פרק 27. קלף פרוע: מדע בדיוני וחקר העתיד עם ד”ר אהרון האופטמן

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

ארתור ס. קלארק כתב על זה ב1956 או 58, בספרו הלא בדיוני, פרופילים של העתיד: כשל ההעזה וכשל הדמיון, שזה מה שמפריע לעשות תחזיות טובות. מי האנשים שלפחות אי אפשר להאשים אותם בכשל הדמיון? א. כותבי מדע בדיוני ב. קוראי מדע בדיוני

ד”ר אהרון האופטמן

בדיוק היום לפני שנה פרסמתי את הפרק הראשון בפודקאסט הזה, שבו התארחה גם פרופ’ אילנה גומל, ושם טענו שהמדע הבדיוני איבד את העתיד שלו. בפרק הנוכחי אני חוזרת לקשר בין מדע בדיוני לעתיד מזווית אחרת, עם חוקר אחר, שממש מתמחה בקשר בין השניים

ד”ר אהרון האופטמן, עוסק בחיזוי טכנולוגי וחברתי וחקר עתידים, יו”ר השלוחה הישראלית של פרויקט המילניום, שזה צוות חשיבה בינלאומי שעוסק בחקר עתידים. בזמן האחרון גם עורך האתר “פנטסיה 2000“, שזה אתר שהוקם כדי להחיות את העיתון שהייתי שותף להקמתו ועריכתו לפני יותר מארבעים שנה, פנטסיה 2000

נדבר על שיטות לחיזוי עתידים ועל הקשר שלהן למדע בדיוני, ובהמשך הפרק נדבר ספציפית על מדע בדיוני בהקשר ישראלי. בואו נפתח בניפוץ מיתוס ענק: הדבר הבסיסי ביותר שמשותף למדע בדיוני וחקר עתידים זה שמשניהם מצפים לחזות את העתיד, ומסתבר ששניהם – כן, שניהם – לא אמורים לעשות את זה

חקר עתידים טוב או חיזוי טוב, צריך לדעת לחזות את פקקי התנועה ולאו דווקא את המכונית, לפני עידן המכונית

המשפט הזה נאמר במקור על מדע בדיוני בעצם

אמר את זה פרדריק פול, סופר מד”ב מוצלח, אבל זה נכון לחלוטין, מבחינתי זה אותו הדבר. כי מה התפקיד של חקר עתידים? להעלות רעיונות, אפשרויות, לגבי עתידים אפשריים למיניהם, לאו דווקא הכי סבירים בעולם. ספקטרום של עתידים חלופיים, דברים שיכולים לקרות בעתיד, כדי מזה לגזור את ההשלכות על היום. הרי יש סוגי עתידים שהיינו רוצים שיתגשמו, ויש סוגי עתידים שהיינו רוצים להימנע מהם, כמו עתידים של אסונות למיניהם או מחלות. אז אוקיי, אז תיארנו אותם, מה שלכאורה עשוי לקרות בעוד חמישים שנה, עכשיו חוזרים אחורה ואומרים: איך זה יכול להשפיע על החלטות היום? מה לעשות כדי למזער את הסיכון שיתממש איזשהו תרחיש עתידי שלילי, ומה לעשות כדי לגרום לכך שתרחיש חיובי מסוים יתממש? זה התפקיד, זו השליחות של חקר עתידים/חיזוי טכנולוגי וחברתי

עכשיו, מישהו יכול לבוא ולהגיד שזה בדיוק התפקיד של מדע בדיוני. יכול להיות. אבל פה בכל זאת, זו יצירה תרבותית ספרותית, אין לה תפקיד של ממש, חוץ מלתת סוג של הנאה אינטלקטואלית לקוראים. המדע הבדיוני לא מתיימר לחזות מה יהיה, בוודאי לא מה יקרה בסבירות גבוהה. להיפך: הוא שם את הפוקוס על הדברים הפחות סבירים וזה עיקר הכוח שלו. בלא מעט עבודות אקדמיות או פרקטיות בחקר עתידים נעזרים במד”ב לפעמים, כמה שאנחנו קוראים לו מקור של ידע או מקור של השראה. עושים סריקה של המקורות שיש בתחום הזה, אנשים אחרים כבר חשבו על זה קודם, אז אחד מהמקורות זה מד”ב אבל זה לא היחיד

יש המון שיטות לחיזוי עתיד

פעם דיברתי עם חוקר עתידים מסוים שאמר לי: “אני מכיר 300 שיטות לחקר עתידים”. 300, בדיוק. אמרתי לו: תגיד לי אחת טובה. לא 300, אחת טובה, אבל באמת טובה. הוא התחיל לגמגם

במשך כל השנה הזו ראינו במספר פרקים שונים בפודקאסט, שלפעמים העתיד הוא העבר. אז שאלתי את אהרון עד כמה באמת העבר מנבא את העתיד

בדרך כלל לא מסתמכים רק על העבר, בטח לא רק על העבר. עכשיו תראי, מתי מסתמכים על העבר? בשיטה ספציפית מסוימת שנקראת ניתוח טרנדים, או אקסטרפולציה, חילוץ מגמות. מה זה? יש לך נתונים כמותיים על משהו, נניח מה קצב העברת הנתונים המכסימלי באינטרנט – אלפיי מגה בייט לשנייה – וזה הולך להתפתח עם הזמן. ואתה מצייר גרף ואתה אומר, מלפני 15 שנה ועד היום זה עלה ממספר זה לאחר, ואז אתה אומר בוא נמשיך את הגרף הלאה ונעשה הערכה אינטליגנטית מה יהיה בעוד עשר שנים. ואז את תבואי ותגידי לי בצדק: אבל רגע, יכול להיות שיש בכלל חסם פיזיקלי, שמגיעים לקצה גבול היכולת; למזער אפשר, אבל עד לגודל של אטומים. יש טכנולוגיה מסוימת שמתפתחת אבל פתאום היא מתיישנת ויש טכנולוגיה אחרת שמחליפה אותה בכלל. אז משלבים בנושא הזה של אקסטרפולציה מתמטית “פשוטה” של מגמה, גם תחום שנקרא ניתוח אימפקט של טרנדים. כלומר זה לא איך המגמה משפיעה, אלא מה משפיע על המגמה

תמיד יותר טוב לתת דוגמא טריוויאלית: אם אני עוקב אחר אחוז התלמידים שזכאים לבגרות, והוא הלך ועלה מחמישים אחוז לפני עשרים שנה, היום בסביבות שבעים אחוז. אנחנו יכולים להמשיך את הגרף הלאה ולהגיד שבעוד איקס שנים זה יהיה תשעים ושמונה אחוז. אבל יכול להיות שגם בעוד שלוש שנים תהיה החלטה של משרד החינוך לבטל את בחינות הבגרות. ואז מה שווה התחזית שלנו לעוד עשרים שנה? קרה משהו, וזה החלטות של בני אדם. אז במסגרת עבודת חיזוי מביאים בחשבון גם את זה

אבל אהרון האופטמן מחבב במיוחד אחת מהשיטות הללו, שעליה נרחיב היום כי היא הכי קרובה למדע בדיוני

וזה נקרא קלפים פרועים. מה זה קלפים פרועים? זה אירועים עתידיים משוערים, שהסבירות שלהם היא נמוכה מאד, אבל ההשפעה אם הם אכן יקרו היא מאד גבוהה. אם ההשפעה הייתה נמוכה אז יש לזה אולי עניין, קוריוז כזה, זה תמיד מעניין, כל מני דברים מופרעים שאולי יקרו, אבל אם אין לזה השפעה, אז אין לזה חשיבות גדולה, חוץ מעצם העניין. אבל המדע הבדיוני כשלעצמו הוא מאגר קלאסי של תרגילי חשיבה בקלפים פרועים. כמעט כל נושא קלאסי במדע בדיוני, אם תחשבי על זה, זה סוג של קלף פרוע. מגע עם אינטליגנציה חוצנית? קלף פרוע. הרי אנחנו אפילו לא יודעים אם יש חיים במקום אחר, אז על אחת כמה וכמה אינטליגנטיים. אז מגע שייווצר בין האנושות לתרבות אחרת, אינטליגנטית, מחרתיים בבוקר או בעוד 200 שנה, זה קלף פרוע

שימו לב שההגדרה של קלף פרוע זה משהו שהסבירות שיקרה היא נמוכה. זה לא אומר שזה משהו שלא יעלה על הדעת, שלא דמיינו, לא מה שנקרא ברבור שחור

בפרסומים הפופולריים או החצי פופולריים בשנים האחרונות יש כמעט חפיפה, זו כמעט מילה נרדפת, ברבור שחור, קלף פרוע, כמעט אותו הדבר. העניין הוא שהספר “ברבור שחור”, ספר נהדר של נאסים ניקולס טאלב, לבנוני במקור, אמריקני היום, הוא לא בא מהקהילה לא של סופרי מד”ב וגם לא של חוקרי עתידים. הוא בא מתחום אחר לגמרי, סטטיסטיקה, משחק בבורסה, מתמטיקה (אני לא בטוח שאני עושה איתו חסד, אבל בוודאי לא מחקר עתידים). והוא פיתח (הוא איש חכם מאד) את הקונספט הזה של ברבור שחור, ואז אנשים אחרים אמרו: רגע, זה קלף פרוע! אז במבט שטחי זה נכון, במבט קצת פחות שטחי, זה לא מדויק. ברבור שחור זה משהו, כמו שאת אמרת, הוא בכלל לא נמצא על המפה המנטלית שלנו. משהו שאנחנו רק מבינים בדיעבד שזה היה סוג של ברבור שחור, אבל לפני זה אנחנו בכלל לא מודעים לו, לא יכולים לחזות אותו, גם אם נשב מאה אנשים הכי חכמים בעולם, לא נעלה בדמיוננו ברבורים שחורים, אנחנו רק נבין אחר כך, אחרי שהם קרו

ולכן המסקנה שלו, ככה בפשטנות, זה מכיוון שברבורים שחורים כאלה קורים בסופו של דבר כשמסתכלים בדיעבד, אנחנו צריכים להיות מוכנים לחיות בעולם של אי וודאות, שיש בו כל הזמן ברבורים שחורים, ולבטח את עצמנו במין ביטוח כללי כזה; לבטח את עצמנו לחיות במציאות שכל פעם אנחנו נופתע ממשהו, להיות מסוגלים להתאים את עצמנו. בטרמינולוגיה של חקר עתידים, קלף פרוע – אירוע עתידי בסבירות נמוכה ואימפקט גבוה – זה משהו שאם אנחנו נתאמץ ונחשוב, נוכל לדמיין כאלה ולעשות רשימה

אז נפילת התאומים ב11 לספטמבר או מלחמת העולם הראשונה, או אפילו פירוק בריה”מ והגוש המזרחי, כנראה היו ברבורים שחורים. אבל חייזרים או מגיפות זה יותר קלפים פרועים. כן חשבנו על זה, פשוט לא חשבנו שזה מספיק סביר

נוכל לחשוב או יכולנו לחשוב לפני כמה שנים ולהגיד: יש אמנם סבירות נמוכה אבל זה בהחלט סביר שתהיה מגיפה עולמית ושיהיה לה אימפקט אדיר. אגב, אנשים אמרו את זה. ביל גייטס נתן הרצאה ב2015, אף אחד לא הקשיב. הוא ניבא בדיוק פחות או יותר, הוא אמר שהוא פוחד ממגפה עולמית, מבחינת הסכנה לאנושות, יותר מאשר ממלחמה גרעינית, בוודאי היום. צדק. אז אף אחד לא הקשיב ואפשר היה להיערך יותר טוב, כולנו יודעים. בדרך כלל כשמדברים על קלפים פרועים ואומרים שזה סבירות נמוכה, אז תמיד מוסיפים: סבירות נמוכה בעיני מי? בעיני האדם ברחוב? בעיני רוב הציבור? רוב המומחים? ותמיד אומרים יש איזה מומחה אחד, איזה משוגע, או איזו קבוצה נבחרת של כאלה שיושבים עכשיו בעמק הסיליקון או באיזו מעבדה בסין, והם כבר חושבים על זה. לא, אז כשאומרים קלף פרוע זה בדרך כלל משהו שבעיני הרבה אנשים – כולל ידענים אפילו, מומחים, הרבה מאד מהם – נתפס כמשהו בסבירות נמוכה אבל אימפקט גבוה. וזה רוב הקלפים הפרועים, כולל הפנדמיה, למרות ההרצאה של ביל גייטס, וכולל הרבה דברים אחרים

אפשר להראות – וזה כמעט הוכחה מתמטית, יש אפילו נוסחה, אבל אפשר גם להסביר את זה מילולית – שבסופו של דבר העתיד שלנו, ההיסטוריה שלנו, נקבעת על ידי ברבורים שחורים/קלפים פרועים. למה? כל אחד כזה זה אירוע בסבירות נמוכה אבל אימפקט גבוה. במבט היסטורי היו המון כאלה: מלחמת העולם, הפנדמיה, הקמת מדינת ישראל, פיתוח נשק גרעיני. כל מני דברים שלפני זה הסבירות שלהם הייתה נמוכה ואחרי, האימפקט שלהם היה אדיר. כשמסתכלים מספיק זמן לעתיד – לעוד עשר שנים, מאה שנה, אלף שנה – הסיכוי שאף אחד משלל הקלפים הפרועים שחשבו עליהם, אף אחד לא יקרה, הוא הולך ויורד. משהו יקרה. אז במבט היסטורי, ההיסטוריה נקבעת על ידי קלפים פרועים, ויש אפילו נוסחה מתמטית שמראה את זה

כרמל: המוטו של הפודקאסט הזה והמשפט שאיתו נפתח הטריילר של הפודקאסט הזה בשנה שעברה, הוא משפט של סופר המד”ב ויליאם גיבסון: העתיד כבר כאן, הוא פשוט עוד לא נפוץ, או, עוד לא חולק באופן שווה. כחוקרת תרבות, השיטה שלי לחיזוי עתידים היא להסתכל בשולי התרבות. יש שם בדרך כלל תופעות שיום אחד יהיו מיינסטרים. ככה הגעתי לחקור אינטרנט בראשית שנות ה90 כאנתרופולוגית של תרבות שוליים, והנה היא מיינסטרים, ובסיסית כמו חשמל. מסתבר שלרעיון הזה של להסתכל בשוליים, יש מושג בחקר עתידים

אהרון: בטרמינולוגיה של חקר עתידים זה “איתותים חלשים”. איתות חלש זה משהו שכאילו מבשר על כך שקלף פרוע מסוים, הסבירות שלו היא כבר לא כזו נמוכה, היא הולכת ועולה. ואחד מצווארי הבקבוק היום במחקר, בתחום המתודולוגי של חקר עתידים, זה איך לפתח יותר טוב את הקונספט הזה של איתותים חלשים, כלומר איך לזהות אותם

כרמל: ככל שאני מבקשת מאהרון יותר דוגמאות, אני מתחילה להבין את הפער בין הציפיות שלי מחקר עתידים לבין מה שזה באמת. וזה בעצם הפער שיש בין ברבור שחור לקלף פרוע. אולי הן הפכו למילים נרדפות בתרבות הפופולרית, אבל בשיחה שלנו הולכת ונפערת ביניהן תהום. אני מתחילה להבין שאני כל הזמן מבקשת מאהרון ברבורים טהורים, שחורים משחור, שאף אחד לא דמיין מעולם, והוא נותן לי שוב ושוב רק קלפים, שבעיני הם אפילו לא כ”כ פרועים, כי מבחינתי, אם הם קיימים בדמיון הקולקטיבי, זה רק עניין של מתי ואיך. אבל חקר עתידים עוסק בסבירות ההתרחשות, לא במפת הדמיון. כשאני אומרת שאין חדש, אני מצפה לבלתי אפשרי, מצפה שיחשבו על ברבור שחור. אבל המשחק של אהרון הוא להמר עם חפיסת קלפים מוכרת על הקלף שינצח במציאות

אהרון: אם היית מדברת עם מומחים, עם טכנולוגים, עשר שנים לפני הטלפון הסלולרי הראשון, הרשת הסלולרית הראשונה, והיית שואלת איך תראה התקשורת העתידית, איך נדבר בין מדינות, אם נהיה בלב ים או לא יודע. אז כולם היו אומרים לך – טלפונים לוויינים – טכנולוגיה קיימת, מבוססת, יקרה אבל אפשרית. אז היו אומרים לך בוודאי עם הזמן זה ישתכלל, טלפונים לוויינים יהיו יותר נפוצים, עם הזמן המחיר ירד, כל אחד יחזיק טלפון לווייני. אף אחד לא צפה שבינתיים יתבשל משהו שבמקור זה בכלל טכנולוגיה צבאית של דילוגי תדר, לא משנה, התפתחה רשת סלולרית

כרמל: אני שמחה שלקחת דווקא את הדוגמא הזו של טלפון סלולרי כי דווקא פה אפשר לראות אולי את ההבדל בין חיזוי עתידים שמגיע מחשיבה טכנולוגית, לבין אולי מדע בדיוני או חשיבה תרבותית אמנותית, כי הפוטוריזם האיטלקי כן חזה את הקונספט, בלי לחשוב אם תהיה או לא תהיה טכנולוגיה. לפעמים אנחנו מדלגים על הטכנולוגיה, אומרים טכנולוגיה תהיה בסופו של דבר, אבל מבחינת קונספט, המהירות, הניידות, ואז באמת כל הדברים האלה שהם מקובעים בחיים שלנו, אני מדמיין אותם הולכים אתי. ואז מרינטי כותב ב1910, אנשים ידברו בטלפונים ניידים

אהרון: נכון וגם איך תראה החברה. עוד פעם, אם נחזור לתקשורת, זה עושה לי אסוציאציות לכל מני דברים. כשהמציאו את הרדיו, מנקודת מבט של היום אפשר להגיד רגע, ברגע שהטכנולוגיה הייתה, עשו את הניסוי הראשון, ברור לחלוטין לאן זה ילך. יהיו מכשירים, נשמע מוסיקה וכו’. להם אז זה לא היה ברור. הם ראו בזה אמצעי לתקשר בין החוף לאניות. ככה ראו, הרדיו בשביל תקשורת עם אניות ואולי תקשורת אחרת, איפה שאי אפשר להעביר חוטים. לעומת זאת, אנשים מרחיקי לכת שהכירו מה זה טלפון (וכבר היו טלפונים) אמרו הטלפון ישתכלל, נוכל לשדר דרך הטלפון מוסיקה. אם תסתכלי על כל מני ציורים עתיקים אז רואים אנשים שומעים מוסיקה דרך הטלפון. מה שקרה בפועל אחרת לגמרי, התהפכו היוצרות. ואפשר לתת הרבה דוגמאות כאלה

יש ציור מפורסם של  אלברט רובידה מ1882 שנקרא “היציאה מהאופרה בשנת 2000”. זה היה קצת אחרי המצאת המכונית ורובידה צייר מכוניות מעופפות שנראות קצת כמו חיות, ציפורים וכרישים, ובחלקן נוהגות נשים לבד, שזו תחזית חברתית נועזת לאותם ימים, אבל יש שם גם עדות מעניינת לקיבעון מחשבתי: אנשי שנת 2000 שלו לבושים בבגדים ויקטוריאניים, והוא גם מניח שהם עדיין הולכים לאופרה בערב 

A night at the opera in the year 2000, cartoon by Albert Robida, ca. 1882

יש חשיבות גם לפעילות בתחום החיזוי וחקר העתידים שמתמקדת בפן הטכנולוגי הטהור, איך תשתכלל טכנולוגיה מסוימת, אבל אם לא מתעסקים בפן החברתי והתרבותי זה חצי עבודה. איך הערכים של בני אדם משתנים. מה שאנשים פעם חשבו שזה חדירה נוראית לפרטיותם – חשיפה, לפרסם תמונות – היום רואים את זה אחרת לגמרי, במיוחד הדור הצעיר (אבל פעם כשהייתי אומר “במיוחד הדור הצעיר” זה היה לפני 20 שנה, היום זה כבר עוד דור צעיר). בתחילת עידן הצילום, כשהיו מצלמות ענק כאלה שנמצאות רק בסטודיו של צלמים, ואנשים היו באים ויושבים שעה מול המצלמה, ובסוף היו מדפיסים להם תמונה. הם היו מפיצים את תמונה הזאת? מה פתאום! זו תמונה שתולים אצלם בבית, כמו ציור שהיו מזמינים מציירים, כי זה משהו פרטי, זה משהו של המשפחה. להפיץ את זה? זו פגיעה בפרטיות, שיראו אותי? כשהמצלמות קטנו והשתכללו ועיתונאים התחילו להשתמש במצלמות גם כן, כאלה מגושמות גדולות, עם פלאש כזה גדול, הייתה מחאה אדירה. חודרים לפרטיות של אנשים, לצלם אנשים בלי רשותם? בלי שהם ביוזמתם ילכו לסטודיו וישבו שעה מול המצלמה הענקית הזו? לא יעלה על הדעת

ואז שני שופטים מפורסמים, ברנדיס ואיזה מישהו, כתבו מאמר “הזכות לפרטיות“. יש שם קטע אדיר שהם אומרים: ואנחנו צריכים לחשוב על דברים שיהיו בעתיד שאנחנו אפילו לא יודעים היום, לא רק הצילום אלא הקלטות, קולות, ודברים כאלה, וכבר לחשוב מלכתחילה איך להיערך לזה. גם על זה היה לנו פרויקט של האיחוד האירופי, על פרטיות במבט על טכנולוגיות עתידיות שלכאורה אין להם קשר לפרטיות, אמרנו, בכוונה. ואז אני זוכר שבאחד מהמפגשים שאלתי: תגידו, אתם הייתם נותנים לרובוט עוזר בית – נניח רובוט הומינואידי כזה, אנדרואיד, שתפקידו להגיש קפה, וזה מכונה, כן? – הייתם מסתובבים ערומים לידו או לידה? רוב האנשים אמרו מה פתאום? אמרתי רגע, למה לא? ליד הכלב שלך אתה מתבייש להסתובב ערום לפעמים?  אמרו לא. אבל זה כלב. אמרתי מה ההבדל? כלב בכל זאת זה יצור חי. זה לא יצור חי, זה מכונה. אבל אז התחילו ההתפלספויות: רגע, אבל אולי הרובוט הזה מצלם אותי בלי ידיעתי וזה מופץ? נכון. אולי גם הכלב מצלם והשתילו לו צ’יפ

כרמל:  זה מה שקרה עם אלקסה, אגב, שבאמת איזשהו מכשיר בבית, פתאום אתה מגלה שהוא מקליט אותך. וגם ב”מראה שחורה” היה את הדימוי הזה שבעצם אפשר להוציא זיכרונות מאנשים, אז אפילו תינוק שהיה עד לרצח, כלב שהיה עד לרצח, אפשר להוציא לו את העינית

אהרון: “מראה שחורה” אז כבר הגענו למדע בדיוני

כרמל: בפרק הראשון של הפודקאסט, כשטענתי שהמדע הבדיוני איבד את העתיד שלו, התלוננתי על מראה שחורה באופן ספציפי. אמרתי אז “נדמה שגם הסדרה מראה שחורה נתקלה במחסום יצירתי כשכבר לא הצליחה לייצר דיון שונה עבור כל פרק, והפרקים החלו להתכנס למגוון ההשלכות השונות של אותו רעיון ותיק- תפיסת האדם והיקום כקוד מחשב”. אבל אהרון לא מסכים שהסדרה תקועה. יש לו אפילו תחזית לעונה הבאה שאולי תהיה

אהרון: אז מישהו יעשה עוד עונה בעוד שנתיים שבה המוקד בכלל לא יהיה טכנולוגיות דיגיטליות, המוקד יהיה ביולוגיה סינטטית. אני מהמר על זה. ההימור שלי – הנה, תרשמי את התחזית – מישהו ייקח את הרעיון של לדבר על הביולוגיה של העתיד. שזה ביולוגיה סינטטית, עריכת גנים, מניפולציות גנטיות, כתיבה בגנים. טוב, חוזרים לדיגיטציה, כן … להתייחס לעריכת גנים כמו אל כתיבת תוכנה, יקליקו במקלדת ויתכנתו את הד.נ.א כך שהעובר שנולד יהיה לו כנפיים במקום ידיים, לא יודע

כרמל: זו אותה לוגיקה תרבותית של הפיכת האדם לטקסט, ולא משנה אם זה ממומש כרגע בביולוגיה או בטכנולוגיה אבל נראה לי שנתקענו איפשהו בלוגיקה התרבותית הזו. זה דבר שהוא מדהים, היה עליו הרבה מד”ב, אנחנו רואים בו התקדמות בשנים האחרונות, שפתאום כאילו המד”ב הכי חדש עדיין מדבר על זה כי יש לזה המון סוגים של השלכות שאנחנו לא רואים שזה מה שמשותף להן. וזהו. אין לנו יותר מה להגיד. אין לוגיקה תרבותית חדשה שמממשת טכנולוגיה חדשה. האם אתה מסכים שאין לנו עתיד היום? שאנחנו רק חושבים על טכנולוגיית העבר הזו

אהרון: רגע, לא, אני לא מסכים. אני חושב שקודם כל ברמה העקרונית, הקונספטואלית, להגיד שאיבדנו את העתיד זה גם כאילו להגיד שאין עתיד למדע וטכנולוגיה בעצמם. אני מצפה שמה שקורה היום במדע וטכנולוגיה ייתן טריגרים למחשבה עוד יותר יצירתית ממה שהיה עד היום, ואין גבול לרעיונות. יבוא דור חדש שלא גדלו על אסימוב וקלארק, שעדיין בשבילי הם עמודי התווך, ולהיפך, אני אומר, זה אתגר יותר גדול. יאללה, קחו אותו

כרמל: אולי אני צריכה לסלוח דווקא למראה שחורה, כי היא מעולם לא התיימרה להיות סדרת “מדע בדיוני”. היוצר שלה התחיל עם חזון של להסתכל על מה שכבר קיים, ולדמיין רק צעד אחד קטן קדימה, רק השלכה אחת של זה שבמקרה טרם קרתה

אהרון: נדמה לי שקצת חסר באמת מדע בדיוני ריאליסטי שמסתכל על העתיד הקרוב, מה הטכנולוגיות שכבר כמעט בשלות או שיהיו בשלות בקרוב, יעשו לנו, לאנושות, לחברה – לא בעוד מאתיים שנה, או אלף שנה, או מיליון שנה כמו שלפעמים במד”ב אוהבים לעשות וזה נהדר – אבל מה הן יעשו לנו בעוד שנה, בעוד שנתיים? מראה שחורה זה בדיוק זה

כרמל: את הבעיה עם מדע בדיוני קרוב ראינו גם כן בזכות מראה שחורה, וסליחה שאני נטפלת לסדרה הזו.  כי הגבול בין לצפות את העתיד לבין לגרום לו לקרות, מיטשטש. בדיוק בגלל שהדברים כן היו נגישים, הם רק צעד אחד ממה שקיים, זה נתן לאנשים רעיונות. דברים שהוצגו בסדרה פשוט התממשו במציאות, ואולי זה לא היה קורה אלמלא הסדרה נתנה לזה לגיטימציה והכתירה את זה בתור הדבר הבא

אהרון: עשינו פרויקט לפני כבר יותר מעשר שנים במרכז לחיזוי טכנולוגי שבו עבדתי פעם, על האיום הפוטנציאלי שנשקף מכך, שטכנולוגיות חדשות ועתידיות שמפותחות לתועלת החברה, ינצלו אותן לרעה. ואז אמרנו אוקיי, בואו נחשוב מראש, גם נבנה כמה תרחישים פרועים. אז ישר כולם הרימו גבה, רגע, אתם פה נותנים קטלוג של רעיונות לפושעים וטרוריסטים, נכון? למה? אז אמרנו רגע, אז להחביא את זה? הרי הם יגיעו לזה ממילא, אז עדיף שנדע מראש ונגיד רגע, אז אפשר להיערך לזה. אז פה הגענו לנושא מאד חשוב שנקרא חדשנות אחראית, או מחקר חדשנות אחראי. מושג שהולך ומתפתח בשנים האחרונות בעולם, התחיל מאירופה, עובר כבר לארה”ב, יש כבר כתבי עת בנושא הזה, ויש לו ממשק חשוב גם לחקר עתידים וגם למדע בדיוני, כי משם באים הרבה מהרעיונות. והרעיון הוא בדיוק זה, לחשוב על חדשנות אבל מלכתחילה להיות מודע לסיכונים הפוטנציאליים. וחושבים, ועושים תרגילי חשיבה לאן זה יכול להתפתח ומה עשוי לצאת מזה לחיוב ולשלילה, להבטיח שהחדשנות תהיה עם אחריות  

לסיכום החלק הזה, הנה אני שוב מבקשת מאהרון ברבור שחור פרוע, ומקבלת ממנו את הקלף הכי שחוק בחבילה בעיני

כרמל: מה לדעתך קורה שהוא ממש מעניין ועוד אין עליו חשיבה

אהרון: בינה מלאכותית

כרמל: אאאהה, על זה כולם מדברים

אהרון: אאאהה, מה שיש לנו היום זה עוד לא בינה מלאכותית

כרמל: אבל כל המדע הבדיוני הישן עסק בחלומות של הבינה המלאכותית. לזה בדיוק התכוונו כשאמרנו “איבדה את העתיד”, כי אנחנו עדיין חולמים את הבינה המלאכותית הכללית של טיורינג! אנחנו עדיין בשנות החמישים

אהרון: אבל איך נראה האדם, נקרא לו לרגע הומו סאפיינס 3.0, לא 2.0, שהוא אולי סוג של סייבורג, שזה יצור כלאיים, שאנחנו לא יודעים אם יהיה ואיך יהיה, עדיין יהיה בו משהו אנושי, ויהיה בו משהו כנראה, בו או בה, במין הזה… תראי, לתת לניאנדרטליים לחזות את ההומו סאפיינס זו משימה כמעט בלתי אפשרית, נכון? אבל יכול להיות שהיה ניאנדרטל חכם שאולי דמיין את זה בדמיון שלו. אני מקווה שיש כמה אנשים בקרב ההומו סאפיינס, שיכולים גם לדמיין, או לפחות לנסות, את העידן הבא. ארתור ס. קלארק אמר שהחיים הביולוגיים שלנו זה שלב מעבר בין חומר דומם לא תבוני לבין חומר לא אורגני תבוני, שזה העתיד. אנחנו שלב מעבר. בסדר, זה אבולוציה. האבולוציה של האדם היא חלק מהאבולוציה של היקום

זהו בדיוק, שמה שארתור ס. קלארק כתב במאה שעברה הוא עדיין בגדר החדשות הכי לוהטות ורלוונטיות, וזה מה שמטריד אותי. אבל יאללה בואו נתקדם. למדע הבדיוני, בעיני, יש תפקיד אקטיבי בהפיכת משהו ליותר סביר שיתממש. בעיני, לכל טקסט מדע בדיוני יש איכות של מניפסט. עצם כתיבתו זה סוג של מימוש, זה אמצע הדרך, ולפעמים גשר של ממש, בין רעיון למימוש. שמתם לב, למשל, שבדוגמאות לקלפים פרועים, אהרון הזכיר את הקמת מדינת ישראל? אולי לא חשבתן על זה ככה, אבל האמת היא שהחיים שלנו כאן הם למעשה תוצאה של סיפור מדע בדיוני שהתממש

אז קודם כל הרצל בכבודו ובעצמו כתב סיפורי מדע בדיוני. יש לי פה ספר של הרצל (הוא כתב את זה בגרמנית במקור, מתורגם לעברית) סיפורי מדע בדיוני, אשכרה מדע בדיוני. על חלליות ועל צוללות ומה שאת רוצה. הרצל! הוא חי את הנושא הזה. מה זה אלטנוילנד? מה זה מדינת ישראל? זו יצירה בדיונית. היא עוד לא הייתה, אבל הוא מציג אותה, הוא מתאר אותה. זה מדע בדיוני חברתי. הרי אחת התת סוגות של מד”ב זה מד”ב חברתי, מציגים חברה אנושית אלטרנטיבית לחברה של היום, חברה שלא קיימת היום, חברה שקיימת בעתיד, חברה שבה מבנה החברה הוא שונה או משהו, זה מדע בדיוני חברתי, היסטוריה אלטרנטיבית, כל הדברים האלה. עכשיו, הרצל היה כזה

זה מזכיר לי שנפגשתי… יש לי בשנים האחרונות ידיד טוב סופר מד”ב וחוקר עתידים גרמני. ביקרתי אותו פעם בביתו בברלין, והוא שולף לי ספר שהוא כתב בגרמנית על הרצל. הוא, כתב. ואני שואל אותו: למה הרצל? אז הוא אומר: מה זאת אומרת? סופר מדע בדיוני! הוא אומר: ואני לא מבין למה אין בישראל פריחה של ספרות מד”ב מקורית כאשר יש לכם את המורשת הזו, של חוזה המדינה שממנו זה התחיל. הוא אומר לי: אני לא מבין את זה

אהרון היה ממקימי מגזין המדע הבדיוני הראשון בעברית “פנטסיה 2000” שבשנת 2020 הועלה לרשת וחידש פעילות

פנטסיה 2000 המודפס המקורי, יצא לאור הגיליון הראשון בסוף 1978. הוא נמכר בקרוב לששת אלפים עותקים. כעבור כמה חודשים היה לנו בסביבות אלפיים מנויים. במושגים של היום זה נקרא הצלחה פנומנלית. הרבה אנשים שאהבו מאד מדע בדיוני אבל כמעט ולא היה להם בעברית שום דבר, חוץ מספרים, בטח לא כתב עת. וגם עשינו אז מעשה אפשר להגיד קצת נועז, במושגים של הימים ההם, וזה לתת במה ליצירת מד”ב ופנטזיה מקורית ישראלית עברית. שזה מלכתחילה אמרנו לעצמנו, אנחנו רוצים להוציא מגזין למדע בדיוני ופנטזיה שעיקרו יהיה תרגומים, אבל אמרנו לעצמנו, לא יתכן שיהיה ולו גיליון אחד בודד בחודש, שלא יהיה בו לפחות סיפור ישראלי אחד. וכך היה. העיתון חדל להתקיים ב1984, עם הזמן ראינו שלהוציא כתב עת זה לא כזה פשוט. אנחנו נאיביים וצעירים ובעלי חדוות יצירה, אבל חסרי ידע לחלוטין מה זה נקרא להוציא כתב עת באופן קבוע. אבל הודות לכך שהיינו בורים לגמרי, הודות לזה העיתון היה קיים, העיתון קם

הייתה דרישה, כל הזמן אמרו: זה חייב להיות ברשת. לא ייתכן שדבר כזה חשוב, ציון דרך במד”ב בארץ, לא יהיה ברשת. התלבטנו עם הדבר הזה כי יש היום במות לפרסום. יש אתר שנקרא “בלי פאניקה” של ידידי רמי שלהבת, שהוא עורך נהדר, ומתפרסים שם סיפורים יפיפיים. באגודה הישראלית למד”ב ופנטזיה יש מדי פעם מיזמים, תחרויות סיפורים, יש פרס גפן, פרס עינת, שניתנים ליוצרים מקוריים. מתפרסמים ספרים, יש סופרים ישראלים שכבר מצליחים בחו”ל לא רע, זה אחרת לגמרי ממה שהיה

כמי שהיה עד להיווצרות הסצנה המקומית, שאלתי את אהרון אם יש לדעתו מאפיין מיוחד למדע בדיוני ישראלי, ואם כן מה הוא

מה נקודת המבט האמריקאית דווקא בסיפורים של אסימוב? שהוא בכלל במקור מרוסיה, לא משנה, אבל פעל בארה”ב. מה אמריקאי בסיפורי הרובוטים? אגב, את הרובוטים המציא צ’כי בכלל, צ’אפק. יש מדע בדיוני, הרבה יצירות מד”ב, כולל סרטים, שנעשים בסין. אז אוקיי, אז יכול להיות שיש בזה איזה סוג של זווית ראייה סינית, אבל היא בשוליים. כל יוצר שפועל במסגרת של עם מסוים או מדינה מסוימת, שכותב מד”ב ופנטסיה, גם אם הוא לא מודע לזה, הוא מכניס איזה שהם אלמנטים שקשורים לשורשים שלו, גם אם הרוב הוא אוניברסלי. תסתכלי על ספרים של סטניסלב לם, שאני מאד אוהב ואני תרגמתי גם את אחד מספריו הגדולים, סולאריס. את קוראת אותו, מה פולני שם? אז יש אדם שעשה עבודת מחקר אדירה על סטניסלב לם בכלל, וסולאריס יש בה שם מרכיב חשוב, זה נקרא “פשר לם”. ובה פתאום מתגלים, גיליתי פתאום המון שורשים יהודיים. ולם היה יהודי לא פעיל כזה אבל משפחה יהודית. והוא מצא תילי תילים של רמזים, דברים מודעים ולא מודעים, בין השורות ובתוך השורות, בסולאריס ובספרים אחרים, שממש מצביעים על השורשים היהודיים שלהם ועל הקשר הפולני שלו. אפשר להגיד שההומור בחלק גדול מספרי ההומור שלו זה סוג של הומור פולני כזה סרקסטי של אנשים, מי שמכיר הומור פולני יודע למה הכוונה

עכשיו תראי, יצאה אנתולוגיה נהדרת שנקראת “ציון’ס פיקשן” שהיא תרגומים לאנגלית של סיפורי מד”ב ישראלים או שנכתבו בעברית, בעיקר ישראלים. סיפורים נהדרים, אגב, אבל מה ישראלי בהם? אם זה לא סיפור שישראל מופיעה בו כמדינת ישראל, אז קשה לי להצביע על משהו. זה לא אומר שאין. לי קשה. אני נזכר באחד הגיליונות הראשונים של פנטסיה 2000, אחרי שהוצפנו בסיפורים לא טובים שאנשים שלחו לנו בדואר ולא פרסמנו אותם, אז אחד מחברי המערכת כתב מאמר יפיפה שנקרא “איך לא לכתוב סיפור מדע בדיוני”. נורא מצחיק. ואחד הדברים שם היה גם כל מני שבלונות כאלה של אנשים שמתאמצים לכתוב כאילו משהו ישראלי, כמו למשל “טייס החלל ברק בן כנען התעורר ונזכר בשירותו הצבאי בצה”ל”, לא יודע, כל מני דברים כאלה, שזה כמובן קשקוש אחד גדול. אבל עדיין, תמצאי סיפורים ישראלים שיש איזשהו ניחוח ישראלי, אם זה קשור למורשת, לרמיזות להיסטוריה היהודית, לתנ”ך לפעמים, לאירועים בארץ, לספקולציות שקשורות לעתיד מדינת ישראל, ופה אנחנו חוזרים אחורה להרצל. אני חושב, הנושאים הם אוניברסליים. אם מדובר על מגע עם תרבות חייזרית איפשהו בגלקסיה, אז אין בזה משהו ישראלי ייחודי

אפרופו מגע עם תרבות חייזרית, אני מקליטה את דבריי יומיים לפני שהפנטגון אמור לחשוף לציבור את כל מה שידוע להם על עב”מים, אז בהחלט ייתכן שעד לפרסום הפרק, הסבירות של הקלף הפרוע של מגע עם אינטליגנציה חייזרית תעלה פלאים, ואנחנו פה נישמע אנכרוניסטיים. לאחרונה יש יותר ויותר קולות רציניים שטוענים לכך שבעצם המגע הזה כבר קורה, אז שאלתי את אהרון איפה הוא עומד בנושא הזה

מדע אולי יש בו אלמנט של ספקולציות וחשוב שיהיה, אבל כל עוד אין ראיות ותצפיות והוכחות, אז זה עדיין לא מדע, זה ספקולציות. הדעה הכללית של אנשים שעוסקים בזה ברצינות, כמו אסטרופיזיקאים או אקסוביולוגיים וכו’, אומרים שרואים מן תבניות של התפתחות של פלנטות, של חומרים, שגורמות למחשבה שזה סוג של אבולוציה טבעית שקיימת ביקום, שמובילה למבנים מורכבים יותר ויותר מבחינה כימית-ביולוגית. מפה ועד לחיים תבוניים המרחק גדול אבל עוד פעם, אותי באופן אישי היה מאד מפתיע אם מישהו היה מביא הוכחה שאין בכל היקום חיים תבוניים חוץ מכדור הארץ. אני לא בטוח שיש כאן חיים תבוניים

לסיכום (איך אפשר שלא לעשות את זה כשמדברים עם חוזה עתידים), ביקשתי מאהרון להתייחס לסבירותן של כמה מתחזיות העתיד הנפוצות והמדוברות כיום

לטווח הארוך אני אופטימי תמיד. כולל שינוי אקלימי, אז נמצא עולם אחר לחיות בו, או שנמצא טכנולוגיה, אני מאמין שעקרונית, בשיטות מדעיות-טכנולוגיות אפשר לגרום לשינוי המגמה. לא ע”י צמצום הפליטות, זה לדעתי כבר כמעט אבוד, אבל טכנולוגיות מתוחכמות שיכולות להוריד את הטמפרטורה של ה..לא יודע. התינוקות שנולדים היום, הסיכוי שהם יגיעו לגיל מאה היה בערך כמו הסיכוי שלי להגיע לגיל חמישים כשנולדתי, לא רוצה להגיד מתי. אבל מישהו העלה פעם על דעתו לפני מאה שנה, שלא ירחק היום שבו תוחלת החיים הממוצעת בעולם תעלה על מאה? ואם היא תעלה על מאה היא גם תעלה על מאתיים מתישהו, ואולי גם חיי נצח עם טכנולוגיה בפנים, בקלות רבה אני מגיע כבר למדע בדיוני. אני לא כל כך אופטימי לטווח הקצר, יש כל כך הרבה סכנות בטווח הקצר, שאני לא יודע ממה נמות או נחלה מחר בבוקר, ואיפה תהיה מלחמה ולא תהיה. בטווח הארוך אני אופטימי. אני חושב שהסיכוי שהאנושות תשמיד את עצמה הוא נמוך מאד. הוא לא אפס, להגיד שיש אפס סיכויים שהאנושות תכחיד את עצמה זה יהיה מסוכן להגיד

אין גבול להתפתחות הידע, אין גבול לדמיון, או לפחות לא צריך להיות, ורק צריך לחבר אותם יחד, הידע והדמיון. חתן פרס נובל, פול קרוגמן ב- 1996 אמר: אין עתיד לאינטרנט, ההשפעה הכלכלית שלו תהיה כמו ההשפעה של מכשירי פקס, לא יותר, הוא הגיע לשיא המיצוי. למה? “מה כבר יש לאנשים להגיד אחד לשני?” זהו. ואלף ואחת דוגמאות כאלה. מה המשותף לכולם? כשל הדמיון. ארתור ס. קלארק כתב על זה ב1956 או 58 בספרו הלא בדיוני, פרופילים של העתיד: כשל ההעזה וכשל הדמיון, שזה מה שמפריע לעשות תחזיות טובות. מי האנשים שלפחות אי אפשר להאשים אותם בכשל הדמיון? א. כותבי מדע בדיוני ב. קוראי מדע בדיוני

אז יש איזשהו עתיד למדע הבדיוני

יש עבר לעתיד, ויש עתיד, בוודאי, אולי עוד יותר טוב, לעתיד

במסגרת חגיגות השנה לפודקאסט ובעקבות הלייב המוצלח בשבוע שעבר (שזמין לצפייה בפייסבוק של הפודקאסט) אנחנו עולים ללייב נוסף ביום חמישי, ראשון ליולי בשבע בערב, הפעם עם פרופ’ אילנה גומל, האורחת הראשונה של הפודקאסט, שנה אחריי. בשנה שעברה היא לקחה על עצמה כסופרת וחוקרת של מדע בדיוני, לדמיין ולכתוב אוטופיה פוסט-הומניסטית. היא תתייחס גם לזה וגם לסוגיה של ייחוד המדע הבדיוני הישראלי, ותגיב לפרק הזה, פרק ה”מראה” שלה. כדאי להירשם באירוע הלייב בדף הפייסבוק וכך תקבלו תזכורת כשנעלה ולא תפספסו. השבוע יעלו גם סקרי האזנה בפייסבוק ובאינסטגרם וזו הזדמנות להשפיע על השנה הקרובה: אם אתם רוצים שאפסיק או אמשיך להשתמש באפקטים או לשלב מוסיקה וכו’, הצביעו והשפיעו. אז להתראות בלייב ולהשתמע בפרק הבא

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

חלק מהמקורות הופיעו בלינקים המשובצים בטקסט
:מקורות נוספים

טאלב, נאסים ניקולס. (2009). הברבור השחור – השפעתו המטלטלת של הבלתי צפוי על הכלכלה והחיים. הוצאת דביר

כתבי הרצל כרך ה’: סיפורים, סיפורים פילוסופים בתמורות הזמן – על ילדים, אגדות, תרגם: אברהם שמואל שטיין מאיר שלי, הספרייה הציונית, ירושלים, תשכ”א

Clarke, A. C. (1974). Profiles of the Future: an inquiry into the limits of the possible. London: Gollancz

Hauptman A., Steinmüller K. (2018) Surprising Scenarios. Imagination as a Dimension of Foresight. In: Peperhove R., Steinmüller K., Dienel HL. (eds), Envisioning Uncertain Futures. Zukunft und Forschung. Springer VS, Wiesbaden.

Sheldon Teitelbaum & Emanuel Lottem, eds. (2018). Zion’s Fiction: A Treasury of Israeli Specula­tive Literature, Mandel Vilar Press.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 27. קלף פרוע: מדע בדיוני וחקר העתיד עם ד”ר אהרון האופטמן

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: