להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
שמונה שניות. אם התוכן באתר שלך לא עולה תוך 8 שניות, זהו. איבדת את היוזר, ייתכן שהוא לא יחזור לעולם. יש פה שתי הנחות מובלעות: הנחה אחת היא שמהירויות גבוהות יותר הן תמיד דבר חיובי והן תמיד דבר מתבקש שצריך לשאוף אליו, וההנחה השנייה היא שתמיד יש לנו את היכולת להגיע למהירויות גבוהות יותר. שתי ההנחות האלה הן למעשה שגויות
ד”ר נטע אלכסנדר
היום לפני שנה דיברנו בפרק 5 על הערצת המהירות וההאצה הטכנולוגית, כמורשת של תנועת הפוטוריזם האיטלקי. היום אנחנו חוזרים לנושא הטכנולוגיה והזמן מכיוון אחר עם ד”ר נטע אלכסנדר, חוקרת מדיה מאוניברסיטת קולגייט בניו יורק ועיתונאית הארץ לשעבר, שחוקרת כיום כישלון טכנולוגי ובייחוד כישלונות שקשורים לזמן. נדבר עם נטע על המשמעויות של בינג’ וצריכת תוכן במהירות כפולה מצד אחד, על האטה מכוונת כמודל עסקי וכפריבילגיה מצד שני, ועל רגעי הבאפרינג והקרטוע שביניהם
רבים מכם מאזינים לי כרגע במהירות של פי 1.5, הקול שלי דוהר באוזניכם ללא מרווחים, בפיץ’ קצת מעוות, כי זמנכם קצר, אתן רוצות לקחת מפה את המידע הרלוונטי ויש לכן עוד הרבה פודקאסטים להספיק. בשנה שעברה גיליתי שרוב הסטודנטים שלי משלימים שיעורים באמצעות צפייה בהקלטות שלהם במהירות כפולה. הם סיפרו לי שזה עוזר להם לחסוך בזמן וגם להישאר יותר מרוכזים, אבל אותי זה דווקא נורא מעייף, זה לא נותן לי זמן לחשוב בעצמי תוך כדי ולייצר את התובנות שלי מהמפגש עם התוכן. אז אני אישית מעדיפה שדברים ייקחו יותר זמן ואספיק פחות ואצרוך פחות תכנים, אבל את מה שכן, אני מעדיפה לקבל בקצב הטבעי שבו הוא נוצר. אז לפני שתגידו לי אוקיי בומר, בואו ניקח את זה למומחית. זה אחד הנושאים הראשונים שנטע חקרה בדוקטורט שלה
העניין שלי בצפייה או האזנה במהירות כפולה התחיל בסביבות 2015 כשעבדתי על הדוקטורט שלי. חיפשתי מאמרים בתחום הזה וגיליתי שבעצם אין שום כתיבה אקדמית על צפייה במהירות כפולה, מה שכן יש לא מעט, זה יש בהחלט מאמרים מהתחום של קריאה מהירה, קריאה במהירות כפולה. הרבה מהמאמרים הללו בעצם מתיימרים ללמד אותנו איך לקרוא יותר מהר, איך לקרוא 400 מילים בדקה, 700 מילים בדקה, כל מני דברים כאלה שנועדו להפוך אותנו לסוג של קורא-על, קורא שהוא יותר דומה למכונה. יש פיתוי מאד גדול למסגר את כל העניין הזה דרך פרודוקטיביות. כולנו נורא עסוקים, אנחנו חיים בתוך הקפיטליזם הקוגניטיבי שמנסה למקסם ולהפוך כל דבר שקורה במוח שלנו לסחורה או ללימון שאפשר לסחוט אותו עוד קצת
אז בתוך המערכת הזו שמפעילה עלינו המון לחצים, למה לי לבזבז את הזמן ולהקדיש שעתיים וחצי או שלוש שעות לראות טיטניק, אני יכולה לראות טיטניק ב90 דקות ולהבין בערך מה קרה או כמעט בדיוק מה קרה. האם זה בהכרח אומר שאני מפסידה למשל אסתטיקה, אני מפסידה את ההנאה מהמוסיקה שהולחנה במיוחד לסרט? האם אני מפסידה את היכולת להיות רגע בתוך השקט – אם למשל יש סצנה שהיא מאד קשה מבחינה רגשית, דמות כרגע נאנסה או הוטרדה מינית, אני צריכה שנייה לשבת עם זה – במקום זה אני ישר מיד רוצה לראות מה יקרה הלאה. זו צפייה שהיא מאד מונחית ע”י עקרונות של סיבתיות, מה קורה, מה יקרה, זה מאד ניסיון לחשוב על נרטיבים כמידע
או. פה קבור הכלב מבחינתי. בעיני תכנים זה לא מידע שאני צריכה לעשות לו אפלאוד לזכרון שלי. זה מפגש. כשאני צופה או מקשיבה ואפילו קוראת מישהו או מישהי, אני כאילו פוגשת אותם. אני מאפשרת להם להשפיע עלי, לרגש אותי, למתוח אותי, לייצר לי הזדהות עם דברים, לבנות טיעון, להעביר אותי תהליך. הדברים שצפים בי בעקבות זה הם חלק מההתפתחות והלמידה שלי. אם אני מאיצה את הדברים, אני פשוט פחות נוכחת שם עם כל החושים שלי וזה חולף כמידע שנכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. וגם אם משהו ממנו ייתפס בזיכרון, זה מידע שלא בהכרח יהפוך לידע, שלא בהכרח יוטמע ויותמר ואוכל לעבוד איתו, כי זיכרון זה רק רובד ראשוני מאד של למידה. אני חושבת שזה לא רק יעילות אלא גם “פומו” – החשש לפספס – שגורם לנו לנסות לצרוף המון מידע. אבל אם בלעת את האינטרנט ולא היו לך את ההשהיות והמרווחים הדרושים כדי לעכל אותו, האם זה נחשב שאכלת משהו בכלל? לדעתי ההפסד כולו של הממהרים והממהרות, אבל נטע לא בהכרח מסכימה איתי
אני מאד מנסה להתרחק ממונחים כמו רווח או הפסד, פשוט מדובר על חוויה אחרת אז יש שוני. אני לא חושבת שלראות משהו במהירות רגילה ולראות משהו במהירות כפולה זה בהכרח אותה חוויה אבל אני גם לא רוצה להגיד שזו חוויה יותר טובה, טהורה, או נכונה, וזו חוויה יותר נחותה. אני תמיד מנסה להביא דוגמאות היסטוריות אז מייקל סנואו, שהוא קולנוען ויוצר אקספרימנטלי קנדי, יש לו סרט מאד מפורסם שהוא אימת הסטודנטים לתואר ראשון בקולנוע, בשם “אורך גל”. זה סרט של 45 דקות שכמעט לא קורה בו כלום. הוא למעשה לקח מצלמה, שם אותה בחדר, פעם או פעמיים יש איזו דמות אנושית שנכנסת לפריים אבל אין סיפור, אין עלילה, אין כלום. הוא עשה את זה בשנות השישים. ב2003 הוא החליט לעשות גרסה חדשה וקרא לה “אורך גל למי שאין להם זמן“. עזבו אתכם 45 דקות אוונגארד, באמת, למי יש כוח, אנחנו בכל זאת בעידן הדיגיטלי
מה הוא עשה? הוא עשה סופר-אימפוזישן. כלומר, הוא חילק את הסרט לשלושה חלקים שווים באורכם, 15 דקות כל חלק. כל דימוי מסתיר את הדימוי שמתחת אז בכל רגע נתון יש שלושה פריימים במקום אחד. התוצאה היא משהו שהוא כמעט בלתי צפי, הוא מסתיים תוך רבע שעה כי הוא דחס את הסרט. אבל מה שגאוני בסרט הזה, שזה מאד היפנוטי, יש בזה משהו נורא יפה, זה בעיקר צבעים וריצודים על המסך וכל מני דברים שלא ברור, זה כמעט כמו ציור של ג’קסון פולוק. זה פשוט סרט אחר. זה לא סרט גרוע או טוב יותר, מובן או קוהרנטי יותר, זה סרט שהוא אחר מהסרט המקורי. ואני חושבת שהעבודה הזו מעניקה לנו את האפשרות לחשוב על צפייה כפולה במונחים של “אז יש כאן משהו אחר”, אפילו לא בהכרח במובן של ויתור
יש מקצב נכון לכל אדם, אני לא חושבת שיש מקצב נכון מבחינה אוניברסלית, לא רק שלכל אדם יש קצב אחר אלא זה משתנה מיום ליום. אני מושפעת מאד מתיאוריות “קריפ טמפורליטיז“. קריפ זה מהמילה האנגלית לנכה, שזה לימודי דיסאביליטי (מוגבלויות) או לימודי יכולות שונות של גופים אנושיים שונים. וקריפ טמפורליטי זה בעצם זמן שהוא אפיזודי. תיאוריות שמנסות לשאול האם זה נכון שהחיים והזמן, הכל מתקדם בצורה לינארית
נטע לא סתם מזכירה את תחום הדיסאבליטי, זה משהו שהיא צללה אליו כשהיא גילתה מי המציאו את ההאזנה והקריאה המהירה ובאיזה הקשר
יש מחקרים על איך, למשל, משתמשים עיוורים נוהגים להקשיב לספרי אודיו. והמחקרים האלה גילו שכבר בשנות הארבעים של המאה ה20, כלומר הרבה לפני, עשורים לפני האינטרנט, המשתמשים האלה נהגו לשחק ולתכנת מחדש את נגני התקליטים שלהם כדי שהם ינגנו במהירות כפולה. כלומר, ההאקרים המקוריים, הראשונים שבעצם אמרו אנחנו יכולים, המוח שלנו מסוגל לתפוס יותר מידע בפחות זמן, היו למעשה המשתמשים שאנחנו נוטים באופן מסורתי לחשוב עליהם כיותר “אטיים”. דווקא הם אלה שאנחנו חבים להם את החוב ההיסטורי, שהעניקו לנו את המתנה (או את הקללה, תלוי את מי שואלים) של היכולת בכלל לשחק עם מהירות הפלייבק
אז ברור שיש כאן אלמנט של פרודוקטיביות אבל יש פה גם אלמנט כמובן של שליטה, ויש פה גם אלמנט הישרדותי. כלומר, עבור הסטודנטים האלה בשנות החמישים זו הייתה הדרך היחידה לעשות את שיעורי הבית שלהם, הם היו חייבים לוודא שהם מצליחים לקרוא את כל מה שהסטודנטים הרואים מסוגלים לקרוא. הסטודנטים העיוורים האלה עשו את זה שבעים שנה לפני, אז אני זו עם המוגבלות, כלומר, אני זו שצריכה לקרוא דברים במהירות יותר נמוכה. אגב, זה ידוע שעיוורים מסוגלים לקרוא בכתב ברייל מהר לא פחות ולפעמים אפילו מהר יותר ממה שאנשים רואים מסוגלים לקרוא
אנחנו עוד נחזור לזה בפרק שנקדיש בעתיד לאביליטי, דיסאביליטי, והפוסט אנושי, אבל היום אנחנו רוצות להדגיש כמה ההגדרות שלנו יחסיות ומשתנות, גם כשמדובר בנושאים שנראים מאד מוגדרים או מדעיים כמו מוגבלות או זמן. התפיסות שלנו של מה נחשב מהיר משתנות תרבותית. כשהרכבות הראשונות החלו לפעול במאה ה19 הן נסעו במהירות המבהילה של 50 קמ”ש, ומספרים שהייתה התנגדות עצומה לטכנולוגיה הזו מצד נוצרים ושמרנים אחרים, שאמרו שתנועה מהירה כל כך שמורה לשטן בלבד, ואחרים טענו שרחמן של הנשים יצנח כשינועו במהירות כזו. 50 קמ”ש היום זה נחשב לזחול. לנטע יש דוגמא קרובה יותר לשינוי תפיסה שכזה, שהתרחש ממש השנה לגבי צפיית בינג’, שגם היא נורמה שקשורה להאצה
בינג’ינג, היכולת לראות סדרה, לראות 10 או 6 פרקים ברצף, לשבת 3-4 שעות מול תוכנית ופשוט לצפות בה בלי לקחת הפסקות. הרבה מהמחקר הקיים מקשר את זה להתנהגויות שליליות, למשל התמכרויות, נטייה להרס עצמי, פסיביות, חוסר היכולת לעזוב את הספה. אז זה מחקר שהוא לא מאד מחמיא לגבי מי הוא הבנאדם הזה שיש לו נטייה לצפיית בינג’. אבל אז הקורונה פרצה לחיינו בסערה ופתאום קרה דבר אחר לגמרי. לא רק שעיתונים מניו יורק טיימס ועד הוושינגטון פוסט ולוס אנג’לס טיימס הפצירו בקוראים שלהם לא לצאת מהבית ולראות כמה שיותר טלוויזיה ולעשות בינג’, אלא פתאום זה גם הפך לסוג של חובה מוסרית וחובה אזרחית. אם אני יושבת בבית ועושה בינג’ אז יש פחות סיכוי שאסתובב בעולם ואפיץ וירוס מאד קטלני, ולכן אם אני רוצה להיות אזרח פרודוקטיבי וטוב עדיף שאשב בבית ואעשה בינג
כשהיו המהומות סביב תנועת “חיי שחורים חשובים” פתאום כל העניין של בינג’ קישרו אותו לתנועה של צדק חברתי, כי הם אמרו לא רק שצריך לעשות בינג’, אלא הנה חמישים סרטים של במאיות שחורות שאתם חייבים לראות בקיץ הזה, הנה 25 סרטים על התנועה לזכויות האזרח בארה”ב שכדאי לכם לראות עכשיו וכו’. אז פתאום הדבר הזה שאנחנו רגילים לחשוב עליו כסוג של פסיביות, המקרה הכי קיצוני של בטטת הכורסא, הופך להיות משהו שהוא חובה מוסרית וחובה אזרחית ויש בו בעצם קונוטציות מאד חיוביות. אז דוגמא שאפילו טכניקת צפייה, שכשלעצמה לא השתנתה, יש לה פתאום קונוטציות ויש לה פתאום תפקידים שונים לחלוטין – למעשה הפוכים – בתוך החיים שלנו
אם כבר דיברנו על נטפליקס ועל פוליטיקות של זמן, לאחרונה, ענקית התוכן ניצלה לטובתה באופן ציני למדי את המורשת הזו של צריכת התוכן המהירה
ב2018 נטפליקס אמרו לעצמם אוקיי, כל נגן מדיה אחר, כל פלטפורמת סטרימינג אחרת מציעה את הפיצ’ר הזה – אתה יכול בעצם להחליט באיזו מהירות לצפות. זה לא היה קיים בנטפליקס אז הם אמרו בואו נעשה איזשהו ניסיון, נכניס את זה לאפליקציה במובייל. הם עשו את זה ומה שקרה זה שבמאים בהוליווד, למשל ג’אד אפאטו, דיוויד פינצ’ר ובמאים אחרים, אמרו שלא תעזו. נטפליקס תזהרו, שלא תעזו לחשוב על להכניס את הפיצ’ר הזה, יש סיבה למהירות ולקצב של כל סצנה וכל דימוי בסרטים שלנו ואנחנו לא רוצים שהצופים יתחילו לשחק בזה. גם ככה הם רואים את הסרטים על מסכים קטנים, ברכבת בדרך לעבודה, גם ככה איבדנו מזמן שליטה, בבקשה אל תיקחו את זה מאתנו. וג’אד אפאטו ספציפית השתמש במילים פחות מנומסות ופחות נחמדות כולל פ*** בטוויטר. וכתוצאה מהסיפור הזה נטפליקס מיד התקפלו, הם אמרו אתם צודקים, זה היה רק ניסיון, זה היה רק פיצ’ר למובייל, תשכחו מזה, זה לא הולך לקרות
עברו להם שנתיים ונטפליקס לאט לאט מהדלת האחורית בעצם אמרו, תקשיבו, אנחנו רוצים להוסיף לממשק שלנו פיצ’ר של נגישות, פיצ’ר שמיועד למשתמשים העיוורים שלנו שרגילים לצפות בדברים במהירות כפולה (ע”י הקשבה לדיאלוג או לתיאור האודיו במהירות כפולה). אנחנו לא רוצים להפלות ולכן אנחנו נכניס את הפיצ’ר הזה. אז הוא נכנס מהדלת האחורית, זה קרה באוגוסט 2020 – דממה דקה. אז זה סיפור די מדהים בעיני, אבל זה דוגמא מעולה לאיך תאגידים כמו נטפליקס משתמשים בשפה שהיא מאד טרנדית כרגע של נגישות, והפיצ’ר הזה נכנס לחיינו ככה
בשנה שעברה בפרק על הפוטוריזם סיפרנו איך נולדה ההערצה הזו להאצת הטכנולוגיה וכמה עד היום אנחנו מעריכים מהירות. יצא לי לחשוב, למשל, על הפלאש, גיבור העל של די.סי, שהעולם שלו מלא באנשים עם יכולות מדהימות ומגוונות, אבל הוא עולה על כולם. כוח המהירות שמאפשר שליטה בזמן הוא הכח הכי נחשב מכל כוחות העל
יש נטייה לקשור האצה עם התקדמות טכנולוגית, עם קדמה באופן כללי, אם נחשוב על הפוטוריזם או על תנועת ההאצה אז אנחנו לכאורה מאיצים לקראת קדמה טכנולוגית או איזושהי אוטופיה טכנולוגית, והאצה זה הדבר שצריך לשאוף אליו, גם אם הוגים כמו פול ויריליו ואחרים בעצם אומרים, אבל אתם יודעים שבסוף ההאצה יש השמדה. כלומר, אנחנו מאיצים אל מותנו, כולנו מבינים את זה היום עם משבר האקלים, רצים הכי מהר שאפשר ישר לתוך הבור. כל פרסומת ל”דור 5″ היא פשוט ניסיון לשכפל את המיתוס הזה שאנחנו צריכים בעצם להאיץ כל הזמן
אז מצד אחד הסבלנות שלנו קטנה ואנחנו ממהרים, אבל באופן אירוני, התחלנו לראות ערך והנאה גם באיטיות
יש מחקרים שמראים שאם למשל לפני שבע שנים, למשתמשים בדרך כלל לקח בין 30-45 שניות עד שהם החליטו לוותר ולסגור את הטאב וללכת לעשות משהו אחר או ללכת לאתר אחר, היום מדובר על 8 שניות. אם התוכן באתר שלך לא עולה תוך 8 שניות, זהו. איבדת את היוזר, ייתכן שהוא לא יחזור לעולם. אז ברור לחלוטין למה האצה היא מודל עסקי. אבל אני שואלת שאלה אחרת. האם האטה היא מודל עסקי? והתשובה היא כן, לחלוטין. יש מושג של false latency חוקר בשם ג’ייסון פארמן, שכתב ספר בשם “עיכוב בתשובה”, המושג נקרא
זו האטה שהיא גם מכוונת וגם יש בה משהו מטעה. זה אומר שיש לא מעט פעמים שבהם יש אינטרס להאט שירות מסוים, ואני אתן דוגמא
גוגל השיקו את העוזר הקולי החדש שלהם לפי דעתי ב2019 והם נתנו לו להתקשר ולהזמין תור למסעדה, אז העוזר הקולי מתקשר למסעדה כמובן בלי להגיד שמדובר בבוט, עונים לו במסעדה ושואלים איך אפשר לעזור ואז העוזר הקולי אומר: ממממ אני חושב שהייתי רוצה להזמין מקום להערב. עכשיו מה מדהים בזה? הרי מדובר בבוט, אין לו שום צורך להגיד מממ, הוא לא חושב על כלום, אין לו היסוס, אז למה אני צריכה את המממ הזה? האטה מכוונת מייצרת אשליה שאתה לא מדבר עם בוט, שאתה מדבר עם בנאדם, האטה מכוונת מייצרת אינטימיות. אני אתן עוד דוגמא. יש אפליקציה לטלפונים ניידים, זו בעצם אפליקציה שמחקה צילום אנלוגי. את מצלמת ואת רואה את התמונה רק כעבור 3 ימים. אם היית צריכה לפתח פילם בחדר חושך אז היית צריכה, יש את המתח הזה שהאם התמונה שצילמתי היא יפיפייה או האם זה בסוף יצא משהו נוראי שבקושי רואים, אז זה אותו דבר רק שאני מצלמת כאוות נפשי (זה הרי מצלמה דיגיטלית, אני מצלמת 700 תמונות), אני יכולה לראות אותן רק אחרי 3 ימים
ברור שיש כאן נוסטלגיה, יש המון מחקרים על איך נוסטלגיה כשלעצמה היא מודל עסקי, אבל זה לא רק עניין של נוסטלגיה. זה עניין של הכיף שבחוסר הוודאות, הכיף בהמתנה, הכיף בדחיית סיפוקים, הכיף בלהפתיע את עצמי אחרי 3 ימים, שכחתי בכלל שהלכתי עם חברים לקטוף פטל והנה פתאום ביום חמישי אני מקבלת נוטיפיקיישן שאומר לי היי, הנה התמונה שלך משבת, ויש בזה משהו מקסים. אז אני חושבת שיש המון דרכים שבהן דווקא המודל של האטה ולא המודל של האצה, הוא המודל הנכון מבחינה עסקית והוא המודל שחברות משתמשות בו כדי למקסם רווחים
זוכרים את הסרט “זמן” עם ג’סטין טימברלייק? הסרט שבו זמן זה כסף ליטרלי, כי אחרי גיל 20 מאריכים את חייך על פי הכסף שנותר לך ולאנשים יש כזה מספר על הזרוע… לעשירים יש כמעט חיי נצח והמון זמן, הם הולכים לאט, ואילו העניים תמיד רצים וממהרים להרוויח את השעות הקרובות. אז החוקרת שרה שארמה, כתבה ספר בשם “בינתיים” והיא טוענת שזה די ככה גם במציאות. כלומר, המעמד הגבוה שולט בזמן. יש להם את האמצעים לחיות חיים מהירים, להזמין אובר או מסוק במקום רכבת, להזמין משלוח שיגיע אליהם מהר כשהם עסוקים, ואילו המעמד הנמוך הוא השליח או הנהג, והם לא שולטים בזמן שלהם בכלל, הם רצים ומאיצים, או מאטים ומחכים, לפי צרכי המעמד הגבוה. אם לא היו לי בעיות זכויות יוצרים הייתי שמה לכם פה את השיר “קח אותו לאט את הזמן” של גידי גוב, אבל אסור לי אז רק אומר ששארמה טוענת שאם אתה או את יכולים להרשות לעצמכם לקחת לאט את הזמן, זו סוג של פריבילגיה
אני חושבת שזה מחקר מבריק. קודם כל הוא מפרק את הרעיון שהמציאות נעשית יותר ויותר מהירה עבור כולם כל הזמן, אז היא אומרת, זה ממש לא מה שקורה בפועל, ולמעשה יש באמת מעמדות שונים. זו ממש לא תופעה דיגיטלית. ולטר בנימין כתב חיבור מאד יפה על העשירים בסמטאות פריז שמוציאים את הצבים שלהם לטיול. הם הולכים לטייל עם הצב כדי שעשירים אחרים יוכלו לראות ולהתקנא בזה שיש להם מספיק זמן בחיים כדי לבזבז את הזמן שלהם בלהוציא את הצב לטיול. האטה היא פריבילגיה גם של מעמד וגם של גזע, ודווקא חוקרת אחרת, ג’ני אודל, מתארת בתחילת הספר שלה – שנקרא “איך לעשות כלום” או “איך לא לעשות שום דבר” – היא מתארת שישבה על ספסל ציבורי וכולם סביבה בטלפונים, באוזניות, כולם מדברים או מעלים סטורי לאינסטגרם, ורק היא הייתה ככה על הספסל ונהנתה בעצם מהנוף
אבל לו היא הייתה גבר שחור צעיר, למשל, שסתם יושב על ספסל ציבורי באיזשהו מתחם, אז יכול להיות מאד שאחרי רגע מסוים שוטר היה ניגש אליו ושואל מה אתה עושה פה. מה אתה סתם יושב? אתה מסתכל על האנשים האלה? אתה עומד לשדוד אתה אנשים האלה? למה אתה מסתכל על כל האנשים האלה? מה אתה סתם נהנה מהחיים באמצע הרחוב? אז היא מאד מודעת לזה, לפריבילגיה שבעצם כאשה לבנה צעירה וטובת מראה, אין לה בעיה להיות במרחב הציבורי ולהחליט שהיא בעצם עכשיו עושה מדיטציה. זה אולי פחות פריבילגיה של נשים, זה יותר פריבילגיה של גברים לבנים, אני, למשל, לא יודעת כמה הייתי רוצה לעצום עיניים באמצע היער
אם כבר מגדר וזמן, יצא לי לחשוב על זה שפנטזיית המסע בזמן פתוחה באמת רק לגבר הלבן, שבכל זמן היסטורי שינחת ידו תהיה על העליונה. אם אישה תיסע אחורה בזמן היא לא בהכרח יכולה להסתובב חופשי ועלולה להיות בסכנה ביותר מדי תקופות. בכל אופן, בואו נחזור להאטה, הביטוי הכי גבוה אולי של ההאטה הוא העצירה המוחלטת. ולמי יש את הפריבילגיה לקחת הפסקה מהמרוץ
לפני הרבה שנים נסעתי לדיטוקס דיגיטלי, נסעתי למחנה גמילה מטכנולוגיה בקליפורניה, וארבע שנים אחרי זה חזרתי לאותו מחנה, למרות שהוא היה בטקסס, ועשיתי סרט דוקומנטרי. רוב האנשים האלה היו אנשים שעובדים בעמק הסיליקון, היו כל מני מנכ”לים של חברות טכנולוגיה או עובדים בגוגל, או עובדים של חברות טכנולוגיה,ְ אין ספק שיכולים להרשות לעצמם גם מבחינה כלכלית, זה לא זול המחנות האלה. זו הייתה אוכלוסייה שהייתה לבנה ברובה, בגילאי ה30-40 והיה לי ברור שכל העניין הזה של דיטוקס דיגיטלי, יש בו משהו שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו
אבל את נטע פחות מעניינת הבינאריות הזו של האצה או האטה. היא מתעניינת דווקא במשחקי הגבול ובמעברים ביניהן, ואת המקום הזה היא מזהה בעזרת כישלונות של טכנולוגיות זמן
כתבתי מאמר ביחד עם טלי קרן, שהיא אמנית ישראלית, על ההיסטוריה של הטלפרומפטר. ומה שמרתק בהיסטוריה של הטלפרומפטר, שזה מכשיר שהעיצוב שלו נועד להסתיר אותו. להסתיר אותו מהקהל בבית, לוודא שהוא לא יהיה בתוך הפריים של המצלמה כי זה הכל הרי חלק מהספקטקל הטלוויזיוני. ומה שמדהים בזה, זה שאנחנו שמים לב לטלפרומפטר רק כשהמכונה נשברת. כלומר, רק כשמי שמקריא מהטלפרומפטר מתבלבל, מדבר למפעיל של הטלפרומפטר. למשל, הפעם הראשונה בהיסטוריה שהמילה טלפרומפטר הודפסה בעיתון הייתה ב1952 כשהניו יורק טיימס כתב על נאום של אייזנהאואר, כשאייזנהאואר התעצבן שהמפעיל של הטלפרומפטר היה איטי מדי ואז הוא קילל בשידור. זה היה ברדיו והוא אמר: אני רוצה שזה יזוז למעלה, לעזאזל אתך, אני רוצה שזה יזוז למעלה
כשטראמפ תקף פיזית טלפרומפטר (ממש תקף, כלומר, נתן אגרוף), יש פה אמירה נורא חזקה. אני, בניגוד להילארי קלינטון, לא בובה על חוט, אף אחד לא יגיד לי מה להגיד. אני כאן כדי להיות הכי אותנטי והכי אמיתי ואני לא אשקר לכם בחיים, אני לא כמו כל הפוליטיקאים האלה, ולכן מבחינתי אני יכול לשבור את הטלפרומפטר כי אין לי שום צורך בטכנולוגיה הזו. כמובן שאחרי זה בתור נשיא הוא השתמש בטלפרומפטר חדשות לבקרים, ולא הפסיק להאשים את הטלפרומפטר בכל שטות שהוא אי פעם אמר
בסרט “קפטן מארוול” יש קטע מעניין שמתרחש בשנות ה80 ובו כל הדמויות עומדות סביב מחשב ישן ומחכות שהקובץ מהדיסקט שלו יעלה. הסיטואציה הזו נמשכת שניות ארוכות ומתסכלות ואמורה לסמן את הפיגור של העבר באמצעות האיטיות של הטכנולוגיה. אבל תקיעות וקרטוע ופיגור שכאלו קיימים בשפע גם בהווה. נטע כתבה מאמר מופתי על תופעת הבאפרינג, מושג שאין לי שום תרגום רלוונטי שלו לעברית, אבל זה משהו שכל אחד ואחת מאיתנו חוו לא פעם מול נטפליקס או יוטיוב, או כל תוכן אחר שטוען וטוען וטוען ואנחנו מחכים שיעלה, ויש את העיגול הזה עם האחוזים. נטע הייתה הראשונה לכתוב על התופעה מזווית תרבותית ולא רק לחשוב איך אפשר להיפטר ממנה טכנית
אני מנסה (ואני מקשרת את זה לעניין של זמן) לא לחשוב על מהיר ואיטי, אלא לחשוב על הרגע שבו משהו שהיה אמור להיות מהיר פתאום נהיה איטי. מה קורה ברגעים האלה? מה קורה בבאפרינג? מה קורה כשמשהו שלימדו אותי ואומרים לי כל הזמן שהוא רציף, שבעצם באינטרנט אין בעיות כאלה כי זו לא מדיה פיזית, זו לא מדיה שיש לה חומריות (כמובן, שטות גמורה, אבל ככה פחות או יותר לימדו אותנו בשני העשורים האחרונים), אז מה קורה כשיש רגע שבעצם אני נתקעת ואני עוברת לעמדת המתנה? ולא רק שאני עוברת לעמדת המתנה אלא שאין לי מושג כמה זמן אני הולכת להיות תקועה בחדר ההמתנה הווירטואלי הזה
התחלתי לשאול חברים, קולגות, פרופסורים, כל מני אנשים מכל מני דיסציפלינות, האם הם אי פעם חוו באפרינג. כמובן שכולם מיד אמרו כן ואז שאלתי אותם: האם אתה יכול להגיד לי מתי לאחרונה חווית באפרינג וכמה זמן זה נמשך? ואף אחד לא הצליח לענות על השאלה הזו. יש פה שאלה שהיא לא רק שאלה טכנולוגית, יש כאן שאלה של זיכרון. מבחינתי יש כאן נורה שנדלקת, שאומרת שאם מדובר בזיכרון אנושי אז גם מדובר בנרטיבים. אני מאד מושפעת ממחקרים של דניאל כהנמן, שיש לו את ההפרדה בין האני החווה והאני הזוכר, שבעצם זה המון מחקרים התנהגותיים שהוכיחו שהאני הזוכר שלנו מועד לטעויות. אנחנו לא זוכרים דברים שקרו לנו באופן מדויק. למשל, אירועים שהסתיימו בסוף טוב, יש לנו נטייה לזכור אותם כאירועים חיוביים גם אם בתוך האירוע עצמו היו רגעים של כאב או רגעים קשים. זה מאד נכון לסיפורי לידה, למשל. ומתוך המקום הזה התחלתי לפתח את התיאוריה של לימודי כישלון, מה קורה לנו כשהטכנולוגיה נכשלת
בספר שלי שנקרא “כישלון”, ספר שכתבתי ביחד עם ארג’ון אפאדוראי, שהוא חוקר תרבות ואנתרופולוג הודי מאד חשוב, יש פרק שכתבתי על באפרינג, שבו אני מחברת את זה לתיאוריה של חוקרת מדיה בשם וונדי צ’ון, שמדברת על איך מדיה מייצרת הרגלים. יש לה כמה הסברים מאד מעניינים, היא אומרת: הרגלים זה מה שנעלם מהתודעה שלנו, מה שעובר מתחת לרמת התודעה, והיא קוראת להרגלים “אידאולוגיה בפעולה”. אז בהקשר של באפרינג, זה אומר לי אוקיי, יש באפרינג, ואז זה מיד מפעיל איזשהו סוג של זכרון, ממש ברמה הכי גופנית של הזיכרון של השריר שלי, ואני ישר ניגשת לעשות ריפרש, להקליק על משהו, לכבות/להדליק את הראוטר, יש לי את כל הדברים האלה שהם לחלוטין אוטומטיים
מה שמטריד את נטע לגבי חווית הבאפרינג כסוג של כישלון טכנולוגי או כישלון של הנרטיב, זה מה שהתופעה הזו חושפת על הדינמיקות שלנו עם הטכנולוגיה כיום
אחת התיאוריות היותר מוכרות שקשורה לכישלון טכנולוגי מגיעה מהיידיגר שבעצם אמר: כל דבר שקורה בעולם שלנו קורה באינטראקציות מול אובייקטים, מול הסביבה החומרית, וכאשר דברים נשברים זה הרגע שאנחנו מצליחים להסתכל עליהם דרך עיניים חדשות וכך נוצר ידע. כלומר, אני מחזיקה ביד כוס זכוכית, היא נופלת, כל הרצפה עכשיו מלאה זכוכית ויש לי הבנה יותר טובה של החומר הזה. אני מבינה איך החומר הזה נדבק לעצמו, אני מבינה כמה הוא שביר, כמה הוא לא עמיד, אז יש פה עניין שככה נוצר ידע בעולם, דרך הרגעים האלה שבהם טכנולוגיות נשברות. אז באפרינג זה מטאפורה בעצם להרבה דברים אחרים וזה מטאפורה בעוד מובן, כי ברגע שבו הטכנולוגיה נשברת קורה הדבר ההפוך ממה שהיידיגר תיאר. במקום לשים אותי במקום שבו אני אומרת: אהה! עכשיו אני מבינה; יש לי רגע שבו אני מבינה כמה אני לא מבינה את הטכנולוגיה, שכל אספקט בחיים שלי תלוי בה. יש פה משהו כמעט פרוידיאני. זה לא דחף המוות או ייצר המוות, אבל זה כן מעמת אותי עם איזשהו מקום שהחיים שלי תלויים במשהו שכל העיצוב שלו הוא עיצוב של קופסה שחורה, לפעמים באופן פיזי ומילולי ולפעמים באופן יותר מטאפורי. ואני לא יודעת איך זה בנוי ואני לא מבינה את ההיגיון ואני לא יודעת איך לפתור את זה
אז זה מייצר גם מתחים בין בני זוג, בין שותפים, בין בני אדם, שקשורים לחוסר היכולת להבין למה בעצם הטכנולוגיה מתנהגת באופן מסוים או למה יש פה רגעים של ניתוק. זה מאד שונה מהחוויה שלי כנערה מתבגרת שידעה שכל פעם שקלטת הווידאו נתקעת אני צריכה להוציא אותה ולנשוף, אני צריכה לוודא שאין גרגרי אבק שמפריעים לפס המגנטי. אבל כאן אין לי על מה לנשוף. לא רק שאין לי על מה לנשוף, זה גרוע מכך, כיוון שחברות כמו אפל מתמחות בללכת לבתי משפט כדי להילחם נגד חנויות ונגד משתמשים על מה שנקרא “הזכות לתקן“. זה בעצם הזכות לפרק המקבוק שלהם, לפרק את האייפון שלהם, לפרק את המכשירים שלהם ולנסות להבין לבד מה קרה, איך אפשר לתקן את זה, למה הבטרייה שלי שהייתה מאד מהירה בשנה הראשונה של המכשיר, עכשיו בקושי סוחבת, או אחרי 20 דקות אני צריך לטעון משהו. אבל אפל מאד נלחמת וב2018 הם גם ניצחו במדינת קליפורניה כשניסו להעביר את החקיקה הזו
ואז בעצם אנשי התמיכה הטכנית או האנשים שאחראים לתקן את הדברים האלה יגידו לעצמם מאחורי גבינו: בעיה שלך, אתה בטח עשית איזה משהו, התרחקת נורא מהראוטר, אתה וכל הבניין מנסים לראות את האולימפיאדה באותה שנייה, ברור שיש כאן איזשהו פקק תנועה, אבל זו לא בעיה שלנו. זה לא משהו שמשתמש הקצה יכול בהכרח לתקן אבל זה כן מאפשר לי לצאת מתוך הנרטיב השגוי שהכל באשמתי. במובן הזה, שוב, הכל זה מטאפורה לניאו ליברליזם כן
נתקלתי בקריקטורה משעשעת שמשווה שיחת זום לסיאנס. בשני המצבים אנחנו עלולים לשמוע משפטים כמו “הנה מישהו מצטרף אלינו עכשיו. נטע, את שם? אנחנו לא שומעים אותך. האם את שומעת אותנו?” נטע טוענת שממשקי הטכנולוגיה היום מוכרים לנו סיפור של מהירות ורציפות, אבל בפועל הם מקרטעים וזה דבר ששם אותנו בחרדה מתמדת
אני קוראת לזה חרדה מתמדת, זו למעשה חרדה מעגלית. זו החרדה הבלתי נגמרת האם הבטרייה של הטלפון שלי תשרוד את היום הזה? האם הלפטופ שלי שאני עכשיו משתמשת בו כדי להקליט את הפודקאסט, האם ההקלטה הזאת הולכת להתנתק? האם את רואה אותי בסדר או את רואה אותי מפוקסלת? זו חרדה שהיא בלתי פוסקת, היא לא לגמרי ברמת התודעה בדרך כלל, ואנחנו לא מספיק מדברים עליה
אגב בשיחה עם נטע שהוקלטה מרחוק, באמת חווינו שני ניתוקים משמעותיים שהציפו בנו את החרדה הזו, ואולי באמת ניתן להם קצת מקום פה בפודקאסט במקום לקצץ אותם בעריכה
ו… אני לא שומעת אותך
שמעתי הכל אני שומעת אותך מצוין. אני חושבת שמה שזה עושה, בגלל שזה מקליט אותי ואותך בערוצים נפרדים, זה הפריד בינינו בשלב מסויים
אה… לא, לא רואה ולא שומעת
ואני מנסה לפתח תיאוריה שאני קוראת לה קריפ אינטרפייס (ממשק). האם אנחנו יכולים לייצר ממשקים, שדרך טכניקות של האטה מכוונת או דרך אסטרטגיות של להגביר את החיכוך, לייצר אינטראקציות פחות חלקות עם המשתמש, יכולים לעזור לנו לפתח מערכת יחסים יותר מורכבת עם הטכנולוגיות שלנו ויכולים בעצם להביא את החרדות האלה והמקומות האלה לתוך האינטראקציות היומיומיות, במקום כל הזמן למכור לנו את הנרטיב של קדמה והאצה בלתי פוסקת. כלומר, יש פה שתי הנחות מובלעות: הנחה אחת היא שמהירויות גבוהות יותר הן תמיד דבר חיובי והן תמיד דבר מתבקש שצריך לשאוף אליו, וההנחה השנייה היא שתמיד יש לנו את היכולת להגיע למהירויות גבוהות יותר. שתי ההנחות האלה הן למעשה שגויות
האצה שמאיצה עוד ועוד, איך זה נראה בעצם? במודל של ריי קורצווייל יש נקודת סינגולריות שמסמנת מקום שבו קצב השינויים כל כך תכוף, שהוא כבר מעבר לחוקי העולם המוכר לנו, הוא מעבר למהירות האור, שאין לנו דימוי לזה. פול ויריליו, לעומת זאת, חשב שהמרחב הדיגיטלי הוא הביטוי של ההאצה המוגברת הזו, כי בעצם אחרי שהתגברנו על המרחב והזמן יש תנועה בממד אחר, תנועה שמתקיימת בלעדיהם. והיא בפועל נחווית כמו עצירה של הגוף מצד אחד, ומתיחה שלו לכל קצוות העולם מצד שני. זה תיאור טוב של מה שקורה באינטרנט, לא? אז מהירות מאד גבוהה, כל כך גבוהה שלא נראית לעין, יכולה להראות כמו עמידה במקום. בדיוק כמו שאנחנו לא מרגישים בפועל את התנועה של כדור הארץ, או לא רואים את הצבעים שמתערבלים בתוך הצבע שאנחנו קוראים לו לבן. חוקר המדיה דגלאס ראשקוף טען שאנחנו נמצאים ב”הלם ההווה“, ואולי זו דרך לדמיין את ההלם הזה, כרגע של באפרינג
יש סיבה שבגללה ברגעים האלה של באפרינג אנחנו לא לחלוטין יודעים מה לעשות, ואנחנו יכולים מאד בקלות להיכנס או למקום של היפראקטיביות או למקום של היפר-פסיביות. כלומר, או לקפוא מול זה ופשוט לשבת רגע במן “הלם ההווה” (אפרופו, זה בדיוק הלם ההווה להיות בסוג של קיפאון מוחלט) או להפך: לבדוק מיילים, ללכת מדי לטלפון, לחזור לחברה שאמרנו לה, לסמס לאנשים… זאת אומרת, יש משהו נורא לא שקט בדברים האלה ואני מנסה לעשות נורמליזציה של כל האינטראקציות האלה, של כל התגובות האלה
החדשות הטובות בכל הסיפור הזה הוא שאולי הסינגולריות מתקרבת אבל היא מתקרבת בצליעה. ונראה לי שאני אתחיל לדאוג מהשתלטות של בינה מלאכותית על העולם, רק דקה אחרי שהאינטרנט בישראל יפסיק להתנתק כל הזמן. אז עד כאן להפעם, בשבוע הבא יתפרסם בדף הפייסבוק בלבד מוסף לפרק הזה (ראו כאן למטה), עם קטעים שנותרו על מסך תוכנת העריכה, ובינתיים קחו לכם בקצב שלכם ושלכן את הזמן. להשתמע בעוד שבועיים
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
Alexander, Neta . (2017). “Rage Against the Machine: Buffering, Waiting, and Perpetual Anxiety,” Cinema Journal 56.2: 1-25.
Alexander, Neta . (2017). “Speed Watching, Efficiency, and the New Temporalities of Digital Spectatorship,” in Compact Cinematics: The Moving Image in the Age of Bit-Sized Media, eds. Pepita Hesselberth and Maria Poulaki. London and New York: Bloomsbury Academic Publishing: 104-112.
Alexander, Neta and Arjun Appadurai. (2020). Failure. Cambridge, UK: Polity.
Alexander, Neta and Keren, Tali. (August 2021). “Paper, Glass, Algorithm: Teleprompters and the Invisibility of Screens.” Journal of Visual Culture, Issue 20.2 , 1-23.
Alexander, Neta (Editor). Special Focus: Rethinking Binge-Watching in the Age of COVID-19. Film Quarterly, Volume 75, Issue 1, Fall 2021.
Chun, Wendy Hui Kyong (2016). Updating to Remain the Same: Habitual New Media. MIT Press.
Farman, Jason. (2018). Delayed Response: The Art of Waiting from the Ancient to the Instant World. New Haven, CT: Yale University Press.
Graham, S. and Thrift, N. “Out of Order: Understanding Repair and Maintenance.” Theory, Culture & Society, 24 (3), 2007, 1–25.
Heidegger, Martin. (2008). “The Origin of the Work of Art,” Martin Heidegger: The Basic Writings, trans. David Farrell Krell. New York, NY: Harper Collins.
Kahneman, Daniel and Jason Riis. (2005). “Living, and Thinking About It: Two Perspectives on Life.” In The Science of Well-Being, edited by Felicia A. Huppert, Nick Baylis, and Barry Keverne. London: Oxford University Press, 285–304.
Odell, Jenny (2019). How to Do Nothing: Resisting the Attention Economy. Penguin Random House.
Sharma, Sarah. (2014). In the Meantime: Temporality and Cultural Politics, Duke University Press.
Dr. Carmel Vaisman 