להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
בפרק שעבר הזכרנו בין השאר את אלון מאסק שמוביל אותנו למאדים בהשראת סטאר טרק. בפרק הנוכחי נגיב למיזם השני המפורסם של מאסק – ממשקי תקשורת מוח-מחשב. למעשה מאסק הכריז לאחרונה שתוך חמש שנים השפה תהפוך למיותרת וכנראה שנבחר לדבר זה עם זה רק מסיבות סנטימנטליות כי במציאות של טלפתיה לא יהיה בכך צורך. בפרק הזה נחשוף את המקור ההיסטורי הנוצרי של תפיסת הטלפתיה כמודל לתקשורת מושלמת ונעמוד על הבעייתיות שלה כחזון לעתיד. בהקשר הזה נארח את עמית פינצ’בסקי, פרופ’ לתקשורת וראש מכון סמארט באוניברסיטה העברית, שיתייחס לנושא גם דרך הדוגמא של טיפול פסיכולוגי עוקף-שפה בסביבת מציאות מדומה
למה הכוונה ב”תקשורת טובה” לדעתכם, מה המודל שלה? איך נראית מדיה שמאפשרת תקשורת אידאלית? רוב האנשים חושבים על תקשורת במונחים של העברת מסר ולכן מדיום טוב הוא מדיום שמעביר את המסר בשלמותו, במהירות, ובאופן זהה לכוונת המוען. אולי גם אתם חשבתם על משהו בכיוון הזה ואולי אתם חושבים שזה קומון סנס אבל פילוסוף התקשורת ג’ון דורהאם פיטרס טוען שחשיבה כזו על תקשורת כהעברה של מסר היא תוצר של מודל נוצרי של הפצה מסיונרית חד צדדית של מסר זהה שיישתל בלבבות כל הנמענים ועל בסיסה באמת התפתחו אמצעי תקשורת ההמונים המוכרים לנו. אבל יש אפשרויות אחרות לחשוב על מהי תקשורת טובה. אצל אריסטו למשל, או ביהדות התלמודית להבדיל, קיימת תפיסה חלופית של תקשורת, שהמיקוד שלה הוא לא בתעבורת מסר אלא בהתכנסות ריטואלית סביב משהו, למשל הריטואל של לקרוא את עיתון הבוקר ברכבת, או תקשורת דיאלוגית, שבה דווקא רצוי שתהיה שונות של דעות ואפילו חיכוכים ומריבות על התוכן נחשבים לדבר מבורך ומפתח
אוגוסטינוס הקדוש, תיאולוג ופילוסוף נוצרי בן המאה הרביעית לספירה, היה זה שהגדיר בחשיבה המערבית את מושג ה”עצמי” הפנימי ובו זמנית גם את החלום להתגבר על העצמי הזה באמצעות התחברות לאחרים דרך תקשורת. אוגוסטינוס תפס תקשורת טובה כתקשורת מנשמה לנשמה, מפגש תודעות, פְּנִים-אל-פְּנִים. ומפגש כזה מצריך התעלות מעבר למגבלות לא רק של המרחב והזמן אלא גם של הגוף והשפה. התיאולוגים הנוצרים סברו שהמלאכים מתקשרים ביניהם בדיוק כך, באופן טלפאתי; מיידי ושלם, וזה האידאל שגם בני האדם שאפו אליו והתגלם בכל אמצעי התקשורת שניסינו להמציא מאז. בפרסומות לטלפון במאה ה19 חגו סביב האפרכסת מלאכים שנראו כמו זבובים קטנים וגם במאה ה20, מרכזניות הטלפוניה של חברת בל תוארו בעיתונות ובשיח הציבורי כמלאכיות מהירות המשדכות בין המשוחחים, עדות לסודותיהם ומשגיחות עליהם. המרכזניות הוכשרו תחת האידאל המלאכי הזה, להיות קול נשי בלתי אישי חסר גוף ומהיר כברק, מעין נשות-מכונה המרכיבות את תשתית הטלפוניה
למעשה יותר משהמדיה מנסים לתווך בינינו נראה שהם מנסים ללכוד אותנו כדי לחבר אותנו, להתיך אותנו לאחד. זה מתחיל כבר מהציור: הפורטרטים המוקדמים ביותר הידועים לנו, שנמצאו בקברי מומיות בפאיום שבמצרים, מקנים למתבונן בהם תחושת נוכחות אנושית ריאליסטית מפתיעה גם במרחק הזמן וההערכה היא שצוירו במקור במטרה ללכוד את נשמתו של המת. על הפונוגרף נאמר כי הצליח לנצח את המוות בכך שהפריד את הקול מהגוף ואיפשר לנו לשמוע מאדם אחר גם לאחר מותו, ואילו על הקולנוע נאמר שאיפשר לנו לראשונה להופיע בפני אנשים בנפרד מהגוף
אמצעי התקשורת הדיגיטליים כיום מאגדים את כל היכולות הללו במרוץ מתמיד למחיקת הזמן, המרחב, הגוף ואפילו את חומריות המדיום עצמו, שהופך זעיר, אינטואיטיבי, לביש, ובקרוב, לפי אילון מאסק, ממש בתוך וכחלק מהגוף שלנו. כי כדי להבטיח את הזהות והשלמות והמיידיות הזו של המסר המועבר, אמצעי התיווך צריך להיות ממש שקוף, להפריע כמה שפחות, לא להותיר שום מרחב לפרשנות. אז מדיום טוב באמת הוא מדיום מת, כזה שמאיין ומייתר תיווך, שמאפשר התכת תודעות מיידית ותמידית – טלפתיה מלאכית שכזו. וההנחה היא שזה מה שמייצר הבנה מלאה, שלום והרמוניה. המאמץ שלנו לתקשר, להעביר לאחרים את כוונותינו המלאות בהצלחה חלקית, נתפש כסוג של עונש שקשור לנפילה מגן העדן. כי שם גם אנחנו היינו מושלמים וטלפתיים ולא נדרשנו לשפה, ולאוטופיה הזו נראה שאנו מנסים לשוב. אז פרופ’ עמית פינצבסקי, אני שואלת אותך, מה רע בזה בעצם
זה מזכיר לי סיפור שקראתי לפני 20 שנה, סיפור שהתפרסם באמצע המאה ה19, רק להראות שאילון מאסק לא אורגינלי בשום אופן ובשום צורה, והסיפור נקרא “בשנת 10,000”. וזה סיפור על סבא ונכד שמסתובבים במוזיאון ונתקלים בפעם הראשונה בדברים שהם לא מבינים, למשל תמונות של אנשים עם פיות מאד גסים כאלה. אז הנכד שואל את הסבא מה זה האנשים האלו, והסבא אומר לו “כן, לפני 8000 שנה אנשים השתמשו באיברים האלו כדי לדבר, לא כמונו שאנחנו מתקשרים עכשיו באמצעות המחשבה”. וזה החזון האוטופי שכבר מהמאה ה19 ולפני זה חושבים עליו שלא נדבר על מגדל בבל. אילו רק יכולנו לתקשר בצורה מושלמת, אז כל הבעיות בעולם היו נפתרות. לדעתי זה חזון בלהות, לא פחות מזה. תקשורת מושלמת היא חוסר תקשורת מושלם. שפה היא יחס חברתי. אי אפשר לתאר יחס חברתי ללא שפה. כשאנחנו מדברים אנחנו נמצאים ביחס חברתי זה עם זה. כשמנסים לתאר מציאות שבה התקשורת מתבצעת ללא שפה זה למעשה ביטול מוחלט של היחס החברתי. אני חושב שאף אחד לא היה רוצה לחיות בסיטואציה שבה אין יחסים חברתיים אלא יש סוג של אינטראקציה בין מוחות או יחסים של העברת מידע. זה חזון בלהות, אני חושב, אני לא רואה בזה שום דבר אוטופי
יש כמה דרכים להסתכל על זה. הדרך הראשונה היא באופן לוגי. ברגע שתהיה תקשורת מושלמת כמו שאת מתארת אז לא תהיה תקשורת, כי למעשה, למה אני צריך לתקשר? ברגע שהעברתי את המסר אני מעביר את כולי, את כל התודעה שלי, אל מישהו אחר ומהכיוון השני, אז למעשה אני כבר לא רואה אחר בצד השני והאחר לא רואה אותי, אנחנו כבר על מישור שווה. לכן ברגע שתקשורת תהיה מושלמת לא תהיה תקשורת כי לא יהיה צורך בה. שלחתי את הפקס, הפקס התקבל – נגמרה התקשורת. כל עוד תקשורת היא לא מושלמת אז היא קורית. באופן פרדוכסלי כדי שתקשורת תתקיים ותמשיך כיחס חברתי היא כל הזמן צריכה להיות עניין של מו”מ על משמעויות וכוונות
לעולם אני לא יכול להעביר את עצמי אל מישהו אחר, אנחנו לא יכולים לחלוק תודעות. זה רעיון שווא, מפני שהוא מניח שהתודעה שלנו היא משהו שניתן לייצג בסימנים ואפשר לשלוח או לאחסן אותה באיזה שהוא מקום, לשים אותה על דיסק און קי ולהסתובב איתה בכיס. אבל זו חשיבה רדוקטיבית של מה זו תודעה, שלא לדבר על מה זה יחס חברתי. תודעה זה הרבה יותר מסך הזיכרונות או הפעולות שלי כפי שאני יכול לשמור אותם באיזה שהוא מקום, אלא עצם הקיום שלי בעולם בהווה והאינטראקציות שלי – זה משהו שאי אפשר לסכם לתוך אלגוריתם. או לפחות כל אלגוריתם יהיה כזה שיפעל על בסיס ההיסטוריה של הפעולות ולא על פי ההווה של הפעולות
אז מצד אחד יש פה מיתוס עתיק כמו מגדל בבל, שמסתכלים על מגדל בבל בתור עונש שאלוהים הפיל על הבבלים מפני שחטאו כי הם רצו לבנות מגדל עם הראש בשמיים ולהתגרות באלוהים, אבל אני חושב שהמחשבה היותר מעניינת היא להסתכל על מגדל בבל כברכה. הוא דן אותם לאי תקשורת תמידית, אנחנו כל הזמן צריכים לתרגם את הכוונות והמשמעויות שלנו אחד לשני אפילו אם זה באותה שפה, לא רק בין שפות. להיות בתקשורת זה להיות במו”מ מתמיד על משמעויות. זה תקשורת וזה יחס חברתי. ברגע שנוכל אי פעם – אילו נוכל, אני לא חושב שזה אפשרי – להגיע לתקשורת מושלמת, אז אנחנו מחסלים את התקשורת ואנחנו מחסלים את היחס החברתי יחד עם זה
אנחנו חיות שמחליפות סמלים, זה מה שאנחנו עושים, ככה אנחנו מתקשרים. מכאן ואיך אנחנו תופסים את הסמלים האלה אצלנו בתוך התודעה יש קפיצה. המחשבה הזו שהשפה היא סוג של פרוטזה לא מתוחכמת, שאולי הגיע הזמן להיפטר ממנה, מלווה את התקופה המודרנית לכל אורכה. היו ניסיונות במאה ה20 לפתח שפות אוניברסליות מתוך מחשבה שאם כולם ידברו אותה שפה לא יהיו חיכוכים בין אנשים ובין עמים, או למשל לקחת את האנגלית ולכווץ אותה, במקום 40 אלף מילים שיהיו 800, היה ניסיון כזה שנקרא בייסיק אינגליש. יש כל הזמן מאמצים גם לשונים וגם טכנולוגיים לנטרל את חוסר הבהירות המובנה שיש בכל אקט של תקשורת. אבל האמביוולנטיות הזו וחציית הסף שמתרחשת בכל פעם באמצעות התקשורת, זה היופי בתקשורת וזה מה שמחזיק אותנו בתור יצורים חברתיים. אבל עדיין עכשיו יש כל מני רעיונות שחושבים שאולי אנחנו יכולים לעקוף את זה
לפני כמה שנים התפרסמה ידיעה על מחקר בינלאומי שבו מהנדסים הצליחו להעביר בטלפתיה מתווכת מחשב את המילה “שלום” בכמה שפות בין אנשים שישבו בהודו ובצרפת דרך איזה שהוא תרגום של המילים לקוד בינארי. כלומר הנחת העבודה שלהם היא עדיין של תקשורת מילולית בסמלי השפה המוכרים, אז אני לא בטוחה עד כמה זה מעקף או ביטול של השפה כמו האצה שלה, ניסיון לעקוף את מיתרי הקול כמתווכים שלה ולתפוס אותה במקום שבו היא יותר מופשטת ועדיין מתנסחת במחשבה. אבל זה עדיין ניסיון לבטל את התיווך ולחשוד בתיווך שהוא זה שהורס לנו. המחשבה שלנו מאד מופשטת יש בה דימויים שדורשים פרשנות ולא נראה לי שיעזור לנו להעביר את זה כפי שזה למוח של אדם אחר אבל ניחא, כמו שאמרת זה לא בדיוק דבר ריאלי. מה שכן, אנחנו רואים את המאמץ לעקוף את השפה ולהגיע הישר למוח בזירות נוספות. בספר שלך מהשנה שעברה “פצעים משודרים: מדיה והתיווך של הטראומה” עסקת בין השאר במקרה של טיפולי פוסט טראומה בעזרת מציאות מדומה שמבוססים על מעקף שפה דומה. אולי אתה יכול לספר על זה קצת
זה פרויקט שמבוסס על שימוש במציאות מדומה לטפל בנפגעי פוסט טראומה, יש את זה בכמה ארצות, גם בארץ יש כאלה שעושים זאת וזה בעקרון מיועד לחיילים משוחררים בארה”ב ולא במקרה זה ממומן ע”י הצבא האמריקאי כי זה מבטיח טיפול אפקטיבי וקצר מועד. וזה מבוסס על טכניקה של טיפול בחשיפה, כלומר מנסים לחשוף את אותם חיילים לאלמנטים בחוויה הטראומטית שלהם וכך ליצור סוג של הקהיה חושית. הסימפטומים יילכו וייחלשו ויישכחו ככל שהם יוכלו לחוות את זה שוב ושוב וכך הם יפתרו את הבעיה. זה כמו לאמן שוב ושוב את אותם אזורים פגועים במוח כך שיוכלו להתמודד טוב יותר עם הזיכרון הטראומטי. זו המטרה. זה נעשה ע”י שימוש במצבים שנוצרים באמצעות מציאות מדומה. הבסיס הוא משחק אקסבוקס עם תסריטים קבועים, עם משקפי מציאות מדומה, סאונד, ואפילו יש משהו שיוצר ריחות שמתאימים לאזורים האלה. הרעיון זה להחזיר אותם לחוויה המקורית במשך 10-12 פעמים ולמדוד כיצד הסימפטומים שלהם הולכים ונחלשים. הדרך שבה הפרויקט הזה מוכר ומפרסם את עצמו היא כפסיכולוגיה שבה אתה לא צריך לדבר, לא צריך לספר לי על אמא שלך. יש לנו פה אמצעי שיכול להגיע ישירות לתוך מערכי המוח שמצריכים טיפול ועוקפים את כל האמצעי המסורבל הזה שנקרא שפה ושיחה
יש לנו כאן שני מודלים של אינטראקציה – מודל של תקשורת שמבוססת על מו”מ של משמעויות ופרשנות, בלעז זה נקרא הרמנויטיקה על שם הרמס שהוא אל השליחים. ומודל שמנסה לנטרל ולעקוף את ממד הפרשנות, זה המודל של איריס שהיא גם שליחת האלים אבל היא מבצעת את התיווך והשליחות שלה על ידי נוכחות ולא פרשנות. בכל פעם שהיא מופיעה היא סוגרת את המרחק ומנכיחה את עצמה ואת מה שהיא רוצה להעביר, אז ברגע שיש תקשורת אין מרחק בין המתקשרים. בעוד שכל אקט של פרשנות בעצם מחייב מרחק. מחייב פער שמתוכו צומחת הפרשנות והמו”מ. גם פה אני חושב שיש בעייתיות בניסיון לחשוב על תקשורת בתור משהו שיכול למחוק ולסגור פערים וליצור סוג של גישת אינסטנט לתודעה, גישה ישירה אל המוח תוך מעקף השפה
הרעיון פה הוא לטפל בפוסט טראומה, אבל לא להגיע אליה באמצעות השפה “תספר לי על החוויה, בוא ננסה לעבד אותה”, כי זה לוקח זמן ומצריך מאמץ וזה יקר ואפשר להגיד לחיילים שזה לא בדיוק טיפול אלא הם צריכים לשחק משחק מחשב, כי אם היו צריכים לדבר עם פסיכולוג הם היו פחות נלהבים לעשות את זה. זה משהו שיש לו כביכול את כל היתרונות שאפשר לחשוב עליהם. אני כרגע לא נכנס לשאלה אם זה עובד, אם זה יעיל מבחינה קלינית או לא, כי זה לא התחום שלי. אני מנסה לחשוב מה ההשלכות של זה, ההשלכות של צבא (ארה”ב או הצבא שלנו), שיודע שהוא יכול לנרמל את המצב שחייליו סובלים מטראומה, ויודע שהוא יכול להתמודד עם זה כי יש להם תוכנית פעולה וריפוי. יותר מזה, יש להם עכשיו פרויקט שמתבסס על הטיפול הזה בפוסט טראומה, שמכינים תסריטים לטפל ב”טרום טראומה”. זאת אומרת, אם אני יודע שמצבים מסוימים עלולים לעורר טראומה, אז לפני שהחיילים נשלחים לשירות שלהם באפגניסטן או בעירק, היכן שהם צריכים להתחכך באוכלוסייה אזרחית, אז נכניס אותם להדמיות כאלה ואז הם יהיו יותר חסינים נפשית בפני סיטואציות שבהן הם עלולים היו לפתח פוסט טראומה
ופה גם כמובן יש שאלה מוסרית משמעותית, אם אנחנו מנגידים שוב את העניין של פרשנות אל מול נוכחות (הרמס מול איריס – כ.ו). כי זה מה שהמודל הזה אומר: אני מחזיר אותך כביכול בזמן אל זירת הפשע או הטראומה, ואנחנו נחווה אותה שוב ושוב עד שהיא פחות תעשה לך טריגר, פחות תפעיל את המנגנונים הטראומטיים החרדתיים. זה למעשה מייתר כל עמדה מוסרית ביחס למה שקרה שם. אז אני לא צריך באמת להתמודד עם מה שעשיתי או לא עשיתי, עם מה שהייתי צריך לעשות או מישהו אחר היה צריך לעשות. זה עושה זום אין לבעיה, “מאתחל” אותה או מנסה לאתחל את המצב, ואפשר להמשיך בחיים
בעוד שהתייחסות לשונית פרשנית מחייבת אותי לקחת עמדה ביחס למה שעשיתי, לנסח את מה שעשיתי במילים ובאופן הזה להפוך מישהו או את עצמי לנמען של מה שעשיתי. “המחיר” של חיסון מטראומה, אפשר להסתכל על זה בצד החיובי שאולי יש פה פתרון – ושוב אני לא נכנס לזה, יש שאומרים שזה לא באמת עובד וזה מסוכן – אני רק אומר, שעצם ההבטחה שזה מבטיח שהנה יש לנו אמצעים טכנולוגיים להגיע אל המנגנונים המוחיים בלי לעבור דרך השפה. עצם זה, מנטרל עמדה מוסרית שממילא מעורבת בכל מצב של טראומה, מכיוון שבין אם הייתי קורבן מקרבן או גם וגם, אני צריך להתמודד עם שאלות מוסריות כך או אחרת. ופה זה מנטרל את המצב הזה ויש מי שיכול לומר שזה עדיף, מי שחושב על זה במונחים צבאיים או ציניים יותר: מצוין, אז יהיו לנו חיילים יותר חסינים מפני פוסט טראומה, מה רע? הם ידעו שהם יותר מוכנים לבצע דברים ויש לזה פחות מחיר, ואם יחוו משהו נוכל לרפא אותם מזה. טוב לכולם. האמנם, אני שואל? מה המחיר הארוך טווח והעמוק יותר שיש לסיטואציה כזו
מה שאתה מתאר פה הוא לא רק בעיה מוסרית אלא יחס לא אנושי או פוסט אנושי לאדם. הבנה הרי דורשת מרחק לשם פרשנות ופרספקטיבה כדי לגבש עמדה, ובטיפול שכזה האדם לא אמור בכלל להבין את עצמו, העיבוד נחסך ממנו והטראומה נמחקת לו. התהליך שאתה מתאר הוא תהליך של מחיקה וניסיון תכנות שמתייחס לאדם כאל מחשב עם קובץ דאטא פגום. וזה נראה לי גם שינוי ייעוד רדיקלי בתפקיד של המדיה, אמצעי התיווך. היא אמורה להביא משהו מהפנים המופשט אל החוץ הגשמי, להביא אותו אל החומר, לבאר אותו, לשים אותו בתוך סיפור. ואילו המדיה הזו שאתה מתאר הופכת כיוון. היא לוקחת חוויית טראומה שקרתה בעולם שיש לה סיפור ומנסה לקודד אותה חזרה למקום מופשט ולא נגיש, לדאטאבייס הפנימי
במקרה הספציפי הזה, זו היכולת לשים בסוגריים את הנרטיב כי אולי אנחנו לא צריכים אותו, אנחנו יכולים להגיע ישירות לתודעה באיזה אופן. וזה אפילו לא לתודעה, המטרה היא המערכת הלימבית היותר בסיסית, מערכת ההפעלה, אם תרצי, עוד לפני שיש לנו ייצוג של משמעויות קוגניטיביות, המקום שבו יש את כל הטריגרים. הטענה היא שבזה אי אפשר לטפל בשפה, צריך לטפל בזה במישור האפקטיבי, הפיזי, לאמן את זה מחדש ולאתחל את הרגישויות. זו שפה אחרת, זו דרך אחרת בכלל להגיע למקום הבסיסי הזה של מהו אנושי ומהו לא אנושי. ואולי צריך לזכור כמו שהתחלת להגיד, שהדבר אולי הכי אנושי ובה בעת הוא פוסט אנושי, זה העובדה שאנחנו משתמשים בתיווך כדי להעביר רעיונות. מהרגע שהתחלנו לכתוב אנחנו כבר פוסט אנושיים, המצאנו לעצמנו טכנולוגיה שאין שום דבר ביולוגי בה, אין שום דבר מתבקש בתוכה. אנחנו כבר מחצינים את עצמנו, אנחנו כבר מאפשרים העברה של “תודעות”, מחשבות, רעיונות
אבל בכל סיטואציה של תיווך, התיווך גם מקיים את המרחק והפער בין המתווכים. בכל מקום שהתיווך מנסה לאיין את עצמו בצורה שהוא מבטיח מצב של היתוך, הרמוניה, ומחיקת הפער, לדעתי צריך לחשוד בו מראש. יש מי שירוויח מזה, גם מחזון כמו של מאסק על החלפת תודעות וביטול השפה. לא סתם איל הון ניאו-ליברלי חושב בצורה כזו. יש בזה משהו שעולה בקנה אחד עם התפיסה שהכל מידע, שאת הכל אפשר וצריך להחליף, אפשר למדוד, להעביר, לתרגם לרשתות דאטא, משהו שאפשר אחרי זה אולי לחפור בו, לסחור בו, לעבד אותו וכו’. יש קו מקשר בין הדברים האלה, זה לא במקרה שמי שמתעסק בזה רואה בזה את העתיד
אוקיי שכנעת אותנו שהחלום על תקשורת ללא שפה ומדיית מחשב-מוח היא לא חלום ראוי. אז מה האלטרנטיבה בעצם? איך נראית מדיה חדשה בעולם ידידותי לאדם, מדיה שחורגת מהמסורת הנוצרית שלה ומאמצת אולי את הרעיון הסוקראטי/יהודי של השונות? ב2005 בספר הראשון שלך “האתיקה של הקטיעה” טענת בזכות אי השלמות של המסר כמרחב אתי. אז מה, אנחנו אמורים פשוט להישאר עם המדיה המקרטעת שלנו ובמקום להתעצבן עליה פשוט לברך עליה
צריך לזכור שהמדיה מעצם היותם מזכירים לנו את הפערים והמרחק בינינו. הם מנציחים את המרחק בינינו, הם לא רק מאיינים את המרחק, אלא הם מאשרים ומאשררים אותו כל פעם שהמדיה פועלים. למעשה צריך לחשוב אולי על המדיה בתור האמצעים האולטימטיביים להנצחת הפערים והנצחת המרחק, ובתור ההבטחה שיש לנו לא להבין אחד את השני עד הסוף אי פעם. תחגגו את אי הבנה, תחגגו את אי המושלמות. זה מה שעושה אותנו ליצורים חברתיים ומכריח אותנו לתקשר שוב ושוב ושוב. העובדה שאנחנו כל הזמן צריכים להתקיים בתוך יחס חברתי, שהוא בהגדרה יחס של מרחק וקרבה, יחס של אי מושלמות, יחס של קירוב ומו”מ. אלו הסגולות הייחודיות של מה שאפשר לקרוא לו תקשורת, זה לא בעיות שצריך לפתור, זה הדבר שצריך לחבק בעצם. לא להסתכל על חוסר המושלמות של תקשורת בתור משהו שצריך לפתור אלא להפך, בתור משהו שצריך לקיים, שצריך לשמור עליו שיתקיים
האמת שזה סיכום נפלא לפרק שלנו. וזה מזכיר לי את האמירה של סרן קירקגור: החיים הם לא בעיה שצריך לפתור אלא מציאות שצריך לחוות. והציפיה שהמציאות הזו תישאר באיזור הנוחות שלנו הולכת כנגד המוסריות וגם האנושיות שלנו כסובייקט הפועל בעולם. תודה רבה, עמית. ואני בוחרת לסיים את הפרק עם שיר קצר של המשוררת הפינית אוה קילפי בתרגום לעברית של רמי סערי שמגלם בעיני את הגישה התקשורתית הזו
תגידי מיד אם אני מפריע
הוא אמר כשנכנס מבעד לדלת
ואני תיכף מסתלק
אתה לא סתם מפריע, השבתי לו
אתה מטלטל את כל קיומי
ברוך הבא
עד כאן להפעם ועד לפרק הבא שיתפרסם בעוד שבועיים, אני מזמינה אתכם להשתמש בשפה ולהמשיך את השיחה בתגובות כאן מתחת לתמלול של הפרק (שם גם אפשר להירשם לעדכון במייל כשמתפרסם פרק חדש) או בדף הפייסבוק “המצב הפוסט אנושי – פודקאסט ועוד” שמשמש כאחורי הקלעים של הפודקאסט ויש בו קדימונים והרחבות על נושאי הפרקים. יש לנו גם אינסטגרם חדש למי שזה יותר נוח לעקוב שם, אבל הרגע אמרנו שלא כדאי שתקשורת תהיה מושלמת ונוחה מדי אז אני מקווה שגם ההאזנה לפרק הזה לא הייתה לכם יותר מדי זורמת
להשתמע בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:בואו להגיב, לראות קדימוני וידיאו ועוד הפתעות
Dr. Carmel Vaisman 
לדעתי י יש לפרופ פינצבסקי טעות בסיסית
אין מחשבה ללא שפה. במקרה זה נותרים רק אינסטינקטים כמו חיות
אתה מגבש לעצמך מחשבה או הרגשה עי תרגומה למלים ויכול לתקשר מחשבה לאחר רק עי תרגום המחשבה למלים כך שגם הקשר החברתי מתקים עי העברת מחשבה במלים ממוח למוח
למיטב הבנתי הוא היה מסכים אתך אולי כי הוא חושב שלא יכולה להתקיים בכלל שפה ללא שפה בהתכת תודעות. אני לעומת זאת חושבת ששפה לא בהכרח מילולית ויכול להתקיים דימוי מופשט יותר במוח לפני שהוא עובר תרגום לשפה שאז מוחצנת, לדעתי יש שם תהליך מקדים. אני אומרת את זה לגמרי על בסיס חוויה סובייקטיבית במוחי לא מיידע בנושא 🙂