להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
ברגע שהבנתי שטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מה”היות בעולם” שלי, אז מה זה בדיוק עושה לי שם? והתשובה: אין תשובה אחת. אין מהות אחת לטכנולוגיה, אין דבר אחד שאני יכולה להגיד לך “הטכנולוגיה היא”. גם לטכנולוגיות שלנו יש אינטנציונליות. ומה שאני מראה זה, שבאלגוריתמים של בינה מלאכותית, ההתכווננות הזאת מתהפכת
ד”ר גלית ולנר
אנחנו בפרק 49, שבוע לפני פרק 50, שיוקלט בלייב על במת הבר גיורא בת”א. הנה קישור לאיוונט ולהרשמה. הכניסה חופשית, וזה באמת אירוע חד פעמי, אולי היחיד מסוגו שאקיים, אז תבואו! הפרק הנוכחי יכיל רגעי מראה גם לפרק 24 (בינה מלאכותית פמיניסטית), וגם לפרק 25 על מדיה וכוח מהשנה שעברה. אני מארחת היום את ד”ר גלית ולנר, חוקרת פילוסופיה של טכנולוגיה מאוניברסיטת ת”א, שתציע לנו לעשות פילוסופיה של טכנולוגיה בצורה חדשה ופרקטית, שקרויה פוסט-פנומנולוגיה. כי פילוסופיה של טכנולוגיה שונה מפילוסופיה של מדע, כי אי אפשר לצמצם אותה לאתיקה של טכנולוגיה, וכי קאנט וחבריו לא באמת יכולים לעזור לנו להבין את חיינו עם הסמארטפון או במטאוורס, לפי גלית. יותר מזה, גלית גם תסביר לנו למה רצוי לשחק קנדי קראש בזמן האזנה להרצאות
בפרק השביעי של הפודקאסט, ראיינתי את פרופ’ יוסף אגסי, מחלוצי תחום הפילוסופיה של הטכנולוגיה, שניסה להסביר לנו למה לא היה דבר כזה קודם. השאלה מהי טכנולוגיה ואיך חוקרים אותה, היא דבר יותר מאתגר וסבוך ממה שנדמה לנו. למשל, נהוג להגדיר טכנולוגיה כיישום של מדע, ולכן חושבים שהיא “מכוסה” במסגרת היסטוריה ופילוסופיה של המדע. אבל בפועל, זה לא באמת מספיק
פילוסופיה של מדע באים ואומרים, אנחנו המקור לכל, מפני שקדמנו לפילוסופיה של טכנולוגיה. ואני מביאה פה את היידיגר, שמראה במפורש, איך הטכנולוגיה קדמה למדע. אלף, מבחינה היסטורית. למשל, מנוע הקיטור, ג’יימס וואט מפתח אותו הרבה לפני שיש לנו תיאוריה של תרמודינמיקה. בויל חושב על הוואקום, על הריק, רק אחרי שיש לו את הטכנולוגיה לייצר את משאבת הוואקום, עם השפופרות זכוכית המיוחדות האלו. קודם הייתה הטכנולוגיה, ורק אחר כך אפשר היה לחשוב על הקונספטים המדעיים האלו. זאת אומרת, אנחנו גם לא יכולים להתייחס לטכנולוגיה כאל יישום של מדע. יש אינטראקציה, בוודאי. וברור שטכנולוגיה כמו קריספר הייתה צריכה מחקר מדעי מאד מעמיק כדי להבין את המנגנון בחיידקים, איך הם נלחמים בווירוסים. אבל היי, יש לנו פה טכנולוגיה, ועכשיו היא לוקחת אותנו למקומות אחרים לגמרי. ובשביל לחשוב את המקומות האחרים האלה, אנחנו צריכים את הכלים של פילוסופיה של טכנולוגיה
הייתי הרבה שנים בתעשיית ההייטק. אני חזרתי לאקדמיה וגיליתי תחום שלם, שהוא מפוצל היום בהמון תוכניות קטנות: יש תרבות דיגיטלית, ואני עצמי הייתי ב”מדע, טכנולוגיה וחברה” (אס.טי.אס), יש כל מני פירורים בכל מני מקומות, אבל אין את החשיבה כפקולטה אפילו, הייתי אומרת. זה תחום שהוא לגמרי אינטר-דיסציפלינרי. מה שאנחנו קוראים לו עידן האנתרופוקן, לימד אותנו להיות קצת יותר צנועים מבחינת הדיסציפלינות שלנו, ולהבין שדיסציפלינה לא יכולה לפתור לבדה את כל הבעיות. ואל תקראו לזה אתיקה של טכנולוגיה! אי אפשר לצמצם פילוסופיה של טכנולוגיה לאתיקה של טכנולוגיה. ופה אני מאד מושפעת מפיטר-פול וורבק. הוא אומר, אתיקה זה לא עכשיו תגידו לי מה לעשות, והנה קוד אתי, ואני אלך אליו, והוא יגיד לי מה לעשות, לא משנה איפה אני נמצאת. זה לא מה שאנחנו צריכים היום. האתיקה שלנו היום זה איזה בן אדם אני רוצה להיות
רוברט רוזנברגר מדבר על טכנולוגיות עוינות. הוא מדבר, למשל, על חנויות שמשמיעות צלילים מאד גבוהים, שרק אזניים של ילדים ובני נוער שומעים, ואז אני לא שומעת את הצלילים האלה, ומבחינתי אין שום רעש, אבל ילדים, מבחינתם זה רעש נוראי, והם לא מתגודדים ליד החנויות האלה. כל מני טכנולוגיות עוינות, שתוקפות אותנו בכל מני היבטים שונים ומשונים. אבל פה השאלה שנשאלת, לרדד אותה למקום האתי, נראה לי פשוט מדי. זו הבנה מעמיקה של היחסים שלנו עם הטכנולוגיה. אנחנו נמצאים במקום הרבה יותר מתוחכם מ”תנו לי קוד שיגיד לי מה לעשות”, ולא דרך קאנט שאומר לי איך אני צריכה להתנהג. לכן, פילוסופיה של טכנולוגיה היא לא חלק מפילוסופיה של מדע. הם עסוקים בשאלות אחרות, איך עושים מדע, ומה קורה במעבדה, שהן שאלות חשובות, אבל הן לא נוגעות ליומיום שלי. מה קורה ליומיום שלי בעידן דיגיטלי? אלו השאלות שמרתקות אותי
הרבה פעמים בפודקאסט הזה דווקא חזרנו לעבר כדי להבין את העתיד, וזה מהלך שעוד נעשה אותו בפרקים רבים, אבל לגלית יש פואנטה שאי אפשר להתכחש לה: אמנם הטכנולוגיה היא תופעה שהייתה איתנו משחר האנושות, אבל לא שמנו לב אליה, היא לא הוגדרה ככזו. ובמשך מאות שנים פיתחנו תיאוריות שלמות על עצמנו ומקומנו בעולם, שהתעלמו ממנה לחלוטין. אז היום, כשברור שהיא חלק כל כך משמעותי ממי שאנחנו, לא בטוח בכלל שפילוסוף מהמאה ה16 עדיין יכול לעזור לנו להבין את חיינו. לא בצורה מלאה
כשמלמדים בפקולטות להנדסה אתיקה עוצרים איתם במאה ה19, במקרה הטוב. כשחושבים למשל על היוזרים, אז חושבים עליהם כגופים ביולוגיים. אנחנו לא יכולים להיעזר בכלים של הפילוסופיה היוונית, עם כל הכבוד לאריסטו ואפלטון. כמו שכל כך קשה לנו היום לקרוא, למשל, רומנים של המאה ה19. מפני שאנחנו פונקציה של הטכנולוגיות שנמצאות סביבנו. זאת אומרת, הטכנולוגיות האלו מעצבות אותנו כבני אדם. אנחנו אנשים שונים עם טכנולוגיות שונות. זה מה שעושה אותנו לאנושיים
אז הגישה החדשה לפילוסופיה של טכנולוגיה, שגלית פועלת בתוכה, נקראת פוסט-פנומונולוגיה. זו תפיסה שפותחה ע”י דון איידי. אגב, גלית תרגמה לעברית ספר של איידי, שאפשר למצוא במקורות כאן למטה
דון איידי מפרסם את הספר הראשון בפילוסופיה של טכנולוגיה בצפון אמריקה, ב-1979. שהיא בעיני שנה מרתקת, משני טעמים. באותה שנה מפרסמים ברונו לאטור וסטיב וולגאר את “חיי מעבדה“, שהוא בעצם הבסיס לתיאוריית שחקן-רשת. אבל באותה שנה אנחנו גם רואים את התחלת עליית המחשב האישי, שמתחיל להיכנס לבתים. שנתיים מאוחר יותר, מיקרוסופט נכנסת עם מערכת ההפעלה דוס, והשאר היסטוריה. עידן הדיגיטציה משנה, אני חושבת, את הבית בצורה דרמטית, בצורה שאנחנו מבינים אותה רק היום. בעצם חמישים שנה אחרי, אנחנו מתחילים להבין את השינוי הדיגיטלי הזה בבתים. איידי, בספר שלו ב79, מציע לנו קונסטרוקציה חדשה להסתכל עליה. הוא מגיע מתוך הפנומנולוגיה, והפנומנולוגיה היא בעצם אומרת איפה אני נמצאת בעולם, מה החוויה שלי בעולם. נכון שאת נהנית מכוס קפה, ככה חם, מהביל? אני יכולה להסביר לך עכשיו, למשל, את הכימיה של הקפה, את ההיסטוריה של הקפה, אבל זה לא מסביר למה אני נהנית מהקפה. ופנומנולוגיה היא בדיוק המדע הזה שאומר, אני נהנית מלהחזיק ספל (ואני מתעקשת שהקפה יוגש בספל, לא להגיש אותו בזכוכית, זה חילול הקודש בעיני), הוא צריך להיות בספל ככה, שאוכל להחזיק אותו בשתי הידיים. צריך להיות לו גם קצף כזה, יש לי קריטריונים מאד ברורים מה זה החוויה הזאת של לשתות קפה. והחוויה הזאת היא חוויה שאני חווה אותה בכל הגוף, זה זיכרון שנמצא לי בקצות האצבעות, לא רק בין שתי האוזניים מאחורי המצח. זאת הפנומנולוגיה
ואיידי אומר אני תומך בה, רק מה, שכחנו פה את הטכנולוגיה, זה משהו שלא התייחסנו אליו. לכן הפוסט פנומנולוגיה, אני אוהבת לחשוב עליה לא כמו פוסט מודרניזם שהלך נגד המודרניזם. בפוסט דוקטורט שלי, לא לקחתי את הדוקטורט שלי ושמתי אותו בפח. אני התקדמתי צעד אחד קדימה. והפוסט פנומנולוגיה מבקשת בדיוק לעשות את הצעד קדימה הזה. ברגע שהבנתי שטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מה”היות בעולם” שלי, אז מה זה בדיוק עושה לי שם? והתשובה: אין תשובה אחת. אין מהות אחת לטכנולוגיה, אין דבר אחד שאני יכולה להגיד לך: הטכנולוגיה היא. היא תהיה משהו הרבה יותר רחב
לאיידי יש מודל פשוט ומדליק לניתוח יחסינו עם טכנולוגיה, שיש בו שלושה רכיבים
הוא בנה לנו את זה בתור נוסחה, והנוסחה היא: אני – טכנולוגיה – עולם
ובין הרכיבים הללו יש ארבעה סוגי יחסים. היחס הראשון הוא יחס ההגפנה, שבו (אני-הטכנולוגיה) בסוגריים ויחד אנחנו פונות בחץ אל העולם
אני והטכנולוגיה גוף אחד. כשאני שמה משקפיים, לפעמים אני שוכחת איפה המשקפיים כי הן כבר חלק מהגוף שלי. כמו שהטלפון שלי, אני מדברת בו ופשוט שוכחת, אני הולכת ברחוב תוך כדי שאני מדברת, ואני מדברת כאילו שאין שם טלפון. אני מרגישה את האדם בצד השני כאילו אנחנו מדברים בצורה בלתי אמצעית, אבל יש שם חתיכת טכנולוגיה באמצע
היחס השני, הוא יחס הרמנויטי-פרשני. הכוונה היא שהעולם והטכנולוגיה בסוגריים, הטכנולוגיה מתווכת לי אותו, עוזרת לי לפרש אותו, אני “קוראת” את העולם דרכה. כמו אפליקציית מזג אוויר או ווייז
ופה טכנולוגיות מדיה, עושות את העבודה חבל על הזמן. כל מי שחושב שפייסבוק מראה את העולם באמת, טועה ובגדול, כמובן. אבל ההמשגה לזה היא, שאני לוקחת את הטכנולוגיה והעולם כיחידה אחת, והאני חווה את היחידה הזאת כמשהו אחוד. ואני חושבת, נדמה לי, שמה שפייסבוק מציגה לי, זה העולם. אבל אני יכולה להגיד את אותו הדבר גם על מפות. העולם הוא לא בדיוק כמו שהמפות מראות אותו. חשוב לי לנסות ולהבין את העולם שנמצא מאחורי הטכנולוגיה, אבל חשוב לי גם להבין את הטכנולוגיה שמתווכת לי שם באמצע. איך היא פועלת, מה היא מציגה לי, מה היא לא מציגה לי, ומה היא מעוותת לי
סוג היחס השלישי, יחסי אחרות, זה מצבים שבהם אני מתייחסת לטכנולוגיה כאל זולת. יוצא חץ ממני אליה והעולם לבד בסוגריים, מוחסר בנוסחה
ביחסי אחרות אני מתייחסת לטכנולוגיה, איידי קורא לזה, כאל “מעין אחר”. למשל, תחשבו על ילדים שמשחקים עם בובות. אומרים הבובה אמרה לי, ואז אני אמרתי לבובה. עובדי אלילים בטוחים שהסלע אמר להם משהו, אם זה סלע קדוש, או הפסל אמר להם משהו. אבל הייתה לי פעם סטודנטית שעבדה באחד מהבנקים, במרכז לתמיכה בכספומטים, וכל האנשים שצועקים על הכספומט, היא הייתה רואה אותם דרך המצלמות. היא אומרת, הם כל כך מתייחסים לכספומט כאל מעין אחר
הסוג האחרון הוא יחסי רקע, שמדבר על טכנולוגיות שנעלמות מעינינו, מובנות מאליהן, אנחנו לא חושבים עליהן אפילו. פה הטכנולוגיה לבד בסוגריים מוחסרת מהעולם
הטכנולוגיה פשוט נסוגה לרקע, ומה שנשאר זה רק אני עם העולם, ונדמה לי שאין טכנולוגיות. כשהמזגן מפסיק לעבוד, אני מבינה כמה רקע יש לי מאחור. רשתות החשמל, אני מיד אומרת, מה קרה לחשמל? או תחשבו על חברות התעופה, שברוב נדיבותן, בטיסות ארוכות, נותנות לנו סרטים לראות, כדי שהכיסא הלא נוח שהן נותנות לנו במחלקת תיירים ייסוג לרקע, כי תשומת הלב שלי הולכת לסרטון
אז לפעמים טכנולוגיות עוברות מתישהו לרקע, כמו האינטרנט, שמתישהו עבר ליחסי רקע איתנו, והוא כזה מובן מאליו כמו חשמל. אבל לפעמים גם טכנולוגיות שהיו תמיד ברקע ולא הבחנו בהן, ולא היינו מודעים אליהן, פתאום עוברות לקדמת הבמה. נגיד, אלגוריתמים תמיד היו חלק מתוכנות, מהפרוטוקולים של האינטרנט, הם תמיד היו שם ברקע. ופתאום הם נכנסו איתנו ליחסים הרמנויטיים, ואפילו יחסי אחרות, בעולמות של פלטפורמות ובינה מלאכותית. גלית השתמשה לראשונה במודל הזה בדוקטורט שלה, שעקב אחר ההתפתחות של הטלפון הסלולרי ותפקידיו השונים בחיינו
בדיוק באותו זמן אפל השיקה את האייפון, כמובן שקניתי את האייפון הראשון. הייתי צריכה לפרוץ אותו, כי אי אפשר היה להשתמש בו בישראל, היה צריך להתקין בו עברית, חנות פיראטית, כי היה צריך איכשהו להביא אפליקציות פנימה, וסיקרן אותי למה אני עושה את כל המסלול המטורף הזה. ושוב, באמצעות ה”אני-טכנולוגיה-עולם”, הצלחתי להבין. הסתכלתי על הטלפונים הניידים הראשונים, אלה שהיו כמו לבנה, ואחר כך המוטורלה סטארטק. זה היה סוג של הגפנה. הטלפון היה בתצורה שנקראה צדפה. כשהטלפון נפתח המיקרופון היה קרוב לפה, והרמקול היה קרוב לאוזן. זה היה מותאם בצורה מושלמת. האייפון מהבחינה הזו הלך קצת אחורה. הסתכלתי על הנוקיות הצבעוניים, שנראו כמו ממתקים, הם היו כל כך יפים. ועשינו איתם סמסים. למה הם נעשו צבעוניים? כי פתאום אנחנו מסתכלים על הטלפון, אנחנו קוראים את הסמסים. וקוראים, זה בדיוק יחסים הרמנויטיים, שאני צריכה לפרש את הדברים
ואז זה מביא אותי לעידן השלישי, של האייפון, שבו אני מסתכלת על הטלפון כמעין אחר. הטלפון אוהב/לא אוהב אותי, מה הוא עושה לי, מה הוא מחליט בשבילי. ואחרי שאני כותבת על זה, אפל קונה את סירי. וסירי זה באמת האחר האולטימטיבי מהבחינה הזו, זה אחר שהוא הרבה יותר אינטליגנטי מהכספומט שדיברנו עליו קודם. ומשם אני מנסה לחשוב על יחסי רקע. ניסיתי לחשוב על הגוגל גלאס, משקפי מציאות רבודה, שניסו להיות ברקע, ולתת לי הוראות והנחיות. זה היה כישלון קולוסאלי כי הם לא הצליחו לסגת לרקע
כרמל: אף טכנולוגיה חדשה לא יכולה להתחיל ברקע, זאת התיאוריה שלי
גלית: תראי, אולי מזגן, כשהמציאו אותו, היה ברקע מההתחלה, אני חושבת. הבעיה שבמקום להציג את הדברים, את המציאות הרבודה על גבי משקף בצורה שקופה, היה להם מסך מילימטרי בשורש האף, והיית צריכה לפזול כדי לראות לתוכו. אי אפשר ללכת ברחוב ולפזול לקצה האף, מבלי להיתקל באיזה עמוד חשמל או משהו כזה. זה לא עבד, הם לא היו ברקע
כרמל: אם אנחנו כבר מנתחות את הכישלון של גוגל גלאס, אני תוהה איך זה נכנס למודל של איידי, שהציבור הרחב היה פשוט מבוהל שמצלמים אותו, ובעצם העולם או האחרים בעולם, הגיבו לי בצורה ש…? כאילו, איך את ממקמת את זה בנוסחה
גלית: אני פה חייבת להודות שזו אחת מהחולשות של הפוסט-פנומנולוגיה (ואנחנו עובדים עליה), לנסות להמשיג לא רק החוויה שלי כאינדיבידואל בעולם, את האני-טכנולוגיה-עולם, אלא את האנחנו-טכנולוגיה-עולם. ולעבור מאני לאנחנו זה לא משהו טכני. לכן אני מסתכלת, למשל, על מושג הפנאופטיקון של פוקו, שמנסה להמשיג בדיוק את האח הגדול הזה, שמסתכל עלינו כל הזמן. וכשאני מלמדת את הסטודנטים שלי את הפנאופטיקון, אני אומרת להם, תשימו לב, אנחנו כבר לא נמצאים בעידן הפנאופטיקון. אנחנו נמצאים בעידן של פנאופטיקון הפוך, שאני רוצה לשים את עצמי במרכז, ושכולם יסתכלו עלי, שתהיה לי נראות. הפחד שלי הוא לא מזה שיראו אותי, אלא הפחד מזה שלא יראו אותי, שלא ישימו לב אלי. זה לוגיקה הפוכה לגמרי. היחס בין האני לבין האנחנו פה מתהפך לנו. לכן הרבה סטודנטים שלי אומרים, מה אכפת לי פרטיות. מכיוון שאם הפרטיות שלי מנוסחת במובן של אל תסתכלו עלי, אבל אני בתקופה של “היי, תסתכלו עליי”, אז המושג פרטיות פה לא עושה לי עבודה טובה
אז הנה, גם הצלחנו לנתח את הכישלון של גוגל גלאס באמצעות המודל, וגם לעלות על החולשה המרכזית של המודל (שהיא חולשה כללית שקיימת בפנומנולוגיה, לדעתי), שהמיקוד הוא ביחיד שחווה חוויה חושית, ולא תמיד ברור איפה למקם את האנשים אחרים סביבו. בעבודה שלה כיום, גלית מנסה להמשיך לפתח את המודל של איידי לכיוונים נוספים
מה שאותי מעניין, ופה אני ממשיכה את העבודה של איידי, זה לראות מה קורה לנו עם הטכנולוגיות העכשוויות, כי הן משנות לנו חלק מהיחסים. מה שאני מראה זה, שבכל היחסים יש כזה חץ שיוצא תמיד מהאני שחווה את העולם. בתיאוריה הפנומנולוגית קוראים לזה האינטנציונליות, שאני אוהבת לתרגם את זה להתכווננות. זה לא התכוונות, אלא התכווננות, הפיין טיונינג הזה. תחשבו על בקטריה ששוחה במין מיץ כזה, ומתכווננת לכיוון קוביית סוכר ששמים לה בקצה. היא בדיוק מרגישה את הסוכר שם, ויש לה אינטנציונליות, זה לא משהו שהוא ייחודי רק לבני אדם. גם לטכנולוגיות שלנו יש אינטנציונליות. לדאבוננו, למשל, כמו שראינו בקונגרס, בעדות של פרנסס האוגן, היא הראתה שהאלגוריתם של פייסבוק, ההתכווננות שלו היא לעודד את הקיצוניות, את הוויכוחים. זה סוג של התכווננות של האלגוריתם. ומה שאני מראה, זה שבאלגוריתמים של בינה מלאכותית, ההתכווננות הזו מתהפכת. זאת אומרת, במקום שאני אתכוונן לעולם, העולם מתכוונן אלי, ושם אותי במקום יותר פסיבי. אני רוצה את המיומנות, שאני אדע להבין את הרגע הזה, שפייסבוק בעצם שולטת בי ובמה שאני אראה. כשגוגל נותנת לי תוצאות חיפוש, זה תוצאות שגוגל רוצה שאני אראה. מה שאני רוצה לראות, כנראה נמצא החל מעמוד עשר או שבע עשרה. ולכן אני מחזירה לעצמי את האינטנציונליות שלי, כשאני מדלגת על כל שבעת העמודים הראשונים, שעבדו שם אנשי אס.אי.או מאד מוכשרים, ואני קופצת לעמוד עשר, ושם אני מתחילה ליהנות
בפרק 25 בשנה שעברה, אלינור כרמי הגיעה לתובנות דומות בנושא הזה, בעקבות החלפת המטאפורות החזותיות והמרחביות של המעקב, וחשיבה דרך עולמות של סאונד וזמן. אצל גלית רואים איך זה נובע מחשיבה דרך החיצים במודל של איידי. בפרק 24, דיברנו עם אירית שטרנברג על נקודת העיוורון הפמיניסטית של תחום הבינה המלאכותית. גלית עוסקת גם בנושא הזה, אבל מגישה פוסטפנומנולוגית
אנחנו מנסים לחשוב על טכנולוגיות במובן של איך הן מעצבות אותנו, ולאן אנחנו רוצים להתעצב כבני אדם. ומה שאני מגלה, זה שהרבה מאד מהאלגוריתמים של בינה מלאכותית, יש בהם הטיות מגדריות וגזעיות מביכות, במקרה טוב, מרגיזות, במקרה הפחות טוב, ומקוממות ובלתי חוקיות, במקרה הממש מזעזע. קתי אוניל, בספר המקסים שלה “נשק להשמדה מתמטית” (משחק מילים באנגלית – כ.ו), מספרת על מורה (נדמה לי שזה היה באזור וושינגטון) שלימדה בבית ספר בשכונה מאד גרועה, ילדים שבאו עם הרבה מאד קשיים לבית הספר, ולכן לא הייתה להם את הפניות ללמוד. והמורה השקיעה את הנשמה, אבל מי שנתן לה את הציון בסוף השנה היה אלגוריתם. והאלגוריתם נתן לה ציון נמוך, ולכן משרד החינוך המקומי פיטר אותה. כל ההורים אמרו, היא מורה מעולה, מה אתם מפטרים לנו אותה? מסתבר, שהאלגוריתם הזה מדד את המורים רק על סמך ציוני התלמידים. אם ציוני התלמידים עלו, סימן שהמורה טוב, ואם הציונים ירדו, סימן שרע. למידת מכונה = עובדה! הכי מתמטי שיש. ובית הספר החלש הזה נענש פעמיים. מפני שאת המורים שכבר הסכימו להגיע לשם, פיטרו אחרי שנה, והייתה תחלופת מורים גדולה, שהקשתה עוד יותר על הילדים ללמוד. אז הבעיה אולי היא בנתונים, אבל לא רק. כי כמו שהראיתי בסיפור שקתי אוניל מביאה, לפעמים הבעיה היא באלגוריתם עצמו. באמצעות נוסחת אני-טכנולוגיה-עולם, ניסיתי להבנות איך הגענו למצב הזה. והאני באמת נשאר אני, הטכנולוגיה לקחתי אותה בתור הבינה המלאכותית, והעולם לקחתי אותו בתור הדאטה. ואז ניסיתי להמשיג את האופנים שבהם משהו השתבש לנו פה, לנסות לראות איך אנחנו נמנעים מכל ההטיות האלו
זה מאמר שכתבתי עם דיאן מישלפלדר והת’ר וילטס, ואנחנו ניסינו לתת קווי מתאר למעצבים, איך לפתח טכנולוגיות שיהיו פמיניסטיות. יש פעמים שבהן אנחנו נתייחס לטכנולוגיות ככאלה שצריכות להתחשב בגוף. גוף של נשים וגוף של גברים, מה לעשות, זה לא אותו דבר. בגדי יוניסקס, אני לא יודעת מה אתכם, לי לא נוח. כל עוד מדובר בבגדים, אני יכולה לקנות בגדים כאלה או אחרים. אבל ברכב, כשחגורת בטיחות נבנתה לגוף גברי, לנשים היא לא נוחה באזור החזה. עכשיו, זה מיעוט של חמישים אחוז. אני חוזרת, מיעוט של חמישים אחוז, שלא נוח לו. איפה כל המעצבים, איפה היצירתיות שלכם? זה קייס מספר אחת. קייס מספר שתיים, לפני כמה זמן, פיתחו צמיד שמתריע כשהקרינה בחוץ גבוהה, ומזכיר, דרך אפליקציה, לשים קרם הגנה, ולקחת כובע, ולשים משקפי שמש. רק מה, הצמיד הזה מעוצב רק לנשים. גברים לא נשרפים בשמש? באותו אופן, תא הטייס מותאם רק לגברים. אליס מילר הייתה צריכה להיות קצת יותר גבוהה מהנשים הממוצעות, כדי שיהיה לה נוח בתא הטייס. הדוגמא שהבאנו במאמר היא של לב מלאכותי, אנשים שצריכים השתלת לב. מסתבר שהלב המלאכותי פותח לפי מידות של גוף גברי. זה לא מתאים לרוב הנשים, וגם לא מתאים לעשרים אחוז מהגברים! זאת אומרת, אנחנו מפסידים פה הרבה יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסייה
אבל רגע, יש עוד רכיב חשוב במודל של איידי שלא דיברנו עליו. יכול להיות שכבר שמתםן לב שטכנולוגיה לא נמצאת רק במקום אחד במודל הזה, שהיא נודדת בין סוגי היחסים. אבל אולי אפילו אפשר לחשוב עליה בו זמנית מכמה זוויות, ומכמה צורות של יחסים. הרי כמעט לכל טכנולוגיה היום יש תכונות של זיקית, נזילות. כל אפליקציה שנפתח תהפוך את הנייד שלנו למשהו אחר לגמרי. תוך שניות ספורות הנייד עובר מלהיות ספר, ללהיות מצפן, ללהיות שופר או חנוכייה (כן, יש אפליקציות כאלה שתוקעים בשופר דרך המיקרופון, או מדליקים נרות דיגיטליים בחנוכייה). אז אם כל אפליקציה מציעה לנו יחס אחר עם הנייד לפי המודל של איידי, איך אפשר לנתח בכלל את הטלפון הנייד? לתכונה הזו איידי קורא ריבוי יציבויות, מולטי סטביליטי
הטלפון הנייד הוא באמת אולר שוויצרי של העידן החדש. ומושג ריבוי היציבויות אומר לנו, שטכנולוגיה מסוימת אין לה יציבות אחת, יש לה משמעויות שונות לאנשים שונים בזמנים שונים. והדוגמא החביבה עלי היא הדוגמא של פיטר-פול וורבק. אשתו בהיריון, והם הולכים לעשות את בדיקת האולטרסאונד, שרואים את העובר פעם ראשונה. המטרה של הבדיקה הזו במקור, פיתחו אותה כדי לראות פגמים בעובר. אבל, אומר לנו וורבק, תשימו לב שבמדינות כמו סין והודו, אותה טכנולוגיה משמשת כדי לראות מה יהיה מין העובר, ואם זה עובר ממין נקבה עושים הפלה. כאשר בכל אחת מהמדינות האלה יש חסר של 30 מיליון נשים. הטכנולוגיה הזו הרגה 60 מיליון עובריות. באמצעות המושג הזה של ריבוי היציבויות אני מצליחה להמשיג איך אותה טכנולוגיה, בלי שום שינוי, יש לה משמעויות שונות, שמהן נגזרות משמעויות אתיות, משמעויות דמוגרפיות, משמעויות שהיום מכתיבות החלטות פוליטיות במדינות האלו, אבל המקור הוא מקור טכנולוגי שלהן. אם הזכרנו קודם את קריספר, הכי ריבוי יציבויות. מפני שעם הקריספר אפשר לקחת תאי גזע ולרפא סרטן דם, אבל אפשר גם לעשות מניפולציות גנטיות ביתוש שנושא מלריה. אותה טכנולוגיה, אבל היישומים השונים שלה מאפשרים לנו הרבה מאד פתרונות שונים. וברגע שאת רואה את ריבוי היציבויות, זה מה שתראי, את תזהי את ריבוי היציבויות, הם תמיד מתקיימים בו זמנית. אנחנו מחלקים אותם באופן הזה כי זו חלוקה אנליטית, ואז יותר נוח לנו ללמוד את זה, אבל הם תמיד מתקיימים בו זמנית. תחשבי, אני אוהבת לחשוב על ווייז
כרמל: אני קוראת את העולם דרך האפליקציה הזאת, ואז בעצם זה שאני מקשיבה לה אני משנה את העולם, ויש שם גם אחרות, אלטריטי
גלית: לגמרי
כרמל: כי אני מתמקחת עם וויז, כועסת על וויז, עושה הפוך מוויז, לא סומכת על וויז, נכון? מדברת על ווייז והוא מדבר אלי בקול
גלית: אני תמיד בוחרת מסלולים. חלק מלהחזיר לעצמי את האינטנציונליות שלי, אני בוחרת את המסלולים. בקיצור, רציתי להגיע מראשל”צ אזור הקניונים לת”א, והוא פשוט לקח אותי דרך כל ראשון, דרך כל כביש 4 וכביש מספר 1, שהייתי תקועה שם בפקקים מופרעים לחלוטין בשביל, לכאורה, לחסוך לי 2 דקות. קיללתי, כמו אותם כספומטים, מצאתי את עצמי נופלת לבור הזה בלי הכרה בכלל. במובן הזה, ווייז נותן לי את המציאות הרבודה, והוא משנה את העולם. הוא אומר לקבוצה של 30 נהגים, כולם לפנות ימינה, תיכף יהיה פקק לפניכם, ואז היי, נוצר גם פקק ברחוב ההוא שכולנו פנינו אליו ימינה
כרמל: כמו שאמרת על מציאות רבודה שהיא משנה את העולם, על בינה מלאכותית אמרת שהיא בעצם הופכת אותי לפסיבית, היא משנה לי את ההתכווננות. אבל היא גם משנה את העולם, וזה מה שמטריד אותך עכשיו, נראה לי
גלית: היא משנה את העולם, קודם כל, במובן של צריכת אנרגיה מטורפת. למשל, טכנולוגיות כמו בלוקצ’יין, שעליה מבוסס ניפטי וביטקוין, היא בזבזנית בצורה מחפירה. בדיוק השבוע קראתי שאמן אחד גילה, שכדי לייצר ניפטי אחד עבור יצירה אחת שלו, צריכה להיות השקעת אנרגיה שווה לשנתיים אנרגיה של סטודיו שלו. אני לא יודעת איך לפתור את זה, אולי להפוך את הניפטי להרבה יותר נדירים, את הביטקוין להפוך ליותר נדירים, או את המטבע הבא שיגיע במקומם, ופשוט לאסור על ביטקוין, פשוט לקחת את כל הביטקוינים האלה ולזרוק אותם לפח הזבל של ההיסטוריה, כי הם הורסים לנו את כדור הארץ. עם כל הביקורת שיש לנו על ממשלת סין, אני חושבת שפה הם עשו צעד נכון. הסינים עבדו נכון כשאמרו אצלנו אין יותר את זה, וסגרו את החוות שרתים האלה. אז זה מובן אחד שבינה מלאכותית מסדרת לנו את העולם. אבל הוא גם מסדר לנו במובן שהעיצוב שלנו היום נעזר בבינה. בינה משנה את האופן שבו אנחנו נקבל חינוך, זה גם פרויקט שאני עכשיו מתחילה לעבוד עליו, עם פרופ’ אילייה לוין מאונ’ ת”א, פתאום לחשוב ביחד מה זה עושה לחינוך, מה זה צריך לעשות לחינוך. בינה מלאכותית מארגנת לנו את העולם סביבנו, מתיימרת לנחש אותנו בכל כך הרבה צורות ודרכים
אני שואלת את גלית מה לגבי הזמן, המהירות. הפילוסוף פול ויריליו, למשל, טען שהפנומנולוגיה כבר לא קיימת, כלומר היא לא אפשרית. כי החיים שלנו כל כך מואצים, והאובייקטים הדיגיטליים נעים בכזו מהירות, שזה לא מספיק להירשם לנו בחושים בכלל, ואנחנו לא מספיקים לחוות, אין חוויה יותר, הוא אמר. אז האם המהירות היא חלק מה”פוסט” בפוסט פנומנולוגיה?י
יש האצה, יש מהירות, אבל אנחנו מתרגלים אליה. מה שהיה מהיר לפול ויריליו, בשבילנו זה חילזון היום, מה זה האיטיות הזו? אני לא חושבת שהפנומנולוגיה מתה. אני עדיין נהנית מכוס קפה גם אם אני נורא ממהרת למשרד, אני עדיין חווה את העולם, גם כשהוא עובד מהר יותר. אז כן, יש לי את חווית המהירות, אני בדרך כלל מרגישה אותה בגוף. לפעמים אני מרגישה אותה בהיבט אולי ההרמנויטי, כי אין לי כוח לקרוא עכשיו את תיאורי הנוף האיטיים, אני מרפרפת על זה ומדלגת כמה עמודים קדימה, ואני לא יכולה לקרוא את כל התיאורים של חיבוטי הנפש אצל דוסטוייבסקי, אין לי את הסבלנות לזה
זה מעניין, וזה מוביל אותנו לאחד הנושאים המעניינים שגלית חקרה לאחרונה באמצעות המודל הזה, והוא נושא ה”אטנשן” שלנו
קשה לי נורא לתרגם לעברית. יש שתי מילים שאפשר לתרגם אנטשן לעברית. אחת היא קשב, הפרעות קשב וריכוז. אבל המילה קשב מרמזת רק על שמיעה, ואני לא רוצה לרדד את האנטשן רק לחוש השמיעה. ו”תשומת לב” נותנת לי אטנשן מסוג מאד מסוים, של פוקוס, שאני מתמקדת בדבר אחד, אני נותנת רק לדבר הזה את תשומת הלב, וגם זה לא מדויק. אני יכולה לתת תשומת לב ביותר מדרך אחת. אני יכולה לתת תשומת לב שהיא תהיה מרוכזת, למשל, כשאני קוראת מאמר אני צריכה שקט, אין מה לעשות. כשאני כותבת מאמרים, אני צריכה שקט. אם אני אשב בבית קפה ויש לי רעש לבן זה מצוין, אבל יש עוד סוגים של קשב. יש קשב שתוך כדי, למשל, גלישה, אני מחפשת מאמר בגוגל סקולר, למשל, אני מרפרפת בין הדברים, אני לא רוצה להיכנס לעומק. אני קוראת את התקציר, אוקיי, הלאה. זה קשב שאומרים עליו שהוא כמו מן זרקור, לא טוב, מבקרים אותו. אז סליחה, אני צריכה אותו לפעמים. אבל אני מדברת על סוג קשב שלישי, סוג קשב שבו אני יכולה לתת לך 70% מהקשב שלי, ועוד עשרה אחוז נשאר לי אולי קצת לטלפון, לדעת מה קורה שם, ולהסתכל אולי גם על מכשיר ההקלטה תוך כדי שאנחנו מדברות, ואני לא נעלבת מזה שאת מסתכלת עליו
?כרמל: שאני אבין, את נותנת לנו עכשיו אישור לשחק קנדי קראש בהרצאות
גלית: אני משחקת קנדי קראש בהרצאות. אני מעודדת אנשים להתרכז באופן הזה, מפני שאני חושבת שהמשחקים האלו – אני לא יודעת, כנראה זה גלי אלפא או תטה, אני לא יודעת איזה גלי מוח נמצאים שם – אבל זה עוזר לי להתרכז בהרצאה. ה”השקעה” של ה10% שם, נותנת לי הרבה יותר מהחמישים אחוז שהייתי משקיעה בהרצאה עצמה. זה כמו שלפני עידן הטלפון היינו משרבטים במחברת כדי להתרכז, אנחנו נמצאים שם בריבוי קשב. כשאני בסופר, פתאום אני אומרת בוא’נה, המאמר שאני עכשיו כותבת, הנה פתרתי אותו, עליתי על הפתרון. זאת אומרת, המוח שלי לא עובד רק על משימה אחת. כל אלה שמספרים לי שהמוח שלי הוא כמו מחשב, תסלחו לי, אבל אתם עם מחשב של שנות השמונים, עם מעבד אחד. בטלפון שלי יש לי 4 מעבדים. היום המחשבים יש להם ריבוי מעבדים. גם במוח של שנו יש הרבה מעבדים, והם יודעים לעבוד במקביל, אז בואו וננצל אותם
אבל הקשב הזה מאפשר לי, למשל, לחשוב אחרת לגמרי על כלכלת הקשב. בקיץ הייתי עמיתת מחקר בבוכום בגרמניה, במרכז ללימודי אינטרנט מתקדמים, ושם חקרתי הטיות מגדריות בחקר הקשב. מה שגיליתי זה, שכשטייסים מפצלים את הקשב שלהם בתא הטייס, זה נחשב וואו, איזה מוכשרים הם. אבל כשאימהות עובדות מנסות לפתח קריירה ולגדל ילדים קטנים, ולהיות איתם בגינה אחרי הגן, וגם לנהל שיחת ועידה עם ארה”ב (כי זה שעה ארבע), אוי איזה אימא גרועה! מסתכלים עליה בעין עקומה, למה היא לא עם הילדים שלה? סליחה, היא עם הילדים, היא יודעת לפצל את הקשב שלה ולחלק אותו, ובמובן הזה, יש לה קשב שהוא יותר ממאה אחוז, יותר מהמאה אחוז שהיא תהיה רק עם הילד או הילדה שלה
אז רק כדי לא לאבד את החוט של איך הגענו לכל זה מהמודל של איידי, כל זה קשור לחץ של האינטנציונליות במודל, זה שגלית מתמקדת בו, ולריבוי היציבויות שיש גם שם
שוב, ריבוי היציבויות מאפשר לי להבין שאטנשן זה לא רק דבר אחד. זה אפילו לא האני, וזה גם לא הטכנולוגיה, זה פשוט החץ הזה, מה זה נקרא שאני מתכווננת למשהו, איפה זה נמצא לי שם? אני מתמקדת באיזה חץ קטן וטיפשי כזה, זה מגוחך נכון?י
אז צורת החשיבה הפוסט-פנומנולוגית כל כך גמישה ובו זמנית, שנדמה שאולי היא פתוחה מדי ומכילה הכל, עד אובדן היכולת האנליטית שלה. אבל מצד שני, היא תואמת לחלוטין את הנזילות והתעתוע שמאפיין טכנולוגיות דיגיטליות בימינו, ושאותה קשה לתפוס בעזרת גישות מסורתיות יותר. זה נותן לנו בעיקר שפה לדבר על טכנולוגיה, שבאה מהכיוון של יחסים וחוויה חושית. שימו לב שזו גם סוג של פילוסופיה שהיא לא ביקורתית בכלל. היא לא אוטופית ולא דיסטופית, היא לא דטרמיניסטית לגבי הכח של הטכנולוגיה, וגם לא מטילה את כל האחריות על כתפי האנשים, ולכן היא לא רק פוסט מודרניסטית אלא גם פוסטהומניסטית
היא פוסטהומניסטית מפני שהיא מסרבת לקחת את האדם בתור נזר הבריאה, היצור הזה שהמציא את הטכנולוגיה, ששולט בעולם, ממש לא. זה נמצא במובן הזה, שאנחנו לא לוקחים את האדם בתור משהו שהוא נתון. ההומניזם אמר אני אגלה את האני האמיתי, אחפור מספיק עמוק אני אמצא את האני האותנטי, לעשות את הבילדונג הזה למסע חקר. בפוסט פנומנולוגיה אין אני אותנטי, אין כזה דבר, כי אני משתנה כל הזמן. גם אין טכנולוגיה כי גם היא משתנה כל הזמן. במובן הזה, אנחנו קוראים לעצמנו רלציוניים. מה זאת אומרת? מתוך היחסים אני מכוננת, וגם הטכנולוגיה מכוננת, וגם העולם מכונן. אין לי עולם נתון, אין לי אני נתון, אין לי טכנולוגיה נתונה, אלא אנחנו משתנים בתהליכי השתנות הדדיים, אילו תהליכים של עיצוב הדדי שהם אינסופיים
מצד שני, למרות כל השזירויות האלו, מדובר בכלי פרקטי וריאליסטי מאד. בפוסט פנומנולוגיה לא נתקעים על סוגיות פילוסופיות תיאורטיות, אלא ניגשים לבעיה בצורה פרגמטית, ודון איידי באמת מושפע מאד מהפרגמטיזם האמריקני, שאותו הוא ממזג עם הפנומנולוגיה
למשל, עשיתי עבודה עם צוות היגוי על רכב אוטונומי, איך לקחת את הטוב מתוך הרכב האוטונומי. למשל, לחשוב על רכבים אוטונומיים שיהיו תחבורה ציבורית יותר יעילה וחכמה, ושאני אוכל סוף סוף לוותר על המכונית הפרטית שלי, אני לא רוצה אותה. ולא להגיד אה, רכב אוטונומי, עכשיו הוא הרג מישהו, ו.. בעיית הקרונית, שהיא בעיה מטומטמת לגמרי, מבזבזת לנו אנרגיה למקומות הלא נכונים. שאלתי פעם נהג אוטובוס, תגיד, פעם הייתה לך דילמה אם להרוג זקנה או שני ילדים? הוא אומר לי, מה קרה לך, בחיים לא הייתה לי. אוקיי, להרוג כלב מול חתול? הוא אומר, מה פתאום, בחיים לא הייתה לי דילמה כזאת, אין כאלה דילמות. וזה נהג אוטובוס. וזה, אני חושבת, השיעור הכי חשוב שהפוסט פנומנולוגיה לימדה אותי. לנסות לקחת את הטוב ולדחות את הרע. להבין שטכנולוגיה זה לא רק טוב או רק רע, רק אוטופי או רק דיסטופי. יש איזשהו מיקס, והאתגר שלי הוא לקחת ולהעלות את הדברים הטובים עד כמה שיותר
במידה רבה המסר של גלית כאן מהדהד את המסר של יורם רייך בפרק 14, שם דיברנו על עיצוב הטכנולוגיה כפוליטי, ומושג הטכנולוגיות העויינות שגלית הזכירה, בהחלט חופף לרעיון של לנגדון וינר על הפוליטיקה של הארטיפקט. רק שהפוסט-פנומנולוגיה מסתכלת על זה מהצד האנושי בצורה פרקטית, של אילו מן יחסים אנחנו רוצים לקיים עם הטכנולוגיות שלנו, ובואו נדאג לעצב אותן בהתאם ליחסים הללו. והכל מתחיל בלזהות את סוגי ומסלולי היחסים שלנו לפי המודל הזה, ולשים לב כשטכנולוגיה מתחילה לזוז בין סוגי יחסים, או איך היא נראית מכל כיוון. אני מקווה שנתנו לכםן נקודות למחשבה, ונשתמע בפרק 50 החגיגי, לייב על הבמה, פרק מרובה אורחים ואורחות, ולכן יהיה גם ארוך מהרגיל. אז בואו להיות קהל בערב המיוחד הזה, הנה שוב קישור לאיוונט ולטופס ההרשמה לערב. ולהשתמע או אפילו להתראות
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
איידי, דון. (2016). פוסטפנומנולוגיה וטכנו-מדע: סדרת הרצאות באוניברסיטת פקינג. מאנגלית: גלית ולנר. עריכה מדעית: ליאת פרידמן. תל אביב: רסלינג
היידיגר, מרטין. העידן של תמונת העולם. בתוך: ון אסן י. א. (עורכת), תרבות דיגיטלית: וירטואליות, חברה ומידע , (עמ’ 71-91). הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001
Ihde, Don. (1979). Technics and praxis: A philosophy of technology. Dordrecht: Reidel Publishing Company.
Ihde, Don. (1990). Technology and the lifeworld: From garden to Earth. Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press.
Verbeek, Peter Paul. (2011). Moralizing Technology: Understanding and Designing the Morality of Things. University of Chicago Press.
Wellner, Galit. (2022). Attention and Technology: From Focusing to Multiple Attentions. In Maren Wehrle, Diego D’Angelo & Elizaveta Solomonova (eds.), Access and Mediation: Transdisciplinary Perspectives on Attention, De Gruyter. pp. 239-258.
Wellner, Galit. (2020). When AI Is Gender-biased. Humana Mente 13 (37).
Wellner Galit. (2020). The multiplicity of multistabilities: Turning multistability into a multistable Concept. In: Miller G, Shew A (eds). Reimagining philosophy of technology, reinventing Ihde. Springer, Dordrecht, pp 105–122
Wellner, Galit. (2019). Onlife Attention: Attention in the Digital Age. In Kathrin Otrel-Cass (ed.), Hyperconnectivity and Digital Reality: Towards the Eutopia of Being Human, Springer Verlag. pp. 47-65.
Wellner, Galit and Tiran Rothman. (2020). Feminist AI: Can We Expect Our AI Systems to Become Feminist? Philosophy and Technology 33 (2): 191-205.
Wellner, Galit (2014). Multi-Attention and the Horcrux Logic: Justifications for Talking on the Cell Phone While Driving. Techné: Research in Philosophy and Technology 18 (1/2): 48-73.
Wellner, Galit. (2015). A Postphenomenological Inquiry of Cell Phones: Genealogies, Meanings, and Becoming. Lexington Books.
Wellner, Galit. (2017). I-Media-World: The algorithmic shift from hermeneutic relations to writing relations. In Y. Van den Eede, S. Irwin, & G. Wellner, (Eds). Postphenomenology and Media: Essays on Human–Media–World Relations (pp. 207-228). Lanham: Lexington Books.
Michelfelder, Diane P., Galit Wellner, and Heather Wiltse. (2017). “Designing differently: toward a methodology for an ethics of feminist technology design.” In The Ethics of Technology: Methods and Approaches, by Sven Ove Hansson, 193–218. London and New York: Rowman and Littlefield.
Rosenberg, Robert. (2020). “On Hostile Design: Theoretical and Empirical Prospects.” Urban Studies 57 (4): 883–93.
O’Neal, Cathy. (2016). Weapons of Math Destruction: how big data increases inequality and threatens democracy. New York: Random house.
Dr. Carmel Vaisman 
חבל שלא הזכרת את בודריאר. אם כבר הוגה בתחום – היה חשוב יותר ומשפיע לא פחות.
אבל ספק אם מי מההייטקיסטים של אז קרא אותו או את איידי. חשיבותם היא בהסקת מסקנות על התקופה, ופחות בהשפעה עליה.
תודה על התגובה. האמת היא שניסינו להכיר את איידי ואת יישומיו בלי להשוות או לדבר יותר מדי אפילו על מקורות ההשראה שלו.אם כי בודריאר ממסורת שונה ולא חלק מהסיפור של איידי בכל מקרה
כדאי להשוות, אחרת אולי מעניקים חשיבות רבה מדי… (או מועטה)