פרק 8: עתיד האושר. ספיישל סוכות עם ענת פנטי

---

אנחנו ממשיכים עם ספיישל חגים נוסף, והפעם אנחנו מכוונים לשמחת תורה ונעסוק באושר או הפינס. ברמה האישית, נדבר על ניטור רגשות, על טכנולוגיות להגברת אושר ונשקול את המחיר האנושי שהן גובות (מדקה 19:30). ברמה הגלובלית, נגלה שלמושג אושר יש משמעות שונה לגמרי. נדבר על מדדי האושר ועל מי שכבר דואגים שיהיה לנו עתיד מאושר יותר ובמה זה תלוי.  לשם כך נארח את ענת פנטי, דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן שחוקרת מדיניות אושר, וול-ביאינג (מיטביות) וטכנולוגיה ורוצה להיות שרת האושר הישראלית הראשונה

אנחנו רגילים לחשוב על אושר בתור רגש, דבר אישי, פנימי וסובייקטיבי, נושא לפודקאסטים של התפתחות אישית אולי. בפרק הזה נגדיר אושר בצורה שונה ונחשוב עליו בקנה מידה גלובלי, כמדיניות, כמשהו שיש לו מדדים מדעיים והוא מעניין כלכלנים לא פחות מפסיכולוגים. בחוקה האמריקנית החופש להשגת אושר מוגדר כזכות יסוד, אך על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על ההפינס הזה? איך מודדים אותו? ולמה לממשלות צריך להיות אכפת מזה בכלל? כשענת פנטי החלה לחקור את הנושא, היא גילתה כי סיפורו של האושר כמדיניות ממשלתית ומדד בינלאומי מבוסס על מיתוס שמקורו בממלכה בודהיסטית קטנה ומבודדת בלב אסיה – בהוטן. ומעשה שהיה כך היה

ענת: האגדה מספרת שבשנות ה70 המלך הרביעי בבהוטן – מדינה ענייה ביותר, ובתהליכים האלה שהיא נכנסה בעצם למדינות העולם היא מוקמה בתור אחת המדינות הפחות מפותחות בעולם וההסתכלות עליה הייתה רק באספקטים הכלכליים כמובן. רואיין המלך על ידי עיתונאי שאשאל אותו: “תגיד לא אכפת לכם שהתמ”ג (תוצר גולמי לאומי) כל כך נמוך?” אז הוא אמר “אותנו לא מעניין התמ”ג, אותנו מעניין מדד האושר העולמי”. וזה היה איזשהו מטבע לשון, לא עמד מאחוריה שום דבר חוץ מזה שהם בודהיסטים באמונה שלהם וזה כל כך תפס וצוטט שהם התחילו לחשוב שיש פה משהו בבהוטן והחלו לבנות מסגרת מדינית סביב זה. והמלך שהיה אדם מאד מיוחד (הוא עדיין חי, אבל אדם מאד מיוחד), אמר שכדי שבהוטן תמשיך לשגשג היא צריכה להפסיק להיות רק מונרכיה ולהפוך לדמוקרטיה מונרכית, כלומר יש עדיין מלך אבל דמוקרטיה ויהיו בחירות – שזה מהלך מאד אמיץ של אדם בשלטון

במהלכים הללו הם החלו לפתח מרכז מחקר להפינס, כתבו את התפיסה שלהם ובשלב מסוים בשנות ה90 הם הבינו שאם לא יהיה מדד אמיתי, סטטיסטי, כולם יתייחסו אליהם כאל שטויות. אז הם פנו למערב ובמערב עזרו להם מאד ובעצם נבנה מדד. כשמדברים על אושר מבחינה מדעית מדברים על היכולת שלנו ללכוד את ההערכה הסובייקטיבית של אנשים את החיים שלהם. במדע היום קיימת הסכמה שלאושר הזה יש 3 מרכיבים עיקריים: תחושת שביעות רצון של אנשים מחייהם, שבהם אנשים עונים על שאלת סקר פשוטה מאחד עד עשר כיצד היית מדרגת את שביעות רצונך מחייך? הרכיב השני הוא רכיב החוויה המתאר את היחס בין רגשות חיוביים לשליליים אותם אדם חווה, והרכיב השלישי הוא רכיב המשמעות שנמדד באמצעות השאלה האם את חווה את חייך כבעלי משמעות או תכלית או גרסה דומה לכך. והמהלך הזה נכנס לחוקה ב2008 ובעצם בהוטן הפיצה את כל הרעיון הזה בעולם

אולי אתם מוצאים את עצמכם חושבים “טוב, למלך בודהיסטי בטח אכפת מהאושר של נתיניו” אבל למה לממשלה מערבית צריך להיות אכפת אם האזרח מאושר או לא? ומה ממשלות שאכפת להן עושות לגבי זה, ממנות שרי אושר? ומה השר או השרה הללו אמורים לעשות כדי לשמח

האושר של האינדיבידואל אולי פחות חשוב אבל כשעושים את האגרגציה לרמת המדינה ועושים את הרגרסיה הסטטיסטית מול תחומים שונים, יכולים לראות למשל ממה נובע חוסר אושר במדינה מסוימת ואז הממשלה שאמורה לדאוג לנו יכולה לטפל בנושא הזה ולדאוג לשפר אותו. מדד האושר העולמי הוא סוג של שיקוף של אמון הציבור בממשלה. בעצם אושר מבחינתי זה לא שכולם יהיו שמחים וצוהלים אלא שכולם ירגישו שהממשלה עובדת בשבילם, שיש על מי לסמוך. אולי שכחנו את זה אבל מה התפקיד של ממשלות? לדאוג לתושבים שלהן. האחריות היא של כולם, זה לא שצריך להיות שר בשביל זה. אבל כן יש במדינות מסוימות שרים שזה תפקידם – למשל בבריטניה זו נקראת שרת הבדידות והתפקיד שלה הוא כן יותר באספקטים הפסיכולוגיים. באיחוד האמירויות זה מקרה מאד מעניין, יש שם שרת אושר והתפקיד שלה שונה לאחרונה לשרת הפיתוח הממשלתי. גם שם התפיסה על אושר היא הרבה יותר כעל לייפסטייל ולא כמו הבודהיזם שזו דרך חיים. השיח באמירויות יותר קפיטליסטי, איך הממשלה דואגת לתושבים שלה שהם הלקוחות שלה, ויותר תחרותי – למשל רוצים להיות המקום הכי מאושר בעולם. זה בניגוד, למשל, לתפיסה הבהוטנזית שבכלל לא מעניין אותה לנצח את כולם במשחק הזה

כשאני מסתכלת על מה מהות התפקיד של הממשלה אני מסתכלת על זה כעל סוג של צדק חברתי ולא העלאת רמת אושר אישי. כבר אלדוס האקסלי כתב על הסומא ועל הכדורים שאפשר לחלק לכל האוכלוסייה אבל אז זה לא יתקן את אי הצדק. תסתכלי על ממשלות  אחרות שכרגע מסתובבות בעולם סביב הנושא הזה כמו איסלנד, ניו זילנד, סקוטלנד, או פינלנד, יש להם ממש מהלכים שבהם תקציב המדינה נקשר ישירות למיטביות של התושבים; מהלכי מדיניות שנקבעים, נקבעים עם החשיבה של הוול ביאינג של התושבים ולא רק האם המדיניות הזו תתרום לצמיחה הכלכלית של המדינה

הניגוד הזה שענת יוצרת בין אושר לצמיחה כלכלית הוא לא מקרי. זה ניגוד שהיא מבחינה בו בחייה האישיים בזמן משבר שמחזיר אותה לאקדמיה, ובמהלך המחקר שלה היא נחשפת לשיח שונה לחלוטין על אושר מזה שהכירה בלימודי הפסיכולוגיה

יש לי תואר שני שעשיתי בארה”ב בפסיכולוגיה ארגונית ואחריו בערך 20 שנות עבודה כיועצת ארגונית ומנחת קבוצות, סמנכ”לית משאבי אנוש בחברות הייטק וגם כיועצת לסטרטאפים בישראל ובניו יורק. החברה האחרונה שעבדתי בה הייתה חברת פיננסים ובוקר אחד כולנו קמנו כשליהמן ברדרס נפלו, ניו יורק השתנתה בן ליל וזה גרם לי לחשוב בצורה מאד מעמיקה על ההקשר שאנחנו חיים בו, על איך דברים כאלה יכולים לקרות, למשל שהממשל יחלץ את הבנקים אבל לא יחלץ את מיליוני האנשים שאיבדו את עבודתם ואת בתיהם וחלקם נאלצו לעבור לגור במכוניות שלהם. הייתה לזה השפעה מאד ישירה עלי משום שאני לא אמריקאית ולא יכולתי להישאר לחיות שם ללא ויזת עבודה ונאלצתי לחזור לישראל בניגוד לתוכניותיי ורצוני. אז אחד הדברים שהחלטתי לעשות זה ללכת ללמוד דוקטורט. עברתי בבריסל בכנס של האיחוד האירופי שנקרא “מעבר לתמ”ג –בואו נדבר על אושר” ולא היה לי שום מושג למה אני נכנסת, זה היה פשוט חלק מהתחקיר שלי להצעת המחקר. ובכנס הזה ישבו סטטיסטיקאים וכלכלנים, זה מי שדיברו בכנס הזה, על איך מודדים ומה מודדים, והאם זה ברמת המחוז או הקהילה או ברמה גלובלית או ברמת אירופה, ואני זוכרת את עצמי יושבת שם ואומרת: איך “הפינס”?? מה הוא קשור לסטטיסטיקאים וכלכלנים בכלל

התדמית הציבורית של כלכלנים היא קצת צינית, נדמה שכולם חושבים רק על צמיחה ורווח ואילו ענת מגלה בכנס הזה כלכלנים מסוג אחר, שהקימו תנועה שענת כיום חברה בה וגם כותבת עליה את הדוקטורט שלה, תנועת “מעבר לתמ”ג” או אולי פוסט-תמ”ג. אז מה הניע כלכלנים להקים תנועה חברתית לקידום האושר

בסקרים עולמיים שגאלופ עשה ושאל את שאלת שביעות הרצון, החלה ירידה בשביעות הרצון, מה שהיה נראה כאוקיסמורון, זה לא הגיוני. הרי התמ”ג אמור לייצג את הוול-ביאינג – ככל שלאנשים יהיה יותר כסף אז הם יקנו יותר, זה מעיד על כך שהם יכולים לקנות בית, השכלה, אוכל, בריאות, בעצם מצבם הולך ומשתפר בעולם, וזו הנחת היסוד של הפרדיגמה הכלכלית הקיימת ולכן כל האמצעים כשרים לקדם את התמ”ג. התחילו לשאול יותר שאלות: איך זה יכול להיות שהתמ”ג עולה והמצב רוח יורד? התנועה מובילה לכיוון אחד: בואו נשאל שאלות על מה צריך לנהל אותנו – הצמיחה הכלכלית או הוול ביאינג של התושבים

אם כן, ענת מגלה שכלכלנים באמת ובתמים האמינו שעושר ואושר הולכים יחד ושצמיחה כלכלית מעידה על טוב בכל התחומים. אבל כשהסתבר להם שלא כך הדבר, זה באמת הטריד אותם, ונראה שהם מוכנים לשנות את דרכיהם ואולי אפילו את האידאולוגיה הכלכלית שלהם. האמנם הכלכלנים בשלים לנטוש את השיטה הקפיטליסטית כדי שאנחנו נהיה מאושרים יותר

כל עוד השיח הוא על צמיחה כלכלית אז זה מה שזה יביא לנו: תחרות, אחד על חשבון השני, משחק סכום אפס, העולם מתדרדר לפת לחם אבל יש אנשים שיכולים להפוך להיות סופר עשירים – יש פה איזושהי בעיית צדק אינטואיטיבית שאת מרגישה בבטן שהיא לא הגיונית. לא בשביל זה המערכת המוניטרית והכלכלית נוצרה, לא איך שאני חושבת, אני חושבת שהיא נוצרה לרווחת האנשים. אז עכשיו יצקצקו כל הצינים ויגידו: מה פתאום? בנק אכפת לו רק להרוויח. אני לא חושבת שאכפת לו רק להרוויח, אני פשוט חושבת שזו התרבות שאנחנו נמצאים בה עכשיו ואם נשנה משהו בתרבות – ונצטרך לעשות זאת באגרסיביות כי נצטרך לשנות דברים בערכים שלנו, צריכים לשנות את השיח. הפרדיגמה הכלכלית הנוכחית היא המצאה אנושית, זה קשה להאמין כי זה נראה לנו כאילו זה לוחות הברית שניתנו בהר סיני אבל אם המצאנו אותה אז, אנחנו יכולים להמציא משהו אחר, אנחנו לא חייבים להישאר במה שלא עובד

ואם יש מישהו שיוכל לשנות את העולם זה הכלכלנים. ומדוע? משום שהם המציאו את השיטה הקודמת אז הם גם יכולים להמציא את השיטה החדשה. ולכן אני אופטימית, אני גם רואה אותם, אני מראיינת אותם, אני עוקבת אחריהם, אני מעריכה אותם, אני רואה את האותנטיות שבה הם רוצים לשנות את העולם. זה לא שהם לא קפיטליסטים. חלקם. זה תלוי את מי את שואלת. במקרה בשבוע שעבר יצא לי לשמוע דיון בין ג‘וזף סטיגליץ לבין תומא פיקטי, וסטיגליץ אמר שהוא קפיטליסט פרוגרסיבי, שזה מדבר יותר על שוויון באמצעות מיסוי פרוגרסיבי, ופיקטי דיבר על סוציאליזם שיתופי, שהוא אמר שזה יותר על איך אנחנו הופכים את כל החברה למעורבת יותר בעתיד של עצמה. אני חושבת שאם תשאלי כל אדם שמרוויח משכורת סבירה האם הוא היה מוכן לשלם עוד אחוז אחד מס כדי שתהיה טובת הדורות הבאים הוא היה אומר כן

חשוב להדגיש שלא מדובר פה רק בדיונים בכנסים וכוונות טובות. תנועת הפוסט-תמ”ג בעצם כבר יצרה סטנדרטים להגדלת האושר שאומצו על ידי האו”ם והם שואפים להנחיל אותם גם לשוק הפרטי

באו”ם החליטו לייצר 17 יעדים שהם יעדים מכל הסוגים, ממגדר עד בריאות, עד יערות, עד בע”ח בתוך הים – בכל המגוון – איך אנחנו נחשוב קדימה על העתיד? יש תהליכים שקורים! כל מדינה אמורה לקחת מתוך 17 מטרות-על, מדדים ספציפיים למדוד אותם. למשל בריאות ומיטביות, שזה יכול להיות תוחלת החיים במדינה או אחוז תמותת תינוקות בלידתם; תחום של שוויון מגדרי, למשל, מה האחוז של נשים בתפקידי ניהול בתוך חברות או משרדי ממשלה, זה יכול להיות תחום של שמירה על כדור הארץ

אולי זה הזמן להגיד שאני מעורבת בעבודה של קבוצה רב לאומית שחלקה אנשים שמומחים למדדי וול ביאינג כמוני וכמו אחרים, וחלקם אנשים שבאים מעולם הפיתוח, פרופ’ וד”ר לבינה מלאכותית, ובעצם אנחנו כבר כמעט שלוש שנים ישבנו בזום עוד לפני שהכירו את הזום, ועבדנו אחת לחודש, וכתבנו יחד סטנדרט שבו אנחנו ממליצים לארגונים כיצד להכליל בתהליכי הפיתוח שלהם הסתכלות על ההשלכות האפשריות שיכולות להיות. ארגון יכניס דאשבורד (לוח מחוונים) של מדדים לתוך התהליכים שלו כדי שיוכל להסתכל באופן רחב על ההשלכות של הטכנולוגיה. במקום להגיד אתיקה זה ככה ואתיקה זה לא ככה, אנחנו אומרים: לא, שימו לב, בתהליך תסתכלו על התחומים האלו והאלו, והתהליך הזה מחלחל לאורך כל הארגון. בתחילה בשלב הקונספציה של הרעיון ואחר כך בשלב הפיתוח, המתכנת/ת יעצרו וישאלו את עצמם: רגע, האם בשלב הזה האפליקציה שלי יכולה לפגוע בבריאות של האדם שישתמש בה? או בבריאות כדור הארץ? או לחלופין באחד מהיעדים האחרים

כל הזמן מדברים על בינה מלאכותית שהיא תלמד לבד, אז אנחנו נוכל גם לשים לה את הגדרות האלה: כל עוד זה לא פוגע ב-. חלקנו כתב עכשיו מאמר שהצגנו בכנס האיגוד האירופי לבינה מלאכותית. בגלל התיעוש נכרתו המון יערות ויש מהלך עולמי עכשיו במקומות מסויימים להחזיר יערות ושותלים אותם באופן מכוון. למשל משתמשים ברחפנים כדי לאתר איפה צריך להיות האזור, מה רמת התיחוח של האדמה, האם יש קהילות של מקומיים שזה עשוי לפגוע בהם וכו’. וכל הדברים האלו, במקרה הבוחן שלנו אנחנו מראים כיצד גורמים שונים צריכים לשתף פעולה וכיצד האנשים שמפעילים ומפתחים את הרחפנים הספציפיים הללו, על מה הם צריכים להסתכל. כי כביכול הטכנולוגיה שלהם היא הכי לטובת האנושות ואין בכלל ספק. אבל האם לקחתם בחשבון את כל הפרמרטרים שהרחפנים שלכם יכולים להשפיע עליהם במערכת האקולוגית

במחקר של ענת, אושר עולמי מסתבר הלכה למעשה כתפיסה מאד כוללנית של צדק חברתי ואני חייבת להודות שכשתכננתי פרק על אושר לא חשבתי שנגיע לדבר על אתיקה של בינה מלאכותית. אבל אם כבר דיברנו על בינה מלאכותית, בואו נדבר על היישום שלה בענייני אושר גם ברמה האישית. בדרך אל הדוקטורט ענת כתבה תזה על טכנולוגיות של אושר והתמקדה במקרה הבוחן של אפליקציית האפיפיי. האם יש אפליקציה שיכולה להפוך אותנו למאושרים יותר

ברגע שאתה מפנה את המוח שלך לגירויים חיוביים, אז יש יותר סיכוי שתתרגל לגירויים חיוביים ותסתכל עליהם והבולטות שלהם תעלה, מאשר מה שהמוח שלנו רגיל לעשות שזה לראות רק, או להסתכל יותר בבולטות, על גירויים שלילים, בגלל תפיסת ה”הלחם או ברח” שלנו, שבעצם המוח צריך כל הזמן לבחון את הסביבה ולראות איך אנחנו יכולים להגן על עצמנו. אז התפיסה הזו שאתה יכול לאמן – למשל יש להם משחק אחד שאני מאד אוהבת שהתפקיד של המשתתף הוא לזהות מהר מאד בלונים שמועפים במשחק, וכל בלון שיש עליו אמירה שלילית לנפץ אותו עם סיכה, וכל מה שיש אמירה חיובית לתת לו להישאר. ואם תראי את הסטטיסטיקות של האפיפיי אז מעל 80 אחוז מהמשתמשים שלה מעידים שעלתה רמת האושר שלהם במהלך החודשיים הראשונים. האפליקציה הזו הספציפית משתמשת גם כן בדיווח עצמי

הדבר היותר מורכב שקורה כרגע זה שיש עוד אפליקציות ועוד מכשור טכנולוגי, למשל צמיד בשם פיל, שהן מנטרות מדדים מסוג אחר, לא מדד של דיווח עצמי שבו אני שולטת במה שאני אומרת לעצמי, אלא מדדים פיזיולוגיים, כמו רמת המוליכות של העור, שונות בקצב הלב שזה נושא שקשור היום מאד לסטרס, כמו זיעה, כמו דופק, התרחבות אישונים וכו’. והם טוענים שבעצם הם יכולים להגיד לי איזה רגשות אני הרגשתי. אז אם היה לה במוליכות ככה, במדד זה ככה ובמדד זה ככה – היא הפי, היא לא הפי

כל הנושא הזה הגיע אלינו מהפיתוחים של דארפ”ה ומקומות אחרים שבעצם מנסים לנטר טרוריסטים, ויש האומרים שזה כבר נמצא בחלק מנמלי התעופה ותחנות הרכבת בארה”ב. וגם מנטרים מרחוק – לא שאני מחזיקה את הטלפון שלי, אלא מרחוק – את הדופק שלי, את התרחבות האישונים שלי, הזעה וכו’. ויכולים להגיד לך, כרמל, שזה רק היה נדמה לך שהיית נורא בסטרס כי עמדת לאחר את הרכבת, אבל את מחבלת, ותצטרכי להוכיח למה לא, שסתם מיהרת. ואני חושבת שהמדדים האלה, ברגע שפיתחו אותם אף אחד מאתנו לא ידע לאן יקחו את זה, לא חשבנו שיקחו את זה לנושא של ניטור רגשות. עכשיו, עשו פעם תרגיל שאני צריכה להיזכר איך קראו לאפליקציה הזו, שאז היא הייתה סתם תרגיל מחשבתי אמנותי והפכה להיות אח”כ לדעתי גם למשהו שמשתמשים בו בוודאות

ענת מדברת כאן על אפליקציית פיפלקיפר שאכן החלה בתור פרויקט אמנותי וכיום מתקיימת כניסוי מדעי וזמינה להורדה לציבור הרחב

נגיד את רואה את הגרף של רמת האושר היומית שלך ופתאום את רואה שיש איזה מקום שהיית בו ברובד מאד נמוך. אז את שואלת את עצמך רגע מה עשיתי כשהייתי ברמה הזו? בדיוק ראיינתי את ענת פנטי לפודקאסט. לראיין את ענת פנטי לפודקאסט שלי או להיות בנוכחותה או לא משנה מה, לא טוב לאושר שלי. בעצם במובן מסוים האפליקציות האלה משתלטות על האופן שבו את מרגישה ומרחיקות אותך מהאופן שבו את מרגישה, כי במקום להסתכל פנימה על מה את מרגישה, הן מציבות לך מראה על מה את מרגישה. אם ינטרו אותי ויגידו לי: “כשדיברת עם אדם איקס הדופק שלך מאד עלה, רמת הסטרס שלך עלתה, יכול להיות שאת צריכה להוציא את האדם הזה מהחיים שלך” – פה כבר יש לי איזהשהו אישיו אתי. ואולי למרות שאני מרגישה ווייב שלילי עם בנאדם ואני אדע את זה, אני עדיין ארצה שהאדם הזה יהיה בחיים שלי? הבעיה המהותית בזה: יש משהו שאנחנו נולדים איתו, שיש אותו גם לשאר בע”ח, שהוא אינטואיציה, שבה אנחנו אמורים לזהות את החיים שלנו ואנחנו אמורים להרגיש דברים. התרבות שלנו באופן עקבי, לא רק בטכנולוגיה, מרחיקה אותנו מעצמנו ואומרת לנו מה נכון ולא נכון לנו כל הזמן, איך להתלבש איך להסתרק, עם מי להיות חברים ומה לעשות

תסתכלי היום על כל הסלפי והאפליקציות המוחצנות, גם זה שלב. לפחות אז, למרות שאני יכולה לעשות מיליון סלפי עדיין יש לי את הרגשות הפנימיים שלי, שאני אוכל לבחור את הבחירות שלי בחיים ואני ארגיש בבטן שלי מתי אנשים אומרים לי אמת ומתי שקר, מתי הם רוצים להיות חברים שלי ומתי לא. ברגע שגם את זה נוציא מההקשר האנושי אז מה יישאר לנו כאנשים? הכל יהיה חיצוני לנו. ואם אני אתרגל לסמוך על הטכנולוגיה ולא על עצמי, אהיה עדיין בן אדם או שאני כבר אהיה משהו אחר? ויכול להיות שאני אשאל את השאלה אם זה חשוב, אם זה חשוב שאני אהיה מחוברת לעצמי ואדע מה אני מרגישה? אולי זה באמת לא חשוב, אולי בעולם שאנחנו הולכים אליו שאני לא יודעת מה הוא יהיה, אולי זה לא יהיה חשוב

---

אבל זאת רבותיי בדיוק הנקודה הפוסט-אנושית. בדומה לעסקתו של פאוסט עם השטן, אנחנו בהחלט יכולים להשיג יותר אושר אבל מחיר ההגזמה הוא אבדן הנשמה, אבדן האייג’נסי – הסוכן המחליט והפועל בתוכנו. אנחנו מגיעים כאן לשאלה קיומית עמוקה שנותרת פתוחה בפינה לשיפוטיכם – האם חשוב לנו לנקות כל הפרעה קטנה מחיינו ושהכל יהיה נתון בשלווה כל הזמן, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לוותר על הזכות לקבל החלטות לגבי זה? שלא אכפת לנו שזה ינופה אוטומטית רק שיהיה לנו שקט, בדיוק כמו שאלגוריתם פייסבוק מנפה לנו את החברים שהוא מחליט שהם פחות מעניינים אותנו מהפיד? בפרק 4 של הפודקאסט דיברנו על הגישה האינסטרומנטלית לעומת הפרוצדורלית לפוליטיקה ושאלנו האם עדיף לקבל את ההחלטות הטובות ביותר, גם אם אנחנו לא מעורבים בזה והאלגוריתמים המושלים בנו מקבלים אותן עבורנו, או שמא עצם המעורבות שלנו בתהליך קבלת ההחלטות שנוגעות לנו חשובה יותר מטיב התוצאה? שימו לב שהשאלה כאן זהה רק ברמת היחיד, וזו אחת השאלות העקרוניות הגדולות שהמצב הפוסט אנושי מעמיד בפנינו לגבי משמעות חיינו בעידן הזה

בגלל שאנחנו בסוכות אני אציע זווית על השאלה הזו שקשורה במנהגי החג ואני מתנצלת שאני לא זוכרת במדויק איפה קראתי את זה, זה פשוט משהו שנצרב לי בזיכרון. בשווקים שבהם נמכרים ארבעת המינים, אנשים דתיים בודקים את האתרוג בשבע עיניים, כי הוא חייב להיות במצב מושלם ויש כל מני הלכות שקשורות לזה שעלולות לפסול את האתרוג ואת הסוכה כולה. באחד השו”תים נשאלו רבנים על ידי אדם קפדן או חרדתי במיוחד, מה קורה אם יש על האתרוג נקודות שחורות שפוגמות בו, אבל הן בלתי נראות לעין, כלומר בפועל הפרי ייראה מושלם אבל למעשה הוא יהיה פגום ולא נוכל לדעת זאת. אהבתי מאד את התשובה שניתנה לו. התשובה הייתה שמנהגי הדת מיועדים למידותיו וחושיו של האדם. הם מכוונים לאנושי, ואנחנו אמורים לחיות בטווח האנושי בלבד. מה שהוא מעבר לאנושי הוא לא רלוונטי, אין פה עניין אובייקטיבי בכלל. אם זה לא נראה לעין, זה כאילו איננו והאתרוג הוא מושלם

מה שאני לומדת מהתשובה הזו לגבי השאלה הגדולה ששאלנו, הוא שהשגת ההחלטה הטובה ביותר או האושר האולטימטיבי בסטנדרט האובייקטיבי, הם בכלל לא רלוונטיים לאדם שרוצה לחיות חיים אנושיים, בטווח של האנושי ולהישאר מחובר, מעורב ואחראי לחייו. אבל זה כנראה כן מאד רלוונטי לאדם השואף אל מעבר לאנושי, גם אם זה יעלה לו במחיר המעבר למושב האחורי של חייו ומסירת ההגה לטכנולוגיה. אולי זה שווה לו את זה, מפני שהוא לא יוכל להפסיק לחשוב על האמת האחת שלא נגישה לו, על התשובה הנכונה ביותר שנמצאת אי שם ועל המושלמות שחומקת ממנו. זה האדם שישב בסוכה בחרדה מתמדת שאולי יש נקודות שחורות מיקרוסקופיות על האתרוג שאף אחד לא רואה והכל עלול להיות פגום מהיסוד. והשאלה האמיתית כאן היא איזה מהאנשים הללו אתם רוצים להיות? באיזו מהאפשרויות מצוי האושר שלכם

עד כאן להפעם, במהלך החג יתפרסם בדף הפייסבוק של הפודקאסט מוסף האושר של המצב הפוסט אנושי עם כמה קטעים מהשיחה עם ענת שנותרו על מסך תוכנת העריכה, על אושר ועתיד מהזווית המקומית בישראל ועל הקשר הגנטי של היכולת להיות מאושרים (ראו וידיאו כאן למטה). הפרק הבא יתפרסם עם תחילת הסמסטר האוניברסיטאי ויעסוק בנושא הזומיזציה והמדיאטיזציה של הידע. עד אז בקרו אותנו בפייסבוק ובאינסטגרם ואל תשכחו לדרג את הפודקאסט באפליקציה שבה אתם מאזינים

!להשתמע בקרוב

• Facebook
• Instagram
• TikTok

---

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות

Schiff, D., Rakova, B., Ayesh, A., Fanti, A., & Lennon, M. (2020). Principles to Practices for Responsible AI: Closing the Gap. arXiv

Fanti, A. (2020). Happiness imperialism.  The Routledge International Handbook of Global Therapeutic Cultures, 55-70.‏

Fanti, A. (2016). Making up Happy People. Unpublished Thesis. 

Stiglitz, J. (2019). People, power, and profits: Progressive capitalism for an age of discontent. Penguin UK.‏

תודה רבה לאמיר אשר על עצה נפלאה ששיפרה משמעותית את הפרק הזה