פרק 28. על עכברים, אנשים וחייזרים: המתרגם האוניברסלי של ד”ר אורן פורקוש

_{^{אני חנון. תמיד הייתי חנון. וכמו כל חנון טוב, קראתי את הספרים של דאגלס אדאמס. הקונספט הזה של מתרגם אוניברסלי תמיד נורא נורא קסם, תמיד תהיתי איך הוא יכול לעבוד, האם הוא יכול לעבוד. פתאום נפל לי האסימון שהנה יש לנו דרך לחשוב על הרעיון הזה בשאלה יותר פשוטה: אם אנחנו מצפים אי פעם להיות מסוגלים להבין שפה של חייזרים, בואו נתחיל עם החייזרים שנמצאים מסביבנו, שזה בעלי החיים}}

ד”ר אורן פורקוש

היום לפני שנה, בפרק השני של הפודקאסט, עסקנו בממשקי מוח-מחשב, ובניפוץ המיתוס העתיק של תקשורת מושלמת, אוניברסלית, טלפתית. היום אנחנו חוזרים לנושא הזה מכיוון אחר לגמרי, עם ד”ר אורן פורקוש מהמחלקה למדעי הקוגניציה והמוח והמחלקה לבע”ח באונ’ העברית. כמו שכבר שמעתם בפתיח, אורן מחפש את המפתח לבבלפיש, לתרגום האוניברסלי, והוא מחפש אותו במקום לא שגרתי: בחיבור שבין הגנים להתנהגות, בתקשורת שהיא מעבר לשפה. אורן חושב שלבינה המלאכותית יש יתרון עלינו בהבנת חיים לא אנושיים, וחשוב לו שכולנו נהיה מאושרים באמת. אז בואו נצלול לפרטים

בשנה שעברה, בפרק על תקשורת ללא שפה, פרופ’ עמית פינצ’בסקי הזהיר מפני הניסיון ללכת ישר למוח שלנו, ללכת מעבר לשפה; זה סוג של אוטופיה מסוכנת. והוא אמר לנו חד משמעית: “לדעתי זה חזון בלהות, תקשורת מושלמת היא חוסר תקשורת מושלם. שפה היא יחס חברתי, אי אפשר לתאר יחס חברתי ללא שפה”. אבל ד”ר אורן פורקוש לא הולך בכלל למוח

אני חושב שאיך שהמוח עובד הוא פחות אוניברסלי

הוא לא הולך רק לבני אדם
עשינו את המחקר הזה גם על עכברים, גם על אנשים, אנחנו הולכים לעשות את זה עכשיו גם על חתולים

והוא גם לא מחפש תקשורת מושלמת, הוא רק מנסה לשפר את ההבנה שלנו את בעלי החיים כדי שהם יהיו מאושרים יותר
הם היצורים שאנחנו חייבים להם הרבה מאד בהקשר הזה, איך להפוך להם את החיים קצת ליותר נסבלים בסביבה שלנו

אז הגישה של פורקוש למתרגם האוניברסלי היא לא גישה אנתרופוצנטרית, והוא לא הולך בכלל למקום הבלשני. כדי שזה באמת יהיה אוניברסלי לדעתו, זה חייב לגעת בעיקרון עומק של מה זה חיים, והוא מביא לשולחן הכשרה רב תחומית
קצת פיזיקה, קצת מדעי המחשב והרבה בע”ח ופסיכולוגיה

אז בואו נפרק את האתגר הזה לחלקיו. קודם כל, למה צריך לערב פה בכלל בינה מלאכותית? אנשים לא יכולים לחקור ולפרש את בעלי החיים בעצמם? _^י

בתור מדען נתקלתי בלא מעט מקרים שהאינטרפרטציה של מה שבע”ח עושים לא נכונה, ולפעמים זה אפילו פוגע בנו בצורה משמעותית. יש ניסוי קלאסי כזה (כל הניסויים הקלאסיים הם קצת נוראיים, אני מתנצל מראש), בגדול זה צורת פלוס גדולה ששמים שם את העכבר, לפלוס יש ארבע זרועות, שתיים מתוכן סגורות ומכוסות ושתיים פתוחות. ההנחה היא שחיה שהיא יותר חרדתית תעדיף לבלות על הזרועות שהן יותר סגורות כי זה מרגיש יותר בטוח, וחיה שהיא פחות, היא תהיה יותר סקרנית, היא תצא החוצה ותסתובב על הזרועות הפתוחות. אז הם השתמשו במחקר הזה כדי ממש להרבות עכברים לפי ההתנהגות הזו שלהם, והם פיתחו שלושה קווים של עכברים: עם חרדה גבוהה, עם חרדה נורמלית ועם חרדה נמוכה, כאלו שלא היו חרדתיים. הקווים האלה נהיו נורא פופולריים ועשו עליהם הרבה מחקרים שקשורים לחרדה. העניין הוא שבאיזשהו שלב חוקר מסוים שם לב שבכל זאת יש משהו מיוחד בעכברים שהייתה להם חרדה נמוכה, ואחרי שעשה כל מני בדיקות הוא בעצם גילה שמה שמייחד אותם זה שהם עיוורים

זאת אומרת, הסיבה היחידה שהם נראו כלא חרדתיים זה כי הם לא ידעו איפה הם נמצאים, אז הם יצאו לזרועות הפתוחות באותה מידה כמו שהם היו בזרועות הסגורות. וזה שנים של מחקרים שנעשו על החיות האלו מתוך חוסר הבנה של ההתנהגות של בעל החיים. אז זה נורא פיתה אותי לנסות לחשוב שאולי אפשר להוציא את בני האדם בכלל מהמשוואה הזו. אז השאלה היא אם אפשר לעשות את זה אחרת ולא להכניס את האנושיות שלנו לסיפור, ולתת למכונה להחליט בשבילנו מה זו התנהגות, איך לסווג את ההתנהגויות, מתי התנהגויות הן מעניינות, ואולי אפילו כבר לסגור את המעגל ולתרגם אותן לשפה האנושית. השאלה היא מה אנחנו בעצם מחפשים, כי עדיין, כדי להיות מסוגלים לתפוס משהו, אנחנו צריכים למצוא דברים שנכונים אוניברסלית לכל שפה, לא משנה מה, בין אם היא שפה אנושית או שפה חייזרית או שפה של בע”ח. אז זו בעצם הייתה השאלה הראשונה

אז פסיכולוגים הסתכלו על ההתנהגות מבחוץ, גנטיקאים ריצפו לנו גנים, וחוקרי מוח בחנו לנו את הנוירונים, אבל אורן הרגיש שחסר שם משהו

בעיני האישיות היא החוליה החסרה הזו באמצע, כי האישיות היא משהו שנובע מהביולוגיה ומכתיב את ההתנהגות

אז בואו נפתח רגע מאמר מוסגר להבנת החוליה החסרה הזו, לפני שנחבר אותה לבינה המלאכותית ונחזיר אותה למקום שלה בפאזל של המתרגם האוניברסלי. בואו נתחקה בקצרה עם אורן אחר הדרך הפתלתלה שלו לפתרון היצירתי הזה, כדי להבין אותו באמת

התמה הכללית זה לנסות לעשות פסיכולוגיה בלי שאלונים

אורן התחיל מהרצון להביא את בשורת הפסיכולוגיה החיובית גם לחיות. הוא עבד במעבדת סטרס, שזה דבר מאד מדיד, אבל הבין שאושר זה לא בהכרח ההפך מסטרס

כשמישהו נכנס לסטרס יש תגובה פיזיולוגית מאד טיפוסית, נורא ברורה: האישונים שלנו מתרחבים, קצב הלב שלנו עולה, קצב הנשימה עולה, מערכות שהן פחות דחופות כמו מערכת החיסון ומערכת העיכול, כולם עוברים דאון-רגולריזציה, זאת אומרת, הם עובדים פחות, וזה נכון גם לבעלי חיים וגם לבני אדם. אנחנו יודעים הרבה על סטרס, על אושר למשל אנחנו לא יודעים שום דבר, אין לנו מרקרים, אין לנו את הביולוגיה של האושר. יש דברים שהם יותר קשורים לג’וי, למן הנאה רגעית, אנחנו לא יודעים למדוד אותם. זאת אומרת, אי אפשר לקחת למישהו בדיקת דם ולקבוע אם הוא בדיכאון, אין לו מספיק שמחה בחיים. וגם התרופות שאנחנו משתמשים בהן, נגיד כנגד דכאון, הופכות אותנו לאדישים. לא עושים שנהיה מאושרים, הם עושים שיהיה לנו פחות אכפת שאנחנו לא מאושרים. זה כן עוזר לנו להיפטר מהתחושה שלא מספיק טוב לנו וכן למצוא את המקומות שטוב לנו בהם, אבל המנגנון שלהם הוא לא אושר

דיברנו על זה בהרחבה בשנה שעברה דווקא בפרק 8, עתיד האושר. יש את המדדים שמבוססים על דיווח עצמי של אנשים, ויש את אלו שמבוססים על מעקב ממוחשב. אורן התנסה קצת בשני

אז התחלנו עם עכברים, ששם אולי זה פחות יפריע לאנשים, שאנחנו לוקחים את העכברים שלנו, שמים אותם בקופסה, אנחנו גם צובעים אותם (זה הדבר הכי פחות נעים שאנחנו עושים להם, זה לא מציק להם באמת באיזושהי צורה, רק לדעת מי זה מי), מסתובבים חופשי בסביבה גדולה, מועשרת, נעימה, ויש לנו מצלמה מלמעלה שעוקבת אחריהם. ואמרנו שאנחנו רוצים לעשות את אותו הדבר לבני אדם, להיות מסוגלים לעקוב אחריהם 24/7. אז בהתחלה חברנו לח’ברה מפינלנד שחילקו טלפונים חכמים לסטודנטים בתמורה פחות או יותר להכול: איפה הבנאדם נמצא (אם משתמשים בג’יפיאס של הטלפון), עם מי הוא מדבר, מי מתקשר אליו, למי הוא שולח הודעות, מה תוכן ההודעות וכו’. זה היה לפני כמה שנים, הטכנולוגיות קצת השתנו, הרגשנו שאמנם זה נורא קריפי אבל לא קריפי מספיק, אז שחזרנו את הניסוי בארץ והוספנו גם שעונים חכמים, למשל, כי זה כבר אומר לנו לא רק אם הם בבית או בחוץ, אנחנו יודעים גם אם הם בבית יושבים או מסתובבים, כמה הם ישנו בלילה ומה קצב הלב שלהם כשהם באינטראקציה עם אנשים אחרים

אז למשל המדד הכי חזק שמצאנו לחזות אם בנאדם מאושר או לא, היה דווקא כמה הם הולכים בזמן שהם בבית, וזה היה קורלציה הפוכה: מי שהסתובב הרבה בבית היה בדרך כלל האנשים האומללים יותר. מה שלנו נפל האסימון, שמה שבכל זאת עושה אושר טיפה שונה מרגשות אחרים, זה שהוא נורא אינדיבידואלי. מה שעושה בנאדם אחד מאושר יכול למעשה לעשות בנאדם אחר אומלל לגמרי. הבנו שאם אנחנו יודעים מה האופי של הבנאדם ומצד שני מה ההתנהגות של הבנאדם, זה נותן לנו איזשהו חיווי האם הוא עושה את הדברים שמתאימים לאופי שלו, ואז אנחנו יכולים לדעת אם טוב לו או רע לו. מכיוון שמדדנו לאורך זמן, אנחנו יכולים למדוד מה הדברים שדוחפים את ההתנהגויות, שעומדים בבסיס ההתנהגויות, שהם יציבים לאורך זמן, וזו בדיוק ההגדרה של אישיות

אישיות זו לא המילה המדויקת כאן, כי אנחנו רוצים להישאר רגע בעולמות הביולוגיה בלבד 

המונח הנכון שבאמת צריך לדבר הוא טמפרמנט. אישיות זה באמת משהו ששייך לבני אדם, גם המילה איש נמצאת שם במילה אישיות. עכברי מעבדה זה חיית המעבדה הכי נפוצה, משתמשים בהם כל יום בעשרות אלפי מחקרים, ואנחנו מתעלמים מזה שכל אחד הוא שונה, כל אחד הוא מיוחד, כל אחד הוא פרט

אורן הבין משהו יפה על הדרך. שדווקא בגלל שהוא מחפש אוניברסליות, הוא חייב להתייחס לאינדיבידואליות כמרכיב. והוא גילה 3 ארכיטיפים של אישיות או טמפרמנט, שנובעים מצרכים פיזיקליים בסיסיים, ולכן הם מאפיינים גם עכברים, גם אנשים, וככל הנראה יאפיינו גם חייזרים

כשאנחנו עשינו את האנליזה של האישיות גם בבני אדם וגם בעכברים, גילינו שהמבנה נראה כמו משולש. קיבלנו מן צורה מרחבית נורא מוגדרת. יש לו קודקודים, יש לו נקודות קיצון, ואז אתה יכול לייחס את זה לארכיטיפים של אישיות שקיימים גם בבע”ח וגם בבני אדם. ואז התחלנו לנסות לראות האם יש איזשהו דמיון בדפוסים האלו בין יצורים שונים. עוד לא סיימנו את המחקר על בני אדם – למרות שקיבלנו אותו מבנה, אז שם אני לא יכול ישירות להגיד שזה אותו דבר, למרות שאנחנו חושדים שכן – לפחות בין הלטאות לבין העכברים מצאנו דמיון ממש מדהים, כאילו שזה אותו דבר. עכשיו צריך לזכור שזה משפחות נורא שונות של בע”ח, זוחלים לעומת יונקים, ועדיין יש משהו שהוא נשמר

הלטאות עם הצוואר הכתום הן גדולות יותר, יש להן בדרך כלל טריטוריה גדולה והם פוליגמיים, יש להם הרבה בנות זוג. הזכרים עם הצוואר הכחול הם בדרך כלל מונוגמיים, יש להם טריטוריה קטנה ורק נקבה אחת, והצהובים, אין להם טריטוריה קבועה, הם גם אגביים/מופקרים, זאת אומרת, הם מתקיימים ע”י זה שהם מנצלים את העובדה שלכתום יש שטח גדול עם הרבה נקבות, ומדי פעם הם מתגנבים וככה הם מתרבים. כשהסתכלנו על העכברים אז אף אחד לא תיאר את זה ככה, אבל ראינו הקבלות נורא יפות בין 3 הארכיטיפים הללו של הלטאות לאלו של העכברים. השמות שאנחנו נתנו להם זה עכברי העיר, עכברי הכפר והעכברים הנחותים. אז עכברי העיר זה אלו שחיים בסביבה שיש להם גישה להרבה אוכל ומשאבים, הם מסתפקים בטריטוריה קטנה, הם לא צריכים יותר מזה והם יותר ידידותיים. עכברי הכפר  – פחות אוכל, טריטוריה גדולה – הם הרבה יותר אגרסיביים. והעכברים הנחותים בעצם חיים בדרך כלל בטריטוריה של מישהו אחר ונמנעים ממנו, שלנו זה נורא הזכיר את הלטאות

ודרך אגב זה גם דומה אם מסתכלים על דגים. יש דגים מסוימים שגם יש להם מופעים שונים לתכונות אישיות מסוימות, אז נגיד בציקלידים (אמנונים) אז בחלק מהמינים יש צהובים שהם דווקא הכי דומיננטיים, כחולים שהם דומיננטיים קצת פחות, והסוג השלישי הם מסתווים כנקבות וככה לא תוקפים אותם ולא מרביצים להם, כי הם נראים כמו נקבות.  ואז נורא מפתה לשאול  – וזה מחקר שאנחנו עושים עכשיו – האם בבני אדם יש גם את השלושה טיפוסים האלו. אנחנו פחות טריטוריאליים במובן של שטח אבל טריטוריאליים אתה יכול להיות בדברים אחרים, כמו למשל בידע. למשל, מסתבר שיש אנשים, במקום עבודה נגיד, שהם טריטוריאליים של ידע והם כאלו שלא רוצים לחלוק ידע עם אנשים אחרים, ויש את אלו שכשאתה בא למקום עבודה, זה הדבר הראשון שהם רוצים, רוצים לעזור לך ולהנחות אותך

אז טריטוריאליות באה לידי ביטוי בהרבה מקומות אצל בני אדם, וזה נורא מעניין לשאול על ההקבלות האלו, למה זה קורה ככה, למה שיהיה איזשהו דמיון בין כל היצורים החיים האלו? התשובה, לפחות איך שאנחנו רואים אותה כרגע, זה שיש לזה סיבה הגיונית מאד, וזה שסה”כ כל בע”ח חוו במהלך האבולוציה אתגרים דומים. אם היית חייזר, זאת אומרת, כל יצור, גם מכוכב אחר, שבסופו של דבר הוא צריך לשרוד ולהתקיים, אז יש קווי דמיון אוניברסליים, ואם אנחנו לוקחים אישיות כמשהו ביולוגי שדוחף את ההתנהגות שלנו, והביולוגיה היא בעצם התוצר של האבולוציה, אז זה הגיוני שזה יהיה איזשהו מוטיב שחוזר על עצמו

לדעת אורן, הבסיס הזהה הזה מאפיין כל צורת חיים, ולכן הוא יהווה מפתח לתרגומון אוניברסלי

חלק מהמחקר שעשינו זה, אחרי שמצאנו את האישיות של העכברים, אז שאלנו האם אנחנו רואים לזה גם ביטוי גנטי. זה קצת היתרון בעבודה עם עכברים להבדיל מבני אדם, שיותר קשה לשאול שם שאלות גנטיות. ואז זה ישיר, אתה יכול לקחת את העכברים ולמדוד את ביטוי הגנים שלהם במוח, אנחנו עשינו “חיפוש רנ”א מתא אחד”, מתא בודד אתה יודע בדיוק  – לא את הגנטיקה, זה קצת פחות מעניין, אלא  – את הביטוי של הגנים. ומשם ראינו שהמידע הזה מאפשר לנו לחזות את האישיות של החיה. זאת אומרת, זו כמעט פעם ראשונה שממש מראים את הקשר הישיר הזה בין תכונות האופי של החיה לבין הגנטיקה שלה. אז הדמיון הזה באישיות מאפשר לנו למפות בין שפות של חיות שונות, וככה מבחינתנו אנחנו סוגרים את הנקודה הזו של התרגום האוטומטי

אבל רגע, כשאנחנו מדברים על להבין בעלי חיים, שפה היא אולי לא המילה המדויקת

בבע”ח זה יותר תקשורת מאשר שפה. זאת אומרת, יש כל מני דברים ששפה צריכה לקיים שלא בהכרח קיימים בתקשורת של בע”ח, והם לא באמת נחוצים. זאת אומרת, אני יכול לצפות שאולי חייזר שיבוא, לא יקיים את ההגדרות של חומסקי, כי חומסקי גדל מתוך עולם של מחשבה אנושית, של פסיכולוגיה אנושית. זאת אומרת שום דבר שם הוא לא בהכרח פיזיקלי, הוא לא צורך אמיתי של המערכת, זה תוצאה של איך אנחנו מעבדים שפה. הוא  מצא את המשותף לכל השפות האנושיות, ואנחנו ניסינו לבוא מגישה שהיא לא טופ-דאון כמו שהוא עשה, אלא מלמטה מלמעלה, ולנסות להגיד מה אנחנו מצפים שיהיה בכל שפה, לא משנה מה

בדרך כלל כשאנחנו מדברים על שפה אנושית זה משהו שהוא נלמד. בתקשורת של בע”ח זה הרבה פעמים אינסטינקטיבי. גם תקשורת אנושית, שפה אנושית, התחילה מדברים שהם יותר אינסטינקטיביים, אבל היא התפתחה משם, ואז יש גם תחביר, יש אוצר מילים, כל מני דברים כאלו שהם לא כורח המציאות. עוד פעם, מוצאים אותם גם בבע”ח. אני אגיד איך אני מגדיר תקשורת בהקשר של בע”ח, ובהקשר הזה בדרך כלל מדברים על שני סוגים של תקשורת: אחד זה רמזים (קיו) והשני זה סיגנלים, אותות. רמזים הוא הפשוט יותר וזה דברים שבדרך כלל לא בהכרח אנחנו רוצים לשדר אותם החוצה, אבל איכשהו אנחנו עושים את זה בכל זאת. אם חיה למשל נראית פצועה או צולעת, אז זה מין רמז לטורף שכדאי לנסות לטרוף אותה, כי כנראה שזה יהיה קל ופשוט יותר לרדוף אחריה. אז למשל הרבה חיות שהם חיות טרף הן נורא טובות בלהסתיר מחלות ופצעים בדיוק בגלל זה. חתולים בדרך כלל כשהם חולים לוקח הרבה זמן עד ששמים לב לזה, כי הם התפתחו אבולוציונית להסתיר את זה נורא טוב. אבל זה דוגמא לרמז ואיך בע”ח מנסים להילחם ברמז הזה

עכשיו יש את עולם האיתותים, שזה בדרך כלל דברים שבע”ח מפיקים בצורה כן רצונית (ורצונית זה לא בהכרח אומר שזה בצורה מודעת). זה יכול להיות אזהרה לטורף: טורף יקר ראיתי אותך, אז חבל שתבזבז עלי את האנרגיה, לא תצליח לתפוס אותי, כבר הלך אלמנט ההפתעה. אני חושב  שהמטרה העיקרית של תקשורת בבע”ח היא לא העברה של אינפורמציה, זה כמעט תופעת לוואי (שהיא חשובה כי זה תקשורת), אבל המטרה האמיתית היא הרצון של בעל החיים לשנות התנהגות של בעל חיים אחר

כרמל: האבחנה הזו שאורן יוצר בין תקשורת לשפה, מעוררת אצלי המון מחשבות על מהי שפה, שרלוונטיות גם לשפות של בני אדם. קודם כל, אולי גם אצלנו כל תקשורת היא תקשורת שכנועית? אולי מאחורי העברת מידע יש תמיד כוונה להשפיע על אחרים? אני חושבת כאן על תיאוריית פעולות הדיבור של אוסטין “איך עושים דברים עם מילים”. ואת הדברים הללו עושים גם בלי מילים, אולי עשינו את זה קודם כל בלי מילים באבולוציה המשותפת שלנו עם בעלי החיים. אנחנו חושבים על שפה כמנגנון שאמור לחשוף, להבהיר, לקדם הבנה, אבל הפילוסוף רולאן בארת’ טען בקשר לכתב, למשל, ששפה זו דווקא מערכת של הסתרה והצפנה, לא של תקשורת. שזה עולם סמלי שמנותק ממה שקורה באמת. ואולי זו יכולת שמתפתחת בשלב גבוה יותר באבולוציה באמת, שפה כיכולת להסתיר, לא להסגיר, אפילו להוליך שולל. אולי שם התקשורת הביולוגית האינסטינקטיבית, הטבעית, ה”אמיתית” יותר, הופכת לשפה

גם במדעי החברה יש תאוריה מעניינת ששואבת מהמחקר הביולוגי ומסתכלת על תקשורת בין בני אדם כסיגנלינג, כאיתותים. העניין שם הוא לא במה שאתם אומרים, אלא המילים והפעולות שלכם נתפסים כאיתות לאדם אחר. התיאוריה הזו הייתה מאד נפוצה בניינטיז כי היא מאד מתאימה לעולם הדיגיטלי, שבו הגבול בין מילים לפעולות מטושטש. אפילו כתבתי על זה פעם מאמר עם ד”ר ליאור זלמנסון, האורח של פרק 4, קראנו לזה “כשאת אומרת לייק למה את מתכוונת”, נשים לכם את זה במקורות של הפרק. אז הגישה של אורן הזכירה לי את זה וגרמה לי לתהות האמנם מתחת לכל החפירות המסובכות שלנו מסתתרות מוטיבציות פשוטות, מסרים פשוטים ומוכרים, ולא כזה חשוב לתרגם את כל המילים וללכת לאיבוד בסבך שלהן, אלא דווקא להבין מה זה – זה פלירטוט, יש פה חיזור – לא משנה מה נאמר או מה נעשה

אז אולי הבנאדם הזה שנראה כ”כ מורכב, בעצם מורכב מהרבה דברים מאד פשוטים, וכל השאר זה מנגנוני הסתרה, הצפנה, הסוואה – כל הדברים המורכבים האלה של השפה שכבר דיברנו עליהם גם בבע”ח? פתאום המתרגם האוניברסלי של אורן נראה לי פחות כמו מתרגם ויותר כמו מפענח צפנים, האניגמה של טיורינג, מתיר את הסבך של השפה. אבל פה אני חוזרת להיות בן אדם, עם המון מורכבות וניואנסים ותרבות והקשרים בשפה, שלא קשורים, או כבר התפתחו הרחק מעבר לביולוגיה ולטבע; דברים שאני פשוט לא יכולה להעביר אותם למין אחר ואולי גם לא להבין את שלו. אורן לא מכחיש את הרובד הזה, מצד אחד, ומצד שני הוא מסתכל לעומק על מושגים שאנחנו תופסים כמאד מורכבים, ויכול לראות בעין בלתי מזויינת את הקשר שלהם לביולוגיה שלנו ולארכיטיפים שהוא גילה

אורן: יש לנו נטייה לצקת תכנים לכל מני דברים, לתת להם איזשהו סיפור רקע, סיפור קצת רחב יותר. זה לא בהכרח קיים שם באמת. אפשר לחשוב על דוגמא קצת נדושה, אבל אהבה, בסופו של דבר, נובעת מאיזשהו צורך בבונדינג שקיים בכל בעלי החיים, אנחנו לקחנו את זה כמה צעדים קדימה, שזה בסדר, זה הקסם שלנו בתור בני אדם, אבל בני אדם לא המציאו שום דבר באמת. יש כמה דברים שאנחנו עושים יותר טוב מבע”ח,  אולי אפילו הרבה יותר טוב מבע”ח. אנחנו יוצרים תרבות, שזה קיים בבע”ח אבל לא ברמה שבני אדם יצרו אותה. אבל יש גם דברים שבע”ח עושים יותר טוב מאיתנו, זה תלוי איזה צירים אנחנו פורסים

בשיחה שלנו אנחנו מהלכים בזהירות על חבל דק שבין מודעות למורכבות שיש גם לחיה, לבין רדוקציה של האדם לעוד מין של חיה

:אז סיכום ביניים

למה היה חשוב למצוא את ההקבלה באישיות בין בע”ח לבני אדם? כי זה בעיני מה שמאפשר לנו לעשות את התרגום האוטומטי. מכיוון שזה מרחב הרבה יותר קטן – מרחב טיפוסי האישיות לעומת כל ההתנהגויות – אז זה מאפשר לנו לעשות מיפוי הרבה יותר פשוט בין “שפות” של בע”ח שונים. בעצם פירקנו את הבעיה לשתי בעיות יותר פשוטות, ובגלל שעשינו כבר את החלק הגנטי-אישיות, אז כבר גם סגרנו את הפינה הזו. אז עכשיו, תיאורטית, כל אחד יכול לקחת את מסד הנתונים שלנו ופשוט להשלים את החלק החסר

ועכשיו חסר לנו רק זיהוי וסיווג של המגוון הזה במגוון מינים, זה מה שייצר את הגשר. וכאן נכנסת הבינה המלאכותית לסיפור

יש בעל חיים שאני נורא אוהב, עכביש פיקוק. יש להם ריקודי חיזור מאד מורכבים ומאד שונים, אבל איך אנחנו יודעים שהם כולם חלק מאותה התנהגות? כי בעצם כולם נגמרים בסיכוי גבוה בזיווג. אנחנו לומדים בעצם שההקשר של ההתנהגות מספר לנו משהו על ההתנהגות עצמה. זה קיים בשפה אנושית ואפילו יש לנו כלי נורא יפה מתמטית להתמודד עם הקשרים, מעולם הלמידה העמוקה, שנקרא וורד2ווק. מחשבים נורא גרועים בהבנה של שפה, למשל, זה לא הדומיין שלהם. יש משהו אחד שמחשבים תמיד היו הרבה יותר טובים בו מבני אדם וזה מתמטיקה. אז בוא נלמד אותם איך שפה נראית בעולם הזה של המתמטיקה. אז הרעיון בוורד2ווק היה לנסות למפות מילים למספרים, שזה גם מצחיק כי בעצם אנחנו עושים את זה מתחילת עולם המחשב, כי ככה מילים מיוצגות בזיכרון של המחשב

אבל הפעם אנחנו רוצים לייצג את זה בצורה שתהיה לה משמעות. למשל, מילים שהן דומות, אנחנו רוצים למפות למספרים שהם דומים. והם הגיעו לאיכות כל כך טובה שאתה ממש יכול לעשות מתמטיקה של מילים. למשל, אם תיקח את המילה מלך, תפחית ממנה את המילה זכר ותוסיף את המילה נקבה, תקבל מלכה, או משהו שנורא קרוב לייצוג הזה. מה שהם עשו זה, הם לקחו את כל ויקיפדיה ואמרו למחשב – הנה משפט מתוך ויקיפדיה, הם הוציאו את המילה באמצע ואמרו – תנסה לנחש לנו מה המילה באמצע. אז בעצם הוא לא צריך לדעת שום דבר על השפה, הוא רק צריך לדעת שיש מילים שבאות עם הקשרים מסוימים ומילים שבאות עם הקשרים אחרים, ומזה הוא ידע לבנות תמונה נורא יפה של השפה האנושית

ברובד הזה עובדים גם תרגומי המכונה שאתם מכירים והם באמת הולכים ומשתפרים בנושא הזה, אבל המקומות שבהם זה עדיין מקרטע, זה בדיוק המקומות הלא מסודרים שיש לנו בשפות ויש לנו הרבה כאלה. אז הצלחת כל הפרויקטים הללו תלויה בעצם בסוגיה פילוסופית: האם עקרונות השפה הם מתמטיים וניתן יהיה למדל שפות באופן מלא

אז יש עבודה – דווקא לא שלנו, שקדמה – היה להם רעיון נורא יפה ואלגנטי שאמרו: אם יש שתי התנהגויות שקרובות אחת לשנייה בזמן, אז יותר סביר שהן קשורות אחת לשנייה מאשר התנהגויות שהן רחוקות בזמן. אז אמרו למחשב, אנחנו יודעים ששני הדברים האלה קרו קרוב בזמן אז תתייג אותם כדברים דומים, הנה דברים שקרו רחוק בזמן, תתייג אותם כדברים שונים ותמצא לנו את המיפוי, את המפה הכי טובה שמייצגת את זה. אם אנחנו חושבים על מפה של כדור הארץ, אז היא פורסת את איפה יש יבשה, איפה יש ים, השמות של היבשות וכו’. אנחנו רוצים לפרוס את עולם ההתנהגויות באותה מידה

ואז השלב הבא זה שהם ניסו לתת תגיות לאזורים השונים במפה. זה מחקר שנעשה על זבובים, על דרוזופילות, אז שם ההתנהגויות הן נורא פשוטות: פה זה התנהגות של הליכה, פה זה ריב (כי הן כן תוקפות אחת את השניה), פה זה דברים שנראה כמו חיזור. אז זה מפה רציפה, בין כל התנהגות יש הרבה התנהגויות. ואז עולה השאלה מה המשמעות של הדברים האלו שבאמצע, האם זה אולי התנהגויות אחרות? זה בדיוק המקומות האלו שאנחנו לא יודעים, מה נמצא בדיוק בגבול בין חיזור לבין אגרסיביות? כל מני כאלה שפשוט אף אחד לא ידע לתת להם לייבל כי בני אדם ניסו לעשות את זה ואנחנו לא בדיוק מצליחים להיכנס לראש של הזבובים האלו. השאלה אם גם את השלב הזה אפשר לעשות בצורה אוטומטית, לתת למכונה לעשות את זה

אני חושבת שכולנו כבר מבינים בשנים האחרונות שבינה מלאכותית לא באמת עושה דברים לבד, ולא בהכרח מביאה לשולחן אינטליגנציה חוצנית כלשהי. לרוב זו פשוט אוטומציה ושחזור של אתגרי סיווג של בני אדם. גם בתחום של אורן בני אדם מעורבים במיפוי והם מגלים את מה שפוקו ולאטור ודונה הרוואי תמיד ידעו: הגבול בין קטגוריות הוא מטושטש, וזה מלמד אותנו שאולי העולם שלנו לא כזה מדויק ומדיד כמו שחשבנו. מצד שני, שיטות של למידה עמוקה כן מפתחות סיווגים מסוג חדש, שמרגישים לנו לפעמים זרים ומוזרים ברמת בני אדם, ואולי יש פה פרספקטיבה נוספת שתועיל ותפתח לנו את הראש במקרה של בעלי חיים

אנחנו חזרנו לסיפור הזה של האישיות. הזמנו לתוך המכונה את ההתנהגויות שנראו לנו מעניינות. מרדפים בין עכברים, נגיד, זה התנהגות נורא מעניינת – היא לא קורית הרבה, הם לא מאד אגרסיביים – אבל ברגע שהיא קורית היא נורא מעניינת כי כשאנחנו יודעים מי רדף אחרי מי, אנחנו יודעים מי הדומיננטי ומי הנחות. הרעיון היה לעשות ולידציה, לראות שהמחשב מוצא דברים שאנחנו מוצאים, ואז לשאול מה הדברים שלא מצאנו

בשנה שחלפה מאז הפרק השני על תקשורת ללא שפה, אילון מאסק ונוירולינק הציגו התקדמות כמו למשל השתלת צ’יפ בקוף ששיחק במחשב. בניסוי שהתבצע ממש לאחרונה אדם משותק כתב טקסט, בדיוק מפתיע, בעזרת המחשבה בלבד, כלומר בעזרת מחשב. בפרק בשנה שעברה העלינו את החשש שהכיווניות תתהפך ויהיה אפשר לתכנת בני אדם בעזרת ממשקים כאלו. אורן ממש לא מתרשם מהסכנה הזו

אפשר לשלוט על חיות גם בלי להיכנס להן לראש, תמיד אפשר לאמן אותן. אפשר לקנות מארה”ב קיט של אלקטרודות עם ספר הדרכה נורא פשוט של לתכנת ג’וקים. את קונה את האלקטרודות האלה, אומרים לך איפה לתקוע אותן בג’וק, ואז יש לך ג’וק על שלט רחוק. אז אני לא יודע אם שם דווקא, אם זה הדבר שהכי הייתי מפחד ממנו

אורן גם מעניק פחות חשיבות לממשק המחשב בסיפור הזה, כי אפשר לחבר גם בין מוחות באופן ישיר בעצם

מה שנחמד בלחקור מוח של חרקים זה שלחלק מהנוירונים יש ממש שם, יש אחד או שניים כאלו בכל חרק ולכן אנחנו יודעים בדיוק מה הם עושים. והם חיברו פשוט את הנוירון הזה מחרק אחד לחרק אחר, אז בעצם יצרו מן קישוריות במוח שלהם בהעברת אינפורמציה ישירה בין מוחות. זה מגניב, זה מרתק לחשוב אם היה אפשר לעשות את זה בחיות יותר גדולות ויותר משוכללות. אנחנו יודעים היום עם מצלמה לצלם פעילות של נוירונים, ואופטו-גנטיקה מאפשרת לנו גם דרך אור להפעיל נוירונים, להפעיל אוכלוסייה נורא גדולה של נוירונים בצורה מאד מסוימת, ואפשר לעשות את זה גם באותה חיה. זאת אומרת, אם חוויה מסוימת עוררה זיכרון מסוים, אתה יכול ליצור פעילות נוירונלית נורא דומה, שזה אפילו לא ברור עד כמה המוח עצמו מסוגל לחזור על עצמו בצורה כל כך מדויקת

זה נשמע מלהיב אבל אני מזכירה לכם שמדובר בנו. אנחנו עכברי המעבדה כאן (ולא שזה מוצדק כשאנחנו עושים את זה לעכברי מעבדה, כן?) אבל שימו לב שהרבה דברים מופלאים שנועדו לשפר את חיינו, בסוף משמשים גופים גדולים למניפולציה עלינו. מאז ומעולם חברות מסחריות ניסוי לחדור למוח שלנו באופן מטאפורי, אבל עם התפתחות המדע לכיוונים האלו, המטאפורה יכולה בקלות להפוך למציאות. בואו נעשה יחד תרגיל. תקשיבו לאורן רגע, כאדם שחקר ביולוגיה של אישיות, כשהוא מדבר על הצעד הבא של הפרסונליזציה ברשת, ותדמיינו את היכולת הזו בידי פייסבוק או אמזון

הם כאילו מתייחסים לכל בנאדם כשונה, כייחודי, אבל עד עכשיו אנחנו מתעלמים מזה שהבנאדם עצמו הוא שונה וייחודי עם עצמו – לפי השעה של היום, לפי אם צפרו לו ברמזור כשהוא נסע בפקק – אנחנו משתנים כל כך בתוך עצמנו, וחסר עדיין בעולם סביבנו איזושהי התאמה באמת אמיתית לנו, משהו שיגיב באמת לצרכים שלנו. אז אם היינו יוצרים רשתות חברתיות, נגיד, שהמטרה שלהן היא ליצור לך רגשות מסוימים, כמו הרגשה טובה, למשל, זה היה יכול להיות מדהים. אנחנו בתור בני אדם נורא טובים בלהסתיר את העולם הפנימי שלנו, מלמדים אותנו את זה, התרבות נורא דוחפת אותנו לזה, אז אני חושב שזה כן יכול להיות מועיל שתהיה איזושהי דלת אחורית שתעזור לנו לחשוף את העולם הפנימי שלנו

כרמל: אז נכון שלא צריך להיות חוקר עתידים מדופלם כמו אהרון מהפרק הקודם, כדי לדמיין פה תרחיש של ניצול לרעה בחזון היפה הזה? אז תראו, בלי קשר לאם ייצא או לא ייצא מכל הדבר הזה תרגומון אוניברסלי, מה שקורה על הדרך במחקר כזה הוא לא פחות משמעותי, ומעלה, אצלי לפחות, שאלות מרתקות: מתרחש פה מיפוי הרבה יותר רגיש ומעמיק של יצורים חיים, וכמו שכבר ראינו בעבר – במיוחד בפרק 11 על העיר החכמה או בפרק 4 על הניהול האלגוריתמי – המחיר של סיווג טוב שמתאים יותר לצרכים שלנו, הוא התמסרות למעקב פולשני, גם ברמת תוככי הגוף, אין שום דרך לעקוף את זה. וכשאנשים יצטרכו לבחור בין ערך הפרטיות להבטחה של אושר, מה לדעתכם יקרה? חלק מהמשמעות של עתיד פוסט-אנושי זה לא רק התעלות על הביולוגיה שלנו בעזרת טכנולוגיה. יש פה משולש אדם-חיה-טכנולוגיה ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצד של החיה, כשהעתיד שלנו נראה כמו חייהם של עכברי מעבדה היום. למעשה, לאורן יש בשורה מטלטלת עבור מי שמאמינים בניצחון הרוח על החומר וביכולת של האדם להתעלות על הביולוגיה שלו

אורן: אחד מהטיעונים שלנו זה שאחת מהצרות שלנו בתור בני אדם, דברים שנורא קשה לנו להתמודד איתם, זה הקצת דיסוננס שיש לנו בין האישיות שלנו והצרכים הביולוגים שלנו לבין הצדדים היותר רציונליים של המוח שלנו. ילד שרב עם ילד אחר בארגז החול, הדבר הראשון, האינסטינקט הראשון שלנו בתור הורים, זה להגיד לו “לא, תחבק אותו, תהיה זה..”. אנחנו בעצם מלמדים אותו באיזשהו מובן לנתק את הקשר לרגש שלו, כי הרגש שם קיים, הוא כעס עליו מאיזושהי סיבה, יכול להיות שהיא מטופשת, אבל היא קיימת שם. והרבה פעמים מה שאנחנו יוצרים זה לא משנים את הרגש, אלא יוצרים נתק מהרגש הזה

זה נהיה נורא נפוץ להיות עם חרדה בתפקוד גבוה. אנשים שיש להם חרדה כרונית למדו לחיות עם זה, אבל זה לא אומר שעכשיו המערכת הלימבית לא ממשיכה לשדר לגזע המוח “אני בחרדה”, ואז גזע המוח צריך לעשות מה שהוא עושה כשאתה בחרדה וזה מה שהזכרנו מקודם – להוריד את הביצועים של מערכת החיסון, של העיכול – ואז נוצרות בעיות אחרות ואנחנו אפילו לא מודעים אליהן כי אנחנו לא מחוברים, החלק הרציונלי שלנו לא מקשיב לחלקים האלו. וזה הולך גם לצד השני, זאת אומרת, זה שניתקנו את עצמנו מהרגשות, גם מנתק אותנו מרגשות שאנחנו מחשיבים כחיוביים כמו שמחה ואושר ודברים כאלו. אז אני חושב שאפשר להתעלות על הביולוגיה שלנו אבל זה בדיוק המקום שבו אנחנו נהיה אומללים. חלק מהניסיון של מה שאנחנו עושים לפחות במעבדה, זה לנסות לחנך אנשים לקבל את עצמם כמו שהם, להבין את המגבלות שלהם ולא לנסות לנצח בהכרח על הרוח, מצטער אם זה מאכזב

---

הדברים האחרונים של אורן כאן מציגים חשיבה שמעוגנת בביולוגיה אבולוציונית, שבעצם מציעה לנו לחשוב על תהליך התירבות כולו כמהלך של הדחקה של הביולוגיה (“איזהו גיבור? הכובש את יצרו” כבר אמרו), וזה מתחבר לי עם ההזמנה לראות בשפה כלי של הסוואה והצפנה של תקשורת, שעלתה לי בתחילת הפרק. מחקרים כאלו משקפים הלך רוח תרבותי שבו אנחנו חוזרים לדבר על הביולוגיה כמשהו קבוע ומכריע בחיינו, וזה אחרי שנלחמנו ברעיון הזה מאה שלמה. אבל למיטב הבנתי המחקר של אורן לא טוען כאן טענות רדוקציוניסטיות, דטרמיניסטיות, ובטח לא שמרניות לגבי מגדר או אישיות קבועה. הטמפרמנט הזה שאורן מדבר עליו הוא משהו יותר בסיסי מזה, הוא ארכיטיפ עומק שיכול להתבטא בצורות מאד מגוונות, וזו לא אמירה זהה ל”אל תלחמי במגדר שלך” או “תיכנע להרגלים הגרועים שלך”. בפרק הזה הוצג למעשה ניסיון ליצור מתרגם אוניברסלי באמת, ולחפש מה אוניברסלי לכל צורות החיים. אבל כמו שהזהיר אותנו פרופ’ פינצ’בסקי בפרק השני, האוניברסליות הזו היא סוג של כוונה טובה מדי, שיכולה להוביל לגיהינום, יכולה להוביל למקום שעוקף את הסוכנות האנושית

אז האם בקרוב אפשר יהיה לתרגם את תכני הפרק הזה לעכבר מעבדה? בתרגום כזה, כל החפירות שלנו כנראה  מיותרות, וכל מה שהאלגוריתם ירצה לזהות, זה מה הארכיטיפ שדוחף אותי לחלוק אתכם את כל הידע הזה. האם אני הלטאה הצהובה הלא טריטוריאלית הזו, שששה לחלוק ידע בחינם כדרך לשכפל את עצמה בעולם, וזה כל מה שהעכבר הזה יצטרך לדעת? כבר אמרתי באחד הפרקים בעבר שבעיני האדם הוא זירת התגוששות בין חיה לאל. ועם אורן עסקנו כאן ברובד הבלתי ניתן להכחשה של החיה, והחיה שבתוכנו. אבל אני גם קצת בצד של האל, והאל זה לא רק הרציונל, ובו אנחנו נטפל שוב בפרק הבא. אז להשתמע בעוד שבועיים, ועד אז תהיו עכברים ועכברות מאושרים ומאושרות

---

כרמל: אולי נגלה, למשל, שדאגלס אדאמס צדק והעכברים בעצם יותר חכמים מאתנו באיזשהו רובד שאין לנו יכולת לזהות

אורן: לא, אז אני באמת עד עכשיו עבדתי בעיקר על עכברי מעבדה שהם ה”היל בילי” של עולם העכברים; אלו חיות שלא ראו את הטבע כבר הרבה זמן, הן לא כל כך… אולי אם אני אסתכל קצת על חיות בטבע אז זה יהיה שונה. יש לי חתולה בבית והיא מדהימה אותי כל יום מחדש, אבל זה נראה לי כל מי שיש לו בעל חיים יודע

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

• Facebook
• Instagram
• TikTok

:מקורות וקריאה להרחבה

אוסטין, ג’ון ל. (2006). איך עושים דברים עם מילים. תל אביב: רסלינג

בארת, ר. (2004) הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב. תל אביב: רסלינג

וייסמן, כ. וזלמנסון, ל. מוצא הסימנים: מממלכת החי ועד הרשתות החברתיות באינטרנט. גליליאו 36, מאי 2010

Anpilov, Sergey, Yair Shemesh, Noa Eren, Hala Harony-Nicolas, Asaf Benjamin, Julien Dine, Vinícius E.M. Oliveira, Oren Forkosh, Stoyo Karamihalev, Rosa-Eva Hüttl, Noa Feldman, Ryan Berger, Avi Dagan, Gal Chen, Inga D. Neumann, Shlomo Wagner, Ofer Yizhar, Alon Chen. Wireless Optogenetic Stimulation of Oxytocin Neurons in a Semi-natural Setup Dynamically Elevates Both Pro-social and Agonistic Behaviors, Neuron, Volume 107, Issue 4, 2020, Pages 644-655.

A.J. Genewsky, N. Albrecht, S.A. Bura, P.M. Kaplick, D.E. Heinz, M. Nußbaumer, M. Engel, B. Grünecker, S.F. Kaltwasser, C.J. Riebe, et al. How much fear is in anxiety? bioRxiv (2018)

Berman, Gordon J., William Bialek, and Joshua W. Shaevitz. “Predictability and hierarchy in Drosophila behavior.” Proceedings of the National Academy of Sciences 113, no. 42 (2016): 11943-11948.

Forkosh, Oren., Karamihalev, S., Roeh, S. et al. Identity domains capture individual differences from across the behavioral repertoire. Nature Neuroscience 22, 2023–2028 (2019).

Forkosh, Oren. Animal behavior and animal personality from a non-human perspective: Getting help from the machine, Patterns, Volume 2, Issue 3, 2021.

Sinervo, Barry, and Curt M. Lively. “The rock–paper–scissors game and the evolution of alternative male strategies.” Nature 380, no. 6571 (1996): 240-243.

Stopczynski, Arkadiusz, Vedran Sekara, Piotr Sapiezynski, Andrea Cuttone, Mette My Madsen, Jakob Eg Larsen, and Sune Lehmann. 2014. “Measuring Large-Scale Social Networks with High Resolution.” PLOS ONE 9 (4): e95978.