פרק 17. בעיצומה של ההכחדה השישית עם ד”ר עפרי אילני

_{היו חמישה אירועי הכחדה בעבר של כדור הארץ, אולי המפורסם ביותר הוא זה שבסוף הקרטיקון, שבו נכחדו הדינוזאורים. אנחנו חיים בעצם בתקופה שמתרחשת בה הכחדה בקנה מידה לא פחות גדול, במה שנקרא: ההכחדה השישית}

ד”ר עפרי אילני

מה אם אומר לכם שההכחדה השישית של החיים על פני כדור הארץ מתרחשת עכשיו, ממש ברגע זה? בקנה המידה היקומי מדובר ברגע אחד, אבל בקנה המידה האנושי הרגע הזה אורך כמה מאות שנים, אז קשה לנו לשים לב ש”האסטרואיד כבר היכה” מה שנקרא. אנחנו מודעים לבעיה האקולוגית, אבל יש סיבה שאין לנו יכולת לתפוס אותה באמת או לפתור אותה: ההתרחשויות הן בקנה מידה פוסט-אנושי והממשק של זה עם חיי היומיום האנושיים הוא מתעתע. ומאותו מקום בדיוק קל לבטל את זה ולחשוב שאולי ההשפעה שלנו לא כזאת גדולה כמו שנדמה לנו. כל הדבר הזה מתרחש מתחת לרדאר שלנו. נעסוק גם ביחסים המורכבים בין אקולוגיה לטכנולוגיה, ונשאל כיצד אחד הגורמים המרכזיים לבעיה, יכול להיות גם התקווה לפתרון? לשם כך, נמצא אתי היום ד”ר עפרי אילני, היסטוריון של הרעיונות במכון וון ליר וכותב הטור “תחת השמש” בעיתון הארץ

---

עפרי: בתקופת המלחמה הקרה היה כמובן מתח גרעיני מול בריה”מ וגם מול סין. מאו התבקש להגיב על השאלה של סכנת המלחמה הגרעינית עם ארה”ב, והוא אמר בעניין הזה את הדברים הבאים

^{ארה”ב לא יכולה להשמיד את האומה הסינית עם המאגר הקטן של פצצות אטום שיש לה. וגם אם הפצצות של ארה”ב היו חזקות עד כדי כך, שכאשר היו מטילים אותן על סין, הן היו קודחות חור לכל עומקו של כדור הארץ, או אפילו מפוצצות אותו לגמרי, לא הייתה לזה כמעט שום משמעות בקנה המידה של היקום בכללותו… המין האנושי יגיע גם הוא לקצו יום אחד. כאשר התיאולוגים מדברים על סוף העולם, הם פסימיסטים וזורעים חרדה בלבות האנשים. אנו אומרים שסופו של המין האנושי יוליד משהו מתקדם יותר ממנו. המין האנושי הוא עדיין לא יותר מילד}

28/1/55 מאו צה טונג

אז תסכימי איתי שזה חתיכת פוסט הומניזם מבהיל למדי ואפוקליפטי למדי. שינוי האקלים הוא כנראה אירוע קטסטרופלי בהיסטוריה של האנושות, אבל אם אנחנו שואלים מה המשמעות שלו בהיסטוריה של כדור הארץ, או של היקום, קנה המידה הוא לגמרי אחר. ונדמה לי שאחד המאפיינים של המושג הזה “אנתרופוקן” שעוד נדבר עליו, הוא הרחבת המבט, למבט של היסטוריה עמוקה שהיא מעבר להיסטוריה אנושית, היסטוריה פלנטרית, גיאולוגית

ההיסטוריה של כדור הארץ היא בת מיליארדי שנים. נהוג לחלק אותה לעידנים שונים, שכל אחד מהם נמשך מאות מיליוני שנים. האדם הופיע בזירה הזו רק לפני כשניים וחצי מיליון שנה. המין האנושי הוא אפילו לא ילד בקנה המידה הזה, הוא בקושי אמבה! ולמרות זאת, יש הטוענים שצריך לקרוא לעידן הנוכחי על שמנו, עידן האנתרופוקן. איך זה יכול להיות

המושג אנתורופוקן נטבע לפני יותר מעשור ע”י כימאים ומדענים פלנטריים – כלומר, לא ע”י אנשים מתחומי הרוח והחברה אלא ממדעי כדור הארץ – כשהעיקרון שלו הוא כזה: לתקופות הגאולוגיות יש שמות. מי שמכיר את ההיסטוריה הגאולוגית, אפילו מטיולים בארץ, מכיר אולי אאוקן ופלייסטוקן. האנתרופוקן הוא עידן האדם, הוא עידן שבו האדם הוא הכוח הפלנטרי המשפיע ביותר, או לפחות אחד המשפיעים ביותר. מה שמעניק הצדקה לתת לתקופה שלנו שם של עידן גאולוגי חדש, זו התובנה של מדענים שבאמת האדם משפיע בצורה מאד משמעותית על כדור הארץ מהרבה מאד בחינות. טביעת האצבע שלו מורגשת כמעט בכל מערכת בפלנטה הזו, וזה כולל את מחזורי הפחמן והחנקן, במים, באוויר, באדמה וכמובן בביוספירה

כלומר, האדם שינה בעצם את ההרכב של היצורים החיים בכדור הארץ באופן כל כך קיצוני, לא רק מבחינת הכחדת המינים, אלא שהיום בני האדם עצמם וחיות המשק שלהם, הם חלק עצום מהביומסה של כדור הארץ. השפעה של האדם על הטבע והסביבה היא לא דבר חדש, אבל אנחנו עכשיו בפאזה חדשה לגמרי. ההאצה של הפעילות התעשייתית והתחבורתית בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה כל כך גדולה, שהיא באמת שינתה לגמרי את כל מה שהולך בפלנטה שלנו. ואחד הדברים הכי קטסטרופליים (אם כי לא בהכרח הדבר הכי קטסטרופלי) זה שינוי האקלים. אני מתכוון לומר שזה רק אחד משינויים מאד מרחיקי לכת שהפעילות האנושית בכדור הארץ גורמת להם

אוקיי אז בואו נדייק: זה לא בדיוק אשמת “האדם”, האמבה שאנחנו לא באמת מסוגלת להשפיע בעוצמה שכזו בקנה מידה יקומי. זו בעצם הטכנולוגיה. אולי צריך לקרוא לזה עידן ה”טכנוקן”, אם ככה. האדם אולי יוצר ורותם את הטכנולוגיה למטרותיו, אבל מדובר בכוח גדול ממנו, כוח פוסט-אנושי שמסוגל לשנות את הטבע. עם הטכנולוגיה, אנחנו כמו גמד טיפש שלובש תחפושת של ענק ומשחק בליגת הענקים, בלי להבין בכלל את כללי המשחק. לא פלא שחירבנו את המגרש 

ההגדרה של טכנולוגיה היא לא פשוטה. אפשר לומר שמרגע שהאדם התחיל לשלוט באש כבר הייתה לו יכולת להשפיע על הסביבה שלו במידה הרבה יותר גדולה מרוב היצורים החיים. השימוש בדלקים מאובנים מסמן את תחילת ההשפעה המאד מאסיבית של האדם על האטמוספרה ועל כדור הארץ בכלל – השימוש בפחם, בנפט, במנועים. אפשר לתאר את המודרניות, לדעתי, כסוג של עסקה שבה מצד אחד מקבלים טכנולוגיה על כל ההשלכות המבורכות שיש לה, ומצד שני יש למודרניות צדדים אפלים, ואחד מהם זה אותם חומרים ואותה אנרגיה שהטכנולוגיה הזו פולטת, שאליה אנחנו לא שמים לב בהתחלה. אנחנו רואים שכדור הארץ מתכסה בערמה של פסולת, כמעט ליטרלי, האוקיאנוסים שמתמלאים בפלסטיק, וגם הפחמן דו חמצני וגזי חממה אחרים שנפלטים לאטמוספירה, ומתברר שהם גורמים בהדרגה להתחממות של כדור הארץ ולעליה של הטמפרטורה הממוצעת, שבתקופה הזו אנחנו מתחילים להרגיש את זה באופן מאד מוחשי

נביאי זעם סביבתניים מזהירים אותנו כבר מאז המאה ה19, אבל היה קשה להקשיב, כי הרגע עלינו בהתלהבות על עגלת הקדמה ומי אתם הורסי המסיבות שבאים לבאס עם נזקים תיאורטיים? עכשיו, כשכבר מתחילים לראות ולחוש את הסימנים, אנחנו תופסים אותם כסימני אזהרה ראשוניים. אבל המומחים אומרים לנו שזה כבר מאוחר מדי. כשזה גלוי לעין, זה בעצם כבר קרה מזמן

זה קורה עכשיו: אפילו עליית פני הים כבר מורגשת במדינות איים באוקיאנוס השקט, אבל גם בארה”ב, בפלורידה, למשל במיאמי. פני הים עולים, וכבר יש לזה השפעה על הנדל”ן, על המקומות שבהם אנשים יכולים לחיות. כל ערי החוף נמצאות בסכנה. את השריפות אנחנו רואים כל הזמן, אירועים של שריפות ענק, למשל, השריפות בקליפורניה שקורות בקיץ הזה בעוצמה באמת אפוקליפטית, וכך גם בקיץ שעבר, וזה כנראה יהיה גם בקיץ הבא. ברמה שכבר עוד מעט אנשים יתחילו לנטוש את קליפורניה, כי זה פשוט יהיה בלתי אפשרי לחיות שם, הפגיעה באיכות החיים תהיה יותר מדי גדולה. וזה מה שנתחיל לראות בכל כדור הארץ, אוכלוסיות שבעצם הופכות לפליטי אקלים. באוסטרליה, באמזונס זה קורה עכשיו, ובסיביר באופן מאד קטסטרופלי, ובעוד מקומות שפשוט אין לחדשות סבלנות לדבר עליהם – באפריקה, באינדונזיה – כל העולם בוער מבחינות מסוימות

המספר של המינים שנמצאים בסכנת הכחדה, ואם הדברים ילכו בכיוון שהם הולכים הם ייכחדו, הוא עצום. בעצם רוב מיני היונקים, הציפורים, ועכשיו אנחנו רואים שגם חרקים, יש קריסה באוכלוסיות שלהם כבר היום בכל מני מקומות בעולם, וזו אחת האינדיקציות המדאיגות ביותר למצב של כדור הארץ בכלל. בכמה מקומות באוקיאנוסים כבר יש מעין יבשת של פלסטיק, שנסחף לשם בקנה מידה עצום וזה ממשיך. אנחנו כנראה מתקרבים לאיזושהי נקודת אל-חזור ויתכן מאד שכבר עברנו אותה. אנחנו גם רואים שבשביל היערות של קליפורניה, בשביל חלקים מסוימים מאנטרקטיקה או מגרינלנד, זה כבר מאוחר מדי

אז איך ייתכן שהדבר הכי חשוב שקורה כרגע לא נמצא בראש סדר היום של כולם כל הזמן

זה לא כל כך נוגע לגרעין הזהות של אנשים. לבני אדם הרבה יותר קל לפחוד מאויב כמו טרוריסטים, אויב פוליטי כזה או אחר, מאשר ממשהו לא מוחשי כמו נגיף ובטח מפחמן דו חמצני. וזו אחת הבעיות של עידן האנתרופוקן, העובדה שזה עידן שבו האייג’נסי (הסוכנות) נלקחה מבני אדם במידה מסוימת, ואנחנו מתמודדים עם משהו אחר לגמרי, שזה לא איזשהו יריב אידאולוגי. אבל יש גם עיוותים מחשבתיים מסוימים שקשורים לתודעה שלנו, שבאמת לא מוכרת לנו חוויה כזו. ואנחנו גם יודעים שתחזיות אפוקליפטיות היו הרבה פעמים בעבר, כבר אמרו הרבה פעמים בעבר שהעולם הולך להיגמר ובדרך כלל זה לא קרה. יש לומר שלפעמים זה גם קרה בשביל אוכלוסיות מסוימות, זאת אומרת, בשביל האינקה והאצטקים העולם באמת נגמר. אבל קל מאד לחשוב שיש בעניין הזה הגזמה, וראינו גם הרבה הגזמות בעבר

כרמל: אני חושבת שעיוותי המחשבה המרכזיים שלנו מגיעים ממיתוסים תרבותיים, מסרטים הוליוודיים ואולי עוד לפני כן. אנחנו מצפים שאסון יקרה ברגע אחד, בבת אחת, ובעוצמה גדולה, שהאיום יהיה מאד ברור, ואז או שברגע האחרון בני אדם היצירתיים שאנחנו עם הטכנולוגיה המגניבה שלנו נמצא פתרון לא צפוי והאסון ימנע, או שהאסון מתרחש, ומיד אחריו יש סוג של עולם פוסט אפוקליפטי ומתישהו הטבע מתחדש ואפשר לחזור לכל מה שהכרנו. זה הוליווד אבל זו לא המציאות. והפודקאסט הזה הוא ללא גלוטן וסוכר, אנחנו לא עושים פה “ציפוי מתוק” למציאות. אז בואו נפריך בהדרגה את שלושת מרכיבי המיתוס הזה: דבר ראשון, מה שאנחנו קוראים לו אסון זה בדרך כלל פשוט הקש האחרון, קצה הקרחון, של תהליך ארוך יותר של צבירה, היפרדות, או האצה. ולפעמים גם הקש האחרון הזה הוא תהליך. הוא יכול לקרות ברגע, אבל השאלה לפי איזה זמן אנחנו מודדים את הרגע הזה. אלגוריתמים ומידע במחשב, למשל, חיים בממד זמן שונה משלנו. הם נעים במהירויות של ננו-שניות וגורלן של מניות בוול סטריט נחרץ ומוכרע במהירויות-העל הללו שהאדם בכלל לא מסוגל לתפוס. המהירות הזו זה צד אחד של הפוסט-אנושי, אבל יש גם את הצד השני, האיטי להחריד, מה שנקרא זמן הקרחונים, הזמן שתואם את קנה המידה של היסטוריית כדור הארץ

עפרי: יש כל מני אירועי הכחדה שיש להם אפקטים שונים. מטאור זה באמת אירוע מאד פתאומי, אבל גם הפעילות האנושית ומה שאנחנו עושים, בקנה מידה של תולדות כדור הארץ, זה רגע. אנחנו בסך הכל בתוך כמאה שנה שינינו באופן כל כך קיצוני את הרכב החיים בכדור הארץ, ובמושגים גאולוגיים זה שנייה

כרמל: אז מבחינתנו, רגע כזה נחווה בסלואו מושן או אפילו נדמה כהעדר תנועה. אז הפצצה כבר התפוצצה ואנחנו חיים בהדף, אנחנו חיים את ההדף, אנחנו פשוט לא בנויים לתפוס את זה חושית. כשחווית הזמן שלנו שונה, אנחנו כאילו חיים בממד אחר ממש. ואני חושבת שהדבר שהכי קשה לנו לתפוס כאן זה את העדר הסוכנות שלנו, שאין באמת שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כבר אחרי שזה קרה

עפרי: אני חושב שפתרונות ברמת היחיד הם באמת לא כל כך מועילים. כשאני קונה משהו ומבקש שלא יתנו לי את זה באריזה עם המון פלסטיק, הרי זה בטל בשישים, זה בטל בהרבה יותר משישים, בטל בשישים ביליון. באיזשהו מובן זו מחווה, להראות שאכפת לנו מכדור הארץ שאנחנו חיים בו. השינוי צריך להיות ברמה הרבה יותר מאז’ורית, ברמת מאקרו, אבל גם את הדבר הזה קשה מאד לראות איך עושים. הצעדים שנדרשים באמת כדי לעשות שינוי אפקטיבי הם עצומים, הם כמעט בלתי נתפסים: מדובר לפעמים לפחות על הפיכה של חצי מכדור הארץ למעין “ריאות ירוקות”, מעבר לטבעונות, ויתור על טיסות ואולי אפילו ויתור על תאורה מלאכותית, על חימום, חוץ מבמקרים מאד קיצוניים. בעצם, ירידה מאד קיצונית ברמת החיים, ואני חושב שמי שטוען שאנחנו יכולים להימנע מזה, כנראה משקר

 רבים התנחמו בכך שבשנה האחרונה כשחיינו די נעצרו בגלל הקורונה, אז לפחות הסביבה נתרמת מזה ואולי זו תרומתנו למניעת או האטת האסון האקולוגי. צר לנו לבאס אתכם גם כאן. לא רק שזה מעט מדי ומאוחר מדי, אלא אפילו ייתכן ששנת הקורונה תזיק יותר מאשר תועיל במובנים מסוימים

אנחנו לא הולכים בכיוון הזה ולמעשה הפליטות שלנו רק עולות. אפילו בתקופת הקורונה, יש ירידה מאד חדה שאולי הייתה נראית בלתי נתפסת עד לפני שנה, אבל עדיין לא במידה מספיקה בשביל באמת לבלום התחממות קטסטרופלית. זו ירידה שאי אפשר היה להשיג באמצעות סתם הסכמות, או רצון טוב של כל מני אזרחים בעלי מודעות אקולוגית, אבל היא לא מספיקה בכל מקרה, ויש להניח גם שברגע שבו המגפה תסתיים, נחזור לסורנו ונעשה בדיוק את אותו הדבר ואף יותר מכך, נרצה לפצות על כל מה שנגזל מאתנו לכאורה בתקופה הזו. הרי בסך הכול רק לפני שנה, היינו בנקודת שיא של מודעות לנושא של כלים חד פעמיים. ששוב, זה בסך הכול עניין קוסמטי, אבל עדיין הייתה לפחות מודעות, אפשר היה לראות את זה בבתי קפה בתל אביב שהגישו פתאום קשים מנייר וכו’. הגיעה הקורונה וזה נראה פתאום זניח לגמרי, גם הסטריליות עכשיו מעל הכול, ונוספות לזה גם המסכות, הכפפות החד פעמיות, ועוד הרבה מאד דברים מזהמים אחרים, והנושא הסביבתי נראה פתאום כמותרות, משהו שלמי יש זמן בכלל לחשוב עליו, אבל זה כמובן לא ככה

חיינו בתקופה של שפע, שבה דברים הלכו והתקדמו וזה נראה לנו כמו איזשהו חוק טבע. מהבחינה הזו, הקורונה היא אולי רק הראשונה מתוך סדרה של משברים שיגרמו להבשלה תודעתית של האנושות. עכשיו, אני חושב שזה נעשה יותר מוחשי שהחיים יכולים להשתנות בין רגע

כרמל: אבל רגע, יש לנו עוד שני מיתוסים הוליוודיים להפריך. בואו נתקדם לשני: העולם לא “חוזר לעצמו” אף פעם, אין חזרה לאיזון או שאיפה לאיזון בטבע. אין דבר כזה. רבים מאיתנו מאמינים ברעיון הזה וחושבים שזה קומון סנס או אפילו מדע. אבל מדובר במיתוס עתיק, שעלה לרגע למעמד השערה מדעית באמצע המאה שעברה, אבל הופרך מדעית כליל. זוכרים את ההיפים מהפרק שעבר, שהתלהבו מטכנולוגיות קיברנטיות נעדרות מרכז, ויצאו לחיות בקומונות ללא מנהיגים בניסיון להתנהג כמו רשתות מחשבים? בפרק הזה אני רוצה להוסיף על זה פרט חשוב, הם התאהבו כל כך בטכנולוגיות הללו מפני שהן נתפסו כטבעיות. רשתות המידע הדיגיטלי הוצגו כבעלות עקרון פעולה זהה למערכות אורגניות, ובכך הן שונות מהטכנולוגיות החומריות, התעשייתיות, והצבאיות, אלו שמנוגדות לטבע והורסות אותו. מעטים יודעים שמדע האקולוגיה עצמו שנולד באותה תקופה, התבסס למעשה על ההשערה שהאנלוגיה הזו תקפה, ושאפשר להבין את הטבע בדומה למכונה קיברנטית. ההנחה הייתה שקיים בטבע מנגנון רגולציה עצמית ששואף לאיזון, ושאחרי אסון כלשהו, כל המערכות הטבעיות ישאפו באופן טבעי להשיב את האיזון הזה על כנו, למשל שהיער “יחזור לעצמו” לאחר שריפה

אבל עד מהרה ההשערה הזו הופרכה. דור חדש של אקולוגים הוכיח שרעיון האיזון של הטבע הוא פנטזיה, והדגים שמערכות אקולוגיות הן כאוטיות, ואחרי כל שינוי, כל המינים מתארגנים בצורה חדשה לגמרי ואף פעם אין חזרה אחורה. בפועל הרקליטוס צדק כשאמר ש”הדבר היחיד שקבוע זה השינוי”, זה העיקרון הטבעי האמיתי היחיד של הטבע. חדש, חדש, חדש. שינוי, שינוי, שינוי. אבל לא משנה כמה שזה הוכח מדעית, אנחנו לא תופסים את זה. אנחנו רוצים להאמין בשאיפה לאיזון, בדפוסי סדר נסתרים, אבל זה כל מה שזה, אמונה. זה רעיון דתי כמעט. אין בו ממש. ואם אתם זקוקים לראות את ההוכחות במו עיניכם, אני מאד ממליצה לראות את סרט הדוקו מאיר העיניים של אדם קרטיס בנושא שנמצא במקורות כאן למטה

עפרי: אנחנו חווים בשנים האחרונות עונות מאד קשות של קיץ, ואומרים לנו כמעט כל פעם שזה הקיץ הכי חם שהיה במאה האחרונה, אבל צריך תמיד לזכור שכל קיץ כזה הוא כנראה עדיין הקיץ הכי קר שיהיה במאה שנים הקרובות. זה רק ילך ויחמיר. יש כאלה שאומרים שיש לנו עוד כמה דורות בשביל האירועים שבאמת מאיימים על עתידנו. אחרים אומרים שבעצם הדברים מחמירים באופן הרבה יותר מהיר ממה שחשבנו בעבר, ושגם פאנל מדעני האקלים של האו”ם, שאנחנו מכירים את הדוחות שלהם, הוא למעשה מאד אופטימי, באופן אפילו לא אחראי. דווקא גורם האי-וודאות ילך ויגבר. זאת אומרת, היציבות שהייתה – סך הכול מזג אויר פועל לפי איזשהן תבניות שמוכרות לנו –בעצם תיעלם

אפשר לגזור מזה משהו גם לגבי הקורונה, שאנשים מחכים שנחזור כבר לבתי הקפה ולטיסות לחו”ל, שהחיים יחזרו למה שקראנו לו לפני שנה “נורמלי”. אבל האם כבר התחלתם להבין שאולי החיים אף פעם לא יחזרו לשם באמת, בדיוק כמו שהטבע אף פעם לא “חוזר לעצמו”? שאולי הסגר והמסכות והדברים שמעצבנים אותנו היום זה סוג של שפע שעוד נתגעגע אליו ביחס למה שמצפה לנו

שום דבר לא יחזור לנורמליות. כדור הארץ רק ילך וימשיך ויתחמם באלפי השנים הבאות. אפילו אם המין האנושי ייכחד לחלוטין, אז עדיין כדור הארץ ימשיך להתחמם רק בגלל הפחמן שכבר קיים באטמוספירה. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים ואיך בסופו של דבר אנחנו שורדים בתוך סביבה יותר עוינת. הרבה פעמים התחזיות עוסקות נגיד בשנת 2100, אבל מצד שני אנחנו רואים שדברים חמורים מאד קורים כבר עכשיו ובטח יקרו תוך חמש או עשר שנים. אנחנו בעצם צפויים לראות בשנים ובעשורים הבאים הרבה אירועים חסרי תקדים, הרבה שיאים נשברים: מבחינת טמפרטורה, מבחינת העלייה בפני הים שתלך ותחמיר, מבחינת מגפות עולמיות, מבחינת אזורים שייעשו בלתי אפשריים לחיים, רעב, הכחדה של מינים, נקודה מסוימת שבה הים יהפוך לכל כך חומצי שכמעט לא יישארו בו דגים. הרבה דברים שדי מחריד לחשוב עליהם. אני חושב שכל מי שחי בדור שלנו צריך לקחת בחשבון שגם בטווח של תוך עשר-עשרים שנה, דברים עשויים להיות שונים מאד. אני משתדל להסתכל על דברים ככה, למרות שזה קשה מאד ולפעמים זה שחור בעיניים

אז הבנו שמאוחר מדי למנוע, אבל עדיין יש צורך במאמץ גלובלי ושיתוף פעולה פוליטי כדי להתמודד עם ההשלכות שמתרחשות, בדיוק כמו במקרה של פצצות הגרעין שפתחנו איתן את הפרק. ג׳ואל ויינרייט וג׳ף מאן כתבו ב2018 ספר בשם “לוויתן האקלים” (ראו במקורות – כ.ו). הם הציעו שבדיוק כמו שהגוף המדיני התארגן בעבר, כדי להתמודד עם “מצב הטבע” שתואר במסה הפוליטית לוויתן של תומאס הובס, גם היום אנו זקוקים ליצור גוף פוליטי גלובלי כדי לפעול כיחידה אחת מול קנה המידה העצום הזה של המשבר האקולוגי. משבר הקורונה לימד אותנו ששיתוף פעולה פוליטי כזה לא בהכרח ריאלי. אבל גם בהנחה שזה אפשרי, אל תצפו שפתרון מסוג כזה יהיה בהכרח דמוקרטי

כוחות שונים, מדינות שונות, יתמודדו כנראה באופן שונה עם המצב שילך ויחמיר. ויכול להיות שבין הפתרונות יהיה מה שנקרא “דיקטטורה ירוקה”, כלומר בעצם שלטון דיקטטורי, שיכפה סוג של צנע אקולוגי. אני בסך הכול לא מאחל לנו לחיות תחת דיקטטורה, ירוקה או אחרת. אפשר אולי להשוות את זה קצת למצב פרמננטי שדומה לסגר שאנחנו נמצאים בו עכשיו, כלומר שהמדינה נכנסת מאד חזק לתוך החיים של האנשים. הבעיה האחרת היא שגם אם יעשו את זה באזור מסוים בכדור הארץ, זה עדיין לא יספיק ולא יהיה מאד אפקטיבי, אם זה לא יקרה בכל כדור הארץ. העניין הוא לא מקומי, הוא עולמי. זה לא שאם אוסטרליה הייתה, למשל, מנהלת כלכלה מאד אקולוגית, לא היו מתרחשות בה שריפות. כי כל עוד ארה”ב וסין והרבה מקומות אחרים בעולם בעצם פולטות המון פחמן, אז גם מקומות שהיו כאילו “ילדים טובים” יפגעו. זה מה שהופך את העניין לטראגי ואף יותר מכך, שבעצם דווקא מדינות בדרום הגלובלי, שתרמו הרבה פחות לפליטת הפחמן, כי הן פחות מתועשות, הן אלו שהכי נפגעות. ולהגיע להסכמה כלל עולמית על דבר כזה זה נראה לי מאד קשה

מאד קשה לראות איך האנושות מקבלת על עצמה את ההגבלות האלו – שכל כך מנוגדות לטבע של רעיון הקדמה, בטח של הקפיטליזם – דרך איזה איזשהו מנגנון פוליטי. ויכול להיות שדרך אלגוריתמים, שלאט לאט יחילו להשתלט ולנהל יותר ויותר חלקים בחיינו, זה יהיה יותר אפשרי. אבל אם הטכנולוגיה תציל אותנו אנחנו גם נהפוך לעבדים שלה. אפשר להשוות את זה, לצורך העניין, למעצמות העל, ברית המועצות וארה”ב במלחמת העולם השנייה. המעצמות האלה הצילו את אירופה מהנאציזם, אבל המחיר היה די ברור שהן קובעות את הכללים אחר כך. אז אם אנחנו, למשל, נעניק את המפתח לפתרון לחברות הטכנולוגיה או אפילו לרובוטים עצמם, אז יש לזה גם מחיר: הם יחליטו על כל פליטה של פחמן או פעילות אחרת שתיעשה, אבל האייג’נסי (הסוכנות) תיגזל מאיתנו. אז שוב יש כאן סוג של עסקה עם השטן. כמו שאמרתי שהמודרניות בכללותה היא עסקה עם השטן, אז כאן אנחנו פונים שוב לאיזושהי עסקה שתציל אותנו מזה, אנחנו מגדילים את ההימור

יזמי הטכנולוגיה חוששים מבינה מלאכותית כרגע הרבה יותר מאשר ממשבר אקולוגי. אנחנו לא רואים אף יזם מדבר על זה או מחפש פתרונות לזה. וזה מסקרן בעצם למה

אם הייתי יכול להיכנס לתודעה של צוקרברג, מסקרן אותי מה הוא חושב על שינוי האקלים, ומה הוא חושב לעשות לגבי זה. כי בסופו של דבר, אפילו למודל הכלכלי של פייסבוק יהיו לזה השלכות, בטח אם אנחנו נכחד. יכול להיות שבאמת אנשי הטכנולוגיה רואים את הדברים באופן אחר. כי אנחנו רואים שאחד המאפיינים של התקופה שלנו זה שהמון דברים מתדרדרים, אבל יש תחום אחד עיקרי שהוא בביטחון עצמי עצום והוא רק גדל וגואה, שזה באמת הטכנולוגיה. אנחנו רואים את זה גם בבורסה. בעוד מי שמסתכל על האקולוגיה רואה קטסטרופה ורואה אפוקליפסה, ברוני הטכנולוגיה מסתכלים בכלל לכיוון של גאולה, של איזה משיח שמגיע בדמות הסינגולריות. וקשה לראות איך הדברים יתיישבו אחד עם השני, שמצד אחד מבטיחים לנו איזו התגברות על האנושי, צורת קיום שמשוחררת לחלוטין כמעט מכל מגבלה, ומצד שני, קריסה עד כדי הכחדה, או לפחות חיים בתנאים אומללים, שיגרמו לנו להתגעגע לתקופה בה אנו חיים עכשיו

יכול להיות שהדברים יבואו ביחד, אחד עם השני: זאת אומרת, שבשביל אוכלוסיות מסוימות העתיד הוא קטסטרופה, ובשביל אחרים – בדרך כלל אלה שיש להם כסף ונגישות וכוח – הם יהפכו, כמו שיובל נח הררי קורא לזה, לאלים. זאת גם אולי הצורה שבה קפיטליזם עובד, שכל משבר הוא הזדמנות. לפעמים ברמה שהיא אפילו ממש מחרידה: יש קטסטרופה במקום כלשהו, אז מחיר העבודה שם יירד ואפשר יהיה לבנות שם מפעלים. בכל זאת, אם מסתכלים על זה ברמה גלובלית, של קטסטרופה שבעצם תנפץ את הציוויליזציה המרושתת, אז נדמה לי שזה לא כל כך סימפטי אפילו בשביל חברות הטכנולוגיה, שבכל זאת מתבססות על הגלובליזציה

כרמל: זה נראה לי זמן טוב להפריך את המיתוס ההוליוודי השלישי – דאוס אקס מקינה. פתרון ברגע האחרון; טכנולוגיה יצירתית ומפתיעה שתגמד את הבעיה לממדי החור באוזון שפתרנו בהצלחה בעבר. יזמי טכנולוגיה רבים הם פשוט אופטימיים ומאמינים במיתוס השלישי שהטכנולוגיה תגאל אותנו בצורה זו או אחרת. במידה רבה, הם ממשיכים את האמון שנתנו ההיפים בטכנולוגיות המידע, ותופסים אותן כיותר אקולוגיות. אבל אם חשבתם שלהיות באינטרנט ולאחסן בענן שומר על הסביבה, יש לי שוב חדשות מבאסות בשבילכם. האינטרנט הוא פיזי ונוכח מאד על פני כדור הארץ. הענן הוא חוות שרתים, שרתים זוללי אנרגיה, והפלטפורמות הגדולות לעיתים קונות לעצמן משאבי טבע כדי להפיק את האנרגיה הזו. וכרגע הזיהום של החוות הללו הוא בסדר גודל דומה למדי לתעשיית התעופה כולה! בכל פעם שאתם מתעצלים להקליד כתובת ופשוט שמים אותה בשורה של הגוגל, הפעולה החישובית הזו, שנעשית בשנייה, מפעילה המון מחשבים ברחבי העולם, וכל חיפוש כזה בגוגל משחרר פחמן דו חמצני לאטמוספירה. יש אפילו אתר שמראה לכם בזמן אמת כמה ואיך זה קורה. וזו רק דוגמא אחת

עפרי: קודם כל, המתכות שבהן משתמשים, צריך לכרות אותם מאיפה שהוא, ויש לזה נזק סביבתי מאד גדול, למשל, בכל מני מקומות באפריקה. העניין של טכנולוגיה דיגיטלית הוא לכאורה יחסית חסכוני, אבל בהיקפים שבהם הוא קורה היום, יש לו טביעת אצבע סביבתית עצומה. וגם האנרגיה שזה גוזל, ובעיקר הקירור של השרתים. מבחינות מסוימות אפשר לומר שככל שהעולם הדיגיטלי מתרחב ומסתעף, העולם הממשי הופך לסוג של פח זבל שלו

אם אמרנו שהטכנולוגיה שלנו היא ה-גורם לבעיה מלכתחילה, האין זה טיפשי לנסות לפתור בעיה באמצעות מה שיצר אותה? עפרי טוען שלא, ושיש לטכנולוגיה יכולת להיות גם חלק מהבעיה וגם חלק מהפתרון

 יש הטוענים שלראות בטכנולוגיה את הפתרון זו איזושהי חשיבה מאגית – טכנולוגיות בעיקר לקשירה של פחמן שנמצא באטמוספירה – איזה מן “פיקס” כזה לבעיה הזו. ואני חושב שהם חלקית צודקים, אני לא חושב שיש פתרון פלא. מצד שני, אני חושב שאם יש תקווה (וזה לא ברור שיש תקווה) אז התקווה הזו כנראה תבוא לפחות חלקית גם מטכנולוגיה

מאמיני טכנולוגיה אחרים חושבים שהדיגיטציה תהווה סוג של פתרון שרידות עבורנו: צורת חיים וירטואלית שמנותקת מהטבע או לכל הפחות תיבת נוח

אני חושב שיש בתקופה שלנו הרבה מאפיינים שהנושא הזה של סיפור נח הוא רלוונטי בשבילם. ומעניין מאד לראות איך כבר בסיפור הזה היה את הרעיון הזה של לשמור, אפשר לומר, מאגר גנטי. כל מני דברים בכדור הארץ נהרסים, אז אנחנו אפשר לומר “מעלים אותם” לענן בצורת “גיבוי”. אפשר לראות את זה, למשל, עם כל מני מינים ביולוגיים של חיות ושל צמחים, שמה שעושים, זה לשמור למשל את הקוד הגנטי שלהם – גם בצורת זרעים וגם בצורת קבצים של הקוד הגנטי – מתוך הנחה שבעתיד נוכל לשחזר אותם. אבל נשאלת השאלה איפה בדיוק הם יחיו, אם הסביבות חיים שלהם נעלמות? צריך בשביל זה ליצור כנראה איזשהו כדור ארץ שני, שמתקיים בפועל אולי רק ברמה הדיגיטלית עצמה. זה אולי כבר שאלה פילוסופית, אבל זה כבר לא החיות הללו עצמן אלא איזושהי בבואה שלהן

גם הפנטזיה הזו של “לגבות אותנו” בענן מבוססת על השערה מדעית בלבד, שמבוססת על אותה אנלוגיה בין מערכת מחשוב למערכת אורגאנית, שכבר הוכחה כשגויה לגבי הטבע, אבל אנחנו עדיין בפול גז איתה לגבי טבע האדם

יש איזושהי פנטזיה אולי שאנחנו נתלוש את עצמנו ונעבור לחיות בעולם הדיגיטלי, אבל כנראה שאיזושהי אחיזה בקרקע, באדמה, עדיין תהיה נחוצה לנו. אפשר לומר שזה בסוף מגיע לשאלה די קונקרטית: האם למשל המטרה העליונה צריכה להיות להציל את המין האנושי, או באמת להציל את הביוספרה, להציל כמה שיותר מינים? אלו שתי מטרות קצת שונות, יש ביניהן חפיפה מסוימת, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר. זה גם נוגע לשאלה, למשל, של היחס לריבוי אוכלוסייה. אנשים שבאים מגישה יותר הומניסטית אומרים שלדבר, למשל, על צמצום אוכלוסייה, זה מסוכן, זה אנטי הומניסטי, זה מזכיר כל מני משטרים אפלים בעבר

מקור אחר לאופטימיות הוא המחשבה שהטכנולוגיה שלנו היום עשויה מחומרים טבעיים יותר או כמו-טבעיים, ומסוגלת לחקות את הטבע כל כך טוב שאולי היא יכולה להחליף אותו. אז אם נהרוס את הטבע, אל תדאגו, נבנה לכם טבע מטכנולוגיה, יהיה טבע גרסא 2.0

יש באמת איזו ראיה כזו קצת יהירה ש “אוקי, הדבורים יכחדו? אז נבנה דבורים רובוטיות”. לא, אי אפשר להחליף את כל הדבורים בעולם ברובוטים, זה לא הולך ככה. הן בעצם עושות בשבילנו שירותים עם ערך כלכלי עצום, שאנחנו לא יכולים באמצעות טכנולוגיה להחליף את הכול. אנחנו לא כל-יכולים ולא יכולים לברוא מחדש את כלל המרקם המורכב באופן בלתי נתפס הזה שנקרא כדור הארץ והמערכת של החיים בו, באופן מלאכותי

אוקי אז הפרכנו את כל המיתוסים על כל הרבדים שלהם והבנו מה לא. אז מה בכל זאת כן? מה אני עושה, מה אתם עושים, מחר בבוקר?  יש הטוענים, למשל, שתוך חמישים שנה בלבד, תנאי האקלים לא יאפשרו חיים בכלל באזור שלנו, המזרח התיכון. אז מה, כדאי כבר לקנות לילדים נדל”ן בגרינלנד

אז העצה היא לנסות לעבור כמה שיותר צפונה. אנחנו נמצאים באחד האזורים הפגיעים ביותר, שאפילו רק מבחינת הטמפרטורות, הן עלולות להגיע לרמות שכבר אי אפשר יהיה באמת לשאת אותן בקיץ. אני פעם שקלתי, למשל, לעבור לברלין. בעלי ההון בעולם, ובכלל זה ברוני הטכנולוגיה, הם כבר מתכוננים לתסריטים קטסטרופליים. הם, למשל, קונים לעצמם כל מני חוות ענקיות בניו זילנד או בסיביר, שבהן הם יוכלו אולי לחיות אולי עם המשפחה שלהם, שיהיו מוגנות ע”י, אני לא יודע, תתי מקלעים או רובוטים אוטומטיים. במידה מסוימת אפשר לומר ששום מקום בעולם הוא לא בטוח. גם סיביר, למשל, סובלת עכשיו משריפות עצומות. בהכללה אפשר לומר שהמקומות האלה, הצפוניים, התנאים בהם עשויים להשתפר באופן יחסי בגלל שהיום מאד קר שם, אבל העולם הוא מערכת מרושתת וכל כך מסובכת, שמאד קשה לדעת איפה זה יפגע , איזה סוג של השפעות, מה יבוא קודם. בכל מקרה יהיו המון פליטים, שגם אם מדינה כמו גרמניה או נורבגיה, יהיו בה תנאים יחסית נסבלים, אז היא תצטרך להתמודד עם מיליונים ואולי מאות מיליונים של פליטים שיידפקו על שעריה, וזה גם לא כל כך סימפטי

הבנו כבר שזה כנראה רק יילך ויחמיר אבל ההחמרה היא לא רק מור אוף דה סיים (אותו הדבר בהקצנה). יכולים להתרחש עוד כל מני סוגים של דברים חדשים ובלתי צפויים. מכירים למשל את סדרת המדע הבדיוני פורטיטיוד? הסדרה מתרחשת באי נורווגי באזור איסלנד, שכשמתחילים להינמס שם הקרחונים בעקבות ההתחממות הגלובלית, נחשפים שרידים של בעלי חיים פרהיסטוריים, שאצורים בתוכם וירוסים עתיקים מאד, שבני האדם היום לא מכירים ולא מסוגלים להתמודד איתם. פי עשרת אלפים קורונה, מה שנקרא. אז העלילה הזו היא יותר מדע מאשר בדיוני, מסתבר, כי זה תרחיש אפשרי לחלוטין

מה שאנחנו רואים שקורה עכשיו, זה ששכבת הפרמה-פרוסט נמסה. זו בעצם השכבה הקפואה שנמצאת בחוג הארקטי, בעיקר בסיביר, שהייתה בעצם קפואה במשך עידנים גאולוגיים שלמים, ובפעם הראשונה עכשיו היא מפשירה, בגלל שהקיץ נעשה כל כך חם. ובתוכה יש כל מני הפתעות לא נעימות. קודם כל, יש שם מתאן, שכאשר הוא משתחרר, הוא גורם רק להחמרה של אפקט החממה, של ההתחממות העולמית, בגלל שזה גז חממה חזק עשרות מונים יותר מאשר הפחמן הדו חמצני. יש הטוענים שמתחבאות שם גם כל מני בקטריות ווירוסים, שגם הם עשויים להשתחרר לאוויר, וההשפעות שלהם עשויות להיות יותר גרועות ממה שאנחנו רואים עכשיו עם הקורונה

בניגוד לפרקים אחרים שבהם אני משתדלת להציע לכם סיום אופטימי, אין לי כזה עכשיו. אז אני אתן לעפרי לסכם את הפרק הפעם כי לו דווקא יש סיכום אופטימי

אני חושב שכל בנאדם שחי בתקופה הנוכחית צריך לבחור איזושהי אסטרטגיה של איך עומדים בפני הדבר הזה שנקרא הקריסה האקולוגית ושינוי האקלים. אפשר כמובן גם להדחיק ולהתעלם מזה, זו אסטרטגיה שהיא בסך הכל לגיטימית, כי מאד קשה להתמודד עם זה, זה באמת מאד מבהיל. אני, לפחות, מעדיף לא להדחיק ולנסות שזה יהיה בהכרה, ולזכור שאנחנו יצורים חולפים, ויכול להיות אפילו שהציוויליזציה שלנו תחלוף מהעולם מתישהו. החיים בכדור הארץ כנראה ישרדו, כן? הרבה מאד מינים יכחדו, יכול להיות שיותר מתשעים אחוז מהמינים שקיימים, אבל תוך מיליוני שנים כמו שראינו בקטסטרופות גלובליות אחרות, יהיה שוב עולם שוקק חיים. אבל צריך לזכור שאף אחד לא מבטיח שאנחנו נהיה חלק מהפתרון. בכלל לא ברור שאנחנו, בני האדם, נעבור את זה בשלום

---

כן, החולה מת, אבל היי, הוירוס שרד! נראה לי שאפשר לקרוא לזה “אופטימיות פוסט אנושית”… אז עד כאן להפעם, אל תשכחו לדרג את הפודקאסט ואולי אפילו לכתוב לו ריוויו באייטיונז או באפליקציית הפודקאסטים של האייפון, זה הדבר שהכי עוזר לנו להיחשף לקהלים חדשים. ואל תכחדו לכם לבד בחושך, בואו לפייסבוק או לאינסטגרם של הפודקאסט ונעבור את זה ביחד. להשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה נוספת

תמיר, דן (2018) ברוכים הבאים לעידן האדם: מדעי הטבע, מדעי החברה ואתגרי החשיבה הסביבתית. תיאוריה וביקורת 50: 237-256

Armstrong, R. (2013). Alternative Biologies. In Max More and Natasha Vita-More(Eds.), The Transhumanist Reader: Classical and Contemporary Essays on the Science, Technology, and Philosophy of the Human Future (pp 100-109). John Wiley & Sons, Inc.

Curtis, Adam. All watched over by machines of loving grace, episode 2. BBC.

Lash Scott and Urry, John (1994) Economies of Signs and Space, London and Thousand Oaks, CA: Sage. (על זמן הקרחונים והאלגוריתמים)

Wainwright, J, Mann, G (2018) Climate Leviathan: A Political Theory of our Planetary Future. London: Verso.