פרק 68. מחיקת המגדר והאדם: פמיניזם ביקורתי יהודי עם ד”ר עינת רמון   

מה שהרג את הפמיניזם זה הפוסט-מגדריות. ולא מודעים שהפוסט-מגדר בעצם מוביל לפוסטהומניזם, לטרנסהומניזם, ולא מבינים מה הבעיה עם טרנסהומניזם גם, שאנחנו בעצם מדברים על ג’נוסייד של האנושות, וכאילו על כוס קפה כזה

ד”ר עינת רמון

אנחנו בפרק השני לכבוד חודש האישה הבינלאומי. בפרק שעבר, הצגנו את הפמיניזם הפוסטהומניסטי של רוזי בראידוטי, שמגיע כמענה למשבר הביקורת, ובפרק הנוכחי נלך לקצה השני של הספקטרום ונחזור לפמיניזם המהותני. נבין מדוע מחיקת המגדר היא בעצם מחיקת האדם, ואיך זה קשור לטכנולוגיה. האורחת שלי היא ד”ר עינת רמון, חוקרת מגדר ומחשבת ישראל בוגרת סטנפורד, ומקימת המסלול לליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים

כתבתי את הדוקטורט שלי על תפיסת האימהות בהגותו של א.ד גורדון, ומוציאה לאור כתבים שלו שלא פורסמו, על מהות האדם, על טכנולוגיה, על איש ואישה. ואפשר לומר שאני נחשפתי לשאלה של הפוסטהומניזם דווקא דרך עיסוק בהגותו אברהם יהושע השל, וגם כמובן דרך הפמיניזם

עינת גדלה במשפחה חילונית, ובתנועת העבודה, ואפילו הייתה רבה קונסרבטיבית, לפני שהחליטה לעבור לאורתודוקסיה. אבל לא בגלל שהיא עזבה את ערכיה, אלא דווקא כדי לשמור עליהם, לדבריה. כי בעיניה, זה הפמיניזם שאיבד את דרכו, כשהלך בעקבות הפוסט-מודרניזם והפוסט-הומניזם. מיד נפתח את זה

---

טרנסהומניזם הוא זן של פוסט אנושיות שרוצה ללכת בפועל מעבר לאנושי, למזג אותנו עם טכנולוגיה, להעלות את התודעה שלנו לענן, ולתת לנו חיי נצח. ובעצם, למה לא? כאילו, איזה טיעון ביקורתי, חילוני, רציני, יש נגד זה, שלא מבוסס על סתם פחד מזה שזה לא יעבוד? ההוגים הטרנסהומניסטים מכנים את מבקריהם “ביו-שמרנים”, כי מה שהם מנסים לשמר זה בעצם את הקשר שלנו לביולוגיה, שאותו הטרנסהומניזם רוצה לנתק. ובטרנסהומניזם זה באמת נשגב מבינתם, למה אנחנו מתעקשים להיאחז בדבר הזה שהופך אותנו לכל כך פגיעים; בקונספציה שהטבע הוא טוב, אפילו שהוא בעצם חסר רחמים כלפינו; ואיך זה שלא כולם ממהרים לקפוץ על סירת ההצלה של הטכנולוגיה? פאן פאקט: הביקורת העולמית החכמה והמעניינת ביותר, שהטרנסהומניזם מכבד ומתכתב איתה כיום, מגיעה דווקא מחוקרי וחוקרות מדעי היהדות, כמו לאון קאס, וחווה תירוש סמואלסון. סמואלסון, למשל, השתמשה בכלים שלה ממדעי הדתות, כדי לנתח את תזת הסינגולריות של ריי קורצווייל כמשיחיות חילונית

אז במושב האחרון בקיץ 2022 של הקונגרס העולמי למדעי היהדות, בין מאות ההרצאות שהיו שם, היה מושב על השאלה הפוסטהומניסטית, והרצתה שם מי שמובילה את המחקר והחשיבה על זה, פרופ’ חווה תירוש-סמואלסון, שהיא בעצם רואה בזה אלילות מודרנית. היא כותבת בעקבות יונאס, ואילו אני כותבת בעקבות אברהם יהושע השל, בעקבות גורדון, בעקבות פרופ’ אליעזר שבייד שהיה מורה שלי, ובעצם של כל ההוגים והחוקרים בתחום מחשבת ישראל פה בארץ היום, שרואים בזה סכנה עצומה לאנושות. לאו דווקא כותבים ממקום הלכתי. בתוך העולם ההלכתי לפעמים יש תמימות לגבי השאלות האתיות. בסוף המושב הזה, שהיה מצוין, שבו היא העלתה שאלות של שאיפות לנצחיות האדם על ידי העלאת המוח שלו לענן הוירטואלי… בסופו של דבר, זה נוגע בנקודה מאד עמוקה, שהאדם לא מוכן לקבל את זה שהוא איננו האל, והוא רוצה להיות האל, והוא לא רוצה להיות בקשר עם האל דווקא כיצור נברא (זה כבר ניסוח שלי), אז הוא מכתיר עצמו כאל. אנחנו מכירים את הדעות האלה מפרעה, “לי יאורי ואני עשיתיני” (יחזקאל כט, ט), בעל הבית של העולם

אני הכרתי את ד”ר עינת רמון, בעקבות מאמר שכתבה בעברית בנושא לפני עשור, וסימנתי אותה לעצמי כ”חווה תירוש סמואלסון” הישראלית. לא ידעתי שהן באמת מכירות

אז בסוף המושב הזה, ישבתי ודיברתי עם חווה, שאנחנו בעצם מדברים על ג’נוסייד של האנושות, וכאילו על כוס קפה כזה

אבל רגע, למה הרס האנושות? הרי התנועה הטרנסהומניסטית מטיפה לשימוש בטכנולוגיה דווקא כדי לשמר את האדם, לקדם את האנושות, להרחיב את היכולות שלו, ולהאריך את חייו. אז איפה הסכנה פה בעצם?^י

פה באמת אני מאד ממליצה על ספרו של פרופ’ אליעזר שבייד, “ביקורת התרבות החילונית“. שבייד מאד הגן על זה שהאדם צריך להישאר אדם. זה באמת בא מאיזושהי תפיסת עולם הומניסטית, רוחנית, יהודית, שאומרת שזה המבחן שלנו בחיים, ואנחנו לא יכולים להימלט משום דבר. בדוקטורט-לשם-כבוד שנתנו לו הרפורמים בארץ, הוא דיבר על הסכנה הנוראה של הבינה המלאכותית, שהיא בעצם מחללת את כל התשתיות של הקיום האנושי, ובפרט של הרבייה. שבעצם כל הנורמות האנושיות הולכות פשוט להשתבש כתוצאה מזה שהאדם ימליך עליו את הבינה המלאכותית, שהוא יציר כפיו המוגבלות. ושאין אז שום משמעות, לא למורשת לשונית, ולא למורשת אנושית, ולא למורשת היסטורית, ולא לכל ההיבטים של האדם כאדם, שאיננו יציר מושלם. זאת שאלה איך בכלל הרובוט או הסייבורג יהיה יצור מושלם? הוא יהיה פרי מעשיו של האדם. והוא מנמק את זה מסיבות אתיות, תוך הסתמכות על כל ההיסטוריה האנושית האינטלקטואלית, גם התנ”ך, וגם מהפילוסופיה היוונית

צריך להגיד, שאני באמת מהיחידים מבין חוקרי השל, שבכלל מאירה את ההיבט הזה, המאד מרכזי, לדעתי, שיש בהגותו. אחרים דווקא להפך, חושבים שבעלי הטכנולוגיה הם הממשיכים שלו, אני לא יודעת איך, אני לא יודעת אם נתנו על זה את הדעת. אבל כשהוא מדבר בשנות ה60 עם מדענים בסטנפורד, הזמינו אותו לתת נאום גדול עבורם, והוא אומר “אני חושש, שיקום פה זן של בני אדם, שיש להם שיתוף השם עם האדם, אבל אין להם שום שיתוף ערכי”. לזה הוא מתכוון, זאת אומרת, לסייבורג. אני קראתי את דונה הראווי כחלק מהפילוסופיה הפמיניסטית. היום בעצם כל האג’נדה הזאת של למזג אותנו עם הטלפון שלנו, ועוד כל היצור הזה עם הבינה המלאכותית, זה חדש לאנשים. מי שמלמד פמיניזם מודע לדברים האלה כבר כמה עשורים. כשהיא בעצם מתחמקת מכל השאלות האתיות כשהיא מדברת על זה: מי יהיה? מי יושמד? מה עם מי שלא רוצה? מה עם מי שלא מאמין בזה? מי יכתיב מהו הסייבורג הזה ומה הוא חושב? ומה זאת השנאה הזאת לדרך הרבייה הטבעית של האיש והאישה ביחד

בשיא הרציחות של הקומוניזם, הרב סולובייצ’יק, שהיה המנהיג של האורתודוכסיה המודרנית, ופילוסוף מאד חשוב, בן זמנו של השל, ועוד יותר סקפטי מהשל בנוגע לכוונות העולם המודרני, הוא אומר: זה לא משנה כמה שאנחנו מסבירים, את מי הטכנולוגיה שירתה בשואה? בקומוניזם? למה שאנחנו כל כך נאמין בה כגואלת האנושות, כשאנחנו רואים שידיה מגואלות בדם? אז יגידו גם הדתות? האמת היא, שיותר מהדתות היא גרמה נזק, בסופו של דבר. ובנקודה הזאת של הטרנסהומניזם, אנחנו פשוט בועטים בכל הסיפור הזה. אנחנו יודעים, אנחנו נבנה את הגולם, שהוא יכוון את חיינו

ודאי שמתן לב, שהטיעון של עינת מזגזג באופן חופשי בין סוגיות של מגדר, לסוגיות שנוגעות למצב האדם בכלל. זו בעצם ליבת ההגות שלה: סוגיית הרבייה האנושית, היא בעיניה מקרה הבוחן הוותיק והחשוב ביותר להתערבות טכנולוגית,  שתפקידה להסיר מאתנו לחלוטין את המגבלות הגופניות, ששורשיהן בביולוגיה שלנו. ולכן זו לא רק סוגיה מגדרית, זו הסנונית הראשונה של הטרנסהומניזם, ששואף להשתחרר מהזקנה, אבל גם מהרבייה, מכל מה שביולוגי. והרבה לפני האפלאוד תודעה, הטכנולוגיה כיוונה לרחם. אבל רגע, אני התרשמתי שההלכה היהודית ממש לא נרתעת מהתערבות טכנולוגית בכל מה שקשור להולדה

הם מאפשרים את ההסתמכות על הטכנולוגיה רק בהקשר של סיוע לאנשים, שיש להם בעיה לפרות ולרבות באופן טבעי. הם לא היו רוצים שכל הפרייה והרבייה בעולם תהיה באופן טכנולוגי. ופה בדיוק הדיאלקטיקה של ההלכה: אם זה מסייע למישהי או למישהו, בסדר. אם העניין פה הוא לבנות מבנים חדשים של משפחות, פה ההלכה מאד חד משמעית, שהיא אומרת לא. אפילו רבייה של אישה מזרע של לא יהודי, שיש איזה רב אחד שהתיר את זה, זה לא מוסכם על רוב עולם ההלכה. וזה באמת מעניין לראות, שההלכה היא לא רק טכנית, היא גם ערכית, היא מאד מאמינה בערך של ההורות המשותפת של האבא והאימא. והאמת, אני חושבת, היא אפילו לא כל כך נכנסת לפרטי האינטימיות, כי יכול להיות שיש אנשים שאצלם המשיכה האינטימית היא יותר מורכבת, אלא למבנה ההורות המשותפת, והמחויבות, והנאמנות של האבא לאימא והאימא לאבא. ואת תראי, שבמקומות האלה, במבנים האלה, שזה לאו דווקא בא מעולם רומנטי, הם כן מאשרים את הזיווגים, כי הם מאד מאמינים שכל זוג מסתדר עם עצמו. לכן באמת אני תמיד מדגישה את הנושא הזה של הרבייה וההורות המשותפת, ולא נכנסת לסוגיית המיניות, כי היא מאד מורכבת

כרמל: שימו לב, התפיסה של עינת אינה הגות שמרנית-דתית רגילה. זו הסיבה שטרחתי להביא את הקול שלה, אחרת לא בטוחה שזה היה מעניין. שמתן לב להפרדה שהיא עשתה בין מיניות לבין רבייה? זה נאמר באופן מינורי, אבל במאמר שדרכו הכרתי אותה, היא כתבה זאת בכמה וכמה צורות ברורות. אני אצטט

_{אני מקבלת את הנחת היסוד של באטלר שרגשות תשוקה מיניים הם נזילים ורבי־פנים. הנחת יסוד זו תואמת את הנחת היסוד של הרמב”ם, הטוען בסוף הלכות איסורי ביאה, שכל התאוות המיניות האסורות באיסורי העריות הן כולן תאוות טבעיות לחלוטין. טענתי היא, שאף שהרגשות המיניים מרובים ומגוונים, דפוס הרבייה האנושית-ביולוגית מתקיים אך ורק על ידי מפגש בין זרע לביצית. בסוגיה זו אין בחירה ואין נזילות. בעוד שבשאלת דפוסי ניהול הרגשות המיניים וההתנהגות המינית, עלינו לקבל על עצמנו מסגרת פוליטית רב תרבותית וסובלנית, הרי בסוגיית הרבייה נדרש צמצום חופש הבחירה, שכן היא גוזרת גורלות של אנשים ושל הציוויליזציה האנושית לדורות. חריגה ניכרת מתבנית הרבייה שבטבע מסכנת את עתידו של המין האנושי}

כלומר, יש כאן טיעון אתי קלאסי, שנפוץ מאד בספרות כנגד ביוטכנולוגיה. זו בעצם אותה התנגדות לשיבוט, או להנדסה גנטית, ולא טיעון דתי, סטייל מפלגת “נועם”, שיוצא נגד גווני המיניות. אצל עינת עניין הרבייה קשור קשר הדוק למצב האנושי בכללו

עינת: אני בנושא הזה חושבת שהפילוסופיה היוונית קצת מובילה אותנו למקום הזה. יש למסורת הפילוסופית היוונית, וכנראה גם האלילית בכלל, יש איזושהי שנאה למצב הקיומי של האדם, ורצון להשתחרר ממנו. יש שנאה כלפי ההזדקקות של גבר ואישה זה לזו, וזו לזה, לצורך רבייה, ולצורך גידול הצאצא הטבעי שלהם ביחד. בפוליטיאה של אפלטון, הוא מדבר על זה שתהיה אליטה צבאית, ביניהם גברים ונשים יקיימו יחסים אינטימיים חופשיים, רק הם יוכלו לפרות ולרבות, והמדינה תעלים מהילד את האחים וההורים שלו, ויהיו שם מטפלים ומטפלות מהמעמדות הנמוכים יותר, שהם יעסקו בחינוך. זאת אומרת, שיש פה איזה רצון מלמעלה להשליט סדר, שהסדר הזה בעצם הולך נגד הטבע האנושי. אגב, הרמן כהן ביקר את אפלטון על זה שהוא ביטל את מבנה המשפחה הטבעית, בספר שלו על האתיקה, והוא באמת היה מגדולי הפילוסופים היהודיים במאה ה20. אז אין פה שום הצלה של האדם, יש פה ממש שיבוש של החיים של האדם. עכשיו, אם דבר כזה מופיע במאה השלישית לפני הספירה, הוא ממשיך להתגלגל כרעיון באנושות המערבית הרבה זמן. והתנ”ך נותן אנטיתזה לסיפור הזה: יש זכר, נקבה, פרו ורבו ביחד. זה הכל, שהוא התשתית לתקינות ולשלמות החברתית. כמובן שבמקום הזה האדם גם חייב להטמיע ענווה, שהוא לא יוצר החיים, אלא החיים עלי אדמות הם משהו גבוה ממנו

ההתייחסות של עינת למשפחה כטבעית, מציקה לי. רבייה זה עניין ביולוגי, הבנתי, אבל משפחה והורות? זו הבנייה תרבותית מאד ספציפית, שלא קיימת אצל בעלי חיים, וגם בקרב בני אדם היא נוצרה מתישהו. למעשה, אפשר לראות בדיוק מתי בתנ”ך. אם אני זוכרת נכון, הרעיון של ברית נישואין לאישה אחת בלבד, מתחיל בעצם בסיפור של יהושע ורחב ביריחו. אז איפה הטבע פה? אני שואלת את עינת

זאת שאלה נהדרת מהו הטבע. מבחינת הסיפור של התנ”ך, יש איזשהו מעמד של הבריאה, של הקב”ה, איש ואישה, פרייה ורבייה, בתוך הטבע. בפרקים הראשונים, עד אברהם אבינו, המין האנושי הולך ולא מבין את הסיפור הזה. מפרשת בראשית ועד פרשת נח, מדובר פה על עשרה דורות, זה לא זמן קצר. המין האנושי לא מבין את ההזדקקות לאמונה או להבנת הענווה נוכח האל הבורא, וגם לא את ההזדקקות של האיש לאישה והאישה לאיש, במובן הזה בעיקר של ההורות, וגם לא את הענווה שלהם מול הטבע כפי שהוא נברא. ואז באמת עם נוח, בהדרגה, גם עם אברהם אבינו – כי צריך עוד מישהו שיהיה יותר מחויב אפילו, והוא מוכן למות למען הדבר הזה – כאילו העולם מנסה לשמור מחדש את האיזון הבסיסי שלו. זאת התפיסה היהודית

עכשיו, למה אני מתעניינת בגורדון? כי גורדון מאד מתאמץ לבוא ולהגיד, תעזבו רגע את השאלה אם אתם מאמינים באלוהים או לא מאמינים באלוהים. העיקר זה קדושת החיים, קדושת תהליכי החיים, זה שורש הרגש הדתי, והוא חיוני לאדם. ואנחנו חלק מהטבע, לא מעל הטבע, לא מחוץ לטבע, חלק מהטבע. ומתוך כך, כן לפתח טכנולוגיה שהיא כל הזמן בסינכרוניזציה עם הטבע, ועם ההיסטוריה האנושית של כל עם בפני עצמו. במובן זה, העם שנוצר בתוך גיאוגרפיה מסוימת של טבע, הוא מאד חשוב

?כרמל: באיזה מובן זה סוג של פמיניזם? האם זה לא שמרנות

עינת: תראי, זה נכון שהפמיניזם התיאורטי לא מספיק נתן את הדעת על החינוך של נשים וגברים להיות בברית אחד עם השני. אבל תקשיבי, אם אנדריאה דבורקין מדברת על הסכנה הגדולה של הרחם המלאכותי והתעשיות פונדקאות האלה, משם אני באה, את מבינה? העולם התיאורטי שלי היה קודם כל עולם פמיניסטי! פתאום היא פקחה את עיני

אנדריאה דבורקין, פמיניסטית רדיקלית, שהייתה מהראשונות להתריע על הסכנה הטכנולוגית והשלכותיה בתחום הרבייה, ועוררה סערה רבה, כשהצדיקה טיעונים מסוימים של נשים נוצריות בארה”ב בהקשר הזה. עינת מחברת את זה לטרנסהומניזם, כי במסווה של קדמה טכנולוגית, שמנתקת אותנו ממגבלות הביולוגיה, נוצר, למעשה, שוק משגשג, ולרוב גם נצלני, של רחמים להשכרה

ברור שהיום פמיניזם זה רק הראווי ובאטלר, אבל כשאני למדתי פמיניזם היה עוד פמיניזמים. גיליגן נאלצה לשנות את דעותיה בגלל הלחץ האקדמי, ולהגיד “אין כבר קול נשי”, למרות שביומיום אנחנו רואים קול נשי, וקול גברי, ובאיזשהו מובן הם משלימים אחד את השני. האם אנחנו במאה אחוז עומדים בטהרנות של קול נשי וקול גברי? לא! כי אנחנו מושפעים אחד מהשני, וגם יש לכל אחד אישיות בפני עצמה. אבל יש פה איזושהי ראיה ייחודית נשית, והיא בעצם נמחקה. כשהיום כבר מתגלגל העניין הזה לאמירה, שנשים הן נשים ביולוגיות, וזה נאמר בגנאי. אז אני אומרת, אוקיי, אם אני עכשיו אלמד קורס על הפילוסופיה היהודית של סופרות כמו שולמית הראבן, יהודית הנדל, ועמליה כהנא-כרמון, שלעניות דעתי כקוראת, הן מביאות פרספקטיבה נשית בספרות שלהן, והן מביאות שם פילוסופיה של פרספקטיבה נשית, אז מה אני אלמד? אם זה נשים ביולוגיות, ובעצם אין ממש אישה, ואין ממש גבר, זה הכל הבניות, אז למה מעניין בכלל ללמוד?^י

בעצם מה שקרה, שהפמיניזם הכניס לעצמו גול עצמי בהליכה לפוסט-מגדריות, כי אז כבר אי אפשר לדבר על אישה. מהי אישה? אם גבר שמחשיב את עצמו אישה הוא אישה, אני לא בטוחה שזה האדם שמדבר על החוויה הנשית לסוגיה, לאורך הדורות, שאותי מאד מעניין לחקור וללמוד ממנה, להבין אותה. פתאום אחרי שכל כך נאבקתי, וזה באמת היה האור האדום שנדלק לי בסטנפורד, הנה סוף סוף אנחנו מגיעים ללמוד את החוויה של האישה, מהי האישה לעומת הגבר. המחלקה באונ’ העברית שנפתחה אז, הייתה “המחלקה ללימוד ההבדלים בין המינים”. מי בכלל היה מעז להגיד שיש הבדלים בין המינים היום? משם התחלתי להתעניין בכל הדברים האלה. חוויות שנשים חוות ביומיום, שהן לא בדיוק זהות לחוויות שגברים חווים, ויש פה השלמה מאד חשובה. המחקר אפילו אומר: נשים יש להן נטייה כל הזמן להחזיק את הילד קרוב, והאבא שהוא זורק את התינוק באוויר, יש פה איזשהו בטחון גופני שונה מאשר הביטחון הגופני הנשי; יש פה איזושהי השלמה חשובה, ומעניין ללמוד אותה. פתאום אסור ללמוד את זה. פתאום אסור לכתוב בכתבי העת האקדמיים “אישה בהריון”, כותבים היום בלאנסט “יצור אנושי שיש להם רחם, ויש להם עובר בבטן”. אז מה עשינו עם כל הפמיניזם?_י

מעבר לזה, שגם בכל הסוגיה הזאת של הטרנסג’נדר, גם כן מה עשינו, אם ילד לובש שמלה של רקדנית בלט, זה אומר שהוא ילדה? יכול להיות שהוא גבר מאד גברי, בא לו בגיל קטן לשחק, לדמיין. ואם הוא לובש תחפושת של חתול אז הוא חתול? להפך, תנו את המרחב הזה לילדים לכל מני דברים, ולא להגיד שאם זה כך, סימן שהוא ילדה. אז אני בעצם חושבת, שמה שהרג את הפמיניזם זה הפוסט מגדריות, הבלבול של כל הקטגוריות האלה. האמירה בעצם, שזה שיש לאישה גוף של אישה, זה לא אומר שהיא אישה. רק אם היא הולכת על עקבים היא אישה. ומה אם אישה לא אוהבת ללכת על עקבים כי זה כואב לה בגב, אז היא לא אישה? ומה אם היא רוצה שיער קצר, אז היא לא אישה? מה, אנחנו לגמרי מתנתקים מהגוף, הגוף כבר לגמרי לא רלוונטי? כל הזרמים החילוניים והדתיים של המאה ה19-20, שהביאו לצמיחת היהדות ויהדות הגולה בעת החדשה, לגמרי הולכים עם ההיבט הפוסט מגדרי, ולא מודעים שהפוסט מגדר בעצם מוביל לפוסטהומניזם, לטרנסהומניזם, ולא מבינים מה הבעיה עם הטרנסהומניזם גם. לפחות האורתודוכסיה רק מגנה על הנושא הזה

אני רוצה שוב לנסות לחדד כאן את הקול הייחודי של עינת בנושא הזה, כי מה שהיא אומרת הוא הפוך על הפוך. היא לא מבקשת לבטל מגוון ונזילות, היא דווקא חושבת שהפמיניזם המודרני מבטל את זה. פוליטיקת הזהויות יצרה כל כך הרבה קטגוריות, שאנחנו ממהרים נורא לסווג אנשים אליהן. אפילו א-בינאריות, שנוצרה כדי לחמוק מהקטגוריות, הוא כבר קטגוריה בעצמו. כלומר, לעינת יש כאן טיעון פילוסופי, שדווקא כשנשמרות הקטגוריות הישנות, גבר ואישה נניח, יש מקום לספקטרום ביניהן, שאפשר לנוע עליו, ללא צורך בכלל לסווג את עצמי מיידית בבירור, ולשיים כל מני נקודות עליו

נכון מאד, את הגדרת נהדר את מה שאני חושבת. ברגע שאתה מסכים על כמה קטגוריות בסיסיות, בתוך זה יש מגוון של דברים. יש מקום לדמיון, יש מקום לדיסוננסים. תראי, גם אני אומרת לך, באטלר בפירוש אמרה, שהיא דווקא חושבת שזה ימנע את השעבוד למערכות טכנולוגיות רפואיות. שאז אם היא תגיד, כל אחד יהיה מה שהוא רוצה, אז לא צריך לעבור ניתוחים. אבל להיפך קורה, זאת אומרת, קליניקות שנותנות עיכובי התפתחות מינית לילדים הולכות וגדלות, הולכות ומתרבות, והתפיסה שלה דווקא מגבה את התהליך הזה. אני זוכרת שבאיזשהו ראיון היא אמרה, להפך, אני לא רוצה שזה מה שיקרה, אבל להפך, זה מה שקורה

בקצה הפרוגרסיבי ביותר של ה”ווק” (ער, במובן הפוליטי), קיימת כיום קריאה פשוט לבטל את המגדר. כאילו, בואו בכלל לא נתייחס לקטגוריה הזו, נהיה פשוט אדם א’ ואדם ב’, וזהו הכי טוב ככה, לא נפגע ברשות של אף אחד ואחת. זה אולי נשמע נאור, אבל זה מקום שעשוי להחזיר אותנו למצב הבעייתי של עיוורון מגדרי, שהוא דבר שונה מאד משוויון. אם מתעלמים ממשהו, זה לא אומר שהוא נעלם. אז דווקא בזמן שזה כבר לא פוליטיקלי קורקט לדבר על הבדלים בין נשים לגברים, המדע מגלה כל הזמן הבדלים ביולוגיים קריטיים, שמצילים חיים של נשים. למשל, מפתחים עולם שלם של רפואה מגדרית. גם בפרק 43 עם פרופ’ עידן לנדו – האדם האחרון שאפשר להאשים בשמרנות, או דתיות – דיברנו על הבעייתיות בהכחשת הממצאים האלו

היום יותר ויותר מתגלים היבטים שבהם גוף האיש שונה מגוף האישה, ומכוון להשלמה הביולוגית שלהם אחד את השני, בהקשר הזה של יצור החיים. הדברים האלה, באמת, אספה אותם רופאה יהודייה בארה”ב, את כל הנתונים האלה מכל מני מקומות, ד”ר מרים גרוסמן, שהייתה פסיכיאטרית ביו.סי.אל.איי. אז היא מביאה שם נתונים שמגלים את זה שאישה נוטה יותר להתקשר לגבר שיש לה מגע פיזי איתו, מאשר שהגבר לאישה. זה דברים שאנחנו יודעים אינטואיטיבית, והיום פסיכולוגיות גם אמרו, כן, נכון, אנחנו אומרים, אולי לא ללכת מיד לקשר אינטימי, כי זה פוגע באישה בצורה אחרת. נשים חוות דיכאונות אחרי הפלות מלאכותיות. לא כולן, לא תמיד, אבל כאילו אסור להגיד שזה קורה, כי זה יפגע בחופש ההפלה. זאת אומרת, הטבע של הרבייה בנוי בצורה כל כך עדינה ומורכבת ומעניינת, ודווקא בדור שלנו אנחנו רוצים להיפטר מהתרבויות ההיסטוריות שטיפחו את העניין זה. האם התרבויות האלה היו מושלמות? בוודאי שלא! בוודאי שיש מקום לעידון ולרגישות, אבל ההתעלמות מכל הידע הזה – המחשבה שניקח זרע מפה, וביצית משם, ורחם מפה, נייצר תינוק, נביא אותו לעוד מקום שלישי – אני לא חושבת שזו בשורה משמחת למין האנושי

וזה עוד לפני שהגענו למקום הזה של השאיפה לייצר רחם מלאכותי, תיעוש של כל הרבייה האנושית, שלדעתי, העולם הרפואי דוחף לשם. וזה חוזר שוב לאותן תפיסות אליליות שהתנ”ך רמז עליהן וחז”ל פירטו אותן. הכאוס הזה עובד בניגוד לאיזושהי תפיסה אינטואיטיבית שלנו. ואז אחרי דור רואים, שנניח יש ילדים שנולדו מתרומת זרע אנונימית ולא יודעים מי האחים שלהם, ואז הם חוששים שבמקרה הם יקיימו איתם יחסי אישות. אני זוכרת שפעם שהתייעצתי על הדברים האלה, כשאני בעצמי עברתי טיפולי פוריות, אז היו רופאים שאמרו מה הבעיה, אין בעיה עם זה שאח יתחתן עם אחות, אין באמת בעיה עם זה. למרות שאנחנו יודעים שכן יש מחלות גנטיות, אבל נניח את זה בצד. יש משהו בפנימיות המוסרית של האדם שנרתע מהדברים האלה, וזה עוד לפני שהגענו לשיבוטים, ורחם מלאכותי, ותיעוש מוחלט של כל הרבייה האנושית. כי בכל התהליך הזה, יש תהליך של ייתור האישה, האישה הופכת להיות מיותרת. היא כבר לא אמורה ללדת, היא כבר לא אמורה להניק, היא כבר לא אמורה להיות בהיריון, אז מה היא?^י

כרמל: המטרה הייתה לשחרר אותה, נכון? זאת אומרת, זה השיח. אז היא חופשיה להיות כל מני דברים שלא תלויים בזה

עינת: השאלה באמת האם המטרה הייתה לשחרר אותה, או האם המטרה הייתה להעצים אותה? וזה שיח שהוא משורשי הפמיניזם. יש הוגות דעות שונות, שהן יותר מדברות על ערך הנשיות, על ערך האימהות, על ערך ההיריון, על זה שיש משהו ייחודי, ואז הן הרבה פעמים מתפתלות מול העולם הפמיניסטי האנטי מהותני. אז מה, אז נשים רק יהיו יחפות ובמטבח ובהריון, וזה כל מה שהם יעשו? לא! זאת אומרת, שיש פה איזו אמירה שתהליך ההיריון מלמד, שיש פה היבטים שונים של הקיום האנושי, שבגלל השוביניזם, בגלל ההתעלמות מהאישה, לא התייחסו אליו ברצינות, לא למדו ממנו דברים חשובים

ועדיין, מפריע לי שעינת יוצאת נגד דונה הראווי ומניפסט הסייבורג שלה, ותולה בה את האשמה העיקרית לכל זה. אני משתפת אותה שאני קראתי את הראווי אחרת לגמרי. שהפמיניזם הניאו מטריאלי דווקא מאד חוזר לגופניות הבלתי ניתנת להכחשה, ושהראווי מעולם לא ביקשה להסיר גבולות ולבטל קטגוריות, היא הציעה רק משחקי גבול, מתוך הבנה שהגבולות הם מובנים תרבותית. וברור שאפשר לשחק עם גבולות רק כשהם קיימים. אבל אני לא אכחיש שבגלל שרבים הבינו את הראווי בדיוק כמו עינת, בעצם לקחו אותה בפועל רחוק יותר, למקום שאליו היא לא התכוונה, ובו היא לא תמכה, והיא התבטאה בנושאים הללו בהמשך, ולכן גם לא חזרה לכתוב על הדברים האלה, והתמקדה בקשר בינינו לבין החיות

היא ביולוגית במקצועה, אני לא יודעת מה היא ניסתה. כי נעשו ניסויים רפואיים בארה”ב, ובעוד מקומות שאני לא רוצה להזכיר אבל זה ידוע, להפוך בן לבת, ובת לבן. זה לא נחשב דבר אתי אז, אבל זה הופך להיות יותר ויותר אתי. השאלה אז מהי האתיקה, אם יש פה אינטרסים כלכליים שדוחפים למקומות האלה? אני נוטה לחשוב שהגות צריכה לקחת אחריות על עצמה, ולפעמים כשדברים הם נזילים מדי, אז ההוגה צריך להבהיר. ואותו דבר, הדיבור הזה על הכימרה. זאת אומרת, עד אנה יגיע ההיבריס האנושי המדעי? אנחנו רוצים לחיות בחברה כזו, שאנחנו נפגוש בן אדם, והוא יהיה בעצם רובוט, ברגע שהזרם החשמלי ייגמר… בעצם הוא יהיה מופעל! יש להם אותו מעמד כמו שיש לבני אדם? לא! אם אלה שמפעילים אותם חזקים מאתנו, מי יגיד שלא? מה זה, הרובוט הוא ה”אחר”, והאדם הוא לא האחר?^י

עכשיו אנחנו פשוט אנשים בעלי טכנולוגיה מאד משוכללת, שיכולה להוציא את הרבייה לגמרי מגוף האדם, ואז למשטר אותה. מי, אגב, ישלוט בזה? מי יחליט למי יש ילד ולמי אין ילד, הבינה המלאכותית? מי יזין את הבינה המלאכותית? זה מה שפרופ’ שבייד אמר, כי הבינה המלאכותית תנסה להשתלט גם על האינטואיציות שלנו, וגם על המחשבות הלא מודעות שלנו, אבל עדיין היא תהיה מוזנת על ידי איזשהו אדם, עם איזושהי אג’נדה. בשעה שפה יש טבע, שהוא באופן פלאי מתרחש מעצמו. אפילו אם נבודד רגע את תפיסת האבולוציה של דארווין מהפילוסופיה הגזענית שלו, שהטבע באופן טבעי משכלל את עצמו, לראות שבאיזשהו מובן, הדברים מסתדרים מעצמם, לטוב, כן? והיום יש חוקרי אבולוציה ששוב רואים דברים מופלאים ומעניינים, מהם עוד המרכיבים הטבעיים באבולוציה. אז במקום זה יש פה איזושהי התערבות גסה של האדם היהיר, שאומר יש לי פה טכנולוגיה משוכללת, אני אחליט! מי זה אני, מי יחליט? יחליט אדם באפריקה? לא

כרמל: אאוגניקה ניו-ליברלית כזו, של אני אחליט, כל אחד יחליט לעצמו, זה החופש הרי, נכון? אז מה הבעיה אם כל אחד יחליט לעצמו

עינת: מה הבעיה אם כל אחד יחליט לעצמו? שבעצם לא לכל אחד יש את הכלים להחליט החלטה מושכלת. לא פורשים בפני אנשים את השאלה הזו, איזה חיים אתם רוצים שיהיו לילדים שלכם? האם אתם רוצים לשמר משהו מהעולם של סבא וסבתא שלכם? של אברהם אבינו, של הדורות הקודמים והקודמים להם, של כל ההיסטוריה? או שאתם רוצים פתאום להיות רובוטים? מה כל כך נפלא בלהיות רובוטים? נכון, יש פה איזשהו סיכון, אבל מנקודת מבט תיאולוגית, הסיכון שנלקח הוא, שבסופו של דבר האדם יכיר בטוב, ויבחר בטוב באופן טבעי, ואז הבחירה הטובה היא תהיה נכונה. אבל עד אז, הטוב והרע מעורבבים ביחד, זה מה שאומרת הקבלה, ואנחנו צריכים פה כל הזמן לברור בתוכנו ומחוצה לנו, איך ללכת בדרך הטוב. אבל האם אנחנו יכולים להביא את הטוב על ידי השלטה של טכנולוגיה, שתיכנס לתוך האדם? איך הדבר הזה בכלל יביא למשהו טוב? הוא יביא קודם כל להרס גמור, ומה יהיה אחרי זה, מי יודע? זה עוד לפני שבכלל דיברנו על זה, שמבחינה הלכתית אני בכלל לא רואה איך אפשר לאפשר לאדם היהודי שומר המצוות להיות רובוט. אז לא יהיה שבת. זאת אומרת, מי שלא לוקח טלפון סלולרי בשבת, בוודאי גם לא יוכל להכניס את זה לתוך הגוף שלו. בכלל, צריך לראות שעצם החזון הזה, הוא לא חזון טוב

כרמל: התפיסה התיאולוגית שעלתה כאן בין השורות, שכרגע הטוב והרע מעורבבים, וקשה להבחין ולברור, מאד מזכירה לי את התפיסה האנתרופוסופית של שטיינר, שעליה דיברנו בפרק 46. שם אפילו הייתה טענה, שרע מגיע היום בכסות של טוב, ושמגמות טכנולוגיות מסוימות הן דוגמא לזה. במאמר של  עינת בנושא, היא כתבה שהיא בעצם חוששת מסכנת הטוטליטריות שתנבע מהנאורות, שאותה חזה הפילוסוף היהודי משה מנדלסון. היא חוששת שהנזילות לכאורה, תוביל דווקא לצמצום ולדיכוי. ואני אצטט קטע מעורר מחשבה מהמאמר הזה, שהוא שוב, בהפוך על הפוך

_{לחברה הפוסט-מודרנית יש דפוסים פטריארכליים ייחודיים, הפוגעים בנשים ובילדים, בשל הגברת המתירנות, צמצום ערך המחויבות הבין-אישית, והיעדר חינוך למסגרות אינטימיות ולריסון הנדרש כדי לחזקן. מכאן מתחייבת ההבנה, שבעבור אנשים ונשים רבים, עדיפים דפוסי הפטריארכליות המשפחתיים הישנים, מדפוסי הפטריארכליות והניכור הנזילים, החמקניים, הטכנולוגיים, והנסתרים, ובסופו של דבר גם האכזריים יותר, של החברה המערבית הפוסט-מודרנית. בחירה בדפוסים מסורתיים היא בעבור אנשים רבים בעם היהודי, לאו דווקא אורתודוקסים, בחירה רציונלית ונכונה}

בעצם יש כאן ביקורת פרגמטית, שלא מדברת עוד על להשתחרר מפטריארכיה. אולי זה לא אפשרי, אולי כל חירות טכנולוגית תמיד תשחק לטובת הפטריארכיה, בסופו של דבר. אבל אם יש לנו כאן בחירה, בין שני דברים שהם פחות טובים, הבחירה השמרנית היא, לדעתה של עינת, הרע במיעוטו; משהו שלפחות ישמור על המסגרת האנושית

עינת: ד”ר יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של אנגליה, הרב זקס אומר, אנחנו חייבים ללמוד, כבני דתות שונות, שיש לנו אמונה שהאל עומד מאחורי הבריאה, איך להסתדר בינינו, כדי לשמור על האדם. מפני שבעצם האויב הגדול הוא האתאיזם, החילוניות שסוגדת לטכנולוגיה. זה כבר לא חילוניות כמו של עמנואל קאנט. הבנייה של קאנט את המטפיזיקה היא קשורה באמונה החילונית, שצריכה להיות פה איזושהי תשתית אמונית גם לעולם החילוני, אם הוא לא רוצה להשתגע. ואגב, כל השאלות האלה שאנחנו עוסקים בהן היום – משפחה, לאום, קהילה – ראשוני המשכילים הלא יהודים עסקו בהן, והם שאלו עד היכן אנחנו בעצם נבעט בעולם הדתי. הם לא ניסחו את זה כך, אבל מאד ניסו להכניס איזונים לתוך הפילוסופיה שלהם. אני באמת מאד ממליצה על הספר מהי הנאורות של עזמי בשארה (שלצערנו הלך לדרכים לא טובות ביחס למדינת ישראל, אבל כפילוסוף ערך ספר מצוין), ובו הוא מביא קטעים של מנדלסון ושל קאנט. ורואים שם את ההתלבטות שלהם, עד כמה אפשר לא להסתמך על הדת, אם העולם מעוניין בנאורות חילונית

יש האומרים שקאנט הוא שורש הבעיה, אני דווקא חושבת שהוא התחלת הפתרון, אולי. שהוא אומר רגע, יש פה קטגוריות, וגם אם יש דברים שאנחנו לא יכולים לדעת על פי הקטגוריות האלה, כלומר, למשל, מי הוא באמת אלוהים, אנחנו חייבים להניח את קיומו, אחרת יהיה פה בלגן נוראי, אחרת לא יהיה מוסר, לא יהיה שום דבר. ולאו דווקא ממקום אמוני רגשי שלו, אלא מהמקום של אחריות לאנושות, של עד היכן אנחנו מפרקים ומורדים, ומפרקים? לא יישאר לנו כלום. מה שקרה בסופו של דבר, וזה הם לא יכלו לצפות, שדווקא האידאולוגיות החילוניות השתוללו מבחינת ההשמדה שלהן, ובמקום של צמיחת הנאורות צמח הנאציזם, ובמקום של צמיחת הבטחת השוויון צמח הקומוניזם, ויצרו דה-הומניזציה מוחלטת. זאת אומרת, שאנחנו היום צריכים לחזור לדת. אז יגידו אוקיי, אבל גם היום דתות משתוללות, תראו מה קורה עם אירן וכו’. עדיין יש לרב זקס יותר אמונה בזה, שהאדם המאמין יהיה לו יותר ריסון בסופו של דבר

פרנסיס פוקויאמה רואה בטרנסהומניזם את הסכנה הגדולה ביותר לאנושות, הוא כתב על זה ספר שלם בשם הזה. ובספר הוא מודה, שאולי קטגוריית האדם באמת בעייתית, אבל לא כדאי לנו לפרק אותה, יש בה צורך כדי לקיים חברה אנושית. זה קצת מזכיר את מה שדיברנו עליו בפרק הראשון של הפודקאסט בהקשר לרצון חופשי, שגם אם יש ממצאים מדעיים שמטילים ספק בקיומו, רוב החוקרים שמצאו את הממצאים הללו, חושבים שצריך להמשיך להחזיק ברעיון של רצון חופשי, כדי לא לפרק את הבסיס לחברה האנושית. אם ניקח את זה רגע להמשגה של ניטשה, רובנו לא מצליחים לקפוץ למדרגת העל-אדם, ולהסתדר לבד אחרי מות האלוהים, אז כדי לא ליפול לניהיליזם, בואו פשוט נחזיר את אלוהים, נדמה לי שזה מה שעינת טוענת כאן. לחברה תקינה כדאי שיהיה אלוהים, גם אם אתם לא בטוחים בקיומו. אחרת, מה שנדמה לנו שבא לשחרר אותנו, יטיל אותנו לכאוס, ויפרק אותנו

אני רוצה להתייחס לניטשה, יופי שהזכרת אותו, שכשהוא מדבר על מות האלוהים ב”זרתוסטרא”, הוא אומר, אנחנו רצחנו אותו, והוא אומר את זה לא בשמחה, כן? זה קרה לפניו, וזה נורא. זאת אומרת, ניטשה בעצם מבוהל גם מהאופציות של רצח האלוהים, ולכן הוא פילוסוף מאד מעניין ודיאלקטי. כל ההוגים היהודיים של המאה ה20 דחו את ההיבט הזה של ניטשה. היהדות בכלל לא מאמינה בבני אדם עליונים, אין צדיק שלא יחטא. בסוגיה הזו, שאנחנו אמורים לייצר פה, כמו שאיין ראנד רצתה, איזה אנשים עליונים, לא, היהדות שם שמה קו ברור. ההלכה היא מאד פרגמטית בעניין הזה של בואו נראה מהו הרע במיעוטו, איך משיגים טוב במציאות כאוטית, שהיא בלתי מובנת לנו

לנוכח כל האתגר הזה של הטרנסהומניזם, מה עוד יכול לתת לאדם איזושהי מסגרת? אני באמת תוהה. הדפסת איברים, אז אומרים, צריך שיהיו אנשי אתיקה, אבל הנקודה היא שלאנשי אתיקה אין שום סמכות. בסופו של דבר, באמת האתיקה היא אישית, האם בנאדם ישתמש או לא ישתמש במשהו. אבל האם אנחנו באמת יכולים לנהל את העולם, והאם אדם שלוקח על עצמו אתיקה מסוימת, ישרוד בתוך עולם כזה פרוע? יוצרים עוברים באקווריומים, הורגים אותם, חותכים אותם, כל בן אדם מדפיס לעצמו איזה איברים שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. אין הסכמה על ערכים. אני באמת חושבת שהאנושות הגיעה למצב, מבחינת הטכנולוגיה שבה, שהיא לא יודעת מה לעשות איתה

העידן הנוכחי מאד מקדש את האינדיבידואליות, שכל אחד ואחת יחליטו מה טוב להם. אבל מה המסגרת האתית-פילוסופית של הערך הזה? יש איזו הנחה שאם כולם יעשו רק מה שטוב להם, לפי שיפוטם האישי, תהיה איזושהי הרמוניה כתוצאה מזה. אבל עינת חושבת מהמקום התיאולוגי שהוזכר קודם לכן, שאנחנו לא מסוגלים כרגע לבחור בטוב באמת ברמה האינדיבידואלית, ולהגיע לחזון כזה. בפועל זו תהיה אנרכיה והרבה אנשים ייפגעו. ולכן היא טוענת שיש צורך לאמץ מסגרת קולקטיבית ותיקה, מוכחת, כלשהי, לגזור ממנה

באמת אנושות שלמה נמצאת פגיעה לגמרי מול מובילי הטכנולוגיה, שאין לה אמירה בכלל על איך היא תנהל את חייה, ואם היא תתקיים. זאת אומרת, שאנחנו נמצאים היום, לדעתי, בצומת היסטורית מאד מסוכנת, לכולנו. האופטימיות היחידה שאני שואבת היא מהאמונה, ומי שאין לו אמונה, באמת אני חושבת נמצא פה באיזושהי בעיה. יש תיקו. זאת אומרת, במה אתה מאמין? תחליטו אם אתם רוצים לעבוד את הבינה המלאכותית, או לעבוד את האל

---

אז כיום, כשהפוסטהומניזם מנסה לפרק את הנאורות, כדי לנסות לקחת אותה מעבר, למקום חדש; מהלך של פירוק זה דבר מסוכן. אולי הקפיצה למקום החדש לא תיצלח, או שהמקום החדש יהיה עם בסיס רעוע. אבל כשישן מתפרק, לפעמים מה שעולה מבין הסדקים, זה הישן עוד יותר, זה שעליו הוא נבנה במקור, ובמקרה של הנאורות זו המסגרת הדתית. עינת הביאה כאן טענה מעניינת, שאם אנחנו באמת רוצים חופש, יצירתיות, ומגוון, אפשר להשיג את זה דווקא בתוך מסגרת ברורה, ושאם נפרק סדרי עולם בשם החופש, נגיע לדיכוי. אבל האמנם המסגרת הדתית האורתודוכסית דווקא היא המסגרת המתאימה? עינת בחרה בה לעצמה, מזמן, והיא חווה אותה עדיין כמרחב הרבה יותר מגוון, חופשי, וסובלני, ממה שנראה לנו מבחוץ

לפני שנתיים היה לי פרק מרתק עם ד”ר גדי טאוב, ודיברתי שם עוד אז על עליית השמרנות, בניסיון להבין מה האג’נדה שלה. כבר בסיכום של אותו הפרק אמרתי, שאולי יום אחד נמצא את עצמנו בוחרים ובוחרות בין שמרנות לשלטון של בינה מלאכותית, ופ’ר, לא חשבתי ששני הקצוות הללו יתקדמו לעברנו כל כך מהר. הפרק הזה יוצא בתקופה של חוסר וודאות גדול לגבי סוג המשטר שאנחנו נחיה תחתיו, עוד השנה. לא יצא לי לשאול את עינת לאחרונה איפה היא עומדת לגבי מה שקורה בישראל בימים אלו, אבל אני מקווה שפרסום הפרק איתה, דווקא בימים אלה, לפחות מצייר לנו כאן גוון חדש וצבעוני יותר, על הספקטרום שבין הפוסט-מגדר ל”סיפורה של שפחה”. עד כאן להפעם, הפרק הבא, ככל הנראה, יתפרסם רק אחרי פסח, אז שיהיה לכולנו חג חירות שמח, חירות אמיתית. להשתמע

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

גיליגן, קרול. 1995. בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה. תרגום: נעמי בן-חיים. הוצאת ספריית פועלים

הראווי, דונה. 2007. ‘מניפסט לסייבורג: מדע, טכנולוגיה ופמיניזם סוציאליסטי בשלהי המאה העשרים (1985) , ד’ באום, ד’ אמיר, ר’ ברייאר־גארב, י’ ברלוביץ’, ד’ גרינימן, ש’ הלוי, ד’ חרובי, ס’ פוגל־ביז’אוי (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה: מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד

רמון, עינת. 2007. חיים חדשים: דת, אימהות ואהבה עליונה בהגותו של אהרן דוד גורדון, ירושלים: כרמל

רמון, עינת. 2012. מחיר החופש: מבנין האומה לנזילות האהבה ומפוסט- מגדר לפוסט- אנושיות. אקדמות
כ”ח, (אדר תשע”ג), עמ’ 43-62

Fukuyama, Francis, 2002. Our Posthuman Future: Consequences of the Biotechnology Revolution, New York: Farrar, Straus and Girroux.

Tirosh-Samuelson, Hava, 2011. “Engaging Transhumanism,” in Gregory R. Hansell and William Grassie (eds.), H+: Transhumanism and Its Critics, Philadelphia, PA: Metanexus, pp. 19–52.

Tirosh-Samuelson, Hava, 2012. “Transhumanism as a Secularist Faith,” Zygon 47(4), pp. 710–734.

Tirosh-Samuelson, Hava, 2018. In Pursuit of Perfection: The Misguided Transhumanist Vision. Theology and Science 16(2):200–222.

Ramon, Einat. 2019. Liquid Love, Trans-Humanism and Eugenics: On Paradoxes in Post- Gender Jewish Feminist Thought. Melilah: Manchester Journal of Jewish Studies (1759-1953), 13(1), 138-159.