פרק 39. האם זומבים חולמים על מוחות דיגיטליים? פוליטיקה אפוקליפטית עם ד”ר מורי רם

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

אחד הדברים הראשונים שאתם מבינים כשרואים סרטי זומבים, זה שהזומבים זה אף פעם לא הסיפור. הסיפור זה על הקונפליקטים החברתיים שלא מאפשרים לאנשים בעצם להציל את עצמם, וכל הזמן מביאים לזה שפתרון מצב שהיה אפשר לצאת ממנו בצורה פשוטה יחסית, מגיע למצב של אין מוצא, רק בגלל חוסר יכולת או חוסר נכונות להתמודד עם איזושהי בעיה

ד”ר מורי רם

היום לפני שנה התפרסם אחד הפרקים המעניינים ביותר בפודקאסט, פרק 13, לייצר זומבים: טכנולוגיות של חיים ומוות. אבל זה גם הפרק שהכי פחות אנשים שמעו אותו, לצערי, בגלל פישול באיכות הסאונד של המרואיין. אני מקווה שתתנו עוד צ’אנס לפרק המרתק הזה, או לפחות תקראו את התמלול שלו. בכל מקרה, בשנה הזו, שנת פרקי המראה, החלטתי לפרגן לפרק 13 בשני פרקי מראה. בפרק הנוכחי, הראשון מביניהם, נצלול לעומקו של דימוי הזומבי. אותי אישית סרטי זומבים די משעממים, אבל הזומבי עצמו הוא מרתק, כמטפורה פילוסופית ופוליטית ודימוי פוסט אנושי, תופתעו כמה מחקר אקדמי יש על זה. נמצא אתנו היום ד”ר מורי רם

מרצה במחלקה לפוליטיקה באוניברסיטת ניוקאסל, מתעסק בעיקר ביחסים בין מרחב לפוליטיקה, והמשמעויות התרבותיות, הפוליטיות, החברתיות, של חורבות, הריסות, והרס. חובב זומבים

מורי ואני נפגשנו בכנס שבו שנינו הצגנו תזות פוליטיות על זומבים וערפדים, ובפרק הזה נשתף בהן גם אתכם ואתכן


אנחנו יודעים הרבה על ערפדים. על הופעתם בספרות הגותית האירופית, על העבר האנטישמי שלהם.  אבל הזומבים מגיעים ממקום אחר לגמרי

אם עושים להם איזשהו טרייסינג לראות איך הם הופיעו על הבמה, תרתי משמע, צריך ללכת לסחר העבדים האטלנטי. והם מגיעים, פחות או יותר, עם ההבאה של עבדים מאפריקה ליבשת האמריקאית, ובעיקר לאי בשם אספניולה, שמאוחר יותר הופך להיות, חצי ממנו זה האיטי והחצי השני זה הרפובליקה הדומיניקנית. ויחד עם העבדים מגיעה גם מסורת של סיפורי פולקלור של כל מני דרכים להחיות אנשים שמתו כבר, ולהפוך אותם לשבויים או עבדים בידי מי שמצליח להחזיר אותם לחיים, וזה נכרך בצורה מסוימת עם הוודו. אחד הדברים שנתקלתי בהם כשהתחלתי לעבוד על זה, זה איזשהו הסבר נורא מעניין למה זה תפס. כי בעל עבדים שמצליח “למכור” לעבדים שלו שאם הם יברחו וימותו והוא יתפוס אותם, הוא יחזיר אותם לחיים, ולמעשה ישלוט בהם עד בלי סוף, אז בעצם זו איזושהי דרך מאד טובה לגרום להם להיות ממושמעים. כלומר, הזומבי, בשלב הזה, יש לו מסורת מאד ברורה קולוניאלית, של יחסי שליטה, ושל האימה שבלשכוח את עצמך. אחרי המוות, שמישהו יחזיר אותך לחיים, ולמעשה יהיה השליט או האדון שלך. ארה”ב כובשת את האיטי באיזשהו שלב וככה הסיפורים האלה מתחילים לזלוג לתוך ארה”ב

בניגוד לערפדים שמפציעים בספרות המאה ה19, הזומבים, כיאה למסורות על פה, מגיעים ישירות לקולנוע בתחילת המאה העשרים

ואז יש לנו את הסרט זומבי לבן ב-1932, שהכוכב של הסרט זה בלה לוגוסי ששיחק את דרקולה, ואני חושב זו הייתה פשוט דרך, תרתי משמע, להלבין את הזומבי, להפוך אותו למשהו שיהיה יותר אכיל (סליחה, יש הרבה בדיחות גרועות בכל זה) לקהל המערבי. ואז מתחילים הרבה מאד סרטים כאלה שרובם סוג ב’, שהסיפור שבמסגרתם זה סיפור על אנשים שמאבדים את היכולת לשלוט בגורלם, והופכים להיות שבויים או כבולים למישהו שמצא דרך לשלוט בהם, והם פשוט הופכים להיות אוטומאטונים כאלה. הזומבי בשלב הזה הוא פשוט אדם חסר יכולת רצון להתנגד, והוא בשליטה של מכשף מרושע או מדען מטורף, יש לפעמים חייזרים, אבל זה בגדול האבולוציה שלהם בשלב הזה. היא מקושרת במובנים מסויימים למשבר הכלכלי של 1929, לפחדים מהמודרנה, מאיך שהמודרניות הופכת כבר אז את החברה האנושית לשבויה בכבלים לכוחות כלכליים גדולים ממנה, כוחות כלכליים. אבל זה לא הזומבי המודרני, הזומבי שאנחנו מכירים היום

בשנת 1954 יוצא ספר בשם “אני האגדה” של ריצ’ארד מתיסון, שזה ספר פוסט-אפוקליפטי, שמספר על גיבור שמסתובב בעולם שכולם מתו כתוצאה מלוחמה ביולוגית, או כימית, או גרעינית, משהו שמשקף את הפחדים של המלחמה הקרה. והגיבור מסתובב ולמעשה זה רק הוא, וכל מי שעבר מוטציה והפכו להיות ערפדים. כי עדיין הזומבים לא מספיק פופולריים כדי שיהיו אטרקטיביים. על הספר הזה נעשו שתי אדפטציות. אחת מהן ב-1964, סרט בשם “האדם האחרון על פני האדמה” עם וינסנט פרייס, הכוכב של הסרטים סוג ב’, ומי שמקריין למייקל ג’קסון ב”מותחן“, גם כן אחד מהוידיאו קליפים המעניינים ביותר כשמדברים על זומבים. וגם שם משמרים את העניין של הערפדים, אבל הם מתנהגים כמו זומבים, פשוט אף אחד לא קורה להם ככה. וזה בעצם הרגע שמופיע הסוויץ’, שהזומבים מופיעים על הבמה כאיזשהו כוח מאורגן שהוא לא כמו ערפדים, בגלל שקנה המידה שמוצג שם הוא קנה המידה של חברה שהיא הרוסה, חברה שעברה איזושהי טראומה, אסון נוראי, שלמעשה ריסק את כל הציביליזציה והשאיר מתי מעט להתמודד מול אנשים שנשללה מהם אנושיותם, וכל מה שמעניין אותם זה בעצם לרדוף את החיים

וזה בעצם מה שהשפיע על במאי צעיר בשם ג’ורג’ רומרו, שרצה לעשות סרט, שהוא הודה בזה אחרי זה, שהוא היה קצת פלייגריאיסט, הוא רצה בעצם לעשות סרט ולא לתת קרדיט למתיסון, אז במקום ערפדים הוא חיפש סוג אחר של מפלצות. ואז ב1968 הוא עשה את “ליל המתים החיים“, סרט סופר דל תקציב, על קבוצה של אנשים שמוצאת את עצמה מבוצרת באיזה בית חווה אמריקאי בזמן שכל העולם מסביבה מתרסק, וכל מה שהם יכולים לעשות זה להסתכל דרך הטלוויזיה, ולראות מן חדשות שאף אחד לא מבין למה, אבל בחדשות מסופר שכל מי שמת חוזר לחיים, וכל מה שהם צריכים לעשות זה להתבצר עד הבוקר, עד שיגיע צוות החילוץ להציל אותם, אבל הם לא מצליחים. וברקע, הגיבור של הסרט זה גיבור שחור, שזה היה משהו מאד נדיר בזמנו לסרט שיצא ב1968, ויש שם המון רמיזות ליחסי המתח הגזעיים בארה”ב באותה תקופה; למלחמה בווייטנאם, כי כל הזמן יש את המוטיב הזה של בוא נשאר בבית, נשמור על הבית, לא נצא מהבית. ובסרט הזה מופיעים למעשה בפעם הראשונה הזומבים המודרניים. כל פעם שאנחנו חושבים על זומבים היום, אנחנו מדמיינים אולי איזשהו עדר גדול שצועד ככה, מתנועע בצורה לא אטרקטיבית במיוחד, ונושא על גופו את העובדה שהם בסך הכל עדר של גופות מרקיבות; כל מה שמעניין אותם זה פשוט לתפוס בני אדם ולשבוע מהם, והרעיון הזה שכל מי שמת מותנע מחדש כזומבי

אז אנחנו נכנסים פה כבר למשמעויות שהזומבי הוא הנשא שלהן. אם הערפד ייצג את היחיד כפרט מאוכלוסייה ספציפית, כמו למשל, היהודי, האדם הזה שנראה כמונו אבל הוא לא באמת אחד משלנו, אז הזומבי אף פעם לא בא בבודדת. הוא מייצג תופעה, לפעמים אפילו אסון מופשט

אני חושב שהזומבי המודרני של שנות השישים, שעוד היום רוב הסרטים מתכתבים איתו באיזשהו מובן, ניסה להגיד משהו על הרגע של אחרי מלחמת העולם השנייה, שרואים מה המלחמה יכולה לעולל לאנושיות שלנו ולאיזה רגעים של חוסר אנושיות המלחמה הזאת הביאה, וגם האיום הגרעיני שהאנושות היא כפסע מלהשמיד את עצמה. והחיבור בין חוסר האנושיות הזו והחשש מקריסה מוחלטת, זה מה שבעצם לדעתי הוליד את הרצון ואת הצורך לחשוב על מפלצת כזאת, או יצור שיגלם את האימה ממה שהמודרנה או המודרניות יכולה לחולל. בגלל זה הזומבים בדרך כלל הם מקושרים כמשהו שמאיים על המודרניות, אבל באותו הזמן הם גם איום של המודרניות, של מה עשוי לקרות לנו, הם משקפים את החשש הזה מקריסה מוחלטת ומחוסר היכולת שלנו לשלוט בגורלנו. וזה מה שמסמלת גם העובדה שעל המסך הם מתחילים להרקיב גם, והגוף שלהם זה למעשה הגוף הפוליטי של החברה שהם מייצגים

אופיו של האסון הזה שהזומבי בא לסמל, משתנה בהתאם לרוח התקופה. בשנות השבעים והשמונים, האסון הוא דווקא תרבות הצריכה

שחר המתים, נראה לי זה הסרט הקלאסי היום כשחושבים על זומבים, שזה גם סרט של ג’ורג’ רומרו, מציג קבוצה של ניצולים שמוצאים את עצמם לכודים בתוך קניון. ב1978 כשהסרט יצא, הקניון היה אז יחסית תופעה לא כזאת מוכרת, ורומרו עלה שם על משהו, כי בעצם כל הסרט זה על הקבוצה הזאת שמוצאת את עצמה בתוך הקניון, שזו מיניאטורה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כמו באיזה דיסנילנד, הם מתחילים להשתטות ולהיות אינפנטיליים. חוץ מהאישה, אגב. תמיד בסרטים האלה מה שיפה, זה שהאישה היא זו שיש לה את הכי הרבה תושייה, והיא זו שבעצם מוצאת או מבינה מה צריך לעשות. זה תמיד גברים שמאבדים עשתונות. זה גנרלים, זה רופאים, זה מדענים, זה אבות משפחה פטריארכליים, שמרוב רצון להגן על הבית שלהם עושים הכל כדי שהבית הזה יקרוס, וזה משהו שחוזר המון. גם בסרטים, גם ב”המתים המהלכים” למשל, בעונות היותר טובות, זה ממש אתה רואה גבריות שבורה על המסך, נקרא לזה ככה

 אז ב”שחר המתים” תרבות הצריכה זה משהו שתופס מקום מרכזי במה שהזומבים מייצגים, מבחינת הדברים שהם מתחברים אליהם, ואני חושב שאחרי זה, זה הופך להיות נורא מעניין, כי משנות השמונים בעצם תרבות הצריכה מנצחת בגדול. תרבות הפלסטיק, הרייגניזם. לזומבים כבר אין מה לבקר את תרבות הצריכה כי כבר הכל נצרך, אז הוא הופך להיות איזה מן פרודיה על זה. אז יש לך את הסרט המפורסם “שובם של המתים החיים” שהציג את הרעיון שכל מה שזומבים רוצים לאכול את המוח שלך ו”מוחות, מוחות, מוחות…” זה הופך להיות ממש פרודי, כל כך פרודי שהזומבי כבר הפסיקו לקחת אותו ברצינות, ושם בעצם זה הפך להיות איזה משהו ש”מה, עזוב אותך, בחייך, סרטי זומבים, אתה רציני?”י

אז אחרי שהזומבי מאבד את שיני הביקורת החדות שלו, אובד בו גם העניין לזמן מה, אבל בראשית המאה ה21 הוא חוזר ובגדול

שנות האלפיים עם 11/9 ויותר מזה גם היה, מישהו אולי זוכר, את מחלת הפה והטלפיים. “28 יום אחרי” שזה סרט בריטי של דני בויל, מופיע ברגע של מחלת הפרה המשוגעת, אני חושב. ואז המלחמה בזומבים לפעמים הופכת להיות הצדקה של מלחמה נגד כל הדברים האלה. או אפילו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל גם כל מני נרטיבים נגד מבקשי מקלט, ממש מציגים אותם כמשהו מאיים, נחילי, שמאיים להרוס. הוא קושר המון לחששות שהציתה המלחמה בטרור. הטרוריסט כמישהו שמאתגר את היכולת של המדינה לשמר את הסדר שכולנו תלויים בו. יש את הספר של מקס ברוקס “מלחמת העולם זד“, האנתולוגיה הזאת של איך העולם מתמודד עם זומבים, ובעצם זה הופך להיות שיר הלל לכל האמצעים המדינתיים שאפשר להפעיל כנגד אנשים לא רצויים, נקרא לזה ככה. אז ישראל מנצחת כי היא בונה חומה, ודרום אפריקה שורדת כי היא מחילה איזושהי תוכנית שנשמרה עוד מתקופת האפרטהייד למקרה שהשחורים ימרדו, וקובה מצליחה כי זו חברה אוטוריטרית שהיו לה מחנות מעצר מוכנים מראש. זה מתקשר לכל הפחדים האלה מאלו שמאיימים על הסדר המדינתי, כי אני מניח שזו הייתה תקופה, את יודעת, הגלובליזציה, סוף ההיסטוריה, סוף היכולת של מדינה לשלוט על הגבולות שלה, עולם חסר גבולות, שבו הזומבים מייצגים את החשש הזה מכל מה שנקרא הסוכנים החופשיים למיניהם

מה זה בעצם סרט זומבי קלאסי? סרט זומבי קלאסי זה נרטיב של כישלון, והנרטיב של הכישלון תמיד מתחיל בחוסר היכולת של המדינה להגן עלינו. כלומר, מהסרטים הקלאסיים, זה תמיד מתחיל עם איזשהו מדען או מגיש בטלוויזיה או גנרל, שאומר לכולם יהיה בסדר, וחמש דקות אחרי זה הכל קורס. וזה פשוט מאפס למאה הקריסה הזו. האחר הזה הוא בעצם הופך להיות דרך לגלם את החשש העצום שלנו מזה שיום אחד נקום בבוקר, ולא תהיה חברה, ולא תהיה מדינה, ולא תהיה קהילה שנוכל להיות חלק ממנה. כמה פריכה היא ההגנה או האשליה של סדר, שהעולם (או העולם המערבי לפחות) מספק לנו. זה קצת מצחיק, אבל כשהתחיל קוביד זה היה קצת רגע של מצוקה, כי אתה רואה סרטים שמספרים את זה בצורה חצי הומוריסטית, ופתאום אתה מרגיש שזה סביבך. זה להיכנס לסופרים ולראות את הכל מרוקן על המדפים, ופתאום אתה מרגיש ממש כמו בפתיחה של שחר המתים או 28 יום אחריי, שהגיבור משוטט בלונדון והיא נטושה לגמרי, והוא פשוט מסתובב, הוא התעורר בבית חולים מאיזושהי תרדמת, הוא לא מוצא אף אחד והוא פשוט הולך בלונדון וצועק “הלו? הלו? הלו?”. אנחנו גרנו בלונדון באותה תקופה כשהכריזו פה על המצור, על הסגר. עכשיו כמובן, אני מגזים, גם לא היה פה נטוש הכל. אבל התחושה של להיכנס לסופר בפעם הראשונה ולראות את זה, לחשוב על המנעמים של העולם המערבי וכמה הם פריכים

תודה לדנה שכטמן שני, היא רדיו דנה, על הקאבר לזומבי של הקרנבריז, שהשתמשנו בו גם בפרק 13 בשנה שעברה

גם פרופ’ אילנה גומל, שהתארחה בפרק הראשון של הפודקאסט, כתבה על זומבים במאה ה21. היא טענה שסרטי זומבים מסמלים את קץ הנרטיב, בעולם שבו הכל קורה עכשיו. הם שמים את דגש על ה-משך, הוויראליות, החזרתיות, ולכן לדעתה הזומבי אפילו לא יכול לשמש כמטפורה לכלום, הוא מכרסם את עצם הרעיון שיש לדברים משמעות. אבל לצד זה, מבצבצת מגמה נוספת, שבה הפוקוס עובר לזומבי כיחיד פתאום, והשאלה היא כמה אנושיות נותרה בו, והאם ניתן להשיב אותה? אני באמת לא אוהבת סרטי זומבים קלאסיים, אבל מאד אהבתי את הסרט פידו מ2006. זה סרט יוצא דופן, מומלץ, קומי, על עולם שבו הזומבים נשלטים בעזרת קולר שמרכך אותם, אז הם הופכים להיות המשרתים בכל בית, ונוצר קשר חם בין אחת המשפחות לזומבי שלה, פידו, שזה שם קלאסי של כלב בארה”ב. ואז כשהסדר הזה פתאום מתפורר, הקשר הזה הופך למאד משמעותי, ופידו הוא דמות שמקבלת הרבה האנשה

עלית פה על נקודה שהיא מאד חשובה. בסופו של דבר, כמו שאמרת, העלילה הקלאסית של הזומבים – אילנה גומל הגדירה את זה הכי נכון, שזה “רינס אנד ריפיט” – היכולת שלהם להציע משהו יותר מזה היא מוגבלת. ומשם באים, אני חושב, הסרטים שהצבעת עליהם, שבאמת מנסים להציג איזשהו נרטיב אחר, נרטיב שעושה האנשה לזומבי. אז יש את פידו, שזה באמת סרט חמוד ביותר, וזה סוג של התכתבות מעניינת עם המקור, הופכים אותם מחדש לעבדים בעצם. ויש שני סרטים אחרים גם כן שנורא מעניינים, אחד זה “מת עליה” (באנגלית: גופים חמים), זה אדפטציה או אנלוגיה לרומיאו ויוליה רק שרומיאו הוא זומבי בגדול, דמדומים – הגרסה הזומבית. הוא מדבר בדיוק על זה, על מה הפוטנציאל להשיב לעצמנו את האנושיות

אני חושב ששני סרטים שעושים את זה בצורה מאד מעניינת זה “מגי“, דווקא עם שוורצנגר, מכל השחקנים בעולם. זה הסרט היחידי ששוורצנגר לא משחק בו שרירן נטול מוח, אלא ממש איזשהו אבא כואב, שבכאב לב רואה את הבת שלו הולכת והופכת באופן בלתי נמנע זומבית, ובדיוק שם זה הסרט הזה על הקושי של לראות אדם אהוב הופך להיות משהו שאתה יודע שלא תוכל להחשיב כאנושי. ובסרט הזה, חלק ממנו זה גם אביגיל ברסלין, שמשחקת את הילדה, היא עושה שם עבודה נפלאה בלהראות איך היא צריכה להיאבק בזה, להיאבק ברעב, להיאבק בכל הדברים שהופכים אותה ללא אנושית. ויש עוד סרט ששכחתי את שמו אבל עכשיו הוא ממש יצא והוא זמין בנטפליקס לדעתי, הסרט מדבר על חברה שבה הזומבים הצליחו להשיב לעצמם את האנושיות, ובאמת הם כן מצליחים, או מחפשים, את דרכם חזרה לתוך הקהילה, לתוך החברה. ובתוך כל אלה יש את הנרטיב הזה של לשוב לעצמך, להשיב לעצמך את כל הדברים שאיבדת, וזו איזושהי תפנית נורא מעניינת בנרטיב הזה

שאלתי את מורי מה יש בו בעצם בזומבי, מהן התכונות שלו, שמאפשרות לו את הגמישות לזגזג על הטווח של כל המשמעויות שדיברנו עליהן

היתרון של הזומבי בהרבה מובנים זה שהוא די קלף חלק. כלומר, אפשר לקחת את היצור הזה לאיזה כיוונים שרוצים. הוא נטול תכונות לחלוטין. בגלל זה הזומבים הם יותר תפאורה מאשר סובייקט.  אין לו שום דבר שמייחד אותו, אין לו כח על, אין לו יכולת להתחדש, אין לו יכולת להחלים, הוא לא יכול לרוץ מהר, הוא לא יכול לקפוץ. הוא פשוט שם ומהלך, וכל מה שמניע אותו זה מן רעב שלא ניתן לשבוע ממנו, לבשר אנושי, לחום אנושי שהוא רוצה לצרוך ולהשמיד. אני לא יודע אם להשתמש במונח תת אדם כי זה מונח מאד טעון, אבל ככה זה מוצג. אנחנו מניחים מה זה אנושי כאיזושהי הגדרה מסוימת, שצריכה לקיים ערכים מסוימים. כדי שמשהו יהיה מוגדר כאנושי הוא צריך להיות תואם ל”אנושיות” הזאת, בין אם זה ביולוגית, תרבותית, או פוליטית – מה הופך משהו לבר הגנה בחוק, שאסור להרוג אותו? מה הופך למשהו שצריך להחיות אותו? מה הופך למשהו שהוא נחשב למקובל ויכול להיות מוכלל לתוך קבוצה או לתוך סביבה? – הוא בדיוק מופיע כיצור שמייצג את הסף הזה בין משהו אנושי, אורגני, עם חיות, שאסור לפגוע בו, לבין משהו שכבר מת, אז זה לא משנה אם תהרוג אותו או לא. השיוך, תוך כדי שלילה ואבדן, אני חושב. ומשם עכשיו, הוא חוזר, כמו שאמרת, לתבוע מחדש את האנושיות שלך, בעולם שבו מה זה אנושי, הולך ונהיה הרבה יותר לא ברור, לטוב ולרע

וזה מביא אותנו לתזה שלי על המשמעות של הזומבי היום, כדימוי פוסט אנושי, לצד הערפד, ובשונה ממנו

כרמל: אחד הגבולות הברורים של הסובייקט האנושי זה הרי המוות. ולכן התגברות על המוות היא כבר במרחב הפוסט אנושי. בואו נחשוב רגע על הזומבי והערפד לא בתור מפלצות, אלא בתור שתי צורות שונות של חיים לאחר המוות. אני חושבת שנוכחותם המשותפת והמוגברת על המסכים היום – בעידן של טכנולוגיות שמטשטשות את הגבול בין חיים למוות, בעידן של הבטחות של עתידנים לחיי נצח – דורשת פרשנות חדשה. הזומבי והערפד הם שני צדדים של אותה המטבע; הם מייצגים שתי דינמיקות שונות של התמודדות עם הביולוגיה והמוות, שמקבלות משמעות חדשה בעידן הדיגיטלי. גם יחסינו אליהם דומה ליחסינו לטכנולוגיה, אנחנו מפחדים ונלהבים מהם בו זמנית

מנגנון ה”זומביפיקציה”, ההפיכה לזומבי, זהה למנגנון שהפך את חיינו לווירטואליים. האינטרנט והסמארטפון “אכלו את בשרנו” במובן שהפכנו לאנשים וירטואליים, שעיקר חייהם מתרחש במרחבי המידע, והגוף ננטש להלך ברחוב כאוטומט חסר מודעות. כשאנחנו על גבי הרשת אנחנו אוהבים לדבר על חוכמת ההמונים כתחליף לידע האינדיווידואלי ופונים לשלל מכרינו בכינוי “מוחכוורת”, פושטים כנחילי ארבה על אפליקציות חדשות, זוללים את תכנים באובססיביות (בינג’ינג) ונוטשים אותם בשעמום פתאומי אחרי כמה ימים או שבועות. אלו דפוסי התנהלות של נחיל זומבים. חוקר התקשורת ההולנדי מארק דז, טוען שאסטרטגיות זומביות הן הדרך היחידה לשרוד כשאנחנו חיים כמידע בתוך המדיה ובעומס מידע

הערפד המודרני, לעומת זאת, מייצג חלום מסוג אחר לגמרי, לאלו שחיי נחיל זה לא כוס הדם שלהם. הוא מגלם את חלומותיהם של הטרנס הומניסטים, החולמים על חיי נצח ויכולות על־אנושיות משודרגות בעזרת הטכנולוגיה. החלום הזה הוא חלום של עוצמה אינדיווידואלית והדוניסטית, בדיוק כמו זו של הערפד. דווקא לאחר מותו, הערפד נראה ומרגיש חי וסקסי מתמיד – אין דבר המונע ממנו לבטא את יצרו באופן מלא, הוא חזק, מהיר, ונועז מתמיד, חושיו מורחבים והוא קורא מחשבות – הוא כל מי שתמיד רצה להיות כאדם ולא העז, ולא יכל, או שמוסדות החברה דיכאו. זהו בדיוק חלומם של הטרנס הומניסטים, הם חושבים שהאדם שיפרוץ את גבולות הביולוגיה והמוות בעזרת שדרוג טכנולוגי, יהיה כל מה שהאדם רצה להיות ולא יכל, כל עוד היה “רק” אנושי

מורי: זומבי זו עסקה מאד גרועה בהשוואה. אז הערפד הוא כאילו הופך להיות המכאניות המושלמת בהתגשמותו, אבל יש פה גם ממד של הזומבי שהוא מרודד למכאניות אחרת לגמרי, שהיא נחותה בהשוואה לערפד. אם הערפד הוא על אדם, הזומבי הוא תת אדם. ושניהם בסופו של דבר מושלכים מתוך מה שאנחנו מגדירים כאנושי. רוב סרטי הזומבים, רוב עלילות הזומבים, אין באמת סיבה למה אתה הופך להיות זומבי, אף פעם לא נותנים את ה”מה קרה?”. יש סצנה שאני נורא אוהב בסוף העונה הראשונה של “המתים המהלכים”, הם מגיעים לאיזשהו בונקר של המרכז למניעת מחלות, ופוגשים וירולוג שעושה להם הדמיה של מה קורה למוח האנושי שעובר זומביפיקציה. שואלים אותו “אבל מאיפה זה בא?” והוא אומר “אין לי מושג. אני לא יודע להגיד לכם למה זה”. ואז יש פה גם איזושהי אמירה על חוסר היכולת שלנו, בסופו של דבר, לתת הסברים

האמת שמסתתרת פה עוד הקבלה מעניינת, לבינה מלאכותית, שגם היא סוג של זומבי, וגם מהקופסה השחורה שלה אנחנו דורשים הסבריות, שהיא לא מסוגלת לספק לנו, כמו שדיברנו בפרק 30. ואולי הסובייקטיפיקציה החדשה הזו של הזומבי היא בעצם מקום של התפכחות. לקיחת צעד אחורה ביחס לטכנולוגיה, חשבון נפש אם אפשר לעצור את הרכבת, אם אפשר להשיב אל הגוף את המוח שנבלע בתוך המסך. בכל אופן, נראה לי שהמקום הזה שבו גם הערפד וגם הזומבי מסמלים סובייקט פוסט אנושי, שהוא אולי “אני” אוטוטו, זה גם המקום שעל המסך, ההבדל בין שתי המפלצות המאד שונות הללו, מתחיל להיטשטש שוב, כמו בתחילת הדרך. אני הבחנתי בזה במיוחד בסדרה “הנגיף” של גיירמו דל טורו, שבה כל הערפדים מתנהגים כמו נחיל זומבים, הם נשלטים על ידי מלך הערפדים, שרואה דרך עיניהם כמו פנאופטיקון אינטרנטי; רק הוא ערפד במובן הקלאסי, הם סוג של תשתית

היום הנרטיבים האלה כבר מתערבבים לגמרי, ויש לך ערפדים שעברו זומביפיקציה וזומבים שעוברים וומפיריזציה במובנים מסוימים. היום בגלל תרבות הצריכה שלנו, בגלל שהדבר הזה הפך להיות כל כך פופולרי, אז כל הזמן מייצרים עוד ועוד טקסטים שמשתרבבים אחד בשני, אז עכשיו באמת המאפיינים של הזומבי והמאפיינים של הערפדים כל הזמן נכרכים אחד בשני, שזה נורא מעניין סך הכל, כי זה מאפשר לספר סיפורים הרבה יותר מוצלחים. יש כמה סרטים מעניינים (האמת שהם לא כל כך הצליחו, אבל) שכן הופכים את הערפדים לחיות טרף זומבים. הסרט נקרא דייברייקרס, הוא מדבר על חברה שבה הערפדים למעשה ניצחו והצליחו לשעבד את האנושות והפכו את האנושות ללייב סטוק. אין יותר בני אדם שמהם אפשר להפיק דם, הערפדים בעצם עומדים בפני סכנת הכחדה, והרעב הופך אותם לזומבים. נוצרת תת חברה בתוך החברה הערפדית של ערפדים-זומבים, שפשוט מתנפלים על ערפדים אחרים. וזה איזה מן הפוך על הפוך כזה, שהאנושות הגשימה לכאורה את הפנטזיה הזאת, להפוך להיות היצור המכאני המושלם, כמו שאמרת, אבל אז מה קורה אחרי זה? הם הופכים להיות זומבים בעצמם

זה עכשיו מזכיר לי שיש את הסרט הנפלא “הנערה עם כל המתנות” עם גלן קלוז. החברה קורסת בגלל שהילדים מקבלים את הוירוס, וברגע שהם הופכים להיות מבוגרים, הם הופכים להיות זומבים או משהו כזה. וזה מדבר על ממד של החלפה. על רגל אחת זו הרגל של סובייקטים חדשים, שבעצם יורשים את העולם בצורה אלימה ופראית, ועל רגל שנייה זה באמת ברמה החברתית, של שינוי חברתי מאסיבי. הוא מכניס את הממד של דור, של דור אבוד

כרמל: דור הזד שלנו, הזד–זומבי, שיורש את משבר האקלים

מורי: כן, אני חושב שבהחלט. אני חושב שכשהתחיל קוביד (קוביד פחות קשור לשינוי האקלים), אבל ממש הרגשת כאילו… מה זומבים נותנים לך? זומבים נותנים לך ממד גשמי גופני לפחדים הכי נוראיים שלך. ואני חושב שדור הזד אשכרה יהפוך להיות דור שיחפש את הזומבי

אבל מורי חושב שיש בנרטיב של הזומבי גם הרבה תקווה, לא רק הרס

זומבים זה לא רק קריסה. זה גם כל הזמן לסמן איזושהי אפשרות לסדר חדש. אז נגיד בחלק מהסרטים של ג’ורג’ רומרו, שנחשב לסנדק של הז’אנר, בסוף הסרט תמיד יש איזשהו היפוך, מגדרי או מעמדי. החזקות והאסרטיביות הן הדמויות הנשיות או הדמויות הלא לבנות. יש סרט גם נורא חמוד שנקרא קרגו, סרט אוסטרלי דווקא. כל הסיפור זה על גבר שננשך, ויודע שיש לו שעתיים או עשר שעות עד לרגע שהוא הופך להיות זומבי, ועל הגב  שלו יש את הילדה שלו, והוא מסתובב בערבות אוסטרליה ומחפש דרך להציל את הילדה שלו כשהשעון מתקתק. ברגע האחרון הוא נותן אותה למשפחה אבוריג’ינית שהוא מצליח למצוא. זומבים מאפשרים פה לרפרר לסוגיות שקשורות לחברה האוסטרלית, על הדור האבוד וחטיפות ילדים, והיחס בין המתיישבים לבין הילידים, שזה עוד פעם קשור בטבורו לשאלות של מאיפה שהזומבי הגיע במקור

אבל כאן זה גם עניין של חילוף דורי, והכשלים של הדור המאוחר יותר, וחוסר היכולת של הדור שלנו, למעשה (לצערי זה כבר הדור שלנו, אי אפשר יותר להגיד שזה הדור של ההורים שלנו) שנכשל לשמור על כדור הארץ. וההעברה של הילד הזה זו איזה סוג של הכרה שצריך למצוא דרך לעוד קבוצות שעד עכשיו הושתקו, או הוסללו הצידה, או נותרו בשוליים. הדרך היחידה למצוא דרך קדימה זה להכיל אותם לתוך הסיפור, לתוך הנרטיב. ואז מה שמעניין זה, שבעצם הזומבים הופכים להיות החלק הכי אופטימי בסיפור. כי אתה רואה את החברה הקורסת הזאת, והדבר היחיד שמזכיר לך שזה לא באמת קורה, זה הזומבים. אה, נכון, יש פה גופות מהלכות, אז זה סתם סיפור אימה מטופש, זה לא באמת קורה. זה הממד היחידי בזומבים שהופך להיות פנטסטי, הזומבים עצמם

כרמל: זה אומר שהזומבים גם מייצגים את העבר, שבא לרדוף אותנו, ולא רק חששות מהעתיד או מההווה, וגם מייצג את התפיסה הזו בעצם, שאולי לא נצליח לייצר סדר חדש בלי הרס

מורי: כשעשיתי דוקטורט, למשל, אז לצערי לא עשיתי על זומבים, אבל חלק ממנו היה בצפון קפריסין. יש מקום שנקרא ורושה, שהיה רובע תיירותי משגשג עד 1974, וכשהטורקים פלשו, התושבים ברחו או הוברחו, ואז הטורקים סגרו את כל הרובע הזה, ועד היום הוא עומד שם, מתפורר לאיטו. כשאתה מגיע לשם זה ממש כאילו המקום הכי מערער, הכי מקריפ שאפשר לדמיין, כי הוא פשוט עומד תלוי מעל עיר שחיה כיום, כמו פריפיאט, העיירה הסמוכה לצ’רנוביל, כל העיירות רפאים האלה. וזה באמת, אתה חושב שם במקומות האלה על הפנטזיה הזאת של ההרס המוחלט, של ההריסה לצורך בנייה מחדש. כל סרטי הזומבים למיניהם, זה מופיע שם, הרעיון הזה של עולם ישן נחריבה עד היסוד

זה בעצם הפואנטה של הספר “אני האגדה” שהפך להיות, למעשה, הבסיס שעליו סיפורי הזומבים המודרניים נכתבו. כי בספר, בסוף, הגיבור שחושב שהוא נשאר לבד בעולם, מבין שאותם ערפדים שהוא צד הם לא ערפדים חסרי מוח, אלא סוג של ציביליזציה חדשה שמנסה לבנות את עצמה, והוא הופך להיות המפלצת שלהם, הוא הופך להיות זה שרודף אותם. ובסוף כשהם תופסים אותו הוא מבין שהוא הפך להיות – מה זה “אני האגדה”? אני הפכתי להיות אגדה עבורם. והדרך היחידה שבה החברה הזאת יכולה לשגשג זה אם הוא יעלים את עצמו, והספר נגמר בזה שהוא למעשה מתאבד

האמת היא שזה רעיון מרתק, כי הזומבי כאן מסמל את האנושי המסורתי, המיושן, ההומניסטי בלבד, שצריך אולי להבין שהוא חייב להקריב את עצמו למען עתיד פוסט-הומניסטי. אנחנו מתוכנתים לראות בשינוי את המפלצת, אבל אולי המפלצת האמיתית היא האדם שאנחנו עכשיו


הסוציולוג אולריך בק מדבר על מושגי זומבי. מושגים כמו קהילה או משפחה, הם כאלו, לדעתו. מושגים שהתרוקנו מתוכן, אנחנו ממשיכים להשתמש במילים, אבל בפועל הן קליפות חלולות שאיבדו את המשמעות והרלוונטיות שלהן. שאלתי את מורי האם לדעתו הזומבי עלול להפוך למושג זומבי

כן ולא. נגיד חשבתי שזה קרה כשיצא הסרט עם בראד פיט, מלחמת העולם זד. זה הרגע שבו הוציאו לזומבי את הנשמה, הפכו ז’אנר ממש על הראש שלו, והפכו אותו לפלטפורמה שעל גביה כולנו נראה איך בראד פיט הוא גבר גבר, תרתי משמע. וזה בעיני היה רגע שבו הזומבים באמת איבדו כל יכולת לייצר ביקורת או לאפשר לנו לחשוב בצורה ביקורתית, לטובת הגיוס שלהם למכונת הצריכה ההוליוודית. מה שמייחד, למשל, את הזומבים, אני חושב, בהרבה מובנים ביחס לאלמתים אחרים, זה איך שהזומבי יוצא החוצה מהמסך. למשל, משנות האלפיים המוקדמות יש צעדות זומבים, שאנשים פשוט מתחפשים כזומבים וצועדים ברחובות. ונגיד באוקיופיי וולסטריט, אז אנשים התחפשו כמו זומבים ואכלו, או שמו בפה, שטרות של דולר, והזומבי איפשר להם לבקר, מבחינתם, בצורה מאד ברורה, את המערכת הכלכלית שלועסת את המדינה, ואוכלת, למעשה, את הגוף הפוליטי מבפנים

הזומבי לעולם לא יהפוך להיות לגמרי קטגוריית זומבי, בדיוק בגלל האמורפיות של היצור הזה, שאפשר לשחק איתו בכל כך הרבה דרכים וכל כך הרבה צורות. הכוח של הזומבי זה תמיד יהיה כשיידחפו אותו לשוליים, מהפריפריה, ושם הוא תמיד משוטט, שם הוא תמיד שוטט, ככה הוא נולד, כיצור פריפריאלי שנשללה ממנו היכולת להיות במרכז. ואז נוצר איזשהו פרדוכס, כי כאילו הקטגוריית זומבי, היא מנסה לשקף את מה שאנחנו חושבים על הזומבי כאיזשהו יצור שעבר זמנו, אבל העבר זמנו הזה, זה בדיוק מה שהופך את הזומבי ליצור עם כח פוליטי. הזומבים תמיד משוטטים סביבנו, בנרטיבים שאנחנו מספרים לעצמנו הם תמיד שם, אי אפשר להרוג אותם, ליטרלי, כלומר, הם תמיד יהיו כאן. אבל הם פורצים לתודעה ברגעי משבר. אז אני לא חושב שזה יהפוך להיות קטגוריית זומבי, אני חושב שתמיד זה יהיה איזו פלטפורמה שאפשר לספר דרכה דברים שיגרמו לנו לחשוב, לפחד קצת, להיות קצת בדיכאון, אבל אולי גם קצת לשאוב עידוד

כרמל: בגלל שזו קטגוריה ריקה, אז היא תמיד יכולה להתמלא בצורה מעניינת, וכשחושבים שהוא מת, הוא קם לתחייה, תרתי משמע

מורי: בדיוק. בדיוק אז הוא מופיע ונושך אותך בישבן


חקר מפלצות הוא אחד מתחומי היסוד של החשיבה הפוסטהומניסטית, שבודקת איך אנחנו מגדירים את האנושי דרך כל מה שהוא לא, כבר לא, או לא בדיוק. תחשבו רגע: מה הופך משהו למפלצתי? הרי הדברים שאנחנו קוראים להם מפלצת הם בדרך כלל סוג של שעטנז, קטגוריה לא טהורה, ערבוב של משהו עם משהו, בדרך כלל אדם עם משהו שאינו אדם, וזה מה שהופך אותה למבעיתה. אבל המפלצות הללו, שפעם עוררו בנו את תחושת האל בייתי שפרויד דיבר עליו (אולי היום אנחנו נקרא לזה קריפי), זה משהו שהפך למובן מאליו. וכשאנחנו כבר לא מוקרפים מדברים שהם “מיקס”, אנחנו מסוגלים לזהות את האלמנטים האנושיים בהם ולהזדהות אתם. וכך, מה שייצג את האחר, בעצם יכול לייצג גם את ה”אני”. מורי הדגיש כל הזמן שלזומבי אין שום תכונה ושום כח על, אבל חוסר היכולת למות זו בהחלט תכונה, וזה אפילו כח על, שהופך לנחשק בתרבות שלנו היום. אז אפשר לראות בזומבי אזהרה מפני הצורך לוותר על האנושיות למען חיי נצח, שלנצח הזה יהיה מחיר גבוה, או שלא תהיה לו באמת משמעות, או שכבר לא נהיה אנחנו

בשורה התחתונה, אני חושבת ששורש משיכתנו לזומבים, ערפדים, וגם רובוטים, סייבורגים – כל ה”גאדג’טים” – הוא שורש זהה. ומקורו בחשש שלנו שלהיות אנושי זה כבר לא מספיק טוב לעולם הזה. זה חלש מדי, זה איטי, זה פגום, זה זקוק לשדרוג בעזרת טכנולוגיה כלשהי: איזשהו בייט, בין אם זה מגה בייט טכנולוגי, או נשיכת ערפד. לעשות בינות מלאכותיות זה יותר מגניב מלעשות ילדים, החזונות האנושיים פושטים את הרגל, אנחנו לא מאמינים עוד בכוחנו הפוליטי לשנות את העולם. וכך, המפלצות שפעם סימלו את הפחדים שלנו מפני האחר שבא להרוס את העולם שבנינו, הפכו לסמל של פחדינו מפני מה שנצטרך לוותר עליו, ממדים באנושיות שלנו, כשאנחנו מנסים להשתמש בטכנולוגיה כדי לשנות את עצמנו, לפרוץ את הגבולות שלנו

בפרק הבא נעסוק באופן ספציפי יותר בפן הביולוגי של הארכת חיים רדיקלית. עד אז, בואו לבקר אותנו בסושיאל, יש עוד כמה דברים מעניינים שעלו בשיחה עם מורי על איך הוא הגיע בכלל לזומבים, ואיך זה אולי מתקשר לתחומי המחקר הרשמיים שלו. אני אעלה את זה ביום שני כקטע גנוז, או אפילו מוסף לפרק, מזמן לא היה לנו כזה (המוסף כאן למטה – כ.ו). להשתמע בעוד שבועיים


?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

וייטמן, סשה. מושגים זומביים: ראיום עם אולריך בק. תיאוריה וביקורת 16, אביב 2000, עמ’ 247-262

רם, מוריאל. הנקרוגרפיה הפוליטית של המת-החי: על תיאוריה, ביקורת וזומבים. תיאוריה וביקורת 43, סתיו 2014, עמ’ 15-44

Deuze, Mark. 2014. Living as a Zombie in Media is the only way to survive. Journal of the Fantastic in the Arts, vol. 25, no.2-3, pp 279-293.

Drezner, Daniel, 2011. Theories of International Politics and Zombies, Princeton:
Princeton University Press.

Gomel, Elana, 2013. “Invasion of the Dead (Languages): Zombie Apocalypse and the End of
Narrative,” Frame-Journal of Literary Studies 26(1), pp. 1–26.

Graham, Elaine, 2002. Representations of the Post/Human: Monsters, Aliens, and Others in Popular Culture, Manchester: Manchester University Press.

Greene, Richard and Mohhamad, k. Silem. eds. 2010. Zombies, Vampires, and Philosophy: New life for the Undead. Chicago, Illinois: Open Court.

Harper, Steven, 2002. “Zombies, Malls, and the Consumerism Debate: George Romero’s
Dawn of the Dead,” Americana: The Journal of American Popular Culture 1(2), www.
americanpopularculture.com/journal/articles/fall_2002/harper.htm.

Ram, Moriel. 2016. “Fictionalizing the Failure of Science – Zombies, Ambivalence and Modernity.” in Shawn Edrei and Danielle Gurevitch, eds, Science Fiction: Beyond Borders , Cambridge, Cambridge Scholars Publishing, pp. 45-63.

Vaisman, Carmel. “Do Zombies dream of digital vampires?” Paper presented at the 2nd Science Fiction Research Symposium, Tel Aviv University, June 9th 2015. Watch Video.

Zombie Studies – academic resources

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

3 thoughts on “פרק 39. האם זומבים חולמים על מוחות דיגיטליים? פוליטיקה אפוקליפטית עם ד”ר מורי רם

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: