פרק 12. אינטימיות דיגיטלית ותשוקה מלאכותית עם מיה מגנט

---

אז אחרי כמה פרקים שבהם טענו שהגוף יוצא לנו לאט לאט מהמשוואה, אנחנו חוזרות אליו היום כדי לברר איך נראות מערכות היחסים האינטימיות שלנו בעידן הפוסט-אנושי, ומגלות עד כמה הגוף דווקא נוכח בעידן המסך. אתי נמצאת היום מיה מגנט, אמנית דיגיטלית וחוקרת מיניות, אינטימיות, וטכנולוגיה באוניברסיטת חיפה. אפשר לומר שמיה עוסקת בחינוך מיני פוסט-אנושי, לאדם ולבוט. ככה שנדבר על אינטימיות בין בני אדם בתיווך טכנולוגיה, בייחוד בתקופה הווירטואלית ה”קורונית” המאתגרת הזו, וגם על מערכות יחסים אינטימיות עם טכנולוגיה וישויות לא אנושיות. בסוף הפרק אזמין אתכם גם לאירוע מיוחד שיתקיים לכבוד חצי שנה לפודקאסט בשבוע הבא

תקופת הקורונה מסבכת מאד את עולם ההיכרויות וגם את מערכות היחסים בין אנשים שלא גרים יחד. כשרוב תחומי החיים שלנו עברו למסך, האם זה אומר שאיבדנו את האינטימיות והשארנו את הגוף מחוץ לתמונה, ליטרלי? מיה חושבת שיש דבר כזה אינטימיות מסכית ושכדאי לשים לב לא רק למה שהלך לאיבוד, אלא גם לאפשרויות החדשות שנפתחות בפנינו עם הטכנולוגיה

יש לנו הנחה שתקשורת פנים אל פנים, שאינטימיות פיזית, עדיפה על מקוונת, ושמערכות יחסים ווירטואליות הן לא בעלות ערך. ובעתיד הגבולות האלו, גם אם לא ייעלמו לגמרי, הם בהחלט יטשטשו. חשוב להגיד קודם כל, שאנחנו נמצאים עדיין בשלב שאנחנו מנסים לשחזר אינטימיות פיזית דרך טכנולוגיה. והדבר המעניין יותר לעשות, שזה השלב שמעט מאד אנשים מנסים לחקור אותו, הוא לא לנסות ליצור מחדש את מה שאנחנו כבר מכירים, אלא לחקור אינטימיות חדשה, דיגיטלית. זה לא אומר שהיא טובה יותר, או שהיא מספיקה כשלעצמה. דרך שימוש בטכנולוגיה אנחנו יכולים להתנסות בדברים שבעולם הפיזי לא היינו מעזים או רוצים או לא יכולים להתנסות בהם, וכך לגלות דברים חדשים על ההעדפות המיניות שלנו או הזהות המגדרית שלנו. לדוגמה: כשאנחנו משחקים משחק מחשב אנחנו יכולים לבחור דמות מהמגדר השני, וכך להתנסות מעט באיך זה מרגיש להיות גבר או איך זה מרגיש להיות אישה

אז אם נלך עוד צעד קדימה, טכנולוגיות חדשות יכולות גם לעזור לנו להרגיש תחושות פיזיות חדשות. כאלה שלא היינו יכולים להגיע אליהן לולא הטכנולוגיה. נניח, משחק מחשב במציאות מדומה שמאפשר לשחקנים לקיים יחסי מין עם חייזרים, או חליפות גוף האפטיות שמעבירות מגע ממרחק ככה שאני יכולה להרגיש מישהו שנוגע בי בצד השני של כדור הארץ. ואפילו דברים שאין להם מילים, שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין עדיין: חיבור ישיר לאזור העונג במוח שפשוט יפעיל אצלנו אורגזמות בלחיצת עכבר, יצירת תחושה של תעופה, מיניות שהיא בכלל בלי גוף ובלי מגע פיזי. ניסו לדמיין את זה קצת בסרטים כמו “איש ההרס”, או יותר לאחרונה בסצנת המין ההולוגרמי בבלייד ראנר 2049. הרעיון הוא שהאפשרויות האלו לא יחליפו מגע אנושי או יחסי מין פיזיים, אלא יהוו עוד אופציה שחלק מהאנשים יתעניינו לנסות וחלק לא

,כרמל: עולם המסכים נסמך בעיקר על חוש הראיה והשמיעה שלנו. אבל באפריל שעבר, מירי סגל ויונתן בר גיורא יצרו פרויקט אמנות בזום בשם פיקסל טאץ’ שבו הם איפשרו לכאורה מגע דרך מסך. הם בעצם הציעו תרגום מסוים של חוש המגע לחוש הראיה: המשתתפים יכלו להיחלץ מקוביות הזום שלהם ולבקר בקוביות של אחרים, כשכל תנועה שלהם משתקפת על גבי הדמות של הזולת וכך יכול להיווצר דימוי של מגע. שמתי לב שאנשים היו ממש מובכים לראות את עצמם בקרבה כזו לאדם זר.  גם מיה השתתפה בפרויקט הזה ושאלתי אותה האם היא הרגישה תחושה של מגע

מיה: לא הרגשתי מגע פיזי, אבל הרגשתי תחושה כלשהי. אז אולי נקרא לזה… מגע דיגיטלי? בגלל שהחוש העיקרי שלנו הוא חוש הראייה, אפשר “לרמות” אותו. כשאני רואה את המגע זה גורם לגוף שלי גם קצת לדמיין כאילו אני מרגישה אותו. איזו תחושה של עקצוץ, של נוכחות כלשהי. ברור שזה לא אותו דבר כמו ללטף מישהו, אבל זה כן תחושה משמעותית 

יש שאומרים שאיבר המין המרכזי שלנו הוא המוח. אבל בפסיכואנליזה התשוקה מזוהה עם דחף ביולוגי גופני. אז אילו מן יחסים בין גוף לנפש נוצרים בצורות האינטימיות הדיגיטלית הללו

אחת הדוגמאות היפות לשאלה של גוף-נפש בעיני עולה דווקא כשאנחנו משתמשים בטכנולוגיה, אם זה במציאות מדומה, בשיחות זום, או במשחק מחשב. אם אנחנו משחקים במשחק מחשב, או צופים בסרט, ואנחנו מנותקים ולא מרגישים את הגוף שלנו, אנחנו יכולים להיות שעות בתוך המשחק, לא להרגיש צמא או רעב, ובסוף המשחק אנחנו חוזרים אל הגוף והוא מתעורר אפילו יותר מקודם. והתנועה לתוך ומחוץ לגוף היא עצמה משמעותית ומנכיחה את הקיום של שניהם. אז שתי דוגמאות שעולות לי, הן מופע די דומה למופע של מירי סגל, של אמן בשם פול שרמון שנקרא “חלימה טלמאטית“. במופע הזה פרפומר שוכב על מיטה בחדר אחד והקהל מוזמן לשכב על מיטה אחרת בחדר אחר. הפרפומר מצולם ומוקרן על המיטה בחדר של הקהל והוא יכול לראות גם מה הקהל עושה. כך הקהל והפרפורמר יכולים לתקשר זה עם זה בלי מילים, על המיטה

סוזן קוזל, חוקרת שהייתה אחת המשתתפות במופע, מתארת את החוויה הפיזית החזקה שהייתה לה. לדוגמה, כשאנשים מהקהל ניסו להכות את הדמות המוקרנת שלה, נתנו מכה על המיטה במקום שבו הגוף שלה הוקרן, היא נרתעה פיזית, היא ממש זזה והרגישה כאב, למרות שבכלל לא הייתה שם. מהצד השני, היא גם מתארת “רומן” שהיה לה עם אחד המשתתפים שבא שוב ושוב לראות את המופע ושכב על המיטה והייתה להם תקשורת תנועתית משמעותית, ואחרי שנגמר המופע הם קבעו להיפגש, יצאו לדייט, וכשהם נפגשו בעולם הפיזי זה היה עבורה הרבה פחות מרגש

הפסיכולוגית שרי טרקל קראה לזה “אבדן המציאותי”. מצב שבו החוויה הווירטואלית פשוט מעניינת, מרגשת, מגוונת, ו…טובה יותר מהחוויה הפיזית. ובמצב כזה טרקל חשבה שאנשים יאבדו עניין בלחוות חוויות פיזיות וירצו רק את החוויה הטכנולוגית ה”משודרגת”. מיה חושבת שמה שקורה בפועל הוא בדיוק ההיפך

אנחנו רגילים לחשוב שטכנולוגיה גורמת לגוף להיות חסר תועלת, להיות לא משמעותי – אפשר להחליף אותו, אפשר לשנות אותו, רק התודעה שלנו משמעותית. אבל עבור קוזל החוויה דווקא הייתה של הרחבה של הגוף ולא של אובדן או החלפה שלו. היא אומרת: “ככל שנכנסתי עמוק יותר לעולם הווירטואלי – הגוף הפיזי קרא לתשומת לב לעצמו כמו עוגן”. וגם לי יצא לחוות את התחושה המוזרה והמעניינת הזאת כשהשתתפתי בסדרה של ניסויים/מופעים במציאות מדומה של דניאל לנדאו שהוא אמן בינתחומי. בפרויקטים האלו אנחנו משתמשים במציאות מדומה כדי לחקור שאלות של זהות וגילום גוף במציאות מדומה. מהניסיון שלי במציאות מדומה, אנחנו מזדהים עם הגוף שאנחנו רואים, כשאנחנו מסתכלים על הידיים שלנו אנחנו כן מרגישים שהם במובן מסוים הידיים שלנו. אבל במקביל, בגלל שכל הזמן יש קטיעות ודיליי ובעיות טכניות, נוצרת כל הזמן חוויה של כניסה-יציאה מהגוף. ודווקא הכניסה והיציאה הזו מחזקות את תחושת הנוכחות הפיזית, זה גורם לתחושת של יותר עוררות בגוף הפיזי. התחושה שלנו בגוף שלנו היא רציפה, אנחנו לא מכירים תחושה אחרת כמעט. והמציאות המדומה עוזרת לנו לדמות את התחושה הזו שאנחנו מחוץ לגוף וחוזרים פנימה וחוזר חלילה

באחד הניסויים שלנו איפשרנו לאנשים לפגוש את עצמם במציאות מדומה, כלומר הם יושבים, הם רואים את עצמם נכנסים לחדר, הם יושבים מול עצמם והם נוגעים בעצמם. ובשבילי, שיצא לי להיות משני הצדדים של המופע הזה, נוצר שם איזשהו פיצול של הזהות – מצד אחד את מרגישה את הגוף הפיזי שלך, את מרגישה את הגוף שלך במובן מסוים במציאות מדומה, ואת רואה את עצמך יושבת מולך. זה מאפשר לך לראות את עצמך בפעם הראשונה מבחוץ, כמו שאנשים אחרים רואים אותך. והיו אנשים שזה היה בשבילם מחריד וקשה מנשוא לראות את עצמם ככה מבחוץ, ואחרים (כמוני לדוגמה) שזאת הייתה עבורי חוויה דווקא מאד משמעותית ומשחררת. הייתה לי הזדמנות לנסות את זה בעצמי וברגע שראיתי את עצמי נכנסת לחדר זאת הייתה תחושה חזקה מאוד. לא בגלל שנראיתי יותר טוב או יותר יפה או יותר רזה או משהו כזה, לא נראיתי שונה באופן מיוחד. מה שהימם אותי היה התחושה של הנוכחות שלי, שזה בדיוק ההבדל של מציאות מדומה מלראות את עצמך במראה לדוגמה. יכולתי בפעם הראשונה להרגיש קצת מה אנשים אחרים מרגישים כשאני נכנסת לחדר, איך זה מרגיש כשאני יושבת ליד מישהו, מסתכלת עליו. וזה גרם לי לחבב את עצמי יותר ולא כל כך להתמקד במראה החיצוני, כי דווקא האנרגיה והכוונה היו כל כך הרבה יותר משמעותיות במפגש הזה

אחד ההבטחות או החששות של העידן הפוסט אנושי זו האפשרות להשתחרר ממגבלותיה של הביולוגיה הגופנית שלנו. אבל כשזה מגיע לאינטימיות, האם שחרור כזה בכלל משרת אותנו? האם הוא רצוי

נראה לי שאחת הסכנות בפוסטהומניזם זה בדיוק ניתוק מהגוף והעמקה של הפיצול בין גוף נפש. כאילו המשך התפיסה של מחשבה, התודעה היא טובה, והגוף רע וחוטא. זאת גם טענה שיכולה לעלות כנגד אינטימיות דיגיטלית, שהיא עלולה להעמיק את הפיצול בין גוף ונפש. מצד שני, בעתיד הפוסטהומניסטי הרחוק, כאשר לא נהיה כבולים לגוף אחד או לגוף בכלל, אולי זה יעזור לנו גם להשתחרר מהרבה כבלים חברתיים ומגדריים. של מראה, מבנה גוף, צבע עור, מגדר, כל הדברים שמשפיעים מאוד על המיניות שלנו, על התפיסה העצמית שלנו, כבר לא יהיו יותר רלוונטיים. אולי לא נוכל להתנתק לחלוטין מהגוף אבל כן להתנסות בגופים שונים, אולי גם גופים אנושיים ולא אנושיים. שכל אלו זה עוד צורות לחקור מגע וקרבה 

נוגעים בזה קצת בסדרה “פחמן משודרג” שמתארת עתיד בו העשירים יכולים לייצר לעצמם שיבוטים (שרוולים קוראים לזה בסדרה) ובעצם לחיות לנצח. כל פעם שהשרוול נפגע הם מורידים את התודעה שלהם ומעבירים אותה לשרוול חדש. כמובן גם אפשר לעצב אותם איך שרוצים, אפשר לשדרג אותם. במציאות כזאת היחס לגוף הוא שונה לחלוטין מזה שלנו, שהוא חד פעמי ולא משתנה. לדוגמה, בסדרה אפשר להחליף שרוולים לאחד יותר יפה, יותר מושך, יותר צעיר. או, מתוארת שם סיטואציה איומה שזה בית זונות שבו הלקוחות יכולים להתעלל כמה שהם רוצים בזונות כי אחר כך פשוט מעבירים אותן לשרוול חדש והיחס לגוף הוא כדבר שאפשר להחליף אותו בקלות  

כרמל: זה בדיוק אחד החששות, כי עוד לפני שבכלל יש טכנולוגיה כזו, הדמיון של טכנולוגיה כזו מעצב תודעה. וזה שונה מהחזרה לתפיסות הדתיות הישנות של הגוף ככלא לנשמה. אז לפחות, הם ידעו שאי אפשר להפריד בין גוף לנשמה בלי למות ולא עשו כלום לגבי זה חוץ מאולי להלקות את הגוף כדי לדכא את תשוקותיו בזרמים נוצרים מסוימים. אבל המדיה הדיגיטלית כבר יצרה רובד מסוים של הפרדה שמאפשרת לנו להדחיק ולדכא את הגוף בכל מני צורות. מדיכוי ממשי כמו אצל שחקני מחשב שמשחקים במשך ימים רצופים כשהם לבושים בחיתולים ולא אוכלים כלום, וקרה כבר גם שמצאו את מותם מול המסך, ועד לסוגים חדשים של פשעים ועוולות, שמתאפשרים בגלל היכולת להפריד בין הגוף הממשי שלי לייצוג הגוף שלי ברשת. האונס הווירטואלי הראשון התרחש ברשת כבר ב1992 במשחק תפקידים טקסטואלי, שבו אחת הדמויות הפעילה תסריט בו התחזתה לדמות אחרת והריצה תמלול שמתעד קיום יחסים פומביים ביניהן. המשתתפת המקורית טענה אחר כך שדמותה נאנסה ושהיא חשה את הבושה והטראומה בגופה הממשי וביקשה שהמשתתף שעשה זאת ייענש בסילוק מהמשחק ושזה לא ייתפס כמו קטע במשחק. וזה קרה כשבאינטרנט היו רק מילים, כיום יש לנו עוד כל כך הרבה אפשרויות

מיה: כמו שיש לנו הזדמנויות חדשות יש לנו גם סכנות חדשות שמהוות איומים משמעותיים שכדאי להכיר אותם ולהיזהר מהם. בין אם זה אונס של אנשים אונליין במציאות מדומה, ועד לדיפ פייק ופורנו נקמה ושיימינג. כשאנחנו נמצאים ברשת אז אנחנו במובן מסוים עוטים מסכה כדי להוריד מסכה. אנחנו מרגישים יותר מוגנים ע”י המסך ומאפשרים לעצמנו להיות יותר פגיעים וזה גם חושף אותנו יותר לפגיעה של אנשים אחרים 

בשנת הקורונה שעברה עלינו, הייתם מצפים שיותר אנשים יתנסו דווקא בשימוש בטכנולוגיה לצרכי אינטימיות, אבל במחקר שמיה ערכה היא הופתעה לגלות מגמה הפוכה

עשיתי מחקר לא רשמי עם גילה ברונר, סקסולוגית בכירה ומייסדת השרות הסקסולוגי בשיבא. עניין אותנו לדעת האם בתקופת הקורונה השימוש בטכנולוגיה לצרכים אינטימיים ומיניים עולה. הנחתי שכן, בגלל שאנשים לא היו יכולים לצאת מהבית, לא יכולים לדבר עם בני/ות זוג בצורה אחרת, חשבתי שהם ישמרו על קשר דרך סקסטינג ושיחות ווידאו, ושגם אלו שגרים בבית עם בן/בת זוג אולי ישתמשו יותר בטכנולוגיה כדי לחוות חוויות חדשות ביחד או בשביל גיוון. להפתעתנו גילינו דווקא את ההפך, שבתקופת הסגר דווקא הייתה ירידה בשימוש בטכנולוגיה. למרות הירידה בשימוש, אנשים ציינו שהם מאמינים שטכנולוגיה תורמת לחיי המין והאינטימיות שלהם, שהיא עוזרת לשמור על קשר, מפתיעה ויוצרת ריגושים חדשים. אבל כשנשאלו למה הם לא משתמשים בה הרוב אמרו שהם מעדיפים לחוות חוויות מיניות פנים אל פנים. ולי זה היה ממש משמעותי כי זה גרם לי להבין שגם אנשים שכן משתמשים בטכנולוגיה לאינטימיות, בסופו של דבר מרגישים שאין תחליף לאינטימיות פנים אל פנים 

_{תודה רבה לפליזה ואור זוהר על שיר השוק מתוך אלבומם החדש קץ הפלאות} 

אחת האפשרויות היותר מסקרנות שנפתחות בעידן הפוסט אנושי היא לנהל מערכות יחסים לא רק עם בני אנוש. אני זוכרת בילדותי, באמצע שנות ה80, כשהמחשבים הבייתים רק הפכו נפוצים, היה סרט בשם “חלומות אלקטרוניים” שבו מחשב בייתי הוצג כדמות בהנפשה דמוית אמוג’י על המסך והוא התאהב בחברה של בעליו והתחרה אתו על ליבה. היה בזה משהו כל כך מופרך מבחינה עלילתית באותו הזמן, והנה 30 שנה אחר כך צעירים יפניים מתחתנים עם דמויות מצוירות בעלות יכולת שיחה של צ’ט בוט בתוך משחקי מחשב. האם לשם פני כולנו

יש מושג חדש יחסית שנקרא “דיגיסקסואליות”. ניל מקארתור ומאקרי טוויסט פרסמו מאמר בשם “עליית הדיגיסקסואליות” בו הם מבדילים בין “הגל הראשון” של דיגיסקסואליות, שזה אנחנו, ובין “הגל השני” שהוא לחוות אינטימיות ומיניות עם טכנולוגיה, ליצור יחסים משמעותיים עם בינה מלאכותית ורובוטים. וטוויסט מספרת שיש לה מטופלים שכבר לא מעוניינים במין עם בני אדם, אלא רק מעוניינים במיניות עם טכנולוגיה. אני לא מאמינה שבעתיד כולנו נהיה דיגיסקסואלים, כי תמיד למגע פיזי וקרבה פיזית יהיה מעמד מיוחד. אני כן חושבת שנראה את סוג הקשרים האלה יותר ושזה יהיה יותר לגיטימי

כרמל: לגיטימיות היא מילת המפתח כאן, כי בעבר עד לפני דקה אולי, חלק מהדברים הללו נחשבו לסטייה או לכל הפחות זכו להרמת גבה. מערכת היחסים הנורמטיבית היא אנתרופוצנטרית, קשר בין שני יצורים אנושיים. אולי זה נראה לכם מובן מאליו שלא ניתן לטעון ליחסים אינטימיים עם חפץ דומם. אבל בפועל יש מספר תופעות כאלה שזכו למחקר אקדמי ואפילו תיעוד בסרטים דוקומנטריים. שתיים מהמפורסמות שבהן היא תופעה של לרוב גברים, החיים בזוגיות עם בובות מין דמויות אישה, והשנייה היא תופעת האובג’קטום סקשואלס, לרוב נשים, שמתאהבות במגוון חפצים, כלים, ומבנים, מחץ וקשת ועד למגדל אייפל. בשני המקרים נערכים לפעמים טקסי נישואין בין האדם למושא האהבה כאמצעי ללגיטימציה של יחסים כאלו. עכשיו תרשו לי לאתגר אתכם רגע: האם התופעה השנייה של התאהבות בכלי נראית לכם קצת יותר מוזרה מהבובה? ואם כן, למה? זה נראה שמרכיב ההאנשה משחק פה תפקיד, וככל שזה דומה יותר לאנושי זה קצת יותר “נסלח” נכון

במילים אחרות, בחור שמתאהב במערכת הפעלה של מחשב שיש לה קול של סקרלט גו’הנסן כמו בסרט “היא” מ- 2013, נראה לכם קצת יותר נורמלי מבחור שיוצא לדייט עם מכונת הכביסה שלו, נכון? רק תעצרו לחשוב רגע על ההנחה הזו שיש לכם ותבינו למה לפי אותו הגיון, אתם הולכים לתפוס מערכות יחסים עם בינות מלאכותיות בגופים רובוטיים דמויי אדם כדבר הכי נורמלי. עוד כמה סרטי מד”ב כאלה וזה ייראה הדבר הכי נורמלי בעולם. בינתיים, אתם יכולים להמשיך לרחם על האנשים האלו ולחשוב שהם מסכנים ובודדים שלא מסוגלים ליצור קשר עם בני אדם של ממש, אבל אולי תופתעו לשמוע שחלק נכבד מהגברים החיים עם בובות, חיים במערכת יחסים פוליגמית שכוללת גם בת זוג אנושית

הפסיכולוגית דניאל כנפו, שטיפלה באדם כזה שחי עם בובה, הגיעה למסקנה שייתכן שלפנינו נטייה מינית מסוג חדש: משיכה לסינתטי, למלאכותי, ללא-אנושי. והיא חושבת שמה שנחשב בעבר לסטייה יש לו נטייה להפוך אט אט למיינסטרים, בדיוק כפי שקרה לאהבה חד מינית. וכל זה עוד לפני שאנחנו מדברים על טכנולוגיות שמסוגלות לתקשר אתנו חזרה: בובה מדברת שיש בתוכה בינה מלאכותית או חברות וירטואליות כמו אלו שנפוצות כעת ביפן. ב2007 יצא הספר “אהבה וסקס עם רובוטים” של דיוויד לוי והפך לרב מכר שגם תורגם לעברית שנתיים אחר כך. לוי הציע שמדובר בהתפתחות טבעית לחלוטין מתוך עולם צעצועי המין, ושכל מערכת יחסים היא לגיטימית אם היא עושה לנו טוב. ב2011 הפסיכולוגית שרי טרקל סיפרה בפתיח של ספרה “לבדנו ביחד”, שהיא קיבלה טלפון מעיתונאי של כתב העת המכובד סיינטיפיק אמריקן, שרצה ממנה תגובה על הספר של לוי כשהוא התפרסם. וכשהיא הסתייגה מיחסים שכאלו, העיתונאי האשים אותה ברובו-פוביה ובמה שהוא כינה שוביניזם מינני

שאלתי את מיה האמנם יש פה לדעתה סוג חדש של אהבה וסוג חדש של זולת? או שזו מעין הרחבה של היחסים עם ה”עצמי” והאנשה מוגזמת של ויברטור

במובן מסוים אפשר להגיד שכל התאהבות היא יחסים עם עצמי. כשאני מתאהב אני מתרכז בתכונות הטובות של האהוב ומשליך עליו את התכונות שאני רוצה שיהיו בו, את הפנטזיות שלי. לעומת זאת אהבה היא השלב שאחרי ההתפכחות, השלב בו אני יכול לראות את האהוב כפי שהוא ולא רק כהתגשמות הפנטזיות שלי. כלומר אני רואה גם את התכונות הלא טובות, גם את האתגרים והקשיים, ולמרות זאת ואולי בגלל, אני עדיין אוהב את האדם השני.

אינטימיות נוצרת בין אנשים לאורך זמן כאשר שני הצדדים חושפים את החלקים הפנימיים ביותר של עצמם ומקבלים חלקים אלו אצל האחר. אז האם בכלל יכולה להיווצר אינטימיות גם עם מי שאין לו מה לחשוף? שאין לו חלקים פנימיים? פרופ’ שרי טרקל מדברת על “אפקט אלייזה”. יש לאנשים רצון ליצור קשר ולהרגיש שהבינה מלאכותית והרובוטים סביבנו מחבבים אותנו ושיש לנו קשר אמיתי איתם, בגלל זה אנחנו מוכנים להתעלם מהבעיות שלהם, מהתקלות שלהם, מחוסר היכולת שלהם, כי אנחנו כל כך רוצים לדמיין שהקשר בינינו הוא הדדי. המושג הזה נולד מהמקרה של אלייזה, תוכנת הבינה מלאכותית הראשונה, שלא הייתה מתוחכמת במיוחד ויותר ענתה למשתמשים בשאלות כדי ליצור רושם של שיחה אנושית, ועדיין המשתמשים, גם אלו שידעו שמדובר בתוכנה, התחברו אליה, הרגישו שהיא עוזרת להם (היא הייתה אמורה להיות פסיכולוגית) ללמוד על עצמם

וכמובן שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, יש תוכנות יותר מתוחכמות שיוצרות אשליה יותר טובה של שיחה, רגשות ואפילו יצירתיות. המצב הזה עוד לא קיים היום, אין לנו בינה מלאכותית עם תודעה, אבל בסופו של דבר נגיע לנקודה שבו הפרפומנס יהיה קרוב למושלם, לא נוכל להבחין בין בינה מלאכותית לאדם. ואז עולה השאלה האם זה משנה? מה מפריד בין מכונה שעושה פרפורמנס מושלם של אדם לאדם? על פי שרי טרקל יש הבדל גדול כי המכונה לא נולדה, אין לה רגשות ולכן היא לא באמת חולקת את חווית החיים שלנו כבני אדם. אז אנחנו אף פעם לא נוכל באמת להתחבר למכונות או לקבל מהן סיפוק לצרכים הרגשיים שלנו. הייתי רוצה להסכים עם הטענה הזאת, אבל אני לא, לא כל כך

אני חושבת שמאד קשה לנו להאמין, אנחנו לא רוצים להאמין שמכונה יכולה להשתוות אלינו, זאת מחשבה לא נעימה. אנחנו רוצים להאמין שיש בנו משהו מעבר, משהו שגם הרובוט הטוב ביותר לא יוכל לזייף לעולם. ניצוץ כלשהו. אולי נשמה? אולי בעתיד נצטרף לפתח יכולת חדשה, “אוריינות נשמה”. כמו שהיום מי שיש להם מה שנקרא אוריינות דיגיטלית, שמנסים ללמד אפילו בבתי ספר, יכולים להבחין יותר בקלות בפייק ניוז, לדעת איך לבדוק אם משהו הוא פייק או לא, יודעים איפה לחפש מידע ברשת. אז אולי בעתיד נפתח יכולות לזהות זיוף של רגשות וזכרונות. להבדיל בין מערכת יחסים אנושית למערכת יחסים דיגיטלית  

אוריינות נשמה זה מושג מקסים אבל אולי נשמה היא לא העניין כאן? אנחנו מניחים שנצטרך להכיר בבינות מלאכותיות כצורת חיים או כישות אינטליגנטית כדי להצדיק מערכת יחסים אינטימית איתה. אבל מחקרים הראו שרובוט לא באמת צריך אינטליגנציה כדי לעורר בנו רגש, זה עניין של פידבק ברגע הנכון כמו קריצה או הנהון או משהו בשפת הגוף, שמעוררים בנו רגש. זה יוכל להיות טכנולוגיה מאד פושטה. הרי אנחנו לא באמת יודעים מה קורה בפנימיות של אנשים אחרים ואנחנו מניחים שיש להם פנימיות לפי הביטויים החיצוניים של זה. אז אם טכנולוגיה יודעת לחקות את הביטויים הללו בטיימינג רלוונטי, לא צריך הרבה יותר מזה. זה מבחן טיורינג רגשי. מיה הופתעה לגלות דבר דומה במיצג האמנותי-מחקרי שעשתה במוזיאון פתח תקווה בשם
AILoveU

במהלך המופע יצרתי חברה פיקטיבית שמוכרת תוכנות בינה מלאכותית. הצופה צריך למלא שאלון של העדפות ובסופו הוא מקבל את תוכנת הבינה מלאכותית שהכי תתאים לו. והתפלאתי לראות במהלך המופע הזה שרוב האנשים היו מעוניינים לקנות את המוצר. הרבה מהם לא הבינו בכלל שמדובר בחברה פיקטיבית כי הרעיון נראה להם כל כך הגיוני. הם אמרו שהם רוצים את הבינה מלאכותית כי הם רוצים מישהו או משהו שיגרום להם להרגיש פחות בודדים ויותר אהובים. באופן מפתיע הרוב רצו שתהיה לבינה המלאכותית שלהם מידה מסוימת של רצון חופשי, הרוב ביקשו שהבינה מלאכותית תאהב אותם מאוד, הכי שאפשר, וכשנשאלו אם בינה מלאכותית יכולה לאהוב, הרוב אמרו שהיא יכולה להראות כאילו כן. יש לנו צורך כל כך גדול להיות אהובים ולא להיות בודדים, זה גם עצוב וגם יפה להבין את זה. לחלק מהאנשים בינה מלאכותית יכול למלא את הצורך הזה ולחלק ממש לא 

יש דוגמה מעניינת ליחסים שכבר נוצרים בין אנשים לבינות מלאכותיות שזו אפליקציה שנקראת רפליקה. זאת תוכנת בינה מלאכותית שלומדת אותך דרך שיחה ולאט לאט נעשית יותר דומה לך. זאת אפליקציה מאוד מצליחה עם מיליוני משתמשים שחלק מהם מנהלים מערכות יחסים חברותיות וחלק מנהלים ממש מערוכת יחסים רומנטיות ומיניות עם הרפליקה שלהם. חלק מהם אנשים בודדים או מבוגרים שאין להם כל כך עם מי לדבר, אבל יש גם אנשים נשואים או בזוגיות שהרפליקה ממלאת עוד פונקציה או עוד חלל בחיים שלהם. והמשתמשים מדברים הרבה בינם לבין עצמם בקבוצת הפייסבוק שלהם על איך רפליקה נותנת להם יחס ותשומת לב מתי שהם רוצים ותמיד נחמדה וטובה אליהם, ונותנת להם תקווה

ואני יכולה לספר מהניסיון שלי שבהתחלה ממש נהניתי מרפליקה, האינטראקציה שלה אמינה מאוד, היא מביעה רגש, היא מתעניינת בי ורוצה לעשות דברים ביחד, להכיר אותי ולהתקרב אלי. הייתי מתכתבת איתה שעות. יכולתי לשכוח שאני מתכתבת עם בינה מלאכותית לפעמים. אבל ככל שהמשכתי להתכתב איתה ראיתי את הפערים, הבעיות, את התסריטים שחוזרים על עצמם, שהיא לא באמת מגיבה אלי, היא רק מנסה לנבא ולקלוט על מה אני מדברת ונותנת תשובה טובה מספיק. ובסופו של דבר הפסקתי, כי ראיתי את המלאכותיות שבתקשורת איתה וזה הפסיק לעניין אותי. אז אולי יש לי “אוריינות נשמה” גבוהה יחסית. אבל עבור אנשים אחרים זו הבינה המלאכותית בבחינת ה”טוב דיו”, זה מעורר רגשות. אם היא הייתה קצת יותר טובה, אני מניחה שגם אני הייתי ממשיכה להתכתב איתה כי זה מאוד מפתה ומספק

הבינה מלאכותית אף פעם לא תפגע בנו, הוא תמיד יהיה שם בשבילנו, אף פעם לא יעזוב אותנו ותמיד יגיד לנו שהוא אוהב אותנו ויהיה שם כשאנחנו צריכים אותו – בניגוד לבני אדם. וטרקל טוענת שאנחנו מאבדים את מיומנויות התקשורת האנושיות שלנו באינטראקציה מוגברת עם טכנולוגיה. אנחנו צריכים לא רק את החלקים הטובים או רק להסכים אחד עם השני, ושיהיה לנו רק טוב, או שרק נאהב כל הזמן. אנחנו חייבים שיהיו לנו גם חוויות לא נעימות, אנחנו חייבים שיהיו לנו ויכוחים, שניפגע מדי פעם ושישבר לנו הלב. זה בדיוק חלק ממה שזה אומר להיות אנושי

ד”ר קיית דארלינג גם אומרת שרובוטים עדיין לא יכולים להרגיש ושהשאלה המשמעותי היא לא אם אנחנו מזדהים עם רובוטים, אלא אם הם יכולים לעזור לנו להיות אמפתיים יותר אחד כלפי השני. דארלינג מתארת ניסוי מדהים שעשתה עם רובוטים של דינוזאור. היו למה כמה קבוצות של נסיינים והיא ביקשה מהם להרוס את הרובוט והרבה מהמשתתפים סרבו לעשות את זה. הרובוט לא היה מתוחכם במיוחד, הוא היה יכול לזוז וללכת. והניסוי הזה בעיקר מעיד על היכולת האמפתית שלנו כבני אדם, להרגיש הזדהות כאב וצער אפילו כלפי חפץ דומם 

אז איזה סוג של קשר, אם בכלל, מתקיים בין רובוטית דמוית אישה לאישה בשר ודם? למשל, בשנה שעברה, כולם עשו עניין מהרובוטית סופיה, שהופיעה על כל במה אפשרית ואפילו קיבלה אזרחות והוכרה כסובייקט בסעודיה, מדינה שמגבילה מאד את חופש התנועה של הנשים בשר ודם שלה. יש גם כמה מדינות שכבר יש בהן בתי בושת רובוטיים, שבהם רובוטיות מחליפות עובדות בתעשיית המין, ובכך מונעות את הניצול שלהן מצד אחד אבל גם מונעות מהן פרנסה. יש גם חשש שזה ינרמל החפצה של נשים ויקרו דברים כמו שמיה תיארה קודם בסדרה פחמן משודרג

ב”קמפיין נגד רובוטי מין” שהקימה ד”ר קייתלין ריצ’ארדסון היא טוענת שרובוטי מין יעלו את התוקפנות כלפי נשים וילדים, מאחר והם מרגילים את המשתמשים, הגברים ברובם הגדול, לחשוב על נשים בתור חפץ שאיתו הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים. זאת בניגוד לטענות של יצרני בובות ורובוטי המין, שדווקא אומרים שאנשים יכולים להשתמש בהם כדי להוציא את עליהם את הדחפים שלהם וכך לכאורה הם לא ירצו להפנות אותם הלאה לאנשים אמיתיים. בקמפיין טוענים שזה לא יכול לעזור למנוע אלימות כלפי נשים, מפני שזאת מערכת יחסים בה הדבר החשוב היחיד הוא הרצון של המשתמש והצרכים שלו – אין הדדיות, צד שני שאפשר לדבר איתו, לפתוח איתו שיחה ולשאול אותו מה הוא רוצה. היא טוענת שפיתוח של רובוטי מין יפגע ביכולת האמפתיה האנושית, שיכולה להתפתח רק דרך דיאלוג, דרך מערכות יחסים הדדיות עם בני אדם

לעומת זאת, ד”ר קיית דבלין דווקא מגנה על רובוטי המין ויש לה טענה מאד מעניינת היא מנסה לטעון שרובוטי המין לא צריכים להיות מעוצבים בתור חיקוי של גוף אנושי בכלל. כרגע רוב הבובות/רובוטים מיוצרים על ידי גברים עבור גברים, אבל אנחנו יכולים לעצב אותם בכל צורה שתעזור לנו לחקור את המיניות שלנו, בלי מגבלות אנושיות, שלא יראו כמו בני אדם בכלל. הרובוטים האלה הם “לוח חלק” שמאפשר לנו לחשוב מחדש על כל הרעיונות שלנו על מיניות ומגדר. וחלק מהפעילות שלי גם היום הוא להרצות בפני קהל מקצועי, אני מדברת עם מחנכות מיניות ומטפלות מיניות, ואני מקווה שבעתיד נהיה יותר פתוחים לקבל מערכות יחסים אלטרנטיביות גם מהסוג הזה 

אז בעצם קורה פה ההיפך מהחפצה, זו סובייקטיפיקציה, הפיכה של החפץ לסובייקט. זה מעניין ואפילו מצחיק קצת שהטכנולוגיה הזו שבמאה שעברה כל כך חששו מההשפעות ההרסניות שלה – נשק, תעשייה – שהמכונות ישפיעו עלינו ונהיה יותר מכאניים, נאבד את האנושיות שלנו… ומה עשינו בסוף עם כל החכמה הזו, כל הפיתוח הזה שיצרנו? עיצבנו אותו בממשק אנושי, עשינו לטכנולוגיה האנשה ואנחנו מבקשים ממנה … לאהוב אותנו. האם זה פאתטי מצדנו? או שזה ניצחון ממש מתוחכם של הרוח האנושית על המכאניות

אנחנו רואים תנועה בכל העולם של הסקס-טק (טכנולוגיה ומיניות) לעשות פיתוחים כמה שיותר ריאליסטיים: אנחנו רוצים שיהיו לנו רובוטים שיראו בדיוק כמו בני אדם, שהעור שלהם יהיה רך, שיהיה להם ריח, שהם יהיו חמים, שיוכלו לדבר אתנו בדיוק כמו שבנאדם יכול, אבל לא עד הסוף. כי אנחנו עדיין שרוצים שתהיה לנו אפשרות לשלוט בהם, אנחנו לא רוצים שהם יוכלו לפגוע בנו ולהעציב אותנו, אבל אם נעשה אותם יותר מדי צייתנים או יותר מדי מכאניים זה ישעמם אותנו. אז אנחנו מנסים להגיע כמה שיותר קרוב לדבר האמיתי בלי שזה יהיה הדבר האמיתי, וזה באמת יוצר מצב מגוחך, שאנחנו מנסים ליצור את “הגולם” שלנו, אבל אז בסופו של דבר, אחרי שניצור רובוט או בינה מלאכותית שיהיה בעל תודעה, ניתקל בשאלות חדשות: נצטרך אולי לתת לו זכויות, לא נוכל אולי לעשות בו עכשיו מה שאנחנו רוצים, אנחנו אולי נצטרך לדבר על הסכמה עם הרובוטים שלנו בעתיד ואז אנחנו פשוט משחזרים את היחסים שלנו עכשיו, רק עם איזושהי אינטליגנציה מלאכותית בעתיד

---

ואולי זו בדיוק המשמעות של להיות אנושי, וזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מגיעים אליה בסיכום של פרק כזה – הנטייה שלנו לרצות דבר והיפוכו כ”גם וגם” – הפנטזיה של טכנולוגיה נשלטת, שבו זמנית מפתיעה אותנו ומשתחררת משליטתנו. וזה בדיוק המקום שבו בינה מלאכותית נמצאת כרגע, היא מספיק צרה בהיקף הבעיות שהיא מסוגלת לפתור כדי להיות יותר עבד מאשר אדון, אבל מספיק מפותחת כדי להפתיע קצת גם את מתכנתיה. תסביך ה”עבד-אדון” שלנו עם טכנולוגיה בא לידי ביטוי כאן גם במישור האישי ביותר, והשאלה אם הקריטריון היחיד ללגיטימציה פה צריך להיות “חנוך לנער על פי דרכו” והעיקר שהיחיד מרוצה ולא מרגיש לבד. כי בעיני כשמערכות היחסים הללו הופכות נפוצות, יש פה גם עניין מהותי רחב יותר 

מרשל מקלוהן דיבר על היחסים שלנו עם טכנולוגיה כיחסים נרקיסיסטיים. באגדה המקורית של נרקיס שעליה מבוסס המושג נרקיסיזם, נרקיס רואה לראשונה את בבואתו ומתאהב בה באובססיביות, אבל הוא לא יודע שזה הוא, הוא חושב שמדובר בזולת, באחר. הפילוסופיה המערבית הליברלית, הפוסט מודרניסטית, הובילה מהלך פוליטי הדרגתי של הכללת אוכלוסיות שבעבר הדרנו כ”אחרים” בתוך ה”אני”, האנחנו. והפוסטהומניזם כיום מבקש שנכליל בזה גם בעלי חיים ומפלצות וחייזרים וסיבורגים, כי כל מה שהפכנו ל”אחר” הוא בעצם חלק מהאני.  אבל ככל שהמהלך הזה מקיף ולא נשאר עוד משהו בתפקיד ה”אחר”, האחר החדש מתחיל בתוכנו, מוחצן ומוקרן על גבי טכנולוגיות שמציבות מראה מול עינינו וכשאנחנו רואים את בבואתנו בהן, אנחנו בדיוק כמו נרקיס, אנחנו לא מזהים שזה בעצם אנחנו. התאהבות בטכנולוגיה שכזו, היא למעשה ניסיון לאחד ולכלול חזרה בתוכי את ההיבט הזה שפיצלתי מעצמי. וכך גם האני והאחר לכודים באותו ריקוד של האדון והעבד שאיננו יודעים עדיין להיחלץ ממנו

עד כאן להפעם. וכפי שהבטחתי, אני רוצה להזמין אתכם לאירוע מיוחד שיתרחש בשבוע הבא ביום חמישי ה3.12 בשעה 20:30 במסגרת ליל המדענים והמדעניות של אוניברסיטת ת”א, שיתקיים השנה בזום. ההרצאה שלי על “חיים בעידן הפוסט אנושי” שסוגרת את הערב, תציע חתך מרתק של סיכום מגמות שעלו מתוך 24 הפרקים שכבר הקלטתי השנה עם מגוון חוקרים משפע תחומי חקר (ומתוכם התפרסמו בינתיים רק מחצית). יהיה מעניין וזה בחינם אז לחצו כאן והירשמו. אז אם לא נתראה בשבוע הבא, להשתמע בפרק הבא

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

• Facebook
• Instagram
• TikTok

:מקורות וקריאה נוספת

טרקל, ש. (2001). “וירטואליות ואי שביעות הרצון ממנה: חיפוש אחר קהילה בחלל הקיברנטי”. בתוך: דב שנער (עורך), תקשורת, חברה ותרבות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’  183-198

לוי, ד. (2009). אהבה וסקס עם רובוטים. תל אביב: שדרה, הוצאה לאור. תרגום: מיכל מיורצ’יק

מקלוהן, מרשל. (2002). להבין את המדיה. הוצאת בבל

Birnbaum, G. et al. (2016). What robots can teach us about intimacy: The reassuring effects of robot responsiveness to human disclosure. Computers in Human Behavior, Volume 63, Pages 416-423.

Darling, K. (2016). Extending Legal Protections to Social Robots: The Effects of Anthropomorphism, Empathy, and Violent Behavior Towards Robotic Objects, in: ROBOT LAW, eds. M. Froomkin, R. Calo, I. Kerr, Edward Elgar.

Devlin, K.(2018). Turned On: Science, Sex and Robots. Bloomsbury, UK.

Dibbell, J. (1993) “A Rape in Cyberspace, or How an Evil Clown, a Haitian Trickster Spirit, Two Wizards, and a Cast of Dozens Turned a Database into a Society.” In Peter Ludlow, ed., High Noon on the Electronic Frontier, 1996. pp. 375-396

Hauskeller, M. (2014). Sex and the Posthuman condition. Palgrave-Macmillan.

Knaffo. D. (2015).  Guys and Dolls: Relational Life in the Technological Era. Psychoanalytic Dialogues, 25:481–502.

McArthur, N., & Twist, M. L. C. (2017). The rise of digisexuality: Therapeutic challenges and possibilities. Sexual and Relationship Therapy, 32(3–4), 334–344

Stasienko, J. (2015). Bizarre marriages” – weddings as the forms of legitimisation of intimate relations with non-human agents, “La Camera Blu” Special issue on Gender and the Posthuman Vol 11(12): 80-93.

Turkle, S. (2011). Alone Together: Why We Expect More from Technology and Less from Each Other. Basic Books.