פרק 32. ללמוד מהניאנדרטליים איך להיות בני אדם עם פרופ’ רן ברקאי

_{העולם היה מאד מורכב. הוא לא היה כמו שנוטים לחשוב, שהאדם הפרהיסטורי הקדמון מילא את הבטן, הלך לישון, קם בבוקר… אני רואה את זה אחרת לגמרי.  אמונה או דת היא הולכת הרבה מאד אחורה. אני מניח שהתודעה שלהם הייתה הרבה יותר מורחבת מאשר שלנו}

פרופ’ רן ברקאי

---

כשהתחלתי את הפודקאסט הזה, המטרה שלי הייתה לחלוק אתכם ואתכן ידע שכבר יש לי ולארח חוקרים וחוקרות שאני כבר מכירה. אבל כבר בפרק השישי, שיצא בדיוק היום לפני שנה, אירחתי חוקרת שלא הכרתי קודם, ולמדתי ממנה על עולם פרהיסטורי חדש ומרתק שעוסק בשאלות פוסט ופרה-אנושיות. היום נמצא אתנו פרופ’ רן ברקאי, ארכאולוג של תקופות פרהיסטוריות מהחוג לארכאולוגיה באונ’ ת”א. לרן יש תיאוריה פוסט-אנושית מהפכנית על ראשית האנושיות, איך תמיד היינו פוסט-אנושיים, ואולי אפילו יותר מהיום. נדבר איתו על דברים כמו שמאניזם של ניאנדרטלים, על הפילים שהפכו את האדם למה שהוא היום, ועל אבנים עם נשמה

---

בפרק 6 בשנה שעברה, דיברנו עם קרן נבנהויז על זה שהניאנדרטל הוא ממש לא איזה בבון מטופש שהספיאנס הנבון התעלה מעליו. רן ברקאי הולך עם זה הרבה יותר רחוק

תראי, ניאנדרטליים התקיימו על פני כדור הארץ כמעט 400 אלף שנים. אנחנו, הומוספייאנס, עם כל הכבוד לנו, עוד לא מגרדים את פרק הזמן הזה. כלומר, מדובר מבחינתי בבני אדם מאד מוכשרים, מאד מסוגלים, מאד מותאמים לסביבה, עם מודעות מאד גדולה, עם ערבות הדדית, עם שיתוף פעולה, עם אוטונומיה אישית, עם מה שלא תרצי. כך שמדובר בחיים מלאים, לפני ההומוספייאנס. עד לפני שהמציאו את הדנ”א המודרני, לפני שהיה אפשר להפיק דנ”א משלדים של ניאנדרטליים, הדעה המקובלת במחקר הייתה שמדובר בשני מינים שונים שלא יכולים להעמיד צאצאים פוריים, הם ואנחנו. בשנת אלפיים וקצת, כשהתחילו להפיק דנ”א, וב2010 או 2008, כשהפיקו ריצוף כמעט שלם של הדנ”א של בני אדם ניאנדרטליים, הוכיחו בצורה מאד ברורה שאנחנו בני אותו מין ויכולים להעמיד צאצאים פוריים, ואז גילו שכנראה בכל אדם מודרני מחוץ לאפריקה יש גנים של ניאנדרטליים. כלומר, אנחנו, את ואני, נושאים אתנו כנראה, עד 4% מהגנום שלנו בא מבני אדם ניאנדרטליים. זה מרתק

אנחנו באובססיית הומוספיאנס מטורפת, אובססיית עליונות הומוסאפיינידית מוגזמת לגמרי. זה חלק מהקולוניאליזם המודרני, מתחושת העליונות הלבנה, זה רעה חולה שצריך להיפטר ממנה. אנחנו לא יותר טובים מאף אחד אחר, אולי להפך. ואם יש הבדלים אני לא בטוח שהם לטובתנו. בני האדם האלה חיו ברגישות ובתחושה של כבוד כלפי כל מה שהיה סביבם. הם התנהלו בצורה נבונה, בצורה מושכלת, הם הבינו את מגבלות הכוח שלהם. לא היה פשוט אבל אני חושב שהיה רגוע. אנחנו מניחים, שוב, מהרבה מאד השוואות לקבוצות ילידיות שחיות היום, שמרקם היחסים ביניהם היה של ערבות הדדית מושלמת, אחרת אי אפשר להתקיים. יש הוכחות לשת”פ בין פרטים בקבוצה משלבים מאד מוקדמים, הם הבינו שהם תלויים זה בזה כמו שעדר של זאבים תלוי זה בזה, והם שיתפו פעולה, הם סמכו אחד על השני, מה שקשה להגיד עלינו. יש כאלה שמאשימים אותי בעודף רומנטיקה, מבחינתי זה לא עלבון. אחרי הרבה שנים שאני לומד את האנשים האלה דרך השרידים שהם השאירו, אני מבין שהם חיו בצורה של בטחון מלא בסביבה, בטחון מלא אחד בשני,  מה שהיום אפשר רק לחלום עליו, אני חושב

אנחנו חושבים על ההיסטוריה בצורה לינארית ומניחים שבהכרח העתיד מתקדם יותר מהעבר, אבל זה לא תמיד היה ככה. פעם אנשים חשבו שלעבר הייתה חכמה גדולה יותר שהלכה לאיבוד: אטלנטיס, חכמת המלך שלמה ודברים כאלה. אפילו פרנסיס בייקון, אחד מאבות הנאורות, ראה את מפעל המדע בעיקר כשיחזור של הידע הקדמוני הזה. אז זה לא מופרך לחשוב שהיו לזני אדם קדומים איכויות טובות משלנו, כאלה שראויות לשחזור. אולי אילו בדיוק האיכויות שאנחנו צריכים לעורר בעצמנו, כדי להתמודד עם המשבר האקולוגי שלנו

אין דרך חזרה, אבל יש מה ללמוד. אנחנו ממלאים את כדור הארץ בבני אדם בלי שליטה, הם לא עשו את זה, הם פעלו באופן אחר. שוב, מבחינה אבולוציונית, מבחינת ההישרדות של המין, שזה מה שמעניין מינים בטבע, הם היו הצלחה מסחררת. הם הצליחו לחיות ככה 2-3 מיליון שנים, זה לא הולך ברגל, משהו שם עבד נכון. היום מקובל בעולם הפוליטיקלי קורקטנס הארכאולוגי, לא לומר שהם נכחדו אלא שהם נטמעו בנו. לא הכחדנו ניאנדרטליים אלא הטמענו אותם בתוכנו. עניין מעניין. ניאנדרטליים נכחדו, אם את שואלת אותי, ביחד עם הממותות. הם היו תלויים בהן הרבה יותר משאנחנו תלויים בהן

בפרק 18 דיברנו על התנ”ך ועל המונותאיזם כבריאת האדם כפי שאנחנו מכירים אותו. וזו בריאה שהיא באמת בדיבור, כי מה שנברא שם זה לא הגוף שלנו, אלא יותר הסיפור שלנו על עצמנו כמיוחדים, כנפרדים מהחיה ומהטבע, כצלם האל. ועצם זה שהיה צריך בכלל תנ”ך כדי להביא לנו בשורה כזו, רומז לנו שהדברים ממש לא היו ככה לפני זה. פרופ’ רן ברקאי התפרסם לראשונה עם תיאוריה מרתקת לגבי תפקידו של הפיל בחיי האדם הפרהיסטורי. מחפירותיו במערת קסם שליד ראש העין הוא הסיק שהפיל הוא זה שהפיל את הניאנדרטל, וברא את האדם, כלומר ההומו-ספיאנס

התגלית המרכזית לגבי הפיל היא המרכזיות של פילים לדעתנו באבולוציה הביולוגית והתרבותית של האדם, שזה דבר שלא שמו אליו לב מספיק עד עכשיו. הרבה מאד חוקרים נוטים לראות ביציאה מאפריקה הישג אדיר של המין האנושי, שמראה על סקרנות, על יכולות חדשות, על טכנולוגיה חדשה – לא מיניי ולא מקצתי – זה לא נראה ככה.  יש בשדות עמק הירדן דרומית לכנרת אתר שגילו כמעט מיליון וחצי שנים, שהוא התחנה הראשונה כמעט של בני אדם מחוץ לאפריקה. אפשר להראות בצורה די טובה שהם הלכו אחרי הפילים. פילים הם מפלסי דרכים מצוינים, הם מוצאים דרך שיש בה הרבה מאד מים, כי פיל חייב לשתות הרבה מאד מים, בקיצור, פיל הוא גם ספק מזון אדיר עבור בני אדם, אנחנו מניחים שבני אדם הלכו בעקבות הפילים. זאת אומרת, גם פילים יוצאים מאפריקה ואף אחד לא שואל למה פילים יוצאים מאפריקה? רק בני אדם חייבים להיות סקרנים, חייבים לגלות את העולם. ציפורים נודדות, אף אחד לא שואל למה, פילים נודדים, אף אחד לא שואל למה, בני אדם נודדים זה שואלים למה

אנחנו הבנו שהפיל היה מרכזי גם מבחינת הדיאטה עבור בני אדם פרהיסטוריים, כלומר הוא גם איפשר את הקיום האנושי, הוא גם איפשר את השגשוג האנושי, והדרמה הייתה כשפילים נעלמו. ואנחנו הצלחנו להראות שמיליון שנים, כל עוד היו פילים, דברים כמעט ולא השתנו. בני אדם לא שינו את אופן ההתנהגות שלהם, את הכלים שהם ייצרו, את הביולוגיה שלהם. ואז מתישהו היו שינויים משמעותיים גם בביולוגיה וגם בתרבות. אנחנו ניסינו להראות שהשינוי הזה קשור להעלמות של הפילים. הומוספיאנס, למשל, שונה מהאב הקדמון שלו, הומו ארקטוס, בכך שהוא יותר קל רגליים, הוא רץ יותר מהר, ויש לו מוח יותר גדול. אנחנו הצענו שכדי להתגבר על זה שפילים לא היו, היה צורך לצוד לפחות מאה יחמורים כפיצוי על פיל בודד, ואז צריך טכניקות ציד אחרות לגמרי של בע”ח שנמלטים. פיל לא בורח, לפיל אין אויב טבעי, אין לו ממי לברוח. זה לא משנה איזה פיל אתה מפיל, כל פיל הוא חבילת קלוריות אינסופית. אייל, אם אתה לא צד אותו כשהוא בשיא תכולת השומן שיש בו, אתה יכול למות מרעב, לכן צריך לפי בוהק הפרווה לזהות איזה אייל לצוד, לכן צריך יכולות אחרות. אנחנו הצענו שהשינויים האלה קשורים לשינויים בפוקוס של הציד של בע”ח

חלק ממה שזה אומר להיות פוסט אנושי, זה להכיר בכך שהגבולות בין אדם לחיה או בין חי לדומם הם לא מאד ברורים. אני חושבת שזה חלק מסוד ההצלחה של הסרט אווטאר של ג’יימס קמרון, הסרט הזה ממש העיר את הטבע הניאנדרטלי הרדום בתוכנו, וגרם להמון אנשים להתגעגע לקשר הטבעי עם הסביבה והחיות, לציד מתוך כבוד עמוק לניצוד. ה”אני רואה אותך אחי” הזה לבעל החיים שהקריב את חייו למעני

יש אצל חברות ילידיות שחיות היום מושג שנקרא ע”י אנתרופולוגים “מתנת החיה” – בע”ח מקריב את עצמו כדי שהאדם יוכל להתקיים ובתמורה לאדם יש מחויבות כלפי בע”ח הזה. גם בארכאולוגיה אפשר למצוא לזה עדויות החל משלבים מאד מוקדמים. כלומר, ראיית העולם שלהם אותם בטבע הייתה שונה מאד מהאופן שבו אנחנו רואים אותנו היום. אני אומר תמיד למי שבא ללמוד ארכאולוגיה פרהיסטורית, שהיתרון של ארכאולוגיה פרהיסטורית זה שהיא מספקת פרספקטיבה על טבע האדם. אני חושב שחלק מטבע האדם הזה עדיין טבוע בנו, למרות כל המודרניזם, למרות כל הטכנולוגיה, למרות הקפיטליזם, אצל הרבה מאיתנו יש את זה, יש איזה ניצוץ. בני אדם לא היו שונים מהטבע, לא היו עליונים על הטבע. בני אדם ופילים הם היינו הך, בני אדם היו פעם פילים, פילים יהיו בני אדם, שיתוף אחד גדול, כמו שאנחנו רואים את זה בהרבה חברות ילידיות היום, ואנחנו מניחים שהם התייחסו בכבוד לבע”ח שהם היו תלויים בהם לקיומם, לא כמו שאנחנו מתייחסים היום לסטייק שאנחנו קונים בסופר. אנחנו יודעים שהם עשו שימוש בכל בע”ח ניצוד עד תום, ושוב, אנחנו חושבים שזה לא רק לצרכים פרקטיים אבל גם כאות של כבוד כלפי בע”ח. הם עשו דברים משונים עם שרידי בע”ח שאפשר לפרש אותם רק כעניינים שקשורים לטקס. כלומר, ברור לנו שהיחסים עם בעלי החיים היה עניין מרכזי בעולם שלהם, הרבה מעבר לעניין של למלא את הבטן

האדם הפרהיסטורי מצטייר כפוסט אנושי, לא רק ביחס שלו לחיה אלא גם לטבע הדומם. כשחופרים אתר ארכאולוגי אנחנו חושבים על הממצאים בו כעל כלים בלבד, אנחנו מחפשים לשחזר דרכם את האדם שיצר אותם והשתמש בהם, אבל אולי הכלים הם הרבה יותר מזה

אנחנו חיים בארץ זבת חלב ודבש, וצור. ובני אדם פיתחו תלות לא רק בבע”ח אלא גם באבן כדי לייצר כלים לבתר את בע”ח. לבני אדם אין ניבים כמו שיש לטורפים, אין להם ציפורניים, צריך כלים. ויש מחצבות בישראל בנות חצי מיליון שנים שהן מהממות. אבנים מבחינתם, אנחנו חושבים, היו יצורים חיים, שגם הם ראויים לכבוד והתייחסות כמו כל דבר אחר. אנחנו מניחים שתפיסת העולם שלהם הייתה אנימיסטית, כלומר מבחינתם היה רוח בכל דבר. יש לי קולגה מפלורידה, פרופ’ קתי ארתור, שעושה עבודת שדה בצפון אתיופיה אצל קבוצות שעדיין משתמשות באבן. מבחינתם לאבנים יש מחזור חיים כמו של בני אדם – אבן נולדת, אבן עוברת התבגרות, אבן עוברת ברית מילה, עוברת חניכה, אבן מתבגרת ואבן מתה, מבחינתם. יש להם מחזור חיים והיחס לאבנים הוא בהתאם. זה מעיף את המוח ושוב, אני אומר, זה הופך את העולם שלהם לעולם שהוא לא רק פרקטי, לא רק משתמש וזורק, הוא מנהל יחסים עם כל גורם בעולם, ושוב, יחסים של כבוד

אבל אף אדם הוא לא מושלם. גם הניאנדרטליים היו כנראה נגועים בנגע הרצון שלנו להיות ולהשיג יותר, גם הם הגזימו מתישהו עם הציד

לפי מה שאנחנו מבינים, כל תפיסת העולם שלהם אמרה קיימות, אנחנו מניחים שהדבר שהכי אכפת להם היה זה לשמור על הקיים. מה השתבש שם זו באמת שאלה מסקרנת מאד. תראי, אני מניח שמבחינה חברתית בקבוצה, תמיד היו פרטים שרצו להגזים, תמיד היו פרטים שרצו להשתלט על משהו, אי אפשר להתחמק מהטבע האנושי, זה שם. אבל היו מנגנונים, כמו שהיום יש אצל קבוצות ציידים-לקטים, יש מנגנונים לשיכוך כל הרצונות האלה. אתן לך דוגמא. יש קבוצות באפריקה של פיגמי ננסים שעדיין צדים פילים למאכל (לא לסחר בשנהב). הם צדים פילים בצורה ממושטרת לגמרי, הם לא צדים בצורה אקראית, הם לא צדים יותר מדי פילים, הנשים קובעות מתי הגברים יצודו את הפיל ואם יש ציד צעיר שתאוות הציד שלו עולה על גדותיה, הן מסלקות אותו מהקבוצה. אני מניח שמתישהו זה נפרץ, הסכר נפרץ. מתישהו זה יצא משליטה. ההיסטוריה, או הפרהיסטוריה חוזרת על עצמה. או במילים אחרות, לפי ההבנה שלנו, בני אדם כרתו את הענף עליו הם ישבו לאט לאט: קודם כל נעלמו הפילים, לאחר שהפילים נעלמו בני אדם עברו לאכול את בע”ח הגדולים הבאים בתור, ואז גם אלה נעלמו, וכך הלאה, עד שעברו לביית בע”ח. כלומר זה השלב הראשון מבחינתנו בשרשרת שהביאה לביות בע”ח. בני אדם מגזימים, בע”ח נעלמים, הכחדות, עד שלא נשאר יותר מה לאכול ואז צריך לביית בע”ח וצמחים וכו’, לפי התרחיש שלנו. לא כולם קונים אותו עדיין, זה די חדש, זה ממש פורסם בשנה-שנתיים האחרונות אחרי שנים של עבודה, אבל זה קו המחשבה

רן פרסם השנה ספר מרתק יחד עם תלמידו אייל חלפון, בשם “היו פה לפנינו“. וב”פה” הכוונה לארץ ישראל. כאן נמצאו שרידים למפגש ולחילופי גנים בין זני בני אדם קדומים

למשל, המקום שבו נפגשו כנראה בני אדם ניאנדרטליים ובני אדם מודרניים, מערות הכרמל שבכרמל

כאן השתמשו כנראה לראשונה באש

הפעם הראשונה ש”עשו על האש” באזור שלנו ובעולם בכלל הייתה לפני 400 אלף שנים וכנראה ליד ראש העין. אנחנו חופרים במערת קסם, שבה יש את העדות הכי קדומה באזור שלנו ובעולם לשימוש באש לצליית בשר, ושוב, הסיבה היא בגלל שלא היו פילים. אנחנו מציעים שהשימוש באש היה כדי להפיק כמה שיותר קלוריות מכל חתיכת בשר

כאן הייתה “הארץ המובטחת” ליוצאים מאפריקה, עוד הרבה הרבה הרבה לפני התנ”ך

כאן קרה הכל, כל ההיסטוריה של המין האנושי התרחשה כאן, או לפחות חלקים גדולים ממנה, הרבה לפני הדתות הקדומות, הרבה לפני המקרא, הרבה לפני הכל, היה כאן מקום מעניין מאד מאז ומעולם

בפרק 6 בשנה שעברה דיברנו עם קרן נבנהויז על שאלת מיליון הדולר של הפרהיסטוריה: מהי ראשית האנושות? מה הופך אותנו לאנושיים? תשובות בית הספר לשאלה הזו הן תחילת השימוש בכלים או ראשית השפה. אבל שני אלו, יחד עם התנהגות מוסרית, ודברים אחרים שחשבנו שיש רק לבני אדם, מתגלים יותר ויותר כתכונות של בעלי חיים נוספים. בהרצאה שאני נתתי על פוסט אנושיות וארכאולוגיה, הצעתי שאולי מה שמייחד אותנו זה הדת. כלומר היכולת שלנו להאמין בעולם שלא נחווה בחושים, והסיפורים הגדולים שלנו שבוראים עולמות בעזרת דמיון בלבד. זה מה שמעיד על רובד של חשיבה סימבולית שחורג מהקיים בטבע. אז קודם כל, רן לא בהכרח מסכים איתי. לדעתו, לא בטוח בכלל שלבעלי חיים אין דת

יש התנהגות טקסית אצל בע”ח בהרבה מאד היבטים, גם כזו שלא קשורה לעניינים של זיווג או משהו כזה. אני מניח שגם בע”ח מאמינים במשהו. למשל, יש תגליות מהשנים האחרונות ששימפנזים זורקים אבנים על עצים ספציפיים, מסיבות לא ברורות לגמרי. אבל הם באים לעצים ספציפיים, הם בוחרים אבנים ספציפיות, מטילים אותן על העץ ואז חוזרים שוב, אוספים את האבן שהם הטילו וזורקים אותה שוב על העץ. אי אפשר להסביר את זה, וזה מוסבר כהתנהגות טקסית אצל שימפנזים, ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה שאנחנו לא מבינים לגמרי. אני לא אתפלא אם הדברים האלה קיימים גם אצל בע”ח אחרים וענייני אמונה הם לא רק אצלנו. אנחנו כרגיל מגזימים, מקצינים, מפתחים, אבל אני לא בטוח שזאת יכולת שאפיינית רק לבני אדם

אבל אם נחזור רגע לבני האדם, לרן יש תיאוריה מרתקת לגבי שורשי הדת, כלומר האמונה והטקסיות, כמשהו שמתחיל בתקופה הרבה הרבה הרבה יותר מוקדמת ממה שחשבנו עד כה

מצאנו במערת קסם לפני 400 אלף שנים עצם של כנף של ברבור שאין עליה מה לאכול, כלום. זה עצם בקצה של הכנף, יש שם רק נוצות. ויש על העצם סימנים של ביתור, של חיתוך שעשו עם כלי צור שביתרו את הכנף. שחזרנו אותו בעזרת ניסוי והביתור הזה נועד כדי להסיר את הנוצות מהכנף. כלומר, לפני 400 אלף שנים, מישהו במערת קסם ליד ראש העין, הביא אל המערה או כנף של ברבור או ברבור שלם, אנחנו לא יודעים, והסיר/ה את הנוצות מהכנף. למה להסיר נוצות מכנף של ברבור לפני 400 אלף שנים? אנחנו מציעים שזה תחילה של תופעה שנקראת שמאניזם, של איזשהו חיבור לעולמות אחרים כדי למצוא תרופות, תשובות, שאלות. כנפיים, נוצות – הן עניין מאד מרכזי כי ציפורים תמיד משמשות כמדיום שאתו אפשר לעוף גבוה לעולם אחר. בהרבה מאד חברות שמאניסטיות, אנימיסטיות, ילידיות – עושים את הדברים האלה

 עדויות ממערת חילזון שבגליל התחתון מצביעות בבירור על סוג של שמאניזם ניאנדרטלי 

קבורה במערת חילזון, מערה מלפני 12 אלף שנים ליד כרמיאל, שבה מצאו קבורה מאד מיוחדת של אישה זקנה גיבנת עם 90 שריונות של צבים, כנף של עיט, עם זנב של שור, עם אגן של נמר ועם 1001 דברים והגדירו אותה בתור שמאנית. העלו אל המערה הזו שלושה פרים, יש במערה שרידים של שלושה פרים שלמים שביתרו שם ואכלו, עשו טקס, עשו משתה לכבוד אישה אחת מאד מיוחדת. וכנראה התפקיד של האישה הזאת היה שמאנית, כלומר, היא הייתה אחראית על הבריאות של הקבוצה, על היחסים שלה עם העולם, וזאת אחת העדויות הכי קדומות לאשה כזאת שהייתה שמאנית

אנחנו מגיעים כאן לחלק המעניין והחדשני ביותר בתיאוריה של רן. הניסיון שלו להתחקות אחר מרכיבי האמונה והריטואל של אותם ניאנדרטליים קדומים, הוביל אותו להסבר מאד לא שגרתי, אבל לגמרי הגיוני, לדברים המוכרים לכולנו, כמו ציורי מערות, למשל

מה שאין באזור שלנו זה ציורי מערות שיש במערב אירופה, בטח כולם מכירים, ציורים של בע”ח במערות – לאסקו, אלטאמירה וכו’ – אף אחד לא שואל למה בני אדם קדומים נכנסו למערות עמוקות וחשוכות וציירו שם בע”ח. כולם מקבלים את זה כמובן מאליו היות ומדובר בהומוספיאנס – זה אנחנו – מוזיאונים זה הכרח. זה בצרפת, הלובר בצרפת, לאסקו בצרפת, זה נראה מתבקש שאבות אבותינו הקדומים בצרפת ציירו ציורים מרהיבים בתוך מערות – זה נשמע אמנות, הם היו אמנים. עם השנים הבינו שמשהו שם לא עובד: מדובר במערות חשוכות, עמוקות, רטובות, צריך לזחול להיכנס אליהן, זה לא פשוט, זה מסובך מאד. רוב החוקרים היום עובדים תחת ההנחה שלא נדע לעולם למה הם ציירו ציורי מערות. זאת ההנחה. אנחנו באים עם הצעה אחרת

אנחנו מציעים שמערות הן פורטל אל העולם התחתון. אל העולם התחתון צריך להגיע כדי לפתור בעיות ואנחנו מציעים שהציורים האלה צוירו כחלק או כתוצאה של מצבי תודעה משתנים, שחוו במערות בגלל העדר חמצן. כלומר, אנחנו מציעים שהם ידעו שמערות הם חללים שמביאים לחסך חושי. השימוש באש במערות הוריד מאד את רמת החמצן ואנחנו מציעים שהם חוו היפוקסיה, מצב של חוסר חמצן שמביא למצב תודעה משתנה בתוך המערה, ושהם עשו את זה שם כדי להגיע דרך קצה המערה – הציורים האלה הם כמעט תמיד בקצה קצה של מערה, לפעמים מרחק מאות מטרים מהכניסה. יש עדויות חד משמעיות לשימוש באש, הם נכנסו לשם עם לפידים, מה שהוריד מאד את אחוז החמצן, מה שהביא בהכרח להיפוקסיה. כלומר, הם חוו מצבי תודעה משתנים או הם הרחיבו את התודעה שלהם בעמקי המערה, והם עשו את זה, שוב, לטענתנו, כדי להעביר מסרים למי שיש מאחורי המערה. קיר המערה נתפס, לטענתנו, כסוג של רעלה, קרום בין העולמות, בין העולם הנוכחי לבין העולם התחתון. אנחנו מציעים שהם נכנסו לשם כדי להעביר מסר למי שנמצא בעולם התחתון, והמסר היה קשור לאיזשהו סוג של מצוקה ולכן מה שציירו באותן מערות הם בע”ח גדולים, כי זה מה שהיה חסר, זאת הייתה המצוקה. קצה של מערה זה כמו נגטיב של פסגה של הר, זה אותו דבר. ויש סיבה טובה שאנשים עד היום עולים לפסגה של הר, כמו שיש סיבה טובה למה חדרו לעומק של מערה – אותה סיבה

לכל החברות הילידיות שחיות היום יש תפיסה של גורם שנקרא “אדון החיות“. כלומר, מבחינתם, יש איפשהו בעולם העליון או התחתון, איזושהי ישות שהיא אחראית על האספקה של בע”ח לעולם, ולאדון בע”ח האלה צריך להתייחס בצורה מכבדת, אחרת הוא לא ישלח יותר בע”ח. כלומר, הייתה איזו תפיסה כנראה של, אם תרצי, שכר ועונש, או הכרה בכך שלכל המעשים שהם עושים יש מחיר. העדות הארכאולוגית מראה באופן ברור שבפרק הזמן הזה נכחדו מאירופה בע”ח הגדולים, ולכן אנחנו חושבים שאחד ועוד אחד ועוד אחד שווה שלוש במקרה הזה באופן ברור. זה גם עונה על השאלה המסקרנת למה ציורי המערות האלה מופיעים רק באירופה, אבל נגיד באזור שבו אנחנו חיים, חיו בני אדם באותו פרק זמן, השתמשו במערות מרהיבות אבל לא ציירו ציורי מערות. אז אנחנו מציעים שזה העניין, זה די חדש, לא כולם מקבלים. כל הקולגות שלי חושבים שיצאתי מדעתי לגמרי, ייקח כמה שנים, זה היסטרי. במקדש בדלפי, ביוון, המקדש מוקם מעל מקום גאולוגי שעולה ממנו גז שמביא למצב תודעה משתנה. במקדש, למשל, של תקופת הברונזה הקדומה בערד, מצאו לאחרונה שרידים של קנביס. ככה ששינוי או הרחבת מצב תודעה נראה שהיה עניין

אם אנחנו מוכנים לפרגן לזן האדם הקדום הזה סוג של תפיסה דתית ראשונית, אז התיאוריה הזו היא לא פחות ממדהימה ואני מתארת לעצמי שד”ר עידו הרטוגזון מפרק 16 לגמרי יעוף על הרעיון הזה של הפסיכונאוט הניאנדרטלי

יש עדויות חדשות ממערה בצרפת שגילה 170 אלף שנה לפני היום, שזה זמן של ניאנדרטליים, שבה נכנסו ניאנדרטליים למעמקי מערה ובנו מבנים מעוגלים מנטיפים של מערות, וכולם מסכימים שזה טקסי ועשו את זה ניאנדרטליים. יש מקרה מדהים מפסגה של הר געש באיטליה, גם לפני 170 אלף שנים בערך, מצאו על פסגה של הר געש טביעות של ניאנדרטליים בתוך אפר וולקני רך. כלומר, ניאנדרטליים טיפסו לפסגת הר געש קצת אחרי ההתפרצות. חייבת להיות לזה סיבה טובה, מחפשים להיות בקשר עם האחראי, מנסים להיות בשיח עם האחראי, מנסים להגיד לאחראי: אנחנו בסדר, תתנהג אתנו יפה

אבל הספר “היו פה לפנינו” לא עוצר כאן, ורן ממשיך מהמקום הזה להציע פרשנויות נועזות יותר לממצאים ארכאולוגיים שפורשו בעבר בצורה שמרנית. אחד הנעלמים הגדולים ביותר בפרהיסטוריה קשורים למהפכה החקלאית: איך תרבות של ציידים-לקטים שוכנעה לשנות את אורח חייה באופן כל כך רדיקלי

הרבה מהקולגות שלי תופסים את המהפכה החקלאית בתור עניין חיובי. כלומר, הם אומרים, פראי האדם האלה, שעד עכשיו לא ידעו לעשות כלום ורק אכלו מהיד לפה (מה שאני לא חושב היה המצב), הם הבינו את היכולות של האדם להשתלט על הטבע, לביית אותו, לטכנולוגיה. ג’ראד דיימונד, אחד מסופרי המדע הכי גדולים, כתב מאמר מפתח בשנות ה80 שנקרא “הטעות הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות” וזה לדעתו המעבר לחקלאות. הוא אמר שהמעבר לחקלאות הוא הבסיס למחלות, לעבדות, לשנאה, לקיטוב, למה שלא תרצי. אנחנו מסכימים איתו לגמרי, זה שבר גדול. הכל קרה לראשונה כנראה במקום אחד מאד ספציפי שנקרא סין. סין כנראה הקדימה את זמנה מאז ומעולם. אנחנו יודעים שהביות של האורז התחיל בסין הרבה לפני שהתחיל כאן הביות של החיטה. אנחנו יודעים שאת כלי החרס, את הקרמיקה, המציאו בסין הרבה לפני שהמציאו כאן, כנראה “מייד אין צ’יינה” זה עובד גם בפרהיסטוריה. זה קרה בהרבה מקומות בעולם וזה קרה כאן, גם כאן

יש ארכאולוג בריטי מאד חכם, איאן הודר, שאמר לפני הרבה שנים, שמה שמעניין בתקופה הניאוליתית היא השאלה איך לכל השדים והרוחות שכנעו בני אדם לעבור לחיות באופן כזה? איך משכנעים בני אדם לרעיונות שנראים למישהו מבחוץ מעוותים לגמרי? איך משכנעים בני אדם להצטרף לכתות, דתות

התיאוריה של רן לגבי זה מבוססת על מגדל אחד ביריחו

המהפכה החקלאית זה השלב שבו בני אדם הפסיקו להשתמש במה שהטבע סיפק להם ועברו לייצר מזון, שלחו יד גסה לטבע ובחרו מי ימות, מי יחיה, מי יתרבה ולא יתרבה, וזה התחיל צעד אחרי צעד. הצעד הראשון זה הצעד שבו בונים מבנה ענקי בכפר שבו לא היה מבנה כזה אף פעם. בנו מגדל וחומה בכפר רגיל של ציידים-לקטים משומקום. איך שכנעו אותם לעשות את זה? איך שכנעו אותם לקבל הוראות? איך שכנעו אותם לבנות כזה דבר? איך הצליחו לשכנע אותם לעבור לעבוד בשדה, לעבוד בפרך? אנחנו חושבים שהיו פרטים בתוך הקבוצה, תקראי להם כוהנים, שזיהו את ההזדמנות להשתלט על העסק. וההזדמנות הייתה קשורה שוב, למצוקה מאד גדולה לתפיסתנו, לכך שבע”ח נעלמו כמעט כולם ולא נשאר יותר מה לאכול. ואז היו פרטים בקבוצה, אלה שאולי קודם היו שמאנים ודאגו לרווחת הקבוצה, היו כאלה ביניהם שזיהו הזדמנות להשתלט על העסק ואז היה הבקע הגדול. אז התחילה היררכיה, התחילה שליטה, התחילו כוהנים, התחיל תיווך, לתפיסתנו. ושוב, הכל קרה כאן בעמק הירדן, ביריחו

אנחנו מציעים חיבור בין המגדל ביריחו לפסגת הר הקרנטל שמשקיף על יריחו ולשקיעת השמש, והראינו שהמגדל בנוי בזווית ברורה שקשורה לקרנטל ולשקיעת השמש ביום הכי ארוך בשנה. מי שעמד על המגדל, כמו החזיק את השמש בכף ידו כשהיא שקעה וזה אלמנט של כח מדהים, מניפולציה אדירה. ולא רק זה, הראנו בסימולציית מחשב מאד יפה, שכשהשמש שוקעת, הצל של הקרנטל חודר אל הכפר דרך המגדל, זה סופר אפקטיבי. יש פה חיבור קוסמי בין השקיעה של השמש לפסגה של ההר הכי גבוה, שהוא המקור של המים, המקור של השפע והכל. אנחנו מציעים שהמגדל הוא דגם של ההר שהם בנו בתוך הכפר, פתאום זה בינגו וזה מחבר הכל. ועד אז אמרו שהמגדל נועד להגנה מפני אויבים, להגנה מפני שיטפונות, זה קשקוש בלבוש, זה לא עובד. שוב, אני חושב שההסבר שלנו נכון. אולי יתגלה משהו אחר אבל הוא בינתיים יותר טוב מהסברים אחרים לדעתי. ושוב, זה קורה ברגע מאד מכריע בהיסטוריה של המין האנושי שברור שהחברה עוברת מניפולציה, ברור שמתחילה שליטה בבני אדם. וזה אמצעי פנומנלי להשיג שליטה

המדע המודרני נוטה להתבונן על הפרהיסטוריה מתוך מיינדסט עכשווי. כאילו שאנשי העבר הכל כך רחוק היו רציונליסטים ומטריאליסטיים. מה שמעניין בעיני אצל רן זו החלפת המשקפיים לעולם שנראה כי היה הרבה יותר רוחני וסבב הרבה יותר סביב “הנדסת תודעה”, מה שנקרא. התיאוריות שלו ממש עושות לי שכל

אם נשפוט את מה שהם השאירו לפי הקריטריונים שלנו, נמשיך לא להבין כלום, ואנחנו מבינים מעט מאד. תראי, ארכאולוגיה עונה לרוב על השאלות מה – מה יש שם, איך – איך זה נעשה, איך זה יוצר, איך השתמשו בזה. על השאלה “למה?” בדרך כלל לא מוצאים תשובות והיא השאלה הכי מסקרנת

 מהמקום הזה הוא מתבונן גם על רוג’ום אל הירי, ה”סטונהנג'” המקומי שלנו, שאין לאף אחד מושג מה משמעותו

מעגלי אבן בדרום רמת הגולן, אתר מדהים, גם מהתקופה הכלקוליתית. אתר מגאליטי, אתר שבנוי מעשרות אלפי גושי בזלת ענקיים מסודרים בצורת מעגלים קונצנטריים, שכמעט אי אפשר לראות מהקרקע. אנחנו מתחברים בפרק הזה לתפיסה של קרל גוסטב יונג, בעקבות עבודה של פסיכואנליטיקאי ישראלי, שמו מיכה אנקורי. מיכה אנקורי בא עם הבת שלו לרוג’ום אל הירי לפני הרבה מאד שנים, עמד על רוג’ום אל הירי ואמר “מנדלה”. הוא הבין שרוג’ום אל הירי זה מה שנקרא אצל יונג ארכיטיפ, זה מושג טבוע עמוק בתת מודע הקולקטיבי של המין האנושי. אני מכיר פרהיסטוריה כבר 20-30 שנה, אי אפשר להפתיע אותי, אבל הופתעתי שוב ושוב, הופתעתי לגלות את יונג

לפרויד יש את התת מודע האישי שלרוב מונע מדחפים, יצרים, אבא, אמא, מין וכו’. ליונג יש עוד רובד שהוא תת מודע קולקטיבי, כלומר, יונג טען שכולנו נושאים אתנו זיכרונות, ארכיטיפים (הוא קרא להם תבניות) שקשורות לעבר הפרהיסטורי שלנו. ומיכה אנקורי הציע שרוג’ום אל הירי זה מנדלה של יונג. יונג טייל בכל העולם וראה שגם המטופלים שלו בהרבה מהחלומות שלהם מופיעות מנדלות, וגם בהרבה קבוצות ילידיות שהוא ביקר וחקר, יוצרים מנדלה בשעת משבר. מנדלה היא פתרון לבעיה (דיברנו על בעיות) ולכן הוא הציע שגם רוג’ום אל הירי הוא סוג של מנדלה, ואנחנו עפנו על זה. וזה ממש רגע לפני שמופיעות הערים הראשונות ומופיע הכתב. כשמופיע הכתב כבר מפסיק להיות מעניין, כולם עסוקים רק בטקסטים, האדם הפשוט אין לו מקום כי רק השליטים כותבים – שם עצרנו

---

בדומה לרן, גם מרשל מקלוהן לא חיבב את הכתב, והוא עוד היה פרופסור לספרות אנגלית. הוא חשב שמאות שנות כתב, ובייחוד מאז הדפוס, הפכו אותנו למרובעים ואנליטיים מדי והרחיקו אותנו מהטבע, ולכן הוא כל כך חגג את המצאת הטלוויזיה. הוא חשב שהטלוויזיה מדברת אל האדם האוראלי והשבטי שאנחנו, ובשנות השישים כשלא היה פוליטיקלי קורקט עדיין, הוא ממש כינה את זה “האפריקאי הפנימי” שבכל אחד מאתנו. גם רן חושב שיש “ניאנדרטל פנימי” בכל אחד מאיתנו, ליטרלי באחוז קטן של הגנים שלנו, מסתבר. ושלאור המצב, אולי חשוב להעיר בנו את האיכויות שלו. אבל אולי זה גם מעט מדי, מאוחר מדי. העולם הרי השתנה ללא הכר, הטבע כבר כל כך רחוק, ואנחנו כבר כל כך עמוק במאבקי שליטה איתו. היום רובנו כבר לא עולים לפסגות הרים ונכנסים למערות, ולא מחפשים את אלוהי בעלי החיים. הטכנולוגיה היא שהפכה לבת הברית ה(לא)טבעית שאנחנו תולים בה את תקוותנו לגאולת “דאוס אקס מאכינה” מהמשבר שנקלענו אליו

הנתיב הטבעי-חייתי והנתיב המשודרג-טכנולוגי, הם שני נתיבים שונים ואפילו הפוכים של הפוסט אנושי, וכל אחד מהם עשוי להוביל לעתיד שונה. אז התפיסה האנימיסטית העתיקה אכן מתעוררת בנו היום, אבל באופן אירוני היא מופנית כלפי הטכנולוגיה במקום אל הטבע, כשאנחנו רוקמים יחסים עם מחשבים ומכונות. בעיני האסתטיקה הכמו-אנושית, והסימולציה הכמו-טבעית הם רק כיסוי מרשים יותר ליחסים שאבותינו ניהלו עם אבני צור. בפרק שש בשנה שעברה, קרן הציעה שאבן הצור שהאדם הקדמון הלך איתה ביד הייתה קצת כמו האייפון שלו, ורן הוסיף לנו היום עומק לאנלוגיה הזו. אבל אולי במקום לקחת את זה ל”פטיש” של יחסים עם רובוט או עם אבן, אנחנו צריכים להפנות את איכויות הניאנדרטל הללו דווקא פנימה, אל הטבע האנושי שלנו, אל יצירת מנגנוני האיזון הפנימי בין הדחף להישגיות וצמיחה לבין ענווה וקיימות. אולי רק הטבע הפנימי זה הטבע שעדיין נגיש וגמיש לנו, ואולי משינוי הגישה והתודעה עוד יהיה אפשר לשנות משהו. עד כאן להפעם, חג שמח ושנה טובה, אנחנו נשתמע בעוד שבועיים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים של פרופ’ ברקאי באנגלית

שלום, נ. וברקאי, ר. (יוני 2012).  האדם הנאנדרתלי – אז והיום. גלילאו, עמ’ 26-35

ברקאי, רן. (נובמבר 2016). יחסי אדם-פיל. שני מיליון השנים הראשונות. חיות וחברה: בעלי חיים בהיסטוריה, גיליון 56, עמ’ 38-50

חלפון, אייל וברקאי, רן. (2021). היו פה לפנינו: ארץ ישראל, מיליון השנים הראשונות. הוצאת כנרת זמורה דביר

יונג, קרל גוסטב. (1975). הפסיכולוגיה של הלא מודע (תרגום: חיים איזק), תל אביב: הוצאת דביר, תשל”ד

Arthur Weedman, Kathryn. (2018). The Lives of Stone Tools: Crafting the Status, Skill, and Identity of Flintknappers. University of Arizona Press.

Hodder, Ian. (1990). The domestication of Europe. Oxford & Cambridge.

Kedar, Yafit, Gil Kedar & Ran Barkai (2021): Hypoxia in Paleolithic decorated
caves: the use of artificial light in deep caves reduces oxygen concentration and induces altered
states of consciousness, Time and Mind, DOI: 10.1080/1751696X.2021.1903177

Kühl, H., Kalan, A., Arandjelovic, M. et al. Chimpanzee accumulative stone throwing. Sci Rep 6, 22219 (2016). https://doi.org/10.1038/srep22219

Lewis, J. D. (2015). Where goods are free but knowledge costs: Hunter-gatherer ritual economics in Western Central Africa. Hunter Gatherer Research, 1(1), 1-27.‏

Nadasdy, Paul. (2007). The Gift in the Animal: The Ontology of Hunting and Human-Animal Sociality. American Ethnologist, 34(1), 25-43.