פרק 5: העתיד הפוטוריסטי. אורחת: ד”ר ננה אריאל

להאזנה לחצו על פליי כאן למעלה או האזינו במיקומים אחרים באמצעות האייקונים כאן למטה

לא הייתה עוד תנועה שחשבה על טכנולוגיה ועל עתידנות בצורה כל כך אינטנסיבית, עקבית, ומשכנעת, למרות הבעייתיות הפוליטית שלה, כמו הפוטוריזם האיטלקי

ד”ר ננה אריאל

לפני 100 שנה כשאנשים דמיינו את העידן שלנו הם חשבו בעיקר על מכוניות מעופפות. אף אחד לא העלה  על דעתו שנשב כל היום מול מסכים וגם ברחוב נלך עם ראש בתוך מסך. אף אחד לא צפה את האינטרנט, הפייסבוק, הסמארטפון… אבל רגע, היה מישהו שכן צפה במדויק את כל זה ועוד, כבר ב1910. פיליפו תומאסו מרינטי, מייסד תנועת הפוטוריזם האיטלקי.  אנחנו חיים היום את העתיד שהוא דמיין. הוא היה מטיף נלהב לחדשנות והערצת הטכנולוגיה וגם שותף של מוסוליני, פאשיסט  נלהב שמעודד אלימות ומלחמה. אז האמנם הצלחנו להפריד בין הדברים הללו כשמימשנו את חזונו, או שהם בלתי ניתנים להפרדה?  והאם אנחנו ממשיכים ללכת בדרכו, גם ללא מודע,  כדי ליצור את העתיד שלנו? כדי לענות על השאלות הללו, אני מארחת הפעם את ד”ר ננה אריאל, חוקרת ומרצה באונ’ ת”א שחקרה בין השאר את הרטוריקה של מניפסטים מודרניסטיים ושל התנועה הפוטוריסטית

באוקטובר 1908 מרינטי מצא את עצמו דוהר בפאתי מילאנו במכונית החדשה שלו, בה נהג מבלי לדעת איך לנהוג, מתענג על הפער בין ידי המשורר החלשות שלו לרעבתנות של גלגלי המכונית. לפתע, כך הוא מתאר, חש שהוא נמשך על ידי כח קוסמי כלשהו. הרכב שלו האיץ בהדרגה, בהתחלה לאט ואז במהירות רבה ו… הרכב התהפך לתוך תעלה והתפרק, מה שנקרא טוטאל לוס. אבל מרינטי יצא מהתעלה ללא שריטה. והוא ראה את זה כנס של ממש. בהמשך תיאר את זה כתעלת לידה שמתוכה נולד מחדש. מרינטי לא חווה טראומה אלא דווקא אקסטזה. ההתחככות במוות מניעה אותו לקחת צעד נועז בחיים ולייסד תנועה תרבותית מהפכנית, שהוא רוצה שתהיה בה עוצמה זהה לזו של התאונה

:המניפסט הפוטוריסטי שפורסם ב20 לפברואר 1909 הכיל 11 סעיפים. למשל הסעיף הזה

אנו עומדים על צוק העתים האחרון. מדוע עלינו להביט לאחור, כשכל רצוננו לשבור את הדלתות המסתוריות של הבלתי אפשרי? זמן ומרחב מתו אתמול. אנו חיים כבר במוחלט, כי יצרנו את הנצח, המהירות ההווה בכל

המניפסט הפוטוריסטי הראשון, לה פיגרו, 1909

שאר הסעיפים הכילו משפטים כמו: בכוונתנו לשיר את אהבת הסכנה, החיוניות וחוסר הפחד; אנו נהלל את המלחמה, ההיגיינה היחידה של העולם; אנו נהרוס את המוזיאונים, הספריות, האקדמיות מכל סוג. ושלל תיאורי ההערצה לטכנולוגיה החדשה במטאפורות כמו: בתי הנשק והמספנות הבוהקים מעוצמת ירחי החשמל; או הקטרים שגלגליהם חובקים את המסילות ככיפות של סוסי ברזל ענקיים

?אז שלום לאורחת שלנו, ד”ר ננה אריאל. ננה, מה הם בעצם העקרונות המרכזיים של הפוטוריזם

העקרונות המרכזיים של הפוטוריסטים האיטלקים היו קשורים להרס של העבר ושל המסורת בכל התחומים, הרס של המסורת כמקור סמכות עבורנו. הם קראו למשל להרס הספריות והאקדמיות, הציור והפיסול המסורתי, הספרות הקלאסית, וכך אפשר לרואת בכל תחום קריאה לחיסול של נורמות אסתטיות קיימות ושל מודל היופי המסורתי לטובת הקידום של העתיד והחדש. הם העריצו את החדש, הטכנולוגי, האגרסיבי. אלימות ועוצמה הם ערכים מאד מרכזיים אצלם. מרינטי כותב במניפסט הראשון:  “אין עוד יופי מלבד במאבק. יצירה חסרת אופי אגרסיבי אינה יכולה להיות יצירת מופת”. מרינטי כותב: “אנחנו מצהירים כי תפארת העולם התעשרה ביופי חדש, יפי המהירות…. מכונית המירוץ…. מכונית שואגת….” אז זו ההתלהבות מההמצאות הכי בולטות שמוכרות להם בהווה. זו תנועה שמהר מאד הפכה בינלאומית עם הרבה ענפים, שהכי בולט מביניהם הוא הפוטוריזם הרוסי, שהלך לכיוון אסתטי ופוליטי שונה מהאיטלקי אבל כמעט בכל מקום על הגלובוס צמחו תנועות פוטוריסטיות

אני מבינה שהמלחמה היא באופן היסטורי המניע המרכזי לפיתוח טכנולוגי וה-מקום להתנסות בו בטכנולוגיות חדשות אבל מה הקטע הזה בעצם עם הרס ואלימות? למה העתיד מחייב את זה לדעת הפוטוריסטים

המחשבה של הפוטוריסטים האיטלקים היא שפעולות קיצוניות אלימות כמו מלחמה יכולות לזרז לפחות את באו העתיד כי הן מפנות לו מקום ובגלל שהעתיד נתפס אצלם כאידאל אסתטי, גם המלחמה נתפסת כאידאל אסתטי, היא פעולה קיצונית אלימה מיידית שמפנה מקום לבואו של העתיד. לפוטוריזם האיטלקי היה קשר מאד הדוק עם הפשיזם. אפשר לומר שזו תנועה פרוטו-פשיסטית, היא הקדימה את הפשיזם. למרינטי היו כל מני קשרים מורכבים עם מוסוליני. יש קשר הדוק בין העקורנות הפוטוריסטים כמו הערצת המכונה לבין הפשיזם, כי העקרון הכי בולט בפשיזם הוא הדה הומניזציה, אדם חדל להיות אינדיבידואל והוא הופך להיות חלק ממכונה. זו יכולה להיות מכונת האומה כמו בפשיזם ממש, כי חלק מהפשיסטים ממש לא העריצו טכנולוגיה אלא ההפך גינו את הקדמה

משום מה זה מזכיר לי את המשבר של האמנים בישראל כרגע בזמן הגבלות הקורונה, ואת סוג הדברים שאנשים מסוימים כותבים להם ברשת – מדינה צריכה צבא חזק ולא צריכה תרבות. מה תרמתם למדינה לכו תחליפו מקצוע. זה מהדהד לי מאד עם החורבן הפשיסטי שמרינטי ביקש להביא בזמנו רק שהוא בכל זאת יצר תנועה אמנותית אלטרנטיבית

עבור מרינטי הפוטוריזם לא היה בכלל תנועת אמנות אלא מעין דרך חיים שמתבטאת בכל תחום אפשרי. הוא לא מבחין בין אמנות כספירה אוטונומית לבין ריהוט הבית. הוא מנסה ליצר דרך חיים פוטוריסטית והוא עושה את זה בכל תחום אפשרי. היו נציגים פוטוריסטים שכתבו וחשבו על ארכיטקטורה ועל מוסיקה ועל אופנה – הרעיון שאפשר לייצר בגדים עתידניים, מודולריים, שיתאימו לחיים האורבניים שיהיה קל להתנייד איתם, שיוכלו אולי גם לעוף, עם צבעים משתנים. בדמיון התרבותי שלנו היום, כשאנחנו חושבים ומדמיינים את העתיד זה מאד סטרילי אנחנו חושבים על קפסולות כאלה לבנות על צמצום, הרבה לבן. הפוטוריסטים דמיינו את העתיד אחרת, כעתיד מאד חושני, צבעוני

הם דיברו גם על בישול פוטוריסטי שמערב את כל החושים. בבישול הפוטוריסטי, כמו שבכל תחום ותחום יש ניסיון להיפטר מהנורמות של העבר והמסורת לטובת העתיד, אז גם בבישול הפוטוריסטי. אם בציור אנחנו מחסלים את הציור הקלאסי ובפיסול את הפיסול הקלאסי ובמוסיקה את המוסיקה ההרמונית, אז בבישול במה נבעט? נבעט בפסטה! אחד העקרונות הפוטוריסטים היה לבטל את הפסטה בתור מאכל מסורתי שמאד מכביד על העיכול והופך אותנו לאיטיים וגם מעכב את הייצור המקומי אז כחלק ממהפכה  הדגנים הפשיסטית, שגם מוסוליני היה קשור אליה, הם ביקשו לחזור למשל לאורז, וגם להכניס טעמים חושניים הרבה יותר רדיקליים, כמו מאכל שספוג בריח של גולות של פלדה או משקאות מעוררי חושים כמו קמפרי . לעומת היין שמכביד על החושים ומרדים אותם, הקמפרי מעורר אותנו. היתה להם ממש מסעדה פוטוריסטית שבה הם בישלו אוכל פוטוריסטי, עד כמה הוא אכיל זו באמת שאלה

כרמל: “מהפכת הדגנים הפאשיסטית” ואורז בטעם קליעי מתכת! וואו זה נשמע נושא נפלא לפרק שלם בפודקאסט בנושא אחר. אבל לעניינינו, צריך להבין רגע את ההקשר ההיסטורי כדי לקלוט למה נפל דבר פה. בתקופה שלנו זה כל כך נפוץ לדבר על העתיד שקשה להבין עד כמה זה לא היה כך לפני תנועת הפוטוריזם. לפני כן העתיד היה בעיקר ניסיון לחזור לעבר, להחזיר עטרה ליושנה. אפילו פרנסיס בייקון מאבות המהפכה המדעית האמין שהידע שאנחנו מגלים הוא לא חדש אלא ידע אבוד שהיה ידוע ביוון העתיקה או לשלמה המלך ואנחנו עתידים לגלות אותו מחדש במדע. אז תפיסת חדשנות שאינה קשורה לעבר היא החדשה פה והפוטוריזם היה שזה שהציע את הרעיון הזה. ההשראה שלו הייתה שפע ההמצאות הטכנולוגיות חסרות התקדים שהתרחשו בו זמנית במאה ה-19 בתחבורה ובתקשורת, ומרינטי הציע שזה הזמן לאפשר לעצמנו להמיר את ערכי המסורת והדת בערכים שמגולמים בטכנולוגיה הזו – המהירות הסימולטניות והדינמיות.  בכל תחומי החיים, כמו שאמרת, אבל משום מה הם נזכרים או נלמדים בעיקר כתנועה אמנותית ואת זה אנחנו רוצות לתקן היום

ננה: אם חושבים על התנועה הפוטוריסטית כתנועת אמנות, זו הייתה תנועה יחסית שולית, יחסית לתנועות אוונגרד ותנועות מודרניסטיות אחרות שצמחו בתקופה הזו, למשל הקוביזם או הסוריאליזם, או האקספרסיוניזם. אז אפשר להגיד שההשפעה העיקרית שלה היא לא השפעה כתנועת אמנות אלא כתנועה שהרגישה משהו בזרמי העומק של המחשבה על העתיד במאה ה20 והקדימה בהרבה את מי שאנחנו תופסים כחלוצי המד”ב, שהתחילו בשנות ה50 של המאה ה20. הסרט מטרופוליס של פריץ לאנג שהיה מסרטי המד”ב הראשונים, היה סרט אקספרסיוניסטי אמנם אך הוא הושפע מאד מהמודלים הארכיטקטוניים של אנטוניו סנטאליה הפוטוריסט. למעשה, כשאנחנו חושבים על הבניינים שאנחנו מכירים, עם הארכיטקטורה שיש בה זכוכית ומתכת, הם מאד דומים לשרטוטים החלוציים הללו של סנטאליה. הפוטוריסטים חזו כמה מההתפתחויות הטכנולוגיות שהיום נראות לנו מובנות מאליהן. הם השתמשו בסמלים טיפוסיים שחזרו עליהם שוב ושוב כמו מטוס סילון, מכונית מרוץ, האדם-טורפדו של מרינטי, שהוא אדם שמתמזג עם מכונת הלחימה ויוצר מן סיבורג או היבריד כזה

כרמל: בעצם ההיתוך הזה בין האדם למכונה זה משהו שהוא חווה בתאונת המכונית שלו, איך שהיא מאפשרת לו להאיץ וגם מגינה עליו בגופה בפני הסכנה, וזה השורש של דימוי הסיבורג שכל כך רווח בימינו. אם תחשבו על המדע הבדיוני הויקטוריאני, משה אלחנתי למשל כותב על זה  שכל הטכנולוגיות אצל ז’ול וורן,  הן שריון של בטחון שמאפשרות לג’נטלמן האנגלי, לשמר את אורח חייו ולהרגיש בבית בעודו יוצא להרפתקה מסוכנת: רכבת מהירה, צוללת קליע לירח ומבפנים ריהוט סלון ויצירות אמנות על הקירות.  ככה מכרו לנו טכנולוגיה לתודעה שלנו, כהרפתקה בטוחה.  החידוש של מרינטי היה לא לחפש בטחון בטכנולוגיה, אלא את הסכנה. הוא חשב שפחד זה דבר טוב, כי הוא סוג של דחף שכופה עלינו להתעלות על עצמנו, ומתוך ההיתוך אדם-מכונה הזה יפציע העל-אדם הניטשיאני. כל זה אולי נשמע טוב עד שזה עמד במבחן של מלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו פוטוריסטים רבים.  אבל למרות שהפוטוריזם דעך לכאורה הוא בעצם הוגשם – אנחנו העתיד של מרינטי. המשכנו לרוץ מהר ומהר יותר כפי שהוא חלם וביקש, המשכנו להמציא טכנולוגיות שמממשות את מות הזמן והמרחב עליו הוא הכריז, ולכן הטכנולוגיה שלנו היא פחות ז’ול וורן ויותר מרינטי

אז ננה, בואי נספר קצת על התחזיות המדהימות של מרינטי לעתיד

אז היו כמה תחזיות מדהימות שמרינטי חזה אותן. למשל כשהוא דיבר בהקשר הספרותי על הרס התחביר ועל שפה שבורה, שפה מפורקת שמנותקת מהדקדוק המסורתי; שפה שמוציאים ממנה את סימני הפיסוק ומחליפים אותם במספרים חשבוניים או בכל מני סימנים אלטרנטיביים כדי לתאר תחושות , לבטל את הרגש הסובייקטיבי, את האינדיבידואל וה”אני”, ולהחליף אותם בתחושות שבאות לידי ביטוי בצורות אחרות, אולי קצת כמו שהיום אנחנו משתמשים בשפה מקוצרת, כמעט חסרת סימני פיסוק, למשל בסמסים או באמוג’י במקום רגש שמובע במילים  

כרמל: גם התחזית הזו לגבי השפה קשורה למהירות, כי בדיוק כפי שטכנולוגיות תקשורת או תחבורה גלובליות מחלקות את העולם לסדרת דימויים ומקומות שהוצאו מהקשרם המקורי, כך הוא ראה גם את תחביר השפה, שהוא יתפרק ל”פיסות דמויות-דימוי שיחוברו מחדש לפי גחמת היחיד”. זו בעצם משמעות הרס התחביר שלו וזה תיאור מדויק של אמוג’י, שאנחנו כותבים בהם משפטים לפי איך שבא לנו אבל ללא דקדוק, אז אחרים לא תמיד מבינים. אז מה עוד הוא חזה שככה באמת מפתיע וייחודי

ננה: בטקסט של מרינטי “מלחמה חשמלית: חזון פוטוריסטי” מ-1911, הוא כותב על חיים עתידניים בתוך אנרגיה שתעבור ללא כבלים במשך מיליוני קילומטרים ותשלט על ידי מקלדות. ככה הוא כותב, תשלט ע”י מקלדות! הוא מדבר על אנשים שיחיו מאחורי קירות של ברזל וזכוכית. הוא דמבר על אנשי העתיד שיכתבו בספרים מניקל, שלא יהיו עבים יותר מ3 ס”מ, יעלו לא יותר מ 8 פרנקים ויכילו על אף פי כן מאות אלפי עמודים. כלומר, אנחנו ממש מדברים על כתיבה בסוג של אייפדים והכל פה נכון: העובי, הקלות של הכתיבה, אלפי העמודים שמוכנסים לתוך מכשיר דק. אולי רק לגבי השמונה פרנקים אנחנו עוד לא שם, זה עדיין מכשירים יקרים יותר אבל הם נהיים יותר ויותר זולים. הוא כותב בטקסט הזה ממש גם על שימוש בטלפונים ניידים. כך הוא כותב, ממש טלפונים ניידים. בטקסט אחר הוא כותב על תקופה שבה לא נתעניין כל כך במה עשו אבותינו אבל נתעניין במה שכל אחד עושה בו זמנית בחלק אחר של העולם. אם רציתם – פייסבוק

כרמל: זה מדהים, כלומר הווירטואליות היא ביטוי של הרס הזמן והמרחב שהוא כל הזמן מדבר עליו, ובעיני יש ציטוט עוד יותר מדהים – כחלק מהרס הזמן והמרחב על ידי מהירות טהורה הוא חוזה שמקומות כמו בתים וערים שכרגע מאפשרים לבני אדם יציבות בזמן ובמרחב, ייהרסו על מנת לפנות מקום למקומות מפגש ארעיים של מכוניות ומטוסים.  אז הוא מדבר על הטכנולוגיה שהוא מכיר אז אבל היום המטוס הוא האלגוריתם זו הטכנולוגיה המהירה שמותירה אותנו מאחור ועליה דיברנו בפרק שעבר, אז היום באמת בניינים בלב מנהטן מתרוקנים מבני אדם כדי לפנות מקום לשרתים כדי לקרב אלגוריתמי מסחר בוול סטריט בכמה מיקרו שניות קריטיות למקום שממנו מופץ האינטרנט במרכז העיר, מלון קארייר. האם היה עוד משהו רלוונטי לימינו שראוי לאזכור

ננה: בטקסט שלו “האדם המשוכפל בעידן שליטת המכונה”, גם מ-1911, הוא מדבר על יופי מכני, הוא מדבר על חיסול אידאל האהבה הרומנטית לטובת האהבה המכאנית. הוא לא הראשון שמדבר על אהבה בהקשר של טכנולוגיה ושל מכונה, אפשר לחשוב למשל על איש החול של אתא הופמן מהמאה ה-19 ובכלל על הרומנטיקה הגרמנית. מה שמיוחד בדיבור על אהבה מכנית ועל אהבת המכונה ברגע של תחילת המאה ה-20 הוא שמדובר ברגע שבו היסטורית יש באמת אוסף מרוכז של חידושים טכנולוגיים מרחיקי לכת. זה היה “הלם החדש” כמו שרוברט יוז קרה לזה. היה פתאום טלגרף, טלפון, רדיו, מצלמה,  מנוע חשמלי, מכונית, מכונת ירייה, סינמטוגרף. אז זה לא מפתיע שבעידן כל כך אינטנסיבי של חידושים טכנולוגיים הדמיון העתידני והפטישיזם של המכונה פתאום פורח. והאמת שהיום, במפנה המאה ה-21, אני חושבת שאנחנו נמצאים במצב דומה עם מהפכה טכנולוגית שלא נופלת מזו של מפנה המאה ה-20 ולכן אולי זה לא מפתיע שאנחנו מקבלים כל כך הרבה דימויים של דיסטופיות טכנולוגיות

כרמל: הסתובב לאחרונה בפייסבוק ציור ממגזין איטלקי בשנות ה60 בשם “שנת 2022″ שבה רואים פקק של אנשים במכוניות יחיד כאלה, בעצם קורקינטים עם בועת זכוכית וזה מאד הזכיר את הציורים הפוטוריסטים הקלאסיים של אנשים על גלגלים. ובאמת כשאני נוסעת בתל אביב ברכב ובכל רגע חותכים אותי קורקינטים וטסים על פניי שליחים עם אופניים חשמליות, וגם כשאני הולכת ברגל אני כל הזמן כמעט נדרסת ע”י אנשים על האברבורד וסגווי ואפילו מעין גלגל אחד כזה במקום רגליים.. אז אני חושבת על מרינטי, שאנחנו באמת עדיין רצים לכל מקום ומחפשים את ה”מהר”, וזו המורשת המרכזית של הפוטוריזם שמגדירה אותנו עד היום. עצם זה שקיימת תנועת ההאטה זו הכרה בערך ההאצה שנמצא במרכז התרבות ושם אותנו בריצת אמוק כזו

BETTER תודה למעיין שריד על השיר מתוך האלבום שייצא בקרוב

אז ננה, את אמרת “דימויים דיסטופיים שאנחנו מקבלים”, אבל בשביל מרינטי זו הייתה אוטופיה טכנולוגית, לא? החיים המואצים האלו, בריצה

הוא לא מדמיין עתיד אידאלי שיש לשאוף להגיע אליו ואז נגיע למנוחה ולנחלה והגענו לאוטופיה. מצד שני הוא גם לא דיסטופי, זה בטוח לא, כי הוא לא רואה את העתיד במונחים של הידרדרות וסבל. במובנים רבים, למרות שקוראים לזה פוטוריזם מלשון עתיד, הציר המרכזי בתנועה הפוטוריסטית הוא דווקא ההווה – הרעיון של הווה מתמיד של פעולה מתמדת לקראת עתיד אפשרי. למעשה הוא כותב כבר במניפסט הראשון שכשהוא וחבריו יהיו בני 40 הוא מסכים שיחליפו אותם, במונחים שלו העתיד ממש שייך לצעירים, יש לו חיפוש מתמיד אחר העתיד, והעתיד לאו דווקא שייך לו, העתיד הוא תנועה מתמדת

כרמל: יש עכשיו סדרת טורים של יאיר אסולין ב”הארץ”, הימים הם ימי המחאות היומיות בבלפור ויאיר כותב על סוף עידן הפוליטיקה ועל הצורך להתנתק לחלוטין מהעבר ליצור חוקי שמחק חדשים לגמרי לא לנסות לחזור למשהו שהיה לפני כן כי גם הוא היה מסואב… פ’ר, לא לגמרי מבינה את זה בדיוק כמו שלא הבנתי לגמרי את מרינטי, מאיפה ייוולד חדש יש מאין, חדש לשגמרי? יש באמת עתיד שלא מתכתב איכשהו עם העבר? גם מרינטי לא באמת זרק את העבר

ננה: נשאלת השאלה האם הפוטוריסטים באמת הצליחו לייצר חזון חדשני ואפשר לטעון, והרבה טוענים, שלמעשה הם החליפו מסורת אחת – המסורת ההומניסטית, המסורת האסתטית של המערב – באידאל אחר, באידאל יופי חדש שהוא אידאל היופי של המכונה, של המכאניות, ובמובן הזה אפשר להגיד שהפוטוריזם הוא תנועה רומנטית, עם כמה שהם יכחישו את זה, הם עושים רומנטיזציה של הטכנולוגיה 

מאז ומעולם הימין ראה לנגד עיניו את המסורת בתור משהו שיש לשאת אליו את העיניים, אל העבר, אבל האמת שגם הפוטוריזם שהיה תנועת ימין מובהקת, לא חשב רק על העתיד אלא גם הסתכל אחורה. אמנם הייתה שלילית המסורת המערבית, שלילת אידאל היופי המסורתי, אבל מרינטי למשל לא מהסס להשתמש ברומא העתיקה, שאלו ימי התפארת של איטליה כאימפריה, מה שמתקשר כמובן לחזון הלאומני שלו, והוא משתמש במונחים מהמיתולוגיה היוונית-רומית למשל ברעיון של היברידים – הוא מדברת על הולדת הקנטאור במניפסט הראשון. אז המחשבה שלו היא על סייבורג – מיזוג של אדם ומכונה, אבל הוא מתייחס לזה במונחים של היבריד מהמיתולוגיה. אז יש לנו כן אפשרות מבחינתו לחשוב במונחים מיתולוגיים אבל אולי לא במונחים היסטוריים

כרמל: חלק גדול מהמאפיינים האלו הם בעצם המאפיינים של הימין החדש בארה”ב היום שהוא מאד טכנולוגי, בועט במסורת השמרנית של הימין המסורתי, אבל גם נוסטלגי בו זמנית לעידן הקלאסי הרחוק עוד יותר, ליוון העתיקה, לימי הביניים, שבהם הגבר הלבן היה מרכז העולם. אנחנו יכולים לראות גם בקהילת הטכנולוגיה תנועות תרבותיות חדשות ריאקציונריות שהרעיונות שלהם מאד פוטוריסטיים והם הולכים ומתרבים בעמק הסיליקון

ננה: אם אנחנו מדברים על הרעיון שהפוטוריזם לא כרוך רק במחשבה על העתיד, אז בפוטוריזם הרוסי למשל הייתה דווקא חזרה לעבודת יד, לקראפט. העניין הוא שמי שתופס את עצמו כחלוץ בתרבות אמנם דוחה את העבר הקרוב, את ה”אבות” שלו, אבל הרבה פעמים מתחבר לעבר רחוק. אנחנו רואים למשל שפוטוריסטים מדלגים שני דורות אחורה בתור מקורות השראה או הולכים עוד יותר אחורה אל המיתולוגיה. באופן מאד מעניין,  הציר שהפוטוריסטים מתייחסים אליו הוא לאו דווקא ציר העתיד אלא הדבר היותר מרכזי הוא ההרחבה של הפרספקטיבה האנושית, והפרספקטיבה הזו יכולה לנוע קדימה אל העתיד אבל גם להיפתח אחורה אל העבר. היא יכולה להיפתח גם בזמן וגם במרחב כמובן, כי היכולת פתאום להסתכל על העולם ממבט על, מזווית גבוהה, מתאפשרת לראשונה בראשית המאה ה20 כשפתאום יש גורדי שחקים, כשפתאום יש ממטוסים או לפחות אפשר לדמיין את המבט מהמטוס. וזה כבר מתקשר לאידאל הפוסט הומניסטי, כי כשאנחנו מרחיבים את הפרספקטיבה ומסתכלים על האדם ממבט על אנחנו לא רואים אנשים ולא רואים אינדיבידואלים ופרטים, אנחנו רואים איזושהי מסה. אז אנחנו רואים שבאידאל הפוטוריסטי האדם זז מהמרכזיות שלו, שאנחנו מכירים מאז התפיסות ההומניסטיות, לטובת משהו רחב יותר ואפילו קוסמי

בעיני מרינטי הוא אב מייסד של הפוסט אנושיות, ולו במובן שהוא ביקש שנתמזג עם טכנולוגיה כדי להרחיב את עצמנו לאידאל העל אדם הניטשיאני והוא סימן כיוון שמבקשי ההתעלות של ימינו הטרנס הומניסטים ממשיכים אותו, במודע או שלא במודע

הפוטוריסטים תמיד התעניינו באפשרות שהאדם יתעלה מעל המגבלות האנושיות שלו וזה הרבה בהשפעת ניטשה או בהשפעת גרסה מסוימת של ניטשה, בהשפעת הרעיון של העל האדם והרמון לעוצמה. כמעט תמיד מי שמתעניין בפוטוריזם מתעניין בפרספקטיבה הקוסמית שתחליף את הפרספקטיבה ההומניסטית, ביכולת של האדם להגיע לקוסמוס ולחשוב במונחי הקוסמוס. הפוטוריסטים האיטלקים חשבו למשל במונחי הירח, יש למרינטי טקסט שנקרא “בואו נרצח את הירח”, נתעלה אפילו מעל הקוסמוס. לגי’אקומו בלה יש ציור מרהיב של מנורת לילה ברחוב, שהייתה חידוש טכנולוגי, ולידה יש מעין ירח או מקור אור ו ברור לגמרי שהמנורה חזקה יותר ממקור האור הטבעי, כלומר הטכנולוגיה שם מתעלה מעל הקוסמולוגיה. באמת שגם בתרבות העברית יוצרים שהושפעו מהפוטוריזם כמו דוד אבידן ואורי צבי גרינברג, גם הם חושבים במונחים של הכוכבים לא באלה של כדור הארץ

הפוטוריזם, גם בהשפעת ניטשה, מנסה להתעלות גם מעל המוסר ולהוביל את היכולת אנושיות לדרגה חדשה. בנקודה הזו אפשר להגיד שיש פיצול של המחשבה העתידנית, כי חלק מהאנשים שמחשיבים את עצמם כעתידנים חושבים על האידאל הפוסט הומניסטי דווקא כאידאל של תיקון חברתי, אם חושבים על מניפסט הסייבורג של דונה הרוואי מראשית שנות השמונים – הרעיון שהאדם ההופך לסייבורג יתקן את העיוותים החברתיים. אבל המחשבה של מרינטי ושל הפוטוריסטים האיטלקים הייתה חשיבה אחרת לגמרי, חשיבה שהמוסריות לחלוטין זרה לה, חשיבה שלפיה האדם שיממש את האידאל הביו מכאני ויהיה סייבורג, יממש ויעצים את העוצמה שלו – אין אצלו שום חשיבה על חברה עתידית מתוקנת  

אוקיי אז הבנו שאנחנו חיים את החלום של מרינטי. ומה עכשיו?  האם נמשיך לרוץ קדימה יותר ויותר? עד שנגיע לנקודת הסינגולריות, התיאוריה הזו של ריי קורצוויל שגם היא בנויה על רעיון של האצה מתמדת עד שנשבור את מהירות האור או משהו כזה? קשה לי להחליט אם משבר הקורונה מסמן לנו האטה שהיא זמנית, או שזו הזדמנות לקחת כיוון אחר לגמרי, או שזה מצב לא יציב שנחיה בו ובשכמותו מעכשיו, כחלק מחוסר היציבות התמידי שמרינטי רצה

אני חושבת שאנחנו נמצאים בתהליך שינוי מאד מעניין ומרתק של האופן שבו אנחנו מדמיינים את העתיד, כי במהלך המאה ה20 היה ברור שהעתיד הוא עתיד של קדמה של הליכה קדימה, שהעתיד יהיה כרוך  בחידושים וטכנולוגים משוכללים יותר ויותר. אם למשל בבלייד ראנר דמיינו את 2019 בתור מרחב עירוני שיש בו מטוסים שטסים וחגים סביבנו, אז כך רוב היצירות דמיינו עתיד טכנולוגי, והנה אנחנו מגיעים ל2019-20 עם המגפה ועם הקורונה ועם המחשבות על  ההרס האקולוגי של כדור הארץ, ואנחנו פתאום מתחילים לדמיין את העתיד קצת אחרת. אולי בתור עתיד של נסיגה טכנולוגית, בתור ויתור על חלק מהטכנולוגיות, אולי עתיד שהוא דווקא חוזר לחזון של כמה מכותבי המד”ב הגדולים שרואים את העיר בתור יער, ודברים שהם קצת שונים מהחזון העתידני של מרינטי

כרמל: בעיני הלקח המרכזי פה זה שדברים טובים לא באים במהפכות קיצוניות אלא באבולוציה נינוחה כזו שמאפשרת תמהיל של בטחון וחוסר יציבות, משהו שאפשר לעכל אותו ולצמוח ממנו ולא מפיל אותנו בצד הדרך וממשיך לטוס בלעדינו כמו שאנחנו מדמיינים את הטכנולוגיה היום בחזונות כמו הסינגולריות. אני חושבת שהרבה מאד אנשים מייחלים היום לאפוקליפסה מתוך תפיסה דומה לזו של מרינטי, מתוך מחשבה שאולי לא נוכל לפרוץ את הסיאוב והסבך של הקיים בלי ההרס שלו. רק אז נוכל להתחיל מחדש מיסודות אחרים

ננה: אני חושבת שאנחנו צריכים להודות שאצל כולנו יש הפנמה של משהו מהיסודות הפשיסטים האלה, גם אם אנחנו לא מודים בזה. למשל, כשאנחנו נהנים מסרטי אסונות, ואני חייבת להודות שאני באופן אישי מאד מאד אוהבת סרטי אסונות,  אנחנו רואים הרס של העולם ואסתטיזציה מוחלטת של החורבן, ומצד שני העובדה שזה סרט כנראה מגינה עלינו, אנחנו נותנים לעצמנו חופש ליהנות מההרס בגלל שמדובר כביכול רק בסרט או רק ביצירת אמנות שאנחנו יכולים להביע בה את התשוקה שיש לנו לחורבן ולאלימות  

כרמל: לי דווקא ממש לא בא לחזור אחורה להילחם את מלחמת העולם הרביעית במקלות ובאבנים כמו שאיינשטיין אמר. והפוטוריזם לימד אותנו שחדש לגמרי לגמרי זה לא באמת אפשרי, שהחדש תמיד נמצא ביחס לעבר כלשהו לעבר, גם אם זה עבר אחר או רחוק עוד יותר, וגם אם לפעמים אנחנו מייחלים לפריצת דרך רדיקלית, אנחנו לא באמת רוצים שיישמט כל הכביש שכבר נסלל מתחת לרגלינו, אלא אולי רק אנחנו רוצים שהצעד הבא יהיה גדול ונועז יותר


עד כאן להפעם, תודה רבה לד”ר ננה אריאל. ועד לפרק הבא שיתפרסם בעוד שבועיים, אני מזמינה אתכם לדרג את הפודקאסט באפליקציה שדרכה אתם מאזינים על מנת שהוא ייחשף לאנשים נוספים, ולהגיב על הפרק בדף הפייסבוק או באינסטגרם, אני מעלה שם קדימונים והרחבות על נושאי הפרקים ובקרוב אגריל עוד מסכה מעוצבת עם לוגו הפודקאסט אז כדאי לעקוב

!להשתמע בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

מקורות/ להרחבה:

אלחנתי, משה. (ינואר 2011). טיסתו של פאוסט על גלימתו של השטן, היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל גיליון מספר 19 –  העבר של העתיד: הפוטוריזם האיטלקי והשפעותיו

אלחנתי, משה. (2015). שקרים שסיפרו הפוטוריסטים: ממערבולת עידן המכונה לאוטופיות פוסט-הומניות. מאמר שלא פורסם

אוחנה, דוד. (1993). מסדר הניהיליסטים. ירושלים : מוסד ביאליק

אוחנה, דוד. (2000).התשוקה הפרומתאית: השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו. ירושלים מוסד ביאליק

אריאל, ננה. (2019). מניפסטים: כתבים של אי נחת על סף המאה העשרים ואחת. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן

אריאלי-הורוביץ, ד. (1994). בין אמנות לפוליטיקה: פוטוריזם ופאשיזם. זמנים 49, עמ’ 86-97

ניטשה, פ. (2010). כה אמר זרתוסטרה – ספר לכל אחד ולאף אחד. תרגום: אילנה המרמן. הוצאת עם עובד

Cooper, S. (2002). Futurism and the politics of a technological being in the world. Technoculture and Critical Theory (67-87). Routledge: London & New York.

Genone, Marco. (2014). Art Life The Futurism Revolution. Documentary movie.

R.W. Flint (ed.), Marinetti — Selected Writings, New-York, 1972.

Rainey, L., Poggi, C. & Wittman, L. Eds.(2009). Futurism: An Anthology. Yale University Press.
תרגומים חדשים לאנגלית של רוב הכתבים החשובים

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 5: העתיד הפוטוריסטי. אורחת: ד”ר ננה אריאל

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: