פרק 9: זום-ביפיקציה. אורח: גבריאל בן משה

להאזנה לחצו על פליי כאן למעלה או האזינו במיקומים אחרים באמצעות האייקונים כאן למטה

שלום ופוסט-חגים שמח, הפרק הזה מתפרסם לקראת פתיחת השנה האקדמית שבה רבים מאתנו חוזרים ללמד או ללמוד, מרחוק, בזום, בסגנון שהולם את העידן הפוסט-אנושי. בפרק הזה נדבר על המדיאטיזציה של חיינו: התלות של כל תחומי חיינו במדיה והשינוי שחיינו עוברים כשהם מתנהלים ב-מדיה וכפופים לחוקי הפורמט שלה, עם מיקוד בשינוי שחל באופני העברת הידע והלמידה, לאור ה”זומיזציה” של האקדמיה. לשם כך, נארח גם את גבריאל בן משה, אמן-חוקר ודוקטורנט למחקר מבוסס אמנות באוניברסיטת באוהאוס בוימאר שבגרמניה

במאי 2019 ערב יום השואה, התפרסם באינסטגרם פרויקט “הסטורי של אווה” שעורר תשומת לב רבה. הפרויקט שאל את השאלה מה אם היה אינסטגרם בשואה, ובמקום יומנה של אנה פרנק, או במקרה הזה אווה היימאן, היינו חווים את הכל באינסטוש שלה? הפרויקט היה שנוי במחלוקת. חלק מהאנשים חשבו שזה בטעם רע ומוביל לזילות של השואה לנסות לתרגם אותה לסטוריז של דקה, לשים עליה פילטרים, וטלאי צהוב לצד סמיילי בוכה. אבל אנשים אחרים הבחינו שממילא היומנים של הילדות הללו עסקו באהבות בוסר, בגדים, מתנות, ודברים יומיומיים, וחשבו שהמדיה העדכנית היא דווקא דרך טובה להמחשת השואה, יצירת הזדהות, והקניית ידע לדור שאין מצב שהוא יקרא ניירת ביד ושם

גבריאל: ברמת העיקרון הסטורי של אווה סימל קונפליקט בין ייצוג של תכנים כביכול גבוהים מול נמוכים, בידור יומיומי של הדור הצעיר לעומת חינוך למורשת והיסטוריה, וגם איזו הפרדה בין חול לקדושה, במקרה הזה הקדושה של האתוס הלאומי. אבל הסיפור של אווה כבר לא מרגיש היום כזה סנסציוני שנה אחרי, כי הכל עבר מאז מדיאטיזציה בעקבות הריחוק החברתי שהביאה המגיפה

האורח שלנו, גבריאל בן משה, חוקר בדיוק את המתחים הללו בין המה לאיך, בין התוכן לאופן ההעברה שלו, בין המדיום למסר. ומרשל מקלוהן כבר בישר לנו מזמן שהמדיום הוא המסר, כלומר שהאיך משפיע על המה ומשנה אותו. ולכן יש צורות פורמטים וז’אנרים של העברה שאינם לגיטימיים לסוגים מסוימים של תכנים. יש נורמה שאם התוכן מקודש או חשוב אז אופן ההעברה שלו צריך להיות הולם, למשל מינימליזם שיוצר אווירת רצינות וכבוד לתוכן בכך שהאיך מפנה מקום למה, או אולי דווקא דרמטי מאד כדי לייצר אווירת כבדות או יראה ולהעצים בכך את התוכן. מה שלא לגיטימי, זה להתייחס לתוכן מקודש כבידור. אפילו אם אין שימוש בהומור, להעביר אותו בקלילות, זה כבר נחשב לשחוט פרה קדושה. האיך כל כך משפיע על המה, שיש חשש שהנושא החשוב והמקודש ילקח בקלות ויהפוך לעוד פיסת תוכן מני רבות ברשת. אבל האמנם קליל = לא מעמיק? האם משהו חייב להיות כל כך כבד כדי להילקח ברצינות? או שאולי להפך, מרוב שזה כבד או רציני, זה פשוט משעמם ונפספס את התוכן לגמרי? אולי הסטורי של אווה הצליח לחבר ללימוד השואה הרבה ילדים שממש לא התחברו בצורות אחרות, ודווקא מבעד לקלילות האינסטגרמית הם פתאום הבינו משהו

בפרק הנוכחי נדבר על תהליך שמלווה את ההיסטוריה של אמצעי התקשורת ומגיע לשיאו בעידן הדיגיטלי – תהליך המדיאטיזציה – אותה מילה שגבריאל הזכיר. פעם אמצעי התקשורת היו רק ערוצי תקשורת, הם עשו תפקיד של תיווך. ואמנם התיווך קצת השפיע על התוכן, כמו שמקלוהן הזהיר, אבל זה היה כל כך סמוי שמקלוהן היה צריך לשרוף קריירה שלמה כדי לנסות למשוך תשומת לב לזה בכלל. מקלוהן טען שהמדיה היא לא כלי, ערוץ, אלא סביבה, אקולוגיה, שמעצבת אותנו ומשנה את התכנים שלנו כמו שמינים משתנים בתגובה לשינויים בטבע סביבם. אבל הבנו כמה הוא צדק רק בעידן הדיגיטלי, כשאנחנו אשכרה חיים בתוך סביבות דיגיטליות, ולכן חוקרים טבעו את המילה הזו, מדיאטיזציה, כדי לסמן שזה לא תיווך גרידא, אלא שכל תחומי החיים שלנו והמוסדות החברתיים שלנו הפכו תלויים יותר ויותר במדיה לקיומם, באופן תשתיתי, והחוקיות שלהם ממש הוכפפה לפורמטים של המדיה

המוסד הפוליטי הוא אולי הדוגמא המוקדמת והבולטת ביותר, שעבר מדיאטיזציה כבר בעידן הטלוויזיה. מחקרים הראו שסדר היום של מוסדות פוליטיים מעוצב לפי התקשורת: למשל, חברי כנסת מעלים שאילתות לפי סוגיות בוערות שראו בעיתון הבוקר. הפגנות מיועדות לסיקור התקשורתי ואם הן לא סוקרו זה כאילו שלא התקיימו, ומנהיגים נשפטים ונבחרים לפי איך שהם עוברים מסך. אם כבר דיברנו על השואה, מקלוהן טען טענה מעניינת: לדעתו היטלר הצליח בזכות הפחד שקולו עורר בעזרת הרדיו. אם הוא היה מנהיג של עידן הטלויזיה, לפי מה שראינו בסרטים שלו, מקלוהן חשב שהאובר-דרמטיזציה שלו, אם הינו רואים אותה, הייתה יוצרת תוצאה הפוכה מגוחכת, מצחיקה קצת, ויש מצב שזה היה פוגע בסמכות שלו ומי יודע מה היה קורה

תקופת הקורונה זימנה לנו גם האצה במדיאטיזציה של הדת. מוסדות דת רבים נאלצו לראשונה להעביר ריטואלים מקודשים מרחוק באופן מקוון והדבר אילץ אותם לחשוב מחדש מה מהות הריטואל הזה. כמרים נוצריים, למשל, סיפרו שבמשך זמן רב עמוד התווך המרכזי של הדת היה ההתכנסות למיסת יום א’ בכנסייה. אבל כשההתכנסות היא וירטואלית והופרדה מהפורמט הכנסייתי, הם נאלצו לחשוב מחדש על המשמעות שלה והאם היא באמת הדבר המרכזי בדת. העניין עם הפורמטים של המדיה הדיגיטלית לעומת הכנסייה, זה שהם נוטים לתמוך הרבה יותר בהגשה קלילה ומשחקית. בשבוע הראשון לקורונה, הסתובבו ברשת לא מעט תכנים ויראליים של כמרים ששידרו מיסה בפייסבוק-לייב והפעילו בטעות פילטרים. וכך לתפילה הכנסייתית הרצינית והמקודשת, נוספו עיניים שיוצאות מחוריהן או אוזני ארנב. התגובות לכך היו זהות לסטורי של אווה: חלק מהכמרים נלחצו מהשכבה המבדרת שלדעתם פגעה בקדושת התוכן ובסמכות הדתית שלהם, אבל אחרים לקחו את זה ממש בכיף, שמחו על ההגעה של המסר לקהלים רבים יותר שלא היו צופים במיסה דתית בשום נסיבות אחרות, ודווקא חשבו שהפילטר הבליט את התוכן הדתי, דרך הניגוד שנוצר בין הרבדים

העניין הוא שלא רק מוסדות עוברים מדיאטיזציה, אלא גם חיי היומיום שלנו. המצבים החברתיים שלנו לא מתווכים על ידי הרשת כמו שהם אחד לאחד, אלא עוברים תרגום ללוגיקת מדיה ואנו נאלצים לאמץ את הפורמטים שלה כדי להצליח באינטראקציה חברתית. כולנו משתמשים ביומיום באסטרטגיות של אנשי תקשורת ושיווק רק כדי להשתתף בחיים הציבוריים מעל גבי הרשת, או למשוך את תשומת הלב של החברים שלנו. החברים שלנו הם גם הקהלים שלנו, הזהות שלנו מנוהלת כמותג, הדיבור שלנו הוא גם שידור – מה שהיה פעם שיחות בין-אישיות, מתפקד בו זמנית גם כתוכן הפומבי של הרשתות חברתיות וכפוף ללוגיקה של פרסום. כולנו מרגישים את זה בכל התכתבות ברשת, זו סוג של מודעות שדומה למודעות של נוכחות מצלמה בחיינו, מודעות שאנחנו לא במצב רגיל, טבעי, אלא במצב פרפורמנס. הסוציולוג ארווין גופמן השתמש בפרפורמנס כמטאפורה לתפקידים החברתיים השונים שאנו מבצעים במציאות גאוגרפית-גופנית, אבל המטאפורה הזו הופכת למציאות על במת האינטרנט

גבריאל: אבל זה לא חדש. בעקבות גופמן ואחרים, המחקר עבר אז מה קראו לו מפנה פרפורמטיבי, שהציע לקרוא הכול – מניהול עסק ועד לכינון זהות מגדרית או מינית, אם נחשוב על ג’ודית באטלר למשל – את הכל אפשר לקרוא כפרפורמנס. אלא שהאקדמיה לרוב פרשנה הכל כפרפורמנס, חוץ מאת האקדמיה עצמה. למשל, שפת הגוף הדומיננטית יותר או פחות של המרצה, סגנון הדיבור וסוג המלל בו השתמשו, האם יעדיפו לשלב בדיחות או להטיף את האמת, ומה לגבי הסביבה הרשמית שבה מועברת ההרצאה, האופן שבו המרצה מוגבה משאר הקהל, ומה לגבי החוקים של ההרצאה שאסור לדבר, שאלות בסוף? עכשיו בסוציולוגיה מתחילים לבדוק את זה, אבל רק עכשיו. אז אני תוהה למה האקדמיה נמנעה כל כך מלעסוק בדרמטיזציה של עצמה? בסוג הזה של הסתכלות פרפורמטיבית. ואולי זה כי אם נכיר בכך שהידע היבש והמרוחק לכאורה אולי, מושפע מההגשה שלו, אם נחווה אותו כ״תיאטרון מעשי״, נכיר בכך בסובייקטיביות של ההגשה הזו, בטקסיות ובמניפולציות שנעשות כדי להציג את הידע הזה כאמת

גבריאל מתעניין במיוחד במדיאטיזציה של המוסד האקדמי והדבר מתחדד לאחרונה כשהאקדמיה מפולטרת דרך תוכנת הזום

כשהכל עבר לזום, מה שהרגיש בהתחלה כמו זוֹמבי אפוקליפס, התחיל להרגיש לאט לאט כמו ״זוּמבי אפוקליפס״. כלומר, מה קורה עכשיו כשהכל-הכל מונגש רק דרך רשתות חברתיות ואפליקציות וידאו? מה קורה כשהכל, מהרצאות על היסטורית העם היהודי ועד לסרטוני הדרכה לאיפור, מוגש בדיוק באותה אסתטיקה, מכורח האילוצים, ולרוב מחדר השינה? דיברנו הרבה ודיברו הרבה בחדשות על איך הריחוק החברתי עושה מהפכה בלמידה, דרך לימוד מרחוק מקוון – דרך המדיאטיזציה של הלימוד. אבל מה לגבי המהפכה שהמדיאטיזציה עשתה לידע עצמו? אנחנו חיים בעידן שבו תוכן אינטלקטואלי הוא מוצר צריכה מהיר יותר ממקדונלדס. הרצאות טד מבדרות מחד, והעברת ידע חינוכי/צרכני בערוצי אינסטגרם/יוטיוב של כל מני משפיענים מאידך. מדיה חברתית מערבבת קודש וחול, הכל הפך לסטורי של דקה; החל מיללה של קרדי-בי וכלה בקטעים מהגיגים קלים לעיכול של יובל נוח הררי או סלבוי ז׳יז׳ק

ובגלל זה צריך לדעתי לשאול את השאלה, איך מייצגים היום ידע סמכותי, אובייקטיבי לכאורה, אפילו אינטלקטואלי, איך עושים את זה באופן שהוא גם מונגש לדור הזוּמרים מחד, בלי שיאבד את האמינות שלו מאידך? אבל הזום-ביפיקציה הכריחה את האקדמיה להכיר בפרפורמנס של עצמה. ובכך גם להכיר בשמרנות של הפרפורמנס הזה, שהוא עדיין פרפורמנס פטריארכלי, כוחני, כמעט אפילו כנסייתי. הרבה פעמים הרצאה נראית לי מאד דומה לאופן שבו כומר נותן את המיסה שלו מול קהל של אנשים שמקבלים את דבריו כאילו הם דבר האלוהים. אבל כל ההצגה הזו נשברת בזום. מה שעובד על הבמה, לא עובד מול מצלמת אינטרנט בחדר השינה. האינטלקטואל כבר לא משדר מהאולם, לא כרגע כשהוא או היא בבידוד, כבר אין לנו מראה סמכותי סטנדרטי. כולנו נהיינו מעין גרסאות חובבניות של אדוארד סנודן שמשדר בבידוד מהמשרד הביתי, מהסלון, אולי אפילו מהאסלה, אי אפשר לדעת, תלוי מה יש על הקיר, אם יש אריחים אולי אפשר לדעת שאנחנו בשירותים. אחרת אנחנו באיזשהו חדר גנרי,  אנחנו נשב מהפינה שהכי קרובה לראוטר ונשדר  

ולא בכדי כוננית הספרים נהייתה עכשיו כל כך פופולרית (כרקע לזום – כ.ו). זה הדבר הכי קרוב שיש בבית לספריה, למראה מלומד, שמוכיח שלדובר/ת יש אכן יש הון תרבותי מדופלם. אז הכוננית ממש נהייתה הסמל של ׳משבר ייצוג הידע׳ שהזום-ביפיקציה של הידע חשפה אותו כמעין מאחז עיניים, כהצגה שנשענת על דימויים ופעולות שמייצגים ידענות. כלומר, הזום-ביפיקציה מכריחה אותנו להכיר בידע כ׳פרפורמנס׳, כמעין תיאטרון. זה לא שיש לאקדמיה ברירה אלא להשתנות, ממילא, עם או בלי זום. היא לא יכולה להסתתר לנצח מאחורי הפרפורמנס השמרני שלה, מסיבה מאד פרקטית: הדור הבא כבר לא קונה אותו, באופן מילולי, הוא לא צורך את הידע הזה כשהוא מוגש לו בצורה כל כך משעממת או סמכותית 

זהו דור שכבר לא קורא או שומע הרצאות משעממות, אלא אם כן הן מוקראות בלחישה. יש כל מני סרטוני איי.אס.אם.אר, שהמטרה שלהם היא להרדים אותנו, כמו הרצאה על “עשר אמיתות נוראיות שיגרמו לכם ללכת לישון”. כלומר, ההרצאות האלו איבדו את התוכן שלהן, הן נהיו אסתטיקה של שעמום שעושה לנו נעים לפני השינה. הידע היבש כשלעצמו לא שווה כלום, אלא אם הוא מוגש לי באופן מסוים, ואני צריך להבין איך האופן בו הוא מוגש לי משפיע עלי. כך הדור הנוכחי מתייחס למה שאנחנו קראנו לו בזמנו או תפסנו בזמנו כהקניה של ידע. ובמובן הזה, ה”זום-בי אפוקליפס” רק הנחיתה את המכה שהדור הצעיר של הזוּמרים (כינוי לדור זד על משקל הבומרים – כ.ו) הוביל אליו 

:תודה לשלומי קינן על השיר החדש שהושמע כאן בפרק
Zoom in, Skaynan feat/ Ta-E

גבריאל חושב שהתקופה הנוכחית מאיצה את המעבר אל השלב הבא אחרי המפנה הפרפורמטיבי, שאותו הוא מכנה “המפנה הראוותני”. ואם אתם חושבים שזה נאמר בהקשר שלילי, אתם טועים

בעיני רבים, העברת ידע שכזו כבר מקבלת סממנים של מופע ראווה. אנחנו פוחדים שאם משהו יהיה מבדר מדי זה יוזיל את התוכן נכון? נראה לי שזו בדיוק הייתה בעיה עם הסטורי של אווה, איך אפשר להתייחס בצורה כייפית ומבדרת לסיפור על קורבן בשואה? העולם האינטלקטואלי תמיד ראה באמת במופע הראווה את אויבו המושבע. יש הרי את “חברת הראווה” של גי דבור ששם הוא ממש יוצא חוצץ, רואה את מופע הראווה כחלק ישיר מהקפיטליזם, כדרך וולגרית להציף, לבלבל את החושים ולהפנט את הקהל הלא משכיל. אבל אני שואל מה קורה כשמופע הראווה מודה שהוא כזה? מה קורה כשהמרצה מדברת על המדיאטיזציה של ההרצאה שלה בזמן העברת ההרצאה 

דוגמה מאד יפה שהייתה בתקופה האחרונה כשכולנו היינו בתחילת הבידוד, הייתה הרצאה שנעמי קליין העבירה עם עוד שתי אקדמאיות על המצב הנוכחי. ופתאום, היא עוצרת את ההרצאה שהייתה בסקייפ, על קפיטליזם בזמן הקורונה ועל ההשפעות של הטכנולוגיה המקוונת על החיים שלנו בזמן בידוד – והיא מכניסה את הבן שלה לסלון, והיא מראה את הכלב שקופץ לה על הברכיים, והיא מספרת לנו על החיים הפרטיים שלה, והיא מודה שכלום לא רגיל אצלה, והיא מספרת על זה בדיחות, ופתאום ההרצאה של קליין הופכת למעין מופע ראווה קומי, אבל זה מופע ראווה עם ערך לימודי מאד מורכב, שהוא גם מבדר אבל גם חינוכי ועד הרבה יותר. סוג כזה של הנגשת ידע ראוותנית, מכיר גם בהמון מידע מעבר למלים, בכל המידע הפרפורמטיבי שאותו נעמי קליין אכן מבצעת. והתוצאה היא נפלאה: אנחנו מקשיבים לקליין, אנחנו מבינים אותה דרך דוגמאות ברורות וקרובות, מזדהים איתה, אנחנו אפילו מבינים איך ליישם את הדברים המורכבים שהיא אומרת באופן פוליטי על חיי היומיום, כי היא ממש מראה לנו דוגמה. אנחנו מבינים איך זה נוגע לנו, אנחנו אפילו מבינים את המניפולציות של המדיאטיזציה כי היא מסירה את הקיר הרביעי – וכל זה מבלי לאבד את חוט המחשבה שלה לרגע. להיפך, סביר להניח שאם היא הייתה עושה הרצאה רגילה ומקריאה מדף, גם אם היא הייתה מקריאה יפה מאד, וקליין באמת יודעת לדבר יפה – רובנו היינו בכל זאת משתעממים בסוף 

אז לדעתי, לשם מועדות פני האקדמיה. מרצות ומרצים שיכירו במדיאטיזציה של התכנים, בפרפורמנס ובתיאטרון של ההרצאה עצמה, הם אלו שהדור הבא ייקח ברצינות. בנוסף, מרצות ומרצים שאולי ילמדו מהמשפיענים הצעירים איך לשתף, איך לדבר גלוי על המניפולציות שהם עושים כדי ׳למכור לנו מידע׳, אולי הם גם ידעו גם לחנך את הדור הזה לא ליפול בפח של אותן מניפולציות. חצי מסרטוני המשפיענים זה סרטים שבהם הם מספרים איך הם עושים סרטוני משפיענים. הם מספרים בדיוק על כל המניפולציות שהם עושים בעצמם בזמן שהם עושים אותם. למה האקדמיה לא יכולה לעשות את זה גם? זה פשוט תוכן הרבה יותר מעניין. כי הרי לדבר על איך הדברים נעשים, חשיפת האמצעים, זה הרי פרקטיקה מאד מוכרת, אבל מאיזושהי סיבה אקדמיה לא רוצה לעשות את זה לעצמה. במקרה הזה זה לא אני זה שאומר את זה, אני מצטט כאן חוקרים וחוקרות אחרות שמעבירים את האקדמיה תהליך של תביעה מחודשת של הספקטקל

 אם מסתכלים על האופן שבו משתמשים במילה ספקטקל בצרפתית, זה לא בהכרח מושג מושמץ. מופע הראווה זה כל מה שהקפיטליזם בנה סביבנו אבל זו הסתכלות מאד צרה ופרשנות מאד ספציפית של ראווה ומופע ראווה, לפי הגרסה הספציפית של גי דבור וזה ממש מרגיש כאילו שכולם יישרו קו איתו. המדיאטיזציה והזום-ביפיקציה גורמים לאקדמיה לאט לאט לאמץ את מופע הראווה ולהשתמש בו כמקור ידע, שמאגד את כל הידע הקודם שנחקר דרך פריזמה של שפה וסוגים שונים של פרפורמנס. ואז אולי אפשר לומר, וזה משחק המילים שאני מציע, שהמפנה הבא אחרי המפנה הפרפורמטיבי הוא המפנה של הספקטקל, ״המפנה הראוותני״, והוא אכן הולך להיות מאד מרהיב

בפרק 7 פרופ’ אגסי הביע משאלה שהזום יהרוג את ההרצאות, ואילו גבריאל מציע לא להרוג אותן אלא להפוך אותן להרצגות

בגדול מה שאני שמח לומר זה שהמשאלה הזו שאני מביע, כבר אפשר לראות אותה בפועל, אפשר לראות אותה בכל מני פסטיבלים לתרבות דיגיטלית ומדיה, באופן שבו הם משלבים כנסים אינטלקטואלים עם איזושהי חזות אקדמית, עם כל מני מופעי אומנות ומוסיקה, וממש משלבים אותם אחד בתוך השני. אני מדבר על מצבים שבהם אנחנו נוכל לראות הרצאה שמערבבים אותה עם תרגיל נשימה ודמיון מודרך ומיד אחר כך מופע מוסיקלי כחלק מאותו סלוט – פסטיבלים כמו טרנסמדיאלה בגרמניה. בפסטיבלים האלו באמת הרצאות הופכות למעין מיצגים בפני עצמן, הן נעשות למופע ראווה של ממש. אבל זה לא מרדד את הידע; להיפך, זה חושף את המורכבות שלו ואת ההגשה שלו. עד עכשיו דיברנו על פרפורמנס ועל הרצאה שהיא הצגה, שזה תחום שכבר קיים באמנות. אבל עכשיו הוא מתחיל לצאת החוצה. אנשים מתחילים, אני מקווה, ללמוד מהשיח בתוך עולם האמנות איך הוא משפיע על הנגשת הידע בדיסציפלינות אחרות

אני כמעט מדמיינת אתכם מאזינים בחשש או בסלידה מתרבות האינסטנט הזו, חוששים מהירידה ברמה, בטוחים שגבריאל מבקש מכם לרדד את המסרים שלכם. אבל שוב, אתם טועים

אני אומר הפוך! אני בעצם אומר, לא להסיר את כל הרבדים העמוקים והמורכבים, אלא להוסיף עוד רבדים שהם גם אולי יותר פתיינים ומבדרים אבל גם מדברים על עצם הפתיינות והבדרנות של עצמם, כדי שאני אגיד: אה! אני עכשיו מבין מה קורה לי כשאני צורך את סוג המידע הזה

כרמל: מה שגבריאל מציע לנו זו ממש שפה, אוריינות מדיה חדשה. לא רק ללמד על אינטרטקסטואליות ועל מטא-דיבור אלא לעשות את זה. ואפשר לעשות את המורכבות הזו בפשטות, זו בעצם סוג המורכבות שיש למם אינטרנטי, שהוא נראה על פניו רדוד כי הוא פשוט, ישיר, מצחיק, אבל בפועל, למם טוב יש אינטרטקסטואליות עשירה, הוא מרפרר לכמה דברים שונים בו זמנית וכל הרבדים הללו קיימים בתמונה הפשוטה לכאורה הזו. לא כל אחד יכול לדבר בממים כמו שצריך, זה דורש תחכום. על אותו משקל, בעבר נהגתי לבקש מהסטודנטים שלי בבחינות לסכם מאמר אקדמי בציוץ, כלומר ב140 תווים. מדובר במשימה קשה שדורשת מיומנות גבוהה והבנה הרבה יותר מעמיקה של המאמר מאשר לסכם אותו בשני עמודים. אז היכולת לקחת מאמר אקדמי ולתת את הליבה שלו בסטורי של דקה מצריכה הרבה יכולות: יכולת תמצות גבוהה, זיהוי עיקר, הבנה מעמיקה ומיומנות רטורית. זה הכל חוץ משטחי

מצד שני, הייתי נזהרת מלפרגן יותר מדי לדור האמל”ק. כי פעמים רבות מדי התקצירים מפספסים את העיקר והקריאות מפספסות את רבדי הפרשנות. אנשים רוצים משהו מבוסס ומנומק אבל אין להם סבלנות לקרוא את הנימוק. ולפעמים הם מקבלים את הנאמר רק כי זה נאמר בצורה נחרצת או מצחיקה. תרבות מדיה כזו לא עובדת יותר לפי טענה מנומקת רציונלית, אלא לפי זכירה של סלוגנים, ממים שנשתלים לנו בראש גם ללא ביסוס, הדימוי מתיישב לנו עם משהו, על משהו. וככה באמת יכולים להתפשט פייק ניוז כי מה שפופולרי זה כמעט עניין אסתטי, כי זה נשמע ונראה טוב ולא כי זה נכון – זה לגמרי הגיון מימטי של הפצה – המצליח הוא לא בהכרח הטוב או הנכון. הטיעון הלוגי לא רלוונטי. מעטים יקראו אותו, ולמעטים עוד יותר יש את האוריינות והמיומנות להפוך טיעון לסלוגן טוב, לקליקבייט, מבלי שהטיעון יאבד את נשמתו

גבריאל: אני חושב שאם כבר פה קורה הדבר המעניין, פה קורה הנס של הדור הנוכחי. יש כאן באמת סוג של ידע שאנחנו יכולנו להבין אותו רק בצורה אינטלקטואלית והם מפנימים אותו, ואולי על ידי איזו הכוונה ועל ידי דיון מעמיק, שאנחנו עדיין, כאמור, יכולים לעשות רק בצורה אינטלקטואלית, הם יוכלו ממש לעבוד איתו ולעבד אותו בצורה שתוביל למסקנות ותובנות של איך להשתמש בידע ובמדיה עבור כינון זהות, בצורה שלא יכולה לעלות עדיין על דעתנו בתור נציגים של הדור הקודם


אם יש לכם ילדים, ודאי שמתם לב שהם כבר חיים בפרפורמנס מתמיד: הם תמיד עם המצלמה ביד מוכנים למסגר כל ארוע סתמי של בחירת מסטיק במכולת כארוע מדיה שישודר לחברים בסטורי, בטיקטוק, או בסטטוס של הווצאפ. יש בזה גם משהו מקסים שעושה את היומיום למאד חגיגי וגם מפתח יכולת של רפלקציה על-, אבל מנקודת מבט שמרנית אפשר לומר שהם הרבה פחות משוחחים עם החברים שלהם ויותר עוקבים אחר העדכונים שלהם כאילו היו דמות בסדרה

יש הבדל דק ומעניין בין חיי היומיום לבין ביצוע, מופע, פרפורמנס של חיי היומיום. באפריל האחרון השתתפתי בפרויקט אמנות בזום בשם “דיור מוגן” במסגרת “פסטיבל ויראלי“, שבו כל הצופים הם גם משתתפים, מי שלא משתתף עף החוצה. היינו צריכים לבחור חדר בזום לפי אחד מחדרי הבית שרצינו להיות בו גם בביתנו הממשי, ולעשות שם את מה שעושים בחדר הזה לעיני המצלמה. אני למשל בחרתי במטבח ובמשך חצי שעה בישלתי ארוחה ואכלתי אותה לעיני המצלמה, כשבמקביל אלי עושים זאת עוד כ80 איש. אני בכוונה לא משתמשת במילה “ביחד עם 80 איש” כי לא היה שם יחד כזה מהסוג של לדמיין שכולנו באותו מטבח. כולנו היינו במודעות פרפורמנס וצפייה. עשיתי פעולות יומיומיות במטבח אבל עם המצלמה ביד – מה ששינה קצת את אופי פעולות הבישול גם ברמה הטכנית – בידיעה שצופים בי ותוך כדי צפייה באחרים, כשמדי פעם המנחה עושה ספוטלייט על מישהו אחר שעושה משהו מעניין או מראה צלחת. היינו יחד במובן מאד מסוים, שאינו סוג היחד של חלל משותף. כל אחד במטבחו. וזה סוג המפגש שלדעתי הזום מזמן

אז בואו לא נחשוב על הזום כתחליף למפגש, כי אז הוא תמיד יאכזב אותנו. אבל כמדיה אינטראקטיבית אנחנו ודאי יכולים להשתמש בו, אפילו כדי לייצר אינטימיות ומעורבות, אבל לא באמצעות קשר עין ונורמות מעולם הגוף, אלא אולי דווקא באמצעות כלים מעולמות המדיה והאמנות

בתרבות שלנו קיימת הנחת יסוד של העדפת מפגש פנים אל פנים, שאולי הגיע הזמן לבחון אותה מחדש בעידן הפוסט-אנושי, כי גם הגוף הוא תיווך ואתר פרפרומנס, ויש לו את היתרונות והחסרונות שלו, זה פשוט מה שהורגלנו אליו ולכן הוא נראה כמו טבע הדברים. לאורך ההיסטוריה שלהם, אמצעי התקשורת תמיד ניסו להוציא אותנו מהגוף כדי להתגבר על מגבלות הזמן והמרחב – הפונוגרף ניתק את הקול מהגוף, הקולנוע איפשר לנו להופיע בפני אנשים בנפרד מגופנו – אבל עדיין הגוף נחשב היה המקור והסטנדרט לכל. כל התיאוריה החברתית, כל הנורמות החברתיות שלנו מבוססות על הנחת יסוד מובנת מאליה שסיטואציה חברתית מתרחשת בנוכחות גופנית  – אם זה לא ככה, זה כנראה לא הדבר עצמו אלא רק ייצוג של הדבר, זו אמנות, או מדיה

בעבר הייתה קיימת הפרדה מאד ברורה בין מציאות לייצוג ובין תיאוריה חברתית לתיאוריית מדיה אבל זה חלק מהטשטוש של הפוסטמודרניזם – זה לא נכון יותר לומר שהתקשורת הסמלית בינינו לא אמיתית מספיק, שקשר דרך התקשורת אינו חברתי ואינו עניין לסוציולוגים. אבל מה שקורה כיום יותר ויותר, זה שהגופניות כבר אינה אמת המידה של הממשי, ואוטוטו היא גם עומדת לאבד גם את הבכורה שלה כאתר הפרפורמנס המרכזי שלנו וגם את החוזה הבלעדי שלה עם האותנטי. זו אחת המשמעויות של העידן הפוסט אנושי ובכך נעסוק בפרק הבא מזווית שונה לגמרי

אז עד כאן להפעם, אשמח לשמוע את דעתכם על תוכן הפרק בפייסבוק באינסטגרם או כאן מתחת לתמלול. אל תשכחו לדרג את הפודקאסט באפליקציה שאתם מאזינים בה, ולסטודנטים והמרצים ביניכם, מקווה שעוררנו כמה נקודות למחשבה ושיהיה לכם סמסטר זום פורה ויצירתי. תודה רבה גם לגבריאל בן משה ולהתראות בפרק הבא

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות

גופמן, א. (1989). הצגת האני בחיי היום יום. תל אביב: דביר

דבור, גי. (2001). חברת הראווה. הוצאת בבל, ידיעות ספרים

מקלוהן, מרשל. (2002). להבין את המדיה. הוצאת בבל

Campbell, Heidi (2020). The Distanced Church: Reflections on Doing Church Online. Available electronically from http : / /hdl .handle .net /1969 .1 /187891.

Couldry, Nick & Hepp, Andreas. (2013). Conceptualizing Mediatization: Contexts, Traditions, Arguments. Communication Theory 23: 191–202.

Hepp, Andreas. (2020). Deep Mediatization. Routledge/Taylor & Francis Group.

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

2 thoughts on “פרק 9: זום-ביפיקציה. אורח: גבריאל בן משה

  1. מעולה! מרתק ובהחלט מציג מחשבה חדשה ומעניינת על מה אנחנו עושות.ים בהוראה בימים האלה. תודה

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: