להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
הדנ”א מגיע בסליל כפול ויש שם הרבה מקרים של פלינדרומים, ופתאום הביולוגיה, לא רק שהיא הפכה להיות מדעי המחשב, היא הפכה להיות גם עיסוק בשפה, ואפילו שירה באיזשהו אופן
ערן הדס
היום לפני שנה היה לנו פרק מרתק עם חוקרת יחידה במינה, שמביטה על המסכים בחיינו, ועל ראיית המכונה, מזווית אמנותית. היום אני מארחת עוד דמות מיוחדת במינה שחיה על הצומת שבין מחקר לאמנות: ערן הדס
אני משורר דיגיטלי, פרסמתי 9 ספרי שירה. מרצה באוניברסיטת ת”א במסלול מדיה דיגיטלית, ואני גם יוצר שיוצא מגבולות הדף, לפרויקטים שהם אינטראקטיביים ומשלבים טכנולוגיה
ערן הראה לנו שגם אלגוריתם יכול להיות דוד אבידן, חשף את הפואטיקה שבגנטיקה, והעביר את השפה תהליכי אבולוציה בעזרת בינה מלאכותית. כיוצר שתמיד מקדים את זמנו, היצירה שלו מספקת מבט ייחודי וביקורתי על החיים הדיגיטליים, ובסוף הפרק הזה, אני חושבת שתסתכלו אחרת על ביולוגיה, טכנולוגיה, ושפה
אינני דובשנית, אני עוגיית עבאדי, כתבה המשוררת התל אביבית צאלה כץ בבלוג שלה, בראשית שנות האלפיים, והפכה לדבר הכי חם וויראלי ברשת הישראלית. היא פרסמה שני ספרי שירה, שלאחד מהם קראו “ערה?” וכל הבוהמה דיברה עליה. אבל איכשהו, אף אחד לא פגש אותה. כשבמוצאי יום הכיפורים בשנת 2007, פשטה שמועה על מותה הפתאומי, הרשת געשה ורבים מחו דמעה. אבל כשהתברר שסיבת המוות הייתה וירוס שהיא קיבלה במסנג’ר, הבינו רבים שצאלה הייתה בעצם דמות בדויה. מאחוריה עמד מי שהוצג אז כ”איש ההייטק” ערן הדס וכך, בן לילה, ערן הפך למשורר הכי מדובר בישראל
הימים היו ימים שבהם אנשים לא הזדהו בשמם האמיתי, האינטרנט היה מרחב יותר משחקי, ולכן אפשר היה ליצור אווטארים או דמויות וירטואליות, וזה מה שעשיתי. והשתמשתי אז בכלים הלא רבים שהיו ברמה הטכנולוגית, כדי ליצור לה נוכחות רשתית. זאת אומרת, הי אז מוצר שקראו לו “מי בו” שאיפשר לצאלה לצ’וטט עם אנשים דרך האתר שלה. היה לה אתר ואנשים היו נכנסים לאתר וכותבים לה דברים והיא הייתה עונה להם. אני חושב שעד היום אפשר להיכנס לאתר הוויקי של “ערה”? והרעיון היה שאמנם כתבתי את הספר והייתה לי עורכת מצוינת, רוני הירש, אבל מרגע שסיימנו את המלאכה על הספר, הוא נפתח לקהל וכל אחת וכל אחד היו יכולים להיכנס ולשנות את השירים, וזה באמת גם הביא להרבה טראפיק. ספר שירה ממוצע זוכה ל200 ומשהו עותקים שנקראים, וכאן היו למעלה מעשרת אלפים אנשים שנכנסו. היו תופעות של ונדליזם, מישהו מחק שירים, או הכניסו קללות או דברים כאלה, זה היה נפלא בעיני. החזון שלי היה יצירה שיתופית. המוטו של הספר היה מתוך שורה של המשורר אריה סיון, והשורה אומרת “מה שאין בשיר אולי יש בקוראיו”. היא המשיכה אתי ביצירה איזשהו שלב, ניסיתי לעשות דברים אינטרנטיים וכתבתי את הבוטפטן (הצ’טבוט) הראשון שלי שנקרא צאלייזה, שהוא שילוב של צאלה כץ ושל אלייזה, הצ’טבוט הראשון
מהר מאד ערן התפרסם בזכות עצמו כמשורר החשוב והמבטיח ביותר של עידן האדמחשב, או כפי שקרא לו אחד המבקרים “בנו המוטאנט של דוד אבידן”. כבעל תואר שני במדעי המחשב, ערן סימן את האתגר הבא שלו: לגרום לבינה מלאכותית לכתוב שירה
אני זוכר שקראתי איזשהו שיר של מישהו אחר ואמרתי וואו, זה ממש נוסחתי, הייתי יכול לכתוב אקסל שעושה את זה (אפילו לא השתמשתי במושג תוכנה!). ואז כתבתי תוכנה ששולפת כל מני מילים לפי התפקידים בצורה קלישאית, והצלחתי לשחזר הלך רוח פואטי דומה לקלישאות האנושיות, ואז חשבתי, וואו, שווה ללכת על זה, שירה שמשתמשת בקוד לחולל שירים או לעשות דברים אינטראקטיביים. העובדה הזו שיש תוצרים אינטליגנטיים שקיימים בעולם ולא נוצרו ע”י אנשים, זה דבר מרתק
שירה, אולי אפילו יותר מספרות, נחשבת לסמל של יצירתיות אנושית. היופי שלה נובע מהפרספקטיבה והאינסייט של המשורר/ת על העולם. התפיסה המסורתית של יצירתיות מניחה שהשראה מגיעה ממקור חיצוני, מהמוזות, מהאלים, חדש שנוצר “יש מאין”, וזה יופיו. אבל בעולם של מחשבים “יצירתיות” זה אומר בעצם בחירה בקומבינציה או נתיב פחות שגרתיים מתוך הנתונים הקיימים, מתוך היש. ויש אולי נטייה לבלבל הפתעה עם חדשנות. אני שואלת את ערן, איזה טעם יש בבוט שמשורר בצורה כזו
אני מקבל את הטענה שאם ניתן למחשב לכתוב שירים זה ייצא לא יצירתי. כרגע יש את משפחת הג’י.פי.טי ויש מודלים מתחרים, ומה שהם מייצרים בתור שירה הוא לא כל כך מעניין אותי. אחד הדברים שאני מרגיש לא בנוח איתם זה העובדה שהם קוראים המון טקסטים כדי לייצר את הטקסט שהם כותבים. נניח פיקאסו, בתור צייר היו לו חמש תקופות שבכל אחת מהן הוא עשה דברים שונים לגמרי. אז לנסות לייצר באמצעות מחשב מעין “ממוצע משוקלל פיקסואי”, זה לא בהכרח בעל משמעות. ובמחוללים שאני יוצר אני דווקא משתדל לא ללכת על ביג דאטה אלא על סמול דאטה. זאת אומרת, מה קורה אם אני לוקח שיר של דוד אבידן ושיר של רחל ומחבר אותם ביחד? או שאני אוסף קורפוס, אוסף טקסטים יחסית מצומצם, ומנסה לחוות משהו דרכו
אבל מסתבר שיש בכל זאת דרך לשחרר את הבינה המלאכותית מכבלי השמרנות והממוצעות האנושית של הדאטה שמוזן אליה, ואולי שם מתרחש משהו שאפשר להתייחס אליו כאל יצירתיות ויצירה חדשה
המודלים האלה של למידה חישובית מתבססים על דבר שנקרא הכללה, ואנחנו מאד נהנים מזה שהם עושים הכללות, הם מזהים דפוסים, ואז אם הם פשוט ישכפלו את הדפוסים השמרניים בהכללות, הגזענות תשתכפל וישתכפלו המון דברים רעים. אבל לא חייבים שהבינה המלאכותית תיצמד לדוגמאות, ויש מושג שהרבה אנשים מתעלמים ממנו, אבל הוא מאד קריטי, והוא נקרא טמפרטורה. מה שזה אומר זה בדיוק מזג התוכנה ביחס לדוגמאות, כמה היא צמודה לחוקים ותמיד תלך למה שנותן את ההסתברות הגבוהה ביותר, וכמה היא קצת מדלגת לצדדים ומנסה למצוא דברים טיפה שונים ולתת דרגות חופש. הדבר הזה מאד חשוב, והוא גם התגלה במספיק מקומות כדבר יעיל. למשל ביוטיוב או בספוטיפיי יש את מנועיי הדיסקברי – מנועים שנותנים לך המלצות, אבל ההמלצות שלהם הן על דברים שאת לא מכירה. לפעמים המנועים האלה נתנו דברים מאד שמרניים, מאד דומים, סגרו אותנו בתוך אותה תיבת תהודה של טעם מוזיקלי, והיום זה כבר לא ככה. הספוטיפיי שלי, אני ממש מרגיש את זה שהוא נותן לי דברים שהם קצת שונים, הוא מנסה לאתגר אותי. אבל אני חושב שיש מקום להגבהת הטמפרטורה, לחימום המזג
בעצם הפרויקט הכי מפורסם שהשתתפתי בו זה פרויקט ויראלי של שיר לאירוויזיון, שאני חוללתי בו את הטקסט עבור “מכונות מזיעות”, הרכב שנוצר כדי ליצור שיר בינה מלאכותית אירוויזיוני. אם חילול הטקסט היה מתבצע באופן שמרני מדי, הייתה גם קודם כל בעיה חוקית של זכויות יוצרים. כי הטקסטים שעבדנו עליהם זה טקטסים של שירי אירוויזיון, והיה יעוץ משפטי שאמר שאסור לקחת שלוש מילים ברצף משיר, אז הייתה חובה להעלות את הטמפרטורה. אבל בכל מקרה אני ייצרתי במהלך התהליך עשר טמפרטורות שונות כדי שנבין לאן זה הולך, ובאמת לקחנו בסוף איזושהי טמפרטורה גבוהה יחסית. ולכן השיר – שהוא אמור להיות מצחיק וקצת נונסנסי, כי כאלה הם גם השירים המקוריים שהוא התבסס עליהם בתור דוגמאות – אז זה יצא נונסנסי בזכות היציאה מהשמרנות וההתפרעות, והטמפרטורה היחסית גבוהה
בואו נשמע קצת מהשיר המצוין והקליט הזה, בתקווה שאנחנו לא מפרים את זכויות היוצרים של… של מי בעצם, של האלגוריתם או?י
במהלך השיחה מתחוור לי שערן רואה במתמטיקה ישות בפני עצמה, שיש בה קסם, ואולי סוג של חיות או תודעה. נראה שזה התחיל אצלו ברגע אחד של הארה, שהוא חווה באוניברסיטה
אני הייתי טוב במתמטיקה בבית ספר אבל כשהגעתי לאוניברסיטה, כל הפורמליסטיקה וכל הניסוחים הרגורוסיים, לא הסתדרתי עם זה, זה לא בא לי טוב. היה לי איזשהו מבחן באלגברה ב’, ואני זוכר שממש ישבתי ולא קלטתי את זה, ופתאום ברגע אחד כן ראיתי, וכל הצורות הסתדרו בצורה מרגשת. זה אולי היה דומה באיזשהו אופן (אף על פי שזה לא היה בדיוק אותו הדבר) לחוויה פסיכדלית, לחוויה של שינוי תודעה. פתאום ראיתי משהו נוסף, שהיו לו צורות והיה לו קסם, אבל הוא גם היה אבסטרקטי. אני ראיתי את זה, לא הייתי צריך לעשות את החישוב. עשיתי את החישוב כי צריך, אבל אני ראיתי את זה, אני הבנתי למה הדברים האלה שונים, ואמרתי וואו, ככה מרגישים מתמטיקאים? כמה ימים אחרי זה, זה נעלם לי, וכל כך התבאסתי שאין לי את זה, אבל החוויה הייתה כל כך טובה. ואני חושב שהמקום שבו הצלחתי לשחזר ממש בקצת את העניין הזה, זה בצורה הזו של שירה בעיקר, אבל גם של אמנות, שהיא עוסקת בחיבור שבין המילים, ברעיון של האבסטרקציה של המבנה, של איך הדברים מתחברים אחד לשני. זה בעצם התמצית של מה שגורם לי ליהנות
ערן מדבר על אלגוריתמים כעל אוכלוסייה מוחלשת, שיום אחד יכירו בזכויות שלה, ודואג כבר עכשיו להתייחס אליה בכבוד וברגישות. מסתבר שזה קטע היום בעולם התכנות
דוד אבידן אמר “בעתיד מחשבים יהיו אנושיים יותר, אבל גם האנשים יהיו מחשביים יותר” או הייתי מגדיר את זה אחרת, הם הופכים להיות חישוביים יותר. וגם מה שאנחנו רואים בתור בינה מלאכותית, צריך לזכור שהמילים בינה ומלאכותית הן מילים מאד טעונות ומפלות. זאת אומרת, למה אנחנו מייחסים לעצמנו בינה? האם אנחנו לא מכונות שעושות מעין סימולציה? ולמה משהו שהוא שלנו טבעי, ומה שמחשב עושה הוא מלאכותי? אז אני נערך ליום של תנועת ה#מיטו של המחשבים. יכול להיות שגם היחס שלנו למחשבים מנצל איזשהו אי שוויון. לדוגמא, מהו היחס של התוכניתן או התכניתנית למחשב? אז לפחות עד לפני עשר שנים אם היית שואלת את זה, כולם היו אומרים “אנחנו נותנים להם פקודות”. וקודם כל ברמת המשתמש/ת הפשוטים, היום ווייז נותן לנו הוראות, לא אנחנו נותנים לו פקודות. אבל ברמת התכנות, באמת יש איזושהי מגמה של שינוי
יש לי ספר שנקרא “קוד” שכולו תוצר של קוד, וצרפתי את הקוד. הספר קשור להייקו בתורה, אבל אני לא מדבר על הנושא הזה כרגע, מה שעניין אותי ברמה הטכנית, זה איך לכתוב קוד בגישה שנותנים לקוד את הקדושה. והשתמשתי בשפה שאז הייתה חדשה יותר בשם סקאלה, שמממשת גישה שונה אל הקוד. במקום קוד אימפרטיבי, שבו אנחנו מצווים על המחשב מה לעשות, והמטפורה היא מטפורה של עבד – ראבוטה, רובוט, תעשה עבודה, הוא פועל, עבד – אז המטפורה של האסכולה של התכנות הפונקציונלי, היא מדברת אל המחשב בתור ייצור מתמטי, הפשטה של מתמטיקה. אין הוראות, אין פקודות, יש פונקציות. כל פעולה היא למעשה קבלה של נתונים והחזרה של תוצאה. זאת אומרת, אני לא אומר למחשב “תכתוב לי הייקו שעשוי מדברים בתורה”, אלא אני שואל אותו, האם הטקסט הזה הוא הייקו? האם כשמסתכלים על הטקסט הזה יש בו את המילים ככה וככה? האם יש בו הברות, או כמה הברות יש בטקסט הזה? זו התייחסות טכנית, אבל היא מעידה משהו על הדרך שבה אנחנו עובדים מול מחשבים. ואולי באמת כשאנחנו מדברים על מצב פוסט אנושי, אנחנו גם מדברים על מצב פוסט מחשבי, בכך שאנחנו מסתכלים על מחשבים בצורה אחרת
היחס דמוי-החי הזה של ערן למחשבים, רק התחזק השנה, ככל הנראה, לאחר שעשה רזידנסי במכון וייצמן ונכנס לעולמות הביולוגיה, שהסתברה לו כלא מאד רחוקה מטכנולוגיה
זכיתי להיות בשהות אמן, רזידנסי, במחלקת לגנטיקה מולקולרית במכון וייצמן בראשות פרופ’ צחי פלפל. די מהר הבנתי שבביולוגיה הרטובה אין לי יותר מדי סיכוי להבין מה הולך שם, אבל בביולוגיה היבשה כן, זה מדעי המחשב בסופו של דבר, ואת זה אני יודע. אז עבדתי המון עם ביואינפורמטיקאית, צביה הולנדר, שהיא מדהימה, והיא הכניסה אותי לתוך המון עולמות של ביולוגיה חישובית. זכיתי להיות שם ב2020, שנת הקורונה הראשונה, ויצא לי לראות איך נראה החיסון, וזה דבר מדהים. כי החיסון החדש, מה שנקרא אם-רנ”א, הוא הרבה יותר קשור למדעי המחשב מאשר לביולוגיה הרטובה של פעם. החיסון החדש הוא חיסון שנולד במחשב, אנחנו ממפים את הרצף הגנטי, מה שנקרא “מרצפים” את הנגיף בסדרה של 30 אלף אותיות כאלה, הוא בנוי בצורה כזו שבונים מולקולה אות אחרי אות אחרי אות, הוא מסונתז במעבדה כאילו בנינו פסל או רובוט, ואנחנו מכניסים אותו לגוף והוא עושה את העבודה לפי דרישה, לפי קוד, לפי מפרט. ואם משהו לא יעבוד, אז בוורסיה החדשה של החיסון נשנה אות, כמו שמשנים בתוכנה גרסה, או מתקנים באג
מדע הביולוגיה, ובייחוד הגנטיקה, הושפעו מאד ממדע הקיברנטיקה עוד במחצית המאה ה20. הקיברנטיקה הניחה את הבסיס המדעי לתרגום של כל סוג של חומר, מכאני או אורגאני, לאינפורמציה, וכך בעצם אפשר להתייחס לכל כאל טקסט. היסודות הונחו עוד אז, אבל רק לאחרונה גם נוצרו הכלים שבאמת מאפשרים לערוך גנים כאילו היו טקסטים. הגישה הזו ריתקה את ערן והניבה את ספרו האחרון שיצא הקיץ, תאים
הספר החדש שלי, תאים, עוסק בדיוק בנקודה הזו שבה הביולוגיה הפכה להיות עיסוק בטקסט. הביולוגיה היא כבר הרבה זמן כזו, במיוחד הגנטיקה המולקולרית, שבה אנחנו מסתכלים על הדנ”א. אנחנו משתמשים בשפה שמזכירה שפה אנושית בזה שיש לה אותיות, יש ארבע אותיות בשפה. יש לה מילים, כל שלוש אותיות יוצרות מילה שנקראת קודון, ויש לה סימני פיסוק, יש שלושה קודונים שהם נקודה, הם מסיימים את המשפט, ויש קודון שהוא מתחיל משפט, וזה מדהים, הכל בנוי סביב השפה הזו, כל החיים שלנו בנויים מתוך השפה הזאת. הדנ”א מגיע בסליל כפול ויש שם הרבה מקרים של פלינדרומים, של טקסט שאפשר לקרוא אותו מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה באותו אופן
הערת אגב, ערן מאד אוהב פלינדרומים. בעבר הוא נהג להציג את עצמו כמחבר הפלינדרום: רק פושטק עלוב בולע קטשופ קר
וזה משהו שכביכול שייך לעולם השירה, ההתייחסות לטקסט לא רק כישות שמטרתה להעביר תוכן, אלא גם למבנה שלה ולצורת ההעברה, ויש לזה משמעות ביולוגית. ופתאום הביולוגיה, לא רק שהיא הפכה להיות מדעי המחשב, היא הפכה להיות גם עיסוק בשפה, ואפילו שירה באיזשהו אופן. ישאז המון קשר בין כל התחומים האלה וזה מפתיע
הקשר שערן גילה בין קוד, ביולוגיה, ושפה, הניב ניסוי אמנותי מרתק באבולוציה של השפה באמצעות בינה מלאכותית, שמתועד גם הוא בספר תאים, וניתן לקבל דרכו הצצה אל הקופסא השחורה של האלגוריתם
זה התחיל מתוך פרויקט שעשיתי לכנס של מכון וייצמן, 3 שבועות לפני פרוץ הקורונה, שנקרא “שפה האבולוציה והאבולוציה של השפה”. רציתי לבדוק מה זאת אבולוציה על מילים. אבולוציה זה תהליך שאפשר למדל אותו כאוסף של כמה תהליכים. יש לנו זיווג של הורים שיוצרים צאצאים, במהלך הזיווג יש מוטציות שנוצרות, וכל זה רץ על איזושהי אוכלוסייה, ובאוכלוסייה יש ברירה טבעית (או לא טבעית, ברירה מלאכותית). והחלטתי לבדוק מה קורה אם אני עושה את כל הדברים האלה על טקסטים, באמצעות בינה מלאכותית. באתר של הספר אפשר לרשום שתי מילים באנגלית ולבדוק מה הצאצאים שלהן, או לרשום מילה ולבקש מהבינה המלאכותית להוציא לה מוטציה. אז אני אקרא כמה מוטציות של המילה אנושי
Human / liberation, natural patient, animal, loan, mankind, beings, creature
אז אלה המוטציות שהמחשב מצא ל”אנושי”, בואי ניתן את מחשב
Computer / movies, worm, revolutionary, hack, software, equipment, mouse, machines, mac, geek
אפשר להגג הגיגים פילוסופיים רבים על המוטציות הללו, וגם למצוא בהן אמיתות גדולות. אגב, מסתבר שאחת המוטציות של קוף, היא באמת אדם
אם אני נותן לאלגוריתם הורה אחד מלך והורה שני מלכה, אז הצאצא יוצא נסיך. אבל אם אני נותן הורה אחד מלכה והורה שני מלך, אז זה יוצר נסיכה, שזה צרוף מקרים, אבל זה אומר משהו. אדם ומחשב כשהאדם הוא ההורה הראשון, זה נותן חיה. וכשהמחשב הוא הורה ראשון, זה נותן אנושות. זה חשוב להגיד קצת איך עשיתי את זה. השתמשתי בוורד2ווק שזה אלגוריתם של גוגל, שיודע לייצג מילה בתור רצף של מספרים, וקטור. מה שאני עשיתי זה, נתתי לו אינטרפרטציה בתור כרומוזום או אוסף של גנים (זה כל מני מילים מסובכות בכל מני תחומים, אבל בגדול זה לא כזה מסובך, זה רק עניין של פרשנות). אז יש גנים ואנחנו יודעים שהורים מעבירים לילדים גנים, אבל אם יש מוטציה אז יש גנים שהם פתאום מאד מוחלשים או מתחזקים. אז אלה המוטציות שעשיתי, זאת אומרת, לקחתי מילה, הפכתי אותה לאוסף המספרים שלה, ואז בדקתי לאיזו מילה זה הכי דומה, וככה יצאו המוטציות. בזיווג מה שעשיתי זה דבר יותר פשוט. יש 300 מספרים, אז לקחתי 150 מהורה אחת ו150 מהורה שתיים
כרמל: אפשר לחשוב על עקרון הברירה הטבעית שדארווין גילה כעל אלגוריתם. הרי זה ממש מנגנון, מתכון, מודל, פרוטוקול. וכבר מפרויקט טיירה בשנות ה90, למשל, קיימים ניסיונות להריץ את המודל הזה של הברירה על פיסות קוד, ולגרום להן להתחרות זו בזו על הצלחת משימותיהן, כלומר הישרדותן בתוך המחשב. בלמידת מכונה כיום יש תחום נפוץ שנקרא גאן מלשון גנרטיבי, ששם 2 מכונות לומדות שמתחרות זו בזו, כמו שני מינים בטבע, וכתוצאה מכך הן ממש לומדות (אחרי עשרות אלפי כישלונות חוזרים), איך להתגבר על המכשולים שהן שמות זו לזו. יש דוגמא נהדרת כזו לאלגוריתמים שלמדו דרך משחק מחבואים, ואפשר לראות את הלמידה המדהימה, גם של התופסים וגם של המתחבאים, בווידאו שלהם ביוטיוב. אז עוד לפני שערן הגיע למכון וייצמן, הוא שיחק ברעיון הזה של רשתות גאן, בפרויקט אחר שנקרא “האוצר האלקטרוני” אותו יצר יחד עם ד”ר אייל גרוס
ערן: יש שתי רשתות נוירונים, שתי ישויות בינה מלאכותית שמשתפות פעולה, אחת מייצרת והשנייה שופטת אותה. ובדרך כלל המטאפורות לזה היו זייפן, שמנסה לזייף שטר, ובלש, הבלש קולומבו, שיודע לעלות על כל זיוף קטן. וכל אחד צריך לתחמן את השני, והם צריכים להשתפר בזה שהם אחד נגד השני. ומה שאנחנו עשינו, לקחנו את המטפורה לכיוון אחר לגמרי של צייר ואוצר. הצייר ניסה לצייר כמה שיותר טוב פורטרט, שיהיה כמה שיותר דומה לווריאציה על תמונה’ והאוצר אמר לו, זה מספיק קרוב או זה לא מספיק קרוב. אני חושב שהאוצר האלקטרוני היה יפה בזה שהוא לא היה הכי פנסי וסטייט-אוף-דה-ארט ברמה הטכנולוגית, אבל הוא תפס את המטפורה הטכנולוגית, ודווקא הפך אותה למשהו ביקורתי. המטפורה היא הדבר שעניין אותי
אבל בואו נחזור רגע לתאים, הספר האחרון של ערן, ששם הוא עשה את אחד המהלכים היותר מרשימים שלו, בהפעלת תהליכי ברירה טבעית על השפה, בעזרת בינה מלאכותית
אני קורא לזה “תוכנית הריאליטי של המילים”. המילים צריכות להחליט לפי המיקומים שלהן במרחב השלוש מאות ממדי, את מי הם מעיפים. הם מעיפים את זה שהכי רחוק מכולם באיזשהו שקלול, כל מילה היא נגד אלו שרחוקים ממנה ובעד המחנה שלה, אלה שקרובים אליה. האלגוריתם של גוגל, וורד2ווק, הוא דוגמא טובה לאלגוריתם שמצליח להגיע למסקנות סמנטיות מתוך נתונים סטטיסטיים. זאת אומרת, הוא מבין שאם שתי מילים מופיעות ביחד באותו מסמך, אחת ליד השנייה, במיליון ומשהו או אפילו בעשרות מיליון מסמכים, אז כנראה שהן קשורות יותר ממילים שלא מופיעות אף פעם ביחד. זו דוגמא ללמידה סמנטית, בעלת משמעות, מתוך סתם אוסף של נתונים סטטיסטיים, והבנה של היחסים ביניהם דרך הקרבה של המופעים שלהם בתוך הדוגמאות. אז למשל נתתי בתור דוגמא, אם יש לי את המילים: מלך, מלכה, נסיך, אח/ות (באנגלית), אדום, וכחול. אז באמת מה שקורה שבסיבוב הראשון הם מעיפים את האח/ות, ובסיבוב השני נשארים שלושת בני המלוכה נגד שני הצבעים, אז שלושה מנצחים שניים’ אז הם מעיפים את האדום, וסיבוב אחרי זה מעיפים את הכחול, ואז אנחנו נשארים עם מלך, מלכה’ ונסיך. ואז את מי לדעתך הם יעיפו
כרמל: לדעתי יעיפו את המלך
ערן: אז הם מעיפים את המלכה’ וזה כידוע בבינה מלאכותית תמיד יש הטיה שוביניסטית. הוא אלגוריתם אבולוציוני, ואלגוריתם אבולוציוני לא בא לחקות התנהגות אנושית, הוא בא לחקות התנהגות טבעית, מתוך הטבע, וגם מה שנקרא למידת חיזוק, שבה אם הרווחתי משהו טוב ממה שעשיתי אני מקבל פידבק חיובי, ואם נפסלתי או מתתי או משהו כזה, הפידבק יהיה שלילי. ואלו דברים שהם לא ניתנים לייחוס רק לבני אדם, גם בע”ח לומדים ככה. אז בעצם בינה מלאכותית היא לא רק חיקוי של הבינה האנושית, ומהבחינה הזאת אולי נלמד לחקות לא רק שגיאות אנושיות אלא גם שגיאות של הטבע, שגיאות של בע”ח וכו’. מה שעשיתי גם זה – אדם, חיה, צומח, בקטריה, וירוס, מחשב – מי מביניהם יישאר? ובסיבוב הראשון מעיפים את הצמחים, בסיבוב השני מעיפים את המחשב, שאני לא יודע אם זה אופטימי או פסימי, יש הרבה שישמחו. בסיבוב הבא הם מעיפים את האדם, ואנחנו נשארים רק עם חיות, בקטריות, ווירוסים, ובסיבוב האחרון החיידקים והווירוסים מעיפים גם את בע”ח, אז אנחנו נשארים רק עם חיידקים ווירוסים
כרמל: אפשר רק לקוות שהשילוב הזה בין תהליכים אבולוציוניים, מתמטיקה, ושפה, הוא יותר פואטיקה מאשר נבואה. זה קצת מזכיר לי משום מה את המוסד של אסימוב, שעכשיו גם רצה סדרת טלוויזיה שמבוססת עליו, ושם דמות בשם הארי סלדון ממציאה מדע בשם פסיכו-היסטוריה, שמנבא את גורל האנושות בעזרת מתמטיקה. ואני תוהה אם תהליכי ניבוי שכאלה מבוססים על משהו דומה למה שערן עשה פה. ובזמן הקורונה הוירוסים כבר עשו יד אחת עם בעלי החיים שבהם הם לא פוגעים, ואנחנו עשינו יד אחת עם המחשב ליצירת הקוד של החיסון, אז נדמה שהריאליטי הישרדות הזה כבר בעיצומו
אני מרגישה שמעל כל הפרויקטים של ערן מרחפת השאלה שמניעה גם את הפודקאסט הזה: מה זה אומר להיות אנושי? כמה האנושי שונה מהצורות האחרות סביבו ובמה? היה לערן פרויקט בעבר, עם רובוטית בשם פרנקי, שעסק בשאלה הזו באופן ישיר יותר
נכנסים לחדר ויש שם רובוט/ית בשם פרנקי והיא מתחילה לשאול שאלות, כשבעצם מה שמעניין אותה זה, מה זה להיות אנושי. עכשיו, היא רובוט, היא לא יודעת מה זה להיות אנושי, ואנחנו, המרואיינים שנכנסנו לחדר, צריכים להגיד לה משהו. השאלה היא, האם יש משהו שנוכל לומר שהוא לא יהיה אנושי? האם בנאדם יכול לומר משהו שהוא לא אנושי? אנחנו כבולים בתוך האנושיות שלנו באיזשהו אופן. לא רק מבחן טיורינג הוא מה שקובע כאן האם המחשב מצליח לחקות את ההתנהגות האנושית, אלא יש כאן גם מבחן טיורינג הפוך, האם אנחנו יכולים לחקות התנהגות לא אנושית? ואני לא בטוח שאנחנו יכולים, כל מה שנעשה הוא אנושי
כששאלתי את ערן מה הדבר הבא, היה נדמה לי שהוא לא יודע עדיין, כי לאן עוד אפשר ללכת בעצם אחרי שביקרת במבנה העומק של החיים
אני הגעתי לאיזשהו פרק יצירתי בחיי שבו כל הדברים התחברו פתאום, וזה היה מאד מרגש – הצ’טבוטים והשירה והפרוייקטים האינטראקטיביים – אבל זה כבר התחבר ומאז אני פשוט מתבזר, ואני עושה עוד מאותו הדבר. הקמתי יחד עם דניאל עוז הוצאת ספרים שנקראת ברחש, התחלנו להוציא ספרי שירה, אבל קרן כץ, שהיא מנכ”לית ברחש, וגם זוגתי שתחייה, היא אוצרת את החלק של הקומיקס, אז אנחנו עכשיו גם הוצאה של ספרי קומיקס, ושירה. ספרים שאף אחד אחר לא היה מוציא, כנראה. זאת אומרת, זה כבר לא שירה של הדברים הנעלים, ושירת האני שמרוכזת בעצמו וכל זה, אלא שירת מאה 21 שאולי היא שירה פוסט אנושית באיזשהו מובן
אבל אדם כמו ערן לא באמת שוקט על שמריו. נראה שהוא מתחיל להסתקרן בכיוונים חזותיים יותר
בתל אביב אני מלמד במדיה דיגיטלית, והרעיון שם זה לחשוב על ההרחבות העתידיות של הקולנוע. אנחנו לא חושבים בהכרח על מציאות מדומה ומרובדת, אלא קודם כל משחקי מחשב, זאת איזושהי הרחבה להיבט שבו אנשים משתתפים ומשחקים בתוך היצירה, אבל מה קורה מאחורי הקלעים? זה דבר שהיה מעניין אותי לחקור ואני גם חושב שזה דבר שיתפוס. יש היום כבר כמה טכנולוגיות שמצלמות או מ45 זוויות, או שכמו שהיה באולימפיאדה בטוקיו ב2021, המחשב חישב את הזוויות, לא צריך לצלם בכל הזוויות אלא רק בחלק, והמחשב משלים את האחרות, ואז יש את היכולת לייצר הולוגרמות. הדבר הזה כבר קיים היום, ברזולוציה לא כל כך גבוהה, אבל לדעתי תוך כמה שנים זה יהיה הדבר
כמי שהחל את דרכו עם פרויקט שיתופי מאחורי דמות בדיונית, גם כיום ערן תופס את האמנות שלו באופן פחות אינדיבידואלי, ויותר כסמן של תקופה ואולי חלק מביג דאטה כלשהו
בשירה תמיד יש ביטוי כזה של משוררים מבוגרים ש”בסופו של דבר בכל דור, יש רק משורר אחד, ואת השאר לא זוכריםן”, אבל בעידן האינטרנט דווקא זוכרים את כולם, אולי הרעיון הוא איך להישכח. האינדיבידואליות תאבד’ קצת מכוחה, זה לא יהיה כזה מעניין אם את השיר הזה כתב ערן הדס או מישהו אחר, יותר מעניין יהיה לבדוק את כל המשוררים בתקופה ומה הם עשו, או משהו כזה. אני רואה ביצירות שלי קפסולות זמן, דברים שאני מקווה שישרדו איזושהי תקופה, ואז אנשים מהעתיד ישלפו אותן ויגידו “מה זה השטויות האלה?”, או ששירה לא תעניין, ודברים אחרים יהיו מעניינים, כמו משחקי מחשב
בפרק 26 דיברנו עם עודד מיימון על מתמטיקה, והזכרנו שבדיוק כמו השפה, מתמטיקה היא רק מערכת ייצוג של דברים בעולם, ושהיא גם מייצגת מציאויות סמליות שלא קיימות בעולם. אבל האמנות של ערן הדס מותחת את הגבול של שתי מערכות הייצוג האלה, דרך הביולוגיה, כל הדרך חזרה אל המיסטיקה, אל המקום הפיתוגראי של המתמטיקה כמרקם של היקום, אל המקום היהודי של אותיות השפה כמרחבים ומהויות, שהן אבני הבניין של העולם (ליטרלי, של החיים, של הגנים). וכך, כמו בשירה, הנסיון האישי של ערן לשוב אל חוויית ההארה המתמטית מאותו מבחן באלגברה שסיפר לנו עליו, הופך למסע האוניברסלי של כולנו, אל הליבה של הקיום, אל הסטרוקטורה שהיא האחד, או אולי האפס? עד כאן להפעם, דרגו, שתפו, המליצו, ובואו לבקר בסושיאל לקדימוני וידיאו וקטעים גנוזים. להשתמע בפרק הבא
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
Dr. Carmel Vaisman 