פרק 47. לבלוע את הגלולה האדומה של האלט-רייט עם ד”ר לירם שטנצלר קובלנץ

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

אלט רייט, הימין האלטרנטיבי, הם רוצים להפוך את ה”נורמיז”, את מי שהיום הוא בלו פיל (גלולה כחולה) כביכול, לרד פיל (גלולה אדומה). זה התהליך, רד פילינג
to red pill them

ד”ר לירם שטנצלר קובלנץ

לפני הכל – הודעה משמחת: יש לנו הזדמנות להיפגש! לכבוד שנתיים לפודקאסט וההזדמנות השנייה לחיים שקיבלתי, פרק 50 של הפודקאסט יהיה אירוע מיוחד עם כמה אורחים, חלק חדשים וחלק חוזרים, שיוקלט בלייב עם קהל בבר גיורא בתל אביב, וזה יקרה ב9 ביוני (2022, למי ששומעים את הפרק הזה בעתיד הרחוק, פספסתם). זה יוצא יום חמישי בערב, הכניסה חינם אבל צריך להירשם מראש, אז עקבו אחרי ההודעות בסושיאל של הפודקאסט, יש כבר טופס הרשמה, ופרטים נוספים בקרוב. בינתיים, אנחנו היום בפרק 47, בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון והעצמאות, ובשנה שעברה בזמנים הללו דיברנו גם על השמרנות החדשה עם גדי טאוב, גם על קיו-אנון עם אדם קלין אורון, וגם על מלחמות העתיד עם לירן ענתבי. אז היום, כאיזשהו חיבור בין כל הדברים הללו, אנחנו צוללים לעולם של האלט רייט, הימין האלטרנטיבי הגלובלי, עם ד”ר לירם שטנצלר קובלנץ מאוניברסיטת רייכמן

חוקרת בכירה במכון למדיניות נגד טרור וראש דסק ימין קיצוני גלובלי

לירם כתבה את הדוקטורט שלה על האתיקה של סיכולים ממוקדים, היא חקרה מגמות של התאסלמות מודרנית ומה גורם לאנשים נורמטיביים להפוך למחבלים

וקצת לפני שהקורונה פרצה, התחלתי להסתכל על הימין הקיצוני הגלובלי. התחלתי להבין שיש את היכולת להסתכל עליהם ברשתות החברתיות באופן מוצפן ובאופן לא מוצפן, וזה הפך להיות תחום העיסוק העיקרי שלי

אבל רגע, אני רוצה להחזיר אתכםן אחורה קצת, כדי לשים את כל זה בהקשר של חקר תרבות הרשת


כרמל: כציבור, שמענו לראשונה על האלט רייט האמריקני על רקע מסע הבחירות של טראמפ. אנשים לא הבינו מאיפה הכח החדש הזה צץ בדיוק, ואיך זה שבכלל יש לו כל כך הרבה כח. זה היה מעין קלף פרוע, שתפס את כולם בהפתעה מוחלטת. את כולם חוץ ממי שחקרו תרבויות אינטרנט. מי שישבו על פורומים כמו פורצ’אן עוד מהניינטיז, והכירו את תרבות הממים, ראו את הרדיקליזציה הזו כבר מזמן, הבחינו בסמל הקומיקס התמים של פפה הצפרדע, מתגלגל בהדרגה למם בוטה, סרקסטי, ומיליטנטי יותר, ככל שנערי פורצ’אן מגלים שטראמפ מייצג את הערכים החתרניים שלהם. למעשה, כבר מ2010 אפשר היה לראות את הקשר בין להיות טרול צעיר שחי במרתף הבית של הוריו, לבין להחזיק באידאולוגיות שנאה קיצוניות ואנטי ממסדיות. שנתיים לפני טראמפ כבר התחלנו לראות גם את היכולות שלהם כקבוצה, לפגוע בנוכחות הרשת, ודרכה גם בקריירות, של אנשים אמיתיים, בעיקר נשים, אגב. פרשיית גיימרגייט ב2014, ההתקפה הרשתית מאורגנת על עיתונאיות ומפתחות של משחקי מחשב, הייתה מיילסטון משמעותי בסיפור הזה

למעשה, יש משהו שחשוב להבין על טרולים ברשת, עוד לפני שנחזור ללירם בנקודת החיבור שלהם עם הימין הקיצוני. האנתרופולוגית גבריאלה קולמן, שכתבה על תרבות ההאקרים המוקדמת ועל קבוצת אנונימוס שצמחה בדיוק מאותו פורום פורצ’אן, טענה שטרולים אינטרנטיים רואים את עצמם כממשיכיהם של ההאקרים המקוריים, והמגינים של האתוס המקורי של האינטרנט. כלומר, טרולינג זו בעצם מחאה על ההשתנות וההתמסחרות של הרשת כשהיא הפכה למיינסטרים. בעיני זו ראיה קצת חיובית מדי של מצב שבו יש קבוצה של אנשים, שחושבת שהאינטרנט שייך לה, וכל קהלי המיינסטרים האלה (שזה אתםן) שלא באמת מבינים בטכנולוגיה, אבל כן חיים את התרבות שלהם ברשת, בעצם הם פולשים, שגילו את המחבוא הסודי שלנו, והם באים להרוס לנו את הקסם שבו. אז טרולינג מאז ומעולם היה אקט של אלימות מילולית שמשולבת בהומור שנועד לזעזע, כי המטרה מלכתחילה היא ללגלג על חוסר הידע של ההמונים, להראות להם שיש פה תת תרבות שהם לא מבינים את השפה שלה, ועדיף שהם יברחו. זה היה ככה עוד מראשית הניינטיז, וזה כמעט תמיד הופנה בעיקר כלפי קבוצות של נשים, כי הן מייצגות את המיינסטרים ה”ניובי”, הטירוניות האלה. הלגלוג הזה פשוט הלך והקצין, והפך להתלהמויות המוניות של אלימות מילולית, איומים אישיים, וכל מה שאנחנו מכירים היום

חוקרת הטרולים ויטני פיליפס טענה, שהטרולים של פעם היו יותר אידאליסטים, וזאת הייתה תת תרבות, אבל הטרולינג כיום הוא באמת בעייתי, זה סוג של פריבלגיה שאיבדה את זה לגמרי, ובעיניה זה לא מנותק מתרבות מדיה מיינסטרימית יותר, שמעודדת ומרוויחה מדרמות כמו ביוש בטלוויזיה, פרובוקציות קיצוניות, והצגת נבלים כגיבורים. בנקודה מסוימת, הטרולים באמת כנראה השלימו עם זה שהם איבדו את האינטרנט למיינסטרים, והתכנסו לזירה של הגיימינג. אז על הרקע הזה בדיוק מתרחשת גיימרגייט ב2014, כתגובה לתחושה שגם לכאן הגיעו הפמיניסטיות, להרוס לנו את משחקי היריות, ולתייג אותנו כתרבות גברית רעילה. אז אנחנו מדברים הרבה על האינטרנט כתת תרבות שולית של שנות השמונים, שהפכה תוך 15 שנה לתרבות המיינסטרים של כולנו, אבל אנחנו מדברים פחות על כך, שיוצרי התת תרבות הזו לא בהכרח אהבו את הניכוס התרבותי הזה ונלחמו חזרה. מבחינתם, הם לא גברי אלפא, זו מלחמת התגוננות של החלש, מפני המיינסטרים שכל הזמן פולש לו לטריטוריה, למרות המחסומים הטכניים והתרבותיים שהם מנסים להציב. מהתחושה הקורבנית הזו נולדת בהדרגה, אצל חלק מאותם גברים צעירים (זה ממש לא כולם!), אידאולוגיה רדיקלית יותר, שמתחברת לזרמים אחרים שרוחשים במקביל ברשת ומחוצה לה

לירם: עברנו בעצם מהעידן של בלי אינטרנט, לעידן האינטרנט של שנות ה90. למשל, הלוח הראשון שהוקם היה סטורמפרונט. פעם ראשונה שפעילי עליונות לבנה יכלו לבטא את עצמם, וליצור שיח עם פעילים אחרים ברחבי העולם. נכון לשנת 2015, מעריכים שהיו כ300 אלף אנשים באתר הזה. ריצ’ארד ספנסר זה האדם שבא די מאפס וטבע את המונח אלט רייט, הימין האלטרנטיבי, עמד בראש התנועה הזאת ורצה לצקת תכנים אחרים, לבוא ולחדור מתוך המיינסטרים, לעשות את המהפכה הזאת מבפנים. אז הוא בעצם ארז את כל המוטיבים הישנים של העליונות הלבנה לטרמינולוגיה שהיא אחרת, לשפה חדשה. איך אני אהפוך לחלק מהמיינסטרים? אני אשתמש במונחים שהם קצת שונים. אני לא אדבר על גזע לבן, אולי אני אדבר על מורשת. אני לא אלבש מדים, אני אלבש חליפה. זאת אומרת, אם פעם אפשר היה לראות את הסקינהדס, האנשים הקירחים עם הקעקועים ועם צלבי הקרס, האלט רייט באו ואמרו, אנחנו רוצים את אותם דברים מבחינה אידאולוגית, אבל נעטוף את זה בצורה אחרת שתיכנס לנו למיינסטרים, לרוץ דרך הפלטפורמה הרפובליקנית ולנסות להיבחר לתפקידים. אבל באחד הכנסים שלו היה שם מישהו שבאמת הצדיע, ואז ההצדעה הזו גרמה להבין שיש כאן בעיה. עד כדי כך, אגב, שיש קבוצה שלמה שלא ראתה את עצמה כפעילי עליונות לבנה, אלא הם פשוט הזדהו עם הרבה מאד מהדברים, והם קראו לעצמם “אלט לייט”, הם ממש התפצלו מתוך הקבוצה הזאת

כרמל: “אלט לייט” היו הקולות השמרניים ה”מאגניבים” שצמחו מתוך הרשת, ויצאו בפומבי נגד ההגמוניה של הפוליטיקלי קורקט. אנשים כמו מיילו יאנופולוס, שהתפרסם סביב גיימרגייט, בפרובוקציות נגד פמיניזם, שהתרחבו מאוחר יותר גם לנגד שחורים וטרנסים, או גאווין מקאינס, אחד ממייסדי אתר ווייס, שכתב חיבור משפיע על כך שטרנספוביה זה דבר טבעי לגמרי. הרגעים הללו והדמויות הללו ב2014, לוכדים בעיני החוקרת אנג’לה נגל, את מרקם החיבור בין תרבות הממים והטרולים של פורצ’אן לשיח של האלט-רייט. נגל פרסמה ב2017 את הספר המאלף “קיל אול נורמיז” (להרוג את כל הנורמלים), שזה ציטוט רווח מפורצ’אן. הנורמיז הם האנשים הנורמליים, כמוכםן, אלו שלא באמת מבינים את תרבויות האינטרנטיות העמוקות. נגל מבקרת את החוקרות קולמן ופיליפס שהזכרנו קודם, שהן ראו בטרולים תת תרבות לא מזיקה והגנו עליהם. אבל הפואנטה היא שאף אחד לא באמת חשב שיש לכל הדבר הזה איזושהי השפעה מחוץ לזירות התרבותיות שקשורות לרשת. למעשה, נראה שנערי פורצ’אן עצמם הופתעו מהכח הפוליטי שהם גילו שיש בידיהם, כשטרול כמותם נבחר לנשיאות ארה”ב, ופתאום כולם טענו שזה בעיקר בזכותם, ולא בזכות בסיס הבוחרים הרפובליקני המסורתי. הם רק ישבו בבית מול סרטים כמו מועדון קרב, וסדרות כמו מיסטר רובוט, וחלמו על צבאות של טרולים אנונימיים שישנו את הסדר החברתי, והם עצמם לא קלטו מתי בדיוק נחצה הגבול בין הדמיון למציאות הפוליטית. לירם מגיעה מהצד הזה של המציאות הפוליטית וחקר הטרור, אבל כשהיא מנטרת את הקבוצות הללו ברשת, היא נאלצת לנטוש את עולם ה”נורמי” שלה, ולצלול לשפה ועולם דימויים אחר לגמרי, שנובע מהחיבור השורשי של האלט רייט לתת תרבויות הרשת

לירם: הצורה שהם כותבים היא צורה שאם את תכנסי עכשיו ותסתכלי על פוסט, את לא תביני אותו. יש להם סלנגים מסוימים. למשל, ליהודים יכולים לקרוא קייקס או מרצ’נטס (סוחרים), ואז אם, למשל, הם יגידו קתדרלות של סוחרים, אנחנו נבין שמדובר על בתי כנסת. הם משתמשים הרבה מאד בז’רגון מתוך משחקי וידיאו. למשל, הם ידברו על דיימונדס (יהלומים), אנחנו מבינים שזה הרוגים. או מישהו ידבר על איזשהו מבצע בנייט מוד במיינקראפט, הכוונה היא שהבנאדם רוצה לעשות איזשהו פיגוע בלילה. נורמי מבחינתם זה האנשים הנורמליים, האנשים שהם הבלו פיל (גלולה כחולה). זאת אומרת, הם שואבים מהמטריקס את המטאפורה של הגלולה הכחולה והאדומה, ואז הגלולה האדומה זה האנשים שכבר מכירים את העולם, שפיתחו את התובנות, שפתחו את העיניים, לעומת הגלולה הכחולה, אותם אנשים שעוד לא מבינים את העולם. והם מבחינתם רוצים להפוך את כולם לרד פיל (גלולה אדומה), הסלנג שלהם זה “טו רד פיל”, ה”רד-פילינג” זה מה שהם רוצים לעשות. ואז הם התחילו להשתמש גם במדיה החברתית אבל החברות האלה שמות יותר דגש על לצנזר דברים, יש הרבה יותר רגולציה. ברגע שנחסמים חשבונות, התחילו לקום פלטפורמות אלטרנטיביות – אנחנו קוראים לזה אלט טק, טכנולוגיה אלטרנטיבית, כמו שיש לנו את האלט רייט, על אותו משקל – ואז התחלנו לראות את הגייב, ואת פארלר, את וי.קיי שהוא אלטרנטיבה לפייסבוק, כביכול לוח רוסי, אבל הרבה מאד אמריקאים, יש שם הרבה מאד תשדורת באנגלית. וחוץ מזה, כמובן, את השימוש בטלגרם או בדיסקורד, את הלוחות המוצפנים, והרבה מאד בתוך הדארק נט. זאת אומרת, יש להם אינספור דרכים לדבר ביניהם

כרמל: שנאה לאחר, על כל גווניה, היא לא תופעה חדשה. מה שאנחנו רוצות לזקק בפרק הזה, זה את החלק של האלט ברייט, כלומר מה חדש ואלטרנטיבי שם ביחס לימין הישן והמוכר? רובד אחד של החידוש הוא ברמה האידאולוגית. אנג’לה נגל טוענת, ששורשיו של האלט רייט הגלובלי הם בימין החדש של שנות השישים בצרפת, אותה תנועה שמביאה לנו כיום את לה-פן. אז אותה צרפת שהביאה לנו את ערכי השוויון, הביאה לנו גם את הבקקלאש שלו. השוני המרכזי בין הימין החדש לישן באירופה הוא דתי. הימין החדש מוגדר במפורש כתנועה פאגאנית, שכחלק מהערגה שלה לעבר הקלאסי, היא מעודדת חיבור לדתות הפגאניות האבודות של אירופה. לטענתם, כל השוויון הזה שהביא לנו את עיוותי השמאל הליברלי כיום, התחיל מהערכים של ישו. אז אמנם לאלט רייט האמריקני יש קשרים יותר מורכבים עם הימין הרגיל, אבל גם שם יש איזשהו ניסיון להתנתק מהמוסר הנוצרי. ההקשרים הללו מניבים הצטלבויות זהות מעניינות בטיפוסים צבעוניים כמו ג’ייק אנג’לי, הבחור עם הקרניים מהפריצה לקפיטול, שהוא, בין השאר, גם שאמאן וגם גיימר. רובד אחר שמגדיר את האלט שברייט הוא אימוץ הכלים ההיסטוריים של השמאל. אנטוניו גרמשי, המרכסיסט האיטלקי שהמציא את תאוריית ההגמוניה, טען שמהפכנים לא ישנו את העולם עד שהם ישנו את התרבות הפופולרית. זה מה שבדיוק האלט רייט עשו ברשת. הומור ואירוניה הם הרי כלים פוליטיים לחתרנות ששימשו את השמאל באופן היסטורי. ואולי הכי מעניין, זה האימוץ של שיח הזהויות של השמאל, שמצד אחד האלט רייט תוקף אותו, ומצד שני הם מנכסים אותו כדי להגן על הגבר הלבן כזהות בסכנת הכחדה

לירם: למשל, על בסיס “חיי שחורים חשובים” יש את חיי לבנים חשובים

כרמל: גם בהקשר לאינטרנט אפשר לחשוב על זה, שהשמאל ציפה מהאינטרנט לממש אוטופיה של שוויון, ובפועל מה שיצא מזה זה… פורצ’אן. ואכן, ממד חשוב של החדש והאלטרנטיבי בימין הזה, קשור ישירות לתכונות של המדיה הדיגיטלית

לירם: אם היינו רגילים לראות את הקקק והארגונים המסורתיים האלה, מהרגע שהתחיל האינטרנט הבינו שיש דרך אחרת לעשות הכל. הם עושים את מה שטבע אחד מהוגי הדעות שלהם, לואיס בים, עוד בשנות השבעים. הוא היה פעיל של הקקק והוא כתב את מה שנקרא “מחתרת ללא הנהגה”. הוא אומר, אנחנו יותר לא צריכים מנהיגות היררכית, קל יותר לגלות מה אנחנו מדברים בינינו, האפביאיי יכולים להסתנן ולראות ואז קל לעצור אותנו. אז עדיף שנעשה תאים קטנים, בין 3 ל6 אנשים, כל תא יהיה מבוזר, רק האנשים באותו תא יחליטו על המבצע שלהם, מה הם רוצים לעשות ועם מי הם מתקשרים. החזון הוא אותו חזון, להפוך את כל המדינה ללבנה. אבל רק התא עצמו יודע מה הולך לקרות, או כמובן האינדיבידואל, אותו מפגע בודד שרק הוא יודע מה הוא הולך לעשות. כשאנחנו מקבילים את זה לאסלאם הרדיקלי, זה לא שונה

אפשר לחשוב על המבנה החדש הזה כמשהו שהם למדו מהאינטרנט, מארגונים כמו אנונימוס שגם להם אין מרכז ולא מתקיים שם קשר בין כל החברים, ויש איזושהי עמימות לגבי כמה אנשים יש בארגון הזה ומי בדיוק שייך, הדבר היחיד שמחבר זה אידאולוגיה זהה, אבל באלט רייט גם זה מגוון יותר

אחת הבעיות היא שאנחנו לא יודעים מה הכמויות. למשל, אם אנחנו רואים איזשהו ערוץ טלגרם, אפשר לדעת את כמות העוקבים. מצד שני, צריך לקחת בחשבון שכמו שאנחנו רואים את הערוץ, יש עוד אנשים, עיתונאים, ואנשי ממשל, שנמצאים בפנים, ואתה לא יודע באמת את הכמויות. אנחנו כן יכולים להגיד שזה נמצא כמעט בכל מקום בעולם, פשוט בצורות שונות. זאת אומרת, בארה”ב אנחנו פחות יכולים לראות מפלגות של ימין קיצוני, אבל זה בגלל צורת הממשל שלא מאפשרת התארגנויות קטנות. באירופה, למשל, אנחנו רואים שיש לא רק ארגונים ופעילי ימין קיצוני אינדיבידואלים, אלא פתאום אנחנו רואים גם את המפלגות של הימין הקיצוני. אז אנחנו מדברים על ארה”ב ועל אירופה, ואנחנו מדברים על קנדה, ועל דרום אפריקה, ואנחנו מאד מדברים על אוסטרליה. כי בניגוד לאסלאם רדיקלי שיש לו סוג מסוים של אידאולוגיה, פה אנחנו מדברים על כל כך הרבה אידאולוגיות

זאת אומרת, זה שנאה לאחר, כשכל אידאולוגיה רואה ומגדירה את האחר בתור משהו שונה. אחד שונא נשים, אחד שונא יהודים, אחד שונא שחורים, ומישהו אחר בכלל לא רוצה לשלם מיסים, כל אחד נגד משהו אחר. ארגוני עליונות לבנה הם כמובן מה שרוב האנשים מכירים. בתוכם יש זרם שהוא אפילו עוד יותר מהפכני שנקרא אקסלריישיוניסטים (המאיצים). הזאבים הבודדים שעשו את הפיגועים הענקיים, בקרייסט צ’רץ’ בניו זילנד, אנדריאס ברייביק בנורבגיה, אלה שעושים את הפיגועים הגדולים, הם שייכים לזרם הזה, שפשוט רוצה לראות את “המלחמה הקדושה” כדי להרוס את החברה שהם רואים כמקולקלת. זאת חברה שמאמינה בגלובליזם, בפלורליזם, מגוון דיעות, מהגרים… הם לא רוצים את כל זה, הם רוצים להרוס את החברה הזאת ולהקים חברה אוטופית. ה”מאיצים” אומרים, ממילא הולך לקרות משהו, אנחנו כבר רוצים שזה יקרה, הם קוראים לזה “היום של החבל”, אנחנו רוצים שהיום הזה יגיע, אנחנו רוצים להאיץ את מלחמת הגזע, נעשה את הכל כדי להאיץ אותו

תזת ההאצה קשורה לאידאולוגיה מרתקת שזכתה לכינוי נאורות אפלה, שגם היא מגיעה מהשמאל, ושורשיה בחקר תרבות האינטרנט, ואני מקווה להקדיש לה פרק משלה בהמשך. אבל כרגע נסתפק בהסבר הפשוט שהמאמינים ברעיון הזה פשוט רוצים להקצין ולהאיץ תהליכים קיימים בחברה, באופן שימוטט את המבנים הקיימים, ואז תהיה שם הזדמנות ליצירת אוטופיה חדשה, כפי שהם מדמיינים אותה. הרצון הזה להביא את הכאוס, יוצר לפעמים עמדות מסקרנות ואבסורדיות כלפי אירועים אקטואליים

הקורונה ממש מונפה לצרכיהם. גם ללכת ברחוב ולהשתעל על אנשים כדי להדביק אותם. אפילו היתה להם מעין תוכנית קונספירטיבית להקפיא מישהו חולה, והוא מקפיא את החיידקים האלה, ועושים אתם אחר כך סוג של לוחמה ביולוגית. וגם מהרגע שהתחילו לחסן – זו ממש תיאורית קונספירציה שלמה – הם באים ואומרים שזה פוגע בפוריות של האישה, והם בטוחים שזה נועד לפגוע במיוחד בפוריות של אישה לבנה, כדי שהגזע הלבן יילך ויפחת. אז הם פתחו קמפיין שלם סביב זה, עם האשתג #חסנואתהשחורים, תעזבו אותנו בשקט ותחסנו רק את השחורים. מבחינתם, מה שקרה בדרא”פ זו תופעה נוראית, כי קודם הלבנים שלטו, ועכשיו פתאום השחורים שולטים, ומבחינתם זה תקדים. גם הרבה פעמים מתפרסמים סקרים דמוגרפיים, שבעוד איקס שנים באמת הלבן יכול להפוך למיעוט, אז הם רואים את זה כמשהו שמצדיק את הפעולות שלהם

ראינו את הנסיגה של ארה”ב מאפגניסטן. לכאורה, אסלאם רדיקלי וימין קיצוני זה ממש לא משהו שאת יכולה להגיד שהולך ביחד, אבל פתאום היתה תופעה נורא מעניינת, והתחלנו לראות הרבה פוסטים שמדברים בשבחו של הטאליבן, ואמרנו, רגע מה קורה כאן בעצם, איך יכול להיות? ואז ראינו שכל קבוצה אידאולוגית תומכת בטאליבן מהסיבות שלה. למשל, ה”אינסלים“, אלה ששונאים את הנשים, באו ואמרו, תסתכלו, שם הם מכריחים את הנשים לחיות תחת חוקי השריעה, הנשים ילכו עם כיסוי ראש, אסור להן לשים לק, הן לא ילכו לבית הספר, ישימו אותן מחדש בשוליים של החברה, זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אפילו ראינו סקר שהם פרסמו בלוח שלהם (זה לוח רק של אינסלים, כמובן): האם אתם מעדיפים לחיות במדינה מערבית או במדינה תחת חוקי השריעה? רובם העדיפו לחיות תחת חוקי השריעה, אבל הנשים יהיו בדיוק כביכול במקום שמגיע להן בחברה. פעילי העליונות הלבנה אומרים, תסתכלו, רק להם יש את האומץ, רק הם באו ועשו את המהפכה הזאת שאנחנו כל כך רוצים. הם תבעו לעצמם מחדש את המולדת שלהם, גם אנחנו רוצים לתבוע לעצמנו מחדש את המולדת שלנו. מי שהוא אנטי ממשלתי בא ואומר, תסתכלו, הם הולכים עם רובים, גם אנחנו רוצים רוצים להיות עם רובים. הם לא משלמים מיסים, גם אנחנו לא רוצים לשלם מיסים. ואז, התופעה המדאיגה, שהתחלנו לראות ממש האשתגים שאומרים “וואן טים” (צוות אחד). זאת אומרת, אנחנו רוצים להיות כמוהם, רוצים להיות איתם. ואז נשאלת השאלה, האם הם באמת ילכו וילמדו מהטכניקות שלהם. הם אומרים, אנחנו היינו רוצים לייצא את המהפכה שלהם, כמו שהם עשו, לכל מקום אחר, כמהפכה לבנה, למשל

תודה לדניאל טיילר פונקי ז”ל, על השיר מה אנחנו נלחמים

אז האינטרנט לא רק מחליף עבור התנועות הללו את התשתית הארגונית המסורתית, זה גם המקום שבו ה”נורמיז” חיים. ולכן, כשהם מנסים להזיק, יש נזילות בין מרחבי הרשת למרחבים הפיזיים שבהם הפעילות מתקיימת

הם משתמשים בזה לצורך מימון, הם משתמשים בזה לצורך התקפות. ההתקפה יכולה להיות בתוך מרחב הסייבר, והיא יכולה לשמש לצורך דיבור על התקפה מחוץ למרחב הסייבר. אנחנו מדברים, למשל, על דוקסינג, שנותנים פרטים של בנאדם ורוצים, כביכול, לצוד אותו. עכשיו, הם לא אומרים בדיוק מה לעשות לאותו בנאדם. הנה, אם למשל, ראינו דוקסינג, וראינו שנותנים פרטים של מישהו, ויומיים אחרי זה, נשרף לו הבית. זה יכול להיות צרוף מקרים, ואפשר להגיד, כן, מישהו עשה מעשה. ראינו המון בקורונה, משהו שהם קוראים לו “זום בומבינג”. ברגע שבית כנסת או מרכז קהילתי יהודי, מקיים איזשהו סשן של זום ויש את הסיסמא להיכנס, הם נכנסים עם צלבי קרס, והם מפריעים באמצע, וצריך לסגור את הסשן. הרבה פעמים הם מדברים על דברים שהם רוצים לעשות בעולם האמיתי. ביום כזה וכזה, בשעה כזו וכזו, אנחנו רוצים להוציא פעולת מחאה משותפת, להוציא מצעד משותף. ובאמת אנחנו יכולים לראות אחר כך מדברים שהם העלו בטלגרם ובמקומות נוספים, שזה קרה

אבל הדבר המשפיע והמעניין ביותר לדעת לירם, מתרחש ברמה של ההפצה, איפה שהתכונות של המדיה הדיגיטלית מהוות חממה לרדיקליזציה. יש כמובן את הרמה הטכנית, שאני אכנה גזלייטינג אלגוריתמי. אם במקרה נתקלתםן בסרטון עם מסרי אלט רייט ביוטיוב או בטיקטוק, וצפיתםן באחד או שניים כאלה, הלך עליכםן. האלגוריתם יפיל אתכםן למחילת ארנב, ולא יפסיק להראות לכםן דברים דומים, עד שתחושת המציאות שלכםן תשתנה, ותוך שעתיים תהיו בטוחות שהעולם שטוח, או לפחות, שהיטלר צדק

ואז באמת אותם אנשים שאולי מחפשים משמעות, מחפשים משהו… אנחנו שומעים הרבה פודקאסטים, או רואים סרטונים, על אותם ח’ברה צעירים שאומרים, אף פעם לא יותר מדי אהבנו יהודים, לא הבנו למה אנחנו לא אוהבים את היהודים, ופתאום שמענו בעצמנו פודקאסט, או שמענו דבר, שמסביר לנו למה אנחנו לא צריכים לאהוב אותם, וירד לנו האסימון. למשל, קראתי פוסט של בנאדם שאומר, אני תמיד הייתי “נורמי”, הייתי בלו פיל (גלולה כחולה), אני לא הבנתי את העולם, אני חשבתי שמלחמת העולם השנייה הייתה דבר רע, חשבתי שאדולף היטלר היה דבר רע, ופתאום נחשפתי לאיזשהו סרטון, וראיתי את הסרטון מנקודת המבט של היטלר, ואז, הוא אומר, זה פתח לי את העיניים, ולנוחותכם, אני מצרף כאן את הסרטון הזה. והסרטון הזה הולך וממשיך להיות מופץ

אבל לצד זה, מתקיימת רדיקליזציה אנושית, מתוכננת ומכוונת, שאחריה לירם עוקבת

עכשיו אנחנו בדיוק רואים וכותבים מאמר על כל הנושא הזה של גיימינג, איך דרך הפלטפורמות האלה, ילד (אני קוראת לזה ילד, זה נער בין 14-15), יכול לבוא, ולא יחשוב שהוא נכנס למשחק של ימין קיצוני. בעצם זה יהיה יריות באיש שחור ברחוב או ביהודי ברחוב, ופתאום דרך זה, הוא גם יכול לשמוע מישהו שמדבר ומספר לו על מה הולך לקרות בעולם. ודרך זה הם אפילו אוספים תרומות, כי הם יכולים להגיד לנער הזה, אם תשלם אפילו מעט כסף, 3-4 דולר, ניתן לך מנוי כזה או נעשה דבר אחר. עכשיו, זה לא נגמר בזה. הנטייה היא לקחת איזשהו אירוע שקורה ולמנף אותו, כמו שלמשל, דיברתי על הקורונה. מהרגע שהתחילו לחסן, הם רצו להיעזר – וממש אפשר לראות אותם כותבים ומדברים – בכל התנועה הזאת של מתנגדי חיסונים, ולבוא ולהפוך אותם לרדיקליים יותר. הם אומרים, הנה, זה בדיוק הזמן, הם לא אוהבים את הממשלה, הם נלחמים נגד הממשלה, אנחנו נראה להם כמה הממשל הזה הוא לא טוב, כמה הוא פועל נגדם, כמה הוא מדכא אותם, כמה הוא לא בסדר כי הוא לוקח מהם את הזכויות שלהם. נחדור ללוחות שלהם ולמדיה החברתית, ונשכנע אותם שרק הדרך שלנו היא הדרך הנכונה. או שהם הולכים, למשל, למחאות, יש שם הרבה תקשורת, ואז הם כבר יניפו גם שלטים שלהם תוך כדי

ראינו את זה, למשל, גם אחרי ה6.1.22. טראמפ הפסיד בבחירות, והאוהדים שלו ניסו למנף וכן להביא אותו לבית הלבן, וזה לא הצליח. דווקא פעילי הלאומנות הלבנה הרדיקליים יותר, ראו את זה בתור מצב שבו הפעילים האלה מאד פגיעים, הם מאמינים שהבחירות נגנבו, שמשהו שם היה מושחת. ואז פשוט ראינו פוסטים ברשתות החברתיות שאמרו, תתחילו לכתוב בדפים של אוהדי טראמפ סיסמאות כמו, איזו מדינה לא טובה, תסתכלו איך הפסדנו, ודרך זה להתחיל להעביר אותם רדיקליזציה, שיהפכו ממש להיות פעילי עליונות לבנה. והם גם הסבירו איך עושים את זה: אל תפרסמו תמונות של היטלר, אל תפרסמו ממים נורא אנטישמיים, תעשו את זה בצורה שתהיה יותר רכה, ורק אז לאט לאט, אחרי שאנשים יתחילו להשתכנע מה קורה, ושרק אנחנו יכולים להיות הפתרון ולעזור להם, תתחילו באמת להקצין עוד יותר. כי אותם פעילי לאומנות, למשל, המאיצים, אלו שמאמינים בלעזור לקדם את מלחמת הגזע, אומרים, בואו תגידו שהצבעה לא תעזור, זאת אומרת, בחירות לא יעזרו. תגידו לאותם פעילים, אתם רואים, היו בחירות, הבחירות מושחתות, הן נתפרו, הן לא באמת משהו שעזר. תהיו איתנו, אנחנו יודעים איך להביא את זה, אנחנו יודעים איך לייצר את השינוי

כרמל: הספר “קיל אול נורמיז” של אנג’לה נגלה, בעצם מספר את סיפור הרדיקליזציה של חלק מהטרולים והממיסטים לאנשי אלט רייט. נגל מתארת את ההומור בפורצ’אן הולך ומשחיר, עד שהוא פוגש באידאולוגיות של שנאה ברצינות. היא מתארת את המקומות שבהם חלק מהנערים, שנותרו בתולים אבל חשופים ברשת לפורנו קיצוני, מתעלים את התסכול שלהם על הפער הזה, לכדי כעס אלים כלפי המין הנשי. זה מה שנקרא אינסלים, ראשי תיבות באנגלית של בתולים בעל כורחם. אני מאד ממליצה לראות גם את סרט הדוקו “פילס גוד מאן“, שמספר את גלגוליו של דימוי פפה הצפרדע, ומדגים בצורה מאד מדויקת את התהליכים הללו, ואיך הם התרחשו בפורצ’אן. אבל, כאמור, לירם רואה שלא תמיד מדובר בתהליכי התדרדרות והקצנה “טבעיים”, אלא במהלכים מחושבים ומתוכננים. אחת מצורות הרדיקליזציה ברשת כיום, עוברת גם דרך משפיענים

לירם: יש, למשל, איזשהו בחור, שמכנה את עצמו “ג’יפסי קרוסיידר“, יש לו הרבה מאד עוקבים, והוא אומר להם ביום הזה והזה, בשעה הזו והזו, תתחילו ב”רייד” (פשיטה) על אדם או ארגון מסוים – זה יכול להיות ארגון יהודי, ארגון אנטיפה (אנטי פאשיזם), או חיי שחורים חשובים – תפציצו את הפיד שלהם בהודעות נאצה, עד כדי כך שהם אפילו יצטרכו לסגור את החשבון שלהם, ותיידעו אותי חזרה שאכן עשיתם את זה. אז הוא יודע בדיוק מי עשה את זה. ואז אותם עוקבים שלו, אומרים לעוקבים שלהם (לכל תומך יש עוקבים משלו), על אותו יום ושעה ומה הם צריכים לעשות, ובעצם זה גדל לשרשרת של כל כך הרבה אנשים. אנחנו רואים את זה בשימוש אפילו באפליקציות שאולי אנשים פחות מכירים אותן, למשל, אומגל, שזה לדבר עם אנשים זרים, אתה לא יודע עם מי תדבר. אז אותו אדם, ג’יפסי למשל, בא ואומר, אני אתלבש או במדים של נאצי, או כמו הג’וקר (והוא מתאפר כמו הג’וקר), הוא גם מפחיד את אותו אדם, וגם מנסה לאט לאט באמצעות דיבורים להוציא ממנו מידע. ראינו בחור שהוא חשב שהוא גם יהודי וגם גיי, והוא ניסה להוציא ממנו את הסנפצ’ט שלו ואת המספר ואת הכל, ואמר לעוקבים שלו תוך כדי וכתב להם, אתם רואים? אתם מקשיבים? תכתבו מהר את הפרטים. והוא דובב את הבחור, ואז הוא אמר להם, אוקיי, תתחילו. זאת אומרת, אתם אמורים להתחיל בפשיטה, והם מדווחים לו

עכשיו, אם אנחנו, למשל, משווים בין אסלאם קיצוני לבין הימין הקיצוני, אנחנו יכולים לראות שמי שמשפיע באסלאם זה המלומדים האלה שהם חכמי דת, אלה שכותבים את הפאתוות. פה, אנחנו רואים אנשים שהם יכולים להיות אפילו פעילים לשעבר של איזשהו ארגון, שכתבו משהו שמאד השפיע על אחרים. אם זה לואיס בים, או ויליאם פירס שכתב את “יומני טרנר“, למשל, משהו אפוקליפטי שדיבר על ארגון שהוא נגד הממשלה, שלוקח מכונית תופת ומציב אותה לפני בנין ממשלתי, ובעצם הורג דרך זה הרבה מאד אנשים. טימותי מקוויי, מי שעשה את הפיגוע באוקלהומה, שביצע את הפיגוע הראשון מבית (הוא נתין אמריקאי וביצע פיגוע בתוך ארה”ב), הוא הושפע מהדבר הזה. ברנטון טרנט, למשל, המפגע מקרייסט צ’רץ’ בניו זילנד בשנת 2019, מאפשר לנו לראות את ההשפעה הגדולה שיש למרחב הסייבר. הוא כתב מניפסט, כמו הרבה פעילי ימין קיצוני שהם מפגעים בודדים. הוא כתב את זה כשאלה-תשובה, הוא בעצם ראיין את עצמו וענה. ובין היתר, הוא שואל את עצמו, למשל, מה השפיע עליך ואיך זה השפיע עליך? אז הוא אומר, השפיע עלי האינטרנט. קראתי הרבה מאד אידאולוגיה באינטרנט. אחר כך הוא אמר שהוא מאד הושפע ממשחקי וידיאו באינטרנט. שוב, אז אנחנו מבינים עד כמה משחקי וידיאו הם משפיעים. והוא ציין שמות של מפגעים בודדים שמאד השפיעו עליו, בין היתר, הוא ציין את אנדריאס ברייוויק, המפגע מנורבגיה. ברייוויק, למשל, כתב מניפסט של למעלה מאלף עמודים, שממש אומר מה האני מאמין שלו, ואומר לאחרים מה לעשות ובמה להאמין. אז בעצם דרכו אנחנו יכולים לראות עד כמה הדבר הזה הוא דבר משפיע. דבר נוסף, יש להם מעין טבלה, סקורבורד, שמציינת את שם המפגע, תאריך הפיגוע, איפה בוצע הפיגוע, כנגד מי בוצע הפיגוע (נשים, שחורים, לטיניים וכו’), כמה אנשים הרג וכמה פצע. והם עושים מעין תחרות, מי שהרג יותר אנשים מטפס לצמרת עד שהוא מגיע למקום הראשון. טימותי מקוויי עשה את הפיגוע הכי גדול, הרג 168 אנשים, והוא ניצב מבחינתם במקום הראשון

כל הסיפור הזה מגיע לשיאו ב6 לינואר 2021. לירם טוענת שאירוע הפריצה לקפיטול שארע ביום הזה, נתפס בעצם כברבור שחור, זה היה ה11.9 של האלט רייט. אבל בפועל זה היה יותר כמו מלחמת יום הכיפורים שלנו. הכתובת הרי הייתה על הקיר (של פורצ’אן) מזמן, אבל ה”נורמיז” כנראה סרבו להאמין למה שכתוב בה

עד יוני 2021, לארה”ב לא הייתה אסטרטגיה כתובה להתמודדות עם טרור מבית. ממשל ביידן לראשונה פרסם אסטרטגיה שאומרת שיש צורך להתמודד עם מה שנקרא טרור מבית. ככל הנראה, האבחנה הזאת הגיעה בגלל ה6.1, רק אז בעצם נפל האסימון, כמו שראינו שהאסימון נופל אחרי אירועי 11.9. היה כאן כנראה סוג של פספוס מודיעיני, כי אנחנו בניטור ראינו את הלוחות, ראינו שהם קוראים אחד לשני לבוא, גם במיליציות שהן יותר מפוזרות. ראינו שהם מאד נענים לציוצים ולקריאות של טראמפ, הם אומרים “קאם טו דאדי”, “קיבלנו הוראות לצעוד”, ממש ראינו את הממים של פפה הצפרדע, כמו שאת אומרת, ככה עם הנשק, מוכן. ואפילו יום לפני שזה קרה, פרסמתי טור דעה שאומר, זה הולך לקרות, משהו הולך להיות, קראתי לזה הקרב על דמותה של ארה”ב, כי הייתה הבנה שדבר כזה עלול לקרות. אבל הם היו שבויים בכזו קונספציה שזה לא יכול להיות, ראינו, אבל בסדר, זה אנשים מהשוליים, זה משהו זניח. ויש שיגידו, אבל לא קרה כלום. הצליחו למנוע, ולא מתו, וכבשנו מחדש והכל בסדר. אבל אני, למשל, באה ואומרת, היה כאן מעשה. המיעוט הזה, כביכול, הבין שיש לו כח. הרבה פעמים עכשיו אנחנו רואים אותם באים ואומרים, אנחנו אולי כן צריכים להתאגד קצת ולהתחיל להיות ביחד. אז יש פה סכנה. ובאמת כנראה שמהרגע של ה-6.1 פתאום אנחנו רואים יותר לוחות שנסגרים, ממשל ביידן פתאום הרבה יותר מדבר על הנושא של הנשקים, אולי צריך להגביל את כל הנושא של הנשק בארה”ב. ולמשל, עכשיו אנחנו הרבה יותר רואים אותם מדברים על הדפסה של נשק בתלת ממד

מאז הפריצה לקפיטול עברה כמעט שנה וחצי. אני מבקשת מלירם, לסיכום, להעריך איפה הדברים עומדים כרגע, ולאן זה הולך בעתיד הקרוב

אם בעבר היינו בריכוזיות מאד גדולה, ואז עברנו לביזוריות מאד גדולה של הימין הקיצוני, למפגעים הבודדים וכו’, עכשיו לאט לאט דווקא אנחנו מתחילים לראות שלב של בין לבין, ובעיקר מאז ה6.1 יש את ההבנה שחבירה ביחד זה כח, שכן אנחנו רוצים לחלוק במודיעין, ובידיעות, ובאסטרטגיות משותפות, מפעם לפעם. אנחנו רואים יותר את האנשים שמקימים ערוץ טלגרם, והם לא מנהיגים בארגון, אבל גם מודרייטור של ערוץ טלגרם הוא מישהו מאד נחשב בחברה. עוד אני חושבת, שלאט לאט יהיה קצת יותר קשה לנטר אותם. זאת אומרת, אני מאמינה שזה איזשהו חלון זמן שעוד יש לנו, כמו שפעם אפשר היה לראות הרבה יותר את האסלאם הקיצוני ברשתות החברתיות ועכשיו קשה מאד, גם פה אנחנו רואים לאט לאט, שאבטחת המידע נהיית הרבה יותר טובה. זאת אומרת, הם מבקשים הרבה יותר דברים ממה שביקשו פעם כדי להיכנס ולראות, זה נהייה יותר ויותר מוצפן. אז אני אומרת, תור הזהב הזה שבו אפשר עוד לראות, צפוי יהיה להסתיים, ובגלל זה עכשיו זה בדיוק הזמן. ואם ממשלות שונות ישתפו פעולה, אפשר יהיה להביא להצלחה הרבה יותר גדולה של דעיכה של הימין הקיצוני. זה רק באמצעות שת”פ בין מדינות


האלט רייט הוא רמיקס ייחודי של מאפייני ימין ושמאל, של ערכים ואוטופיות ישנות, עם מדע בדיוני, תרבות פופולרית עכשווית, וטכנולוגיות חדשות. וזה דבר שמתאפשר רק בעידן פוסט מודרני, אבל השורשים שלו הם בעצם בחיבור שבין פוטוריזם והאצה לפאשיזם ומלחמה, חיבור שהתרחש כבר לפני מאה שנה באיטליה, והקדשנו לו את פרק חמש. בנוסף, כל הדבר הזה מתרחש גם בעידן פוסט אנושי, עידן שבו נער צעיר יכול להתגלגל בטעות לחיות בתיבת תהודה של שנאה, ולפגוע נורא בקלות, באמצעות קליק קטן, בגופים אנושיים, מבלי לחוש על בשרו את ההשלכות. זה עידן שבו הגבול בין מילים למעשים קורס, ופנטזיה אינדיבידואלית, או סתם בדיחה באינטרנט, עשויה להתגשם פתאום כפעולה קולקטיבית במרחב הפיזי

אידאולוגיות קיצוניות זה לא דבר חדש, אבל לרוב הן נותרו שוליות. המדיה הדיגיטלית, עם תכונת “הזנב הארוך” שלה, מאפשרת כיום למיעוטים למצוא אלה את אלה, לצבור בטחון ולחוש לגיטימציה, וגם נותנת בידיהם כלים להפוך לרוב, להתפשט, לגייס, לצמוח. כתרבות שוליים שהפכה למיינסטרים בעצמה, נראה שתרבות האינטרנט מסוגלת לקחת אידאולוגיית שוליים ולהפוך אותה לנורמטיבית יותר. השיח בסביבות רשת נעדרות רגולציה כמו פורצ’אן, בהחלט יכול לגרום לאדם לאבד אמון בעקרונות הליברליזם הדמוקרטי, ואולי זו בכלל הייתה המטרה, אולי כל הדבר הזה, זה ניסיון טרולינג אחד גדול שאיבד שליטה. “קיל אול נורמיז” של אנג’לה נגל הוא בעצם כתב אישום של פורצ’אן, הטרולים, והאלט “לייט”, על זה שהם צעקו זאב זאב ועשו פרובוקציות ברשת, נתנו כסות של “קול” וסקסיות לשיחי שנאה, עד שהם משכו את הזאבים האמיתיים מחוריהם, ולכן הם לא יכולים להתנער מהאחריות למפגעים הקיצוניים ביותר שיצאו מקרבם

בניגוד לדעא”ש והטאליבן, האוטופיות הפאשיסטיות של האלט רייט, הן לא באמת ניסיונות לשחזר איזשהו תור זהב מדומיין בעבר. הם עולמות חדשים שקמים על חורבות הפוסט-דמוקרטיה, סטייל “סיפורה שפחה”, ובמובן הזה, הם עשויים להיות גרועים ומדכאים יותר, מכל תקופה היסטורית לפני המודעות לשוויון. הייתי רוצה להגיד, שזה יהיה אירוני אם התקוות האוטופיות שתלינו בטכנולוגיה הדיגיטלית, יסתיימו בעולמות מדכאים כאלה. אבל אם ניזכר בפוטוריזם האיטלקי הפאשיסטי, אז זו רק הטכנולוגיה, כנראה, שמסוגלת להאיץ אותנו לתוך עולמות כאלה. אז אולי אין באמת ברבורים שחורים בעולמנו, זה רק אנחנו שבולעים שוב ושוב את הגלולה הכחולה במטריקס, ושוכחים שהכתובת כתובה על הקיר כבר מזמן

עד כאן להפעם, תודה ללירם שטנצלר קובלנץ, ובואו לבקר אותנו בסושיאל של הפודקאסט כדי להירשם לאירוע הלייב ב9 ביוני, וגם לצפות בקטע וידיאו מעניין על קיו-אנון שאעלה בסוף השבוע, שלא נכנס לפרק מסיבות טכניות. נשתמע בפרק הבא עם נושא אחר לגמרי, ומרתק לא פחות

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים של ד”ר לירם שטנצלר קובלנץ בנושא

Nagle, Angela. 2017. Kill all normies: Online culture wars from 4chan and Tumblr to Trump and the alt-right. Zero Books: Winchester.

Coleman, Gabriella. 2012. Phreaks, Hackers, and Trolls: The Politics of Transgression and Spectacle. In: Michael Mandiberg (ed.), The Social Media Reader. NYU Press. pp. 99-119.

Phillips, Whitney. 2015. This is Why We Can’t Have Nice things: Mapping the Relationship between Online Trolling and Mainstream Culture. The MIT Press.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 47. לבלוע את הגלולה האדומה של האלט-רייט עם ד”ר לירם שטנצלר קובלנץ

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: