פרק 10. פוסט ריאליסטי: אנימציה וראיית מכונה עם ד”ר ניעה ארליך

^{_{ככל שראיית מכונה מחלחלת לתרבות הוויזואלית שלנו, מהי ראייה אנושית גם משתנה. אנחנו כבר לא מסתמכים רק על העין האנושית, אלא על מה שאותו מסך או טכנולוגיה מאפשרת לנו לראות בנוסף לזה}}

ד”ר ניעה ארליך

מאז שהתחיל הסמסטר אני מלמדת כל יום בזום, ואנחנו כרגע בתקופת יציאה איטית מסגר, שבה קוסמטיקאיות ומספרות עדיין סגורות כבר הרבה זמן, אבל מסתבר שב”זום” דואגים להופעה הייצוגית שלי. בעדכון הגרסה האחרון של התוכנה, הופיעו פילטרים של איפור וירטואלי שבאמצעות אלגוריתם זיהוי פנים, ממש כמו בפילטרים של האינסטגרם, עושים לי גבות בסגנון לבחירתי, שמים לי אודם בצבע הנבחר, טאץ’ אפ שמחליק את עור הפנים, והכל נראה הכי עדין וטבעי שבעולם בזמן שאני מרצה. הסטודנטים שלי לא הרגישו לרגע שמשהו מוזר ואפילו הופתעו כשהסרתי את הפילטר כדי להראות להם. לא היה אפילו רגע של גליץ’ בשכבת הייצוג השנייה הזו, שהוקרנה על הפרצוף שלי והפכה לחלק בלתי נפרד ממנו

זה עורר אצלי הרבה מחשבות שקשורות גם למה שדיברנו בפרק 6 על ארכאולוגיה חישובית –  שהרבה מאד מקצועות שהיום עוסקים בגוף ובחומר, אולי יתבטאו בעתיד דרך מיומנות אחת בלבד – עיצוב גרפי ואנימציה. העידן הפוסט אנושי הוא עידן מאד חזותי ועתיר דימויים, אבל השפה הוויזואלית העיקרית שלו היא לא צילום, אלא אנימציה. אנימציה נתפסה בעבר כדבר ילדותי, הומוריסטי, מזוהה עם סרטי דיסני ודברים שהם לא ריאליסטיים, אבל היום נדמה שאנחנו “חיים בסרט” אנימציה. האנימציה היא בכל מקום סביבנו מפילטרים ומציאות רבודה, דרך אינפוגרפיקה במדיה, ועד לאפליקציות כמו ווייז

ניעה: כשאני מדברת על אנימציה, אני מדברת על תנועה של דימוי שאפשר לראות רק על מסך. אז ברמה הכי בסיסית מבחינתי, גם הסמן שאנחנו רואים על המסך זה סוג של אנימציה

וואלה, נכון, אפילו הסמן של העכבר זו אנימציה. זאת הייתה ד”ר ניעה ארליך, חברת סגל בכיר במחלקה לאמנויות באונ’ בן גוריון. ניעה חוקרת אמנות עכשווית, שכוללת בין היתר אנימציה, גיימינג וראיית מכונה, ובעיקר מתעניינת באיך טכנולוגיה משפיעה על הדימויים שנתפסים בעינינו כאמינים ומה ההשלכות של זה. על זה בדיוק נדבר היום. אז ברוכים הבאים לנווה המדבר של הממשי. הכינו את המיימיות, או אולי רק את הפילטר של האגם עם הדקלים, אנחנו כבר מתחילות. שימו לב שהפרקים הקרובים, כולל הפרק הזה, יהיו קצת ארוכים מהרגיל ויתפרסמו בתדירות מעט יותר נמוכה למשך תקופה קצרה

---

תשכחו את כל מה שידעתם על אנימציה. לא באנו לדבר היום על אמנות, אלא על תהליכים שמתרחשים בחיים של כולנו, שלא נבין אותם ולא נראה את העתיד, אם לא נגייס לעזרתנו את מושג האנימציה. ניעה כאן כדי לספר לנו מה נשתנה בהגדרה של אנימציה, שהופך אותה לחשובה כל כך עכשיו

בעיני אחת ההגדרות המאד מעניינות היא של רז גרינברג, שכתב על אנימציות שהן לא דיגיטליות, והוא משתמש ברעיון של העדר. הוא משווה בעצם לצילום והוא אומר: צילום תופס את מה שנמצא מול המצלמה ולכן יש שם נוכחות, לעומת אנימציה שמייצרת דימויים שכביכול באו מכלום, ולכן הוא שם דגש על העדר. וזה אולי טוב ויפה ונכון לטכניקות של אנימציה שהן לא דיגיטליות, אבל יותר ויותר אנחנו רואים שהמצב משתנה. ולפי דעתי, אנימציות בימינו הן בדיוק ההפך, הן ממש מדגישות את הנוכחות. זה בעצם תרגום של הפעולות שלך בעולם הפיזי לתוך עולם המסך. ולכן אנימציה בימינו  קשורה לפעולות שלנו כמשתמשים בעולם הדיגיטלי. כל מה שקורה על מסך דורש איזושהי ויזואליזציה שהיא דינמית, שיכולה להגיב בזמן אמת לאינפוט שלנו, ולכן אנימציה בעיני היא השפה הוויזואלית של המאה ה-21 ושל העולם הדיגיטלי – של כל מה שמתרחש על מסך, ורק על מסך

בעידן הקורונה והזום חלק גדול יותר מהחיים שלנו הפך להיות חיי מסך באמת, אבל בזמן שרוב הציבור רק מתרגל לזום, השלב הבא של זה כבר כאן והוא קשור לטכנולוגיות אנימציה

אם את זוכרת ב2011 בעונה הראשונה של “מראה שחורה” יש את אחד הפרקים שמדמה חוויה של כוכב נולד, ובעצם יש שם חוויה של אנשים שכלואים בתאים של מסכים, והדרך היחידה שלהם להשתתף במרחב הציבורי זה בתור אווטארים באנימציה. אני חושבת שהתקופה הזו של הסגר שהיה וגם יהיה, הגשים את הנבואה הזו של צ’רלי ברוקר הרבה יותר מהר ממה שיכולנו לצפות, הרעיון הזה שאנחנו כלואים בתוך הבתים שלנו כשהמסכים שלנו הם הפורטל היחיד שלנו לאותו עולם חיצוני. ואמנם בהתחלה כולם הלכו ל”זום” אך לאט לאט החלו לחפש פורמטים אחרים, ויותר ויותר טכנולוגיות שמקבילות לזום, אבל מאפשרות יותר חווית מציאות מדומה ומגוון של תפאורות ואווטארים, לקחו קדימות

הדוגמא שעולה לי בראש: בברקלי מי שסיים השנה, ב2020, בגלל שהם לא יכלו לעשות את טקס חלוקת התארים שלהם, הם בעצם יצרו ב”מיינקראפט” את האוניברסיטה כולה ועשו את הטקס שם. נשיאת האוניברסיטה גם, עיצבו לה אווטאר והיא השתתפה כמו כל הסטודנטים. והשפות הוויזואליות שבעבר היו קשורות לקולנוע או לגיימינג, פתאום מחלחלות לחוויה הכי יומיומית ובסיסית שלנו של תקשורת. כל רעיון האווטאר מדהים בעיני ולא צריך לקחת את זה אפילו למקום הזה. אפשר לדבר על אמוג’י ועכשיו גם אנימוג’י. אנחנו הרי כבר לא מביעים את עצמנו דרך צילום. כשאני כותבת לך הודעה אני אוסיף אמוג’י כדי שתדעי את טון הדברים, אם אני צינית או לא. מצד אחד הפשטה של החוויה והתחושות, שכל סמיילי יכול לשקף כל אדם, ומצד שני כל האפליקציות שמנסות ליצר לנו את האפשרות לעשות אמוג’י שיותר תואם אותנו או אפילו יותר דומה לנו מבחינה צילומית. אז אנחנו מתרגלים יותר ויותר לבטא וליצג את עצמנו דרך דימויים שהם לא צילומיים. וכשאנחנו מדברים על אותה תרבות דיגיטלית שבה התרגלנו שדימוים שונים ומגוונים מייצגים אותנו, הרעיון של איך אני נראית בגופי הפיזי נהיה פשוט אופציה אחת מני רבות

הבטחתי לכם בסוף הפרק שעבר שנערער על הבלעדיות שיש לגוף הפיזי על מה היא המציאות והנה כבר התחלנו. אבל בואו נחזור רגע אחורה כדי להבין איך הגענו לכאן וכדי להבין אחר כך לאן אנחנו הולכים. המסע של ניעה התחיל במקום הרבה יותר תמים, במחקר של אנימציה תיעודית. כחוקרת אמנות, סיקרן אותה השימוש דווקא בשפה של אנימציה, כדי להמחיש אירועים ממשיים ואפילו חדשותיים או טראומתיים

אם את, לפני 20-30 שנה, רואה חדשות ופתאום רואה קטע באנימציה, זה נראה הזוי. זה לא רציני, זה לילדים, זה הומוריסטי וכו’. פתאום את רואה את זה, וזה עובר לידך בלי שבכלל המוח שלך קלט שהיה פה שינוי ויזואלי בין הסגנונות. ולמה זה מעניין? כי ברגע שמשהו נתפס כבלתי נראה, את לא חושבת שוב על העובדה שהוא נוצר, שהוא מובנה. מפה המחקר שלי שעוסק בשימוש באנימציה לייצוג עובדות או מידע עובדתי. ויש הרבה סיבות, כי מנסים לתאר משהו סובייקטיבי, או אם לשם שינוי אין תיעוד, אז בואו נשלים את הפערים עם סימולציה או אנימציה. ואנשים רגילים לקבל את זה. תחשבי בחדשות, כשמסוק או מטוס מתרסק, מראים לך את זה באנימציה. כשיש מבצע צבאי מראים לך את זה באנימציה. ואת חושבת שאת מקבלת את כל העובדות, השאלה אם את באמת מקבלת את כל העובדות

בניגוד לצילום שהוא שפה של תיעוד ריאליסטי, אנימציה יכולה לשמש לתיאור מצבים סוריאליסטים או סובייקטיביים

עדיין, רוב הסרטים של אנימציה תיעודית עוסקים מאד בפן הסובייקטיבי של דברים. כמו ואלס עם באשיר מ-2008 של ארי פולמן, הוא עוסק בזיכרון, בחמקמקות של זיכרון, בטראומה. זה הולך ומתפשט גם לכיוונים אחרים, כמו איך לבטא קשיים שונים או מוגבלויות שונות, בין אם אוטיזם או עיוורון, טראומה, חלומות ואפילו חוויות מאד קשות, למשל של אסירים שעומדים להוציא אותם להורג. אני זוכרת שראיינתי בזמנו חיילים אחרי שיצא ואלס עם באשיר והם אמרו לי משהו מאד מעניין, שלמרות שאנימציה היא כביכול לא אמיתית, כשמדובר בחוויות כל כך קיצוניות כמו מלחמה, צריך צורת ביטוי שהיא קיצונית או סוריאליסטית בפני עצמה, כדי לבטא את החוויה הסוריאליסטית. כלומר, אין שפה שאנחנו רגילים לה, שהיא מספיק עוצמתית, כדי לבטא את החוויה שהיא כ”כ עוצמתית

ואני משווה את הרעיון של אנימציה תיעודית לרעיון של מסכות, כי מסכות מגלות ומסתירות בו זמנית: הן מגלות אולי למה אני שואפת או מה מעניין אותי, למשל, למה אני מתחפשת בפורים, אבל גם מסתירות את פניי האמיתיות. ואנימציה בתור אותה השפה, שיש שקוראים לזה “רעלה” על המציאות, מצד אחד מטשטשת ומסתירה הרבה דברים ומצד שני זה גם חושף, מאפשר לנו פתאום לקבל מידע ויזואלי על דברים שאחרת לא היינו רואים. אבל כשאנחנו בתור צופים מקבלים מידע באנימציה, אנחנו כל הזמן צריכים לזכור: מי ייצר את זה ולמה? למה הבחירות הוויזואליות שנבחרו? למה זה תורם? את מה אנחנו לא רואים? אולי זה כזה ספקטקל ויזואלי מדהים, שזה כבר מטשטש ומבלבל, שאנחנו שוכחים לשאול שאלות אחרות

כרמל: אז כשהמציאות עולה על כל דמיון, צריך לזה שפה ויזואלית מעולמות הדמיון. אבל, לאנימציה יש מובן נוסף, שנוגע גם למושג החיים ולבינה מלאכותית. מכירים את הזמרת היפנית שהפכה להצלחה עולמית, האטסונה מיקו? מיקו היא דמות אנימציה שמופיעה על במות כהולוגרמה ויש צוות טכני שלם מאחוריה. אפשר לחשוב גם על ליל’מיקלה וזואי דביר הישראלית, משפיעניות האינסטגרם הפופולריות שהן דימוי אלגוריתמי בלבד. אנחנו מוקפים בדימויים נעים שמתקשרים עמנו ופועלים בעולם מבלי להיות בחיים. מהסיבה הזו אנימציה הפכה היום גם למטאפורה מרכזית בתיאוריות של זהות, גם במקרה של בני אדם. כי ברשת, אדם אחד יכול להפעיל מספר פרסונות, וכמה אנשים ו/או אלגוריתמים יכולים להיות מעורבים ביצירה והפעלה של פרסונה אחת בלבד. אז תיאוריות הפרפורמנס עליהן דיברנו בפרק הקודם, שמניחות שיש גוף, והוא מכניס את עצמו לסביבה ומייצר מופעים, פחות עוזרות לנו ברשת. כי פתאום אנחנו מקרינים את העצמי על הסביבה, ולפעמים אין רק גוף אחד מאחורי ההקרנה או אין שם גוף בכלל. אולי השאלות שצריך לשאול על זהות היום הן אחרות. לא אם היא אותנטית או לא, אלא מי מושך בחוטים שלה? ואיזו מן עבודה מושקעת כדי ליצר מצג של פרסונה אחידה

ניעה: זה באמת פותח את כל הרעיון של מהי זהות ומהי ישות בכלל, שיש לה את הכוח והלגיטימציה לפעול בעולם שלנו. ברגע שהזהות שלי היא באנימציה, כמו בסרט, שוב נחזור לארי פולמן ול”הקונגרס” – סורקים את דמותה של רובין רייט, היא בעצם מוכרת  את הזכויות על הדימוי שלה ואז בעצם ניתן לעשות עם זה מה שרוצים. אז יש פה קצת רעיון של מדע בדיוני אבל בעצם זה לא רחוק, יש הרבה דוגמאות ודיפ-פייק זו הדוגמא – שלוקחים משהו שנראה כמו מישהו, ואת בתור צופה כבר אין לך את הכלים לזהות אם זה אמיתי או לא, וזהו, איבדת את הזכויות על מה שמראים שאת אומרת. זה כבר קורה

שימו לב לפרדוכס מעניין שניעה עוסקת בו: איך זה שדווקא בעידן הפייק והפוטושופ שבו הפסקנו להאמין לצילומים, עולה האמינות של האנימציה

כשכוחו של הצילום, או הדימוי הריאליסטי – מהבחינה של משהו שנראה אמיתי, כמו שהעין האנושית רואה – ברגע שכוחו של דימוי כזה יורד, נפתח פה עולם חדש בעצם, להשתמש בדימויים אחרים. ברגע שאנחנו מתרגלים להשתמש באנימציה בחוויה היומיומית שלנו, בין אם זה באווטארים, בין אם זה בווייז, בג’יפיאס, שזו דוגמא מדהימה. כי בעצם התרגלנו לשבת במכונית, להניח את המסך של הטלפון לצד השמשה הקדמית, ובעצם אנחנו רואים בזמן אמת את העולם הפיזי שלנו ואותנו בתוכו, מתורגמים לאנימציה מינימליסטית לחלוטין, ולרוב אנחנו מסתמכים יותר על אותו מסך ועל אותו ייצוג אנימציה, כדי לנווט במרחב הפיזי! והעובדה שזה בזמן אמת ושהמסך נמצא ליד השמשה, יוצר ממש הנמכה או השוואה ביניהם, והחלון שלנו נהיה פשוט כמו עוד מסך

יותר ויותר אנחנו רואים דברים דרך מסך, כלומר כשאנחנו מדברים על מציאות רבודה ומשחקים של מציאות רבודה כמו פוקימון גו, מה קורה שם? אנשים הולכים במרחב שלהם ולא מסתכלים ישירות, אלא רואים את העולם הפיזי שלהם מתווך דרך מסך, כי המסך מאפשר להם לראות עוד רובד, ואותו רובד נוסף הוא מה שמעניין אותם. זה מציאויות מעורבבות, וברגע שאנחנו מתרגלים לחוות את העולם הפיזי שלנו גם באותו תיווך מסכי תמידי, הרי שאנחנו כבר לא מסתמכים רק על העין האנושית, אלא על מה שאותו מסך או טכנולוגיה מאפשרת לנו לראות בנוסף לזה. ולכן אותו עולם דיגיטלי והאנימציה שמשמשת אותו כל כך, נהיית שוות ערך לצילום. אז האמון באנימציה עולה

למרות שאנימציה אולי נראית לא אמיתית – שזו נקודת ההתחלה ביחס לצילום – אולי היא הרבה יותר כנה. כי גם יש שם ריבוי של פרספקטיבות, שמכריח אותנו לחשוב שהמציאות אינה אחידה וכל אחד חווה אותה מאד אחרת, אבל יותר מזה, כנה ברמת היצוג. כי כל עוד הדימוי הוא מובנה, כלומר אף אחד לא מתיימר להראות לך משהו שמנסה להיראות אמיתי, כל עוד הדימוי מובנה ומדגיש את עצמו ככזה, אז אולי הוא יותר כנה, כי כל מציאות היא מובנית. אז לפחות פה באנימציה מדגישים לך את התיווך. ההשלכות של זה, בין היתר, זה שהתפיסה של משהו שבעבר נתפס כלא אמיתי – פתאום מתחילים לקבל אותו כאמיתי. כלומר, ברגע שמשהו מוכר לי, קל לי לקרוא אותו מהר, הרי שיהיה לי הרבה יותר קל לקבל את זה כביטוי ריאליסטי של המציאות, כביטוי אמין

כרמל: בדיוק בגלל זה, בהפוך על הפוך, הדבר הזה שלא התיימר בכלל לייצג את החיים, הופך לצורת חיים מסוג חדש. חישבו על סלבריטאים מתים שעדיין יוצאים לסיבובי הופעות באנימציה באמצעות הולוגרמות, כמו טופאק וויטני יוסטון. במה הם באמת שונים מהאטסונה מיקו? והאם בגלל שהם מייצגים אדם שהיה פעם חי, הם נחשבים לסוג של תחיית המתים? התיאולוגים הנוצרים של ימי הביניים טענו שבתחיית המתים נחזור, לא עם הגופים הביולוגיים שלנו שכבר נרקבו, אלא עם “גופי אור מהוללים נצחיים ובלתי ניתנים להשחתה”. נשמע לי לגמרי כמו תיאור של הולוגרמה

ניעה: כשמדברים על התגלגלות המושג אנימציה – זו הנפשה הרי. ויש לה שתי משמעויות: ברמה דתית, מושג של בריאה, לתת את הנפש, וברמה החילונית את העניין של התנועה. וכשמדברים על אנימציה היום, אני חושבת שזה באמת התפתח. יש ספר מאד מעניין של דברה לויט שמדבר על הקשר בין תפיסת החיים בימינו לבין דימויי אנימציה. והיא אומרת שהדימוי באנימציה, שהוא מובנה, כלומר הוא מלאכותי, ולא מתיימר להיות אחרת, אז יש קשר בין התפיסה הזו של הנפשת דימויים מלאכותיים לבין התפיסה שלנו של חיים באופן כללי בימינו, של חיים מלאכותיים, אינטליגנציה מלאכותית, רובוטים, למידת מכונה, ראיית מכונה – זה פותח פתאום את המושג ואת תחום האנימציה למגוון מאד רחב של תחומים אחרים

כרמל: אם כן, האנימציה שניעה הגדירה כתנועה על מסך, יוצאת עכשיו מהמסך, גם דרך מציאות רבודה והולוגרמות אבל גם כחלק מהממשק של רובוטים. אחד הדברים ששמתי אליהם לב, הוא שהטכנולוגיות הכי מתוחכמות אלו שמנהלות אחרינו מעקב קפדני ופולשני, או שיש להן יכולות בינה מלאכותית גבוהות יותר, נמכרות לנו בעיצוב מאד חמוד ורך, ממש ילדותי כמעט, ששואל הרבה מהסגנון של אנימציה. זה ממש זאב בעור כבש, טכנולוגיות סטייל האח הגדול בתוך עור של פוקימון. וככה מונפשים, תרתי משמע, רובוטים, בחמידות יתרה

ניעה: יש קשר ישיר בין מחקר שנעשה באנימציה על עיצוב דמויות, לבין עיצוב דמויות פיזיות כמו רובוטים. המושג “עמק המוזרות” מתבקש פה. זה רעיון של מורי, רובוטיקאי יפני בשנות ה70, ובגדול הוא אומר שכשאנחנו רואים דמות שמאד שונה מאתנו, מה שנשים לב אליו זה מה דומה. אז למשל מפלצות בע”מ של פיקסאר, הם לא דומים לבני אדם, אבל העיניים שלהם או הבעות הפנים, או אפילו התזוזה של הגבות, מייצרת תחושה שאנחנו מבינים את האופי, הכוונות או הרגשות שלהם. לעומת זאת, כשנראה משהו שהוא כמעט זהה לאיך שנראה הבנאדם, מה שנשים לב זה מה שונה. מישהו שדומה לנו אבל הוא לא דומה לנו, משהו כמעט אנושי. החלחלה והזעזוע העמוק באים ממושג האל-ביתי של פרויד, של הדומה והשונה, של משהו שהוא כמעט דומה. ושוב, אם לוקחים את זה למקום של אנימציה כחיים, אז היום בתחום הרובוטיקה ועיצוב רובוטים, הם הבינו שאם אנחנו באמת רוצים להגיע למצב שרובוטים מהווים חלק מהיומיום שלנו – וזו שאלה שיש לשאול, אם אנחנו בכלל רוצים שזה יקרה, אבל פתאום גם בפן הפרקטי של העיצוב של רובוטים – הם מבינים שעליהם להתייחס וללמוד ממגוון תחומים אחרים, בין אם מפסיכולוגיה או אינטראקציות ועד לרמת עיצוב דמויות שהם לוקחים מאנימציה , צריך לקחת את זה בחשבון בשקלול של העיצוב של הרובוטים

עם זאת, ניעה מתעניינת פחות באיך רובוטים ומכונות אחרות נראות ויותר באיך הן רואות את העולם ומה הן מראות לנו מתוך זה

ככל שיש באמת יותר רובוטים מסביבנו, יותר מכונות רואות שמייצרות דימויים, עולה השאלה איך אותם דימויים מחלחלים לתרבות הוויזואלית שלנו בצורות שאנחנו מודעים ולא מודעים אליהן, ומשפיעים בסופו של דבר על איך אנחנו מתייחסים לדימויים ששונים מהראייה האנושית. נגיד כשמסתכלים על צילומים של רחפנים, שם עדיין יש את הצילום. אבל הרבה פעמים הצילומים שאנחנו מקבלים ממכונות, יכול להיות שזה מגובה מאד גבוה או בראיית לילה, ולאט לאט אנחנו רואים הבדלים בין איך שאותה מכונה “חווה” את המציאות ולוכדת אותה ב”עיניה”, אבל אותם דימויים אחר כך חוזרים אלינו ואנחנו מתרגלים אליהם. מה שאומר שגם אם זה לא אנימציה פר סה, זה עדיין דימויים שמתרחקים מצילום כהעתק או שחזור של איך שהעין אנושית רואה. העין האנושית נהיית ממד מסוים ואולי חלקי ביותר בתוך תפיסת העולם שלנו. אז כמו שברמת הדימוי ראינו התרחקות מאותו גוף פיזי, גם מבחינת פרספציה (תפיסה) אנושית אנחנו מתרחקים מהיכולות הפיזיות

ניעה: כשאני מדברת על דימויים של ראיית מכונה, אפשר לתת דוגמאות של המכונית האוטונומית, איך היא רואה את העולם, או סנאפצ’אט וזיהוי פרצופים. לא מתעכבים על הדימוי כי הדימוי הוא חלק מאותו תהליך או מהאלגוריתם שהמכונה עושה כדי להגיע לתוצאה. ואני רוצה שנייה להתעכב על הדימוי, כי נוצרים פה דימויים, והדימויים משפיעים על התנהלות המכונה שיכולה אחר כך להשפיע עלינו, כי אם המכונית לא תזהה את צבע העור שלי אז היא גם תדרוס אותי כי היא לא תזהה את קיומי. אבל אותם הדימויים, גם אם הם לא מובילים לאקט פרקטי, הם כן מחלחלים לתוך העולם הוויזואלי שלנו ואנחנו מתרגלים לקבל דימויים כאלה

כרמל: זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהראייה שלנו מאבדת אמינות. פרופ’ רז חן מוריס חקר את המצאת הטלסקופ והמיקרוסקופ במהפכה המדעית של המאה ה17, והראה שכבר שם התערער מעמדה של העין האנושית, שעד אז נחשבה לאבר מושלם לשיפוט המציאות כי נבראנו בצלם האל וכל זה, ולפתע העין נחשפה כרק עוד מכשיר עם טווח ראיה מוגבל. הבישוף והמתמטיקאי ג’ון וילקינס חשב על הטלסקופ ככנפיים שיאפשרו לנו להגיע לגן העדן. וגם היום, מכשירים כמו לווינים ורחפנים או אם.אר.איי ורנטגן, שרואים את מה שנסתר מהעין נחשבים לאובייקטיבים ואנו תופסים את הדימויים שהם מייצרים כריאליסטים. זה מה שמסקרן או אולי מטריד את ניעה

ניעה: המכונה, איך היא מצלמת את העולם או איך היא מעבדת דאטה על העולם האנלוגי ומייצרת אחר כך דימוי. עכשיו, המכונה לא צריכה את הדימוי, היא מייצרת דימוי כדי שאנחנו נוכל לייצר איזושהי אינטראקציה עם המכונה . כלומר שיש פה שתי רמות של אינטראקציות – בין העולם למכונה ובין המכונה לאדם – יש פה בעצם שתי רמות של תיווך: המכונה מתווכת את העולם ומתווכת שוב את המידע שהיא קלטה על העולם, עבור הצופים או המשתמשים האנושיים. עכשיו, בעיבוד של מידע, יכול להיות שאנחנו בכלל לא נחשפים לדימוי, שהדימוי הוא חלק מאלגוריתם הרבה יותר מורכב

אני רוצה לתת לך דוגמא של האמן-חוקר טום ווייט, מה שהוא עושה, הוא בדיוק מתעכב על המכונה. מאמנים אותה לראות בצורה דומה לאנושי בעצם, אבל מה שטום ווייט עשה, הוא עשה שם עוד שלב. הוא לוקח את אותן מערכות שאומנו לקטלג ולזהות דימויים ו”מבקש” מהן לייצר דימוי שהוא סיכום של אותו מושג. ואני אתן דוגמא. אז נגיד אם המערכת מתוכנתת לזהות נגני צ’לו או צ’לו, יראו לאותה מערכת המון דימויים של צ’לו. אבל המערכת לא יודעת בהכרח להבדיל בין נגן הצ’לו לבין הצ’לו, לכן כשמבקשים ממנה לייצר דימוי, היא יוצרת משהו שאנחנו לא היינו חושבים עליו, צורה כמעט אבסטרקטית, שכשאת חושבת על זה, זה בעצם צ’לו יחד עם עוד מישהו מאחוריו. אבל הצורה שנוצרת בסופו של דבר זה לא משהו שאני ואת היינו מסוגלות לזהות, בטח לא לזהות ולקטלג כצ’לו. מה שמעניין, זה שאת אותם דימויים שטום ווייט יצר, הראו אחר כך למערכות אחרות, ואותן מערכות זיהו ברמה סטטיסטית הרבה יותר גבוהה את אותו דימוי שהמכונה יצרה  – בתור צ’לו

קודם כל כמובן שזו לא ראייה מאותו סוג, זה ניתוח של מידע, זה שילובים של מידע שאנחנו לא היינו חושבים עליהם. נגיד כשאומרים לך לזהות תלת אופן, את תחשבי על שלושת הגלגלים. כשמערכת כזו מזהה תלת אופן, עשו מחקר, שמה שבעיקר נהיה המרכז של הזיהוי, זה צורת המשולש שנוצר בשלדה של האופניים שמקשרת בין שלושת הגלגלים. אז זה גם לשים לב לדברים אחרים לגמרי. האם בכלל אפשר לקרוא לזה ראיה? הם האם מזהים דברים שאנחנו היינו מזהים? האם כבר נוצר כזה פער בין אותה ראיית מכונה, שאנחנו מתבססים עליה בהרבה אספקטים בחיינו, לבין מה שאנחנו תופסים כראיה, שזה משהו אחר לחלוטין? וזה עוד יותר מפחיד, כי אם הראיה הזו אמורה לזהות ולקטלג את עולמנו, ופתאום אנחנו רואים את המרווח העצום בין איך שאנחנו חווים את עולמנו לבין איך שאותן מכונות מבינות את עולמנו, אולי צריך להתחיל להתייחס לזה במושגים אחרים לחלוטין

מאנימציה אנחנו לא מצפים לייצג אמת אבל ממכונה, משום מה, כן. וכשהמכונה מייצרת מציאות חדשה אנחנו מתפתים לחשוב שהיא אמיתית יותר מזו שרואה עינינו. שהמכונה זיהתה חוקיות של המציאות שנסתרת מעינינו ולכן נשגבת מבינתנו. וזו הסכנה, שנקבל את הדימויים הללו ללא ביקורת

המכונות האלה מסוגלות ולא מסוגלות לקלוט דברים מסוימים בגלל שמישהו יצר אותן. זה כמו המחקר על  אלגוריתמים בימינו, ראיית מכונה: למה הם שמים לב ולמה לא, איך הם מבינים ומתייגים ומתווכים את המידע שהם קולטים ומה לא, או איך? לי מאד קשה עם הרעיון הזה שאם זה בא ממכונה אז זה יותר אובייקטיבי. אז להבין למה המכונה רואה כמו שהיא רואה ולמה היא מתייגת כמו שהיא מתייגת, מזכיר לנו שיש לנו עדיין תפקיד בתוך התהליך הזה, גם כיוצרים, אבל בעיקר כצופים, והחשיבות של להיות ביקורתיים ולזכור את אותו תיווך, ולזכור שתמיד יש איזשהו אינטרס ואיזשהם אנשים מאחורי אותו תיווך ודימוי ויזואלי שמשקף לנו את המציאות

כרמל: זה מפתה לחשוב שהמכונה תופסת את העולם האמיתי האובייקטיבי טוב מאיתנו, אבל כשהיא מקטלגת את עולמנו אנחנו יכולים לראות יותר מדי מקומות שבהם צורת ה”ראייה” שלה מפספסת את המשמעויות העיקריות של התרבות האנושית. ד”ר ליאור זלמנסון שאירחנו בפרק 4 יצר עבודת אמנות לפני כמה שנים שחשפה איך אלגוריתמים מתייגים תמונות איקוניות, כאלו שכל אדם יזהה מאירועים היסטוריים, בתור “3 אנשים עומדים וספה”, או משהו כזה

ניעה: המערכת זיהתה את המונה ליזה בתור אישה, אבל שכחה לציין מונה ליזה. חנוך פיבן, למשל, שכל אחד שיראה את הדיוקנאות שלו של אנשים מפורסמים יזהה, גם אם מדובר על בננה ועיגול בלבד. המכונה לא תזהה על מי מדובר. ובגלל זה גם אנימציה מאד מעניינת אותי, כי היא בדיוק ההפך מזיהוי פנים, המכונות אולי לא יזהו משהו ובני אדם כן יוכלו. ומכאן כוחו של האדם והיצירתיות של האדם, ועדיין החיבורים האלו, שהם יוצאי דופן ומבדילים בין המכונה לבין האדם

ולמה זה כל כך חשוב? יש לזה השלכות קריטיות על חיינו. זוכרים את המשחק של אנדר? שאימנו אותו לנהל מתקפה בגיימינג, ובמקרה אחד המבחנים האחרונים שלו היה המלחמה האמיתית ולא אמרו לו את זה

נגיד אם אנחנו מסתכלים על ראיית מכונה, של מטוס שטס בשמיים בלילה מעל מבצע צבאי. ויש לי דוגמא בראש של אמן, של כריסטופר בוחל מ-2004, מראה דימויים של הלחימה של האמריקאים באפגניסטן, ומציג את הדימוי הזה במוזיאון ללא מידע לידו. והצופים שבאו למוזיאון חושבים שזה משהו ממשחק מחשב כי זה מאד דומה. ורק כשהם יוצאים מהחדר ופתאום מקבלים את המידע על היצירה, הם מבינים שאותן נקודות לבנות שהתרוצצו, והם לא נתנו להן שום חשיבות מבחינה אתית –  זה בעצם בני אדם. והשאלה היא אם אנחנו מתרגלים לראות אירוע כזה בראיית מכונה או באנימציה – ושוב, הקושי להבדיל לפעמים ביניהם – מה זה אומר מבחינה אתית? האם אנחנו שוכחים לחלוטין שמה שאנחנו רואים, יש לזה משקל אנושי מאד כבד? האם ההרחקה הוויזואלית הזו נותנת לנו אולי לחשוב יותר על הדימויים האלו? או שזה מנתק אותנו רגשית

השימוש בסימולציות כאלה בצבא, למשל, על מישהו שמבצע את אותה פקודה ויורה על אותה נקודה לבנה, נורא קל לנתק את עצמך רגשית מהעובדה שזה בעצם בנאדם, ועוד יותר קל לנתק רגשית, כי במשך שנים שיחקת משחקים של אותו ייצוג! ובמשך שנים, כשהתרגלת לאותו ייצוג, באמת לא הייתה לזה משמעות אתית ברמה הפרקטית של חיי אדם מוחשיים. עכשיו זה אותו ייצוג אבל עם כל המשמעויות. אז בגלל זה אני אומרת שהרעיון של ריאליזם זה מה שאנחנו רגילים אליו. יש לזה המון כוח באיך נתייחס לדימויים, גם אם מה שהם מייצגים הוא שונה לחלוטין

העולם הזה שמורכב מאנימציות ודימויי מכונות משאיר את ניעה עם יותר שאלות מתשובות על המשמעות של זה ועל התפקיד שלנו בו

נורא קשה ברמה הכי בסיסית. אנחנו יודעים שבדימויים אנחנו לא יכולים לסמוך על העיניים, ועם זאת אנחנו מתנהלים בעולם נורא ויזואלי. כלומר, הבקשה הרציונלית כביכול מעצמנו, להתנתק מהסתמכות על הראיה, היא כמעט בלתי אפשרית. אבל ברגע שהמציאות שלנו היא כבר לא רק פיזית, אלא יש בה רבדים נוספים ומגוונים, וברגע שהראייה האנושית שלנו מתוגברת או משתנה על ידי המכונות המרובות שסביבנו והתיווך שלהן, אז מה זה ייצוג אמין של המציאות? האם אנחנו כבר מאמינים להכל או אולי אנחנו כבר לא מאמינים לשומדבר? יש פה ברמה הכי בסיסית אבדן של הממשי, מה שעוד יותר מערער איזו תחושה של מי אני, מה אני יכול לדעת. אז פתאום התפיסה של מה זה ריאליזם, מיהו הסובייקט, וגם מהי המציאות שצופים בה, משתנה לחלוטין

אז האם המכונה הזיזה אותנו מעמדת הסובייקט, ממרכז העולם, ולקחה את מקומנו רק כי היא רואה יותר רחוק או יותר עמוק? על זה יקום וייפול דבר? לדעת ניעה, האדם עדיין במרכז ולכן השאלה היא אחרת

כשהמכונות נהפכות, אם תרצי, לסובייקט שרואה וחווה את העולם ומייצר דימויים, אז כמובן שיש דגש על הפרספקטיבה של המכונות. אבל אותי יותר מעניין לבדוק איך זה משפיע עלינו, ואיזה כלים יש לנו להיות ביקורתיים על איך זה משפיע עלינו. האם הדימויים האלה חושפים בפנינו דברים שאחרת לא היינו יכולים לדעת עליהם שומדבר ומכאן חשיבותם, כי אולי האחריות שלנו בתור צופים זה לנסות לדעת כמה שיותר ממגוון נקודות מבט? ולהרבה אנשים גם אין את הכלים בכלל לקרוא, כלומר אוריינות ויזואלית, כדי לפרק את המסר שהם מקבלים מהדימוי, מה שהופך אותנו לעוד יותר חשופים למיס-אינפורמציה ודיסאינפורמציה, או מידע מעוות. וזה מה שמעניין אותי, התפקיד שלנו בסופו של דבר, של בני אדם, ביחס לדימויים ולמידע שאנחנו מקבלים בצורות חדשות

---

כרמל: אז אצל ניעה הפוסט-אמת מתחיל בפוסט-אמיתי, הפוסט-ריאליסטי, ויש לנו באמת הרבה פחות כלים ביקורתיים להתמודד עם השפה החזותית מאשר עם השפה המילולית. אם הפוסטמודרניזם פירק לנו את האמת כי הוא טען שהיא יחסית ומרובה, אז הפוסט-אנושי מזיז את אבן הבוחן של האמת, מנתק את האמת מהתלות שלה בחושים האנושיים. אז הזיזו לנו את הגבינה אבל אין לנו שמץ של מושג לאן היא זזה. ולא בטוח בכלל שנמצא אותה בתוך המתמטיקה של המכונות שיצרנו. בפרק הזה אפשר לומר שניעה טענה שסוריאליזם הוא הריאליזם החדש וזה קורה בגלל דינמיקה של תיווך מציאות

ניעה: כמו שאמרתי, ברגע שייצוג נהיה בלתי נראה, אותו תיווך שברור שהוא שם, כביכול נעלם, ואז בלי שאנחנו זוכרים שיש שם תיווך, זאת נהיית המציאות

כרמל: הזווית שלי על זה קצת שונה וקשורה יותר אולי לאיכויות המסכה שניעה הזכירה, אני קוראת לזה “אפקט אווטאר” על שם הסרט אווטאר של ג’יימס קמרון. כוכב הסרט, ג’ייק סולי, היה בשולי החברה, שיכור מובטל וקטוע רגליים, אבל כשהתחבר למכונה והתגלם בגוף של חייזר, דווקא שם בתוך הייצוג, שכל כך ברור שהוא ייצוג, הוא מצא את החיבור האמיתי ואת החיים האותנטיים. והפנימיות של סולי התבטאה הרבה יותר טוב דרך התיווך השני, של גוף החייזר, מאשר דרך התיווך הראשון, הגוף האנושי. המציאות החומרית, הגופנית, החושית, היא גם תיווך, היא התיווך הראשוני שלנו. תיווך שכל כך התרגלנו אליו שאנחנו קוראים לו טבע ובטוחים שזה חלק בלתי נפרד מאתנו. אבל אולי זה בדיוק כמו האיפור הווירטואלי של זום על הפרצוף שלי. זה “סימלס” (רציף) אבל זה תיווך. וכשמגיעה שכבת תיווך שניה, ייצוג מסדר שני, יש בה משהו שמרגיש אולי יותר אמיתי, יותר תופס משהו מתוך הפנימיות שלנו או החוקיות של עולמנו, שהתיווך הראשוני מפספס. אפקט אווטאר עובד על אותו עקרון של “הגונב מגנב פטור” ו”האויב של האויב שלי הוא חבר שלי” – וכך היצוג של היצוג שלי, מרגיש יותר קרוב ל”מציאות” שלי

אבל אולי כמו שהצעתי כבר בפרק 8 בסיפור על האתרוג ואפליקציות האושר – השאלה מה אמיתי אובייקטיבית, היא אולי לא הדבר שאנחנו אמורים להתעסק בו בכלל. ולדברים הסמויים מהעין האנושית לא בהכרח יש משמעות לחיינו, או בטח לא כזו שאמורה לערער את הביטחון שלנו במקום שלנו בעולם 

אז עד כאן להפעם, בקרו אותנו מאחורי הקלעים בפייסבוק או באינסטגרם, דרגו את הפודקאסט באפליקציה בה אתם מאזינים ושתפו אותו עם כל מי שזה עשוי לעניין אותם

!להשתמע בפרק הבא

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

• Facebook
• Instagram
• TikTok

עוד על ד”ר ניעה ארליך
:בקרוב עומד לצאת לה ספר חדש
Erlich, Nea. (Forthcoming in 2021). Animating Truth: Documentary and Visual culture in the 21st 
Century. Edinburgh: Edinburgh University Press

פרוייקט המחקר הנוכחי שלה הוא על אמנות ורובוטיקה בשת״פ עם המחלקה להנדסת תעשייה וניהול בב״ג והמחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ועליו קיבלה מענק של משרד המדע ל 3 שנים

:מקורות לפרק וקריאה נוספת

ארליך, ניעה. אנימציה של הגארדיאן על הפליטים. בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית. גיליון 4, יוני 2017

זלמנסון, ליאור. (29 יולי, 2013). אחינו הרובוטים. אלכסון

Chen-Morris, Raz. The Eye as an Organ and Instrument in Early Modern Europe, OH-MAN-OH-MACHINE: The Question Concerning Technology and Biology, 19-20 December 2016 at Tel Aviv University 

Erlich, Nea. (2011). Animated Documentaries as Masking. Animation Studies Vol 6.

Erlich, Nea. (2017). “21st Century Techno-Vision: The Ethics and Aesthetics of Machine Witnessing in Non-Fiction”. Robot Futures: Vision and Touch in Robotics, Science Museum London, London, UK.

Erlich, Nea. (19 February, 2018). Invisible Animation: Animated Non-fiction and Invisibility in an Era of Post-Truth. Animationstudies 2.0.

Erlich, Nea. (2019). Conflicting Realisms: Animated Documentaries in the Post-Truth Era. Studies in Documentary Film.

Greenberg, Raz. (2011). The Animated Text: Definition. Journal of Film and Video 63(2):3-10.

Levitt, Deborah. (2018). The Animatic Apparatus: Animation, Vitality and the Futures of the Image. Zero Books.

Manning, P., & Gershon, I. (2013). Animating interaction. HAU, 3(3).

Murray, Jonathan and Erlich, Nea. (2018). Drawn from Life – The First Anthology about Animated Documentaries. Edinburgh: Edinburgh University Press.

Silvio, T. (2011). Animation: The new performance? Journal of Linguistic Anthropology, 20, 422-438.