להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
האם לא הגיע הזמן להכניס גם ישויות חיות שהן מעבר לאדם, במחקר על האדם? להמשיג מחדש את האנתרופולוגיה כ”האנתרופולוגיה של החיים”. “העיר המעורבת”, לא רק עירוב בין אתניות ודתיות, אלא גם בהקשר המיני-ביולוגי
ד”ר אורית הירש- מציאולס
אנחנו היום עם פרק שחוזר לתמה אהובה וחשובה בפודקאסט הזה, בעלי חיים, שזה אחד התחומים המדעיים הבולטים ביותר של המפנה הפוסטהומניסטי, ובו עסקנו בעיקר בפרקים 18 ו34 בעבר. בפרק הזה נדבר על אנתרופולוגיה רב מינית, ונתמקד במקרה של חיות לוויה. נכיר, בין השאר, כלבה שתפקדה כעוזרת מחקר. האורחת שלי היום היא
ד”ר אורית הירש-מציאולס, אני אנתרופולוגית שמתמחה בחקר יחסי אדם-חיה, אני בצוות ההיגוי של הקהילה האקדמית לחקר יחסי אדם-חיה בישראל, מהמקימות שלה
אורית היא פוסט-דוקטורנטית בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה, ועמיתת מחקר במעבדת טק4אנימלז בחוג למערכות מידע באוניברסיטת חיפה. הפרק הזה מוקדש לזכרו של דיידה ווייסמן, שהלך לעולמו לפני שנתיים בדיוק. אז תביאו את הכלב או החתול שאתכםן, ובואו נתחיל
התחלתי תואר ראשון ותואר שני באנתרופולוגיה, ובאיזשהו שלב בתואר השני, החלטתי שאני מוכנה להכניס חיה לחיי. ובמסגרת מלחמת לבנון השנייה, פינו כלבים מכלביה בצפון הארץ, ואיכשהו הגיע אלי מייל מעמותת אס.או.אס שחיפשה בית לאותם כלבים. החלטתי שאני מגיעה ליום אימוץ, וראיתי אותה. והיא הייתה אחרי המלטה, אותה כלבה לבנה וחבוטה, והיה לנו איזשהו קשר עין ראשוני. היא הייתה מאד חלשה, חולה. ניגשתי אליה, היא התבוננה בי, היא בקושי תיקשרה מעבר לעיניים. ואמרתי לה “טוב, בואי, הולכים הביתה”. איך שהיא הגיעה הביתה, היא התיישבה מתחת לשולחן ולא יצאה משם, ואני הרגשתי שהולך להתרחש פה באמת אירוע משמעותי בחיים שלי, או איזשהו שינוי
בבוקר היא קמה לעולם חדש. הענקתי לה שם, קראתי לה שנף, היה לה פס וניל מהראש ועד לזנב. ובזכות היחסים האלה, שהתחילו לאט לאט להירקם איתה, שמתי לב שפשוט שיניתי את אורחות חיי. באותו זמן הייתי מסטראנטית, אז השתדלתי מאד להגיע הביתה בתדירות גבוהה יותר כדי לטפל בה. ניסיתי לחנך אותה לאיזשהם חוקים בבית, והיא חינכה אותי בחזרה, שהיא לא מוכנה לקבל כל דבר. הטיולים שלנו ברחוב גרמו לי להתחיל להסתכל על הסביבה בצורה שונה לחלוטין. היינו הולכות לגינת כלבים, ושם פתאום נהייתה לי קהילת חברים חדשה בעיר המנוכרת, והכרתי אנשים והכלבים שלהם ממש ברמה של סיפורי חיים. הטיפול בה והדאגה לה גרמה לי להיות מעורבת פוליטית בעיר שבה גרתי שנים, בתל אביב, ולתמוך באותה מפלגה שרצתה לקדם זכויות של בע”ח
אז מה שאני מנסה להגיד דרך הסיפור הזה, זה שבעצם אני פתחתי מטריאלית ופיזית את הדלת, כדי שהיא תכנס לחיים שלי, והיא פתחה לי דלת סמלית לעולם משמעות וחשיבה חדש לחלוטין, של מה מתרחש שם בעצם בין בני אדם ומינים ביולוגיים אחרים, ואיך אנחנו יוצרים עולם משותף. וזה פשוט פתח לי גם איזשהו פתח בתודעה, להעז ולהציע שהנושא הזה של יחסי אדם וכלב יהיה נושא הדוקטורט שלי באונ’ בן גוריון. אבל באותה תקופה לא היה מישהו שיכל ממש להנחות אותי בנושא הזה, מה גם שבקושי נלמדו אפילו קורסים על יחסי אדם-חיה בישראל, ופשוט הבנתי שאני אמורה לצאת למסע הזה בעצמי
אנתרופולוגיה היא בהגדרה “מדעי האדם”, וחלק מלהיות אדם ובן תרבות, זה דווקא להתרחק מהזיהוי עם החיה. אז מה המנדט של האנתרופולוגיה בעצם לעסוק בחיות?י
אז יש לנו את האנתרופוס, ואפילו המשמעות בשפה היוונית, שאני שולטת בה, מאד מעניינת בהקשר של המילה הזאת. יש האומרים שזה “הוא שמביט למעלה”, ענייני המטריאליות הפשוטה וההישרדותית של החיים כבר לא רלוונטיות עבורו כי הוא מסודר, אז הוא יכול להסתכל למעלה ולחשוב על החיים, ולחשוב על הקשר שלו עם העולם, ועם האל. ויש גם קריאה קצת יותר ביקורתית של האנתרופוס (מאטימולוגיה אחרת), הגבר, הדומיננטי, החזק, והוא זה ששולט בסביבתו. והחיה באנתרופולוגיה, בדרך כלל הייתה מעין רקע, כדי להבין הרבה יותר לגבי האדם, היא נתפסה כתפאורה, כאובייקט. ויותר מזה, החיה תמיד הייתה נקודת ההשוואה לאדם, זאת אומרת, האנטיתזה, האנושי מול החייתי, הטבע מול התרבות. אנתרופולוגים שהגיעו למחוזות רחוקים יותר ופגשו בעמים ילידיים לא מערביים, נטו לשייך את העמים האלה כיצורים סמי-חייתיים. האדם האירופאי הוא התרבות, הוא ייצוג התרבות, ואותם עמים הם יותר קרובים לטבע
ואם אנחנו ממש מסתכלות על הכתיבה האנתרופולוגית על בעלי חיים, אז אנחנו יכולות לזהות כמה קטגוריות של חיפצון של החיה. או שהיא הייתה טובה למאכל, יש לנו את מרווין האריס, שכתב על למה בהודו לא אוכלים פרות, לדוגמא, או למה יהודים לא אוכלים את החזיר. היה את הקונספט של חיה טובה למחשבה, זאת אומרת, איך בני אדם משתמשים בחיה כמעין קונספט, כדי לחשוב על הסביבה והמיקום שלהם בסביבה. ומאוחר יותר כתבו על חיה כסמל, איזושהי מראה שדרכה האדם מתבונן בעצמו, ומספר לעצמו סיפור על עצמו. כמו גירץ, שכתב על קרב התרנגולים, ואיך הם מסמלים את הגבריות הבאלינזית. אבל אם אנחנו באמת מסתכלות בהכללה על כל הכתיבה הזאת, אנחנו רואות שהחיה עוברת איזשהו חיפצון. אין שם את החיה עצמה, אין שם ממש התייחסות למה שהיא עושה, לבחירות שלה, לתנועה שלה במרחב. החשיבה האנתרופולוגית היא חשיבה אנתרופוצנטרית, זאת אומרת, האדם במרכז, החיה שם נמצאת לשרת אותו
ובכל זאת, אנחנו מתחילות לזהות איזשהו שינוי מרענן בתחילת שנות ה90. האנתרופולוגיה חווה משבר. מתחילה חשיבה ביקורתית לגבי איך האנתרופולוגים התייחסו למושאי המחקר שלהם, איך האנתרופולוגיה לקחה חלק בפרויקט הקולוניאלי. אנחנו לא “זבוב על הקיר”, אנחנו לא מתארות את המציאות באופן אובייקטיבי, ואנחנו בעצם מעניקות פרשנות מתוך העולם התרבותי שלנו, והקונספטים התרבותיים שמהם אנחנו מגיעות. איך זה קשור? זה יוצר את מה שנקרא “המפנה האונטולוגי” המפנה האונטולוגי מלמדנו שיש תרבויות שונות בעולם, שיש להן יחסים אחרים עם בע”ח. אם זה החברה האנימיסטית, או חברות של ציידים-לקטים, והחשיבה הדיכוטומית הזאת בין האדם והחיה, בין הטבע והתרבות, זה משהו מערבי
פרופ’ נורית ביר-דוד ישבה בדרום הודו וחקרה את הניאקה, חברה של ציידים-לקטים, ומה שהיא מראה שם, בצורה כל כך עשירה ומעניינת, זה שבעצם כל חיות היער, והיער עצמו, נתפסים כבעלי עצמיות, כמי שיש להם רגשות, ובחירות, ודרכי חשיבה שונות, ותפיסות. ובני הניאקה מנהלים עם חיות היער יחסים, שאפשר להבין אותם כיחסים משפחתיים. אפשר גם לחזור ולהסתכל על החברה המערבית עצמה, ולהבין שאותה חשיבה דיכוטומית כבר הולכת ומתפרקת. והאם אפשר עדיין לדבר על היחסים שלנו עם כלבים וחתולים כטבע מול תרבות, או שאנחנו רואים פה איזשהו אזור מפולש בבית, שמתחיל לייצר איזושהי נזילות בין הקטגוריות? אני רוצה לתת דוגמא מהמחקר שלי
מחקר הדוקטורט התבצע באי יווני שנקרא פארוס. חייתי שם שנה וחצי, ועשיתי עבודת שדה על יחסים בין בני אדם וכלבים, וקטגוריות של שייכות, זרות, ואחרות. ומה שבלט מאד בשדה הזה, זה התנגשות הציוויליזציות, מבחינת התפיסות לגבי כלבים. בעוד שהפאריאנים המקומיים התעקשו והבליטו את תהליך המודרניזציה שבמקום, ועצם היותם מודרניים, הנשים האירופאיות שחיו באי, כבר אפשר לשים לב לשיח הפוסט מודרני בתפיסה שלהן. ואיך זה מתגלם ביחסים עם הכלבים: הייתי באינסוף ויכוחים, שכל צד מאשים את השני בחוסר שפיות. עבור אותם גברים פאריאנים הכלב הוא כלי עבודה, הוא לא חיית מחמד. הוא אמור לעשות את מה שהוא נדרש לעשות, אם זה לצוד, אם זה לשמור על הבית. ועבור אותן נשים כלב הוא בן משפחה. אז עבור אותם גברים מודרניים, אותן נשים נתפסות כלא שפויות, כמי שישנות עם כלבים. עבור אותן נשים, הגברים האלה הם לא מוסריים, בזה שהם מתייחסים רק ליכולות של הכלב, ולא לזכויות שלו, לרווחה שלו, או ליכולת שלו להרגיש ולחשוב. אז אנחנו רואים פה את ההתנגשויות בין תפיסה דיכוטומית, בין טבע ותרבות, לבין כבר תפיסה הרבה יותר היברידית
המפנה החייתי הוא בעצם איזושהי נגזרת מהמפנה הפוסט הומאני. אני מאד אוהבת ציטוט של ברונו לאטור בהקשר הזה, שהוא אומר שיש ישויות שהן לא אנושיות, אבל הן עושות את רוב העבודה, ולא זוכות להערכה או לתשומת לב מחקרית. הן נמצאות בשולי החברה ולא נתפסות כחלק ממנה. האם לא הגיע הזמן להכניס גם ישויות חיות שהן מעבר לאדם, במחקר על האדם? ובהקשר הזה, האנתרופולוג אדוארדו קון, מבקש להמשיג מחדש את האנתרופולוגיה כ”האנתרופולוגיה של החיים”. זאת אנתרופולוגיה שלא מוגבלת רק לחקר האדם, אלא שהיא עוסקת בהשתרגויות שיש לבני אדם עם מינים חיים אחרים. השפעה הדדית של האדם על ישויות ביולוגיות חיות אחרות, וההשפעה של בע”ח על החיים שלנו. וכאן אנחנו עוד לא עוצרות. אנחנו צריכים לבחון שאנחנו לא עושים את אותו הדבר כמו תמיד, להתבונן בחיה כסמל. וכאן בעצם נכנס המפנה הפוסט-סמלי. אני רוצה דווקא להביא דוגמא קודם כל מהמחקר שלי
נתקלתי במקרה מרתק של כלב אחד ספציפי ברחובות אתונה, שנקרא קאנלוס (קינמון). קאנלוס היה צועד בראש הקבוצה שמפגינה ברחובות המרכזיים של אתונה, קבוצת האנרכיסטים. הוא היה צועד בסך, מאחוריו היה ים של אנשים שלבושים בשחור, ממול יש את כל המשטרה, שגם לבושה בשחור, והוא היה פשוט צועד לפניהם, והיה חושף את שיניו, ונובח על השוטרים, והוא היה מאד דומיננטי במאבק הזה. אני אומרת היה כי הוא כבר נפטר, ויש לו כבר דור המשך שעושה בדיוק את אותו הדבר כמו שהוא עשה, שזה לוקאניקוס (נקניקיה). ומאד התלהבתי לספר את הסיפור הזה לאחד המנחים שלי, פרופ’ חיים חזן מאונ’ ת”א, ואז הוא אומר לי, “ומה את למדה מזה?”. ואני אומרת לו “חיים, הכלב הוא סמל, סמל למאבק, הוא מייצג עבור אותם אנשים את כל מה שהם עושים בעצמם, ומה שהם רוצים לעשות”.. ואז חיים עוצר אותי ואומר לי, רגע. בואי תנסי שנייה להסתכל על זה אחרת. אל תקפצי למטאפורה שמחוץ למציאות חברתית. תתבונני בפעילות עצמה של הכלב. תתבונני ביחסים שנרקמים אתו שם בשטח
לא הצלחתי להבין מה הוא אומר. “לכי תקראי את לאטור ותחזרי אלי”. והגעתי הביתה, והנה שנף שוכבת לה על הספה שלי, למרות שאסור לה, אז אני באה אליה ואמרת “שנף, רדי מהספה”, ואז היא בקושי עושה טובה ויורדת מהספה. ואחרי כמה דקות, שאני רוצה כבר לאכול ארוחת ערב, זו שעת הטיול שלה, אז היא עומדת ליד הדלת ונובחת, ומכשכשת בזנב. אז אני מטיילת אתה, וכשאני עולה חזרה במדרגות, זה הכה בי: הכלבה הזו, היא לא רק הסמל עבורי של מה זה בית ומה זה אהבה. הכלבה הזאת, יש לה את דרכי ההסתכלות שלה על העולם, יש לה את הדרכים שלה להעביר אלי מסרים. יש לנו אינטראקציות שלמות, יחסי גומלין של לא תמיד הרמוניה, יש גם הרבה חוסר הסכמה. ויש פה ישות קיימת, יש לנו עולם קיים. ולהתחיל להסביר אותו דרך סמלים, זה פשוט לפספס את כל העושר של מה שמתרחש שם בפועל
זה מאד מתחבר יפה בכתיבה של האנתרופולוגיות היחסית ראשונות, שכתבו על יחסי אדם-חיה, כמו נוסקה, שב97 היא אמרה לנו להימנע מלחפצן את החיה כשאנחנו אומרות שהיא סמל. לחקור את היחסים של בני אדם עם בע”ח בדיוק כמו שנחקור קשרים של בני אדם עם בני אדם אחרים. ולכתיבה הזאת אחר כך הצטרפה דונה הרוואי, והיא באמת הבליטה את הנדבך הזה של היחסים המטריאליים והסמיוטיים, זאת אומרת, מה נעשה בין ישויות, ואיזה משמעויות מעניקים ליחסים האלה, ולאותן ישויות שמנהלות את היחסים. יש לה ספר נפלא על כלבים. היא מתארת שם יחסים בין אישה והכלב או הכלבה שלה, על איזו אבולוציה ממש משותפת, אבולוציה של עד כדי כך, שיש כבר מבעים פיזיים של היחסים האלה. לדוגמא, הכלב שבחיי הוא כלב מאד משיר, ותמיד כשאני לובשת שחור, אין מה לעשות, תמיד תהיה לי פרווה שלו על החולצה שלי. זאת אומרת, הזהות שלי, או אפילו האמירה האפנתית שלי, כבר כוללת פרווה
אז דונה הרוואי אומרת לנו: כלבים הם לא פה רק כדי שנחשוב דרכם. כלבים פה כדי לחיות איתם. ואנחנו, החוקרות, צריכות לפתח מסגרת תיאורטית, ומסגרת חשיבה אנליטית חדשה, כדי להבין את אותה התהוות משותפת. זאת אומרת, איך נוצר עולם משותף בין מינים ביולוגיים, שלא חולקים אותה שפת אם, אבל בהחלט משפיעים ומושפעים זה מזה. וזה, באופן טבעי, מוביל אותנו לכתיבה היותר מעודכנת, שנקראת אתנוגרפיה רב מינית. זאת אתנוגרפיה שמבקשת לכלול בעדשת המחקר ישויות הטרוגניות, ולא רק ישויות אנושיות. ניתן לחקור איך אורגניזמים שונים מעצבים ומעוצבים, לא רק מהיחסים אחד עם השני, אלא גם איך הם מושפעים מכוחות פוליטיים, מכוחות כלכליים, מכוחות תרבותיים. זאת אומרת שעכשיו אנחנו לא בוחנים אחד מול השני, אלא איך המעטפת, איך ההקשרים השונים, מעצבים גם את האדם, וגם את החיה שעמה הוא נמצא במגע
אנחנו לא חוקרות בע”ח באנתרופולוגיה רק כדי ללמוד משהו על בני אדם. דרך החיה לומדים על האדם, דרך האדם לומדים על החיה, אבל בעצם אנחנו גם נמצאות באמצע, ביחסים עצמם, ואיך היחסים, בסופו של דבר, מייצרים את הזהויות שבאות באינטראקציה. האדם, הוא בין היתר, תוצר של היחסים שלו עם הסביבה שלו, והסביבה שלו היא לא רק אנושית. יש שם גם אובייקטים, יש שם בעלי חיים, ויש שם גם את הסביבה האקולוגית. אבל לחקור את זה? זה עדיין לא אנתרופולוגי. בייחוד בישראל, אנחנו עדיין חוות קשיים להצדיק למה צריך להכליל בע”ח במחקר על האדם. ביקורת כלפינו שאנחנו עוסקות בזוטות, במקום לעסוק בקבוצות אנושיות שעדיין חיות תחת דיכוי ועדיין מנוצלות. אני חייבת להגיד שזה לא “או זה או זה”. במחקרים האנתרופולוגיים שלי, שעוסקים בקבוצות מוחלשות, בין היתר, אני מראה את מצבן, ולומדת עליהן דרך היחסים שלהן עם בע”ח, אבל בה בעת אני לומדת על אותם בע”ח דרך היחסים שלהם עם קבוצות אנושיות שונות
המסגרת התיאורטית לחקר יחסי אדם-חיה, מעוגנת בהגות של ברונו לאטור, ובתיאוריית שחקן-רשת שלו, שמאפשרת חקירה של רשת קשרים, שבה ניתן מעמד שווה ערך לבני אנוש, חיות, ואובייקטים, על פי המיקום שלהם ברשת הספציפית. במחקר הראשון שבו לאטור השתמש בשיטה הזו, “חיי מעבדה” בשנות השבעים, למבחנות ולעכברי מעבדה, היה תפקיד מרכזי לא פחות מלמדענים במחקר. החידוש שלו היה ייחוס של סוכנות חברתית, גם לחיות וגם לאובייקטים. וסוכנות חברתית זה דבר שונה מתודעה, מודעות, או אפילו חיות. למשל, צ’אט ג’יפיטי אולי לא חי או לא מודע, אבל יש לו בהחלט אייג’נסי, סוכנות חברתית
סוכנות חברתית היא בכלל היכולת להשפיע על המציאות. האם זה במודע או לא במודע? זה לא רלוונטי. יש פה גירוי ותגובה. מישהו עשה משהו, וזה השפיע על אחרים. והשאלה אם יש לחיות סוכנות חברתית, לא קופצים למסקנות מהירות. מציעים לנו להסתכל על חיות מסוימות, ולראות איך הן משפיעות על הפעולות של בני אדם אחרים, ושל חיות אחרות גם. במחקר שלי באי פארוס היו שפע של דוגמאות לסוכנות החברתית של הכלבים במקום. את שנף החלטתי שאני מביאה אתי לפארוס, בדיוק כמו שעוברים עם ילדים (ושיזדעזעו מההקבלה הזאת), והיא נראתה שונה לחלוטין מהכלבים האחרים באי. היא בעצם נראתה כמו כבשה, עם תלתלים קטנטנים ולבנים, ואותו פס שנף שעובר מהראש ועד הזנב. הכלבים האחרים באי נראו או כמו כלבי ציד, או כלבים מעורבים, וגם היו את הכלבים הגזעיים של האירופאים, אבל אף אחד לא נראה כמו שנף
כאנתרופולוגית שרוצה לחוות את סביבתה כמו כולם, החלטתי שאני משחררת אותה. חייתי בחווה, בשולי הכפר המרכזי שנקרא פריקיה. כמו כולם, הדלת של הבית שלי הייתה פתוחה, ושנף יכלה לעשות מה שעולה לה בראש. היא הייתה לפעמים משוטטת בחווה, מציקה לתרנגולות, ותמיד חוזרת ומתיישבת מול הדלת של הבית לשמור. שמתי לב שאנשים התחילו להתייחס אלי מעט אחרת מהרגע שהיא הגיעה. אנשים התחילו לגשת אלי, ולדבר אתי, ולשאול אותי על הכלבה הכבשה המוזרה שלי. והיא הייתה כל הזמן צועדת לפני, בתחושת בטחון שכזאת, ואנשים פשוט היו תוהים איך זה שכבשה הולכת לפני אדם. הרבה פעמים כשהיא הייתה יוצאת לטיולים הסודיים שלה, היא הייתה חוזרת עם עוד מישהו, אם זה היה כלב או אדם. ובזכות שנף נוצרו לי כל כך הרבה קשרים חברתיים חדשים באי. הייתי זרה, ובתרבות היוונית הזר הוא חשוד, ושנף פשוט איפשרה לי תקשורת הרבה יותר ישירה ונעימה עם אנשים מתעניינים; והתחלתי לצחוק על זה וקראתי לה עוזרת המחקר שלי. היא עשתה לי לידים חדשים לאנשים וכלבים אחרים
אז אם אנחנו מנסות להבין את הסיטואציה הזאת דרך גישת שחקן-רשת, שנף, במתכוון או לא במתכוון, במודע או לא במודע, הפעילות שלה הביאה אלי בסופו של דבר עוד אינפורמנטים. אז כאן אני לחלוטין יכולה לקרוא לה עוזרת מחקר, כי זה לא משנה מה התרחש בקופסה השחורה, אלא מה התוצאה של הדברים. וזו הייתה הפרשנות שלי עד שהכרתי את ד”ר אלן בק, אקולוג שמתמחה בהתנהגות כלבים, והוא לא הסכים עם הפרשנות שלי. ודרך מה שהוא הסביר לי, זה חידד את ההבדל הבסיסי בין גישת שחקן-רשת ביחס שלה לבע”ח, לבין אינטראקציה סימבולית שרואה בחיות סובייקט. הוא אמר לי ששנף קלטה די מהר שאני מרוצה ממה שהיא עושה, וכמי שרוצה עוד חיזוק חיובי, היא הלכה והביאה לי עוד אנשים. היא רצתה לראות אותי בשמחתי, והיא עשתה את זה. האופי שלה, והיחסים שלה אתי, מאד מונכחים בפרשנות הזאת
שנף, זיכרונה לברכה, הייתה עוזרת מחקר של ממש, כי בזכותה התגלה לאורית אחד הממצאים העיקרים בדוקטורט שלה
באחד הימים היא יצאה למסעות הסודיים, ולא חזרה, ואני התחלתי להילחץ. הסתובבתי בשכונה, תדמיינו באמת בתי קרקע, חלקם חוות, חלקם לא. אני קוראת לה ושורקת, ואין קול ואין עונה. ואז אני עוברת ליד בית קטנטן עם מרפסת חיצונית, שתי מדרגות, ואנשים שיושבים על הרצפה במעגל, ושנף יושבת במרכז המעגל, ובמרכז המעגל יש פיתה ענקית שטוחה, וכל הגברים מתכוננים לאכילה, ושנף מריירת להם על הפיתה. ואז אני כל כך הובכתי, ואני באה ואני מתנצלת, סליחה, ואני רואה שאף אחד לא מבין שם אנגלית, הם מדברים פקיסטנית, אני לא מצליחה להבין אותם. ואחד הגברים, שהייתה תחושה שהוא יותר דומיננטי שם, ניגש אלי באנגלית שבורה, ואמר לי “הכל בסדר, בואי שבי אתנו”. ואז אני אומרת לשנף “צאי מהמעגל! בואי הנה, בואי אלי”, אבל היא לא מתייחסת אלי, היא כל כולה ממוקדת פיתה. ואז הוא הולך לפיתה, הוא בוצע אותה, ונותן קודם כל לשנף חתיכה, ואז לי חתיכה, ואז מחלק לייתר הגברים שם
ואז עברו שני פאריאנים ברחוב, ואני רואה שהם מסתודדים ככה עם פנים חמורות סבר. ואז אותו הבחור שואל אותי, “את לא מפחדת לדבר אתנו?” ואז הוא מסתכל על שנף ואומר לי, “את יודעת שבפארוס מספרים עלינו שאנחנו אוכלים כלבים. אני מעדיף לאכול עם כלבים, ולא לאכול כלבים”. זאת הייתה אמירה שהשאירה אותי עם פה פעור, ובעקבותיה התוודעתי לראשונה לסיפורי אכילת כלבים בפארוס. זה הפך להיות אחד מהנושאים שעסקתי בהם בדוקטורט. כמובן שבעזרת הקשרים שלי וידאתי שכל הסיפורים האלה מנותקים לחלוטין מהמציאות. אבל מה שעניין אותי, בזמן המשבר הכלכלי ביוון, איזו פאניקה חברתית ומוסרית מתגלמת דרך סיפורי אכילת הכלבים. אבל לא עצרתי שם, לא עצרתי בסמל, ובחנתי איך הסיפורים האלה תורמים לאיזושהי התפתחות פוליטית רדיקלית ואיסלמופובית באי, ולעליה של “השחר המוזהב”, המפלגה הימנית הממש ניאו-נאצית, ופתיחת סניף באי. וההתעצמות הפוליטית הזו נשענה על שלוש רגליים: הם גונבים מאתנו, הם אונסים את הנשים שלנו, והם אוכלים את הכלבים שלנו. שלושה גבולות, גם פיזיים מטריאליים אבל גם סמליים, בדרך אל לב הקהילה, שזה הגבר היווני המקומי. הדרך שבה הגעתי לזה, תוך כדי לראות את האינטראקציה בין אותו פליט לבין שנף, נתנה לי כניסה אחרת לחלוטין לשדה
מה שאני בחנתי זה את הסוכנות החברתית של כלבים, בתקופה של מתחים פוליטיים באי, בשיא המשבר הכלכלי. ומה שעלה מהממצאים זה הפיתוח שלי של מושג ה”אנימלסקייפ”, איך בעלי החיים הופכים להיות גם יריבים, וגם בני ברית, של קבוצות אנושיות מסוימות, ותורמים להם לקדם איזושהי מציאות פוליטית שהם רוצים להשיג אותה. אם משתמשים ביחסים עם הכלבים נגד קבוצות מסוימות, הכלבים עצמם גם להם יש בחירות. הם מגינים בדרך כלל על הסביבה מאנשים שהם “זרים”, אז תחשבו איך מושג הזרות בהקשר הזה משחק תפקיד מאד מעניין. מה שעשיתי זה לעקוב אחרי כלבים באי, לראות יחסים איתם, וללמוד דרך היחסים האלה, על יחסים בין בני אדם ספציפיים וקבוצות אנושיות באי. המבט על המרחב ועל היחסים החברתיים כ”אנימלסקייפ”, איפשר לי אחר כך גם להתבונן על דברים שלדוגמא, מתרחשים בישראל
בחנתי את האינטראקציות עם חתולים בעכו העתיקה. מצד אחד, תושבי המקום, הערבים שמטפלים בחתולי הרחוב, שמאכילים אותם, למול התפיסה של העירייה לגבי זוהמה ולכלוך, והצורך איכשהו לנקות את רחובות עכו העתיקה. היה איזשהו חשש שהעירייה תנקה את הרחובות בזה שהיא תרחיק משם את החתולים, או תעשה איזשהו דילול של החתולים. שוחחתי עם תושבי המקום, ושמעתי איך החתולים והיחסים אתם, זה איזושהי שמירה על הטריטוריה של המקום כ”שלנו”. חתולים הם פה מאז ולתמיד, וכל מי שמנסה לשנות את זה, בעצם בא לכבוש. חתולים אמורים להיות חופשיים, כמו שגם אנחנו, בני האדם, אמורים להיות חופשיים, וכולנו ביחסים עם הים. הדייגים דגים, ותמיד נותנים איזה מעשר לחתולים, והחתולים בתמורה שומרים על המקום ומנקים אותו מעכברים, ויש פה איזושהי סביבה של הביטאט, של חיים של מינים ביולוגיים שונים. ויש מעמד די מכובד לחתולים באסלאם. הייתי תמיד מסתובבת עם מצלמה, ומצלמת איך בשטח המסגד יש תמיד איזשהו חתול, שיושב על איזשהו אדן של חלון
מחקר דומה מתבצע ע”י יערה סדצקי ודניאל מונטרסקו ביפו, והויכוח שניטש בין התושבים של יפו לגבי הרעש שעושים התרנגולים, והשיטוט של הכלבים, ומבין השורות, ב”אנימלסקייפ” הזה, את רואה שוב, שיש פה את הוויכוח למי שייך המקום, למי יש זכות לחיות במקום הזה. ואני חושבת שאפשר אפילו להציג קריאה מחודשת של “העיר המעורבת”. העיר המעורבת, לא רק עירוב בין אתניות ודתיות, אלא גם בהקשר המיני-ביולוגי. אז באמת נתתי פה הרבה דוגמאות לסוכנות החברתית, לפחות בהקשר הפוליטי, של החיה
גם בגל הראשון של משבר הקורונה, אורית זיהתה הזדמנות למחקר אנתרופולוגי רב מיני
בתקופות של סגרים היו היתרי שוטטות בתנאים מוגדרים, לדוגמא, אם יש לך כלב ואתה צריך להוציא אותו לטיול. וגם ההסתגרות בתוך הבית הזכירה לחלקנו לפחות, כמה שהבית ריק. אז היו כאלה שהלכו וקנו ריהוט, והמרפסת נהייתה ירוקה, ויש כאלה שרוקנו את הכלביות. די בתחילת הקורונה, ממש לפני הגל הראשון, חזרתי מגרמניה, ועוד בדרך הביתה קיבלתי את הבשורה שאני צריכה להיכנס לבידוד. ובביתי חיכה לי באביס, הכלב שלי. לא יכולתי לצאת אתו החוצה, וזה מאד הטריד אותי. ובעצם מה שאנחנו מגלות כאן, שגם הפך אחר כך להיות למחקר משותף עם יערה סדצקי, זה אותו “מלכוד 22” שנכנסו אליו מבודדי הבית: מצד אחד, אנחנו מחויבים לחלוטין לרווחתו של הכלב, הוא צריך לצאת עכשיו החוצה, זה גורם לנו למפח נפש גדול – תראו איזו הפעלה רגשית זה יוצר באדם, הקשר שלו עם הכלב – ומצד שני, אנחנו מחויבים גם לבני אדם, אמרו לי לא לצאת, אני לא יוצאת. אני סכנה לבני אדם, אבל מה אני אעשה עם הכלב שלי? והמלכוד הזה באמת גרם לאנישם לצאת מכליהם
אנחנו בחנו את השאלות האלה ממש בגל הראשון. החלטנו לראיין מבודדי בית והכלבים שלהם, כדי להבין את החוויה של השהות של 24 שעות ביממה (ואז זה היה עד לשבועיים); מה קורה שם במתחם הבית, המקלט והכלא בו זמנית, וביחסים בין הכלב לאדם. מה שגילינו זה שרבים מהם חטאו, ויצאו עם הכלב. הם כן עשו את כל מה שניתן כדי למנוע פגיעה בבני אדם: לקום בארבע לפנות בוקר, לצאת עם שתי מסכות, עם כפפות, להתרחק מכל ישות אנושית, לעשות הכל מהר ולחזור הביתה. אנשים הצטרפו לקבוצות פייסבוק ייעודיות שקמו, שבאו להציל את הכלבים – לא את בעלי הכלבים, את הכלבים עצמם – ואנשים מתנדבים, זרים, היו מגיעים לצאת עם הכלב. אחת הקבוצות נקראה “בידודוג”. וזה גם מאד מעניין לראות איך הם דיברו עליהם. כי מצד אחד זאת באמת הצלה גדולה, מצד שני, אנשים קצת (חלקם לפחות) הביעו איזשהו חשש, שיש פה עכשיו צלע שלישית ביחסים
דבר נוסף שעלה בראיונות, זה שפתאום נוצרה פה הגדרת מצב חדשה. בחיים הפוסט-מודרניים שלנו אנשים בקושי נמצאים בבית, והיחסים עם הכלב מתוחמים באיזשהו זמן. ואז בא הבידוד, ומכריח אותך להישאר 24 שעות ביממה עם הכלב. בהתחלה זה מאד נחמד, ואז מתחילים לראות כל מני דברים מעניינים. היו כלבים שזה עורר בהם איזשהו סטרס, שיש כל הזמן בני אדם בין הרגליים שלהם, אז הם היו יותר מתבודדים, או בכיוון ההפוך לחלוטין, היפראקטיביים אובססיביים. זאת אומרת, כל הזמן מביאים כדור, כל הזמן רוצים לשחק, כל הזמן רוצים תשומת לב. וככל שהקורונה הלכה קצת והתרחקה מאתנו, הכלביות החלו להתמלא מחדש. ומה שאנחנו רואות כאן, זה את ההפכפכות של הסובייקט הכלבי
דפנה שיר-ורטש, אנתרופולוגית ישראלית, כותבת על זה כל כך יפה, בהקשר של בני משפחה, זוגות צעירים שהחליטו לאמץ כלב, ואז בא הילד הראשון. וחלק מהזוגות, הכלב שהיה כמו ילד, יורד בהיררכיה החברתית. וזה מתגלם ביחס אליו, או יותר נכון, בחוסר היחס אליו, ועד לכדי המצב הכי קיצוני של למסור את הכלב. ומה שהיא אומרת זה, שבעצם הסובייקטיביות של הכלב היא לא משתנה יציב בתפיסה האנושית. היא משתנה למול התקופה, היחסים, התרבות. וכאן, כשאנחנו מחזירים את הכלב אל הכלבייה, אנחנו הופכים אותו שוב מסובייקט לאובייקט
בשנה שעברה, כשפרצה המלחמה באוקראינה, הזדמן לאורית להיחשף לתפיסה תרבותית אחרת לגבי מקומן של חיות הלוויה בעת משבר
כנראה שבתרבות האוקראינית, היחס לחיית הלוויה כבן משפחה היא בולטת באופן משמעותי. ראינו מצבים שונים של אנשים שנעקרים מביתם, מרכושם, ולוקחים כמעט כלום איתם, אבל עם החיה. הייתי בפולין, ופגשתי פליטים עם חיות המחמד שלהם בתחנות המעבר, וזה מדהים לראות אדם עם שקית, וכלב מטופח. כי בשקית יש אוכל לכלב וקצת אוכל לאדם. אבל זה מדהים לראות איך הם לא שחררו אותם, זאת אומרת, זאת הייתה אחיזה כזאת, כמו שילד קטן אוחז בדובי, כשהוא במצב טראומתי. והיה שם אוהל ענק של תחנת מזון, מטבח קהילתי, אז היה להם ברור מאליו שהם נכנסים למקום הזה עם הכלבים שלהם, ושהכלבים שלהם יושבים לידם על הספסלים. וזה ספסלים ארוכים, וכולם יושבים ואוכלים, ואף אחד לא מתלונן על הנוכחות של הכלב, והם אוכלים ביס אחד, ונותנים ביס אחד לכלב. היה איזה כלב עם איזה מוהוק כזה ורוד, אני לא אשכח את הכלב הזה. וזו פשוט תפיסה תרבותית אחרת. כי אני זוכרת, שלפני כמה שנים טובות, כשהייתה את השריפה בכרמל, אני התנדבתי לבוא ולחלץ כלבים מחצרות. כלבים פשוט הושארו לחסדי השריפה! אבל אותם פליטים, היה להם ברור שהם לא מותירים את החיות מאחור
פליטים שהם יהודים הגיעו לישראל, ומי שהצליח להיכנס עם חיות המחמד שלו הועבר למושב גורן, כי שם יש מעין קומפלקס כזה, שהסכים לשהות משותפת עם הכלבים. ואז התחלתי להתנדב שם, ובשיחות איתם, עוד דבר שלמדתי, זה שהשהות המשותפת עם הכלב/החתול/הארנבת היא פשוט איזושהי המשכיות בתחושה של הבית, רחוק מהבית. זאת אומרת, הביתיות שלנו לא נפסקת ברגע שגדעו את השייכות למקום הפיזי. היא ממשיכה להתקיים וממשיכה לחיות, בצורה של יחסים חברתיים ומשפחתיים, גם במקום אחר. וגם היה סיפור של חתול מאד פופולרי, שעקבו אחריו ברשתות החברתיות
מדובר בסטפן, אחד החתולים הפופולריים ביותר באינטרנט כולו. כוכב קמפיינים, שיש עליו ערך בויקיפדיה האנגלית, ואפילו בריטני ספירס כתבה עליו. הוא מצליח בעיקר בזכות ההבעה הנונשלנטית המיוחדת שיש לו בכל מצב. יש לו למעלה ממיליון עוקבים באינסטגרם, ובזכותו, אנשים מרחבי העולם, שלא ממש מעורים בפוליטיקה, החלו להתעניין ברצינות במלחמה באוקראינה, ודאגו מאד לשלומו של החתול, שאולץ לעזוב לפתע את ביתו. אמו, אנה, החלה לשתף את הפגזת העיר שלה, ואת המנוסה שלהם, באינסטגרם הפופולרי של סטפן, הם עברו למונקו בצרפת, ורק לאחרונה הם גם תיעדו את החזרה שלהם הביתה
יש פה איזשהו היפוך, לכאורה. זאת אומרת, שאנחנו מגיעים לאמפתיה לבני אדם דרך אמפתיה לבע”ח. זאת אומרת, שמה שאנחנו רואים פה – ההיפוך – הוא בעצם ההיררכיה. החיות נחשבות קודם, הן אמצעי, איכשהו, לעורר רגש כלפי בני אדם, וזה מרתק
כרמל: החתול הזה הוא סמל בעצם, לפי ההגדרות הקודמות שלך, נכון? זה אפילו לא החתול האמיתי
אורית: אני חושבת שהוא גם וגם. הם עקבו אחרי החתול הזה כי הוא הפך להיות סלב. זאת אומרת, יש לו כבר שם, יש לו כבר זהות מסוימת, הוא סובייקט מסוים. זה לא כל חתול, זה החתול הזה. ואז החתול הזה נעלם. וזה באמת מעורר דאגה, זה מעורר רצון לדעת מה קרה לו. אני חושבת שגם מה שזה עורר באנשים, זה תחושת אחריות על ישות חסרת אונים. החתול הזה לא אשם בשטויות שבני אדם עושים בעולם הזה, הוא משלם את המחיר. מה שהתחלת באמת לגעת בו כאן זה איפה האדם נכנס לתמונה. העוקבים מרגישים יותר רגשות לחיה, ורואים אותה כיותר קרובה אליהם, מאשר בני אדם זרים. אז אותו חתול מציף רגשית, ואנשים עוקבים אחרי הסיפור שלו, ודרך זה כבר עוקבים אחרי הסיפור של המלחמה. ואני שואלת את עצמי אם היו גם עוקבים באותה מידה אחרי סיפורים של חיות אחרות, כמו, נגיד, פרה שמובלת לשחיטה
זו שאלת מחקר מעניינת לזמן אחר, אבל לתחושתי חתולי אינטרנט נצרכים בעיקר כסמל, כחיית ממים, ו”חיית העוצמה” של המדיום. אני נזכרת בגראמפי קאט ז”ל, שהצליחה בזכות הבעת פנים לא מרוצה, שנגרמה בשל נכות, ואני חושבת שזה מעורר שאלות מאד מעניינות על הגבול הזה, שבין החיה עצמה לתפקוד שלה כסמל. הן חיות בבית שלהן, ומצולמות כל הזמן, ולא מודעות לתפקיד שהן ממלאות בסביבה סמלית רחבה יותר, שאין להם שום גישה אליה, אבל יש להם בהחלט סוכנות חברתית משמעותית בתוכה, והיא משנה את החיים של האנשים שחיים איתן, לכל הפחות מבחינה כלכלית
אני מסכימה אתך לגמרי, אני פשוט לא חושבת שזה סמל. זה לא מסמל שבא להעביר איזושהי משמעות שהיא מעבר לזה, זה החיה עצמה
הנושא האחרון שבו ניגע בפרק זה, קשור למה שאורית חוקרת בימים אלו: הקשר בין חיות לוויה לאנשים זקנים. אנחנו חושבים על חיות בתור הילדים במשפחה בעיקר, אבל כשהכלב שלי הזדקן וחלה, למשל, חוויתי אותו הרבה יותר כמו הסבא, הקשיש, שצריך לתמוך בו ולטפל בו
בשיחות מתמידות שלי עם חיים חזן, שהוא אנתרופולוג של הזקנה, הוא טוען שאם אנחנו משווים בין המעמד וההתייחסות לכלבים ואנשים זקנים, שאנשים זקנים הם במצב של פוסט-תרבות, זאת אומרת, הם חיו כחלק מהתרבות, ועכשיו הם מוקעים החוצה; וכלבים הן פרה-תרבות, הם לפני שהם נכנסו לתרבות האנושית. כאן אין לנו הסכמה, ואולי זה יהיה קצת מטלטל מה שאני אומרת עכשיו. אני חושבת שבמקרים מסוימים לכלבים יש, במצבים מסוימים, יש להם מעמד אפילו טוב יותר מאשר אנשים זקנים, כי הם יותר קרובים לחברה האנושית בהרבה מובנים. ואז יש איזשהו חיבור בין האדם הזקן ובין כלב. ואילו חיבורים שבאמת, מעבר לזה שהם מרחיבים את ליבי, הם באמת מקדמים את רווחתם של שני הצדדים
מצד אחד יש את האדם הזקן, ולפעמים גם הערירי או הבודד, שהכלב הוא כל עולמו. הכלב הוא הסיבה לקום בבוקר, והטיפול בכלב מספק עבור האדם הזקן תפקיד חברתי, הוא חוזר אל ההיבטים החברתיים, הוא חלק מזה. הוא מזיז את גופו, הוא משתמש קוגניטיבית בזיכרון ובתקשורת עם הכלב. אבל נתקלתי במצבים שבהם אנשים מעוטי יכולת, ויתרו על תרופות כדי להמשיך ולטפל בכלבים שלהם. המחקר שלי עסק במצב האנושי בישראל, שבו מעוטי יכולת זכאים לדיור עבור אנשים זקנים, פתרונות דיור ממשרד הבינוי והשיכון, וסוף סוף הגיע התור שלהם ברשימת ההמתנה, והם רוצים לעבור אל הדירה, והם לא יכולים לעבור, כי אין אישור לחיות ולהחזיק חיית מחמד בבתי גיל הזהב של משרד הבינוי והשיכון. וזה יצר עגמת נפש נוראית, של אנשים שוויתרו אפילו על הדיור, או עברו לשם אבל נאלצו לפעול באופן לא חוקי ולהסתיר את חיות המחמד שלהם
פיתחנו איזושהי קואליציה כדי לאפשר שינוי, גם אם הוא זמני, שאנשים כן יוכלו לעבור עם החיות שלהם למקום, ומשרד הבינוי והשיכון נעתרו לבקשה, והוציאו צו זמני, אבל אז נוצרו בעיות חדשות. כי מה את עושה? את לוקחת הביטאט אנושי, ואת מכניסה לתוכו חיות שהן לא אנושיות. ואז נוצרים כל מני מפגשים חיוביים, אבל גם הרבה חיכוכים. מה שעשיתי במחקר, ואני עדיין עושה אותו, אני מלקטת את כל התפיסות, הדילמות, הקשיים, ולאחר מכן, אחרי שאני מנתחת את כל הסוגיות האלה, אני פונה לצוות יעוץ רב תחומי, וביחד אנחנו בונים איזושהי תוכנית שתבוא כמענה להפחית את המתחים, או לאפשר חיים סבירים, לא רק עבור האדם, אלא גם עבור הדייר על ארבע
הרעיון הוא לא רק לכבות שריפות, הרעיון הוא גם להראות את העוצמה של הקשר הרב מיני. זה איזשהו חזון שלי, שאיפה שלי לחיים, לייצר כל הזמן את אותם משולשים עם שלושה קודקודים, שזה האדם הזקן, הנער/ה הצעיר/ה (כדי שיהיה פה הבדל בין דורי), אבל גם חיית לוויה. ולהראות איך הקהילתיות הרב מינית והרב דורית הזאת יכולה, לפחות בפוטנציאל, לתרום לכל השחקנים, ואיך אפשר לשפר את הרווחה והשלומות של כולם, תוך כדי היחסים האלה
עד כאן להפעם, אני מקווה שהפרק הזה גרם לכםן להסתכל קצת אחרת על חיות הלוויה שאתכםן. וזאת לא הפעם האחרונה, אנחנו עוד נחזור לנושא של בע”ח, וטכנולוגיה הפעם, מזווית נוספת, בשנה הבאה. עד אז, אני אשמח אם תתמכו בפודקאסט באמצעות המלצה עליו לחברים וחברות שעשויים להתעניין ולהשתמע בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
הירש–מציאולס, אורית. (2019). אדם לאדם – כלב: יחסי אדם-כלב ופוליטיקה של שייכות באי יווני. חיבור שהוגש לצורך קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
הירש–מציאולס, אורית. (2021). יחסי אדם–חיה. סוציולוגיה ישראלית, (חוברת 2), 293-294
Haraway, D. (2003). The companion species manifesto: Dogs, people and significant otherness. Chicago: Prickly Paradigm Press.
Haraway, Donna, (2008). When Species Meet, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Harris, M. (1985). Good to eat: Riddles of food and culture. New York: Simon & Schuster.
Hirsch, O. (2014). ‘If You Eat Dogs, You’ll Eat People’ Otherising on a Greek Island in Economic Crisis. The anthropology of fear: Cultures beyond emotions, 69-84.
Hirsch-Matsioulas, O., Ben-Yonatan, A., Chen, L., Sadetzki, Y., & Shir-Vertesh, D. (2022). Human-Animal Studies in Israel: A Field in the Making. Society & Animals, 1(aop), 1-20.
Kirksey, Eben S. & Helmreich, Stefan (2010). The Emergence of Multispecies Ethnography. Cultural Anthropology, 25(4), 545-76.
Kohn, Eduardo, (2013). How Forests Think: Toward an Anthropology Beyond the Human, Berkley and Los Angeles: University of California Press.
Latour, Bruno, (2005). Reassembling the Social: An Introduction to Actor-Network-Theory, Oxford: Oxford University Press.
Naveh, Danny, and Nurit Bird‐David, (2014). “How Persons Become Things: Economic and Epistemological Changes among Nayaka Hunter‐Gatherers,” Journal of the Royal Anthropological Institute 20(1), pp. 74–92.
Noske, Barbara (1997). Beyond Boundaries: Humans and Animals. Montreal, Canada:
Black Rose.
Shir-Vertesh, D. 2012. Flexible personhood: Loving animals as family members in Israel. American Anthropologist, 114(3), 420-432.
Dr. Carmel Vaisman 