להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
הנושא שבחרתי לחנוך איתו את הפודקאסט הוא הזירה התרבותית שהכי משפיעה על עיצוב תודעת העתיד שלנו – המדע הבדיוני. אבל המדע הבדיוני של היום הוא ממש לא מה שהיה פעם, ובפרק הזה נברר איך המדע הבדיוני איבד את העתיד שלו כשהוא שינה את תפיסתו לגבי האדם ומה ההשלכות של זה לגבי העתיד שלנו. בהקשר הזה נארח גם את פרופ’ אילנה גומל, חוקרת וסופרת מדע בדיוני בעלת שם עולמי
כבר בתחילת המאה ה17 עלה החשד שבני האדם הם לא יותר ממכונות, כאשר ויליאם הארווי מגלה את מחזור הדם. הספר שהוא מפרסם ב1628 מתאר את האדם “כמבוך מכאני של צינורות, פילטרים, משאבות, ושסתומים” והדבר נתפס בקרב ציבור האינטלקטואלים כמפחיד כל כך, עד שהארווי עצמו חש בצורך לכלול משהו רוחני יותר בתיאוריה שלו. ימים ספורים לאחר שהוא מסביר את תגליתו לצ’ארלס מלך אנגליה, מזדעק גם הבישוף תומס ספראט, מזכיר החברה המלכותית ומאוחר יותר מחבר ההיסטוריה הרשמית שלה – היכן הנשמה האלוהית בכל הסיפור הזה? חייבים להחזיר את הנשמה למקום שלה, הוא דורש, ומביע תקווה שבמהרה יתגלה המנגנון של פעולות הנפש ללא מה שהוא מכנה “הרס הרוחניות וחיסול האלמותיות של הקיום
באותם ימים שבהם ברור לכל ש”אין מדע בלי ישו” – כפי שניסח זאת הפילוסוף בלז פסקל – התפיסה המכאניסטית של האדם הפכה לבסוף לפופולרית במדע הודות לפשרה מעניינת עם הדת. את הפשרה מייצג הפילוסוף המכאניסטי המוכר ביותר – רנה דקארט, הידוע בזכות המשפט “אני חושב, משמע אני קיים”. למעשה המשפט הזה נוסח במסגרת הסבר שהגוף הוא אמנם רק מכונה אבל הנשמה היתרה של האדם מתאכסנת באזור ספציפי במוח, וכך למעשה מתואר טבע האדם כ-רוח במכונה
החל מהמאה ה20 המדע לא מחשבן יותר לדת, והתוצאה היא חזרתה של התפיסה המכאניסטית של האדם, כשגם הנפש נתפשת כמנגנון מכאני, אבל נראה שהרעיון הזה כבר לא כל כך מפחיד את הציבור. לדעתי הסיבה לכך נעוצה בין השאר במהפכה הקיברנטית שהיוותה את הבסיס המדעי לטכנולוגיה הדיגיטלית וגרמה לנו לראות אחרת את המכונה. אם אדם, חיה ומכונה הם מערכות הפועלות לפי אותו עקרון, אז המשמעות היא שהמכונה היא הרבה יותר מורכבת, יותר דומה למערכת אורגאנית ויותר “אנושית” ממה שחשבנו. “קשה לדעת מה דקארט היה אומר אילו הועמד בפני מכונה קיברנטית שניחנה בהרבה מהתכונות שנחשבו בעיניו כסימני היכר מובהקים לנפש אנושית” סיכם זאת יפה המדען אהרון קציר ב1972
אחד ממאפייני העידן הפוסט האנושי הוא הטלת ספק ברעיון של מותר האדם, באמונה שאנחנו באמת כל כך שונים לא רק מהחיה אלא גם מהמכונה. בצד המואר של זה יש הכרה ברוח או במידת החיות שיש גם בחיה וגם במכונה, דבר המתבטא למשל במנהג לערוך הלוויות דתיות לכלבים רובוטיים ביפן, שנתפשים כחלק בלתי נפרד מהמשפחה. אך הצל של זה עשוי להיות ראיה של האדם כחומר בלבד, כלי, אובייקט ותו לא, והאמונה שאולי אנחנו לא יותר ממכונה ביולוגית מורכבת ואין בנו שום דבר מסתורי מדי, שום דבר שאי אפשר לשחזר בתהליך מתמטי מדעי
מהות האדם אצל ז’אן ז’אק רוסו, מאבות ההומניזם הליברלי, היא יכולת הבחירה החופשית שלו. איכות שאין אפילו למכונה הלומדת הכי משוכללת כרגע. אך מה אם גם לאדם אין את זה באמת? סוגיית קיומו או העדרו של רצון חופשי היא נושא לויכוח פילוסופי עתיק יומין שלא ניתן להכריע בו לכאן או לכאן. אך בשנות ה80 מדענים מתערבים בדיון הזה ויוזמים שורה של ניסויים המדגימים את האזורים הנדלקים במוח לפני קבלת החלטה וטוענים כי היא ניתנת לצפייה מראש. חשוב לציין שרבים מהמדענים הללו לא טוענים כי משמעות הניסוי שלהם היא בהכרח העדר רצון חופשי גורף, אולי זה מראה שיש לנו נטיה לפעול על אוטומט על אף האפשרות לבחור. בנוסף, פיזיקת הקוונטים למשל תומכת באפשרות של רצון חופשי ומציעה הסבר אלטרנטיבי לניסויים הללו
בכל אופן לנו בזירת התרבות זה פחות חשוב מה “באמת” נכון, מעניין אותנו במה רוב הציבור מאמין, או במה מאמינים יחידים וקבוצות בעלות השפעה שמחוללות שינוי תרבותי בעקבות האמונה הזאת. בשל השליטה הדתית וההומניזם הליברלי שרווחו בעבר, הדעה הפופולרית הייתה שלאדם יש רצון חופשי. בעידן הפוסט אנושי הדבר הזה מתחיל להשתנות, וגם בתרבות הפופולרית הולכת ומתרחבת כיום העמדה שגם לאדם אין באמת בחירה חופשית כפי שחשבנו וזו רק אשלייה. את השינוי הזה ניתן לראות לאחרונה בעיקר באחת מזירות התרבות שהכי משקפות ומעצבות את האקטואליה של העתיד – המדע הבדיוני
זה זמן רב שאין שום רעיון חדש באמת במדע הבדיוני, שהפך בינתיים לז’אנר מיינסטרים בקולנוע ובטלוויזיה. המדע הבדיוני עדיין מגיב להשלכות המהפכה הקיברנטית של שנות החמישים שאת חלקן אנחנו מתחילים לדמיין כיישומים טכנולוגיים אפשריים רק היום. אבל כל הנושאים כמו רובוטים עם תודעה, האדם והיקום כקוד מחשב והאפשרות שאנו חיים בסימולציה, העלאת התודעה שלנו למחשב או הכנסתה לגוף אחר – כל אלו כבר דומיינו על ידי בני דורם של אייזיק אסימוב ופיליפ ק דיק, ולראייה הסדרה הפופולרית החדשנית ווסטוורלד מבוססת במקור על סיפור של דיק. נדמה שגם הסדרה “מראה שחורה” נתקלה במחסום יצירתי כשכבר לא הצליחה לייצר דיון שונה עבור כל פרק והפרקים החלו להתכנס למגוון ההשלכות השונות של אותו רעיון ותיק- תפיסת האדם והיקום כקוד מחשב
הרעיון לפרק הפודקאסט הזה נולד בשבוע אחד שבו צפיתי גם בסוף העונה השלישית של ווסטוורלד וגם בסדרה “דבס” של אמאזון פריים. לא אומר כאן מילה על עלילות הסדרות כך שאין חשש לספויילרים אבל אתייחס לעניין עקרוני שהן מייצגות – שינוי רדיקלי בגישה לאדם. המדע הבדיוני המערבי הקלאסי כפי שגולם בסדרות כמו מסע בין כוכבים או דוקטור הו שיקף את מסורת הנאורות. האדם יותר “שווה” מהחייזר והרובוט ולכן הוא מנהיג העולם. הרובוט שואף להיות כמו האדם. האדם מייצג שילוב נדיר של רציונליות ואי רציונליות – כלומר רגש ואינטואיציה – עם מצפון ויכולת בחירה חופשית וזו היתה גדולתו. בהבדל הזה מתמצה גם הפחד מפני השתלטות המכונה המייצגת רציונל טהור ובלתי מידתי שיהרוס את עולם בני האדם מתוך כוונה לייעל אותו
אבל במדע הבדיוני החדש הטכנולוגיה היא רגשית אינטואיטיבית ומוסרית לא פחות ופעמים רבות הרבה יותר מהאדם. האדם הוא כבר לא הדגם שהטכנולוגיה שואפת אליו אלא מוצעת לנו האפשרות שחיים מלאכותיים מהווים שדרוג של האדם גם מבחינה רוחנית. חישבו על הסדרה השבדית אנשים אמיתיים או הרימייק הבריטי שלה בהקשר הזה. בסדרות העכשוויות כמו ווסטוורלד ודבס אנו רואים חזרה בלתי מתנצלת לתפיסה מכאניסטית של האדם, כלא שונה ממכונה ואולי אף נחות ממנה. האדם כניתן לתכנות בדיוק כמו מכונה והאדם שחי רק באשלייה של רצון חופשי. בשתי הסדרות נראה שיש חשש ללכת עד הסוף עם השפלת האדם למקום הזה של “הכל כתוב” ונותר פתח מסוים ל”הרשות נתונה” אך קשה מאד להגיע אל הנתונים הללו. מעטים מסוגלים באמת להתעלות על עצמם, להתגבר על התכנות והאוטומטים ולקבל החלטה אמיתית מבחירה חופשית. הבחירה היא כבר לא מה שמגדיר את האנושי, היא כעת תכונה של יחיד בדורו וזה מוצג כמאמץ עילאי, אפילו בצורה שלעיתים מוגכחת – כי בינינו בני אדם אמיתיים הם הכי יצורים של לעשות דווקא הפוך על הפוך כשאומרים להם מה הם “אמורים” לעשות, נכון? אבל אולי גם זה צפוי מראש? טוב לא נסתבך, בשורה התחתונה, הפלא של שבירת התכנות שקול לבאג באלגוריתם – הוא מותיר פתח לתקווה אך אינו הדיפולט שלנו
בשלב הזה אני רוצה לפנות לאורחת שלנו, פרופ’ אילנה גומל חוקרת וסופרת מדע בדיוני בעלת שם עולמי המצטרפת אלינו מקליפורניה הרחוקה. אילנה, האם את מסכימה עם המגמה שאני מזהה? והאם היא באמת חדשה
אני מסכימה אתך וזה קרה בספרות לפני שזה קרה בקולנוע ובטלוויזיה. באופן עקרוני כל המדיה מאחרת והספרות תמיד יותר מתקדמת. אפשר לראות את זה כשאת משווה בין “פחמן משודרג”, רומן שיצא לפני 15 שנה לסדרה (העכשווית בנטפליקס- כ.ו), הסדרה היא פחות קיצונית דווקא בשלילת ההומניזם מאשר הרומן הישן. בספרות זה התחיל לפני לפחות 15 שנה, אני יכולה לחשוב על “ראייה עיוורת” של פיטר ווטס שזה רומן נפלא שפורסם ב 2006 וכשזה פורסם אנשים לא הבינו בכלל על מה הוא מדבר, כי זה שלילה מוחלטת של ההומניזם ומרכזיות האדם
מהי העמדה שלך בסוגית הרצון החופשי? איך את כותבת את האדם ביצירות שלך
אני מאמינה גדולה ברצון חופשי אני פשוט לא מאמינה שזה משהו שמתייחס רק לאדם. אני נמצאת באמצע של שתי העמדות, כי מצד אחד אני מאמינה שהומניזם היא אידאולוגיה מיושנת שפג תוקפה ואנחנו צריכים להתקדם לפוסט הומניזם. מצד שני אני שללתי את היחס הזה שמשווה בין אדם למכונה מקולקלת. המכונות עכשיו, האינטליגנציה המלאכותית, יותר דומות למה שפעם ראינו כאדם. אז אני כן מאמינה ברצון חופשי אבל אני לא מאמינה שזה משהו שקשור ל”להיות אנושי” כפי שזה הוגדר פעם במדע הבדיוני. ואת צודקת, מדע בדיוני של דור הזהב, שנות החמישים-שישים-שבעים הוא מאד אנתרופוצנטרי, האדם הוא מרכז העולם. זה נגמר ואנחנו חיים בעולם חדש אבל אנחנו צריכים להגדיר מחדש לא רק מה זה להיות אנושי אלא גם מה זה להיות יצור אינטליגנטי, יצור שיכול לפעול בעולם לא רק מתוך תוכנה חיצונית אלא מתוך רצון פנימי
כרמל: אני מסכימה אתך אבל מה מטריד אותי, ולמה זה חשוב לי? הרי יוצרי הטכנולוגיה של היום גדלו על המדע הבדיוני הישן והם מנסים לממש אותו, זה הדגם והחזון שלהם לעולם שלנו– תרגומי המכונה לשלל שפות הושפעו מהבבל פיש של דאגלס אדאמס, אילון מאסק מנסה לכבוש את החלל, פיזיקאים מחפשים את המפתח למסע בזמן או לפחות שיהיה לנו נעליים עם שרוכים אוטונומיים או האברבורד כמו בעתיד של בחזרה לעתיד ויש גם מי שמנסים לסרוק אותנו כדי לשגר אותנו למקום אחר בהשראת “שגר אותי סקוטי” מסטאר טרק. אבל אילו מן טכנולוגיות ייצרו לנו מדעני העתיד, הילדים שגדלים כיום על מדע בדיוני המבוסס על אדם שחושב את עצמו כמכונה? איך נראה עולם שבו הציבור אינו מאמין עוד בגדולתו של האדם המנסה לממש חלומות נשגבים, אלא רואה בו מכונה נטולת בחירה של ממש
אילנה: זו ממש בעיה כי אנחנו חיים בעידן הנוסטלגיה. בכלל, לא רק במד”ב וטלוויזיה. אין אידאולוגיות חדשות, אנחנו איבדנו את העתיד, מכל מני סיבות שאני לא רוצה להיכנס אליהן, אנחנו איבדנו אוטופיות, לאו דווקא אוטופיות מסוימות כמו אוטופיה ציונית, אוטופיה קומוניסטית, אלא איבדנו רצון לאוטופיה, את הרצון לחשוב על עתיד שהוא שונה מההווה, לאו דווקא טוב יותר, אלא שונה, משהו אחר, משהו חדש. אני עכשיו בעמק הסיליקון אז כשאני מדברת עם האנשים פה שעובדים עם אילון מאסק וזה, הם באמת גדלו על סדרות של סטאר טרק, זה הילדות שלהם, זה משהו שנכנס מאד עמוק לתוכם והם מיישמים את זה עכשיו. מה יעשו הילדים אני לא יודעת, על מה הם יחלמו, מה הם ירצו? איזה עתיד יבנו כשכל מה שהם חושבים עליו זה העבר? כי סדרות הטלוויזיה עכשיו זה מיחזור של העבר ואת יכולה לראות את זה בכל הרימייקים שקיימים בלי סוף, וזו סכנה אמיתית, כי מד”ב תמיד היה על משהו שונה, אחר, חדש, ועכשיו זה העתיד של העבר
כרמל: ייתכן שאבדן האמונה ברצון חופשי היא חלק מהסיבות לתהליך שאת מדברת עליו. פילוסופים ופסיכולוגים כאחד חששו מהמצב הזה כי הקוד המוסרי שלנו מבוסס על המחשבה שיש לנו בחירה. והם כבר הצליחו להראות שאנשים שלא מאמינים ברצון חופשי הם יותר צייתנים, עצלנים, פחות יצירתיים, והמוסר שלהם מפוקפק. כי איזו משמעות יש לחיים שתוכנתו מראש? יש אפילו פילוסופים שמציעים גישה בשם “אשלייתנות” – לא ליידע את הציבור ב”אמת” הזו ולהמשיך לחיות באשליה של רצון חופשי למען הסדר הטוב. אגב, גם האמונה שאנו פיסות קוד החיות בסימולציה, במטריקס, עשויה להוביל לתוצאה זהה, להתנהגות לא מוסרית מתוך מחשבה שלחיינו אין משמעות ממשית
אז נכון שהאמונה שהעולם הזה הוא אשליה עתיקה כמו משל המערה של אפלטון ורווחת גם בדתות המזרח. אבל כשהאמונות הללו מתקיימות במסגרת תפיסות דתיות הן מגיעות עם טעם מוסרי לקחת את האשליה ברצינות גמורה, כי יש לה מטרה, היא מהווה נתיב להתעלות ולהתעוררות למציאות האמיתית שמאחורי הווילון. לעומת זאת, במסגרת חילונית אתאיסטית מטריאליסטית אין סיבה טובה לקחת את האשליה ברצינות, זה עלול רק להוביל לניהיליזם אנרכיה והעדר משמעות
וזה מעורר את השאלה אם כך מדוע אנחנו מגרדים את הפצע הזה, למה אנחנו מתאמצים להוכיח שגם אנחנו מכונות מתוכנתות? הבמאי הדוקומנטרי אדם קרטיס שהתחקה אחר תיאוריית הגן האנוכי כאחד הנתיבים המדעיים שטיפחו אמונה זו, חושב שזה משרת אותנו מפני שזה מסיר מאתנו את האחריות לעוולות שהאדם חולל בעולם. אם הגנים שלנו מתוכנתים כך, התוצאה הייתה כתובה מראש, לא יכולנו אחרת גם אם רצינו ואין טעם במאבק הפוליטי של לשנות את העולם
ואפרופו בני אדם שעושים דווקא ההפך: ג’ורג’ פרייס, אחד ממגלי החוקיות שמאחורי הגן האנוכי, היה מתמטיקאי אתאיסט שהיה כל כך מזועזע מהמשמעות של המשוואות שלו לגבי העדר הרצון החופשי והתכנות הגנטי של האדם – שהוא התהפך והאמין שמדובר בתגלית אלוהית והקדיש את שארית חייו לנסות לסתור אותה. הוא עשה זאת באמצעות התנהגות לא רציונלית והפוכה ממי שהיה. למשל הוא חילק את כל רכושו להומלסים וזרים מוחלטים רק כדי לנסות לסתור את ממצאיו לגבי זה שהגנים שלנו ידאגו לקרובים אלינו ויפגעו ברחוקים מאתנו גנטית
האירוניה היא שאמונה מדעית שכזו לא שונה בהרבה מאמונה דתית מזיקה שמסירה מהאדם את האחריות האישית בגלל שזה רצון האל ונסתרות הן דרכיו. זה יהיה אבסורד אם בשם המדע נגיע להתנהלות שהיא הצל הכי גדול של האמונה הדתית – הגישה הדטרמיניזם של “הכל כתוב”. במקרה כזה של היפוך נאורות העתיד שלנו עשוי להיות העבר החשוך ביותר. וכאן אני חוזרת אליך אילנה, ואני רוצה לשאול אותך שאלה מאתגרת
בשבוע שעבר נפטר פרופ’ זאב שטרנהל מומחה עולמי לחקר הפאשיזם שהיה לי הכבוד ללמוד אצלו בתואר הראשון שלי. שטרנהל טען טענה רדיקלית – הוא ביקש מאיתנו להפסיק לבקר את הנאורות וההומניזם הליברלי הקלאסי, גם לא עם הביקורות הפוסט מודרניסטיות והפוסט הומניסטיות – כוונות טובות לתקן ושלכלל אתה אדם מובילות לגיהנום הפשאיסטי לדעתו. בספר שלו “אנטי נאורות” הוא מנסה לומר לנו שכל הרעיונות על האדם כרוכים זה בזה ואי אפשר לדחות אחד ולקבל את האחרים. אם נפסיק להאמין רק בדבר אחד קטן, נניח רצון חופשי, אז יישמט לנו כל הבסיס, למוסר, לזכויות אדם – כל הדבר הזה ייפרם, אי אפשר למשוך רק חוט קטן כדי לתקן. הספר הוא ממש אזהרה – ההומניזם הליברלי הוא הרע במיעוטו ואסור לגעת בו. אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, כי אולי באמת באנו לברך ויצאנו מקללות, האם המצבים המסוכנים שתיארנו בפרק הזה, הם בדיוק בגלל הביקורת שלנו על מותר האדם? האם שטרנהל צדק והיה אסור לנו לגעת בכלל
אילנה: אני מקווה שהוא לא צודק אבל יכול להיות שהוא כן צודק. תמיד הרגשתי שהומניזם ליברלי לא מרחיק מספיק ושפוסט הומניזם יכול לפתוח אופקים חדשים לעתיד, לא לשלילה של האדם אלא להגדרה אחרת, יותר מורחבת, של מה זה להיות אדם , מה זה להיות יצור אינטליגנטי או בעל רצון חופשי, אבל זה לא קרה. בזה הוא צדק שאנחנו הרסנו מה שהיה קודם – הומניזם ליברלי – אבל לא בנינו משהו אחר ואנשים לא רוצים לחיות בתוך הריסות, והם פשוט חוזרים לעבר. אנחנו הרסנו את העתיד, לא רק הרסנו, פשוט איבדנו את הראיה הזאת לעתיד ואז אנשים חוזרים לעבר כי זה מה שנשאר. אז יכול להיות שהוא צדק. אני לא הסכמתי איתו בזמנו כשקראתי את הביקורת שלו, כי אמרתי “לא, מה פתאום פוסטהומניזם זו אוטופיה חדשה, חדשנית, אנחנו נעבור את כל ההומניזם הליברלי הזה ונבנה עולם גדול חדש. וזה לא, אנחנו נשארנו בין ההריסות, בזה אני חושבת שלצערי הוא צדק. ובזה יש גם חלק מהאשמה שלנו, כי אנחנו ראינו פוסט מודרניזם רק כמשהו ביקורתי ולא הבנו שאנחנו גם צריכים לבנות משהו חיובי. לא מספיק לבקר, אנחנו גם צריכים להביא איזו אלטרנטיבה חדשה ולא עשינו את זה. מה זו אוטופיה של פוסט מודרניזם או של פוסט הומניזם? ואפשר לבנות אוטופיה כזו. אבל אף אחד לא עשה את זה
וואו זאת אמירה חזקה. אז גם אני לא רוצה בפודקאסט הזה לעשות את הטעות שבדיוק דיברנו עליה ולהביא רק ביקורת בלי להגיד מה כן. כחוקרת מדע בדיוני את מגדירה את הבעיה אבל כסופרת מדע בדיוני את יכולה להיות חלק מהפתרון
עכשיו אחרי שדיברתי איתך אני עצמי מתחילה לחשוב מה זו אוטופיה של פוסטהומניזם? אולי כדאי לכתוב אוטופיה של פוסטהומניזם, למה לא? אני עכשיו עובדת על סיפור שאני רוצה לשלוח לכתב עת בשם “אוטופיה” ועכשיו יש באמת רצון לאוטופיה חדשה, זה לא רק אני, יש סולר פאנק, אפרו פוטוריזם, אנשים מחפשים משהו חדש. מצד אחד נמאס לכולם מדיסטופיות כבר, בא להקיא, מצד שני אין אוטופיה חדשה, מה נבנה עכשיו סוציאליזם? זה נגמר כבר. אז אנשים מחפשים משהו חדש
אני יכולה להבין שאנשים חוששים מאוטופיות כי הניסיון לממש אוטופיות כמו קומוניזם ונאציזם במאה ה20 היה הרסני. אבל גם לחיות בלי חלומות בכלל או בחלומות על העבר זה הרסני. ההצעה שלי היא להתייחס אחרת לאוטופיה, לא לנסות לממש את כל המאפיינים שלה בכוח אלא לאפשר לה להישאר בגדר שאיפה, כיוון, השראה. כמו הר באופק שאנחנו צועדים לעברו בכוונה מלאה להגיע לפסגתו אבל בפועל החיים היפים הם הדרך אל ההר, לא הפסגה שאליה אולי לעולם לא נגיע באמת. וזה בסדר גמור שלא הגענו, אסור להתנות את ההליכה בדרך בהגעה הזו, כי זה המקום שאנחנו מתייאשים והאוטופיה נראית בלתי אפשרית. זה נכון שהיא בלתי אפשרית אבל החיים הטובים הם אלו שנוצרים לאורה, בדרך אליה. צריך לקחת ברצינות את הדרך אבל לא ברצינות גדולה מדי לא להיאחז בה ולהיאבק עליה. בעברית יש את הפתגם “לא עליך המלאכה לגמור אבל אינך חופשי להיבטל ממנה” לדעתי זה מתמצת את הגישה. ואולי זה מה שמייחד את האדם, יצור לא מושלם שלא אמור להשלים את המלאכה אבל כן אמור להשלים עם זה שהוא לא מושלם ולמצוא בזה יופי וטוב. כל החיות חולמות בלילה אבל נראה לי שרק בני האדם חולמים בעיניים פתוחות ומנסים לממש חלומות, אולי זה הייחוד שלנו
אז בין אם אתם מאמינים שהאדם הוא ייחודי ומסתורי או מכונה חסרת בחירה אני מציעה לאמץ ניסוי מחשבה דומה לזה שהציע בלז פסקל בקשר לאלוהים – בואו נבחר באפשרות שיותר מעצימה ומאשרת מאשר באפשרות המדכאת. בואו נתנהג כאילו שיש פה משהו מעבר, משהו חופשי ומסתורי, כי גם אם טעינו וזו הייתה אשליה, זו אשליה שראוי לחיות אותה. היא עשויה בצורה מאד משכנעת ויש כנראה סיבה טובה לזה שיש לנו את היכולת להשלות את עצמנו ככה. זו הדרך היחידה לחיי משמעות וחופש, וכאמור החיים הם הדרך אל ההר ולא ההר. אז אני רוצה להודות לפרופ’ אילנה גומל שהולכת עכשיו לכתוב עבורנו הר חדש אבל אל תחכו לה או שהמדע הבדיוני יתעשת. כל אחד מאתנו צריך (ובדחיפות כך נראה מהשיחה שלנו) לאמץ חלום משלו, לדמיין עתיד רצוי, להתחיל לחשוב על מה כן ולא רק על מה כבר לא
עד כאן להפעם ועד לפרק הבא שיתפרסם בעוד כשבועיים-שלושה, אני מזמינה אתכם להמשיך את השיחה בתגובות כאן למטה, וכאן גם אפשר להירשם לעדכון במייל כשמתפרסם פרק חדש, או בדף הפייסבוק
המצב הפוסט אנושי – פודקאסט ועוד שמשמש כאחורי הקלעים של הפודקאסט ויש בו קדימונים והרחבות על נושאי הפרקים. בינתיים, אני מאחלת לכם חלומות חדשים יפים ורחוקים מספיק, ונשתמע שוב בקרוב
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:בואו להגיב, לראות קדימוני וידיאו ועוד הפתעות
מקורות / העמקה / תודות
מיכאל אברהם. (2013). מדעי החופש: האם יש לנו בחירה חופשית? פיזיקה, פילוסופיה ומדעי המוח, הוצאת ידיעות ספרים
אהרון קציר. (1972). בכור המהפכה המדעית. ספריית אופקים: עם עובד
סטיבן שייפין, (2009). המהפכה המדעית. תל אביב: רסלינג
זאב שטרנהל. (2016). אנטי–נאורות: מהמאה ה–18 ועד למלחמה הקרה. תל אביב: עם עובד
אילנה גומל, פוליטיקה של נוסטלגיה: העתיד הוא העבר, 2016
Adam Curtis. All watched over by machines of loving grace. Episode 3.
תודה לד”ר משה אלחנתי על הייעוץ ההיסטורי ועל הסיפור של הבישוף ספראט
תודה לרונית שפי וולפין שלימדה אותי על החשיבות של חלומות והמכאניקה שלהם
Dr. Carmel Vaisman 
רק תיקון קטן – ‘ווסטוורלד’ מבוססת על סרט ותסריט של מייקל קרייטון.
היתה אגב סידרה ספציפית לפי סיפורים של פיליפ ק. דיק, שהצליחה פחות ממנה ומ’מראה שחורה’.
תודה יובל אני כבר שנה מחכה שמישהו ישים לב ויעיר על זה 🙂 בזמן ההקלטה התבלבלתי עם סדרה אחרת שמבוססת על סיפור קצר של דיק שהתכוונתי להתייחס אליה ובסוף ויתרתי, וכששמתי לב כבר היה מאוחר לתקן את הקובץ. בוא נקרא לזה בדיקת עירנות ואתה עמדת בה
שמח לתקן…
אגב נזכרתי שדיברנו על הפודקאסט הזה לפני שנה, בקבוצה אחרת