להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
Csicsery-Ronay, I. (1991). The SF of Theory: Baudrillard and Haraway (La SF de la Théorie: Baudrillard et Haraway). Science Fiction Studies, 18(3), 387-404.
בפרק שעבר דיברנו על כך שנקודת המבט מגבוה, העל אנושית, נוגעת גם לציר הזמן, כלומר להביט רחוק זה באותה מידה אל העתיד הרחוק או אל העבר הרחוק. אז זה לא במקרה שהעתידן הכי מבוקש בימינו, יובל נח הררי, הוא היסטוריון של ימי הביניים. בפרק הנוכחי נפתח את הפרספקטיבה שלנו אל העבר העוד יותר רחוק, הכי רחוק שיש, וזה ישמש לנו כמצפן לעתיד הרחוק ולהבנת המצב האנושי. לשם כך נארח את קרן נבנהוייז, פרהיסטוריונית ומאסטרנטית במעבדה לארכיאולוגיה חישובית באונ’ העברית. נבין מה זה האוקיסמורון הזה ארכאולוגיה חישובית או דיגיטלית, נדבר על הקשר הטבעי בין ארכאולוגיה ומדע בדיוני, נספר על ה”סמארטפון” שהיה לאדם הקדמון, ונתבונן על הסמארטפונים שלנו מנקודת מבטו של ארכיאולוג עתידני
בשיעור הראשון שלקחתי אי פעם בתואר הראשון שלי באנתרופולוגיה, המרצה שאלה אותנו מה ההגדרה של לכלוך. השאלה נראתה לנו טריוויאלית והתחלנו לזרוק תשובות, אבל עד מהרה התברר לכולנו שזה לא פשוט בכלל לקבוע מה זה לכלוך ומה זה לא. אני זוכרת את זה כמו אתמול, שהיא נתנה לנו איזה רבע שעה להזיע ולשבור את הראש וסתרה כל דבר שאמרנו ביעילות משועשעת, עד שסוף סוף גאלה אותנו מהמאמץ והכריזה שלכלוך זה משהו שהוא לא במקום שלו. מה??? עשינו פרצופים חמוצים, מבולבלים, חלק מזלזלים, לא מבינים על מה היא מדברת. והיא הסבירה בסבלנות, שללכלוך אין שום משמעות קבועה או מהותית, שום דבר אינו לכלוך בהגדרה, זה דבר יחסי לגמרי, זה עניין של מיקום וטיימינג. למשל, חול הוא סבבה בים אבל הוא לכלוך כשהוא על הפרקט בסלון, כשהוא לא במקום שלו. וכך זה עם כל דבר שתנסו לקרוא לו לכלוך. וזה הופך את המושג “זבל” למשהו מאד מעניין, כי בעצם זה המון סוגים של דברים שאיבדו את מקומם ה”טבעי” אך כשהם נמצאים יחד ורחוק מאיתנו הם לגמרי במקום שלהם. הזבל הוא מקום חדש לכל מה שאין לו כבר מקום. מאז עברו שנים רבות ושמתי לב שהרבה מאד מושגים טריוויאליים יומיומיים כאלה נמצאים במצב דומה. אנחנו משתמשים במילים הללו כל הזמן אבל כשמגיע הרגע להגדיר אותן זו חידה סתומה ואנחנו לא מבינים על מה אנחנו מדברים בכלל
אנחנו אוהבים מאד מושגים טהורים. כל המאמץ המדעי שלנו מוקדש לניסיון להגדיר, לגדר משהו, לשים גבול מאד ברור בין מה זה כן ומה זה לא. אבל ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מבינים שהגבול הזה דווקא הולך ומיטשטש ואולי מעולם לא באמת היה יציב או קיים. וכאן אנחנו מגיעים לעניינינו בפרק הזה. כי גם המילה אדם או המושג אנושי הם בדיוק כמו לכלוך. אין לנו שמץ של מושג מה זה אומר להיות אדם ובמה זה כרוך להיות אנושי. מדי פעם קמים אדם או תנועה ומכריזים על קריטריון, אבל אפשר להפריך אותו באותה הקלות שהמרצה שלי לאנתרופולוגיה הפריכה את הגדרותינו לזבל. השיח הפוסט-אנושי החל לנסות להבין מי אנחנו דרך היצורים שאנחנו משווים את עצמנו אליהם, היצורים שאנו גובלים בהם. כך כתב ניטשה ב-כה אמר זרתוסטרא
האדם הוא חֶבֶל, קשור בין החיה ובין העל-אדם – חֶבֶל על פני תהום… הגדולה אשר באדם היא היותו גשר ולא מטרה
זה נראה שאדם הוא בעצמו סוג של הכלאה משונה שמתנודדת על החבל בין חיה לאל, נאבקת להכניע ולעדן את הקוף ממנו באה ושואפת לאל ממנו באה לפי גרסה אחרת או אליו מנסה ללכת, להתעלות. אז כשפגשתי לראשונה את קרן נבנהוייז גיליתי שהשאלות הללו מטרידות לא רק פילוסופים אלא גם ארכאולוגים ובייחוד פרהיסטוריונים
?אז קרן מה לכם ולפוסט-אנושי
אני חושבת שהנושא של פוסטהומניזם הכי מדבר אלי כפרהיסטוריונית, כי כשאנחנו מסתכלים על העבר המאד מאד מאד רחוק בעיקר תקופות שאפילו אין בהן כתב, וכל מה שיש לנו זה את התרבות החומרית ואיזשהו שחזור של הסביבה ושל האקלים, אבל את המשתנה הכי חשוב – האדם שגר שם – אין לנו איך לשחזר והוא עדיין נעלם. אז אנחנו צריכים לנסות לבנות את התמונה הזו על סמך הנתונים שיש לנו, לנסות “לחזות לאחור”, ובעצם קשה לנו מאד לדעת משהו על האנשים שיצרו את התרבות החומרית הזו רק על סמך העובדה שהם היו אנושיים. כלומר אנשים שמתעסקים בפרהיסטוריה, הרבה מהשאלות הגדולות של התחום הן מתי התחלנו להיות אנושיים. אנחנו מתעסקים בכל ההתחלות: התחלה של תרבות סמלית, של אמנות, של שינוי אורח החיים, של ניצול הולך וגובר של הטבע ושינוי של הטבע, של מעבר לחברות הרבה יותר מורכבות עם היררכיה, חברות יושבות קבע, של פיתוח תרבויות וכלים, ושל נדידה. ובעצם אם אנחנו שואלים את עצמנו שאלות על מי אנחנו, איך הגענו לאן שהגענו ומה עשוי להיות העתיד שלנו, פרהיסטוריה היא המקום לחפש בו
כרמל: אז אילו מהדברים שהזכרת באמת מאפיינים אותנו כבני אדם? כי השיח הפוסט אנושי הוא תמונת מראה הפוכה של הפרה/הקדם-אנושי, הוא מחפש את מתי שחדלנו להיות אנושיים. חלק אומרים שזה עוד לא קרה וזה יקרה בקרוב כשנתמזג עם טכנולוגיה ונהיה סיבורגים וננצח את המוות. חלק חושבים שזה כבר קרה ומנסים לאתר את הרגע הזה בזמן שאיבדנו חלק ממאפייני האנושיות העיקריים, אולי אחרי מלחמת העולם השנייה, אולי במהפכה הדיגיטלית… אבל דעה שלישית אומרת שככל שנרחיק בהיסטוריה שלנו נגלה שלא בטוח שהיינו אי פעם אנושיים, אז איך אפשר להפסיק משהו שאף פעם לא התחלנו? כלומר, מעולם לא היינו “אדם” כקטגוריה טהורה מובחנת. תמיד היינו חיה מסוג אדם, וכל מה שחשבנו פעם שייחודי לנו ביחס ליצורים אחרים, שפה או מוסר או יכולת ליצור כלים, הסתבר כלא מדויק והתפוצץ לנו בפנים במאה הנוכחית. ספרי המדע ואמצעי התקשורת והיוטיוב מלאים דיווחים על קופים עם חוש צדק, נמרות רחמניות שמאמצות גורי יתומים של הטרף שלהן, עורבים שמשתמשים בטכנולוגיה, ופטריות שמתקשרות באופן רשתי. אז אם שום דבר לא ייחודי לנו, אולי אנחנו סתם איזה מוטציה של קוף עם אגו גדול. ומעניין אותי איפה הפרהיסטוריונים ממקמים את הייחוד שלנו, אם בכלל? שזה במקרה שלכם, נקודת ההתחלה שלנו כמין
קרן: מבחינת הארכאולוגיה ההתחלה היא בעצם דבר היפותטי, היא לא קיימת. לא נמצא את הנקודה שבה לבנאדם היה את האאורקה והוא החליט להתחיל לפתוח את הפה ולדקלם שייקספיר. כל הנושא של מתי התחלנו הוא מטושטש, לא בגלל מגבלות שלנו אלא כי אני חושבת שאנחנו פשוט מקבלים את זה כהנחת יסוד שהוא מטושטש, היום. פעם פחות, כשהיינו מאד יורו-צנטריים ואנתרופוצנטריים ומאד ניסינו להבין מתי הייתה הנקודה שבה האדם יצא מתוך הטבע והפך להיות מורם מהטבע ונפרד ממנו. אני חושבת שאנחנו בעיקר בפרהיסטוריה מקבלים את זה שזה לא משהו שקרה, שהדיכוטומיה הזו לא באמת קיימת. אולי היא נהייתה קיימת בעיני אנשים החל משלב מסוים. סביר להניח, מדברים שאנחנו יודעים על חברות של ציידים-לקטים, שאנשים חיו בסימביוזה גדולה יותר עם הטבע ואיזושהי אמונה ברוחות. אני חושבת שבאיזשהו שלב אנחנו הפרדנו את עצמנו רעיונית מהטבע ולא בטוח שזה יחזיק. כלומר, בקנה מידה של פרק זמן שעובר, אנחנו לא אנושיים הרבה זמן. לאט לאט דווקא בזכות המדע והקדמה, חוזרים להבין שאנחנו חלק מאיזושהי מערכת. ודווקא האופציה השלישית שנתת, שאנחנו עוד לא פוסט אנושיים, היא מדהימה בעיני ולא חשבתי עליה, וזה באמת מזכיר לי עניינים של מדע בדיוני, כלומר בקץ הילדות של ארתור ס. קלארק. יכול להיות שהשלב הבא האבולוציוני של המין האנושי הוא להפוך לאיזו תודעת על, להיות באמת פוסט אנושיים, לראות את התמונה הכוללת ולא רק לצאת מתוך עצמנו אלא לעבוד באמת כאיזשהו קולקטיב טלפתי
טוב לפנטזיה הזו הקדשנו את פרק 2 וספוילר: אל תעצרי את הנשימה שלך עד אז… אבל לאור מה שאת אומרת, האם זה נכון לומר שגם ארכאולוגיה עושה סוג של מדע בדיוני? פשוט הדמיון מחשב את קיצו לאחור במקום קדימה
בין ארכאולוגיה ומד”ב תמיד מצאתי קשר מאד הדוק. גם כי חובבי מד”ב הרבה פעמים מתגלגלים למסדרונות החוגים לארכאולוגיה, לפחות מניסיוני, ויש אפילו ארכאולוגים מפורסמים שחטאו בכתיבה, ואני לא חושבת שזה מקרי. עוד עניין הוא שארכאולוגיה וארכאולוגים זו תמה נפוצה בספרות מד”ב, משחקי מחשב וסרטים, זה משהו שחזור על עצמו ומעניין שהרבה פעמים זה לא ארכאולוגיה של העבר האנושי אלא דווקא של חייזרים. לאארכאולוגיה שמראה אותנו בהווה אלא מין אחר לגמרי בזמן אחר לגמרי. אני חושבת שהסיבה העיקרית לקשר הזה בין ארכאולוגים למד”ב היא שצורת המחשבה שלנו ובניית הנרטיב מגיעה מאותו מקום. כלומר במד”ב יש בניית עולם, איזה סטינג שבד”כ קצת שונה משלנו, אולי הוא יותר מאוחר או אולי בכוכב אחר, או פשוט משהו בו טיפה שונה. ובתוך הסטינג הזה שמים אנשים או דמויות אנושיות שאפשר להזדהות איתן, לוחצים פליי ורואים איך אנשים מתנהגים בנסיבות האלו. דוגמא מצוינת שאני יכולה לחשוב עליה זה הסיפור “שקיעה” של אסימוב. אני לא רוצה לתת יותר מדי ספוילרים אבל זה עולם שהוא בדיוק כמו שלנו רק שבמקום שמש אחת יש כמה, לדעתי שש, ולכן הם לא יודעים מה זה חושך, מעולם הם לא חוו לילה. עד שהם חוו לילה וזאת הסיטואציה שבה אנחנו בוחנים התנהגות אנושית במצב אחר משלנו ומנסים לחזות איך האנשים האלה יתנהגו. בארכאולוגיה אנחנו עושים בדיוק את אותו הדבר, אנחנו בונים עולם, לומדים עליו כמה שיותר, ומנסים לדמיין איך אנשים יתנהגו בעולם הזה
נושא נוסף שמחבר בין ארכאולוגים וסופרי מד”ב הוא סוג השאלות שאנחנו עוסקים בהם. אם נסתכל על נקודות מפנה מאד גדולות בתולדות האנושות, למשל על ראשית החקלאות. המעבר הזה, זה תהליך שקרה יחסית מהר בכמה מקומות בעולם במקביל ודי מהר (אמנם בהדרגה, אבל מהר) הגיע גם לנקודה ממנה כבר אין דרך חזרה, לפחות לא לאותו מצב שהיה קודם. אנחנו ממש שינינו את הטבע וגם אנחנו השתנינו. ואז נשאלת השאלה מתי עוד אפשר היה לסובב את הטיימלין הזה לכיוון אחר ולהתפתח לכיוון אחר? האם אנחנו בכלל מסוגלים לדמיין לעצמנו מציאות אחרת מזו שאנחנו חיים בה היום? ובהנחה שלא, מה זה אומר על עכשיו, ועל איך שאנחנו חוזים את העתיד שלנו? האם יש לנו איזושהי אפשרות בחירה בגורל שלנו? האם אנחנו יכולים להיות אחרת, מה העתיד שלנו, לאן נתפתח מכאן? סופרי מד”ב, בעיקר דיסטופיות אבל לא רק, אלו השאלות שהם שואלים את עצמם גם. אני חושבת שמה שזה נותן, ארכאולוגיה בתוך מד”ב, גם ארכאולוגיה של חייזרים וגם לא של חייזרים, אגב קסנו-ארכאולוגיה זו ארכאולוגיה של חייזרים, למי שלא ידע
זה נשמע ג’וב מדהים יש מישהו שאשכרה עובד בזה, אני ארכאולוגית של חייזרים? מה הם עושים בעצם? מה טבע העבודה
חחח, שמים כובע טמבל ויוצאים למאדים. אני לצערי לא קסנו-ארכאולוגית זה תחום שהוא ברובו היפותטי. האמת שאני לא חושבת שאיך שאנחנו חוקרים את עצמנו בעבר ואיך שאנחנו חוקרים חייזרים זה כל כך שונה. כשאנחנו רואים תרבות ענקית ולא בהכרח פרימיטיבית אלא דווקא מאד מתקדמת ומפותחת, שהסיפור שלה נגמר והיא העלתה אבק וננטשה, ואח”כ או שגילו או שלא גילו אותה, ומנסים להבין מה קרה שם, והאנשים שהיו חלק מהתרבות הזו כבר לא יכולים לספר את הסיפור שלהם, הם רק איזשהו שריד – זה נותן פרופורציה מדהימה גם למצב שלנו כיום, שאנחנו מרגישים שאנחנו ממש במערכה האחרונה של הכביכול התפתחות שלנו, אבל בעצם אנחנו לא יודעים מה יהיה הסוף הבלתי נמנע של הציביליזציה שלנו. וגם זה נותן פרופורציה לסיפור הבדיוני שבו העתיד הזה שאנחנו מדברים עליו, או המציאות החליפית שמופיעה בספר או בסרט, גם לה יש עבר וגם היא רק תרחיש אחד שהיה יכול לקרות. וזה פשוט ממסגר את הכול בתוך נרטיב גדול יותר
כרמל: האמת, אחת הגישות של השיח הפוסט אנושי הביקורתי, נקראת פנומנולוגיה חייזרית – לחשוב על צמח או וירוס כעל אחר רדיקלי, ליטרלי חי-זר, ולחשוב את העולם מנקודת מבטו – כי העולם שלו לא פחות משלנו, וזו חשיבה חדשה עבור האדם שרגיל לחשוב על עצמו כמרכז העולם ושליט הטבע. עכשיו הוא מבין פתאום שהוא חלק ממשהו רחב יותר והוא צריך להשתלב. ואם אמרנו שהתנועה קדימה ואחורה היא אותה תנועה, אז האם זה משנה אולי גם את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי העבר שלנו? את האופן שבו אנחנו רואים את אותם חי-זרים, המינים שחיו לצדנו בעבר ונכחדו למשל
קרן: אם מסתכלים על שחזורים ישנים של ניאנדרטליים במוזיאונים אפשר לראות בדיוק מה חשבנו עליהם, ומה שחשבנו עליהם זה ההפרדה הזו שאנחנו מורמים מהם, שאנחנו כבר לא חיות והם עדיין חיות – הם טיפשים ושעירים. והיום ממש אפשר לראות תפנית גם באיך שאנחנו משחזרים ניאנדרטליים, כלומר בדימוי התרבותי הקולקטיבי של איך אנחנו תופסים אותם, הוא לאט לאט משתנה. יצא דוקו מדהים של הביביסי שממש רואים שם שחזור של ניאנדרטל בחליפה נוסע ברכבת בלונדון, והדבר הזה נועד לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא מאד שונים מהם, שאנחנו יותר אחים שלהם מאשר התפתחות של ה”פוקימון” הזה. אני חושבת שזה משפיע לא רק על הדימוי התרבותי שלהם אלא ממש על מה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לחשוב עליהם מבחינה מדעית. כלומר, אם בעבר הרעיון שמישהו חוץ מהומו-סאפיינס-סאפיינס אירופאי יצר אומנות, היה רעיון מופרך, היום אנחנו כבר נותנים את הקרדיט הזה להרבה מינים, כולל מינים אפילו קדומים יותר. אמנם זה שנוי במחלוקת עדיין, אבל כבר יש גוף ראיות די גדול שמעיד על זה שאנחנו לא המצאנו את ההסתכלות הסמלית על העולם ואת האמנות
כשדיברנו בפעם הראשונה ואמרת לי שאת עובדת במעבדה לארכאולוגיה חישובית זה היה נשמע לי אוקסימורון, מה בנאדם שחופר באדמה ומוצא חרסים צריך מחשבים ודיגיטציה? כאילו איך נראה יום עבודה שלך? את חופרת במחשב
אז אני בקיץ כתיקונו, לא השנה, מבלה את הזמן שלי בחמסין בעמק הירדן חופרת אתר מתקופת ראשית החקלאות, אתר נחל עין גב 2 שאותו חופרת פרופ’ ליאור גרוסמן, ובמשך ימי השנה אני עובדת במעבדה לארכאולוגיה חישובית באונ’ העברית וגם ראש המעבדה היא פרופ’ גרוסמן. עובדים במעבדה ח’ברה מכל מני תקופות, כל מני התמחויות, וגם סטודנטים למדעי המחשב. מה שאנחנו עושים בגדול זה לסרוק בתלת ממד ממצאים ארכאולוגים ומתוך הסריקות האלו אנחנו מקבלים ענן של קואורדינטות שמייצגות את הגיאומטריה של הפריט, שמשמשת אותנו גם כדי ליצור איזשהו תיעוד אוטומטי, אפשר לומר, ויותר מדויק מהתיעוד המסורתי שהשתמשו בו כדי להכין ציורים לפרסומים ארכאולוגים, אבל עיקר הפעילות שלנו היא מחקר
אנחנו משתמשים בנתונים האלו כדי לענות על שאלות ארכאולוגיות, שרבות מהן לא ניתן היה בכלל לשאול לפני שהכלי הזה עמד לרשותנו. אני אתן כדוגמה מחקר של אורטל הרוש, בקרוב דוקטור, שהיא חוקרת טכנולוגיה של קרמיקה. היא לקחה קבוצה של חמש סטודנטיות לקרמיקה וזכוכית בבצלאל וביקשה מהן במשך שבוע פעם אחר פעם לייצר את אותו הכלי, צוואר של קנקן מתקופה מסוימת. הן יצרו שוב ושוב את אותו פריט לפי פרוטוקול מאד קפדני שהיא לימדה אותן, ואחר כך כל הפריטים נסרקו בתלת ממד. המחשב הצליח יחסית בקלות לסווג את הסריקות לחמש קבוצות שחפפו בצורה מאד מובהקת לזהות של הקדריות, כלומר בצורה אוטומטית ניתן היה להבדיל בין הפריטים, אפילו שהקדריות עצמן לא ידעו איזה פריטים שייכים להן. הייתה נקודה אחת בכלי, באזור הצוואר של הכלי, שאותה הן עשו בצורה מאד עקבית, כלומר גם אם היה מגוון של הצורה הכוללת של הדברים שהן יצרו מפעם לפעם, הצוואר נשאר אצל כל אחת פחות או יותר אותו דבר. ומכאן אפשר ללמוד שהצוואר הוא ה”חתימה” האישית של הקדרית, טביעת האצבע שלה. איזושהי מניירה מוטורית, אולי אפילו לא מודעת, שהיא חוזרת עליה שוב ושוב. וזו תובנה שאפשר לקחת אתנו הלאה ולנסות לבחון אותה בהקשרים ארכאולוגים
יצא לי לא פעם לחשוב מה ארכאולוג עתידני או ארכאולוג חייזרי כלשהו יחשוב עלינו אם הוא יחפור וימצא אייפונים, לפטופים, שרתים… איך יבינו בכלל את התרבות החומרית שלנו כשהסיפור בה הוא בכלל לא החומריות אלא המידע שבפנים? האם הם יבינו את הלוגיקה הזו, שזה בכלל לא על החומר, שצריך להסתכל מה התוכן שלו, מה הוא הוביל, הלוגיקה של המידע? או שהם יסתכלו על זה כחפץ, על האבן המרובעת השחורה המוזרה הזו ויתהו מה לעזאזל עשינו עם זה? זה אפילו לא חד
אם אנחנו נמצא אייפון משנה מסוימת ואז נמצא דגם חדש יותר, אנחנו נראה שהגודל והצורה של האייפון משתנים. לפעמים יש מכשירים מאד גדולים לפעמים יש מכשירים מאד קטנים, וארכאולוג עשוי לראות את הדבר הזה ולהגיד: כנראה היה איזשהו שינוי בנסיבות, אולי הייתה תקופה של בצורת קשה או מגפה נוראה לא עלינו, ואנשים היו חלשים ויכלו לסחוב רק אייפונים קטנים. או אולי זה איזה פיתוח טכנולוגי חשוב, או אולי משהו בפונקציה של המכשיר השתנה מדגם לדגם והיה צריך להתאים את הצורה כדי שהוא יעבוד. אולי השינוי הזה קשור לנסיבות חיצוניות כמו שינויי אקלים, שינויים חברתיים, שינויים תרבותיים. ופה נכנס באמת הנושא של תרבות, כי אנחנו יודעים שבעצם הצורה של האייפון השתנתה בגלל סיבות תרבותיות, כלומר זה עניין של אופנה, של חדשנות, זה בכלל לא קשור לנסיבות הפיזיות הפרקטיות, וארכאולוגים מתעסקים בדיוק בזה
בהקשר לפרהיסטוריה אני חושבת על שינויים בכלי אבן לאורך השנים, גם כן שינויים לפעמים מאד דרמטיים, בגודל, בצורה. ויכול להיות שאפשר להסביר את חלקם מסיבות מעשיות, מסיבות של סביבה, והשפעת הסביבה ושינויים בנסיבות. אבל הרבה מהשינויים הללו אולי נובעים מהצורך בחדשנות, או מסורת, או יצירה של איזושהי זהות קבוצתית. אז מה שיישאר מאתנו בסופו של דבר זה כן תרבות חומרית, פחות נתונים, ומפתה לחשוב על ארכאולוגיה של נתונים ואיך היא נראית, אבל בסופו של דבר, נתונים זה דבר מאד שברירי. יש תוכנות שנניח עד לפני 10 שנים עוד השתמשו בהן והיום אם אנסה לפתוח קובץ ייעודי לתוכנות האלה אני לא אצליח למצוא שום תוכנה שתפתח את זה. וגם החומרה עצמה היא משהו שמועד לפורענות וכנראה יתכלה הרבה יותר מהר מהאבן והחומרים שאנחנו מקבלים כשאנחנו הולכים לחפור אתר ארכאולוגי
בשיחה הראשונה שלנו אמרת לי שבעצם גם לאדם הקדמון היה חפץ כזה שהוא הלך איתו כל הזמן ביד והשתמש בו לכל מני דברים, כמו האייפון שלנו היום, אפילו קראו לזה אבן יד, כמו טלפון נייד
כלי הצור הכי מזוהה עם פרהיסטוריה, מעין אייקון של פרהיסטוריה, זה אבן היד, שאני לא יודעת להגיד למה זה נקרא אבן יד, אולי אנשים החזיקו את זה ביד, זה מרגיש מאד אינטואיטיבי בכף היד ממש כמו אייפון. יכול מאד להיות שזה יהיה הצד הראשון להבין מה עשו עם אייפון, לראות שזה בכל מקרה זה משהו שאינטואיטיבית אנחנו מחזיקים בצורה מסוימת. כן הפונקציה של כלי צור לאורך השנים כנראה יותר השתנתה, בתקופות מאוחרות יותר החלו לייצר כלי צור ממש ממש זעירים, מה שנקרא מיקרוליטים, ולהשתמש בהם כנראה ככלים מורכבים ששמים כמה מיקרוליטים על גבי כת אחת ומשתמשים בה למשל כמגל או ליצור חיצים
כמעט בכל פרק אני מגיעה למקום הזה שהעתיד הוא העבר מזווית אחרת, אולי זה היה צריך להיות השם של הפודקאסט, ובמקרה הזה, יש באמת דיבור על לשחזר את העבר הרחוק. בעזרת ההתקדמות שעשינו במיפוי הגנום והדנ”א אנחנו יכולים היום ממש לשחזר יצור פרהיסטורי חי, אם נרצה יהלכו שוב בעולם ממותות ודינוזאורים, והיה אפילו דיבור על זה שלמען המגוון המיני אולי נחייה מחדש את הניאנדרטליים אפילו. מה את חושבת על הרעיון הזה
זו נקודה מעניינת כי בהתחלה אם חושבים על זה, אז ארכאולוגים לא צריכים בכלל שחזורים, השחזורים הם למען הקהל, הציבור הרחב שצריך המחשה. אבל בסופו של דבר גם לנו יש רצון מאד גדול להסתכל בעיניים לאנשים שאנחנו חוקרים ולעמוד לא רק על ההריסות של הבית שלהם אלא בתוך הבית שלהם , ולדמיין שאנחנו שם, התחושה הזאת של לגעת בעבר. לגבי באמת לשבט ניאנדרטל, פה אני כבר לא בטוחה. תמיד כשעולה שאלה כזו, איזה חלק בראש שלי אומר שאולי בני אדם פשוט לא יוכלו לעמוד בפיתוי וככה זה יקרה, כי גם אם אין לנו שום סיבה טובה לעשות את זה, וגם אם אתית זה זוועת עולם לנו ולניאנדרטל, בעיקר לניאנדרטל, אולי מתישהו הסקרנות תגרום לנו לחצות את הקו הזה. אבל מדעית אני חושבת שאולי אפילו יותר נפסיד מזה מאשר נפיק מזה, ואולי אפילו נוח לנו שכרגע הניאנדרטליים הם אובייקטים שאנחנו חוקרים ולא סובייקטים שצריך להתחשב בהם
כשייגמרו לנו האוכלוסיות להתנשא מעליהן ולהתגזען עליהן נשבט אויבים ישנים שהבסנו בתהליך הברירה הטבעית לשם השעשוע, פתאום זה באמת נשמע רעיון נורא… אם הנושא הזה ריתק אתכם כפי שהוא ריתק אותי, אתם מוזמנים לתערוכה שקרן יזמה שנפתחת ממש ביום הפצת הפרק הזה ותהיה פתוחה מ3 בספטמבר עד 17 לאוקטובר, היא תסתיים ביום עיון בזום ב16.10 שגם אני אדבר בו, קרן את יכולה לתת את הפרטים
XYZT את התערוכה אוצרות אני ושלומית באומן האוצרת הראשית של בית בנימיני. היא נקראת חומרי חקירה ויוצגו בה כמה מהפרויקטים הבולטים של המעבדה, לצד עבודות של יוצרים ואמנים עכשוויים שעובדים בטכנולוגיות דומות לאלו שבהן אנחנו משתמשים. אני יכולה לחשוב על דוגמא מצוינת שתהיה בתערוכה שזאת הדפסה של כדים מתקופת צ’ינג בסין, כדים מאד יפים שהודפסו ע”י סטודיו סטרטסיס על סמך סריקות תלת ממדיות שהסמית’סוניאן העלה לרשת, וההדפסה של הכדים כל כך מדויקת שהם ממש נראים כמו המקור, מבחינת הטקסטורה, מבחינת הצבע. ועולה כאן השאלה איזה שחזור הוא יותר מהימן ויותר אותנטי: שחזור שבו אדם מומחה ישב ושחזר את הפעולות של היוצר שיצר את הכלי במקור, ועשה צעד צעד טכנית, התחקה אחר הפעולה של הייצור, ובסופו של דבר ייצר משהו מתוך אותו תהליך אבל אולי עם איזושהי הטיה וטעויות אנוש; או שהדפסה תלת ממדית מאד מאד מדויקת שלא מחקה בכלל את תהליך היצור אבל מחקה את התוצאה בצורה מושלמת, היא העתק יותר טוב? וגם אולי בעתיד יהיה יותר פשוט להדפיס מוצגים מאשר להסיע אותם? כלומר אותן שאלות שוולטר בנימין שאל על השעתוק בעידן שלנו, הן עדיין רלוונטיות אולי אפילו יותר מאי פעם
כרמל: “הממצא ההיסטורי בעידן המדפסת התלת ממדית” – ללא ספק מישהו צריך לכתוב את המאמר הזה. כי יש פה שאלה מעניינת ביחסים בין חומר לנתונים: האם הייצוג של החומר הוא רק ייצוג, הוא חלקי ומאבד משהו מאופיו של החפץ שאינו ניתן לתרגום למתמטיקה? או שמא, כמו שנראה שאצלכם, הנתונים דווקא מאפשרים דיוק ואפילו גילוי משהו מ”רוחו” של החומר? שלא ניתן לגלות עליו בדרך אחרת
אז תודה רבה לך קרן שערערת לנו את הביטחון בידיעת העבר שלנו והפכת אותו לנעלם בדיוני מסתורי ואפילו חייזרי קצת, בדיוק כמו העתיד. עד כאן להפעם. הפרק הבא יהיה ספיישל לראש השנה ואני מכינה לכם הפתעה מיוחדת. בינתיים כדאי מאד לעקוב אחר דף הפייסבוק או האינסטגרם של הפודקאסט, אני מתכוונת להעלות לשם נספח חדש בשם “המצב הפוסט אנושי לחפרנים” עם כמה קטעים מעניינים משיחתי עם קרן שנותרו על רצפת חדר העריכה ויש עוד הפתעות! הנה הוא גם כאן למטה: להשתמע בקרוב ולהתראות בינתיים ברשתות החברתיות
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
צפו בהרצאה “העתיד הוא העבר: פוסטאנושיות וארכאולוגיה” של ד”ר כרמל ווייסמן ביום העיון של חומרי חקירה
:מקורות
Bogost, Ian, 2012. Alien Phenomenology, or What it’s Like to Be a Thing, Minneapolis: University of Minnesota Press.
Douglas, Mary. 1966. Purity and Danger. London: Routledge and Kegan Paul.
Grosman, L. 2016. Reaching the point of no return: The computational revolution in archaeology, Annual Review of Anthropology 45, pp. 129-143.
Díaz-Guardamino, M., & Morgan, C. 2019. Human, Transhuman, Posthuman Digital Archaeologies: An Introduction. European Journal of Archaeology, 22(3), 320-323. doi:10.1017/eaa.2019.26
Harush, O., Glauber, N., Zoran, A. and Grosman, L. 2019. On Quantifying and Visualizing the Potter’s Personal Style. Journal of Archaeological Science 108.
Herzlinger G, Wynn T, Goren-Inbar N .2017. Expert cognition in the production sequence of Acheulian cleavers at Gesher Benot Ya’aqov, Israel: A lithic and cognitive analysis. PLOS ONE 12(11): e0188337. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0188337
Morgan, C. 2019. Avatars, Monsters, and Machines: A Cyborg Archaeology. European Journal of Archaeology, 22(3), 324-337. doi:10.1017/eaa.2019.22
Sackett, J.R. 1982. Approaches to style in lithic archaeology, Journal of Anthropological Archaeology 1, pp. 59–112.
Shanks, M. 2007. Symmetrical archaeology, World Archaeology, 39:4, 589-596, DOI10.1080/00438240701679676
Dr. Carmel Vaisman 
2 thoughts on “פרק 6: הפרהיסטוריה של המחר עם קרן נבנהוייז”