פרק 14. לעצב את העתיד עם פרופ’ יורם רייך

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

!אני חושב משמע אני קיים? אני מעצב משמע אני קיים

פרופ’ יורם רייך

השבוע אני מציינת חצי שנה לפודקאסט, את הפרק האחרון שמתפרסם בשנת 2020, וגם שדרוג משמעותי של ציוד ההקלטה שלי, כמו שמי שעוקבים אחר הפייסבוק או האינסטגרם כבר ראו. אז לכבוד כל זה, אני מקדישה את הפרק הנוכחי לנושא של עיצוב העתיד. יש הרבה צורות לגשת לנושא כזה ואולי הצפויות שבהן זה לדבר עם עתידנית או לפנות למורה רוחני שידבר על יצירת מציאות, אבל אני החלטתי לפנות דווקא למהנדס. כן, מהנדס מערכות. האורח שלנו היום הוא פרופ’ יורם רייך, ראש מיזם המחקר וגם תוכנית התואר השני בהנדסת מערכות בפקולטה להנדסה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא גם מומחה לתהליכי חדשנות, יצירתיות, ועיצוב. לדעתו, עיצוב זו מיומנות יסוד אנושית שהגיע הזמן לעורר אותה אצל כולנו. הוא כתב על זה את הספר האחרון שלו “אנחנו לא משתמשים” שיצא השנה בהוצאת אם.איי.טי, והוא יעזור לנו היום גם לשנות גישה לגבי מקומנו בעולם, וגם ללמוד כמה עקרונות מעשיים לפעול בו כמעצבים

בואו נדמה רגע את המסע של האנושות למכונית נוסעת. זו מטאפורה פשוטה שהזכרנו לרגע בפרק 7 ואפשר לראות דרכה קשרים בין כמה מהפרקים עד עכשיו. בפרהיסטוריה היינו מאופסנים בבגאז’ ולא הבנו שאנחנו בכלל במכונית. אבל מהרגע שהבחנו שיש מכונית, ושהמכונית נוסעת בצורה מסודרת, ונראה שיש לה כיוון מסוים, הנחנו שיש שם נהג בלתי נראה. והסקנו שכדאי שנתנהג יפה וננסה להתחבב על הנהג ולהבין מה הוא רוצה, אחרת המכונית תאבד כיוון ונעוף החוצה. בשלב מסוים התחלנו לחשוב אפילו שכנראה יש בנו משהו קצת מיוחד, שיש לנו משהו משותף אולי עם הנהג הבלתי נראה הזה. עובדה שנבחרנו להיות בבגאז’ של המכונית שלו, בעוד ששאר היצורים נותרו מאחור. ומכאן זה היה רק עניין של זמן עד שתצוץ במוחנו מחשבת הכפירה: היי, אולי גם אנחנו יכולים לנהוג במכונית? לתפיסת העולם שהושיבה אותנו בכיסא הנהג קוראים הנאורות או ההומניזם הליברלי. וזה בא עם סיפור על ייחוד אנושי, רציונל ותבונה טהורה שיש בכל אחד מאתנו, יכולת בחירה ורצון חופשי וזכויות טבעיות. ועם רנסאנס מדעי כמובן, כי יש לנו זכות ויכולת לדעת את העולם, או במטאפורה שלנו –להבין מהי המכונית ולאן היא נוסעת

אבל כמעט מהרגע הראשון שאחזנו בהגה, הכה בנו הספק: הרי אין לנו מושג איך לנהוג. ורגע, לאן נוסעים בכלל? אמא’לה כמעט דרסנו צבי עכשיו! ואם ניסוג מהר מהר למושב האחורי ונתפלל הרבה, האם הנהג הבלתי נראה, שכן ידע לנהוג וכן ידע לאן נוסעים, יחזור אלינו? אבל כל העת, הקאנט והרוסו והבייקון שבתוכנו אומרים לנו “תירגע, יש לך את זה, אחי. סע, סע. יהיה בסדר”. ונשארנו בכיסא. אבל האירוניה היא שגילינו כמה הם טעו לגבינו, אנשי הנאורות, דווקא בזכות זה שעשינו בדיוק את מה שהם ביקשו: ניסינו לנהוג, ניסינו לחקור. ודווקא המדע – מהפילוסופיה המכאניסטית של המאה ה17, דרך דארווין וניטשה ומרכס ופרויד – המדע הוא שיצר לנו בהדרגה סדקים בסיפור הזה, שאנחנו תבוניים ורציונליים. עד כדי כך שהתחלנו לפקפק אפילו ברעיון שיש לנו בכלל רצון חופשי. דיברנו על זה כבר בפרק הראשון, זוכרים? ובשלב שבו כהנמן וטברסקי מקבלים פרס נובל על הגילוי שאנחנו באמת לא רציונליים כמו שחשבנו, זה כבר ברור לכל – אנחנו לא יודעים לנהוג ולא כשירים לנהוג. ואחרי שתי מלחמות עולם בתוך חצי מאה, מהדהדת זעקה גדולה בחלל המכונית: יא אידיוט! מי נתן לך רישיון??? בפרק 7 , פרופ’ יוסף אגסי, איש הנאורות החדשה, אמר לי שאין לנו ברירה אלא להמשיך לנהוג, גם בידיעה שאנחנו לא יודעים איך ואנחנו לא כשירים, והשאלה היחידה שצריכה להעסיק אותנו זה: איפה הבלם

אבל אנחנו התחכמנו והחלטנו להפוך את המכונית לאוטונומית. והמכונית האוטונומית הזאת, היא דרך אחת לחשוב על המשמעות של המפנה הפוסט-אנושי:שהאייג’נסי, הסוכנות הפועלת בעולם, זזה מהאדם למשהו אחר, שפעם אולי היה מלאך או אל, והיום הוא טכנולוגיה. ויש קשר בין שני הנהגים הבלתי נראים האלו, כמו שראינו בפרק השלישי. אבל היום, בפרק הזה, פרופ’ יורם רייך אומר לנו משהו אחר לגמרי: סליחה, אנחנו לא נהגים. אנחנו לא המשתמשים של הרכב הזה, או לא רק משתמשים. אנחנו אלו שעיצבנו את המכונית בכלל! אנחנו מעצבים. וזו פוזיציה קריטית שנולדנו איתה וקצת שכחנו אותה. אז בואו ניזכר מה זה אומר ונלמד יחד כמה עקרונות של זה, ובסוף נדבר ספציפית גם על עיצוב האדם והעתיד וניקח את זה לעולמות של הפוסט-אנושי

?אז למה אנחנו מתכוונים בכלל כשאנחנו אומרים עיצוב

בישראל בעברית המילה עיצוב יש לה קונוטציה מזה הרבה שנים לעיצוב מוצר, לעיצוב החיצוני, לצורה, אבל דיזיין באנגלית זה הרבה מעבר לעיצוב צורה! עבורי עיצוב זו תכונה בסיסית של בני אדם, זה למעשה אחד הדברים שמפרידים באמת אותנו מחיות, למרות שגם חיות נראו כמעצבות. זה לעשות משהו שלא היה קיים בטבע לאיזושהי מטרה מסוימת: למשל, גלגל אחד לא עושה כלום, אבל שני גלגלים, ואז ציר, ושמים על זה משהו, פתאום יש עגלה. יוצא משהו חדש שהוא מעבר לסכום אבני הבניין שלקחנו. המשפט הזה מיוחס לאריסטו, שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, וזו נקודה מאד חשובה. כל שיטת ממשל זה עיצוב, ופרסומת זה עיצוב, והפודקאסט הזה הוא עיצוב שלך!  זאת אומרת, כל מה שלא היה קיים בטבע זה למעשה תוצר של בני אדם ולכן הוא עוצב באיזושהי צורה. אני מאמין שעיצוב זו יכולת שיכולה לתת לאנשים לצאת מהמצב שבו הם נמצאים כיום ולהגיע למצב יותר טוב

אם כולנו מעצבים בטבענו, ובעצם כל אדם שיוצר משהו הוא בפועל מעצב, אפשר בטעות לחשוב שזה משהו שאנחנו עושים באופן לא מודע, על הדרך. אבל יורם סבור שבמציאות מורכבת אי אפשר באמת לעצב אינטואיטיבית באמצעים יומיומיים. ולכן רובנו, כולל אנשי מקצוע רבים, פשוט מעצבים רע. למעשה אם נסתכל סביבנו נראה בעיקר דוגמאות לכישלונות עיצוביים

יש יותר כישלונות מהצלחות בעיצוב, הרבה יותר. רוב העיצובים לא מצליחים, רוב הפטנטים שאנשים רושמים לא מגיעים לכלל מימוש. אף אחד לא לומד לעצב, לא מלמדים את הדברים האלה. בשיעורים שלי, הדבר שאני אוהב לעשות זה לקחת חברות שנתפסות אצלנו כמובילות; נשאל נגיד איזו חברת מכוניות נתפסת כחברה ממש איכותית? אז זה מרצדס בנץ. ויש הרבה דוגמאות של החברה הזו שעשתה טעויות גסות. למשל, המכונית הקומפקטית הראשונה שתכננו, מכונית איי קלאס צרה יחסית וקטנה. עיתונאי לקח את המכונית הזו לסקנדינביה למבחן שנקרא “מוס-דרייב”, החיה הזו עם הקרניים (אייל קורא- כ.ו) שנוהגת לרוץ ככל רצונה ונכנסת לכבישים, ואז המכונית צריכה לעשות סיבוב מסוים כדי להתחמק מהאייל, אז יש מסלול עקלתון כזה והמכונית נסעה והתהפכה. מכוניות של מרצדס לא נוהגות להתהפך. הסיבה שהתהפכה היא כי לא בדקו אותה ליציבות, כי לא חשבו שלמכוניות מרצדס יש בעיה כזו. אבל לא הבינו שכשמקטינים את הרוחב של הגלגלים והמכונית קצת יותר גבוהה ומרכז הכובד שלה קצת יותר גדול, אז פתאום יש בעיה של יציבות. אז זה עלה להם הרבה כסף, ובעיקר עלה להם השם שלהם, המותג, שזה הרבה כסף שאי אפשר לכמת את זה, כי מעכשיו מרצדס זה סיפור אחר

ומסתבר שהיה להם עוד כישלון, מכונית הסמארט. הסמארט היא מכונית נהדרת עיצובית-אסתטית והדבר הנפלא שלה זה שהיא פותרת את בעיית החניה, כי אני חונה בניצב. הסמארט הזה, דרך אגב, נקרא סמארט פור 2, לשני אנשים, אבל אז היה להם רעיון: בואו נעשה סמארט פור 4, ארבעה אנשים, וסמארט פור מור, רכב כביש-שטח גדול – מה פתאום אני מעביר אותו לעולם אחר שהוא בכלל לא שייך אליו, והוא באמת לא שייך. אלו היו מיזמים שהתחילו ונסגרו וגרמו להפסדים בלתי רגילים; עד לפני כמה שנים ההפסדים מכל הפרויקט הזה של סמארט, היה משהו כמו ארבעה מיליארד דולר למרצדס. עכשיו אנחנו רואים שהרבה מאד סטרטאפים נכשלים ונשאלת השאלה למה. הסיבה היא לא בגלל שהטכנולוגיה שלהם לא טובה. הבעיה היא שהם לא עיצבו את כל התהליך שלהם משלב ההמצאה ועד לתהליך ההגעה לשוק. זאת אומרת, גם יזמים צריכים להיות קודם כל מעצבים! וזה לא לעבור דרך שטנצים כאלה כמו “סטארט-אפ רזה” וקנבס רזה (סוג של תוכנית עסקית – כ.ו), זה לא שטנצים שאומרים תעשה ככה וככה, כי השטנצים האלה לא מתאימים לכל דבר, אלא אני צריך להיות מסוגל לעצב את דרכי בהתאם למי שאני, לשותפים שלי, בהתאם לסביבה. אני לא אעשה אותו מהלך אם אני בהודו או בישראל. כשחושבים ש “מידה אחידה מתאימה לכולם” שם מתחילה כמות אדירה של הכשלונות

כרמל: אז לעצב דבר עתידי זו לא רק מטאפורה יפה, יש לזה תהליך הנדסי, יש פה ממש עקרונות. יורם מלמד אותם בקורסים שלו למהנדסים ובקורסים נוספים כולל בתוכנית התואר השני בניהול טכנולוגיה, יזמות וחדשנות באוניברסיטת ת”א. הוא כתב עליהם בספר האחרון שלו, והיום הוא יחלוק כמה מהם אתנו. העקרונות הללו תקפים לכל סוג של פרויקט, עסק, טכנולוגיה, מסגרת פעילות, יצירה, עיצוב של עצמנו… אז גם אם הדוגמאות שאנחנו ניתן יהיו בעיקר מעולמות הטכנולוגיה או הפוליטיקה, הדברים אמורים גם לגבי משהו מופשט יותר, או אפילו העצמי, אז אתם מוזמנים לדמיין את הפרויקט שלכם וליישם את זה לעניין שלכם. אז הכלל הראשון של עיצוב מתחיל כמו מתכון במרוקאית לפי הבדיחה: “קודם כל תירגעו”. או במילים אחרות – דעו את פרדוכס העיצוב

יורם: יש מושג שנקרא פרדוכס העיצוב, שמה שהדבר הזה אומר לנו זה, שבהתחלה למעשה אנחנו יודעים קצת מאד על הבעיה שאנחנו רוצים לפתח. וההתחלה זה השלב הכי חשוב בתהליך שלנו, כי בו אנחנו מקבלים את ההחלטות הכי חשובות. הפרדוכס הוא שאנחנו מקבלים את ההחלטות הכי חשובות בזמן שאנחנו יודעים הכי פחות. אי אפשר להימנע מהעובדה שאנחנו נטעה, נלמד דברים חדשים בהמשך, זה כל הזמן קורה, ונבין פתאום שמה שעשינו בהתחלה לא טוב ונצטרך לתקן. קודם כל, ברגע שמקבלים את זה, אז אפשר קצת להירגע כי זה טבעו של עולם

כרמל: אז איך מתמודדים עם אי הוודאות הנתונה הזו? הרבה אנשים נוטים לפעול בקיצוניות: או שמחכים עד שיגיעו למושלמות ואז מתקבעים על מה שעיצבו לנצח, לא משנה מה, או מרימים ידיים ופשוט זורמים, נותנים למציאות שעשויה מעיצובים של אחרים לסחוף אותם, ומוותרים על העיצוב שלהם, כי זה מייאש אותם לעצב בתנאים משתנים, הם אומרים “אי אפשר!” ההמלצה של יורם היא באמצע: אפשר לעצב עם מרכיב של גמישות שיאפשר תגובה לשינויים

יורם: אפשר לעצב מערכות בצורה יותר אדפטאבילית (הסתגלותית). כלומר, אם אני מסתכל על מערכת ואני חושב: החלק הזה של המערכת הוא כזה שאני צופה שהטכנולוגיה שלו תשתנה, אני צופה שתהיינה דרישות יותר מחמירות או רבות יותר מהחלק הזה והוא הולך להשתנות הרבה, אז אני אעשה אותו מודולרי. את שאר הדברים אני לא צריך לעשות מודולרי. ואז ברגע שהעתיד ישתנה אז אני אוכל לשנות את זה בקלות. הבנה שהעולם משתנה כל הזמן, אנחנו משנים כל הזמן, לא להימנע מזה, אלא לבנות את המערכות כך שנדע להתמודד עם זה בבוא הזמן

אני רוצה להתעכב כאן רגע כי אני יודעת שהרבה אנשים לא רואים את עצמם כיזמים ולכן אולי הם גם מסתייגים מעמדת המעצב או המעצבת. אני מכירה אפילו אנשים שעושים אידאולוגיה מה”זרימה” עם מציאות שעוצבה בידי אחרים. אז למה בעצם כל כך חשוב שנעצב לעצמנו? מה רע בלהשתמש בעיצובים של אחרים? אם הם עיצובים טובים, כן

טכנולוגיה שקיימת לטובת מישהו, תיושם כנראה גם על מישהו אחר, לאו דווקא לטובתו, אלא לטובת המיישם. יש גופים היום שמעצבים מציאות לטובה אחת: מחוקקים חוקים בצורה מסוימת, למשל חוקי הגז, זה עיצוב של החוק, ואנחנו רואים שקבוצה מסויימת מרוויחה מזה. המציאות מעוצבת כל הזמן ע”י אנשים שמעצבים אותה לתועלתם. אם אנחנו, הכלל, לא נתארגן, נתעשת, ונביא את הקול והמגוון שלנו וגם כן נלמד, ונגיד “גם אני רוצה להיות שותף!” ונעצב, ונציג אלטרנטיבות… היום כשאנשים אין להם את המיומנויות והם יושבים בבית וחושבים שעובדים בשבילם, אז הם אומרים אוקיי זה בסדר, אבל זה ממש לא ככה הסיפור הזה. אנחנו לא משתמשים! הגישה של עיצוב-מוכוון-משתמשים אומרת: כן, אנחנו נתייחס אליכם, נשים אתכם במרכז, נייצר לכם סביבה אוהבת ותומכת, אתם תראו אנשים כמותכם, שחושבים כמוכם, שאתם אוהבים לעשות להם לייק, שזה אנג’ייגמנט – פייסבוק, כאילו. מי אתם שתשימו אותנו במרכז? מי אתם שתשימו אותי במרכז? אני במרכז כי אני במרכז! ח’ברה, אם אתם רוצים שתהיה לכם עבודה תתחילו לעבוד בשבילי! חלק גדול מהחברות האלה, מעבר לזה שמדברים על “עיצוב מוכוון משתמשים”, משתמשות בכלכלה התנהגותית שהמטרה היא  – איך אנחנו נשתמש בפסיכולוגיה של האדם בשביל לגרום לו שיבלה אצלנו יותר, שיעשה אצלנו יותר, שיצרוך ככה, שיעשה ככה – זה רק אומר שהח’ברה האלה מעצבים טוב

כרמל: זה מעניין לשמוע את הרעיונות הללו שבמדעי הרוח והחברה אנחנו מכירים אותם כמושגים של יחסי כוח, ניצול וניכור, ופתאום לשמוע אותם דרך פריזמה של הנדסה ועיצוב. העיצוב תמיד ישרת את המעצבים תחילה ולכן לכל אחד מאיתנו יש תחומים שבהם חשוב שנעצב לעצמנו או שנשתתף באלטרנטיבות עיצוביות. בעצם נגענו כבר דרך זה בעקרון הבא שחייבים להבין לגבי עיצוב

יורם: עיצוב זה מעשה פוליטי

כרמל: כן, כל עיצוב הוא פוליטי. ב1980 התיאורטיקן הפוליטי לנגדון וינר כתב מאמר בשם “האם לחפצים יש פוליטיקה?” בזמנו, טכנולוגיה נתפסה כניטרלית. היא טובה בידי אדם טוב ורעה בידי אדם רע, לה עצמה אין שום “אמירה” הרי. בחוגים מסוימים תופסים את זה ככה עד היום. אבל מאמרו המשפיע של וינר טען שאופן הארגון, כלומר העיצוב, של חפץ מסוים, תמים ככל שיהיה, הוא בעל משמעות פוליטית, כי עיצוב משמעו בחירה בין חלופות, וכשאני בוחרת במשהו אז הוא מן הסתם מותאם יותר למצבים או לאנשים מסוימים, ומותאם פחות למצבים או לאנשים אחרים. הדוגמא הזכורה ביותר מהמאמר שלו היא דוגמת הגשרים. באזור מסוים בארה”ב היו גשרים נמוכים במיוחד ואף אחד לא נתן את הדעת על זה. אנחנו נוטים לראות טכנולוגיה הנדסית שכזו כסוג של כח טבע, אז הגשרים נמוכים, נו, ככה יצא. כמו שלא נתלונן על גבעה שהיא לא הר, נכון? אבל וינר גילה לנו שהייתה יד מכוונת בעיצוב הזה. המטרה הייתה שיוכלו לעבור תחת הגשר רק רכבים פרטיים ולא אוטובוסים, וכך נמנעה גישה של אנשים עניים וצבעוניים יותר, שנוטים להשתמש בתחבורה הציבורית, לפארקים שאותם פקדו העשירים באותו אזור

אם תסתכלו סביבכם אפשר לראות עיצוב פוליטי מכוון שכזה בכל מקום. מכירים את הספסלים הציבוריים הללו עם השולחן החמוד הקטן באמצע? נורא מעודד פיקניק בשדרה וממש לא מאפשר להומלסים לישון על הספסל הזה, נכון? אותו הדבר בתוכנה שמיישמת את אותו עיצוב שהוא אנגייג’ינג לרמת התמכרות שיורם דיבר עליו, ושאותו ניתן לראות גם בסרט התיעודי המדובר “מסכי עשן” בנטפליקס. אבל לא תמיד יש לעיצוב סיפור כזה דרמטי שיש בו כוונת מכוון. גם בלי כוונה צריך לשים לב שאף עיצוב אינו תמים. כל סוג של כיסא מייצג רעיון אחר על מהי ישיבה נכונה, למשל. ואנחנו רוצים להתחיל להיות ערים לזה כשאנחנו מעצבים משהו. ואם אנחנו רוצים שיצליח לנו, יורם חושב שהסוד הוא מגוון, דייברסיטי

יורם: אם נרחיב ונביא יותר מגוון של דעות, כנראה שהטכנולוגיה שלנו תהיה יותר טובה. יש ספר נהדר שנקרא “לעצב צדק“, ומי שכתב אותו היא טרנסג’נדרית, והיא מתארת מה קורה לה בשדה תעופה בארה”ב כשהיא מגיעה לבדיקה, וכשהיא עוברת אז לא ברור מהי, היא גבר או אישה? בהתאם למה שהמכונה מחליטה, אז יבוא שוטר ויבדוק אותה כי לא ברור אם מה שיש לה זה אולי איזשהו חומר נפץ. בתוך הטכנולוגיה הוכנס שטנץ וזה משפיע דרמטית על החיים שלה. ואז מתחיל תהליך שהבודקים שם לא יודעים מי יבדוק אותה – איש, אישה – וכולם מסתכלים, איך היא מרגישה בסיטואציה הזו? והיא מתארת את זה. אתה קולט לגמרי את המשמעות, שאנחנו מאד רחוקים מלהבין, לקבל, להכיל, ולעצב את המציאות כך שהיא באמת תאפשר לכל אחד באשר הוא לחיות כמו שנגיד אני ואת – הכל מתייחסים בטבעיות – האנשים האלה לא חיים בטבעיות לגמרי

Is it built to last? 

Come on tell me

Is it built to last?

Is your life worth living?

come on tell me

Is it built to last? 

Now there’s only one thing I really want to tell you

Is to take your time

In the grand design

In the grand design

Grand Design 

דניאל טיילר פונקי ז”ל בסקיצה אקוסטית שלא פורסמה

זה בעצם מוביל אותנו לעקרון הבא שיורם מציע והוא להתייחס לכל דבר כאל רשת, ולא כמשהו שעומד בפני עצמו. כל דבר מצוי ביחסים וקשרים מורכבים עם סביבתו ולכן כל חידוש או שינוי חייב לקחת זאת בחשבון

אותו קשר שהזכרנו קודם, שהשלם יותר מסך חלקיו אז יש דיאלוג בין השלם לחלקים: אני לא יכול להבין את השלם בלי להבין את החלקים ולא יכול להבין את החלקים בלי להבין את השלם. הנושא הזה מאד מתבטא כשמסתכלים על כישלונות של הרבה מאד פרויקטים שנעשו במדינות מתפתחות. הביאו טכנולוגיות שמתאימות או מעוצבות לאדם המערבי בקונטקסט החיים המערבי, וניסו לשים אותן בקונטקסט החיים במדינות מתפתחות, להוציא את המוצר מההקשר שלו, וחוו כישלונות בכמות בלתי רגילה. למשל אפילו פרויקט של ממשלת הודו, של אסלה. להתקין אסלות היה כישלון טוטאלי, כי זה לא מביא בחשבון למשל פרט, שאם אתה מתקין אסלה בבית, מי ינקה את זה? האישה

אז הנשים לא רוצות לנקות את זה, וגם הנשים לא ישתמשו בזה, למרות שזה היה אמור למנוע מהן לצאת לשדה ושם להיות יותר בסכנה של פגיעה מינית. מה שהפתרון הזה לא מביא בחשבון, זה שהנשים יוצאות בשעת הדמדומים לשדה אז הן מדברות אחת עם השנייה ודנות, מה קרה במשך היום, בעיות… זאת אומרת אתה רוצה להרוס את המרקם החברתי ע”י זה שאתה מכניס איזושהי טכנולוגיה, אז יפה מאד, אבל זה מנותק מהמציאות ולכן העסק הזה פשוט לא עבד. תצא מתוך הנחה שהם מומחים בחיים שלהם, הם יודעים מה הם צריכים. אל תבוא עם פוזות מערביות, פתח בדיאלוג

אחד המושגים המעניינים בתהליך העיצוב שיורם מציע הוא “סגירה זמנית” של הדיאלוג. כשאנחנו מתחילים להידבר בינינו לבין עצמנו ועם כל הגורמים מסביב, יש סיכוי להיתקע הרבה זמן בשלב הזה. בדיוק בגלל שיש מגוון, ורשת של קשרים, ושינויים במציאות, ואין סיכוי לכסות באמת הכל אף פעם. אז איך יודעים מתי לעצור את הצי’טצ’אט ולעבור לשלב הבא? בואו נשתמש בדוגמא מאתגר שיורם נותן לסטודנטים שלו כדי להבין את התהליך הזה: המטרה שלהם היא ליצור בטחון תזונתי בזמן  הקורונה

ראשית הם צריכים להיות בדיאלוג עם עצמם, להגדיר חזון ואז להגדיר תהליך מסוים. הם צריכים עכשיו לאסוף הרבה מאד פרספקטיבות מסביב, כי הם לא יכולים לעצב משהו שאחרי זה לא יהיה רלוונטי כי תהיה רגולציה מסוימת, או שצריך עמותות שישתפו איתם פעולה בשביל לחלק מזון, והעמותות האלו לא מסוגלות להיות שותפות במיזם שלהם. אז הם אוספים, מחליטים אילו נקודות מבט הם יצטרכו, ופה כבר יש איזשהו דיאלוג והם צריכים איפשהו לחתוך, אז זה המושג של “סגירות זמנית”, שצריך לחתוך באיזשהו מקום. אז אפשר להביא רעיונות מהטבע, אפשר להביא רעיונות משטחים אחרים לא רלוונטיים, ולייצר איזשהו אוסף של פתרונות, ויש תהליך מובנה שעוזר להם: אוקיי, הגענו לפה אז בואו נתחיל להתכנס, נטייב את הפתרון שלנו, נשפר אותו, נראה איך הוא יכול להיכשל, ונפנה לשלב שבו אפשר להתחיל לעשות איזשהו אבטיפוס. תהליך של התבדרות/התכנסות, וזה כל פעם תהליך של דיאלוג. לא רק זה, אלא דיאלוג עם העבר גם. כי הנחתי הנחות בעבר לגבי המציאות, כשאני מתקדם אני לומד יותר, ואני צריך לבדוק את עצמי, אם ההנחות שהנחתי כדי להצליח להתקדם, עדיין תקפות, ואם לא אני צריך לעדכן

יש שלב שצריך לעשות אותו לאורך כל הדרך: בקרה. על כל צעד מומלץ לעשות רפלקציה, להבין מה קרה שם, מה לשיפור ומה לשימור. הבקרה מובנית בתוך תהליך העבודה

כל עבודה, למעשה, לעשות אותה בשתי רמות, שזה קשה, אבל זו היכולת של המומחה: אתה עובד ובסוף השבוע אתה שואל את עצמך – איך תפקדנו? זה גם עובד היום בכל מני תהליכי פיתוח אג’יליים. רפלקציה, כשזה מובנה בתוך תהליך העבודה זו היכולת כל הזמן להשתפר ולהתמודד עם מציאות משתנה, וזה לא עושים עם הקורונה. לא לומדים את הנתונים ולא אומרים אוקיי, מה לא עשינו טוב? ומשתפרים. לא רואים שיש משהו כזה

נטשה ויטה-מור היא פילוסופית ואמנית ממובילות התנועה הטרנס-הומניסטית הומניטי פלוס, והיא אומרת שאם תהליך העיצוב מביא דבר מצוי למצב רצוי, כפי שגם יורם הגדיר, אז יש לנו מחויבות מוסרית גם לעצב את עצמנו. מעבר לרמה המטאפורית, היא מדברת על ממש לשנות את הגנטיקה שלנו, להאריך את חיינו, להרחיב את יכולותינו בעזרת טכנולוגיה… היא רואה באדם פלטפורמה בלבד, חומר ביד היוצר (שגם הוא אנחנו), והיא מבקשת שנעצב את האדם לכדי על-אדם או סייבורג. אז למה לא בעצם? אם נחזור רגע לדימוי שלנו מראשית הפרק של המכונית הנוסעת שאנחנו נוהגים בה, ובעצם מתעוררים לזה שאנחנו גם המעצבים שלה, האם גם כאן רלוונטית השאלה שפרופ’ אגסי הציע לנו בפרק 7: איפה הבלם

פורסם על מדען בריטי חולה בניוון שרירים, שצפה את ההתדרדרות שלו, וכבר השתיל לעצמו צינוריות ודוגם את הקול שלו, כדי שכשהקול שלו יאבד אז יהיו מספיק דגימות עם ניואנסים וכל מני מצבים נפשיים, בשביל שיהיה קול אמיתי שלו ולא איזשהו קול מלאכותי. לא שולל את הפן הזה אבל צריך מאד להיזהר. החשש שלנו הוא שאנחנו כאילו מאבדים שליטה על מה שיקרה. זאת אומרת, טכנולוגיה שאנחנו מפתחים היום, תוציא אותנו כנראה מאיפה שאנחנו נמצאים היום, אולי כבר התרגלנו וזה נוח, ותביא אותנו למקומות שאין לנו מושג, יותר טוב אבל אולי יותר רע. בוא נגיד, אנחנו לא אוהבים סיכונים יותר מדי. עכשיו פה יכול להיות שהסיכון גדול מדי, לא רק לי עצמי – כמו שאמרנו מקודם, אני אשנה את עצמי – אלא גם לסביבה, לאנושות אולי. מה שכנראה צריך לעשות, זה יותר לעסוק בנושא הזה. אני לא מתיימר. אני רוצה להיות נאמן לרעיונות בספר, אני לא מתיימר שיהיה לי את כל הידע הזה, צריכים פילוסופים, צריכים אנשי תרבות שידברו על הדבר הזה ובאמת יבינו יותר כקולקטיב מה המשמעות של הדבר הזה ונראה אז מה לעשות

הספר של יורם מסתיים בהצעה מעניינת: להתייחס למילה עתיד כפועל בלשון רבים. עתיד זה משהו שעושים אותו, יחד. כלומר להבין ששום דבר אינו דטרמיניסטי, הדרך הזאת אינה סלולה, וכולנו סוללים אותה יחד בכל יום. למעשה הספר כולו מבקש לעורר בנו שינוי ממודעות של משתמשים שמחכים לגזר דין משמיים או מהטבע או מבעלי הכוח, למעצבים שלוקחים את גורלם בידיהם ועובדים יחד. לא מסתנוורים מההבטחות לשים אותנו במרכז, אלא תופסים את מקומנו בתהליך העיצוב

אם נשב ולא נעשה שום דבר כנראה שהמציאות תתקדם, נהיה “בסגר” והמציאות תתקדם. אבל לנו יש יכולת לשנות את המציאות ולשפר אותה ואנחנו עושים את זה כל הזמן. ואנחנו גם יכולים לשנות אותה לכיוונים אחרים. ואז נשאלת השאלה לאיזה כיוון אנחנו הולכים? אז קודם כל זה כבר לא עתיד אחד, אלא יש הרבה אפשריות. ועכשיו לאיזה כיוון הולכים, פה כבר מתחילה השאלה החברתית. אני לא חושב שהפתרון לאנושות יהיה דווקא בעוד ועוד ועוד, אני חושב שהפתרון יהיה דווקא בצמצום קנה המידה, לא צמיחה וצמיחה וצמיחה, זה בלתי אפשרי, אלא הסתפקות קצת בפחות. התקופה היום מראה לנו שאפשר לעצב מציאות קצת אחרת. לא היינו מוכנים שאף אחד יגיד לנו כלום לפני כמה חודשים ובום, פתאום אנחנו יושבים בבית, לא טסים לחו”ל. הייתה תקופה בסגרים שפתאום ראינו שאפשר אחרת. אבל אצלנו במדינה המצב הוא כזה שהאסטרטגיה היא הפרד ומשול. מייצרים מצב שאין מצב שיהיה חזון, ואין מצב שיהיה דיאלוג לייצר חזון וזו הבעיה המרכזית. אז כל אחד מעצב לעצמו, ויש מגזר אחד שאומר “לא יעלה על הדעת שזה יהיה ככה” ומגזר אחר, שלא מאורגן בצורה כל כך קוהרנטית, לא מסוגל לארגן את עצמו ביחד ולטעון את הטענות שלו

אני חושב שכל אחד צריך לקחת את העתיד שלו בידיים שלו. האפשרות הזאת נהפכת ליותר משמעותית אם אנחנו נזכר שכשהיינו בגן היינו מאד יצירתיים: בנינו ארמונות בחול, יצרנו מציאויות ושיחקנו משחקי תפקידים, ולא הייתה לנו שום בעיה. מהרגע שנכנסנו למערכת החינוך והושיבו אותנו מאחורי שולחנות, ונתנו לנו משימות מאד מוגדרות, די איבדנו את הסיפור הזה. אנחנו צריכים להחזיר לנו את הדברים האלה ופתאום נראה שאנחנו יכולים לשנות את המציאות שלנו, לעצב אותה, לשפר אותה. וגם אם לא נהיה פוליטיקאים, גם אם לא ננסה להשפיע ברמת החברה, עדיין – עלינו, על הסביבה שלנו, על הילדים שלנו אפילו. רק צריך למצוא את המסלולים, שכל אחד יעצב את מה שהוא יכול לעצב. יש דברים בקטן, שאנחנו יכולים וחייבים לקחת את האחריות ולא לוותר

ואני רוצה להגיד שאני מנסה ככל שאני יכול, להשתמש במושג “נאה דורש ונאה מקיים”. לא להשאיר את הדברים בתאוריה ולהגיד לאנשים אחרים “אתם צריכים” ואני חוזר למחשב שלי ומתקתק. אז כשאני מסתכל על המציאות בתחום עיסוק מאד חשוב שלי של הנדסת מערכות, אז אני רואה ששם יש בעיה בשטח. הכלים, השיטות והמצב של התחום הזה בארץ, לא תואם את האתגרים שניצבים מול התעשייה. המערכות שאנחנו מתעסקים איתן, בין אם זה טכנולוגיות או בין אם לא, מערכות מאד מורכבות, מרושתות, משפיעות ומושפעות אחת על השנייה, וצריך כלים אחרים ותפיסות אחרות. לאור זה, הקמתי תוכנית לתואר שני עם תזה, שהיא היחידה בארץ עם תזה. ולפני כמעט עשר שנים הקמנו עם עוד כמה שותפים אחרים, חברה לתועלת הציבור, שהמטרה שלה הייתה לשפר את החינוך ההנדסי בארץ. אני מנהל גרוע ורע בגיוס כספים ולכן בשביל לעשות משהו, אני יוצר לעצמי צוות. אני מבין איפה אני לא טוב ובשביל זה אני מביא את המגוון של האנשים עם המיומנויות. דרך אגב, אני עובד לפי הספר! אבל אני רוצה ללכת מעבר לזה

אני רוצה לדחוף את הנושא הזה של עיצוב עד לבית ספר יסודי. אפשר למצוא פרויקטים נהדרים. זאת אומרת סתם דוגמא: מי שהוא ליד בית ספר, אז יש מחוץ לבית הספר איזושהי גינה, אז בואו נעצב את זה, בית הספר מעצב את זה. מחלקים משימות, ואז פתאום מבינים שאי אפשר לעצב שם בלי שמקבלים אישור. מה זה מקבלים אישור? אז הולכים לבניין של העירייה, ופתאום רואים, מה זו עירייה? אז גם לומדים גם אזרחות בצורה אחרת. מדברים עם ראש העיר, מדברים עם מחלקה כזאת וכזאת, ופתאום רואים שזה מורכב. עיצוב זה א-דיסציפלינרי, צריך פשוט להעיף את הקשקוש הזה של דיסציפלינות. זה מיומנות בסיסית – לומדים עברית? לומדים עיצוב


מה שאני למדתי מהשיחה הזו היא שעיצוב זו מודעות ששמה אותי במקום של יוזמה בחיי. אפשר להפגין ולדרוש גם מתודעה של צרכן. והרי המדיה הדיגיטלית טשטשה לכאורה את הגבול בין צרכן ליצרן, אבל כשאנחנו יוצרים תכנים ברשת אנחנו בעצם יוצרים אותם למען ובתוך המסגרות שכבר עוצבו על ידי אחרים. והמחקר לימד אותנו שלפעמים אנחנו משפיעים על העיצוב דווקא דרך שימוש, שימוש אחר ממה שהתכוונו המעצבים ופרשנות שונה מכוונת המשורר. אלו דרכים לביית ולשנות את המקור לפעמים. אפשר לראות את זה אפילו על פלטפורמה כמו טוויטר שנועדה במקור להיות פיד עדכון פשוט באמצעות סמס, ללא כל מאפייני שיחה, אבל ברגע שהמשתמשים השתמשו בה אחרת כדי לנסות לדבר ולייצר קהילות, טוויטר התאימה את התוכנה לסימנים ולסמלים שמשתמשיה יצרו באופן לא רשמי. וכך למשל בא לעולם ההאשתאג שהפך להצלחה מטורפת שהרבה פלטפורמות אחרות חיקו, ומקורו במנהג שהציע משתמש. ולכן לעצב לעצמי זו פחות הפרקטיקה ויותר סוג של מודעות, יוזמה, ומעורבות, שיורם רואה בה זכות טבעית שלנו למעשה

בעולם של הרשת, מי שלקחו על עצמם לעצב מציאות אלטרנטיבית זו קהילת הקוד הפתוח והתוכן החופשי. ובפרק הבא והראשון לשנת 2021, נדבר עליהם מזווית שונה לחלוטין. עד אז, אל תאחלו שנה טובה. אל תקוו ש2021 תהיה טובה מקודמתה, אלא תחשבו איך לעצב אותה עבורכם כדי שזה באמת יהיה ככה? ובואו לבקר אותנו בפייסבוק או באינסטגרם ונפתח דיאלוג על זה


?רוצה לקבל מייל ברגע שהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה נוספת

Costanza-Chock, S. (2020). Design justice: Community-led practices to build the worlds we need. Cambridge, MA: MIT Press.

Reich, Yoram. (2020). The coronavirus pandemic: How can design help? Research in Engineering Design 31:141–142.

Subrahmanian E, Reich Y, Krishnan S (2020) We are not users: dialogues, diversity, and design. MIT Press, Cambridge.

Van Dijck, J. (2011). Tracing Twitter: The rise of a microblogging platform. International Journal of Media and Cultural Politics, 7(3), 333–348.

Vita-More, Natasha. Aesthetics: Bringing the Arts & Design into the Discussion of Transhumanism. In Max More and Natasha Vita-More(Eds.), The Transhumanist Reader: Classical and Contemporary Essays on the Science, Technology, and Philosophy of the Human Future (pp 18-27). John Wiley & Sons, Inc.

Winner, L. (1980). Do Artifacts have Politics? Daedalus 109: 121-136.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 14. לעצב את העתיד עם פרופ’ יורם רייך

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: