להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
אנחנו למעלה מארבעים שנה תחת האקלים התרבותי הפוסטמודרניסטי והשאלה היא מה הלאה? הדקונסטרוקציה הפוסטמודרנית הגיעה למצב ניהיליסטי, למצב של פירוק הכל, אז איך אומרים, כשמגיעים לקצה צריך איזושהי גאולה, איזשהו מזור. שני הקטבים המנוגדים, המודרניזם והפוסטמודרניזם, הם למעשה על פי המודל שאני מציג, שני צדדים לאותה מטבע
ד”ר יגאל ורדי
היום לפני שנה היה לנו פרק ספיישל לחג, שבו דיברתי עם אחד מאחרוני דור הנפילים שעוד נמצא איתנו, פרופ’ יוסף אגסי. היום אני מארחת תלמיד שלו, ד”ר יגאל ורדי, שהוא איש אשכולות בעצמו
ד”ר לפילוסופיה, פסיכולוג קליני, צייר, וגם גרפולוג
יגאל פרסם ספרים רבים, שהאחרון שבהם יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנה שעברה
הספר נקרא: פוסטמודרניזם, ומה הלאה? בחיפוש אחר הניאומודרניזם
יגאל בעצם פיתח תפיסה פילוסופית שמשמשת כבאפר בין גישות מנוגדות, שמסתברות כמשלימות זו את זו. הפרק הזה יספק לי הזדמנות לחדד יותר מה זה בעצם פוסט-אנושי, ונראה אם גם בין המשמעויות המנוגדות של זה נוכל לפשר לפי הניאומודרניזם של יגאל. אבל אנחנו לא נסתפק בפלסף, אחרי שנבין את העיקרון, ננסה ליישם אותו לפרשנות של נושאים אקטואליים
להגיד פוסט-אנושי זה בעצם להתייחס במושג אחד לשתי תפיסות עולם שונות: פוסטהומניזם וטרנסהומניזם. יש ביניהן קשרים הדוקים ולרוב הן נתפסות כהפוכות זו לזו. ברגע שאנחנו מצמידים תחילית לאיזשהו מושג, אנחנו בעצם מטילים ספק בהגדרה שלו ומנסים לקחת אותו למקום אחר. למשל, המושג “פוסט אמת” מטיל ספק בכך שיש רק אמת אחת, מתעניין איך נוצרות אמיתות בפועל, ומה אנחנו מוכנים לקבל כאמת. אז “פוסטהומניזם” מטיל ספק בהנחות היסוד של ההומניזם: בנאורות, בדתות, בכל ההיסטוריה המערבית, בסיפור של “האדם”. האם זה אמת אובייקטיבית או פשוט נרטיב מסוים שהאמנו בו וראוי להטיל בו ספק עכשיו? אנחנו באמת ברואים בצלם? אנחנו באמת מאד שונים מחיות אחרות? אנחנו באמת מרכז העולם ויש לנו באמת זכות טבעית כלשהי לעצב אותו? אלה שאלות ענק שכשהן נשאלות בכל תחום מדעי, זה מרעיד אותו, ובזה עוסק הפודקאסט הזה פרק אחר פרק. אבל מה אומרת תחילית ה”טרנס”? טרנספורמציה או טרנסנדנטציה, התעלות מעבר. זה שונה מהטלת ספק, אולי אפילו הפוך מזה. כי זה ללכת לשלב הבא באבולוציה של משהו, וכשהמשהו הזה הוא האדם, אז טרנסהומניזם עוסק במה שבא אחרי ההומו-ספיאנס. הומו סייבורג אולי? גם הפוסט וגם הטרנס אנושי או הומניסטי, מתחילים בדארווין בעצם
בזכות דארווין הבנו שבאנו מהקוף, שאנחנו חיית אדם, שהסיפור הדתי וההומניסטי על עליונות האדם הוא בעייתי בלשון המעטה. זו נקודת המוצא של גישה פוסטהומניסטית, זו גישה ביקורתית לעולם ולידע שיצר ה”אדם” מהסיפור הזה. אבל הבנו עוד משהו בזכות דארווין, הבנו שאנחנו לא התוצר הסופי של זה. גלגלי האבולוציה הרי ממשיכים לנוע, ואנחנו מתחילים להסתקרן מה זה הדבר הזה שיבוא אחרינו? והשאלה האם לחכות למוטציה הבאה הזו שתקרה בעוד מיליון שנה באופן טבעי, או אולי לנסות כבר להנדס ולכוון אותה בעזרת מדע וטכנולוגיה? דארווין גילה את עקרון הברירה אבל אף אחד לא אמר שהיא חייבת להיות ברירה טבעית, יש גם ברירה מלאכותית. הדבר הזה הסעיר את הדמיון של בן דוד של דארווין, פרנסיס גולטון, שהמציא את האאוגניקה כניסיון להנדס מין אנושי טוב יותר. רבים חושבים שהטרנסהומניזם היום עושה משהו דומה. גם הפילוסוף פרידריך ניטשה הושפע מאד מדארווין ודמיין את הדבר הבא כ”על-אדם”, רק שאצלו ההתעלות לשלב הזה היא פנימית-מוסרית, זה לא שינוי גנטי
אז בגרסה אחת של הפוסט אנושי, האדם, הסובייקט, מתפרק, מתעורר מאשליית הגדולה שלו, ובגרסה אחרת הוא משתדרג, יוצר את הגדולה שלו בעצמו. יגאל ורדי משתחל בסדק שנוצר בין השניים ומרחיב אותו
כשבא הפילוסוף פרידריך ניטשה והורג את אלוהים, הוא מנסה ליילד את העל-אדם והוא טוען שאם לא ייווצר על-אדם תהיה דקדנציה. בפועל התחוללה דקדנציה. ועל כך אמר קאמי: כשניטשה הרג את אלוהים הוא למעשה הרג את האדם. היות ואלוהים מת, האדם ממליך את עצמו כאל ומנסה לצאת מהמדמנה של הפוסטהומניזם, של הפירוק של הזהות הסובייקטיבית, לעבר טרנסהומניזם. המטרה היא אחת, היא היבריס שאין כדוגמתו: אני אלוהים, אני אדאג לנסות למתוח את הגבולות של קיומי כאדם, לעבר התגברות על מחלות, התגברות על זקנה, וחיפוש אחר חיי נצח. ואני מנסה פה להכניס עכשיו את התיאוריה שאני מציג, בין הפוסטהומניזם לטרנסהומניזם, בין הפירוק ההומניסטי, לבין איזושהי גאולה, להציג את הניאו-הומניזם. שני הקטבים המנוגדים, המודרניזם והפוסטמודרניזם, הם למעשה, על פי המודל שאני מציג, שני צדדים לאותה מטבע. זאת אומרת, הניגודים ההופכיים הופכים להיות לניגודים משלימים
ניגודים משלימים, הם לא באמת הפכים, איזה רעיון יפה. אנחנו מכירים את זה מפילוסופיות המזרח הרי: היין והיאנג, החיפוש אחר הנון דואלי, הפרספקטיבה שממנה הניגודים אינם מנוגדים כלל. אבל איך דבר כזה עובד בפילוסופיית המערב? י
אנחנו מכירים את הדיאלקטיקה של הגל של תזה מוליד לאנטיתזה ויוצר סינתזה. הדיאלקטיקה שאני מציג היא סינכרונית, בו זמנית. זאת אומרת שתזה, אנטיתזה, וסינתזה,מתקיימים בו זמנית, מבלי להפריד אחד את השני. אני אביא כמה דוגמאות: כשמרטין בובר אומר אין אני ואין אתה אלא האני והאתה מתקיימים רק כאשר יש זיקה, יש לנו פה טריאדה. כלומר, הזיקה זה קודקוד משולש לעומת האני ואתה. אם הזיקה משתסעת או נסדקת, איך אומר בובר, אונטולוגית אני ואתה לא קיימים. כדי שנהיה קיימים צריך זיקה, זה טריאדה. דונלד ויניקוט אומר: אין אם ואין תינוק. יש אם ותינוק כאשר יש מרחב פוטנציאלי שמחבר ביניהם. יש את הביטוי “יחסים מוכלים”, זה אומר שצד אחד לא מתקיים בלי הצד השני, אחד מגדיר את השני. כלומר האני מגדיר את האתה והאתה מגדיר את האני, כאשר יש זיקה
אני אציג שלושה אפיונים למודרנה ושלושה אפיונים לפוסטמודרנה על מנת להראות את האיחוי ביניהם. המודרנה אומרת יש אמת אובייקטיבית מחוצה לנו, יש עולם. שתיים, יש אמת שצריך לחפש אותה. שלוש, וזה הדבר הכי חשוב – עקרון הזהות האריסטוטליאני של א’ שווה א’, בקבוק שווה בקבוק, שולחן שווה שולחן, כרמל שווה כרמל – קיים. הפוסטמודרניזם שולל את עקרון הזהות. מה שאמר הרקליטוס, הכל בפנתריאה, הכל בתנועת השתנות, הכל תלוי הקשר, ולכן אין זהות לעולם, אין זהות לאני כסובייקט; אם אין זהות גם אין אמת, אם אין אמת אין מדע. אנחנו מכירים שהמדע המודרניסטי מדבר על פוזיטיביזם, זה אומר יש עובדות, קיים משהו, אני יכול להתבסס, יש נקודת ארכימדס למשהו. בפוסטמודרניזם אתה לא יכול להישען על כלום, הכל תלוי השפעה של ההקשר הקונטקסטואלי ולכן אין אפשרות לומר משהו על העולם. כשהנרטיב שלך כלפי המציאות והנרטיב שלי כלפי המציאות שהוא סובייקטיבי , הוא שונה משלך, ואין אמת מידה להשוואה. ולכן אני נמצא למעשה בעולם פלואידי משתנה. במובן זה הפוסטמודרניזם הוא הרקלייטי בצורה מאד מוקצנת
אני מגיע עם הפילוסופיה החדשה הזאת, הניאומודרניסטית, שאומרת שבו זמנית, המודרנה שמאמינה בעקרון הזהות, והפוסטמודרנה שאיננה מאמינה בעקרון הזהות, בו זמנית הם חוברים יחד. ואני נח ויושב על כתפי ענק: הפסיכולוג, הפילוסוף, הביולוג, ז’אן פיאז’ה, שכתב ספר מרהיב שנקרא סטרוקטורליזם, מציג את הסטרוקטורה, את הדבר המופשט הזה שנקרא מבנה, שחל על פיזיקה, על כימיה, על ביולוגיה, על סוציולוגיה, על פסיכולוגיה, על כל התחומים, והוא אומר שעל מנת שמבנה ישמור על קביעותו ועל זהותו, הוא חייב להימצא בהתמרה, בטרנספורמציה. ועל כך יש דוגמא שאיינשטיין הביא: רוכב אופניים, רק כאשר הוא בתנועה, הוא שומר על שיווי משקל. תורת הקבוצות שגלואה גילה אומרת שקבוצה שומרת על קביעותה בתנאי שמתחוללת טרנספורמציה. אנחנו פה בתדהמה! הרקליטוס נפגש עם פרמנידס. שני הענקים האלה שנמצאים בשני קטבים, אחד דיבר על סטטיות מוחלטת והשני דיבר על תנועה מוחלטת, במציאות חוברים יחד. זאת אומרת, שעל מנת שתהיה קביעות פרמנידית צריכה להיות תנועה הרקלייטית
כרמל: שימו לב שהעיקרון הפילוסופי הזה באמת מסתמך על פיזיקה, על איך שדברים עובדים בפועל. אני אתן לכם דוגמא שמאפשרת לי להבין את זה מאד בבירור, מבלי להבין יותר מדי בפיזיקה או בפילוסופיה: הצבע שאנחנו קוראים לו לבן, אין בעצם צבע כזה. לבן זה כינוי שנתנו למה שהעין האנושית תופסת כשכל הצבעים האחרים נעים במהירות גבוהה. אז בעצם אנחנו לא קולטים את התנועה, אנחנו קולטים משהו שנדמה כיציב ואנחנו מכנים אותו לובן, כשבמציאות הפיזיקלית הדבר הזה נוצר ע”י תנועה מתמדת ומהירה מאד של הצבעים האחרים. הניגודים הם בראש שלנו, הם רק ביחס אלינו, הם נוצרים מתוך המגבלות שלנו. במציאות ה”אובייקטיבית” הם כרוכים זה בזה ויוצרים זה את זה. והאלמנט הזה למשעה מצוי כבר בהגות הפוסטהומניסטית. מה שאנחנו עושים בעולם המודרני זה באמת לעשות הפרדות, הגדרות, דיכוטומיות, הפכים, פשוט המציאות לא עובדת ככה, אין בה קטגוריות טהורות. הפילוסוף ברונו לאטור כבר עמד על זה כשאמר שמעולם לא היינו באמת מודרניים, סתם התעקשנו להפריד דברים שכרוכים זה בזה. חוקרות כמו קארן באראד וויקי קירבי טוענות בכלל שהחומר הפיזי רק נראה לנו יציב אבל בפועל הוא כל הזמן בתנועה, ברטט, בהתהוות תהליכית. חישבו על פיזיקת קוונטים כמה קווירית היא. וקוויר זה באמת דימוי שבאראד הולכת איתו, האטום כקווירי. עוד נחזור לבאראד בעתיד בפרק אחר. עכשיו נחזור ליגאל, כי גם יגאל לוקח את התובנות הללו למקומות שקשורים לזהות. הפסיכולוגיה היא המבחן האמפירי של הפילוסופיה שלו ביומיום
יגאל: אנחנו מורגלים לחשוב בצורה בינארית שמצד אחד קיים הפסיכופת ומצד שני קיים האדם הערכי. הפסיכופת זה האדם הכוחני, האגוצנטרי, המניפולטיבי, מחפצן את הזולת לצרכיו, מול האנשים הנורמטיביים. המודל האתי שלי מכונה במסגרת הדיאלקטיקה המשולשת “שיפוט כפול ערך”. בספרות היהודית אנחנו מכירים את המשפט “איזהו הגיבור הכובש את יצרו”, תמיד מדברים על סובלימציה לעולם היצר, אני מדבר גם על סובלימציה לעולם הערכים. מתברר שאנשים ערכיים שלא עושים סובלימציה נכנסים לפנאטיות. הדוגמא הכי מובהקת בספרות זה מה שקירקגור תיאר את אברהם אבינו, הערכים המוחלטים לעבר אמונה באל מובילים את אברהם לנכונות להקריב את בנו. טהרנות אידאליסטית, טוהר ייתר הוא תלוש, וכשהוא דבר תלוש מהמציאות הוא לא ריאלי. אני כתבתי ספר שנקרא “מדוע הבודהא טעה” ושם אני מראה שכל ניסיון של הבודהיזם להתנקות מהאישיות שלנו, מהתשוקות, מהדחפים, מהרצונות, מהכבוד, אני מכנה את זה בשפה מליצית “נחום תקום”. מה זה? כשאדם אומר “אני תודעה ריקה”, התגברתי, רוקנתי את האישיות שלי, כבר אין לי צרכים, אין לי דחפים, אין לי התניות המעבר, תמיד אני אומר כפסיכולוג – נחום תקום – זה קופץ לך. ה”יגאל ורדי” קופץ לך, לאחר שגם עשית עשרות שעות של מדיטציה. אנשים בודהיסטים האישיות שלהם מפעמת ויש הבדלים בין אישיים ויש מאבקי כוח וכן הלאה
כרמל: לפני 15 שנה קראתי הרבה את הפילוסוף קן וילבר, ובאמת גם אצלו יש את העניין הזה של צירים שונים של התפתחות, ממש כמו איקוולייזר, ואתה יכול להיות מאד מפותח בציר הרוחני אבל אם אתה לא מפותח בציר הפסיכולוגי, הלך עלייך, ואתה לא יכול להתעלם ממנו
יגאל: נכון, תראי, בניו אייג’ כל המושג של צ’קרות, גם אם ניקח את זה בצורה מטאפורית, אלה דברים מאד נכונים, הפיתוח של צד אחד על חשבון צד אחר עושה חוסר באלאנס. אבל אני פה לא דוגל בגישה של באלאנס מוחלט, אני מאמין גם בהסתכלות של חיי היומיום, שכל אדם יש לו את ההיברידיות משלו, יש לו נקודות חוזק, יש לו נקודות חולשה, ולכל אחד יש את המודוס ויוונדי הקיומי שלו. אני רק אומר שמבחינת הפילוסופיה האתית, להפסיק לחשוב בצורה בינארית בין פסיכופתיה לאתיקה טהרנית, אלא לדבר על הטריאדה של שיפוט כפול ערך. למה כפול ערך? בכל אחד מאתנו, אל תיבהלי, יש גם את הפסיכופת, האנוכי, האגוצנטרי, המחפצן את האדם, ויש גם את הערכים האוניברסליים, והשיפוט כפול ערך זה המנעד הזה. וכשיש לנו מנעד יש לנו גמישות, וכשיש לנו גמישות אנחנו שפויים, כי יש לנו בחירה
כרמל: אז באופן פרדוכסלי, אם נכחיש את זה שיש לנו פסיכופת פנימי, אז אולי דווקא נהפוך לקיצוניים
יגאל: בדיוק! בדיוק ככה
כרמל: אז במפגש בין כל הקטבים האלה שמתקיימים בתוך אדם, אתה חושב שהמקום הזה הוא סוג של “דרך אמצע” אריסטוטלית שכזו? י
יגאל: נפלא מה שאת שואלת. דרך האמצע האריסטוטלית היא מיצוע, ואני מדבר על מנעד. יש נסיבות מסוימות שאת מאד ערכית ומוכנה להקריב את עצמך, ויש נסיבות מסוימות בחיים שלך שאת אופורטוניסטית, את חושבת על עצמך כי אין לך ברירה אחרת, גם על חשבון השכן שלך. הבחירה החופשית מצויה בך, זהו האדם החופשי, שבוחר במנעד. ואת תיארת את קרן האור הלבנה שמכילה את הספקטרום של הצבעים, אנחנו צריכים לדעת לנוע בספקטרום הזה, ויש נסיבות קיום שמחייבות לחיות לפי צבע סגול ולא אדום. ולכן כשאנחנו מדברים על הביטוי היווני “הכל במידה” הכל במשורה, הבאלאנס המוחלט, אני חושב שזו אוטופיה. אני חושב שהבאלאנס נולד כאשר אתה במנעד הזה
כרמל: רצוא ושוב יהודי שכזה
יגאל: נכון. ואני אביא לך דוגמא נוירולוגית. נוירולוגיה בריאה שקיים אצלך ואצלי כרגע, זה היכולת להיות בשיא הכיווץ ובשיא ההרפיה. את יכולה להיות עכשיו בשיא הנינוחות ולשכב במיטה, ויבוא יתוש, ובן רגע את מניפה את היד ותופסת אותו. היה לך את האפשרות לעבור ממצב של הפרייה מוחלטת, של שריר ללא טונוס, לשיא הכיווץ. עברת את כל הספקטרום בבת אחת. ואני מאמין ש”הכל במשורה, הכל במידה” שיווי המשקל הזהב, נוצר רק כאשר יש את המנעד הזה, כלומר הוא דינמי
אני מקווה שהמעבר מהמאקרו הפילוסופי למיקרו הפסיכולוגי היה ברור. זו אותה סטרוקטורה, זה אותו עקרון. אם הקטגוריות אינן טהורות, אם הדברים כרוכים אלה באלה בקיום, אז הגיוני שגם בנפש. תכונה שאני מייחסת לעצמי היא לא טהורה, ובנסיבות אחרות אולי אעשה ההפך ואצדיק את זה. אני לא יכולה שלא לחשוב על הפרשה שהייתה שיחת היום בזמן שערכתי את הפרק הזה: השרה מירב מיכאלי, הפמיניסטית, האלהורית, שמתנגדת לפונדקאות כסחר בנשים, האישה שאצלה האישי הוא הפוליטי וחייה הם אג’נדה מהלכת, עושה לכולנו הפתעה וחוזרת מארה”ב עם תינוק שנוצר בהליך פונדקאות. לא שיניתי את דעותיי, היא אומרת. אבל בן הזוג שלה כל כך רצה. זה אקט של אהבה, או פשרה בזוגיות, אבל בעוד כל העולם ואשתו שופטים אותה על מוסר כפול, אפשר לחשוב על זה דרך התפיסה של יגאל, לא מוסר כפול אלא שיפוט כפול ערך. שזה טבעי, זה הגיוני. מירב, כמו כולנו, אינה אדם חד חד ערכי
בכובע הפסיכולוגי שלי כתבתי ספר שנקרא “האישיות הקולאז’ית”. נניח מלאני קליין, הפסיכואנליטיקאית, דיברה על כך שהאדם איננו מתאפיין בזהות אחת, אלא בזהות קליידוסקופית. תחשבי שיש עגלה עם עשרה סוסים, אחד גדול, אחד קטן, אחד הולך שמאלה, אחד הולך ימינה – זה המערך הנפשי שלנו – ובכל זאת העגלה צריכה לנוע. אם נמיר את ההיבט הפסיכולוגי להיבט תרבותי-סוציולוגי וניקח את כל הטלאים בניסיון לאחות אותם לאיזשהו קולאז’, אני מאמין בקולאז’ קוהרנטי ולא הטרוגני. כולם רוצים או זהות הומוגנית או זהות הטרוגנית. לא! זה מנעד, וחברה חיה בקונפליקט בין המנעד הזה. כל קבוצה חברתית מתאפיינת בו זמנית גם בנטייה לזהות הומוגנית, ליצור את הלכידות ההומוגנית, אבל גם בזהות הטרוגנית
כרמל: אז יש לנו כל מני מטאפורות לזה, אנחנו מדברים באמת על היברידים, על אוגמנטציה, זאת אומרת, אנחנו יצורים היברידיים, סייבורג אפילו
יגאל: בדיוק. המציאות, עולם התופעות הוא היברידי, וניסיון להבין את ההיברידיות זה ניסיון להבין על ידי טיפוסים אידאליים ארכיטיפיים שאינם בנמצא. מקס וובר אומר שאנחנו ממציאים טיפוסים אידאליים כסרגלי מדידה, כדי להבין את ההטרוגניות ואת המרוכבות ההיברידית של המציאות. כשהוא יוצר טיפוס אידאלי של בירוקרט הוא אומר, אני ממציא אותו, הוא לא קיים במציאות, אבל הוא סרגל מדידה בשביל להבין את ההטרוגניות של המציאות. ומתברר שביולוגים יוצרים סטריאוטיפים של מבנים שעל בסיסם הם מנסים להבין את השונות. אומר גתה, שחקר את הביולוגיה, לאהובתו – דומות כל הצורות ואחת לשנייה לא תשווה, אהה אהובתי, לו יכולתי לפתור את החידה ולמסור לך אותה
כרמל: אפשר לחקור משהו ככה? כי באמת הפוסטמודרניזם אומר טוב אז אין שום דבר, אז כל מבנה טהור הוא רמייה ומפרקים אותו, ובמודרניזם מתעקשים שהנה אפשר לחקור באמת את הסטריאוטיפים, את המבנים וכו’. אם שני הדברים נכונים, איך נראה מדע? איך נראית חקירה
יגאל: חקירה מדעית מבוססת על מה שאמרו הפרה-סוקראטיים. המהפכה המערבית, במעבר מהמיתוס לחשיבה המערבית החדשה, הרציונלית, היא אבחנה בין עולם התופעות לעולם הנסתר מן העין שזה החוקים. אף אחד לא ראה אפ=מ.א ואף אחד לא ראה אי=אם.סי בריבוע. החוקים האלה מתגלמים היום בשפה המודרנית כסטרוקטורות, כמבנים. מה שקרוי היום בסטרוקטורליזם מבנה עומק ומבנה שטח. מבנה שטח זה מה שאנחנו רואים, זה חיי היומיום. הוא פוסטמודרני כי הוא הטרוגני, הוא משתנה, הוא תלוי הקשר, לכן קשה להבין אותו. המדע מנסה להבין את הסטרוקטורות הסמויות מן העין. ואני אביא דוגמא. נועם חומסקי, גדול הבלשנים במאה ה20 אומר שהשפות המדוברות זה מבנה שטח. יש שפה היפותטית שהוא מכנה השפה האוניברסלית, שהיא התנאי ליצירת כל תתי השפות. איך זה קורה? זו חידה גדולה. אבל שימי לב שאנחנו מדברים על המודרנה והפוסטמודרנה, מבנה עומק ומבנה שטח, בו זמנית. כשרופא עושה דיאגנוזה, הקליניקה של החולה היא כל כך הטרוגנית ומבולבלת. בספר שלו יש לו קלסיפיקציות של מחלות הומוגניות ואידאליסטיות, אבל יש לו סרגלי מדידה. הם לא קיימים במציאות. והשילוב בין שני הדברים הוא זה שנותן לי את ההבנה
אני רוצה לשאול משהו על ציר שהוא אחד הוויכוחים הגדולים לדעתי בין המודרנה לפוסטמודרנה ועוד לא נגענו בו, אני תוהה איך הוא משתלב בניאומודרניזם, וזה המהותנות. מהויות. ההפכים שאנחנו מדברים עליהם שהם לא באמת הפכים, התנועה והסטטיות, האם הם מהותיים? או שקורה שם משהו אחר
השאלה שלך היא ממש – כמו שאומרים בשיר של כוורת – בול בפוני. האידאות של אפלטון הן מהויות ואני מציד מודל שקיים מהויות, אבהל בהבדל אחד מאפלטון. אפלטון מאמין בתורת האידאות כקיימות באופן אונטולוגי ללא קשר לחומר. אני אריסטוטליאני שמאמין שהאידאות לא קיימות ללא החומר. מצד שני, אני קורא למודל שלי אריסטו-פלאטו, כי אריסטו לבד לא מסביר מאיפה באות הצורות, אנחנו זקוקים לאידאות אפלטוניות. פה אני אביא את פיאז’ה, הוא אמר שהמהויות הן אפריורי שמתממשות בסוף מעשה. המילה אפריורי באה מקאנט וזה – בטרם כל ניסיון. אומרים שפיאז’ה הפך את קאנט על ראשו כי הוא הביא את מושג הקטגוריה האפריורית שמתממשת בסוף מעשה. מה זה סוף מעשה? לאחר התנסות מעשית. אצל קאנט לא צריך התנסות מעשית, הקטגוריות קיימות. אומר פיאז’ה שלא. הסמכות הקוגניטיביות הקיימות אצל האדם הן קיימות בפוטנציה בלבד. הוא מאמין במהויות אפלטוניות אבל הן מתממשות ברגע ש-… כשאת רואה תינוק נולד בשלב הסנסומוטורי הוא נוגע בצעצועים, מה שפיאז’ה אומר חיכוך פיזיקלי, הוא נוגע עם בני אדם, מחבקים אותו, כל החיכוך הזה הסנסומוטורי מיילד סכמות, מהויות שמצויות באופן פוטנציאלי. אם לא יהיה חיכוך, זה לא יתממש
אני אביא לך דוגמא מאד מצמררת. היובל וויזל שקיבלו פרס נובל בחקר הראייה (וזה מצמרר מה שאני הולך לספר, אז אני מבקש מהשומעים לא להתעוות, אבל להתעוות אבל לדעת, אני מכין אותם), הם לקחו גורי חתולים שזה עתה נולדו ותפרו את העיניים שלהם. במשך עשרה ימים לא אפשרו להם מגע ויזואלי עם העולם. הנוירולוגיה באיזור הזה של המוח צריכה להבשיל בעשרה הימים הראשונים ואם לא עשית חיכוך עם המציאות הם לא יבשילו
כרמל: כלומר מה שאתה אומר לי זה, שמבחינה תפקודית יש להם את כל האברים לראות, אבל מכיוון שהם לא הורשו לראות בפועל, הם עיוורים, למרות שיש להם את כל היכולת לראות
יגאל: ממש ככה. אז הנה דוגמא של מערך מהותי שמתממש בסוף מעשה בעקבות חיכוך, ולא כפי שקאנט חשב שיש לנו קטגוריות אפריוריות ללא שום חיכוך עם המציאות
נראה לי שיגאל המציא את התיאוריה שאני מחפשת כבר שנים ולא היו לי כלים להמציא אותה. אני קראתי לעצמי פוסטהומניסטית שמרנית, כי ראיתי את הגם וגם הזה בצורה מסוימת. התחלתי גם לחשוב איך זה ייתכן שהפוסט והטרנס הומניזם כל כך קשורים זה לזה וכל כך הפוכים, והאם הם באמת הפוכים? לפני חמש שנים היה לי הכבוד לכתוב את פרק הפתיחה של אסופת המאמרים “העידן הפוסט אנושי” בעריכת יוחאי עתריה ועמיחי שלו, וזה מה שכתבתי שם:
לטעמי, הניסיון להאריך את חייו ולשפר את יכולותיו של הסובייקט האנושי בנקודה היסטורית זו הוא כשלעצמו דקונסטרוקטיבי. החיים הם תנועה ושינוי מתמידים, כך שהמאמץ לשמר את האדם ולהפכו חסין לטבע השינוי, עשוי להסתבר כגול עצמי שהוא למעשה אקט של פירוק. היומרה ל”יותר”, לפריצת גבולותיו של טבע האדם, עשויה להסתיים באסון ולהסתבר כאחת מתצורות המוות של האדם. המחלוקת בין התפיסות היא אידאולוגית, אך ברמת הפרקטיקה, עתיקה, כך שהמקום שבו האנושי מסרב למות הוא בדיוק המקום שממנו הפוסט־אנושי בוקע… זהו היחס בין הפוסט־הומניזם לטרנס־הומניזם: היחס שבין התיאוריה לפרקטיקה, בין הדרש לפשט; זהו תרגום של אותה האידאה מהרוח אל החומר ולכן לכאורה אין מרחק ביניהם, אך בפועל הם מצויים גב אל גב, בדומה לאדם הזכרי־נקבי מסיפור הבריאה הראשון, ופניהם לחזונות שונים לחלוטין, כך שהם נחווים בעולם החומר כדבר והיפוכו. כל הדרכים מובילות אל הקבר. קבר הוא אחד מכינוייו של הרחם בעברית
במשך הרבה זמן, המעגל הזה היה הדימוי שדרכו הבנתי הפכים, וסיכמתי בזה גם את פרק 13 כשדיברתי על חיים ומוות כמצויים גב אל גב במעגל, ולא בשני קצוות של ספקטרום. אבל יגאל לוקח את זה עוד צעד עם הבו-זמניות שלו. עכשיו אני מבינה שההפכים בעצם הם לא גב אל גב, הם חופפים לגמרי. למעשה, המעגל רציף. הנקודות עליו לא באמת קיימות. זו עוד הפרדה אנושית שהשכל שלנו עושה
הפוסטהומניזם, הטרנסהומניזם והניאוהומניזם הם דרים יחד. זאת אומרת, האדם הוא גם סופי ומפורק, שזה הפוסטהומניזם, האדם הוא גם טרנסהומניסטי – ופה אני מפתח משהו חדש. הטרנסהומניזם זה לא רק לרצות להיות אל במובן של לאכול מעץ החיים ולזכות בחיי נצח. אני מציג שלושה עצים: עץ החיים, עץ הדעת – לדעת הכל – ויש עוד עץ אחד שלא כתוב בתורה וזה עץ הכח. אנחנו רואים את הסימבולים המיתיים של באטמן וסופרמן, הכח הפיזי, אבל הכח כתלות לכסף. פה אני רוצה להגיד הערה מאד מעניינת כפסיכולוג. כשאנשים מתעשרים הם מרגישים חצי אל, כי הם כל יכול מבחינה כלכלית, אבל אז הם מודעים בייתר שאת לכך שהם בני תמותה
כרמל: אנחנו רואים את זה שככל שיצור צובר יותר כח שהופך אותו לאלוהי, יש לו גם פגיעות הרבה יותר גדולה. ואנחנו רואים את זה במיתולוגיות על כל המפלצות, פתאום הערפד חי מעבר עם יתד מעץ בלב… זאת אומרת הפגיעות גדלה עם הגודל
יגאל: ממש ככה, מושג עקב אכילס. אתה מגביר עוצמה אדירה ותמיד מועצמת נקודת התורפה שאתה לא יכול לכסות אותה, קריפטון אצל סופרמן. התחושה של פאטה מורגנה שאני אל, מקנה לאדם את התחושה שהוא חצי אל, והוא מבין את החצי החסר. דבר שאדם בחיים הנורמליים מבין שהוא בן תמותה, רגיל, אז הפערים האלה לא כל כך מוקצנים
ומה עם אלוהים באמת? האם גם לו/לה/לזה יש מקום בפילוסופיה ניאומודרניסטית
אלוהים ברא אתה אדם בצלמו אבל האדם בורא יום יום את אלוהים, את הנפש כנצח, את האל כעולם הבא, בשביל להתמודד עם המודעות למוות. את יודעת, פילים מודעים למוות במדיה מסוימת, הם מתאבלים גם כשהם רואים קרוב משפחה שמת. אבל בני אדם, מותר האדם מהבהמה זה התודעה, והתודעה הזו מחייבת את לידת האל בקונספציה האפיסטמולוגית, ולכן אנחנו זקוקים, כשניטשה הורג את אלוהים הוא גרם לזעזוע נוראי. אנחנו חייבים ליילד את האל. האדם הוא לא רק ביולוגיה, הוא לא רק סוציולוגיה, ולא רק פסיכולוגיה, הוא גם רוח. עכשיו, הוא לא חייב להיות אל פרטיקולרי ששומר עלי ודואג לי. יש ציור של וויליאם בלייק שמצייר את אלוהים עם מחוגה. יש מעל המחוגה, מעל המתמטיקה, משהו, מה שהוא טוען אלוהים, אני טוען שיש סטרוקטורות. כשאני רואה את המיקרו של האטום, כשאני רואה את הביולוגיה, אתה לא יכול להבין… יש פה יד נעלמה, יש משהו מעל
לסיכום אני שואלת את יגאל האם יש קשר בין הניאומודרניזם שלו לנאורות החדשה של המורה שלו, פרופ’ יוסף אגסי
אגסי אומר שהנאורות הקלאסית פשטה את הרגל ושצריך ליצור נאורות חדשה. מה שאגסי חוטא באופן אינטלקטואלי, זה שהוא מתעלם מהרומנטיקה, כי בשבילו רומנטיקה זה אושוויץ. הרגשות והיצרים והשבטיות הלאומית, הוא מוחק את זה כלא היה. בשבילו אין אסכולת פרנקפורט ואין הגל ואין פיכטה ואין גם ניטשה. וזאת המחלוקת שלי התהומית איתו. השילוב בין הרומנטיקה לנאורות היא תיתן את הקודקוד השלישי
כרמל: אז אתה פוסטהומניסט, סליחה
יגאל: אני פוסטהומניסט, אבל אני מנסה, איך אומרים, לתת בשר ודם וחומריות לצד הקונצפטואלי וגם אחר כך להביא לזה אפיונים ממשיים
אז מה למדנו? לכל זוג ניגודים יש קודקוד שלישי שמניע אותם יחד. לא הכל יחסי, יש מהויות ברורות, אבל הן מתהוות תוך כדי תנועה, הן מתערבבות ומוכלות זו בזו. למשל, יש זכרי ונקבי ברורים, ולו כטיפוסים אידאליים, סרגלי מדידה. אבל בזכותם אפשר להתווכח, לטשטש, להזיז את הגבול ביניהם כל הזמן, בו זמנית. הכל משתנה כל הזמן, והתנועה המתמדת הזו היא בדיוק מה שגורם לנו להרגיש שהכל יציב. ופתאום זה ברור לי איך הכל כתוב והרשות נתונה, ובשבילי נברא העולם מצד אחד, ואני עפר ואפר מצד שני – אבל אין לי מילים להסביר את זה. אולי ציור של טבעת המאביוס שדיברנו עליה בפרק 26? למדנו גם שלא כדאי להכריז על עצמנו שאני “ככה” ולא “ככה”, כי אני מנעד של דברים, ובהינתן הנסיבות הנכונות, אני צצה במקום מפתיע על הספקטרום. וזה לא אומר שאני מסוכסכת עם עצמי או צבועה, זה שיפוט כפול ערך. וכמובן, אני שפויה ומאוזנת, רק בגלל שאני יודעת בדיוק איפה אני גם קצת פסיכופתית. התחלנו בניטשה אז אולי אסיים איתו. ניטשה כותב
האדם הוא חֶבֶל, קשור בין החיה ובין העל-אדם – חֶבֶל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת. הגדולה אשר באדם היא היותו גשר ולא מטרה
אז האדם הוא משהו שטבעו הוא בין לבין, הקונפליקט הוא ביסודו, הוא זירת משא ומתן, הוא ממשק. הוא לא יכול לבחור בהגדרה טהורה, ברורה, בטוחה, ומהמקום הזה בדיוק נמשיך לכיוון נוסף בפרק הבא. אני מזכירה שיש תמלול מלא, לינקים, ומקורות באתר הרשמי של הפודקאסט, קדימוני וידיאו קטעים גנוזים ומוספים מכל פרק בפייסבוק ובאינסטגרם, ואני מעודדת אתכם ואתכן להמליץ על הפודקאסט לחברים ולדרג אותו באפל פודקאסט או אייטיונז, איפה שזה באמת משנה, על מנת לחשוף אותו לקהלים נוספים. המשך חגים שמחים ולהתראות
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
וייסמן, כרמל. (2016). מדריך הטרמפיסט לעידן הפוסט אנושי. בתוך עתריה, יוחאי ושלו, עמיחי (עורכים). העידן הפוסט אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית. הוצאת פרדס
וייסמן, כרמל. (2018). פוסטהומניזם: פרומתיאוס ונקמת הדקונסטרוקציה. תיאוריה וביקורת 50: 219-236
וילבר, קן. (2006). קיצור תולדות הכל. כנרת זמורה ביתן
ורדי, יגאל. (2013). האישיות הקולאז’ית – תורת אישיות סינרגטית. הוצאת ידיעות ספרים
ורדי, יגאל. (2018). מדוע הבודהא טעה – זן ואמנות שטיפת הכלים. הוצאת ידיעות ספרים
ורדי, יגאל. (2020). פוסטמודרניזם – ומה הלאה? בחיפוש אחר הניאומודרניזם. הוצאת ידיעות ספרים
חומסקי, נועם. (2003). שפה ושאלות על הידע: הרצאות מנגואה. תרגום: נעה שובל. רסלינג
ליביו, מריו. (2010). האם אלוהים הוא מתימטיקאי? מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת אריה ניר (המקור לתורת הקבוצות של גלואה)
ניטשה, פרידריך. (2010). כה אמר זרתוסטרה – ספר לכל אחד ולאף אחד. תרגום: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד
פיאז’ה, ז’אן. (1972). שש מסות על ההתפתחות הנפשית, עברית: אליהו פורת, ספרית פועלים
פיאז’ה, ז’אן. (1972). הסטרוקטורליזם, עברית: ג”מ קרוי, ספרית פועלים
צוקרמן, משה. (1985). מקס ובר – בין הסוציולוגיה וההיסטוריה, זמנים, מס’ 17, עמ’ 32–48
Barad, Karen. (2008). “Queer causation and the ethics of mattering”, in Giffney, Noreen; Hird, Myra J., Queering the non/human. Ashgate, pp. 311–338.
Hubel, D. H.; Wiesel, T. N., “Receptive fields, binocular interaction and functional architecture in the cat’s visual cortex”, The Journal of Physiology, 160 (45) 1962, 106–154.
Dr. Carmel Vaisman 
כמה טעויות הטעיות וסתם מלל חסר הקשר אפשר לספוג בראיון אחד. ראשית ורדי לא פסיכולוג קליני (משרד הבריאות פנקס הפסיכולוגים) ולא תלמיד של אגסי (למרות שהוא מאד אוהב להתהדר בתואר) פיזה לא ביולוג והכי חמור – לפי דארוין מוצא האדם אינו מהקוף…
באנציקלופיה לפילוסופיה של סטנפורד עוד כמה מונחים שלא השתרבבו למלל חסר הפשר הזה.