פרק 25. להאזין לקצב הדיגיטלי: שפה, מדיה וכוח עם ד”ר אלינור כרמי

_{אני חושבת שהאזנת סתר זה משהו שעוזר לנו אולי קצת יותר להבין שזה בעצם ריגול, קצת קריפי, קצת לא בסדר. הטרמינולוגיות שאנחנו משתמשים בהן מאד חשובות לאיך שאנחנו מבינים את הסיטואציות האלה ולאיך שאנחנו יכולים אחר כך לפעול כדי לשנות אותן}

ד”ר אלינור כרמי

---

אנחנו מדברים הרבה בפודקאסט הזה על השפעת הטכנולוגיה, אבל היום נהפוך כיוון ונראה כמה כוח יש לשפה, לטרמינולוגיה, ובייחוד למטאפורות שאנחנו חושבים דרכן על טכנולוגיה. נמצאת איתנו היום ד”ר אלינור כרמי, פוסט דוקטורנטית במחלקה לתקשורת ומדיה באוניברסיטת ליברפול שבבריטניה. היא תדבר על ספרה החדש “מדיה דיסטורשנס” (להורדה בחינם) שבו היא מחליפה לנו את צורת החשיבה הנפוצה על טכנולוגיה דרך הויז’ואל והמרחב, למושגים של סאונד וזמן, ותראה לנו מה זה איפשר לה לחשוף. נדבר קצת גם על המשמעויות של מטאפורות אוכל לטכנולוגיה, על ההשלכות של מושג הפלטפורמה, ובסוף הפרק הזה תצאו עם רגישות ביקורתית חדשה לכוחה של השפה בכל הנוגע לטכנולוגיה

אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי שקרה כאן בישראל בראשית שנות האלפיים. מכירים את מעצמת ההיכרויות הבינלאומית ליהודים, ג’יידייט? אז לפני קצת פחות מעשרים שנה כשהם נכנסו לישראל, הם הזמינו עיתונאי מאחד העיתונים הגדולים לכתוב כתבה על כך במוסף סוף השבוע, ולבשר לציבור הישראלי שיש דבר כזה היכרויות ברשת וזה המיינסטרים החדש. אותו עיתונאי היה צריך גם ויז’ואל לכתבה, אז הוא שוטט ברחבי ג’יידייט, מצא פרופיל של בחורה נאה שנראה לו מתאים, ושילב אותו בכתבה. תארו לכם את אותה בחורה קמה בסוף השבוע, חברים מצלצלים אליה לרוץ לקנות את מוסף השבת, והיא מוצאת בו כתבה גדולה על הכרויות ברשת, כשפרופיל ההיכרות שלה, עם התמונה שלה והטקסט שהיא כתבה על עצמה, שרוע במרכז הכתבה הזו. היא לא התבלבלה, שכרה עורך דין, ותבעה את העיתון על חדירה לפרטיות. נשמע הכי צודק והגיוני בעולם, ובטח היא זכתה בתביעה נכון? אז לא, ממש לא. אתם מבינים, עורכי הדין של העיתון טענו שמדובר באתר פומבי, שכל אדם יכול לגלוש בו ולראות את הפרופיל הזה, ולכן זה כמו פרסום בעיתון שמותר לצטט אותו בהקשר אחר בעיתון. דבר פומבי

עורך הדין של התובעת ניסה לטעון שמה פתאום, זה פרטי, יש סיסמה. ושזה כאילו שמישהו יפרוץ למשרדה של שדכנית ויגנוב לה תיקייה מהמגירה ויפרסם את תוכנה בעיתון! אבל השופטת סירבה לראות באינטרנט מקום ובסיסמה מנעול לדלת. אנחנו אולי קוראים לזה סייברספייס, אבל מטאפורת הספייס לא התקבלה בבית המשפט. לשופטת היה מסוף מחשב מול העיניים, היא גלשה בעצמה, וראתה שפרופילים רבים בכלל נגישים גם בלי להירשם כמשתמש באתר (כי ככה זה היה בהתחלה בניסיון למשוך משתמשים ולהראות להם שיש היצע), אז היא פסקה שהאתר הוא באמת יותר כמו עיתון, כמו תקשורת המונים, ולא הייתה כאן חדירה לפרטיות. זה אולי נשמע תמוה ומקומם היום, אבל אל תדאגו, הבחורה קיבלה איזושהי מידה של צדק. משפטן בכיר וידוע לחש על אוזנו של עורך הדין שלה, ממש ברגע האחרון, עצה ששווה זהב: תשנה את סעיף התביעה מחדירה לפרטיות להפרת זכויות יוצרים. הרי אם בית המשפט חושב על האינטרנט דרך מטאפורה של טקסט ובטרמינולוגיה של תקשורת המונים, לא נצליח לשכנע אותו שזה גם מקום ושזה מתפקד כמרחב. פשוט נלך על עבירה מעולם הטקסט והתקשורת. ואכן העיתון שילם לאותה בחורה את הסכום הקבוע בחוק על הפרת זכויות יוצרים, בגלל השימוש ללא רשות בתמונה שצילמה ובטקסט שכתבה על עצמה

הסיפור הזה לימד אותי משהו שלקחתי איתי לדוקטורט שלי על בלוגים ופגשתי אותו אחר כך גם בספרות המחקרית. מטאפורות הן לא רק עניין טכני של שפה שרלוונטי לספרות ושירה, אלא מרכיב מרכזי בצורת החשיבה שלנו על העולם. לאקוף וג’ונסון טענו עוד בשנות השמונים, שאנחנו אפילו לא מודעים לכך שאנחנו חושבים דרך שדה סמנטי מסוים ובאיזו מטאפורה אנחנו שבויים, אבל אפשר לגלות זאת דרך השפה. הדוגמא המפורסמת שלהם הייתה האופן שבו אנחנו תופסים ויכוח במונחים של מלחמה: מאבק אסטרטגי שיש לנצח בו, לתקוף את טיעוני היריב וכו’. הם הציעו שאפשר לחשוב ולדבר על זה אחרת, אולי כריקוד, פעולה אמנותית, ואז נפעל באופן אחר לגמרי בתוך ויכוח. אבל מטאפורות של טכנולוגיה הן מטאפורות חומריות. כלומר, החליפין הוא לא בין שני שדות סמנטיים כמו ויכוח ומלחמה או אמנות, אלא בין הרובד הסימבולי של השפה לרובד החומרי של איך הטכנולוגיה באמת פועלת. ואז השאלה היא, האם המילים שבהן אנחנו משתמשות עוזרות לנו להבין מהי הטכנולוגיה ואיך היא באמת עובדת, או דווקא מטשטשות, מעמעמות, ומעלימות את מה שבאמת קורה לנו? תחשבו למשל על הדימוי הזה של מחשוב ענן. הענן קשור בקלילות, עילאיות, טבעיות, אבל אם נבדוק איך זה באמת עובד נגלה חוות שרתים ענקיות שצורכות המון אנרגיה ומזהמות, ומה הקשר בכלל לעננים

בטכנולוגיות דיגיטליות עניין המטאפורה והשפה הוא קריטי דווקא בגלל שהן לא חומריות. שולחן או כוס לא צריכים כוח מטאפורי כדי להתקיים, אבל כל ישות דיגיטלי צריכה, כי היא בעצם רק מידע, היא בתוך מרק קדמוני של מספרים ואותות חשמל. וזה משהו שאנחנו לא יכולים לפגוש ישירות, זה תמיד דרך ממשק גרפי או חומרי שמישהו בנה לנו, כדרך לגשת למידע הזה או כדי לארגן אותו. והממשק הזה תמיד מבוסס על מטאפורה ישנה ומוכרת, גם אם הדברים לא ממש מדויקים טכנולוגית. אני אספר לכם משהו אחר שידגים את זה, משהו שקרה לי אישית בערך באותה שנה, בראשית שנות האלפיים, כשהיה את המשפט הזה עם העיתון. אז עוד לא היו אז רשתות חברתיות או סמארטפונים או כלום, מה שרוב הציבור השתמש בו זה מייל. ויום אחד קיבלתי מייל מעורך דין נחמד (לא, לא כזה שמייצג אדם שמת מאפריקה ואני היורשת היחידה שלו), עורך דין ישראלי, ששלח לי בטעות משהו במקום ללקוח שלו, והייתה צרופה למייל עם חוזה לחתימה דחופה. אז אמרתי, אהיה אזרחית טובה, ואגיד לו שטעה במייל כדי שלא יפגע בלקוח. והוא אכן כתב לי מיד חזרה והודה לי מאד ואז הוסיף: “אני רוצה לבקש ממך טובה רק, החוזה המצורף למייל הוא מאד דיסקרטי. תוכלי בבקשה להחזיר לי אותו?” חחח

זו דוגמה ממש נהדרת לכך שאנחנו מציגים את הדרך להעביר בינינו פיסות מידע לא חומרי, דרך ממשק מוכר של דואר. מייל הוא כמו מכתב, מציע לנו ממשק התוכנה, יש אפילו שדות דומים: שולח, נמען, נושא, גוף מכתב, סימן של מעטפה כשרוצים לשלוח, ואטב כזה כדי לצרף מסמך. אני מבינה שעורך הדין הזה היה כנראה אדם מבוגר שלא באמת הבין את הלוגיקה התרבותית החדשה של העדר חומריות והעדר מקור, שהוא איבד שליטה על החוזה שלו, שהחוזה ששלח לי אינו ה-חוזה, ואני תהיתי אם הוא לא יחטוף התקף לב אם אני אנסה לחפור לו מאמר פילוסופי על זה בתשובה. מה שעשיתי בסוף: עשיתי לו פורוורד של המייל המקורי שלו עם הצרופה והוא היה מאד מרוצה

אולי צחקתם קצת על העורך דין הענתיקה הזה, אבל הפואנטה היא שלכולנו זה קורה עם טכנולוגיות חדשות ומורכבות יותר, בכל מני רבדים, ואנחנו רוצים קצת להוציא את עצמנו מהקופסא בפרק הזה, בעזרת החלפת הטרמינולוגיה. במוקד הפרק עומדת עבודתה של ד”ר אלינור כרמי. אלינור כתבה את תזת התואר השני שלה על תרבות הטרנס בישראל, שיצאה גם כספר ברסלינג, והיא מאמינה גדולה בכוחו של הסאונד

אלינור: אני חושבת שמה שסאונד עושה, הוא בעצם מצליח להיות ולהעביר כמה רבדים, ולעבור בין כל מני חללים, ולהעביר כל מני רבדים שוויזואליות לא מצליחה לעשות

כרמל: חוש הראייה הרי כל כך דומיננטי בחוויה שלנו, שקשה להבחין עד כמה כל השפה שלנו היא שפה של ויז’ואל

אלינור: המושגים האלה כל כך מושרשים בנו, אנחנו בכלל לא שמים לב לזה, לאופן שבו הם כל כך אוטומטים אצלנו. פשוט תנסו לכתוב או לדבר רק באמצעות מושגים של סאונד ותראו כמה זה קשה. הנה “תראו”, את רואה

כרמל: את רואה… מה נגיד במקום בשפה של סאונד, את קולטת?? … זה ככה גם כשאנחנו מדברים על טכנולוגיה דיגיטלית. למשל, איך אנחנו מדברים על המעקב אחרינו ברשת? אנחנו משתמשים במטאפורות כמו האח הגדול או הפנאופטיקון, אותו מבנה של מגדל שמירה מרכזי, שמשקיף ומפקח על כל תאי האסירים. אנחנו מתרגמים מעקב לראייה, אפילו שזה לא תואם בשום צורה את האופן שבו הרשת עובדת, כי אין לרשת שום מרכז שבו יושב איזה אח גדול שמביט לכל עבר, אין פה עניין של יכולת צפייה במרחב בכלל. אז מה כן? לאלינור יש מטאפורה קולעת יותר מעולם השמע

אלינור: האזנה תהליכית זה בעצם מושג שפיתחתי, ואני חושבת שהאזנת סתר זה משהו שעוזר לנו אולי קצת יותר להבין שזה בעצם ריגול. זאת אומרת, הנורמליזציה של הריגול כאן היא משהו שמאד מפריע לי. חוקר המעקב האהוב עלי ביותר ואחד החלוצים שדיבר על הנושאים האלה הוא מארק אנדרייביץ’, שנמצא כרגע באוסטרליה, ואני חושבת שהוא אחד הראשונים לזהות את האופן שבו התרבות הפופולרית בעצם מסייעת לכל ההבניה הזו, שזה נורמלי שאנחנו עוקבים אחד אחר השני. ובעצם תוכניות כמו האח הגדול מסייעות להבניה של הנורמליזציה של המעקב אחד אחרי השני. זאת אומרת, המעקב לא נעשה רק ע”י החברות הגדולות, אלא זה נהיה משהו שהוא כייפי, כייף לי לרגל אחרי אנשים, כיף לי לראות מה אנשים עושים בסתר, וברגע שאתה הופך את זה לכיף, אז קצת יותר קשה לנו לזהות האם זה משהו שהוא לא בסדר

אם אני הייתי הולכת ברחוב והיו מאות אנשים שעוקבים אחרי (שזה בעצם מה שקורה בכל פעם שאני הולכת לפייסבוק), זה היה נראה לי הזוי, זה היה נראה לי קריפי, זה היה נראה לי רגע, משהו פה לא בסדר. אבל מכיוון שיש ממשק מאד מסוים שגורם לכך שאני לא אבין שמאזינים לי, אז אולי אני פחות מודעת לזה ואולי זה פחות מפריע לי. ואני חושבת ש”האזנת סתר” זה משהו שעוזר לנו אולי קצת יותר להבין את הקטע הקצת קריפי, קצת לא בסדר

האזנה, האזנת סתר, זו לא רק מטאפורה אחרת שנועדה להעיר את המודעות שלנו שהורדמה והדבר נורמל, אלא גם משהו שמתאר הרבה יותר טוב את האופן שבו הטכנולוגיה באמת עובדת

כשאנחנו מדברות על מה שקורה באינטרנט יש לנו משהו שהוא הרבה יותר מורכב. קודם כל יש האזנה שהיא בלתי פוסקת להתנהגויות שלנו. זאת אומרת, כל מני חברות שולחות עוגיות למחשבים ולטלפונים שלנו, אז לא מדובר בהאזנה שהיא חד פעמית, מדובר בהאזנה שהיא מתמשכת, ובנוסף יש הרבה מאד גופים שמקשיבים לנו: פייסבוק מאזינה לי, אמזון מאזינה לי, גוגל מאזינה לי, וכל אחד מהם מפתח כלים משלהם כדי להאזין לנו במקומות אחרים ואז לייצר כל מני פרופילים. לאחר שיש את ייצור הפרופילים האלה, החברות האלה מסדרות את הפלטפורמות שלהן בצורה מסוימת שתתאים לנו, מתוך כל הקטע של פרסונליזציה, אבל בעצם הן מעצבות את האופן שבו אנחנו חוות זמן ומרחב, משום שהן מציגות לנו ומאפשרות לנו כל מני דברים בזמנים ובמרחבים ספציפיים

אם המטאפורות החזותיות קשורות יותר למרחב, אז הסאונד מאפשר להדגיש יותר גם את הזמן, המקצב, קצב המדיה, שגם זה מושג שאלינור חידשה אותו, ודרכו היא יכולה להסביר לנו איך פלטפורמות המדיה מארגנות לנו את חוויית הזמן

המושג נקרא “ריתמדיה” והוא מושפע משני חוקרים שאני מאד מושפעת מהם: הראשון הוא הנרי לפברה, אחד החוקרים היחידים שמדברים על מקצב בצורה שלא קשורה בהכרח למוסיקה, אלא הוא מדבר על האופן שבו העיר מסודרת במקצבים מאד ספציפיים והאופן שבו זה משפיע על המרחב והזמן שלנו. וחוקר נוסף הוא ריימונד וויליאמס, שהוא בעיני אחד החוקרים היותר מעניינים שדיבר על “זרימה מתוכננת”. הוא דיבר על זה בזמנו בהקשר של טלוויזיה, כשבדיוק הטלוויזיה התחילה לעבוד 24 שעות, ועל האופן שבו הטלוויזיה מנסה לטשטש את הגבול בין פרסומות לבין תוכן. הדברים האלה היו לי מאד הגיוניים בקטע שבו חברות הטכנולוגיה האלה בעצם מעוניינות לעצב את האופן שבו אנחנו חווים זמן ומרחב. אולי הדבר בו הכי קל להראות את זה, זה שהפיד שלנו נובע מכל מני שיקולים, שהם בעיקר מסחריים, ולאו דווקא לפי מה שאנחנו רוצים

אז פייסבוק נותנים כביכול אופציה להראות בפיד את הדברים הכי חדשים שקורים או את הדברים הכי פופולריים. אני תמיד מעדיפה שיהיה את הדברים הכי חדשים, פייסבוק שינתה את זה כל פעם לדברים הכי פופולריים. למה?  בגלל שפייסבוק כל הזמן רוצה לראות מה גורם לנו להיות בפלטפורמה יותר ולכן פחות משנה להם אם זה שיח שנאה, אם זה מדויק, אם זה לא מדויק, אם זה נכון, אם זה לא נכון. מבחינתם זה לא משנה, כי כל עוד יש טראפיק וכל עוד שאנחנו מגיבים ועושים יותר לייקים ונמצאים יותר בפלטפורמה, אז מבחינתם המודל העסקי שלהם מצליח. אין פה בעצם ריל טיים. בעצם הזמן פה הוא נקנה על ידי חברות כדי שאנחנו ניפגש עם כל מני פרסומות או שאני אתקשר עם אנשים מסוימים בצורה מסוימת, ולכן יש בידינג על הזמן שלנו ועל האופן שבו אנחנו נחווה זמן כל הזמן, ולכן אין בזה שום דבר שהוא ריל טיים

כרמל: אז אפרופו האזכור לטלוויזיה, בזמן העבודה על הפרק הזה התארחתי בפודקאסט “זו דעתי על כל פנים” של מיכל צורן ועומר בן יעקב, ומיכל סיפרה שם שמרוב עודף מידע ועודף בחירות, היא פשוט פותחת רדיו וזהו. בשיחה הגענו למסקנה שפלטפורמות המדיה בנויות כך שהן משמרות לנו את האשליה שאנחנו בוחרים כל הזמן, אבל בעצם הן מארגנות לנו את “לוח משדרים” בדחיפה והמלצה קלה, או דרך מאפייני האלגוריתמים שלהן, וזה בדיוק ארגון החוויה הזה שאלינור סיפרה לנו עליו. וככה אנחנו סוגרים מעגל שבו כבר לא ממש ברור אם נטפליקס היא אכן ההפך מהטלוויזיה של פעם וספוטיפיי זה אכן ההפך מהרדיו. והפלטפורמות החדשות האלה באמת לומדות מדרכי הפעולה של חברות המדיה ההיסטוריות. בספר שלה, אלינור חוזרת לחברת הטלפוניה הראשונה, בל, ומראה כיצד היא עיצבה את העיר ניו יורק באותן צורות שבהן הפלטפורמות מבקשות לעצב את חווית הרשת שלנו היום

אלינור: אני ניתחתי בעצם את הארכיונים של בל טלפוניה והתחלתי להבין שבל היו מעורבים בכמה תהליכים שנועדו לשים אותם כחברה המרכזית, המונופוליסטית, בדומה מאד למה שפייסבוק עושה כיום, באופן שבו הם שיתפו פעולה לא רק עם העירייה, אלא גם עם חברות איטום ונדל”ן. מה שהם רצו לעשות זה לשנות את מרקם העיר, לשנות את ארכיטקטורת העיר, כדי שהיא תתאים למכשירים ולטכנולוגיה של בל, וכמובן זה התאים לכל האנשים ששיתפו איתם פעולה, אם זה יצרני מכוניות, חברות איטום, חברות נדל”ן, ותוך כדי כך הם רצו ליצור מרחב עירוני שהוא יותר מסחרי וידידותי לסחר. וזה בדיוק אותן אסטרטגיות שפייסבוק עושה. גם בל, האופן שבו הם האזינו לאנשים, כשהם הקשיבו לכל ניו יורק סיטי, אז הם בעצם הקשיבו לאנשים בפרקי זמן שונים ולאחר מכן עיצבו את העיר בצורה כזו, שנגיד יהיה ניתן לעשות רעש במקומות מסוימים בזמנים מסוימים, להתנהג בצורה מסוימת וכד’. אז חשוב לי להבהיר שמה שאני מדברת עליו זה לא רק דיגיטלי אלא גם אנאלוגי. כל הדברים האלה הם משיקים בעיני, גם מה שקורה ברחוב וגם מה שקורה אונליין, כל מני גורמים שרוצים לגרום לנו לחשוב שזה מה שמותר לכם, ככה אתם יכולים להתנהג, ככה אתם יכולים למחות

כרמל: בחברת בל עבד אותה תקופה המתמטיקאי קלוד שאנון, ממציא מושג ביט המידע, ומי שניסח את אחד מהמודלים הראשונים של התקשורת, זה שיש בו מוען, נמען, מסר, ערוץ תקשורת, ועוד מרכיב אחד שגרם לאלינור לזקוף אוזניים – רעש. רעש שצריך לסנן ולהעלים כדי שהמסר יעבור בשלמות ובמהירות בערוץ התקשורת. אבל שאנון לא דיבר רק על תקשורת טכנית. כאחד מאבות מדע הקיברנטיקה הוא ראה ברשת הטלפוניה של בל דגם לכל רשת באשר היא, שזה כולל גם רשתות ביולוגיות ומערכות חברתיות. זוכרים שבפרק שש הגדרנו לכלוך לפי מרי דגלאס כ”דבר שאינו במקומו”? אז גם רעש, כמו לכלוך, זה דבר יחסי. איפה עובר ההבדל בין רעש שהוא הפרעה, לבין דיסטורשן שהוא חלק מהמוסיקה? אז דרך מושג ה”רעש” אלינור צללה לפוליטיקה מרתקת של טכנולוגיה ויחסי כוח, כשחברת תקשורת בעצם מעצבת מרחב ציבורי ומחליטה מה יודר ממנו, מה יוגדר כרעש במערכת. ופתאום המונח הטכני הזה הופך למונח שמתייג אנשים, במרחב העיר או בקרב עובדי החברה, שגם הם מהווים חלק מהרשת. במקרה של בל זה היה המרכזניות

אלינור: בל בעצם פיתחו את הטכנולוגיות ובל הם אלו שיכלו לפענח מה זה רעש ומה זה לא רעש. זאת אומרת שלהם היה את הכוח להחליט “זה רעש, זה בעיה, ולכן אנחנו נזיז אותו מהמרחב הציבורי או מהתודעה שלנו”. אלו צורות התנהגות שאנחנו מחליטים שהם רעש, ובמקרה של המדידה של ניו יורק זה היה האפרו-אמריקאים שהסתובבו ברחובות או אנשים שמכרו בצורה לא חוקית ברחוב. עם הטלפניות שלהם כמובן הייתה להם יותר יכולת לשלוט בהן בגלל שהן היו עובדות שלהם, ולכן הם עברו כל מני אימונים כדי שהן יהיו סוג של מכונות משומנות, שהן יהיו בעצם הגורם המתווך בין הלקוחות שלהם ובין השירות עצמו. זאת אומרת, הם היו חלק מהקו התקשורתי עצמו והן עשו פעולות של תיווך בין משתמשים. היום  אנחנו לא חווים את הטלפון ככה, כמובן, אבל בעבר הן היו גם מעבירות את השיחה, והן היו גם צריכות להיות טכנאיות, בגלל שאם היו כל מני שיבושים בקו הטלפון, הן היו צריכות להבין מה קורה ולתקן את זה תוך כדי  

אבל כמובן בגלל שזה מודל עסקי וכל דקה נחשבת, כל שניה נחשבת אפילו, זה אומר שכל הפעולות הללו היו צריכות להיעשות בצורה מאד מהירה וגם כמובן מאד שירותית. זאת אומרת, חלק מהסלוגן שלהם היה “הקול עם החיוך”. הן היו צריכות לעבור כל מני אימונים כדי שהקול שלהן תמיד ישמע מאד חברותי ושירותי, ושהן שם בשביל לספק כל גחמה של הלקוחות. אבל מה שעוד גיליתי במהלך המחקר שלי, זה לא רק שהן עברו סדרת אימונים שקשורה לגוף שלהן, אלא הן עברו סדרת אימונים שמישטרה את האופן שבו הן חושבות. בגלל שבו זמנית הייתה התארגנות של איגודי טלפניות וכמובן שבל לא כל כך אהבו את זה, אז הם ניסו להיכנס ולהבין מה בעצם קורה ולמשטר מה הן קוראות, מה הן חושבות, על מה הן יכולות לדבר, על מה הן מוציאות את הכסף שלהן, איך הן התלבשו וכד’. התייחסו אליהן כמכונות, הם אשכרה מדדו בשניות כמה זמן לוקח להן לעשות כל פעולה בשביל שהן יהיו כמה שיותר מהירות. אני משווה את ההתנהגות ואת המקצוע של הטלפניות למסנני תוכן

כרמל: תשומת הלב של אלינור ליחסי הכוח סביב ה”רעש” הביאה אותה לזהות דמיון בין הטלפניות של בל למסנני התוכן של פייסבוק. יש מצב שאתם לא יודעים את זה, אבל גם כיום כשנדמה שהכל זה רק אלגוריתמים ואין בשומקום בן אנוש לרפואה לפנות אליו כשקורה משהו, יש עדיין בני אדם שמהווים חלק מערוץ התקשורת ואחראיים לזרימת המידע בו. למשל, כשאתם מדווחים על תוכן פוגעני לפייסבוק, זה לא אלגוריתם שדן בבקשתכם, אלו מסנני תוכן אנושיים ויש להם שניות ספורות להכריע את גורל התוכן הזה לפי כללים תמוהים ולא תמיד אינטואיטיביים שפייסבוק קבעה. בשנים האחרונות, בזכות חוקרות כמו אלינור, גוברת תשומת הלב לקשייה של האוכלוסייה הזו

אלינור: המקצועות הללו וההתייחסות הזו לעובדים ארעיים או לא מועסקים ישירות (כיום כל מסנני התוכן בכלל לא מועסקים ישירות ע”י פייסבוק) הדברים האלה התחילו הרבה לפני. מה שאני מדברת אתך עכשיו זה חלק ממאמר שאני כותבת עם קולגה מאמסטרדם, קרולין בירדסל, שהיא חוקרת רדיו. מה שאנחנו אומרות זה שאנחנו צריכות להתחיל לדבר על ההיסטוריה של טכנולוגיה, ובאופן כללי על טכנולוגיה ותקשורת, בצורה אחרת. להפסיק להיצמד לכל התפקידים הזוהרים של המחדשים והיזמים –  בואו נסתכל רק על צוקרברג ועל המתכנתים – ולהסיט את הפוקוס שלנו גם לקבוצות שהן קולקטיביות יותר וגם למשהו שהוא יותר תהליכי. אם אנחנו מדברים על אינטרנט זה בדיוק יהיה מסנני התוכן, זה יהיה כל מני אנשים שפועלים בכל מני נקודות זמן, גם בטיפול של מה שקורה לטכנולוגיה אחרי שהיא מתה. אנחנו מנסות להסיט את תשומת הלב מהסיפורים הרגילים שאנחנו מספרים בהיסטוריה של הטכנולוגיה, שזו ההתחלה של הטכנולוגיה, איך היא נבנתה, ולא התחזוקה בעצם, שזה מה שלרוב עושות נשים. מי בעצם מתחזק את הטכנולוגיות האלה ביומיום? זה מסנני התוכן ולא המתכנתים. ולכן אנחנו מעוניינות להסיט את תשומת הלב לגישה שהיא גם הרבה יותר פמיניסטית, לא רק הסופרסטאר, האדם האחד הזה שמחזיק את החברה, אלא בעצם להבין שיש הרבה יותר שכבות בטכנולוגיה

אחד הדברים שרובנו נסכים שהוא רעש בימינו זה הספאם, דואר הזבל. אבל מה אם אומר לכם שהרשת מלאה בדברים שמתנהגים בדיוק כמו ספאם אבל היחס אליהם שונה לחלוטין, וכולנו מסכימים לקרוא להם בשם שונה לחלוטין, על אף שההבדל היחיד ביניהם הוא בטרמינולוגיה ולא בטכנולוגיה? אני מדברת על קוקיז, עוגיות בדפדפנים שלכם

התמקדתי בפסקי דין או בכל מני חוקים שקשורים לאיחוד האירופי, שניסו להגדיר מה זה צורות תקשורת דיגיטליות ובנוסף כל מני סטנדרטים טכנולוגיים. אחד הדברים שעשיתי, למשל, זה להראות את האופן שספאם הוא בעצם קוקיז, עוגיות של ווב. ניסיתי להבין מה קורה בסטנדרט הזה, מה זה בעצם, איך זה עובד. והבנתי שהפעולה היא מאד דומה ולכן הלובי שעשו חברות הפרסום בתחילת שנות האלפיים, היה בדיוק לעשות את ההבדלה בין ספאם לבין קוקיז. בגלל שקוקיז היה חלק מהמודל העסקי שלהן וספאם הפריע למודל העסקי שלהן, בגלל שזה הפריע למדידת ההתנהגויות שלנו. כשניסו להעביר את הקוקיז כסטנדרט ב1997, אמרו “רגע, אולי בעצם נראה לאנשים מה קורה מאחורי, מי מאזין להם, כמה עוגיות נשלחות למחשב שלהם?” ואז  חברות הפרסום אמרו “לא, לא, זה יבלבל אנשים, הם לא יבינו מה קורה”. עכשיו כשאנחנו חושבים על כל עשרות הטאבים שפתוחים אצלנו בדפדפן, זה נשמע לנו כמובן מגוחך. ואני תמיד תוהה מה היה קורה אם הסטנדרט הזה לא היה עובר ככה, וכן היינו מצליחים להאזין למה שקורה לנו מאחורי המסך. האם היינו מבינים את זה בצורה שונה

כרמל: שימו לב איך הטרמינולוגיה מבדלת שתי פעולות טכנולוגיות זהות. אחת זה ספאם, זבל, בשר משומר מגעיל סטייל לוף, שאף אחד לא רוצה (שזה מקור המילה באנגלית), והשנייה זו עוגייה טעימה ומפתה, שגם אותה אנחנו מקבלים מבלי שביקשנו למחשב, אבל השפה לא מכירה בזה. היא העוגייה שאסור לנו לקחת מזרים והם בכל זאת דוחפים לנו אותה לכיס. אגב, שמתם לב שאנחנו מדברים על טכנולוגיה לא מעט דרך מטאפורות של תזונה? באנגלית אנחנו אומרים שהמחשב מכרסם (קראנצ’ינג) מספרים או דאטה, אנחנו מדברים על ה”פיד”, בכתובות המייל יש שטרודל ועוד. אנחנו אומרים בזה בעצם שטכנולוגיה היא התזונה הרוחנית שלנו, זו התזונה למוח שלנו, שזה הופך להיות חלק מגופנו, ולכן חשוב שנאכל עם מודעות, אחרת נצטרך “דיאטה” מהאינטרנט ו”דיטוקס” מטכנולוגיה

אלינור: הרבה פעמים אנחנו מדברים עם כל מני מושגים, אם זה ספאם, אם זה קוקיז, אם זה רעש, ואנחנו בעצם לוקחים אותם כמובן מאליו. מבחינתי מאד חשוב לערער על המושגים האלה שנראים לנו כמובנים מאליהם ולהבין מה בעצם קורה שם. הטרמינולוגיות שאנחנו משתמשים בהן מאד חשובות לאיך שאנחנו מבינים את הסיטואציות האלה ולאיך שאנחנו יכולים אחר כך לפעול כדי לשנות אותן

כרמל: אז כן, השפה ממש מגדירה ופורצת את גבולות החשיבה שלנו גם כיחידים וגם כחברה, כשמגיעים למשל לויכוח על הטרמינולוגיה או האנלוגיה הנכונה בבית המשפט, כמו בדוגמה שפתחה את הפרק. אז בואו נתעכב ונקשיב רגע לעוד מילה שהשתמשנו בה עשרות פעמים בפרק הזה בלי לחשוב, המילה “פלטפורמה”. חשבתם פעם למה אנחנו בכלל משתמשים דווקא במילה הזאת לתיאור של חברות טכנולוגיה? מסתבר שזו יוזמה שלהן. יוטיוב הייתה הראשונה להשתמש במושג הזה על עצמה ב2007 ופתאום כולן רצו שנקרא להן פלטפורמה. מה זה נותן להן להתעקש על המינוח הזה? ובכן, פלטפורמה זו תשתית בלבד, זה מבנה שתומך בכל מי שעומד עליו. אם פושע יעלה וינאם, אף אחד לא יבקש ממי שבנה את הבמה שעליה הוא נואם לשאת באחריות, נכון? כלומר, דרך החדרת המינוח הזה לשיח, חברות הטכנולוגיה אומרות לנו מה הן ואיך הן רואות את עצמן. הן ניטראליות לתוכן, הן רק פועלות הבמה, והן מסירות מעליהן את האחריות למתרחש על הבמה שהן בנו. אז אם אנחנו רוצים להכפיף אותן לרגולציה, אולי אנחנו צריכים להפסיק לשתף פעולה עם המונח הזה, ולקרוא להן תאגידי מדיה, חברות תקשורת או חברות טכנולוגיה

אלינור: האמת היא שגם ל”בל” היו כל מני ויכוחים עם לשכת הסחר הפדרלית בזמנו על ההגדרות, איזה סוג של חברת תקשורת הם, כי הם היו גם ברדיו והם גם יצרו כל מני מכונות. כי אם אתה חברת תקשורת אז זה אומר שאתה עושה עריכה ואם יש עריכה אז יש הרבה יותר רגולציה וכל מני דברים שצריכים לעקוב מבחינת הממשלה 

אבל למרות הדמיון למונופולי עבר כמו בל, לממשלות יש כלים לטפל במונופולים והאמריקנים טיפלו בסוף גם בבל. אז אולי הגופים הטכנולוגיים של ימינו כן זקוקים להמשגה חדשה, כזו שתשקף את הכוח חסר התקדים שהן צברו, כוח שהוא מעל ומעבר לכל מונופול כלכלי שידענו

אני רוצה גם להזכיר שלחברות האלו יש לוביסטים שעובדים גם באירופה וגם בארה”ב כדי להשתלט על האופן שבו כל החוקים מעוצבים. אבל בגלל שהחברות האלו רצות כל כך מהר, הרגולציות הן לא אפקטיביות. עד שאתה עושה דברים כמו האסדרה הכללית להגנה על מידע (רגולציית הגנת הפרטיות האירופית), שזה אחד ממנגנוני החוק אולי הכי ראויים לשבח באירופה, מה שאנחנו רואים זה שגם יש הרבה מאד חריקות. זאת אומרת, כל מני אקטיביסטים חשפו שיש מספר מאד קטן של תביעות אזרחים שמטופל וזה לוקח הרבה מאד שנים, בזמן שהחברות האלה דוהרות ועושות מה שהן רוצות. במסגרת ה”לזוז מהר ולשבור דברים” מי שנשבר פה זה הדמוקרטיה שלנו, מי שנשבר פה זו החברה שלנו

כרמל: החוקר כריסטיאן פוכס טוען שהחברות הללו מפעילות עלינו “אלימות אידאולוגית” על מנת להשתמש בשירותיהן. אלימות אידאולוגית זה כוח שהיה עד כה רק למדינות הלאום וזה אומר שמדינות יכולות להכריח אותנו לשלם מיסים, להתגייס לצבא, ואנחנו גם מחויבים להשתייך לאחת מהן. בעולם הכלכלי לאף גוף אין כוח כזה, הכל זה שירותים, תמיד אפשר לא להשתמש בהם, להתנתק משירות אחד ולבחור באחר. אבל במציאות שלנו, אם אנחנו לא שם ברשת אנחנו לא קיימים, והעבודה שלנו או ההון החברתי שלנו תלוי בנוכחות שלנו ברשת, אז אנחנו משתמשים בפלטפורמות השונות בלית ברירה, ואולי זה בכלל לא נכון להתייחס לעצמנו כמשתמשים אלא כאזרחים, תושבים, של הרשתות הללו. אנחנו כבר עושים את האנלוגיה הזו כשאנחנו אומרים שאם פייסבוק הייתה מדינה היא הייתה המדינה הגדולה ביותר בעולם מבחינת אוכלוסייה, או משהו כזה. אז אולי צריך לקחת קצת יותר ברצינות את אנלוגיית המדינה, כדי להתייחס לסוגי הכוח שעומדים לרשות גופים כאלו, ולהפסיק להעמיד פנים שיום אחד הממשל יטפל בהם בכלים רגולטוריים ויהיה בסדר

אלינור: החברות האלה כיום, רובן יותר חזקות ממדינות. כמובן פייסבוק וגוגל הרבה יותר חזקות ממדינות, והניסיון שלהן להשתלט ולחדור לכל מני מדינות. אם עכשיו אנחנו חושבים על אפליקציות המעקב אחר המגעים שלנו (בעידן הקורונה), כמובן שגוגל ואפל מיד קפצו על זה, כי חלק ממה שהן יקבלו מתוך המו”מ הזה, זה הרבה מידע עלינו, מידע רפואי, עוד יותר איפה אנחנו נמצאים, אבל במיוחד להיות על שולחן הדיונים של איך בעצם מנהלים אוכלוסייה. וכאן בעיני יש בעייתיות, שהחברות הטכנולוגיות האלה חודרות לכל תחומי החיים שלנו והן בעצם מתווכות לנו את החיים ובכך הן שולטות

אז כשיש לנו עסק עם תהליכים בלתי נראים, ראינו שהמעבר לטרמינולוגיה של סאונד יכולה לעזור לנו לחשוף אותם ולדבר עליהם. אבל עם כל הכבוד לכוח של השפה לעיצוב התפיסה שלנו, אלינור לא משלה את עצמה ששינוי המילה יחולל גם פעולה או שינוי בשטח

טרמינולוגיה זה מאד נחמד אבל מאד חשוב שאשכרה נעשה משהו עם הטרמינולוגיה הזו: נבין מה קורה, נבין שזה לא בסדר מה שקורה פה, ואנחנו נפעל כדי לשנות את זה. ואני חושבת שכאן יש בדיוק את המאבק על התודעה שלנו, והמאבק על האופן שבו נחווה את המציאות שלנו הוא מאד חשוב פה. אנחנו רואים את זה גם עם בל טלפוניה שהיה להם מאד חשוב למשטר את הטלפניות כדי שהן לא יתאגדו, כדי שהן לא יבקשו כל מני דברים, כדי שהן לא יגידו מה הן חושבות. וגם חלק מהמשטור שהיה בתקופה ההיא היה לעצב את העיר מחדש כדי שיהיו פחות הפגנות ברחוב, ואנחנו רואים את זה גם כיום. אבל חלק מאד חשוב במאבק הזה, זה להבין מה בעצם קורה פה. וזה מתקשר למה שאני עושה כיום וכל מה שקשור לאוריינויות דאטה, כמה חשוב שאנשים בעצם יבינו מה קורה, כמה עוגיות נשלחות לנו. אני כמובן לא טוענת שהידיעה הזו גורמת לאיזושהי פעולה, אבל ידיעה ופירוק של כל השכבות האלה שקורות מאחורי המסכים שלנו היא מאד חשובה כדי לפעול ולדרוש שהדברים האלה לא יקרו. ולכן מבחינתי העבודה שאני עושה כרגע היא המשך מאד טבעי למה שחשפתי

מצד אחד, בספר שלי אני מפרקת את כל התהליכים הפוליטיים כדי להראות את עיצוב הממשק ואת כל הדברים שקשורים לחוקים ולסטנדרטים טכנולוגיים, וכעת מאד חשוב לי לעסוק באיך אנחנו גורמים לאזרחים להבין מה שקורה, להתנגד לזה, ולעצב אלטרנטיבות. אחת מההצלחות הכי גדולות של פייסבוק וגוגל, זה שהיום את אומרת: אני רוצה לחפש משהו, אני “אגגל” את זה, נכון? או אני מחבבת מישהו, אני אעשה לו “לייק”. זאת אומרת, יש להן קולוניזציה גם של המונחים שלנו, של האופן שבו אנחנו מדברים, וגם על האופן שבו אנחנו מבינים איך אפשר לחוות את האינטרנט, איך אנחנו יכולים לתקשר אחד עם השני. אני חושבת שיש לזה חשיבות מאד גדולה, מפני שברגע שמבינים את המניפולציות שנעשות עלינו על ידי עיצוב הממשק, זה אומר שאנחנו יכולים לדרוש ולהבין שזה יכול להיות אחרת

אם אתם רוצים דפדפן אחר למשל, אז יש לכם את ברייב (דפדפן קוד פתוח). אם אתם רוצים מנוע חיפוש שהוא לא של גוגל יש את “דאק דאק גו” שהוא מנוע חיפוש בעלייה, די מתרומם כרגע, שהם לא עוקבים אחר ההתנהגויות שלנו. אבל הרבה מהאנשים פשוט לא מודעים לדברים האלה. שוב, אני חוזרת לכן לאוריינויות הדאטה: זה לא שאנשים אומרים “אה, טוב, אני לא אבחר את זה”, הם בכלל לא יודעים שיש את האופציה לבחור את זה. אבל אני חושבת שאנשים צריכים להתחיל לחשב מחדש: האם אולי כדאי שאני כן אשלם על משהו, כדי שאני לא אהיה חלק מהתעשייה המנצלת הזו, שבסופו של דבר מי שמנוצל זה אני, כי אני המוצר. אני חושבת שאנשים צריכים לתבוע חזרה את הרחובות, לתבוע חזרה את נחלות הכלל הציבוריות שלנו, אנחנו צריכים לדרוש שיהיו לנו מקומות שהם לא מסחריים, ואופציות לתקשר אחד עם השני שהן לא מסחריות. שזה מצחיק שהחברות האלה הן רק בנות אולי עשרים שנה, וכמה שהן הצליחו לחדור לתודעה שלנו ולהבנה שלנו של המציאות כל כך מהר. מפרקים את איך שהחברות האלה מבנות את המציאות שלנו, ועכשיו איך אנחנו יכולים לדרוש מציאות שהיא אחרת

---

אני רוצה להזכיר לכם את תחילת הפרק, שבו הסברתי שאי אפשר לפגוש מידע דיגיטלי בלי תיווך של איזשהו ממשק שמארגן את המידע הזה לפי מטאפורה מסוימת. מה שאלינור מבקשת, זה שנזכור שאין רק דרך אחת לגשת למידע הזה. אפשר לבנות ממשקים שונים לגמרי לאותו דאטאבייס וכך לחוות מידע אחרת לגמרי. אפשר לארגן מידע למצגת דרך פאוורפוינט, במטאפורה של מקרן שקופיות, או דרך הקנבס הנזיל לחלוטין של “פרזי“, נכון? אז שימו לב לשפה ולשיח על טכנולוגיה, נסו להבחין בשדה המטאפורי שאתם נמצאים בו, ואל תתביישו לדרוש. אל תישארו שבויים בקונספציה הכלכלית הזו של “קיבלתי שירות חינם מהפלטפורמה, אז אני אסתום”, כי אלו לא סתם תאגידים כלכליים, והיחסים שלנו איתם, כפי שראינו, הרבה יותר מורכבים. אם פייסבוק הייתה הממשלה שלכם, הייתם יודעים להפגין ולדרוש ממנה טוב מאד. אז תחליפו את המטאפורה שלכם, כדי להתאים למבני הכוח ולארגון הטכנולוגיה כפי שהיא באמת. ואנחנו נפגש בעוד שבועיים בפרק הבא. להתראות. אופס, נפלתי שוב לשפה של ראייה, אפילו שאני בפודקאסט. להשתמע! חחח

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

טננבוים, א. נ. (2005). על המטאפורות בדיני המחשבים והאינטרנט. שערי משפט ד(2)  התשס”ו: 359-396

Andrejevic, M. (2002).The work of being watched: interactive media and the exploitation of self-disclosure. Critical Studies in Media Communication, 19(2): 230-248.

Bijsterveld, K. (2008). Mechanical sound: Technology, culture, and public problems of noise in the twentieth century. Cambridge, MA: MIT Press.

Birdsall, C., and Carmi, E. (forthcoming, 2021). Feminist avenues for listening in: Amplifying silenced histories of media and communication. Women’s History Review special issue on “Gendered labour, technology and the media”. Guest editors: Jeannine Baker, Kate Terkanian, Kaitlynn Mendes.

Bründl, M. E. (1999). Cookies, strudels and Easter eggs–(food) metaphors in the
vocabulary of computing. Words, Lexemes, Concepts-Approaches to the Lexicon: Studies in Honour of Leonhard Lipka , pp. 187-198.

Carmi, E. (2020). Media Distortions: Understanding the Power Behind Spam, Noise, and Other Deviant Media. Peter Lang, Digital Formation series.

Carmi, E. (2020) Orchestrating Sociality with Rhythmedia: Facebook Immune System as rhythmic algorithmic ordering. Theory, Culture and Society, Volume 37 Issue 5: pp. 119–138.

Carmi, E. (2019). The Hidden Listeners: Regulating the line, from telephone operators to content moderators. International Journal of Communication 13: 440–458.

Carmi, E. (2017). Cookies – More than Meets the Eye. Theory, Culture & Society, 34(7-8), 277-281.

Carmi, E. (2017). Regulating behaviours on the European Union internet, the case of spam versus cookies. International Review of Law, Computers and Technology, 31(3), 289-307.

Carmi, E. (2015). Taming Noisy Women: Bell Telephone’s female switchboard operators as a noise source. Media History, 21(3), 313-327.

Fuchs, Christian. (2012). Dallas Smythe today – the audience commodity, the digital labour debate, Marxist Political Economy and Critical Theory. Prolegomena to a digital labour theory of value. tripleC – Journal for a Global Sustainable Information Society 10 (2): 692-740  (על מושג האלימות האידאולוגית)

Gillespie, T. L. (2010). The Politics of ‘Platforms’. New Media & Society. 12:347-364.

Lakoff, G. & Johnson, M. (2008). Metaphors we live by. Chicago: University of Chicago Press.

Lefebvre, H. (2004). Rhythmanalysis: Space, time and everyday life. London, UK: Continuum.

Lipartito, K. (1994). When women were switches: Technology, work, and gender in the telephone industry, 1890–1920. The American Historical Review, 99(4), 1075–1111.

Manovich, L. (2001). The language of new media. Cambridge, MA: MIT Press.

Pawluczuk, A., Yates, S., Carmi, E., Lockley, E.. and Wessels, B. (2020) Developing Citizen’s Data Citizenship in the Age of Disinformation. “ITU’s Digital Skills Insights 2020”.

Roberts, S. T. (2019). Behind the screen: Content moderation in the shadows of social media. New Haven: Yale University Press.

Shannon, C. E., & Weaver, W. (1949). The mathematical theory of information. Champaign, IL:University of Illinois Press.

Sterne, J. (Ed.). (2012). The sound studies reader. Oxon, UK: Routledge.

van den Boomen, M. (2014). Transcoding the digital: how metaphors matter in new media. Amsterdam: Institute of Network Cultures.

Williams, R. (1974). Television: Technology and cultural form. New York, NY: Routledge.