פרק 37. העיר המתחכמת: כשטכנולוגיה פוגשת גאוגרפיה עם ד”ר רונית פוריאן

^{יש לנו מדע חדש שנקרא המדע של הערים החכמות. הממשקים שלנו הם מול המסכים אבל גם מול הסביבה. הגאוגרפיה מכניסה לנו את החשיבה המרחבית לתוך המחקר של מערכות מידע על ערים חכמות, הממשק בין האנושי להביטאט ולארטיפקט הטכנולוגי}

ד”ר רונית פוריאן

---

היום לפני שנה תיארנו את הערים החכמות של העתיד, העתיד שכבר מסתמן בשולי ההווה. היום אני חוזרת לנושא של עיור חכם מזווית אחרת, בעזרתה של ד”ר רונית פוריאן, חוקרת ערים חכמות וניהול טכנולוגיה, מהמרכז לחקר העיר והעירוניות באונ’ ת”א. לרונית יש תואר שני גם בפסיכולוגיה וגם בניהול מערכות מידע, ואת הדוקטורט שלה היא עשתה בחוג לגאוגרפיה (תיקון: מערכות מידע ואח”כ ג”ג), כך שנדבר על גאוגרפיה של רשתות ואפליקציות, על החסמים הפסיכולוגיים לתחבורה חכמה, על ההשלכות החברתיות של עיור חכם, על והמקורות ההיסטוריים של התחום, ועל המקומות המפתיעים שבהם כבר יש הרבה חכמה ולא חשבנו עליה ככה

---

ב1970 התקיימה במוזיאון היהודי של ניו יורק תערוכה בשם “תוכנה”. אחד המיצגים בה היה כל כך חדשני, מסובך, ובלתי צפוי, שהוא כמעט הביא את המוזיאון לפשיטת רגל. מי שיצרו אותו הייתה קבוצה בראשות הארכיטקט ניקולס נגרופונטה, שלימים הפכה לגרעין המייסד האגדי של מעבדת המדיה באם.איי.טי. למיצג קראו סיק (כמו חיפוש באנגלית), והוא כלל אקווריום ענק עם אוכלוסייה חיה של גרבילים ו500 קוביות רובוטיות שנוהלו ע”י מחשב. המטרה הייתה לדמות מודל של עיר חכמה שמנוהלת ע”י מחשבים ולומדת את צרכי התושבים, כלומר הגרבילים. נגרופונטה קרא לזה סביבה רספונסיבית. הימים ההם היו שעתה היפה של תיאוריית המערכות הקיברנטית, שטענה שמערכות טכנולוגיות ואקולוגיות פועלות על פי עקרונות זהים ומסדירות את עצמן באמצעות מעגלי משוב, דיברנו קצת על האמונה המוטעית הזו שעמדה בבסיס מדע האקולוגיה בפרק 17. אז נגרופונטה באמת חשב על העיר כשלוחה של מערכת העצבים שלנו, סוג של פרוטו-רשת נוירונית. עיר מרושתת שמגיבה לתושבים שלה, זו הייתה הפנטזיה. ושימו לב, שהוא חלם על זה עוד לפני שהיה בכלל אינטרנט, הוא כתב כבר אז שמיחשוב לא עוסק במחשבים אלא בחיים עצמם

באותם שנים הייתה גם קונספציה שהזכרנו כבר בכמה פרקים בפודקאסט הזה, שבני אדם לא יכולים להתמודד עם ניהול מערכות מורכבות. הרי זו אחת הסיבות שהתגלגלנו למצב פוסט אנושי. אז קיברנטיקאים הקימו בזמן ההוא קבוצות חשיבה כמו מועדון רומא, שניסו לפתור את בעיות האקלים שהחלו לצוץ כבר אז, מתוך מחשבה שכלים ממוחשבים הם היחידים שמתאימים לקנה המידה הזה, שגדול על הפוליטיקה המקומית. ובאותה צורה בדיוק הם ניסו לפתור גם את בעיות העיר. הם האמינו שהעיר היא מערכת מורכבת, ורק מחשבים יכולים לתווך את הפערים בה ולהקטין את החיכוכים, בין המקומי לגלובלי, בין צרכי היחיד לתכנון העירוני, ובין אוכלוסיות שונות בעיר ששררו מתחים ביניהן, בייחוד על רקע גזעי בארה”ב. הטכנולוגיה אמורה הייתה להיות ה”באפר” בין כל הדברים הללו, ובאותו זמן תכנון ערים החל להיתפס הרבה יותר כבעיה טכנולוגית של פיקוח ושליטה במערכת קיברנטית, מאשר כסוגיה חברתית סוציולוגית, למשל

אז אם נחזור למיצג סיק ב1970, המחשב אמור היה ללמוד את ההתנהגויות וההעדפות של הגרבילים, ולהזיז להם את הקוביות בהתאם, כדי לנהל את האוכלוסייה הזו כסימולציה לדינמיקה עירונית אנושית. אבל מהר מאד המיצג התדרדר לכאוס מוחלט. הגרבילים התעללו בקוביות, והרסו אותן, וחוררו אותן. הם קלטו את הזרוע הרובוטית שבאה להזיז את הקוביות וניסו לטפס עליה, והפכו אגרסיביים, והתחילו לריב אלה עם אלה. אפשר לומר שהגרבילים ממש התישו את המחשבים. זה אמנם היה רק מיצג אמנותי, אבל אם חושבים על זה כניסוי הוא די נכשל, ומעולם לא פורסמו שום נתונים על מה שהמחשבים למדו על או מהגרבילים, אם בכלל

בפרק 11 לפני שנה, דיברנו על החזון של חברות הטכנולוגיה לבנות ערים כאלו עבורנו, ערים שמתוכננות חכם מהיסוד, שיתפקדו כמערכות סגורות. אבל אם קבוצת גרבילים התישה את המחשבים, תארו לכם מה בני אדם יעשו למשאבים של עיר כזו. או שאולי להפך. אולי מי שיותש בסיבוב הזה, שבו בינה מלאכותית מתקדמת יותר מחליפה את הדימונים והפרוטוקולים של המחשבים הישנים, זה דווקא האנשים? החוקרת הישראלית-קנדית אורית הלפרן שהתה בעיר החכמה סונגדו בקוריאה הדרומית, והתרשמה שיש בעיר הזו המון ארכיטקטורה שבכלל לא משרתת בני אדם, ושבעצם העיר היא ערימת ענקית של זרמי דאטה שמנותחים ע”י מחשבים בלבד, כשהעובדים האנושיים שיושבים מוך המסכים הללו מבולבלים, ופשוט לא יכולים להכיל את ההיקף והקצב, והיא תיעדה את הקריסה שלהם מול המתרחש על גבי המסופים

אז בפרק היום אנחנו לא מדברות על הערים מהסוג הזה ועל העתיד, אלא דווקא על הערים הגדולות שאנחנו חיים בהן כרגע, ששירותים ממוחשבים שונים כבר מתחילים לפעול בהן ומנסים לשדרג אותן לסוג של ערים חכמות יותר. כשאני מבקשת מד”ר רונית פוריאן לספר לי איך היא התגלגלה לתחום הזה, אני מגלה משהו מעניין על מקורות השיח על העיר החכמה

הייתי עיתונאית הרבה מאד שנים, אז כשעשיתי את הדוקטורט, בגדול המטרה שלי הייתה להתעשר מהייטק (ולכן ניהול טכנולוגיה), אבל בפועל יצאתי מהעיתונות אבל העיתונות לא יצאה ממני, הדוקטורט היה על ניהול מערכות מידע ברשויות מקומיות בישראל, אז המגזר הציבורי עניין אותי הרבה יותר. באותה תקופה קראו לזה ממשל זמין. ואחרי כמה שנים, ביושבי בפקולטה להנדסה, התחילו לקרוא לזה ערים חכמות. סמארט סיטי זה נשמע הרבה יותר סקסי, ומאד התגעגעתי לתחום הזה, ואז הצטרפתי לחוג לגאוגרפיה

שמתן לב מה היא אמרה כאן? הדוקטורט שלה היה על ממשל זמין, על אוטומציה של שירותים במגזר הציבורי, ופתאום הדבר הזה מתגלגל להיות עיר חכמה? אז איפה או איך מתרחשת הקפיצה הזו בין מה שקראו לו ממשל זמין לעיר חכמה, ומה זה אומר

כשמדברים על ממשל זמין, הרשות המקומית היא הארגון, ואנחנו רוצים שהמחשבים ברשות המקומית יעבדו בצורה יעילה. זה בעיקר איך אפשר לשלם לעירייה קנסות, דוחות, למלא טפסים. אבל הטכנולוגיה התפתחה ואיתה התפתחו גם היישומים. אז היום העירייה נמצאת גם בשטח, כי יש לנו את ה”אינטרנט של הדברים”, הצ’יפים, החיישנים, שמפוזרים בעולם הפיזי ומעבירים לנו מידע. הדאטה הזה לא תמיד זורם ישירות לעירייה, אלא זה בדרך כלל מוצרים של חברות פרטיות עסקיות, אז העירייה צריכה ליצור התקשרויות עסקיות איתן, או שהיא צריכה ליצור איתן איזושהי מערכת של הסכמים, מה מותר ומה אסור לכם לעשות בשטח הזה. או, כמו שקורה בהרבה מקרים, אף אחד לא שואל אף אחד, חברות פשוט מתחילות לספק שירותים שמשפיעים על הגאוגרפיה, על החיים העיר – לכן, ערים חכמות – אספקת שרותי רווחה או בטחון, אבטחה, כל הדברים האלה, הם יוצאים החוצה

נדמה לי שהמושג הסקסי הזה “עיר חכמה” הוא למעשה יופמיזם (לשון נקייה) להפרטה של השירותים העירוניים

אחד הדברים שאני אוהבת להראות לסטודנטים זה את הקטע של מונטי פייטון עם האבירים שאמרו “ני”. והשראברי (שיחים) שם זה אלמנט מפתח. ברגע שהתחילו לשים גדר מסביב לשטח ולהפוך את הציבורי לפרטי, משם התחלנו להתדרדר

חוקר הרשת מארק אנדרייביץ השווה, למשל, את תהליך הפלטפורמיזציה של האינטרנט, לתהליך פיזי של גידור קרקעות שהתרחש במאה ה17, והוא קרא לזה תיחום דיגיטלי. זאת בעצם הפרטה של מרחב ציבורי אינטרנטי. וכאן שוב, המרחב העירוני והמרחב הקיברנטי, מהווים מראות זה לזה

אני לא שייכת לשום מחנה, אני לא אוהבת את מתנגדי ההפרטה, ואני לא שייכת לא לבולשביקים ולא לשום צד. אני באמת חושבת שכמו שאייכמן היה יעיל כבורג במערכת מסוימת, הוא היה יכול להיות יעיל כבורג במערכת אחרת. השאלה היא איך המערכת מתעצבת, ועד כמה הסוכנים השונים במערכת יכולים להשפיע עליה, אין ריכוז יותר מדי גדול של כוח בידיים של מעט מדי שחקנים. אני אתן את הדואר בתור דוגמא, אם מדברים על ממשל זמין אז הדואר הוא השלוחה הקרובה ביותר לתושב. אני מסתכלת על ההיסטוריה של הדואר, ומההיסטוריה של הדואר אני לומדת על ההיסטוריה של העיר החכמה, ובכלל, היחסים שלנו עם טכנולוגיה, והיחסים החברתיים שלנו אחד עם השני, ועם הכלכלה, ועם ההפרטה. כאילו זו ההזדמנות היחידה שבה הבירוקרטיה מושיטה לי יד ובאה לעזור לי להתמודד עם הבירוקרטיה

סניפי דואר מפעם – קו אפס של הבניין, כל הממשק בין הולך הרגל לבין המבנה הוא הרבה יותר נעים ואינטימי – מה שנקרא היום תכנון שהוא בקנה מידה אנושי, שמאפשר לי להרגיש שאני חלק מהסביבה, והסביבה בעדי ולא נגדי – זה לא אוסף של גדרות ומחסומי כניסה לחניונים. אבל הסניפים האלה הלכו ונעלמו מהשטח והדואר מאד השתנה בשנים האחרונות, זה כבר לא סניף שכונתי אלא זה נמצא באיזה קניון, ואת כבר לא מכירה את הפקיד או את מנהל הסניף. אז הדואר שינה גם את המורפולוגיה העירונית, או השתנה יחד עם המורפולוגיה העירונית, נכנס לקניונים ולאולמות האלה בעיצוב אחיד עם פלורוסנטים

בהתחלה השינוי הזה היה חיובי, בשנות ה80 הפסיקו עם קביעות לעובדים והתחילו לעבור לחוזים אישיים, זה נחשב לשינוי טוב, כי עכשיו יהיו פחות פרזיטים ומי שמשקיע יקבל תמורה הוגנת למאמציו. הבעיה היא שבמקום לפתח את הגישה הזו, שהיא מאד גמישה ומודולרית, התחיל ניצול לרעה: אם יכולים להעסיק אותי בחוזה אישי ואוסרים עלי להשוות את השכר שלי עם שכר של אחרים, אז אפשר להוריד לכולנו את השכר, ואם יש פחות מתחרים, אז בכלל. שינו חלק מתנאי השירות בצורה לא גלויה ולא שקופה. בעצם השירות שאנחנו מקבלים היום הוא הרבה פחות טוב, מבחינת זמני המתנה, מרחקי הליכה ברגל, ועוד מדדים טכניים לגמרי. אז הטכנולוגיה פה מנוצלת לרעת המשתמש, לא לטובתנו. אז סניפי הדואר היו יכולים להיות הזדמנות מצוינת לעיר החכמה לקרות. היה שם פוטנציאל מאד טוב של שינוי נכון שהתפספס

זה מאד מקובל לקטר על כמה שהשירות בארץ רע, אבל כמי שיש לה פרספקטיבה על זה, רונית דווקא רואה את זה אחרת

אנחנו הסטרטאפ ניישן, ואנחנו אוהבים להלקות את עצמנו שאנחנו לא באמת אומת הסטרטאפ, כי בשטח אין פה ערים מאד חכמות, אבל עדיין יש הרבה שירותים שעובדים נהדר, וזה בזכות גמישות ויכולת לשמור על סרוויס פעיל גם כשיש מקרים יוצאים מהכלל. אז פתאום דרך צ’ט את יכולה בצורה די מהירה לקבל מענה, ואני חושבת שזה כן יכולת של עיצוב מערכת בצורה גמישה, שמאפשרת לא להיות רק לכודים בתוך רוטינה, אלא זה תהליך הרבה יותר גמיש, שמאפשר מקרים יוצאי דופן. וזו בשורה מאד משמעותית ומאד חשובה

אנחנו נוטים לחשוב על המיחשוב הזה כעל שירות לא אישי, פחות טוב, שולחים אותנו למיליון אתרים כדי לסרבל, אבל בתכלס זה באמת נותן לנו עוד נתיב שיכול מאד לזרז את הדברים. גם לי יש ניסיון אישי עם לקבל מענה וטיפול במייל, למשל, מגורמי ממשל שאין שום סיכוי לתפוס בטלפון, והם מורחים אותך בבירוקרטיה חודשים, באופן מסורתי

ככל שהרשות גדולה יותר, בעיקר בארבע הערים הגדולות בישראל, היו הרבה יותר שירותים אוטומטיים אונליין, אבל הם היו ברמה הרבה יותר נמוכה והיה הרבה יותר קשה. פה אני רואה שינוי לטובה, לפחות בישראל, בכמה סקטורים שבהם השירותים מאד גמישים ומוצלחים. עוד אחת הדרכים לגשת לנושא זה דרך האבולוציה של הטכנולוגיה. מסביבות 2007 היו שלושה שינויים משמעותיים: הענן, הווירטואליזציה, זו מהפכה אחת. מהפכה שנייה זה מבני נתונים מבוזרים, מהפכה של דאטאבייסים. והדבר השלישי זה הקוד שרינג, אתרים כמו גיטהאב, אפשרות לשתף קוד, חבילות וספריות שלמות של קוד, זה משנה את כל הארכיטקטורה של בניית תוכנה למשהו ממש מודולרי, את מקבלת חלקים מוכנים ויכולה להתקדם משם. הרבה שלבים שפעם היינו צריכים לעשות אותם, הם היום כבר בפנים

אז כשאנחנו אומרות “חכם” למה בעצם אנחנו מתכוונות? זו מטאפורה שבה אנחנו מייחסים אינטליגנציה אנושית לתשתית שעושה אוטומציה לתהליכים אנושיים, ומתערבת בחיי היומיום של אנשים, כדי לתווך להם תהליכים בצורה טובה יותר. זה בעצם אותו חלום ישן שכבר הזכרנו בכמה פרקים בפודקאסט, של החלפת הפוליטיקה האנושית המסורבלת, במתמטיקה רציונלית. זאת אוטומציה של בירוקרטיה, אפשר לומר. למעשה, החוקרת אורית הלפרן, שהזכרתי קודם, מציעה שערים חכמות הן מערכות אופטימיזציה. זה מערכות שמנהלות אוכלוסיות, זאת הביופוליטיקה שפוקו דיבר עליה, רק שזו גם טכנופוליטיקה בעצם, ולכן אופטימיזציה היא לא סתם מהלך רגיל של התייעלות. לדעתה של הלפרן, הלוגיקה של העיר החכמה זו בעצם לוגיקה של פיתוח תוכנה: העיר היא כמו דמו, וכל שירות נוסף שהופך “חכם” הוא בעצם שדרוג גרסה. אז אולי לא צריך באמת לבנות ערים חכמות מאפס, ואפשר “לשדרג גרסה” ערים קיימות, כמו תל אביב, נניח, כדי שיהיו חכמות יותר ויותר

קודם כל, כל עיר היא עיר חכמה, והארטיפקט הוא לא בהכרח אפליקציה. הטענה של חוקרי עירוניות היא שהעיר חכמה מעצם הגדרתה. עיר היא יצור עצום ומלא מרכיבים ותתי מערכות, שביחד הופכים אותה למערכת מורכבת וחכמה ולא צריך את כל התכנון. אי אפשר לתכנן עיר מההתחלה, צריך לתת לה לצמוח בצורה אורגנית. יש לנו מדע חדש שנקרא המדע של הערים החכמות. אנחנו יכולים להתחיל לקחת כל דיסציפלינה ואת אבני היסוד שלה ולהתחיל לבחון אותה מחדש ביחס לחיים בעיר, לתנועה בעיר. הממשקים שלנו הם מול המסכים אבל גם מול הסביבה – הממשק בין האנושי להביטאט ולארטיפקט הטכנולוגי. במערכות מידע מדברים על הקשר בין אנשים למחשבים לארגונים. את העולם הזה אני מכניסה לדומיין החדש של ערים חכמות, והדומיין הזה נותן לי ממד חדש שלא קיים במערכות מידע, וזה המרחב. התרומה הגדולה של הגאוגרפיה לשאר המדעים זה החשיבה על המרחב

אנחנו נוטים לחשוב על עולמות המידע והדיגיטל כמנותקים מגאוגרפיה, או מייצרים מציאות גאוגרפית חדשה ושוויונית יותר, אבל כבר בשנת 2002 פרופ’ אהרון קלרמן כתב את הספר “האינטרנט על פני האדמה”, והראה שהמרכזים הטכנולוגיים והתרבותיים, שיש בהם פעילות טכנולוגית, ותשתיות חזקות ומהירות, בעצם חופפים למרכזי הכוח הכלכליים המסורתיים

ההנחה הראשונה שיצאת ממנה, שהטכנולוגיה עוזרת ליצור שוויון, מי אמר את זה? מאיפה ההנחה הזאת? בראשית ימי האינטרנט, אז באמת הייתה תחושה שהאינטרנט יוצר שוויון, חופש, קשרים בלתי אמצעיים בין אנשים, אבל עברו כמה תהפוכות מאז, והשתלטו על הרשת כמה גורמים שהם, מה שנקרא בתורת הרשתות, “חורים מבניים“. גוגל, פייסבוק – חברות גדולות שהן בקשר עם הרבה מאד משתמשים, אבל שולטות על זרימת המידע בין המשתמשים – וזו עמדה של כוח, מעצם הגדרת מבנה הרשת שנוצר ככה

זה מזכיר לי את הספר הקלאסי “חברת הרשת” של הסוציולוג מנואל קסטלס מ1996. יש משפט חזק שאני זוכרת מסיכום הספר: כוחם של זרמי המידע ברשתות, קודם ליחסי כוח אחרים, אלו הם הזרמים שיקבעו את המורפולוגיה של העיר. זה נחשב אז לספר אוטופי, חשבו שהוא ניבא סוג של שוויון חברתי בעזרת הטכנולוגיה, אבל אם קוראים אותו לעומק רואים שהוא ניבא פשוט צורות חדשות וצירים חדשים של אי שוויון, כתוצאה מהרישות. הוא טען, למשל, שהמיקום שלנו ברשת המידע יהיה חיוני יותר למעמד שלנו מאשר מגורים במרכז העיר, למשל. כלומר, יכול להיות ששכונה פריפריאלית מסוימת יש לה תשתית סיבים או פחות עומס תנועה, אז יותר שירותים ומשלוחים קלים ורבים יותר. כלומר, היתרון שלה נקבע על פי המיקום שלה בשכבת המידע ולא על פי הגאוגרפיה המסורתית שלה בעיר

זה בדיוק הנושא הזה, בגלל זה ערים חכמות נורא קשור גם לאזוריות. ברגע שיש רשת של ערים גלובליות, אז אני הרבה יותר קרובה למוסקבה, או ניו יורק, או ברלין, או כל עיר גלובלית אחרת, ואני מרחיקה ממני את הפריפריה שקרובה אלי. הערים גלובליות מחברות בין רחוקים ומפרידות בין קרובים, אז הזמן הוא חסר משמעות, כי הכל דיגיטלי ואונליין. והחיבור בין הדיגיטלי לפיזי הוא, שגם במערכות המלצה, למשל, מראש הן מוצאות בצורה מאד חכמה ויפה את אלה שדומים לי בטעם, לפי המוצרים, לפי המאפיינים שלי, לפי מאפייני הרכישה, לפי כל מאפיין שאפשר לדמיין. והן יוצרות כך את הקהילות שמגיעות לאותם מוצרים, אותם שירותים, אותו מידע, ואז גם מגיעות לאותן מקומות, ומשתמשים באותן אפליקציות

אז נוצרת סגרגציה, באופן טבעי, שהיא לא פחות חמורה מסגרגציה פיזית, היא מתלבשת עליה. פתאום מבינים שזה קשור, כי כמו שהעשירים האלה מהערים, מההייטק, יודעים איך להזמין “אובר” ולהסתדר בחיים, אז ככה הם גם יכולים היום להיות פה, ומחר להיות במדינה, אחרת ולא אכפת להם ממני, זה חלק מהניכור שהולך ונוצר. לפני שנים, לפני שהתחלתי ממש להתעסק בערים חכמות, הבנתי שזו בעיה סיסטמית ופוליטית. אם יש זרם מים שזורם נורא חזק ומהר, אז הוא פחות יתערבב עם אחרים. אז גם אם יהיו כמה טיפות נורא קרוב אליו, הן לא יתחברו

מה שרונית אומרת נשמע לי פתאום נורא דומה למה שגדי טאוב טען בפרק 20 כנגד הגלובליזציה, שמטפחת את הניידים, שמזדהים עם ניידים אחרים, ואז היא מנכרת אותם מהנייחים המקומיים

אף פעםלא חשבתי על חיבור לגדי טאוב מהבחינה הזאת, מאד יכול להיות שאנחנו מסכימים על חלק מהדברים, והשאלה היא מאיזו פרספקטיבה אנחנו מסתכלים על זה

---

בפרק 11 לפני שנה, דיברנו די הרבה על מוביליטי, וזה אחד התחומים הכי בולטים בניהול עיר חכמה. זו גם בדרך כלל שכבת השירותים הראשונה שכבר פעילה בערים הקיימות. אז בואו ניקח את זה כקייס סטאדי ונשמע על כמה מהמחקרים של רונית בנושא הזה

אחד המחקרים שאני עושה קשור לממשק בין הולכי רגל לרכב האוטונומי, צריך משהו שיחליף קשר עין.  הרבה מידע זורם בצורה טבעית שאנחנו לא שמים לב אליה בכלל – אם רכב יוצא מחניה ורוצה לנסוע ואני רוצה לחצות את הכביש, אז לפי הצורה שבה הרכב יצא מהחנייה, אני יכולה לדעת אם הוא יהיה איטי, מהיר, אגרסיבי, אם הוא יעצור ויחכה שעה עד שאני אעבור – זו דוגמא למידע שהרכב שהאוטונומי לא יקדד אותו או לא ישדר לי אותו. הולך להיות משהו רוטיני ואוטומטי של יציאה מחניה, זיהוי הולך רגל, עצור. אז איבדנו פה הרבה מאד מידע, יכולנו להסתמך על האינטואיציה שלנו, עכשיו יהיו לנו סיגנלים שהוגדרו מראש והם ברורים, זה כן/לא/שחור/לבן

תעשיית הרכב עכשיו עסוקה בעיצוב הממשק, להכריע גם מי יוביל את השוק ומי יחליט אם ההבהוב יהיה פאנל לאורך או לרוחב ובאיזה צבע, כי אנחנו נרצה שתהיה שפה אוניברסלית, לא נרצה שבכל מדינה מכוניות ימצמצו לנו אחרת. היא צריכה להיות שפה מספיק ברורה ואינטואיטיבית, היא צריכה לא להיות צעקנית מדי, כדי לא להפריע לאנשים אחרים שנמצאים בסביבה. אני מניחה שיהיה סאונד, אז הוא צריך להיות מספיק מדויק ומפוקס על הולכי הרגל הרלוונטיים ולא להפריע לאחרים. הכל צריך להיות הרבה יותר סלקטיבי וספציפי ומוגדר. ומתוך המחקרים שאנחנו עושים, אנחנו רואים תגובות מאד מעניינות של גברים: כהולכי רגל הם מאד סקרנים. כנהגים, באופן עקרוני הם מאד לא אוהבים את הרעיון שיש רכב אוטונומי, זה גורם להם עצב וחרדה גדולה, זה דיסטופי מבחינתם לקחת להם את ההגה. אבל בתור משתמשים הם רוצים, הם שואלים אוקיי, איפה קונים אחד

וככה נראה תהליך “החכמה” של עיר מנקודת המבט שלנו, אנחנו חיים את זה ממש עכשיו, ותחום התחבורה הוא כוח החלוץ. קחו את אפליקציית ווייז, למשל. היא התחילה כשירות שמאפשר שיתוף נתונים בינינו כדי לנוע בצורה חכמה יותר, אבל לאחרונה היא לוקחת תפקיד יותר ויותר אקטיבי של ניהול התנועה בעיר. מעבר לתחבורה הציבורית, אנחנו מוקפים בשירותים כמו אובר, גט, ובאבל, שאנחנו מזמינים דרך אפליקציות, אבל האפליקציות הללו גם מנהלות את הנהגים ושולטות במסלולים שלהם. וכל אלו הם צעדים בדרך למערכות אוטונומיות לגמרי, שאולי יהיו לנו מאד נוחות וכיפיות, אבל גם יקשו מאד על קבלת החלטות עצמאיות, וינהלו אותנו, הנוסעים, בצורה דומה לאופן שבו הן מכתיבות כל אספקט בחיי הנהגים היום. אנחנו הגרבילים בסיפור הזה, זוכרים את המודל?י

ההיבטים האלו משתנים לגמרי ככל שאנחנו מכניסים יותר ויותר אפליקציות דיגיטליות ליומיום. במקום להתקשר לבלפור או לשק”ם ולהזמין מונית, אנחנו משתמשים באפליקציה. זה אומר שהיום, הרבה פעמים הנהג יהיה נהג שלא מכיר את העיר. אני גרה בתל אביב, הרבה פעמים מגיעים נהגים מכל מני ערים אחרות בארץ, שהם ממש לא מכירים את העיר, וצריך נורא לעזור להם. דרך אגב, הם לפעמים גם נורא לחוצים, זה מן חרדה בסיסית, קיומית, שאני מרגישה שאני שם כדי לעזור להם במשהו

כרמל: אני מאד מזדהה, גם לי זה קורה הרבה ואני רואה את החרדה הזו. אני באמת חושבת שהיא נובעת מחוסר האונים הזה, אובדן האייג’נסי, שאתה כמעט כמו אוטומט, כמו רובוט. בעצם יש לך איזשהו בוס אפליקציה אלגוריתמי שאומר לך לאן לנסוע, ומחר גם יכולים להחליף אותך והמכונית הזו תיסע לבד, אתה מרגיש כמו שלב בדרך

רונית: זה בדיוק דוגמא לעוד ממשק שהולך להפוך לממשק אוטונומי, אוטומטי. אובר בעצם עושה גם סוג של סגרגציה, כי היא רוצה שהנוסעים שלה יגיעו במינימום זמן ומרחק לכל מקום אחר. זה לא שהם ויתרו על הרכב הפרטי, רוב המשתמשים ויתרו על התחבורה הציבורית, אז זה מחליש את התחבורה הציבורית. בזכות התנועה באזורים עם ביקוש גבוה, אנחנו מסבסדים את האוטובוסים שיגיעו אחר כך לפריפריה. אם אובר לוקחת לנו את הנוסעים במרכזי הערים, יהיה לנו קשה לממן אוטובוסים ממרחק. ואז את אומרת, רגע, אבל למה שאלו יהיו שתי מערכות שונות? למה אובר לחוד ותחבורה ציבורית לחוד? הגענו לשלב שבו יש לנו אמצעי תקשורת, אז בעצם למה שהאוטובוס ייסע ריק שלוש פעמים ביום לאיזשהו ישוב נידח? במקום זה שלא ייסע, או שכשנדע שיש נוסע להוציא מונית. זה יהיה הרבה יותר חסכוני, סביבתי, זה לא יפגע בצורך החברתי הזה, לדעת שאנחנו מבטיחים נגישות לכל מקום. בדרום קוריאה יש אזור כפרי שהרבה צעירים עזבו אותו, ומעט האוכלוסייה המבוגרת שם לא מצדיקה את הסבסוד של תחבורה ציבורית סדירה, אז הם ביטלו את האוטובוסים, ואם בנאדם או כמה אנשים רוצים להגיע לכל מקום, אז מונית מגיעה לקחת אותם. אז מונית הספיישל זה כבר לא שירות לעשירים, זה להתאים את הביקוש וההיצע אחד לשני, ולעשות את זה בצורה יותר חברתית

והנה המקום שבו הפסיכולוגיה, הכלכלה, והטכנולוגיה, נפגשות במרחב הגאוגרפי. זה נשמע נורא פשוט בשביל מערכות חכמות לנהל תחבורה לפי דרישה, כשאנחנו משתפים נתונים לגבי הביקושים והיעדים שלנו, נכון? רונית מתרשמת שיש שתי סיבות שהדבר הזה לא באמת קורה

 למה זה לא קורה? בגלל שהשתלטה לנו חברה שהיא און-דימנד, אבל בעצם אין כאן הרבה שיתופיות. כי אם המערכת בגדול יודעת שהיא יכולה לעשות עיקוף קטן כדי לקחת עוד נוסע לאותו יעד שאת נוסעת אליו, המערכת לא תעשה את זה, כי אז יאשימו אותה שהיא עושה את זה כדי להרוויח עוד נוסע על חשבון הזמן שלך. אבל אם אנחנו יוצרים כאן עולם של שת”פ באמת, של כלכלת שיתוף באמת, אז אני רוצה להיות מסוגלת לתת מהזמן שלי, לעשות את העיקוף, ולקחת עוד בנאדם. כלומר, אני כאילו מגבילה את התנועה אבל זה כדי להבטיח חופש תנועה, שכרגע הוא מאד מצומצם, גם לפריבילגים וגם ללא פריבילגים. כי גם לפריבלגים היום נפגע מאד חופש התנועה בגלל העומס הבלתי נסבל, והעומס הוא בחלקו בגלל התנועה המואצת והמוגזמת, שנוצרת בגלל שרותי ההסעות

אבל יש עוד סיבה שהיא יותר פסיכולוגית או סוציולוגית. לא כל כך נעים לשמוע את זה, אבל זה החסם העיקרי כיום לתחבורה חכמה באמת, לדעת רונית

הרצון להימנע מאינטראקציה חברתית עם אנשים שלא דומים לי. הרבה מאד מחקרים שנעשים היום על שיתוף נסיעות מראים, שהרתיעה משיתוף של נסיעה בגלל הרתיעה מהאינטראקציה החברתית, היא הרבה יותר גדולה מאשר הרצון שלי להתלהב מהאופציה הזאת למפגש מפתיע עם מישהו שאני אולי לא מכירה. האפליה בין נוסע לנוסע היא כנראה כרגע אחד האיומים הגדולים על שיתוף נסיעות. כלומר, הרבה יותר נוח פשוט לנסוע מנקודה לנקודה לפי היעד שלי ולפי לוחות הזמנים שלי. אז עכשיו אני אומרת לנוסע, גם תעשה עיקוף בדרך, תיסע עם עוד אנשים שאתה לא מכיר – למה שמישהו ירצה לעשות את זה? קודם כל, הגענו למצב שכבר אין הרבה ברירה, בגלל העומס בכבישים נצטרך למצוא פתרונות אחרים. הפתרונות האלה יצטרכו לשלב את מערכת התחבורה הציבורית עם מערכת של מכוניות פרטיות. לא משנה כרגע מה יהיה הרכב עצמו, העיקר שיהיה רכב שאפשר לשתף בו נסיעה

כרמל: זה כאילו שהשירותים המסחריים יודעים את “טבע האדם” או הנטייה הטבעית שלו (שעולים גם בהרבה מחקרי כלכלה וכו’) להיות עם הדומים, לקנות מהדומים, להתקרב לדומים. והם פשרים לך לעשות את זה ביעילות ובלי לחשוב ולהישאר באזור הנוחות שלך, וזה מקור ההצלחה שלהם. והשירותים הציבוריים מנסים להוציא אותנו קצת מאזור הנוחות, ולחבר אותנו, ולתת לנו איזשהו ערך חדש ומשמעות, שהוא מאתגר

רונית: אם זה דורש ממני המון מאמץ לתאם עכשיו מסלול מפה לשם, להחליף בדרך מהרכבת לאוטובוס, למונית – אז יש פה בעיה של עומס קוגניטיבי. אז יש כמה מחקרים שעושים ניתוח של העומס הקוגניטיבי, וכמה אני מוצפת וכמה נדרש ממני להתמודד עם קבלת החלטות. אז יש לנו את העומס הקוגניטיבי, עומס אינפורמציה, ומה שאני רוצה להוסיף זה את הרווח הסמנטי, איזשהו רווח נפשי, מנטלי, רגשי – ואז העומס יפחת. הדור הצעיר הוא דור שלא מכור לנוחות כמו שאנחנו התמכרנו לנוחות. זה בא לידי ביטוי גם ביותר טבעונות וצמחונות, גם מטעמים אקולוגיים. יכול להיות הגישה הזאת למכונית ולישיבה עם עוד אנשים כן תעבוד שם. פשוט, בין השאר, גם כי כבר אין להם מה להפסיד, או בגלל שהם יצליחו לראות את העולם בצורה אחרת. עומס המידע הקוגניטיבי יתקזז עם רווח של משמעות, שיש משמעות למה שקורה, אני לא שבויה בידי בוטים שמכתיבים פה את המסלולים לכולם

כרמל: בעצם יש פה חברות טכנולוגיה שאמורות לתת לך את השרות הזה ואם הן לא מרוויחות מזה כלום אז למה שהן יתנו לך כזה שירות? אז זה באמת ההפך ממה שקרה באינטרנט – קהילת הקוד הפתוח, והציבוריות, וטים ברנס לי – ואז המסחר הצטרף ושינה את החוקים. ובעיר החכמה זה הפוך, חברות האינטרנט יצאו והתחילו להציע שירותים, לעשות מוביליטי ולבנות ערים וכו’. ואת אומרת, עכשיו אנחנו צריכים להתעורר עם המקבילה לקוד הפתוח, הדברים הציבוריים, והשיתוף, כי אחרת תהיה לנו עיר שונה מאד

רונית: נכון, מה שאת אומרת, היסוד הבסיסי הוא ריבונות על הדאטה, הבעלים של הנתונים יהיה באמת הבעלים של הנתונים והוא יוכל לשתף אותם עם מי שהוא ירצה מתי שהוא יחליט. טים ברנס לי, ממציא האינטרנט, עובד על פיתוח של ארכיטקטורה שאמורה לפתור את הבעיה הזאת, זה נקרא סוליד. אפשר יהיה גם להיות הבעלים של הנתונים שלי, גם השימוש במערכת יהיה הרבה יותר יעיל. מבחינת תלות באפליקציות, אני לא רוצה להיות שבויה באפליקציה, אם אני אחליט לעבור להשתמש באפליקציה אחרת, הנתונים שלי יוכלו לעבור יחד אתי, לא כמו שקורה היום. וזה אמור לאפשר גם אקוסיסטם לפיתוח של עוד אפליקציות. זאת אומרת, לתרום לחדשנות, כי היום בלי תחרות ובלי אפשרות להציע מוצרים חדשים, החדשנות גם נפגעת. אז זה איזושהי תפיסה של מערכת מבוזרת. זה הכל קרה בזכות ובהשראת התקופה של הסגר הראשון של הקורונה, והשימוש באפליקציות המעקב. בישראל היה לנו את המגן, היא הייתה דוגמא למערכת מבוזרת שמאפשרת למשתמש להחליט אם הוא נותן דאטה בצורה וולונטרית, כן או לא. המבנה הזה הוא מאד מתקדם ונאור, וכן מאפשר את השיתוף הזה

אנחנו אומרים בואו נעשה מערכת מבוזרת, כמו אפליקציות המעקב, ולעשות את זה גם בצורה שהיא חוצת גבולות. כלומר, לא רק שאני לא תלויה בממשלה מסוימת, אם יש לי מערכת שיתוף כזאת והיא אוניברסלית, הרעיון הוא שאפשר יהיה לחצות גם גבולות, בלי שאני אצטרך עכשיו להוריד אפליקציה אחרת. בכל מה שקשור למעקב אחר מגעים, לכל מדינה הייתה אפליקציה אחרת לגמרי וזה היה חלק מהבעיה, לא היה אז את האינטר-אופרביליות בין מערכות. מייקל באטי אמר “אנחנו לא יכולים לנבא את העתיד אבל אנחנו יכולים להמציא אותו מחדש”, אז בואו נעצב את המערכות בצורה שהיא לא כופתת אותנו לרוטינות, אלא מאפשרת גמישות. אין לי משהו נגד הטכנולוגיה, יש לי משהו נגד איך שמשתמשים בה

---

בפרק הזה לא דיברנו בכלל על העתיד. השתמשנו בעבר כדי להבין מה ה”אנד גיים” של עיר חכמה, והבטנו בהווה על תהליכי “החכמה” שונים, ועל ההתחמקויות וההתחכמויות שמתרחשות סביבם. חזון העיר החכמה שנולד בחלום הסביבה הרספונסיבית של נגרופונטה בשנות ה70, נולד בחטא, מתוך אמון גדול מדי במערכות מרושתות מבוזרות וביכולת ההסדרה העצמית שלהן. נדמה לי שגם היום יש אמונה גדולה מדי במערכות מבוזרות, ראו ערך בלוקצ’יין בהקשר אחר, אבל גם בדבריה של רונית פוריאן בפרק הזה, נדמה לי שזה עדיין נתפס כפתרון הפשוט לכל הבעיות. ואני אומרת, אולי יש סיבה שניסיונות ביזור כל הזמן נכשלים, שמשתלטים על הרשת חורים מבניים, כמו שרונית תיארה לנו, שיש את הכלים הנכונים אבל אנחנו מצליחים איכשהו לא להשתמש בהם נכון. אולי לא למדנו מספיק מהניסיון של רשת האינטרנט, על זה שצריך הרבה יותר מביזור כדי לשנות את מבני הכוח. ואולי מבני הכוח הם בכל זאת אפריוריים, כלומר קודמים לרשת, ולא רק תוצר של הזרמים בה, כפי שטוענות תיאוריות ביקורתיות מסורתיות יותר, כנגד תיאוריות הרשתות למיניהן

דבר נוסף שלמדתי כאן, הוא שהמורפולוגיה של העיר משתנה מתכנון לקנה המידה האנושי, לתכנון יותר ויותר פוסט אנושי; שאולי תושבי העיר, כיחידים, הם לא הלקוחות פה, הם לא קהל היעד, הם רק אוכלוסייה שצריך לנהל. כי נשמע שככל שהעיר מחכימה, התושבים הופכים לפחות חכמים, או מצופים להיות פחות חכמים, להפעיל פחות אינטואיציה ופרשנות, ולקבל פחות החלטות. אנחנו כבר חווים את המשא ומתן היומיומי הזה עם אפליקציות כמו ווייז. בכל נסיעה אנחנו מתלבטים על מי לסמוך, על חכמת ההמונים, על הניהול האלגוריתמי, או על האינטואיציה והידע שלי? הגרבילים של נגרופונטה התמרדו והרסו את העיר החכמה שלהם. אנחנו מתלבטים ובוחרים פעם בסדר ופעם בכאוס, אבל אולי הדור הבא פשוט יזרום עם זה, בלי לפקפק בכלל

עד כאן להפעם, מוזמנות ומוזמנים לעיין במקורות שמשלובים בתמלול הפרק, לבקר אותנו מאחורי הקלעים בפייסבוק ובאינסטגרם, ולהמליץ על הפודקאסט לכל מי שזה עשוי לעניין אותם. להשתמע בעוד שבועיים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל פרסומיה של ד”ר רונית פוריאן בנושא ערים חכמות וממשל זמין

בלוג “ערים חכמות” של ד”ר רונית פוריאן באתר עיתון הארץ

אנדרייביץ, מארק. (2017). “מעקב במתחם הדיגיטלי”. בתוך: פישר, ערן וקפלן, דנה (עורכים). 2017. תקשורת: טכנולוגיה, חברה, תרבות: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’ 209-228

Batty, Michael. 2018. Inventing Future Cities. The MIT Press.

Castells, Manuel. 1996. The rise of network society. Oxford, UK: Blackwell.

Halpern, Orit and Robert Mitchell. 2017. The Smartness Mandate: Notes Towards a Critique. Grey Room 68: 106-129.

Halpern, Orit. 2019. Architecture as Machine: A Brief History of the Smart City, Design and Cybernetics In When Is the Digitial in Architecture. Ed. Andrew Goodhouse. Sternberg.

Kellerman, Aharon. 2002. The Internet on Earth: A Geography of Information. Wiley.  

Negroponte, Nicholas. 1973. The Architecture Machine: Toward a More Human Environment. The MIT Press.