריך לקרוא אותו, אני קורא אותו הרבה פעמים. והוא אומר מה קורה? גם נורא קל בתוך המציאות הזאת שאנחנו כל הזמן חייבים להיות מחוברים, את יודעת, אני כותב לאשתי ווטסאפ, לבן שלי וואטסאפ, ואם אני רק רואה ווי אחד ואין שני ווי רבע שעה, אני כבר בהיסטריה. עזבי שהוא לא ראה, הוא סתם באימון כדורסל, והפלאפון שלו כבוי בתיק, כי הוא בנאדם נורמלי. מה שקורה זה, שאנחנו הופכים גם להיות חברה חרדתית בצורה קיצונית עם הצורך הזה, אנחנו כל הזמן חייבים לדעת איפה כל אחד, זה גם מאוד מאוד מחליש. עוד פעם, התלות שלנו בטכנולוגיות, זה גם מעיד על חוסר הבנה של המציאות, תפיסה שגויה של המציאות
כרמל: אתה יודע, אולי זה לוקח אותי לדבר אחר שקשור לזה לדעתי, זה העניין הזה שאני מדברת הרבה בפודקאסט עוד מהפרק הראשון על הבעיה הזאת של העתיד, שנשלל לנו העתיד, שנהרס העתיד, שאין עתיד במדע הבדיוני. ואחת הסיבות שאין לנו תפיסת עתיד, ואין לנו יכולת באמת לדמיון עתיד מעבר לאפוקליפסה, זה שאנחנו חיים בעתיד. ואנחנו לא סתם חיים כבר בעתיד שהוגשם, אנחנו חיים בעתיד שהוא מעל ומעבר לכל דמיון שדמיינו. אם אתה חושב על מה שקרה כאן בימים האחרונים, זה משהו שאי אפשר בחלומות הכי גרועים שלנו היה לדמיין, ואתה יכול רק להסתכל ברפרנסים לעבר ולהגיד זה שואה פלוס פוגרום פלוס קורונה פלוס יום הכיפורים בחזקת שתיים. אין לי משהו להגיד
זאת אומרת, אם אנחנו באמת חיים כחברה של נוסטלגיה, שחושבת אחורה, ולא רואה עתיד, ומצפה שיקרה לה מה שקרה לה בעבר – שזה גם דבר שמחנכת אותנו הבינה המלאכותית הזו שכל הזמן צופה/חושה את העתיד לפי העבר – אז הנה, קיבלנו איזשהו שידור חוזר נורא מהיר, איזשהו תרכובת של דברי עבר, שיצרו ביחד איזושהי זוועה כל כך גדולה, שאתה מרגיש שאתה חי בסרט כל כך גדול, שלדעתי “פאודה” יכולה לסגור את הבסטה, היא לא יכולה לעשות שום דבר בעונה הבאה שיתעלה על מה שקרה במציאות. שום דבר. שום דבר לא יותר מפחיד. כל דבר נראה עכשיו מטופש. וכשאתה חי בדבר כזה ואתה כל כך לא מאמין, אולי התגובה הכי שפויה זה לפתוח את הפאקינג טלפון שלך, כי אתה חי בסרט
יוחאי: אני מסכים שהבעיה המרכזית של העידן זה איבוד היכולת לדמיין, זה באמת שיח אחר, אבל אני באמת מסכים שזו הבעיה המרכזית. את יודעת, יש אפילו מחקרים שמראים על ילדים שרואים טלוויזיה, לעומת ילדים שלא רואים טלוויזיה, היכולת שלהם לפתור בעיות חדשות, של ילדים שלא רואים טלוויזיה, היא הרבה יותר גבוהה. זה ברור שהטכנולוגיות מצמצמות את הדמיון ואת האפשרות שלנו לייצר פתרונות יצירתיים, אבל אני רוצה להגיד משהו אחר על זה. אני בתקופה האחרונה נע בין שני משפטים: “ספינת האהבה זה רק שידורים חוזרים” משפט של ברי סחרוף מהדיסק האחר, שהוא באמת עכשיו סופר רלוונטי, וברי סחרוף הוא תמיד הדמות שאני חוזר אליה, עם המשפטים הבודדים האלה שתופסים. לעומת מילן קונדרה, ב”הקלות הבלתי נסבלת של הקיום”: “אין חזרה גנרלית לחיים
כמו שאמרת עם הנוסטלגיה ועם הטכנולוגיה, אנחנו שבויים בתוך קונספציה של שידורים חוזרים, אנחנו כלואים רק בתוך מה שהטכנולוגיות יכולות לאפשר, ובא פה מישהו מהמדבר של הממשי ואמר לנו, חברים, אין חזרה גנרלית, זה הדבר עצמו. וזו הדרך, אגב, לנצח כל מדינה, להבין את מה מסגרת האמונה שלה. מה שהיידיגר אמר יפה: הטכנולוגיה היא שקופה, היא שולטת בך בלי שאתה יודע. עכשיו אנחנו כל כך כלואים בפנים, שאנחנו לא מבינים את זה, אבל מי שנמצא בחוץ רואה עד כמה אנחנו כלואים בתוך הדבר הזה, ואומר רגע, היא שקופה להם, הם לא מבינים, הם לא רואים. אנחנו בתוך “המופע של טרומן” ולא מבינים את זה. הוא פשוט הלך ובאמת עשה את הדבר הכי פשוט, אבל הוא מעבר לכל דמיון למי שכלוא באמונה מוחלטת בטכנולוגיות
אנחנו מגדירים את זה עכשיו בתור ה-קונספציה שכשלה, אבל אנחנו עדיין נהיה שבויים בה, אנחנו עדיין נאמין בה. זאת אומרת, אני לא מאמינה שאנחנו נתעורר מהקונספציה הזאת
ברור. ממש. אני אומר את זה כבדיחה, מה הלקח הגדול מיום כיפור? יהיה עכשיו עוד טכנולוגיות, מה שעכשיו יהיה עוד טכנולוגית, ולא יבינו שזה לא העניין. יש פה אנשים שעובדים אחרת. יש הרבה דרכים להעביר מידע שהיא לא ווצאפ. אנחנו פשוט כבר לא מבינים את זה. אנחנו חושבים שזו הדרך היחידה. אנחנו חושבים שאם אנחנו בסיגנל, אז וואו אנחנו לגמרי מטורפים. לא, יש עוד דרכים אחרות להעביר מידע
כשאתה מדבר על הפתרון הטכנולוגי הזה, אז תמיד הפתרון הטכנולוגי הוא, כמו שאמרת, עוד רמה של ייצוג. שהרי גם הבינה המלאכותית היא עוד רמה של ייצוג ועיבוד מידע על עוד ייצוג נוסף של המציאות. ואנחנו שמים את מבטחנו ברמת הייצוג הבאה, שהיא תהיה יותר מתוחכמת, בעוד שכרגע קיבלנו איזושהי קריאת השכמה מ”המדבר של הממשי”, מהפנים אל מול פנים הגולמי ביותר
מהמקור. “המדבר של הממשי” זה בדיוק מה שקרה פה. הכשל שלנו, שגם אנחנו, תראי באיזה מהירות אנחנו ניגשים להמשיג את זה במונחים של לקאן וזי’זק. כלואים ומעריצים את העולם מושגים הזה שלנו, ועדיין לא מסוגלים פשוט להגיד, משהו אחר קרה פה שהוא לא בתיאוריות שלנו. אין לנו דרך להסביר את זה בתיאוריה שלנו, אין. וזה היהירות
זהו, מאזינים ומאזינות יקרים, לא נחפור יותר מדי, זה משהו להרהר בו, בעודנו גוררים רגליים במדבר של הממשי. ברגע שארגיש שזה קצת יותר נכון, אני אמשיך להעלות את הפרקים הבאים כסדרם. בינתיים, שמרו על עצמכםן ועל רוחכםן, ובמדבר של הממשי חפשו צל ושתו מים. להשתמע
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:קריאה להרחבה
זי’ז’ק, ס. (2008). ברוכים הבאים למדבר של הממשי: חמש מאסות על ה11 בספטמבר וארועים סמוכים. תרגום: רינה מרקס. תל אביב: רסלינג
Ellul, J. (1964). The technological society. (J. Wilkinson, Trans.) New York: Vintage Books.
Heidegger, M. (1977). The question concerning technology, and other essays. (W. Lovitt, Trans.) New York: Harper & Row.
Dr. Carmel Vaisman 
2 thoughts on “בונוס: הקונספציה הטכנולוגית והמדבר של הממשי עם פרופ’ יוחאי עתריה”