פרק 16. סייבר-טריפ: סמים ומחשבים כמשני תודעה עם ד”ר עידו הרטוגזון

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

טרנס מקקנה אמר: “אנחנו נמצאים היום במצב חירום פלנטרי והדבר היחיד שאנחנו מכירים שהוא עד כדי כך אפקטיבי, מיידי, זה חמש גרם פטריות על בטן ריקה בחושך”. זה הדבר שאנחנו זקוקים לו, שיכול להעביר אנשים את הטרנספורמציה הזו, הדרמטית, שדרושה לנו כדי לשנות כיוון

ד”ר עידו הרטוגזון

בפרק שעבר דיברנו על האתוס החופשי והציבורי שבבסיס תרבות האינטרנט. בפרק הזה נחשוף עמוד תווך לא פחות חשוב של תרבות הרשת אבל פחות ידוע: הרבה פעמים אנחנו מדברים על סביבות אינטרנט, שירותים דיגיטליים, וגיימינג,  כעל סמים. הממשקים ממכרים והתכנים או האסתטיקה שלהם, מציעים טריפ למציאות חלופית. אבל הדמיון של הרשת לחומרים פסיכדליים הוא לא מקרי אלא שורשי ומכוון. גם האינטרנט וגם הל.ס.ד הן טכנולוגיות לשינוי תודעה שטופחו בצבא האמריקני והתגלגלו לתרבות הנגד בשנות ה60. שניהם ביחד וכל אחד לחוד היו אמורים להביא את השינוי התודעתי שדרוש לנו בעידן הפוסט אנושי. אז איפה אנחנו עומדים עם זה היום? כדי לברר את זה, נמצא אתי הפעם ד”ר עידו הרטוגזון, סופר, בלוגר, עיתונאי, וחוקר של היסטוריה ותיאוריה פסיכדלית בתכנית למדע טכנולוגיה וחברה בבר אילן. לדבריו העדכניים אני אוסיף עבורכם מידע מעניין ורלוונטי מכתביו הישנים יותר, וכרגיל תוכלו למצוא את כל הלינקים והמקורות כאן בתמלול. אז בואו נצלול פנימה

צפו בעידו מספר את הסיפור שפותח את הפרק או המשיכו לקרוא את התמלול

עידו: בחורף 1950 המהנדס האמריקאי דאגלס אנגלברט ישב בבית שלו ושאל את עצמו, כמו כל לילה באותה תקופה בחייו, איך הוא יכול לעזור להציל את העולם. מה הוא יכול לעשות בעולם אחרי מלחמת העולם השניה, עולם שהולך והופך להיות יותר מסובך ושאף אחד לא מסוגל להבין, והוא מלא בפצצות. ובאותו לילה, הוא קיבל תשובה. הופיעו לו מול העיניים סדרה של חזיונות נבואיים, ממש כמו נבואה תנ”כית כזו. והוא ראה שם לנגד עיניו את העתיד של האנושות. הוא ראה את עצמו יושב מול מחשב עתידני עם צג שמקרין לו סמלים, שזורמים על המסך ממש כמו בסרט המטריקס (אני מזכיר שהשנה היא 1950). המחשב הזה היה תחנת עבודה עתידנית, שמי שיושב מולה יש לו גישה לכל המידע של האנושות, והוא ראה פתאום שורה של אנשים יושבים אחד ליד השני מול המסכים האלה

ב-20 השנה שלאחר מכן הוא עבד ועשה כל מה שהוא יכול כדי להגשים את הדבר הזה, כולל לקחת ל.ס.ד דרך אגב. וב-1968, באירוע שזכה לכינוי “אם כל ההדגמות“, הוא ביצע הדגמה להמצאה שלו שיצאה מתוך החיזיון הזה, ושם הוא חשף שורה של פיתוחים שהפכו להיות הבסיס של עידן המידע: ממשק גרפי, עכבר, עבודה בחלונות, עיבוד תמלילים, שיחות וידאו ועוד. אמנם החיזיון ההוא ב1950 לא הגיע תחת השפעת ל.ס.ד או סם אחר, אבל הוא מלמד אותנו משהו על החשיבות של מצבי תודעה אלטרנטיביים בהיסטוריה של הטכנולוגיה, והוא מראה לנו שהשורשים של מהפכת המידע נמצאים במצבי התודעה האחרים האלה, בניסיון לצאת למסע שיראה לנו יקומים אחרים שאפשריים – במרחב הפנימי או במרחב הווירטואלי, ואולי הם די דומים זה לזה

כרמל: הצעירים בארצות הברית של שנות השישים מאסו בסדר החברתי הקיים. הבירוקרטיה, התאגידים, המלחמה בווייטנאם והשמרנות הפוליטית והחברתית, הובילו להתעוררות של תרבות נגד שביקשה לחולל שינוי. אבל הם חשבו שהשינוי לא יהיה בפוליטיקה אלא שינוי תודעתי, הם חיפשו כלי או משהו שיאפשר להקפיץ את המין האנושי לשלב הבא שלו. השמאל החדש שלל את הטכנולוגיה ככלי כזה, כי היא מנוכרת ומשת”פית של הסדר החברתי הקיים, מה שנקרא אז ה”קומפלקס התעשייתי- צבאי”. אבל ההיפים חשבו שהתודעה תשתנה דווקא דרך אמצעים טכנולוגיים חדשנים. הם התלהבו מהמדע החדש של הרשתות הקיברנטיות, שעליהם יתבסס לימים האינטרנט. הם חשבו שהוא מציע מבנה חברתי אלטרנטיבי – ללא מרכז וללא היררכיה, עולם הוליסטי של רגולציה עצמית במבנה רשתי מבוזר עם מעגלי משוב הדדיים. רבים מהם אפילו יצאו בסוף שנות ה60 לחיות בקומונות ללא מנהיגים, שניסו להתנהל בדיוק לפי המבנה הרשתי הזה

באותה תקופה פוסט-מלחמת העולם השנייה, שבה שפותח מדע הקיברנטיקה, גילה גם המדען אלברט הופמן את ההשפעות של אחד החומרים שעבד איתם וזכה מאוחר יותר לכינוי ל.ס.ד. החומר זכה להצלחה במגוון טיפולים ניסיוניים אך מי שהוקסמו ממנו במיוחד היו אנשי הסי.אי.איי, שהיו מהראשונים לחקור אותו בשנות החמישים. הם היו משוכנעים שהוא יחולל מהפכה ביחסים בינלאומיים, שהוא יעבוד כ”סם אמת” על מרגלים או לכל הפחות ירוסס על אויבים כדי לבלבל אותם פסיכולוגית בקרב. שני פסיכולוגים מהרווארד, ד”ר טימותי לירי וד”ר ריצ’ארד אלפרט, בצעו מחקר ל.ס.ד על סטודנטים, שמומן ע”י הצבא האמריקני, עד שסולקו מהאוניברסיטה. לירי נחשב לנביא והמייסד של התנועה הפסיכדלית וראה בל.ס.ד את אותה טכנולוגיה שתעשה את המהפכה התודעתית המיוחלת. לטענתו, האפקט של סמים מרחיבי תודעה הוא שינוי התפיסה שלנו את הטבע, הקיום, והפוטנציאל האנושי. בתרבות הנגד רווחה התפיסה שחומרים פסיכדליים מרחיבים את האמפתיה וההרמוניה ויש להם אפקט של יצירת מציאות משותפת, תודעה קולקטיבית לה שותפים כל המשתמשים, ממש רשת תודעתית ומחשבתית שנוצרת. זה מזכיר לכם רשת אחרת? נכון

עידו: כשאנחנו מסתכלים על העולם של תעשיית הטכנולוגיה ועל עולם הפסיכדלים, אנחנו שמים לב ששניהם מופיעים ומתחילים באותו אזור די קטן שנקרא אזור המפרץ של סן פרסנסיקו. המגלם המוכר ביותר של הדבר הזה היה המגזין “קטלוג העולם כולו“, שסטיב ג’ובס כינה אותו אחר כך “הגוגל של שנות השישים”. שם אפשר היה למצוא שיחות בין מהנדסי מחשבים של עמק הסיליקון, שחושבים על איך לבנות רשתות מחשבים דה-צנטרליסטיות שלא עובדות סביב מחשב מרכזי אחד, לבין אנשים שיושבים בקומונות ומנסים שיטות דה-צנטרליסטיות לגדל מזון בחוות ובגינות קטנות. כלומר, אותם ערכים – דרכים שונות לגשת ולהגיע לערכים האלה

פרד טרנר, חוקר מדיה, כתב על הנושא הזה ספר חשוב שנקרא “מתרבות הנגד לתרבות הסייבר” (ראו במקורות – כ.ו) ושם הוא מדבר על הקשר האמיץ שהיה בין העולם של הפסיכדליה ושל תרבות הנגד של שנות השישים, לבין תרבות המחשבים באותה תקופה. הערכים ששתי התרבויות הללו חלקו, כמו דה-צנטרליזציה, ושבירת הירארכיות, והעצמה האינטליגנציה; הרעיון שגם פסיכדלים וגם מחשבים הם כלים בשביל להעצים את האינטליגנציה, להעצים את האינדיבידואל. כל אלו הם ערכים שהמקורות שלהם הם בתרבות הנגד הפסיכדלית, שראתה בפסיכדלים כלים לשינוי פנימי, להעצמה של האותנטיות, של היצירתיות, של האדם, להעצמת האנוש; פוסט-אנושי אפילו אם תרצי לקרוא לזה או לפחות טרנס-אנושי, להתנשא מעבר לפוטנציאל הבסיסי האולי קצת מוגבל שיש לנו, באמצעות פסיכדלים

ובתחילת שנות השבעים, במקביל לזה שחומרים פסיכדלים יצאו מהחוק, התחיל העניין שם לעבור ולזרום יותר לכיוון של טכנולוגיות דיגיטליות; המחשבה שהמחשב האישי והאינטרנט מאפשרים להמשיך את המהפכה הפסיכדלית באמצעים אחרים. וכשסטיוארט ברנד, שארגן את מסיבות האסיד הראשונות בהיסטוריה באמצע שנות השישים, כותב ב-1972 לרולינג סטון כתבה, וכותב ש”המחשב האישי זה הל.ס.ד החדש”. וכשהוא כותב את זה הוא מסמן שהתנועה הדיגיטלית היא תנועה שיכולה להגשים את השאיפות של התנועה הפסיכדלית באמצעים אחרים, זה ההמשך של המהפכה הפסיכדלית באמצעים אחרים. והשם של הדבר הזה זכה אחר כך לכינוי: סייברדלי

כרמל: סטיוארט ברנד הוא דמות מפתח כאן. הוא זה שצילם את “אם כל ההדגמות” של אנגלברט שהזכרנו בתחילת הפרק, וב1968 הוא יוצר את מגזין “קטלוג העולם כולו”. גם הקהילה הווירטואלית הראשונה, “הבאר“, צמחה מתוך הקטלוג הזה. ברנד היה חלק מקבוצת אמנים שהאמינו שהשילוב של סמים, מיסטיקה וטכנולוגיה הוא העתיד של המין האנושי. ואם חייתם בקליפורניה של אמצע שנות השישים יכולתם להשתתף בפסטיבלי טריפים שהם ארגנו, ומשכו אליהם חובבי טכנולוגיה וניאו-פגאניים כאחד, למסיבות של התנסות בסמים פסיכדליים כשהם עטופים בגירויים אלקטרונים ומבקשים חוויות מיסטיות, לצד דמויות כמו הסופר קן קיזי ולהקת הגרייטפול דד

אפילו מרשל מקלוהן, שהיה בשיא הפופולריות שלו כנביא התקשורת האלקטרונית באותה התקופה, קרא למחשב “הל.ס.ד של עולם העסקים”. ואכן, החל מ1966 כשהל.ס.ד מוצא מחוץ לחוק, התקווה לשינוי תודעה מועתקת אל החוויה הממוחשבת. ב1984, סטיואט ברנד מארגן יחד עם אחד מכותביו הקבועים, קווין קלי, מי שלימים יהפוך לעורך ומייסד של המגזין הטכנולוגי הידוע “וויירד“, את ועידת ההאקרים הראשונה. במפגש הזה, שכונה “וודסטוק של עולם המחשבים” השתתפו כל המי ומי של התקופה, לרבות סטיב ג’ובס וסטיב ווזניאק מאפל, ושם התברר לבוגרי שנות השישים, שההאקרים, המורדים החדשים של העולם הדיגיטלי, הם בעצם ממשיכי דרכם של ההיפים

עידו: אחת הדמויות שהכי מייצגות את השילוב הזה זה טרנס מקקנה, שהיה סוג של פילוסוף הבית של התנועה הפסיכדלית בשנות השמונים והתשעים. והוא היה דוגמה להוגה שאימץ את תרבות המחשבים והמציאות הווירטואלית של אותה תקופה כמשהו שמשלים וממשיך את סט הכלים שחומרים משני תודעה פתחו בפנינו בשנות השישים. הוא דיבר על זה שמחשבים הם עוד כלי לשינוי תודעה: כמו שסמים מאפשרים לנו לצאת למסעות בתוך מציאויות נחבאות מהעין בתוך התודעה, אז מחשבים מאפשרים לנו לחדור לתוך עולמות וירטואליים שאנחנו לא רואים בעין שלנו. וכמו שסמים מחברים את התודעות של אנשים בחוויות עם איוואסקה, למשל, שאחד השמות הראשונים שלה היה “טלפתין”, אז ככה גם רשתות מידע אלקטרוניות מאפשרות לחבר את כל התודעות של האנשים לראות שכולנו אחד, ממש כמו שסמים עשו קודם לכן

מחשבים וסמים עושים אותו דבר, שניהם משנים תודעה, רק מחשבים הם גדולים מדי בשביל לבלוע אותם, עדיין. והוא הוסיף את המילה הזו “עדיין” אז בשנות התשעים ובצדק, היום באמת הם כבר קרובים יותר לחדור את הגוף שלנו. ההשפעות של החומרים האלו הן די דומות הרבה פעמים להשפעות של טכנולוגיות דיגיטליות. כלומר טכנולוגיות דיגיטליות יכולות לעורר התמכרות, יכולות לעורר כל מני חוויות חוץ גופיות, כלומר הקולטנים שהדברים האלו מפעילים הם די דומים. זה קצת כמו במטריקס, שזה גם סוג של שילוב, כלומר, בולעים גלולה ונכנסים לתוך כל מני רשתות דיגיטליות, אז בסופו של דבר שני העולמות האלה אולי קצת רוצים להתמזג זה בזה, והמציאויות הבלתי מוחשיות שקיימות בעולמות הווירטואליים, רוצות להתמזג עם המציאויות הבלתי מוחשיות שקיימות בתוך התודעה שלנו, ואז זה כמובן מתחבר תמיד לחומרים ולכימיקלים שהשתמשנו בהם באופן מסורתי לאורך ההיסטוריה כדי לחדור את העולם הזה

השילוב הזה בין שני העולמות האלו הביא למפגשים די מעניינים. הוא הביא גם בהמשך הדרך להופעה של מגזינים כמו “מונדו 2000” וכמובן שהמפורסם ביותר זה מגזין וויירד, שכל מני פליטי סיקסטיז כמו סטיוארט ברנד, קווין קלי וג’ון פרי פארלו ואחרים שבאו מהעולם הזה של התרבות הפסיכדלית, מצאו בו את מקומם בשנות התשעים, ובעצם השתמשו בו ככלי להפיץ את האידאלים והרעיונות של הפסיכדליה עכשיו לקהל הרבה יותר רחב, של אמריקה התאגידית, ושל כל בית ובית ברחבי ארה”ב ומאוחר יותר ברחבי העולם

כרמל: אנשי “מונדו 2000” התיימרו לדבר אל ההמון ולהציג לפניו את הדרך לגאולה שהייתה כל כולה טכנולוגית. עורכי כתב העת תיארו אותו כמדריך למשתמש בעולם הווירטואלי החדש, שהחיים בו יהיו טובים יותר, לאו דווקא בעזרת כימיקלים, אלא באמצעות המחשב האישי והקהילות הווירטואליות. מארק פשי, טכנו-פאגאניסט ומחלוצי טכנולוגיית המציאות המדומה, מספר בראיון מ1999 כי קיבל את ההשראה ליצירת הטכנולוגיה מטריפ ל.ס.ד חזק במיוחד והוא מאמין שלולא זה כנראה שהוא היה “עוד מהנדס משועמם וחסר תועלת”. לפני מותו, טען סטיב ג’ובס כי השימוש בל.ס.ד הינו אחד משלושת הדברים החשובים ביותר שעשה בחייו

לפני עשור, עידו ראיין את החוקר פרד טרנר ושאל איך לדעתו היה נראה עולם המחשבים בלי ההשפעה ההיפית. טרנר ענה: דמיין לעצמך את עולם המחשבים במושגים של העולמות הצבאיים-הכלכליים שבתוכם הוא פותח, העולם של בקרת הטילים של המלחמה הקרה וחברות הביטוח הגדולות. המחשב אולי היה הופך לקטן יותר, אבל האם הוא היה הופך לכלי התרבותי העשיר שאליו הוא התפתח? האם אפל היו מצליחים להביא את המחשב האישי לבתי הספר באמריקה לולא היו מציגים אותו מראש ככלי שיחסל את הבירוקרטיה וישחרר את החשיבה האינדיבידואלית? אני בספק

כיום האינטרנט הפך מיינסטרים, החומרים הפסיכו-אקטיביים עדיין מחוץ לחוק, למרות שיש שינוי הדרגתי בשיח הלגיטימציה שלהם, אבל הקשר בין שני סוגי הטכנולוגיות נמשך בדרכים אחרות. בתור התחלה, הפסיכדלים ממשיכים להיות מזוהים עם תת תרבויות טכנולוגיות שונות: זוכרים את ג’ייק אנגלי, הבחור המקועקע עם כובע הוויקינג, שבלט מבין תומכי טראמפ שפרצו לקפיטול לא מזמן? אנגלי הוא שילוב מוזר של היפי, ניאו נאצי, גיימר, ושאמאן, שגם כן מטיף לנטילת פסיכדליים בתור “גלולה האדומה” לצאת מהמטריקס, ושם נגלה שמה שאנחנו תופסים כתיאוריות קונספירציה, זו דווקא האמת. אז פסיכדליים אולי מרחיבים את התודעה, אבל האם הם בהכרח חושפים אמת רחבה יותר? או את אותה האמת

עידו: יש איזה סיפור ששמעתי פעם על בחור שהולך ושותה איוואסקה בג’ונגל ובאמצע החוויה יש לו חזיון נוראי, הוא רואה את היצורים האלה שאומרים לו: אנחנו שולטים בעולם וכל מה שאתה עושה אנחנו שולטים בזה, וכשבחרת את הדבר הזה אנחנו בחרנו את זה בשבילך, וכל מה שתעשה אנחנו נבחר את זה בשבילך. והוא בא לשמאן ומספר לו: אתמול בלילה הייתה לי את החוויה הזו, ראיתי את היצורים האלה, הם ישבו על גדות הביצה הזו שראיתי בתודעה שלי. אז השאמאן שואל אותו: אה, ורגע, היו להם נוצות צהובות מעל האוזן? והוא אמר: כן, כן! והיה להם כך וכך? והוא: כן! השאמאן: אה, הח’ברה האלה?! הם תמיד אומרים את זה

אני חושב שזו אחת הנקודות שאנשים חוזרים אליהן כשמדברים היום על ניסיון לקחת את התרבות השאמאנית הקצת נאיבית של החברה המערבית כיום. אנשים שמגיעים היום לטקסים חושבים שאם ישות אמרה להם משהו בטקס אז הם צריכים תמיד להאמין לה ולעשות מה שהיא אמרה, בעוד שבתרבויות ילידיות יש את ההבנה שהישויות הן מכל מני סוגיות, יש ישויות שהן טריקסטרים, ישויות שרוצות לעבוד עליך או להשתמש בך לכל מני מטרות שלהן. נדרש איזשהו ריחוק ויכולת לתפוס את המסרים שמגיעים בחוויות האלה גם במידה של שום שכל, לא לקבל את זה בהכרח כתורה מסיני, וגם להפעיל את הביקורתיות שלנו, גם במקומות האלה, שזה דבר שאני חושב שלפעמים חסר היום בתרבות הפסיכדלית בזמננו

זה כמובן יוצא מהסט ומהסטינג, מהכוונה שאנחנו מביאים איתנו, מההכנה שאנחנו עושים לפני כן, ומהסביבה שאנחנו בונים עבור החוויה הזאת, ועבודת האינטגרציה שאנחנו עושים אחריה. בהקשר טיפולי או בהקשר טקסי מוחזק כמו שצריך, לא כמו אצל שאמאנים שרלטנים מהסוג שקיים היום יותר מדי לצערנו, וזו אחת הסכנות בתקופה הנוכחית. אבל כאשר זה נעשה בצורה הראויה והאחראית, כפי שזה נעשה בהרבה מאד מקומות, אז השיעור של הסכנה הוא מאד נמוך, נמוך יותר משל חומרים פסיכיאטרים, או הרבה מאד חומרים שהם חוקיים בחברה שלנו, או שאפשר לקבל אותם במרשם רופא בצורה חופשית, ושהרבה אנשים סביבנו עושים בהם שימוש. אז הסט והסטינג שם הם מאד חשובים

תודה למאי שגב-פונקי על האפשרות להשתמש במוסיקה הנפלאה של דניאל טיילר פונקי ז”ל

עמק הסיליקון כיום נוטל סמים מסוג חדש: נוטרופיקס. קוראים לזה גם “סמים חכמים” או “מעצימי תודעה”. מדובר בסדרה מגוונת של חומרים שבקצה האחד שלה נמצאים חומרים ממקור טבעי ומוכר יותר כמו קפאין, צמחי מרפא, ועובשים שונים, ובקצה השני שלה נמצאות תרופות מרשם לאלצהיימר, שמשמשות יזמי טכנולוגיה וביו-האקרים צעירים להעצמה של תפקודי המוח. האפקט הנוטרופי עדיין לא הופך את האדם הסביר לשרלוק הולמס, לא כמו שראינו בסרט לימיטלס עם בראדלי קופר מ2011, אבל זו השאיפה וזו ההתחלה של זה. כי בעידן הפוסט אנושי, התפקוד הנוכחי של המוח האנושי נתפס כלא מספק ויש צורך בטכנולוגיה לפרוץ את הגבולות שלו. עד כמה זה דומה לחומרים פסיכדליים, או שזה דבר שונה לחלוטין? עידו למשל מתנסה במגוון חומרים פסיכו אקטיביים אבל לא שותה קפה

הדעה שלי על נוטרופים היא שברוב המוחלט של המקרים מדובר בהרבה מהומה על לא מאומה. ההיסטוריה של החברה שלנו רצופה בניסיונות להשתמש בחומרים משני תודעה כדי להעצים את התפקוד של המוח, אבל אני חושב שאם אנחנו רוצים לצאת מתפיסה רומנטית ודי נאיבית של חומרים נוטרופים כמשהו שיהפוך אותנו לסופר-אדם בסגנון הסרט לימיטלס עם אייקיו 400, אנחנו צריכים לזכור שהנוטרופים שנמצאים הכי הרבה בשימוש בעולם שלנו הם חומרים מוכרים ודי פרוזאיים כמו הריטלין, אבל יותר מזה קפאין וניקוטין. מה שמשותף לחומרים הללו הוא שהם יכולים להעלות את הפוקוס שלנו לזמן מסוים, אבל בסופו של דבר אנחנו הופכים לתלויים בהם, בוודאי בהקשר של קפאין, ניקוטין וריטלין, וזה בגלל שזה לא באמת נוטרופים אלא חומרים סטימולנטים, כשחלק מהאפקט של המחלקה הזו, הסטימולנטית, זה עליה בפוקוס, בתחושת בטחון, ודברים שאנשים אוהבים כדי להרגיש ברמת תפקודיות גבוהה יותר, אבל לא נותנים יתרון אמיתי בטווח הארוך, לפי מחקרים

רוב הנוטרופים שמשווקים כיום לאנשים תחת הכותרת נוטרופיקס – אני אומר את זה גם כי ניסיתי את חלקם, ודאי לא את כולם, אבל כמה מהפופולריים –ההשפעה שלהם היא די עדינה, זה לא משהו דרמטי. אז אם אתם מצפים להפוך לסופר-אדם באמצעות השימוש באחד החומרים הללו, אני חושב שאתם די תתאכזבו. הייתי יותר משווה את זה להשפעה שיכולה להיות ללשים באוזניות מוזיקה של פוקוס ביוטיוב או לכבות את הטלפון בזמן העבודה. בפועל, מערכת העצבים שלנו היא משהו מאוד מורכב שהתפתח בתהליך אבולוציוני מאוד ארוך. אנחנו יודעים לייצר בו התערבויות יחסית גסות, כמו לעורר את מערכת העצבים, לדכא אותה, לחולל אקסטזה, אבל להעצים את האינטיליגנציה האנושית זה משהו הרבה יותר מורכב ואני לא חושב שהנוטרופים שקיימים היום או שיופיעו בעתיד הקרוב, צפויים אפילו לגרד את המעטפת

פה אני רוצה להזכיר אבחנה של חוקר המדיה קורי אנטון, שיוצר אבחנה בין סמים הדוקים לסמים רפויים (ראו מקורות – כ.ו).  ההבדל בין שתי הקטגוריות הללו הוא שסמים רפויים מייצרים השפעות דרמטיות על התודעה, השפעות שאי אפשר לטעות בהן, כמו ל.ס ד או פטריות, הם מטלטלים אותנו מדרכי התפיסה הנורמטיביות שלנו. לעומת זאת, סמים הדוקים, ההשפעות שלהם הם די שקופות, הם משהו שאנחנו לא כל כך מבחינים בו, כמו ההשפעה של קפה או ריטלין, הם עוזרים לנו להתפקס ולהתאים את עצמנו לדרישות של החברה. כשחושבים על נוטרופים ופסיכדלים, הרי פסיכדלים הם בבירור סמים רפויים, עם ההשפעות המאד עוצמתיות שלהם, ולעומת זאת קפה וניקוטין ונוטרופים אחרים הם חומרים הדוקים. הם מיועדים לעזור לנו להתאים את עצמנו לנורמה, לתפקד, להגיע להיפר-תפקוד, בניגוד לפסיכדלי שיחרב לי את היכולת לעשות כל מני דברים ויתחיל להציף אותי בצבעים וצורות

חשוב לומר שגם את הדיכוטומיה הזו אפשר איכשהו לפרק. אם אנחנו חושבים על מיקרודוזינג (מינון מזערי)– שימוש בכמויות מזעריות של חומרים פסיכדליים שהופך להיות יותר פופולרי בתקופה הנוכחית. שם הרעיון הוא להשתמש בכמות מאד קטנה שלא עושה שינוי דרמטי בתפיסה או שינוי אפילו מוחש בתפיסה. אז את זה אפשר לראות כניסיון לבצע הידוק לחומרים הפסיכדליים, להפוך אותם לחומרים “הדוקים” יותר באופן שתואם את הערכים של החברה שלנו אולי גם. אבל אם מדברים על העצמה קוגניטיבית בסופו של דבר, מה שבאמת מעניין בעיני, הוא שהמקומות שבהם חומרים פסיכו-אקטיביים באמת מעצימים את האינטליגנציה שלנו, הם דווקא בחוויות ה”רפויות”, הפסיכדליות, שבהן אנחנו מצליחים לחשוב מחוץ לקופסה, ליצור כל מיני קישורים שלא היו זמינים לנו קודם לכן, ליצור פריצות דרך אמיתיות. וכדי להגיע למקומות הללו אנחנו צריכים לפרוץ את המסגרות של המוח והתודעה, לא רק לנסות לעשות “שעות נוספות” ולהפעיל אותה יותר חזק ולעזור לה להתפקס עוד יותר ולהיות עוד יותר מהודקת. זה אולי יגביר לנו את הפרודוקטיביות, אבל זה לאו דווקא יפתח לנו את המחשבה באופן שמוביל לפריצות דרך של ממש. אז בעיני, אם אנחנו מחפשים העצמת אינטליגנציה אמיתית, אז זה דווקא נמצא ב”הרפייה” בעזרת הפסיכדליים, אולי גם באמצעות מיקרו-דוזינג אפילו

מעבר לזה יש באמת שאלה אתית מאד רצינית סביב כל הנושא של נוטרופים: כשחלק מהאוכלוסייה משתמש בנוטרופים, הדבר הזה נותן להם כביכול יתרון לא הוגן, ויוצר לחץ על אחרים להצטרף אליהם כדי לעמוד בקצב. זה דבר לא הוגן ודבר נוראי, שמכניס את כולם למרוץ עכברים כזה, שהם צריכים להגביר ולהגביר את הקצב, ואפשר לדמיין איך כולנו הופכים לחברה שלוקחת יותר ויותר סמים כדי להתחרות בשכן. מצד שני, כ”ליברטריאן קוגנטיבי”, יש לי גם בעיה אתית למנוע מאנשים שרוצים להעצים את עצמם בדרך הזאת לעשות את זה. אני חושב שהשאלה האתית הזו היא לא שאלה בדיונית, אנחנו רואים את זה, לפי דעתי, גם עם קפאין וריטלין ובוודאי מודפיניל, שמדובר על סטודנטים במכללות ואוניברסיטאות שייקחו אולי בתקופת המבחנים מודפיניל, שמונע מהם את הצורך לישון ונשארים ערים כל הלילה, או ריטלין שעוזר להם להתרכז בחומר משעמם. לא צריך להפריז בחשיבות של הדבר הזה

בעיני אנחנו לא קרובים למקום שנוטרופים מספקים יתרון ברמה שמספק היתרון של מעמד חברתי או מעמד כלכלי שאדם נולד אליו. אז הם יכולים לעזור אבל זה באופן נקודתי. אם היה מופיע סם כזה כמו בסרט לימיטלס, שכל מי שלוקח אותו מגיע לאייקיו 400 או אייקיו 10,000 אז הייתי מודאג, אבל אני חושב שאנחנו עדיין רחוקים מזה. קיים פה הדמיון שהצבעת עליו של לקחת אנשים בריאים ולהעצים את התפקוד שלהם, את החוויה שלהם. אז זה רעיון שבאמת נקשר עוד בפסיכדלים והיה אחד המקומות שבהם הכי התנגדו לרפואה הפסיכדלית לאורך ההיסטוריה. כלומר, הטאבו הזה של הרפואה, על לקחת אנשים בריאים ולתת להם חומר שיהפוך אותם ליותר מבריאים, זה משהו שהרפואה לא מקבלת, כי הרפואה רואה את המנדט שלה בלעזור לאנשים חולים, לא בלשפר את האדם

במערכת רפואית הומניסטית תרופות נותנים רק למי שמוגדר כחולה, למי שיש בעיה בתפקוד. אבל צורת החשיבה הפוסט-אנושית רואה באדם ה”רגיל” מבנה מוגבל שניתן לעשות לו האקינג, לפרוץ את מגבלותיו או לשדרג אותו בעזרת חומרים כימיים. העתידן ריי קורצוויל מספר שהוא לוקח תשלובת של כ70 תוספי תזונה ליום, והדבר נותן השראה לרבים שמבקשים להדביק את הקצב של הטכנולוגיה בעולם שבו רק המשודרג שורד. אבל יש הבדל בין פוסט-אנושי שהוא שדרוג או הרחבה של ה”אני”, לבין פוסט-אנושי שהוא בבחינת הרחבת תודעה לפרספקטיבה אחדותית וקולקטיבית יותר, ועידו טוען שזה ההבדל בין נוטרופיקס לפסיכדלים. למעשה, חלק מהמשתמשים בחומרים פסיכדליים קוראים לעצמם פסיכונאוטים. האם המושג הזה, “פסיכונאוט“, מרמז על מחויבות לנקודת מבט ומודעות קוסמית רחבה? או רק ליציאה מהגוף וריחוף בחלל לשם תענוג וריפוי אישי

זה מושג שטבע הסופר הגרמני ארנסט יונגר בשנות השבעים והמשמעות שלו זה נווט של החלל הפנימי, של הנפש. נאוטיקה זה נווטות, אז זה כמו האסטרונאוט והקוסמונאוט שמנווטים בחלל, הפסיכונאוט מנווט בחלל הפנימי. הוא יוצא למסעות בתודעה ומשתמש בכישורים שלו כדי להגיע למקומות מאוד רחוקים בתודעה. הוא מתעניין בחקירה של מצבי הקיצון של התודעה, של מצבים לא שגרתיים, ובפיתוח של היכרות עם המצבים הללו, הידע של המצבים הללו ומה שהם יכולים ללמד אותו על עצמו ועל היקום. בפועל, זו מילה שהיא כמובן כותרת עם גבולות די נזילים. זו אחת הקהילות הכי לא הומוגניות שאני מכיר, ובוודאי מאד לא סוציאליות או קהילתיות. פסיכונאוטיקה במובן ההארדקור של זה, זה לא סתם לקח ל.ס.ד ולצאת לטבע עם חברים, אלא זה לקח ל.ס.ד בחדר שלך בחושך ולשכב עם אוזניות ולהביט לתוך החלל הפנימי שלך. אז זה משהו מאד מבודד, מאד עצמי ואישי

וזה חלק מהתשובה לגבי המחויבות למודעות קוסמית רחבה יותר של להכיר את האופי של היקום והעולם. אני חושב שבהחלט תפגשי בקהילה הזו אנשים מהסוג הזה, שמאמינים שזוהי הדרך. כלומר, במקום לצאת ולהיות אסטרונאוט ולהיות חוקר של החלל החיצון, אז עוד משנות השישים היה לנו את המפגש הזה בין שתי התפיסות הללו – יש את החקירה של החלל החיצון ויש את החקירה של החלל הפנימי. אני יוצא, אני אסטרונאוט של החלל הפנימי ואני חוקר את היקום הזה, ודרך המפגש הזה אני יכול גם להבין דברים על הכוחות הבסיסיים ששולטים ביקום, כמו שגם דרך בחינה אישית ומבט אישי במדיטציה אני יכול להגיע לדבר הזה

אני חושב שלפסיכדליה יש בהחלט אפשרות להוציא אותנו מגבולות האגו והאני שלנו, היא מחוברת מאד לרעיון הזה של מיסוס האגו. השאלה אם זה נשאר אתנו מאוחר יותר בטווח הארוך, היא שאלה שיותר קשה לענות עליה או אם לומר זאת אחרת, היא תלויה מאד במקרה. אחד מהדברים הבסיסיים שהחוויות הללו מייצרות, זו אפשרות לצאת מתוך השטנצים הקבועים של האגו שלנו. אחת החוויות הנפוצות בחוויה פסיכדלית זה לחזור לכל מיני מערכות יחסים שלנו או קונפליקטים ולראות פתאום איפה לא ראיתי את האדם השני, איפה התנהגתי קצת לא בסדר, לראות את הפרספקטיבה של האדם השני. מעבר לזה, אם את מדברת על האנתרופוצנטריות של התודעה שלנו, יש אפקט רחב ועמוק מאד של חומרים פסיכדליים באופן שבו הם מחברים אותנו לאמפתיה עם צורות חיים אחרות באופן רדיקלי

זה לא נדיר אנשים שעוברים חוויות עם פסיכדליים פתאום מרגישים כמו קרפדה, או כמו יגואר, או כמו איזשהו צמח או אולי אפילו כמו איזו אבן. זה כאילו אנחנו יכולים להתמזג עם כל מני ישויות אחרות. יש לי חבר שלקח פעם בטעות שש טיפות אסיד על איזשהו סלע באיזשהו חוף בהודו, ומצא את עצמו מתמזג עם הסלע הזה ומרגיש את הסלע הזה בצורה מוחלטת. אני יכול לספר על חוויה שהייתה לי פעם כשהייתי על פטריות בגן חיות בהולנד, ומה שהיה מדהים בשבילי זה שבכל ביתן שנכנסתי אליו הרגשתי את התודעה שלי נכנסת לאזור אחר: בביתן של הזוחלים נכנסתי לאזור תודעה זוחלי. אחר כך הגעתי  לביתן של הדו-חיים וככה הסתכלתי להם בעיניים ונכנסתי למצב התודעה שלהם. בביתן של הפרימאטים הגעתי לתודעה פרימאטית. אז יש איזושהי אפשרות של המיסוס הזה של האגו וצורת החוויה, שמאפשר לנו להיות יותר חדירים, יותר מסיסים, חסרי גבול יציב מול העולם שסביבנו

כמובן שיש פה משהו מאד סובייקטיבי, אני לא יכול להגיד שאני באמת הופך לקרפדה, אבל יש שם משהו שהוא גם מאד עמוק ושיכול אחר כך לשנות דברים מהבסיס. כלומר, יש לנו מחקרים שמדברים על זה ששימוש בפסיכדליים מקושר בעליה במודעות האקולוגית, בתחושת קשר אל הטבע, בתחושת אכפתיות לטבע וערכים אקולוגיים. וגם מקקנה שאמר: אנחנו במצב חירום פלנטרי, אנחנו זקוקים לשינוי דחוף ומהיר, ויש רק דרך אחת שהיא מספיק אפקטיבית, אמינה ומהירה כדי להשיג את השינוי הזה עכשיו. ובאמת הצידוק העמוק ביותר לחוויות האלו ולשימוש בחומרים האלה הוא היכולת שלהם לבצע איזושהי התמרה שנשמרת גם לאחר סיום השימוש. ובהקשר הזה, אולי זה יפתיע אותך שזה בא ממני, אני חושב שבהרבה מקרים זה מגיע דווקא מפחות שימוש. דווקא כשהשימוש בחומרים האלה נשמר לרגעים מאד ספציפיים, ולא כמשהו שהוא חלק משגרה יותר יומיומית או קבועה, שאז דווקא אני חושב שלפעמים אנחנו רואים יותר את הדברים האלה מתמוססים, כי אנחנו כאילו מתרגלים לדבר הזה וכבר יותר רגילים להיכנס ולצאת מתוכו, מאשר לחוות את זה בבומבה ולהגיד: אני נוצר וחורט בליבי את הדבר הזה ורוצה לקחת אותו אתי

הביולוג ג’וליאן האקסלי ניסח את אחד המובנים הראשוניים של הפוסט-אנושי בשנות השלושים של המאה ה20. הוא טבע את הביטוי טרנסהומניזם והציע שהאנושות יכולה להרחיב את הפוטנציאל של הטבע האנושי ולהתעלות מעליו בעזרת מדע וטכנולוגיה. ג’וליאן האמין בכל ליבו באאוגניקה ודרוויניזם חברי ובכך היה שונה מאד מאחיו, אלדוס האקסלי, מחבר הדיסטופיה “עולם חדש מופלא” החושפת את הצד האפל של האאוגניקה. אבל מסתבר שהאחים האקסלי היו דומים יותר ממה שנדמה. אלדוס, שעבר לקליפורניה בשנות השלושים, חיפש גם הוא כיצד להעצים את הפוטנציאל האנושי. הוא התנסה בסם מסקלין וב1954 כתב ספר לא פחות משפיע בשם “דלתות התפיסה“, הספר הראשון שהכיר לציבור את החוויה הפסיכדלית. רעיונותיו של האקסלי היוו השראה לחוקרי פסיכדליה כמו טימותי לירי שהזכרנו, שהאמינו שבעזרת פסיכדלים אנחנו יכולים לחדור לתוך מערכת ההפעלה שלנו ובעצם לתכנת את עצמנו מחדש. רעיונות אלו איבדו את הפסיכדלים בדרך ונותרו עד היום כטכניקות לשוניות לתכנות מחדש של התודעה כמו נ.ל.פ – ניתוב לשוני פיזיולוגי

אנחנו חיים היום בתקופה של רנסנס פסיכדלי, אחרי אלפי שנים שהחומרים הללו עמדו במרכז של חברות אנושיות. הם הפכו לטאבו, במשך עשרות שנים היה אסור לחקור אותם, היה אסור להשתמש בהם, בקושי היה מותר לדבר עליהם. ובתקופה הנוכחית, ממש היום, הם חוזרים אל הבמה, ויש לדבר הזה פוטנציאל אדיר בהרבה מאד תחומים: גם בבריאות הנפש, טיפול בדיכאון, בחרדה, בטראומה, בהתמכרות, בהפרעות אכילה ובכל כך הרבה דברים. יש בזה פוטנציאל אדיר ליוצרים, ואמנים, ואנשי טכנולוגיה, שיכולים להשתמש בזה להעצמה יצירתית ולהעצמה קוגניטיבית. יש לזה פוטנציאל אדיר עבור מחפשים רוחניים. יש שם פוטנציאל עבור כל החברה שלנו באמת, בניכור שלה מהטבע ואחד מהשני. פסיכדלים נותנים סוג של מענה לכל הדברים האלה. אני לא אומר שזו תרופת קסם ואני בטח לא אומר שאין אתגרים בדרך הזו. אבל הוא פותח בפנינו פתחים באמת פנטסטיים, ולכן התקופה הזו שבה כל הצוהרים הללו נפתחים ויש איזשהו רנסנס חדש כזה של מחקר והתנסות עם הצמחים והחומרים האלה, זו תקופה מאוד מרגשת לחיות בה עבור כל מי שמאמין בפוטנציאל הזה


אני מכירה את עידו הרטוגזון הרבה שנים. בצעירותנו שנינו התעניינו מאד בקשרים בין טכנולוגיה לרוחניות אבל תמיד עמד בינינו ההבדל הזה, שהוא ראה בפסיכדליה ממשק בין השניים, ואני העדפתי לשתות קפה ולתרגל טכניקות הדרגתיות של צמיחה רוחנית יציבה. המאה ה20 הייתה מלאה בהוגים שהיו חסרי סבלנות להמתין לאבולוציה הטבעית והאיטית של האדם וניסו להאיץ בה. ואני תוהה למה? מה הדחיפות? כלומר, אני מבינה את הדחיפות של ההתחברות חזרה לטבע בימינו כשיש משבר אקולוגי (שאגב, בו נעסוק בפרק הבא מנקודת מבט פוסט אנושית). אבל אני תוהה אם הדחף הזה להאיץ הוא לא זה שיצר חלק מהנסיבות והטכנולוגיות שבגללן המצב הזה פתאום כל כך דחוף. ואם יצרנו עולם שקשה לעמוד בקצב שלו, אולי פשוט אפשר להאט ולפרק קצת במקום לדחוף את עצמנו לשלב הבא ולהדביק את הקצב

ואולי באמת טרנס מקננה ועידו צודקים וכבר מאוחר מדי, וכשמאוחר, אפשר להביא שינוי רק באמצעות טלטול רדיקלי של חוויה כמו הפסיכדלית. אבל מה אם לפסיכדליה יקרה בדיוק מה שקרה לטכנולוגיית האחות שלה, רשת האינטרנט, שבמקום לייצר תודעת שלום ואחווה אחידה, הסט והסטינג הכל כך שונים שלנו, יעצימו ויקצינו את המגוון הקיים, וייצרו דווקא שלל טיפוסים צבעוניים כמו ג’ייק אנגלי הגיימר-שאמאן-פסיכדלי-ניאו נאצי מהפריצה לקפיטול? אז עד כאן להפעם, ועד לפרק הבא, אשמח אם תדרגו את הפודקאסט באייטיונז או באפליקציה של אפל, ותבקרו אותנו מאחורי הקלעים בפייסבוק ובאינסטגרם

!להשתמע בעוד שבועיים

?רוצה לקבל מייל ברגע שהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה נוספת

הרטוגזון, עידו. טכנומיסטיקה: תודעה בעידן הטכנולוגי. הוצאת מדף, 2009

הרטוגזון, עידו. האדם הטרנס-פסיכדלי. בתוך עתריה, יוחאי ושלו, עמיחי. עורכים (2016). העידן הפוסט אנושי: בין פנטזיה לחיי נצח לבהלה קיומית. הוצאת פרדס. עמ’ 181-193

פלוטקין, אנה. האינטרנט ותרבות הרשת כחלופה ל-ל.ס.ד: שתי טכנולוגיות המשרתות את אותה המטרה. עבודת סמינר שלא פורסמה, במסגרת הסמינר “הסינגולריות מתקרבת?” בתוכנית הרב תחומית במדעי הרוח באונ’ ת”א, 2015

Corey, Anton. “Drugs as Environments: Being Inside What Is Inside Us.” In Drugs & Media: New Perspectives on Communication, Consumption, and Consciousness, edited by Robert C. MacDougall, 35–51. New York: Continuum International Publishing Group, 2012.

Curtis, Adam. All watched over by machines of loving grace, episode 2. BBC.

Hartogsohn, Ido. American Trip: Set, Setting, and the Psychedelic Experience in the Twentieth Century. Cambridge, MA: The MIT Press, 2020.

Leary, Timothy. Chaos & Cyber culture. Grupo Editorial Norma, 1994.‏

Lilly, J. Programming and metaprogramming in the human biocomputer: Theory and experiments. New York : Bantam Books, 2014.

Markoff, John. What the Dormouse Said. Viking, New York ,2005.‏

Turner, Fred. From counterculture to cyberculture: Stewart Brand, the Whole Earth Network, and the rise of digital utopianism. University Of Chicago Press, 2010

Rheingold, H. The Virtual Community: Homesteading on the Electronic Frontier. MIT Press, 1993.

Roszak, Theodore. From Satori to Silicon Valley: San Francisco and the American Counter-Culture. Lexikos Pub, 1986.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

3 thoughts on “פרק 16. סייבר-טריפ: סמים ומחשבים כמשני תודעה עם ד”ר עידו הרטוגזון

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

<span>%d</span> bloggers like this: