פרק 60. ביקורת הדמיון החייזרי: מבוא לקסנולוגיה עם אורן בן יוסף

אם אנחנו מאמינים שחוצנים יוצרים אתנו קשר, למה שהם יצרו אתנו קשר? למה אנחנו לא מדמיינים יצורים שבכלל לא רואים אותנו כמשהו; מסתכלים עלינו כמו שאנחנו מסתכלים או על קוף או על אמבה, אני לא יודע

אורן בן יוסף

אנחנו בפרק שחותם את סדרת פרקי התרבות, ובו נדבר על הכשל האנתרופוצנטרי בגישה שלנו לחייזרים: מי אנחנו חושבים שהם החייזרים, איך אנחנו מדמיינים אותם, איך נדמה לנו שנתקשר איתם, מה אנחנו חושבים שיקרה כשניפגש, ולמה עדיף שאולי לא ניפגש לעולם. את שיעור המבוא הזה לקסנולוגיה נקבל מאורן בן יוסף, על בסיס ספרו “טורפי עולמות” שיצא בהוצאת רסלינג בשנה שעברה

פעיל למען בע”ח, הייתי מנהל של האגודה נגד ניסויים בבע”ח, אני סופר, ואני מורה לאמנות בתיכון

את הקשר בין עולם בעלי החיים לחייזרים ביססנו כבר בפרק 28 עם ד”ר אורן פורקוש, שמנסה להבין את שפת בע”ח בעזרת בינה מלאכותית, כצעד להבנה של שפות חייזריות ובניית מתרגם אוניברסלי. גם אצל אורן בן יוסף, העבודה עם בע”ח ואהבת המדע הבדיוני מילדות, חברו יחד לפרספקטיבה שמאפשרת לו ולנו לחשוב מחדש על מקומנו ביקום

---

את החייזרים שנדבר עליהם היום, או כפי שאורן קורא להם

נקרא לזה יצורים שהם לא אנושיים חדשים, כלומר, משהו שאנחנו לא מכירים כרגע

אפשר לחלק לשלושה סוגים שנקרא להם בגסות, הבסיסיים יותר, אלו שפחות מתקדמים מאתנו ביולוגית טכנולוגית ותקשורתית, שהם קצת כמו בעלי החיים שלנו, אלו שהם די כמונו, דומים לנו, מקבילים לנו, ואלו שהם הרבה יותר מאתנו. נתחיל עם הסוג הראשון

הציר הראשון של המקבילים לבע”ח לא אנושיים על כדור הארץ, הוא המדאיג בעיני יותר, כי אנחנו לא יודעים אם יש יצורים כאלה בעולמות אחרים, אבל במידה וכן, אנחנו יודעים מה יקרה להם ברגע שכף רגל אנושית תדרוך בעולם הזה שלהם. כלומר, זה יהיה תחילת הסוף של היצורים האלה. אנחנו יכולים לדמיין אותם חיים באיזה מן איזון טבעי כלשהו, שנכון לעולם שבו הם נמצאים, אבל כשאנחנו נגיע לשם, ביום בו נגיע, אם נגיע, כל המערכת הזאת עלולה להשתנות. יש דוגמא מאד יפה ומצערת בסוף הספר, על סוג של דגים שהתגלו בעומק של שמונה קילומטרים, זה כבר בלחצים שאנחנו לא מסוגלים לחיות שם בלי הגנה, והמבנה שלהם הוא כבר שונה מאד בגלל שהם חיים בלחץ הזה, וזה היה מן תגלית מאד יפה, ואז פשוט שלפו אותם מהעומק הזה והביאו אותם לחקור אותם “בעולם שלנו”, מעל פני המים, וכמובן רובם לא שרדו את המעבר הזה, ואני חושש שזה מה שעלול לקרות במידה ויצורים כאלה יתגלו גם בעולמות אחרים

אבל גם התסריטים התרבותיים של פגישה עם יצורים כמונו, לא מעודדים במיוחד

היצורים שאנחנו מדמיינים אותם כמקבילים אלינו, אלה היצורים שאנחנו “רואים” אותם הכי הרבה בסרטי מד”ב, וכמעט תמיד יש שם קונפליקט, כלומר, אין מפגש שהוא לא אלים. אנחנו יכולים לראות את זה ב-1902 בסרט המפורסם “המסע אל הירח“, עם הדימוי, שאני מניח שרובנו מכירים, עם הרקטה שפוגעת בעין של הירח, שזה כבר האלימות נמצאת שם עוד לפני שבכלל פגשנו באמת יצור נבון, אנחנו פשוט יורים קליע אל הירח. זה סרט די מדהים, יש אותו ביוטיוב את כולו, זה 12 או 14 דקות. חוקרים שמגיעים לירח יוצאים החוצה, כמובן לא מוגנים, הירח הוא עולם כמו כדור הארץ בדיוק מבחינתם, והם רואים שם את בני האדם המחופשים האלה שחיים על הירח, וישר מתחילים להרוג אותם, כאילו אין… זה סרט אילם. בסוף הם בורחים משם, אחד היצורים מצליח לחמוק איתם ולהגיע לכדור הארץ, ואז הוא מוצג לראווה בסוג של כלוב. אז משם אנחנו מתחילים והמסלול הוא מאד דומה. יש שינוי אחד, שברוב הסרטים בעצם היצורים מעולמות אחרים באים אלינו לכבוש אותנו. כלומר, אנחנו מפחדים שהם יעשו לנו מה שאנחנו עושים לאחרים. גם סטיבן הוקינג וגם מדענים אחרים נהגו להזהיר מפני מגע אפשרי עם תרבויות אחרות, מהסיבה הפשוטה שהן עלולות להיות גרועות כמונו, אלימות כמונו

שני סרטים שהם יוצאי דופן, והם מזכירים קצת את הסרט הראשון, את “המסע לירח”, הם מחוז 9, ספינת חלל שמגיעה מעל דרום אפריקה עם יצורים שהם רעבים, הם גוססים, והם מבקשים עזרה, והם מוכנסים לגטאות ובני אדם מתעללים בהם. אבל אווטאר, זה סרט שבו בני אדם יוצאים לעולם אחר, עולם של שמאניות, של אנימיזם, של כל הדברים האלו שאנחנו כבר מאד התרחקנו מהם, ואנחנו פשוט מנסים לכבוש אותו. בסרט יש את בני האדם “הטובים” ו”הרעים”, אבל גם הטובים הם אנשים שפולשים לשבטים האלו של היצורים, מבלי להתחשב ברצון שלהם לא לבוא במגע עם בני אדם. כלומר, אין שם באמת בני אדם שבאים ומכבדים את היצורים האלו. גם במחוז 9 וגם באווטאר, יש לנו את הגיבור שמבין את זה, והוא יוצא נגד בני אדם ונגד הפגיעה שלהם באותם יצורים, ובשני הסרטים העונש שלו הוא זהה, הגיבור הופך להיות מבן אדם ליצור הלא אנושי. כלומר, עד כדי כך ה”בגידה” במין האנושי וברצון שלו להשתלט על אחרים היא איומה, שהעונש הוא גלות מהמין האנושי, אתה חייב לעבור צד לגמרי, אתה חייב לשנות את מינך

בחודש הבא אמור לצאת סוף סוף סרט ההמשך של אווטאר, וזה מסקרן לחשוב אילו ערכים עכשוויים יבואו בו לידי ביטוי. בינתיים אני רוצה להצביע על משהו משותף בתסריטים של שני סוגי החייזרים האלה. שניהם קשורים לשליטה. בני האדם שבויים בנרטיבים של שליטה, במבנה של עבד-אדון שקשה מאד לשבור מבלי שיתרחש בנו שינוי רדיקלי. זה מתבטא גם ביחס לחייזרים וגם ביחס לבינה מלאכותית, הצורך הזה שדברים יהיו נשלטים, והפחד שאם אנחנו נשחרר שליטה נהפוך לעבדים, שהיוצרות יתהפכו ואנחנו נישלט. אפשר לראות בהרבה סרטי מפגש חייזרי את ההיסוס הזה, הרצון הזה לתת אמון במבקרים, אבל תמיד זו דעת מיעוט ובסוף מסתבר שהמיינסטרים צדק וטוב שהגנו על עצמנו כי כוונותיהם היו רעות וכו’. אבל שימו לב שגם הידיעה היא צורה של שליטה. הפילוסוף עמנואל לוינס מדבר על ידיעה כמחיקה של האחרות. מכיר אותו, תייגתי, תייקתי. בדוגמת הדגים הנדירים של אורן, אקט הידיעה מהווה מחיקה של ממש, לא רק סימבולית

באחת ההרצאות הראשונות שנתתי באחד מהפסטיבלים של מד”ב ופנטסיה, דיברתי על זה גם כן. ואני זוכר שמישהי פשוט נעמדה בכעס ובהרמת קול אמרה “אבל אנחנו חייבים לדעת! מה אתה רוצה שנעשה עם היצורים האלה, לא נכיר אותם, לא נדע אותם?” שזה, את יודעת, זה קורה בסיפור בראשית, זה כמעט אפריורי שאנחנו צריכים קודם כל להכיר את היצור שעומד מולנו, ואז להבין איפה אנחנו שמים אותו במפה של הקוסמוס. הקיום שלהם בעולם נועד לשרת אותי

כרמל: אתה גם פותח את הספר עם החשיבות של אי ידיעה. המקום הזה שבו אנחנו רוצים לדעת זה חלק מהאלימות שלנו, ואנחנו לא רגילים לחשוב על זה בצורה כזאת

אורן: זה מתחיל ברמה הכי נמוכה גם במישור האקדמי של ידיעה, שזה נתיחות של בע”ח שהיו ממיתים במיוחד בשביל שהסטודנטים יכירו את האנטומיה של היצור. אלו יצורים בסוף שהם אינדיבידואלים, בין אם נרצה או לא, ואנחנו מוחקים את זה, בשביל מה? הצורך/הזכות/הקומפולסיביות לדעת? תשלימי את זה את, אני לא יודע בדיוק

אחת הביקורות המרכזיות של אורן היא, שאנחנו נקודת הייחוס והמודל לדמיון החייזרי. אנחנו מניחים שהם יתנהגו ויתקשרו פחות או יותר כמונו, ואנחנו שולחים להם מסרים, שלא לוקחים בחשבון את האפשרות של השונות הרדיקלית של החייזר

הגשושית של וויאג’ר נשלחת אל האינסוף, בתקווה שיום אחד ציוויליזציה אחרת תמצא אותה ותלמד להכיר את המין האנושי. הוחלט שכל מה שקשור לפוליטיקה ודת לא יוכנס, לא יהיה חלק מהמידע הזה, שזה חלק מאד נרחב מבעיות האלימות שלנו אחד כלפי השני, הדבר הזה קצת מצונזר ומושתק, אנחנו לא רוצים להוציא כביסה מלוכלכת החוצה. דבר שני, הרעיון המקורי היה להציג צילום של גבר ואישה עירומים בתנוחה לא ארוטית (כך זה תואר), והרעיון הזה גם כן נגנז בסוף, כנראה מתוך מחשבה שעירום אנושי הוא מביש גם ברחבי הגלקסיה ולא רק בעולם היהודו-נוצרי

כרמל: אנחנו הצגנו את עצמנו בפני החייזרים ההיפותטיים האלה, קצת כמו שאנחנו מציגים את עצמנו במדיה החברתית. רק הדברים הטובים, בלי מלחמות עולם, בלי עירום, ממש לפי כללי הקהילה של פייסבוק

אורן: בדיוק, הכל מושלם, הכל יפה, נכון. בואו נדמיין מצב הפוך, שבו תרבות חייזרית יוצרת אתנו קשר ומספרת לנו איזה נחמדים הם, ולא מגלה לנו שהם פשוט חיים באלפיים שנות אלימות מופרכת ומופרזת. הם לא מגלים את הדבר הזה, קודם כל רוצים שנהיה חברים. זה היה סרט על פלישה ערמומית מאד ולא נעימה. בתקליט הזהב הזה מוקלטים גם קולות של לוויתנים. הגשושית עדיין לא מספיקה לצאת מגבול מערכת השמש, כשחצי מהמינים של הלוויתנים בעולם כבר נמצאים בסכנה זו או אחרת של הכחדה, באחריות שלנו. יש שם תמונה של אנשים אוכלים, להראות להם איך אנשים אוכלים. זו תמונה מאד מוזרה, מישהו מחזיק שם איזה קנקן מים בצורה שאף אחד מאתנו לא עושה ושותה את המים ישר מהקנקן. דווקא שני האנשים האחרים שמצולמים בתמונה הם יותר מעניינים מבחינתי, כי אחד מהם אוכל כריך, שאנחנו יכולים להניח שסביר שיש בו מוצר כלשהו מן החי, מישהי אוכלת גלידה, שכנראה, בשנות השבעים, זאת לא גלידה טבעונית. כן, אנחנו מברכים אתכם ואנחנו אוכלים יצורים שנמצאים בעולם שלנו והנה צלילים של לוויתנים שאנחנו מכחידים ברגעים אלו

כרמל: אתה כתבת על זה, אנחנו לא יודעים איך החייזרים מפרשים את זה, אבל הם יכולים להבין את המסר בתור, הרגנו את הלוויתנים והפרות, אתם הבאים בתור

אורן: אתם הבאים בתור, כן. בספר אני כותב גם על שלוש דרכים קולנועיות שבהן דמיינו תקשורת עם יצורים מעולמות אחרים, ואני גם מראה איך אנחנו קצת מעקמים את הדרכים האלו והופכים אותן לאלימות. בסרט “מפגשים מהסוג השלישי“, הסרט האיקוני, תרבות מעולם אחר יוצרת אתנו קשר בעזרת מוסיקה, שמתבררת כשפה האוניברסלית של הגלקסיה. שנה אחר כך יוצא סרט אחר, לא קשור, שבו אנחנו עושים משהו דומה, רק שאנחנו באים לכבוש ולהשמיד, וזה כמובן “אפוקליפסה עכשיו“, שבה כלי מתכת, הפעם אנושיים, משמיעים את וגנר, למי שהולכים עוד מעט למות מהפצצה על ידם. בסרט אחר שנקרא “עב”מ“, סרט פחות מצליח ומוכר, זאת משוואה מתמטית מאד מסובכת, שספינת חלל מחכה שבני אדם יצליחו לפתור, ואנחנו יכולים לראות פרק ב”מסע בין כוכבים”, שבו יש גזע מאד מפחיד ומאיים, שהדרך אולי להצליח להשמיד אותו, היא דרך נוסחה מתמטית. והדוגמא השלישית, “המפגש“, ששם באמת פתאום אנחנו רואים יצורים מעולמות אחרים שהם שונים מכל מה שאנחנו מכירים. הם לא נראים כמו משהו שאנחנו מכירים, הם לא מתקשרים אתנו בצורה שאנחנו מכירים, השפה שלהם היא לא שפה שהיא פשוט סמלים שאנחנו לא מבינים אבל בסדרה של מילים ומשפטים, אלא בצורת מעגלים. ההתייחסות שלהם לזמן היא לא לינארית, עד שמי שמצליחה לפצח את השפה הזאת, מצליחה גם לראות את הזמן בצורה לא לינארית

אנחנו כבר עוברים פה לדבר על הזן הזה של החייזרים שהוא אולי יותר מאתנו, אבל גם פה יש כשל אנתרופוצנטרי, כי את ה”יותר” הזה אנחנו מודדים, שוב, ביחס למה שיש לנו

טימותי פריס שהיה אחד המדענים שבנו את אסופת המידע על התקליט המוזהב שנשלחה בוויאג’ר, אז הוא מדבר על הפנטזיה הזאת שלנו למצוא ציוויליזציה מתקדמת שלווה, שתלמד אותנו איך לחיות בשלווה ובשלום. אבל, הוא מוסיף, יש בעיה קטנה, אנחנו יודעים איך לעשות את זה. אנחנו יודעים שצריך להתנהג יפה לאחרים, אנחנו יודעים שצריכים לעשות – הוא מגדיר את זה יפה – מעשים שגם הסבים שלנו וגם הנכדים שלנו יתגאו בהם. אנחנו פשוט לא עושים את זה

האופציה שהחייזר שונה מאתנו כל כך, שהוא לא נמצא בכלל על סקלת המדדים שלנו, היא נדירה יותר בדמיון הסיפורי

אנחנו מתייחסים לחיים כאל הדבר הכי מורכב שאנחנו מכירים במציאות, דבר שמשנה את הסביבה שלו, מגיב לסביבה שלו, יוצר דברים חדשים. אבל מה אם חיים הם רק צורת התגשמות אחת של מערך שלם של דברים שיכולים להיווצר ביקום? יכול להיות שיש משהו שהוא לא חיים, שיהיה מורכב אפילו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים. אנחנו מתייחסים תמיד למה שאנחנו מכירים כאל התבנית שעל פיה בנוי היקום. אנחנו מכירים רק דבר אחד! אפילו אם נלך לסטניסלב לם, ל”סולאריס“, ברגע הכי חשוב בספר לדעתי, הוא כותב שם: מה אנחנו בעצם מחפשים בעולם? אנחנו לא מחפשים עולמות אחרים זרים, להכיר את כל האפשרויות שקיימות בגלקסיה. אנחנו מחפשים להרחיב את כדור הארץ. עוד כדורי ארץ, ועוד עולם שיהיה חם כמו הסהרה, ירוק כמו יערות הגשם, קפוא כמו הקוטב, הכל כמו מה שאנחנו מכירים. כמובן שבסולאריס בני אדם שבאו להכיר צורת חיים חדשה, מאד מתאכזבים מצורת החיים הזאת, כי היא לא עונה על הציפיות האלו. אם אנחנו יוצאים לחקור את הגלקסיה בסרטים, אנחנו עושים מסע של הומניזציה לגלקסיה. “מסע בין כוכבים: הדור הבא” זה בעצם מסע להומניזציה מוחלטת של הגלקסיה. כלומר, בני אדם הם לא יצורים ותיקים כל כך בכל מה שקשור למסע בחלל, אבל הם מקימים איזה מן פדרציה, שאליה מצטרפים יצורים מגזעים אחרים. אני לא שומע הרבה על בני אדם שיוצאים לשרת ציוויליזציות אחרות, אבל ההפך קורה כל הזמן

כרמל: זה תמיד הפריע לי בהרבה סדרות כמו מסע בין כוכבים ובבילון וכו’, ההנחה הזאת שבאמת כולם נראים קצת דמוי-אנושיים רק עם איזשהו טוויסט, עיוות באיפור, ושתמיד בני האדם מובילים. זאת אומרת, אם באמת נמצא חייזרים, מן הסתם יהיו כאלה שהרבה פחות מפותחים, הרבה יותר מפותחים, אנחנו לא נוביל שומדבר. אני יותר חושבת דאגלס אדמס כזה, כאילו כוכב בקצה הגלקסיה שאולי מועמד להריסה, ואף אחד לא יכל להודיע לו אפילו

אורן: מן הסתם יש פה אלמנט שהוא טכני, איך אני עכשיו יוצר או אפילו חושב על יצור שהוא חדש לגמרי? אפילו הנוסע השמיני, שהוא אולי היצור הכי חייזרי שדמיינו עד המאה ה21, הוא עדיין סוג של משהו שאנחנו מכירים מכאן. גם במסע בין כוכבים, כל הגזעים הם שטנץ מסוים. כלומר, הקלינגונים הם מן השלכה, בהתחלה של ערבוב של יפנים ונאצים בסדרה המקורית, ואז משהו יותר ברברי, גזע של לוחמים. הרומולאנים זה מן אימפריה שהיא פשוט העתק של האימפריה הרומית בהשלכה לעתיד. הוולקנים הם יצורים נבונים, סטואים, חסרי חוש הומור, צמחונים, אגב. כולם הם אותו דבר בדיוק, וכשמישהו יוצא מהשטנץ הזה אז יש סביבו איזו עלילה כי הוא דמות מיוחדת, ורק בני האדם הם יצורים מגוונים. כלומר כל היצורים האלה הם גם מן קליפות שאנחנו משילים מעצמנו, דברים שהיו שלנו פעם ועזבנו אותם, אנחנו כבר לא ברברים כמו הקלינגונים, אנחנו כבר לא סוחרי עבדים כמו הרומים והרומולאנים. ולעומת זאת, באמת כמו שהזכרת, דאגלס אדאמס, בני אדם מגיעים ליקום שבו אין להם איזה מקום מרכזי. המשמעות של הכל היא חסרת משמעות עבורם, שזו נקודה חשובה מאד

כרמל: גם על זה יש לך ביקורת של מה אנחנו מחשיבים לאינטליגנציה, גם בהקשר אל אינטליגנציה מלאכותית. אנחנו מסווגים אינטליגנציות סביבנו באמת ביחס אלינו, והיופי אצל דאגלס אדאמס זה שהוא עושה היפוך כזה, שפתאום היצורים שאנחנו הרשינו לעצמנו לעשות בהם ניסויים וחשבנו אותם ללא אינטליגנטים,  הם היצורים הכי אינטליגנטיים, העכברים, הלוויתנים. זאת אומרת, אנחנו, שעסוקים כל כך בידיעה, מגלים שאנחנו לא יודעים כלום, ואנחנו לא מבינים אפילו את השפה הבסיסית של היקום ואת מקומנו בו

אורן: אצל בורחס בסיפור על בני אלמוות, שהוא מחפש להכיר את בני האלמוות האגדיים, הוא רואה שהם מתנהגים כמו בע”ח. כלומר, בסוף הם עשו איזה מן פול סירקל כזה, אולי דמיינו שהם יהיו איזה מן אלים אנושיים כאלה שיודעים הכל, ולא. הוא משווה אותו למישהו שמתנהג כמו כלב, פשוט מביט לשמיים ולא עושה כלום כי הוא כבר עשה הכל. אנחנו כל הזמן מאמינים שליקום ולקיום יש איזו מן משמעות אנושית, ואצל דגלאס אדמס אנחנו מגלים רגע שהוא מאד מכעיס ומביך, מה זה 42? אז המשמעות של זה היא שבעצם השאלה עצמה היא שאלה מוזרה, ואולי אין לה תשובה. אבל במקרה היותר רע, זה אומר שליקום יש משמעות והיא פשוט לא נוגעת אלינו ולא קשורה אלינו. אני חושב שכל מה שקשור ל – אני רוצה להגיד אמונה שהעולם שטוח, אבל אני לא חושב שזאת אפילו אמונה, זו מן תנועת נגד – היא נובעת מחוסר רצון להכיר בעובדה שאנחנו לא יצורים מרכזיים ביקום. בשביל שהדבר הזה יקרה, כל מה שאנחנו מכירים צריך להשתנות ולהתעקם, כדי שנוכל להמשיך לחיות בעולם שבו אנחנו חיים פיזית, אבל עם תמונת עולם שהיא שונה ממה ש”מספרים לנו”, מי שמשקרים לנו וגורמים לנו לחשוב שאנחנו חיים בכוכב זניח בגלקסיה לא משמעותית ביקום. בצד השני של הסקאלה אנחנו יכולים לדבר על הרגע הסינגולרי הזה, שבו אנחנו כבר לא נכיר את היקום, כי החוקים כבר ישתנו ולא אנחנו נהיה מי ששולטים במה שנעשה בעולם, אנחנו כבר לא נהיה המובילים. אלו שתי סיטואציות – שוב, כל אחת בעולמה ובמרחק מאד גדול אחת מהשנייה – שבהן אנחנו מאבדים את מה שאנחנו מכירים

אז בואו באמת נדבר על סוג החייזרים הזה שהם יותר מאתנו, וגם פה יש כמה תתי-סוגים. הראשון הוא הסוג הטכנולוגי באמת. הרגע הסינגולרי שבו הבינה המלאכותית מתפתחת מעבר לנו, למשהו אחר

בסרט “אקס מכינה“, הרובוטית (כמובן רובוטית סקסית) המושלמת, היוצר שלה אומר, זה בלתי נמנע, אנחנו חייבים לעשות את הדבר הזה, ובאותה נשימה הוא אומר שבעתיד הם יסתכלו על האבק שלנו כמין זיכרון מהעבר, העולם שייך למכונות. כלומר, עושים את זה בצורה כמעט אוטומטית, אפילו לא רצון לכוח או חשיבה מסוימת, אלא מן מסלול שהתכלית שלו היא המכונה, לפחות החיבור עם המכונה. טרנס מקקנה אומר משהו יפה, הוא מסתכל במן התבוננות אחרת על החיים התבוניים בכדור הארץ, ואומר, אולי בעצם האדמה מגדלת אותנו, בשביל שנהפוך אותה לתבונית, והיא תוכל לצאת לחלל לעולמות אחרים. כלומר, הוא הופך את נקודת המבט, היא קצת לוקחת מאתנו את האייג’נסי של מה שקורה. אנחנו לא עושים דברים מתוך מחשבה לטווח רחוק, מתוך תוכנית מסוימת. אנחנו עושים דברים כי אנחנו חייבים לעשות דברים, ואנחנו לא היצורים הנבונים והשקולים וההגיוניים שאנחנו מדמיינים שאנחנו

אחד הייצוגים הכי מוכרים לזה במדע הבדיוני זה גזע הבורג בסטאר טרק

הבורג הם לא רעים אבל הם הרע האולטימטיבי מבחינתנו. הם ציוויליזציה שסיימה את ההיסטוריה שלה, והיא עכשיו נעה במרחבים רק בשביל לבלוע ציוויליזציות אחרות. כלומר, אין להם מאבקים יותר, הם חיים באיזה מן מוח כוורת שאין בו אני, אין בו אינדיבידואל, ואין בו דיאלוג עם אף אחד אחר. זה לא עם, זאת ישות שאין איך ליצור אתה קשר אפילו, אין איך לדבר איתה. האמירה האיקונית שלהם היא ש”התנגדות היא חסרת תועלת”, אין שום דרך ליצור איתם דיאלוג. כמובן, הם נראים כמו בני אדם עם הרבה מאד חלקי טכנולוגיה מחוברים אליהם, כמו זומבים, איטיים מאד וחסרי אמפתיה והתייחסות לסביבה. ועד כדי כך הדבר הזה הוא מפלצתי, שאחרי שני הפרקים האלו אנחנו כבר מתחילים לגלות שיש להם מלכה, שהיא אנושית, מפתה קצת, ערמומית, ויש כבר בורגים שמצליחים להתחמק מהמוח כוורת הזה שלהם, כאילו אנחנו כבר מתחילים לפרק את הדבר המושלם הזה ולהפוך אותו ליותר אנושי

זה מעניין שפעם הבורג נתפסו כאויב, כי הם מהווים איום על האינדיבידואליות ההומניסטית, אבל בעולם פוסט הומניסטי, להיות סייבורג ולהיות חלק מחכמה של נחיל, זה נתפס כקדמה, זה שדרוג, זו כמעט משאלת לב

הם באמת היצורים שמרתקים אותנו. אנחנו לא מחפשים להיות טובים יותר, אנחנו מחפשים להיות יעילים יותר, אנחנו מחפשים טכנולוגיה שתאפשר לנו יותר דברים, אנחנו מחפשים שאחרים יהיו כמונו, ואנחנו עושים את זה בצורה אחרת גם כאן בעולם. תרנגולת היא כבר לא תרנגולת שחיה את חייה התרנגוליים, יש לה תפקיד בעולם האנושי. כנ”ל פרה, ועכבר המעבדה, וגם כלב. לקחנו זאב והפכנו אותו למשהו שהוא אולי היצור הכי אנושי בעולם הלא אנושי סביבנו. הדבר המפחיד הוא שאני חושב שאנחנו עלולים ללכת לכיוון הזה, שילוב של אדם ומכונה, אנחנו מסתכלים על הרגע הזה כרגע כמעט דתי של חיבור עם האל, מבלי לחשוב שזה בכלל חיבור עם מותג של חברה. אני לא מתחבר למכונה, אני מתחבר לגוגל, או לאמזון, או למקדונלדס או ווטאבר. מה זה שאני כותב בפייסבוק “מוח כוורת, תעזרו לי”? כלומר, זה מן רצון מסוים להיות חלק ממחשבה שהיא על אנושית לא אינדיבידואלית, ולקבל תשובה מאחרים בעלי ידע, ולספוח אותו אלי. כלומר, אנחנו כן קצת מחפשים ומוקסמים מהדבר הזה, גם אם המחיר שלו הוא אבדן האינדיבידואליות או הפנטזיה לאינדיבידואליות. השלנו מעל עצמנו את הקליפות האלה, שזה הברבריות של הקלינגונים, והאימפריה הרומולאנית, והסחר הפרנגי וכל הדברים האלה שאנחנו רואים באמת במסע בין כוכבים, ואנחנו מוכנים עכשיו לקבל על עצמנו את הברכה של הטכנולוגיה ולעלות שלב. אין מקבילה אחרת לאוטופיה, במירכאות או לא במירכאות, שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו

המשפט הבא הוא ספוילר לסוף הסדרה פיקארד עונה שנייה. פתאום אנחנו רואים נרטיב אחר על ה”בורג” שם. המלכה היא דו ראשית, היא גם אנושית. יש איזה פיתוי שאנחנו נצליח לשמור על שליטה, כשניבלע בתוך הטכנולוגיה

אנחנו רואים את העלייה של המכונות, פיקארד עצמו הופך להיות אנדרואיד, שהוא כפיל מושלם של פיקארד שהולך למות גם כן. כל המערך הגלקטי משתנה ובני אדם לוקחים פיקוד על הכול. המלכה של הבורגים כבר לא המלכה של הבורגים, ומחליפה אותה דמות אנושית, שהיא נשלחת לשנות את כל המהות של הגזע הזה, למשהו שבני אדם יכולים להתנהל מולו בעולם. קיו מת, דמות כל יכולה ומן יודעת כל כזו. מי שמחליף אותו בצורה סמלית, אנחנו פתאום פוגשים את ווסלי קראשר, שאנחנו מכירים אותו מהסדרה המקורית, שהוא עכשיו שייך לקבוצה חיצונית שמשגיחה על כל מה  שקורה בגלקסיה. אנחנו נהיה גם מי שמשגיחים, וגם הבורג, אנחנו נשים שם ממשלת צללים מסוימת אנושית, ואנחנו ככה לוקחים פיקוד כאן על הכול. אגב, לגבי הקיו, וזו נקודה חשובה, עבורנו לפחות, הם כל יכולים, ובכל זאת הם מעריצים את המין האנושי, כי המין האנושי יודע להשתנות וללמוד ולהשתכלל. זה פשוט מדהים שיצור שהוא על זמני, אל לכל דבר ועניין, מעריץ את בני האדם. כשאדיפוס פוגש את הספינקס, מה שהספינקס שואל אותו זו שאלה שהתשובה אליה היא “האדם”. כלומר, זה המסגרת שבה כל מי שלא אנושי, כך הוא רואה את העולם, אנחנו במרכז

זה באמת קצת לא ריאליסטי איך שאנחנו מרימים לעצמנו שאנחנו כאלה מיוחדים, כשאנחנו מדמיינים את החייזרים חושבים עלינו. כאילו, האם אנחנו מוקסמות נורא מאמבות או מג’וקים? ממש לא. אז למה שיצור שהוא הרבה יותר מאתנו, יתעניין בנו בכלל? הבעיה הזו נוכחת גם בסוג השני של חייזרים שהם יותר מאתנו, שנקרא להם חייזרי הניו אייג

יש ספר של תחיה עשת שנקרא “לעיניהם בלבד: עיסוק בעב”מים וחוצנים בחברה הישראלית“, והוא מספר על אנשים שכמובן מאמינים בקיומם של יצורים מעולמות אחרים ובביקור שלהם בעולם שלנו. ואנחנו רואים מהסיפורים שעשת מתארת שם, עד כמה החיים שלנו מעסיקים את היצורים האלו. יש שם סיפור יפה, שכשתנועת “שלום עכשיו” התחזקה, אז הקשר עם אותם יצורים דעך, כי הם ידעו כמה התנועה הזאת מסוכנת. מסוכנת למי? בואו נניח שהם צדקו לצורך העניין, מה, למדינת ישראל? מזה”ת? כדור הארץ? מערכת השמש? גלקסיה? כלומר, מה פה היחס? גם כאן זו דוגמא יפה לאיך שאנחנו במרכז הפוקוס של יצורים, שאנחנו לומדים מהספר שלה שהם הרבה יותר חכמים ומנוסים מאתנו. למה אנחנו כל כך חשובים ליצורים אחרים ברחבי הגלקסיה? יכולים לראות את זה גם מחוץ למד”ב. בוותיקן יש מצפה כוכבים, יש אסטרופיזיקאי של הוותיקן, שהכריז לפני כמה שנים שבאמת ייתכן ויש חיים בעולמות אחרים, שזאת אמירה מאד משמעותית בעולם הדתי ובעולם של הכנסייה. ואז הוא אומר, אבל כנראה שרק אנחנו זקוקים לישועה. כלומר, אין ישו בכל עולם או משהו כזה, אלוהים מסתכל עלינו והוא בא להציל אותנו. הוא מזכיר את הסיפור של 99 הכבשים שהרועה עוזב בשביל להציל את הכבשה האחת שטעתה בדרך, ואלו אנחנו כמובן. כלומר, גם כשאנחנו באיזה מן צעד אחורה מכל השאר, שהם כבר לא זקוקים לישועה ורק אנחנו זקוקים לישועה הזו, אנחנו עדיין מיוחדים, אנחנו תמיד מיוחדים

אם אנחנו מאמינים שחוצנים יוצרים אתנו קשר, למה שהם יצרו אתנו קשר? למה אנחנו לא מדמיינים יצורים שבכלל לא רואים אותנו כמשהו; מסתכלים עלינו כמו שאנחנו מסתכלים או על קוף או על אמבה, אני לא יודע. בספר יפה “המשחק של אנדר“, יש שם גזע חוצני שפיזית מתקיף אותנו וגורם להרבה מאד אבדות, אבל הוא בכלל לא הבין שמדובר ביצורים חיים. אנחנו יכולים להסתכל על המרחק בינינו לבין הקוף ולדמיין את הצעד הזה מעלינו. מה יש להם לדבר אתנו? אולי הם יקחו אותנו לגן החיות שלהם. אבל זה משהו ש לא נעים לחשוב עליו, שיש חיים אחרים והם לא מסתכלים עלינו בהערצה, או לפחות בעוינות. כי בעוינות יש משהו שהוא גם כן מכבד או מעניק חשיבות. תנו לנו שנאה, משהו שנוכל לעבוד אתו, לא אדישות

הסוג השלישי של החייזרים שהם יותר מאיתנו זה… אנחנו

כרמל: אני חושבת שאחד משיאי האנתרופוצנטריות שלנו בחייזרים מגיע בתמה הזאת שאפשר לראות אותה  ב”אינטרסטלאר“, למשל. (אזהרת ספויילר לסרט!) התמה הזו של בעצם החייזר הוא אני. כי החייזר מתחיל מהמקום הכי זר, שבו אני עושה הזרה כדי לומר משהו עלינו, אבל הוא מאד זר, ואנחנו מנסים לדמיין אותו יותר זר, אבל לא יותר מדי  זר. זה גם כללים של סיפור, לכל דמות צריך להיות פירמידת הצרכים של מאסלו, מניעים פסיכולוגיים, מטרות, גם חייזר. אסור לדמיין חייזר בלי מניעים פסיכולוגיים אנושיים. אנחנו לא יכולים לספר סיפור על משהו שהוא כל כך שונה מהאנושי כי אז אנחנו לא נזדהה, זה שוב מגיע לחולשה שלנו. בסופו של דבר, החייזר האולטימטיבי – והיום זה חלק מהמגמה הפוסט אנושית להגיד שאין “אחר”, כולם “אני”. אבל זה לא משהו פותח, זה משהו מנכס. זאת אומרת, שבסופו של דבר, החייזרים שחיכינו להם זה אנחנו העתידיים. זה הכי גרוע

אורן: בדיוק, אז אינטרסטלאר זה סרט שבאמת גם כן הולך פול סירקל. אנחנו חושבים שיצורים אחרים נבונים הרבה יותר עושים מעל ומעבר בשביל להציל את כדור הארץ מאבדון, ואנחנו מגלים בסוף שאלו אנחנו. מחיקה מוחלטת של האפשרות שיהיו סביבנו ישויות שעלולה להיות תהום אדירה בינינו לבינם, עד כדי כך שלא נוכל להבין אחד את השני לעולם, או ליצור אפילו קשר. אלו אנחנו, זה הכל בסדר, ובמובן הזה, זה באמת צעד קדימה מ- הסרט נקרא בעברית “בין כוכבים”, ו- “מסע בין כוכבים”, ששם אמנם יש הרבה מאד יצורים לא אנושיים, אבל כולם אנושיים בסופו של דבר. אז פה אנחנו לפחות מורידים את התחפושות ואת האיפור הזול, ואנחנו אומרים הנה, כולנו פה בני אדם בסוף

כרמל: אתה מדבר גם על האופציה הזאת שאולי באמת אנחנו נהיה החייזרים, במובן שאצלנו יהיו פתאום מעמדות שהאנושי יהיה הבנאדם אולי העני שנשאר עני, ובעלי האמצעים שישדרגו את עצמם טכנולוגית, ויהפכו לסוג של בורגים או טרנס-הומניסטיים, הם יהיו גזע אחר לגמרי ובעצם הם יהיו החייזרים

אורן: אנחנו רואים דוגמא יותר מצומצמת של זה בסרט “אליסיום“, שבו בעצם על כדור הארץ נשארים האנשים במעמד הנמוך, חולים, חיים חיים מאד קשים, ולעומתם, העשירים עזבו את כדור הארץ והם חיים בתחנת חלל שנקראת אליסיום, ויש להם מכשירים שמרפאים כל מחלה ומשאירים אותם בריאים לחלוטין. אבל כן, יש פה בעצם שינוי שיכול להיות כל כך מוחלט עד שיהיו פה שניים או יותר גזעים אנושיים, או גזע אנושי וגזעים פוסט אנושיים, שלא יהיה שום קשר ביניהם. אם אני כבעל אמצעים, יכול לחיות עכשיו 5000 שנה בבריאות מוחלטת וביכולת חשיבה שהיא מפותחת הרבה יותר מאותו אדם עני, שחי את ה60-70 שנה שלו, אם יש לו מזל, וכל החשיבה שלו היא על עבודה ואיך לשרוד את היום – מה לי ולו? כלומר, למה שאני אתייחס אליו שונה מאיך שאני מתייחס לבע”ח אחר?_י

בספר אני כותב על מוסר בדיוני במקביל למדע בדיוני. דלתות אוטומטיות זה משהו שאנחנו מכירים קודם ממסע בין כוכבים ואז מהעולם. חוקרים מנסים להגיע להישגים טכנולוגיים כאלה, וכמובן, כותרות פופוליסטיות שמספרות על ההתפתחויות האלה תמיד משוות למסע בין כוכבים. מה שאנחנו לא לוקחים ממסע בין כוכבים, וזה חבל בעיני, זה באמת את הראייה המוסרית שלהם. אנחנו לומדים שנגיד בני אדם במאה ה24 כבר לא משעבדים בע”ח. לא שהם לא אוכלים אותם כי יש להם משכפלי מזון, הם לא משעבדים אותם. ההתקדמות שלנו היא התקדמות טכנולוגית, לא התקדמות מוסרית. אנחנו לא מסתכלים על בני האדם האלה בעתיד ואומרים “וואו, הלוואי שהתרבות שלנו גם כן לא הייתה  משעבדת בע”ח”. אנחנו אומרים “וואו, הלוואי שהתרבות שלנו גם כן הייתה לנוע בחלל, לירות פייזרים ולשכפל דברים מהאוויר”. כלומר, זה מה שאנחנו רוצים, את הטכנולוגיה

יש סדרה שאני לא מזכיר בספר שלי, המרחב (אקספאנס). אנחנו רואים בני אדם שהם כמעט כבר גזעים שונים: בני אדם שחיים בחגורת האסטרואידים הם כבר יותר ארוכים ורגילים לעבוד באפס כוח משיכה, בני אדם שחיים מתחת לאדמה במאדים, מול בני אדם שחיים במה שנשאר מכדור הארץ. כל מה שקורה בהתרחבות למערכת השמש, זה הרחבה של המלחמה, זה בערך הדבר היחידי. החיים לא נעשים טובים יותר, היחסים בין בני אדם לא נעשים טובים יותר. השורה התחתונה היא שאנחנו אולי רצים לחלל הרבה לפני שאנחנו חושבים על ההשלכות שעלולות להיות למרוץ כזה. ואני אומר את זה בתור מי שמגיל אפס רק חולם לעזוב את כדור הארץ ולראות מה יש שם

 כרמל: אז אתה מביע היום איזושהי עמדה שהיא ממש קלאסה של הפוסטהומניזם הביקורתי. כמה שאנחנו חולמים ורוצים מעבר – ואולי טבוע בנו המקום הזה של לרצות יותר, והשאיפה למעבר, והשאיפה לדעת – אנחנו חייבים להגביל את עצמנו, כי אנחנו חייבים להבין שהידיעה שלנו הורגת, וכמה שאתה רוצה לראות את החיים האחרים האלה, עדיף שלא תפגוש אותם. וזה סוג של איפוק, שנמצא גם, שוב, בקהילה הטבעונית ובכל מני פרקטיקות כאלה, בלא לעשות ילדים למען הסביבה, סוג של איפוק שהוא היום נחשב מאד רדיקלי

אורן: אני בעצם מבקש שני דברים. דבר ראשון, לא לחשוב על כל מי שסובב את המין האנושי כדבר שתכליתו הוא לשרת אותנו. בערוץ שני, בואו נחשוב כמה מהלכים קדימה, ואז נפעל. לא צריך להיות נזירים עכשיו כולנו בפסגות הרים ולהפסיק התקדמות טכנולוגית או דברים כאלה, אבל בואו רגע נחשוב בצורה יותר הוליסטית, בצורה שפחות פוגעת באחרים, בצורה שיותר גם מיטיבה אתנו, אנחנו לא באמת מיטיבים עם עצמנו, אנחנו הרבה פעמים רק יוצרים עוד ועוד בעיות עבורנו. וכן, יש פה איפוק. וכמו שכתבתי בספר, וכמו שאת אמרת גם כן בעצמך, זה לקראת קסנולוגיה. כלומר, קסנולוגיה, המדע של חיים בעולמות אחרים, זה לא מדע שקיים כרגע. אני מניח שאנחנו נמצאים בשלב מסוים לקראתו. אז שנייה רגע. בואו לא נתייחס לאחרים כאל אובייקטים שאותם יש ללמוד בצורה המאד ספציפית שבה אנחנו לומדים יצורים אחרים. רק נתבונן. בואו שנייה לא נחשוב על שימוש באחרים. ואם כבר, אם אנחנו כבר במסגרת המחשבה הזו, בואו נעשה את זה גם כאן על כדור הארץ

כרמל: יש ספר של יאן בוגוסט שנקרא “פנומנולוגיה חייזרית”, והוא באמת מציע את התרגיל הזה, שבמקום לחלום על החייזרים שכשנפגוש אותם ובוא קחו אותנו וכו’, תסתכלו סביבכם, אתם מוקפים בחייזרים. גם בע”ח אחרים הם  זרים ומוזרים, וגם דברים דוממים, ותחשבו על העולם מנקודת המבט שלהם, ואיפה אתם נמצאים מנקודת המבט שלהם. רוצים לעשות פדרציה ושלום עם חייזרים? הנה החייזרים

אורן: אני יכול להזכר שוב במאמר היפה של תומאס נייגל, “איך זה להיות עטלף”. אילו יצורים חייזריים מנקודת מבט אנושית, אנחנו לא יודעים איך זה להיות עטלף. מה שהוא כותב שם זה שלא מספיק שנגיד, אה, אם אני עטלף אז אני תלוי הפוך, ואני חש את העולם בסונאר, ואני יודע לעוף. זה לא זה. זה אם אדם היה מתנהג כמו עטלף. לעטלף יש תפיסת עולם אחרת לחלוטין ממה שאנחנו רגילים אליה, וזה נכון לכל יצור חי. אנחנו מוקפים פה בהרבה מאד פלא שהוא גם לאו דווקא בצורת יצורים חיים. אני אמנם אוכל אותם, אבל אני מסתכל על הצמחים, איזה פלא זה, מן דבר חי שפשוט צומח ומתפשט. ואני אומר את זה רק בשביל להוסיף קצת מן רמת פליאה לעולם שסביבנו, ולא רק חשיבה על איך אנחנו משתמשים בכל הדברים האלה. אני אומר את זה כמובן בציניות, אנחנו צריכים לשלוט בדבר הזה עדיין, מה שווה הטבע אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?_י

---

לסיכום, אנחנו לא יכולים לעסוק בקסנולוגיה ממיינדסט אנושי, כי במקרה הגרוע זה ייגמר באלימות, ובמקרה הטוב, אנחנו פשוט נפספס את החייזרות של החייזר. אנחנו חושבים שבני אדם ישתנו בזכות הטכנולוגיה, שאם נוכל לסייר בחלל נהיה אחרים, תהיה לנו פרספקטיבה אחרת מרחוק, נהיה החברה האוטופית הזו של סטאר טרק. אבל מה שאורן אומר לנו זה “הפוך, גוטה, הפוך”. אנחנו קודם צריכים לעבור את השינוי הזה, תודעתית, ומוסרית, והוא יבוא לידי ביטוי כלפי הסביבה פה בכדור הארץ, בראש ובראשונה מול בעלי החיים שלנו, ורק אחר כך יהיה לנו בכלל מה לחפש בכוכבים. אם האדם יוצא לכוכבים במיינדסט ההומניסטי, עדיף שיישאר בבית. שמעת, אילון? בפרק הבא אנחנו עושים סוויץ’ מתרבות למדע, ונדבר על קיומם הממשי של חייזרים, והאפשרות הממשית לפגוש בהם. זה יהיה פרק ממש מפתיע ומאיר עיניים, ועד אז, אשמח אם תמליצו על הפודקאסט ותשתפו אותו עם עוד חברים וחברות. להשתמע

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

בן יוסף, אורן. 2021. טורפי עולמות: יצורים ארציים ויצורים חוץ-ארציים תחת האלימות האנושית. תל אביב: רסלינג

עשת, תחיה (תיאה). 2015. לעיניהם בלבד: עיסוק בעב”מים וחוצנים בחברה הישראלית. תל אביב: רסלינג

שיחה בעקבות הספר “טורפי עולמות”, אורן בן יוסף עם נדב נוימן ב”סיפור פשוט” 12.8.21

Bogost, Ian, 2012. Alien Phenomenology, or What it’s Like to Be a Thing, Minneapolis: University of Minnesota Press.

Nagel, T. (1974). What is it like to be a bat? Philos. Rev. 83, 435–450.