להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול
להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר
כמו שיש רוח מאחורי סלע, רוח מאחורי נחל, יכול להיות גם רוח מאחורי רובוט, או את הספיריט של הרובוט. אבל אני לא מסכימה עם ההסבר הזה כולו. הדימוי הזה של יפן הרובוטית, הלא אנושית הזאת, הוא דימוי שהמדיה יצרה בצורה מאד חזקה, והוא לא באמת הולם את החיים האמיתיים ביפן
פרופ’ מיכל דליות-בול
אנחנו בפרק 48, ואני מזכירה שפרק 50 יהיה אירוע מיוחד לייב על במה בבר גיורא בתל אביב ב9 ליוני. הכניסה חינם בהרשמה מראש, ויש קישור להרשמה וגם איוונט פייסבוק. אז בשנה שעברה בזמן הזה היה לנו פרק עם סיפור יוצא דופן על איך נוצר הנרטיב ההיסטורי והמיסטי של אמנויות הלחימה הסיניות. בפרק הנוכחי, שמהווה לו פרק מראה, נקפוץ מסין ליפן. נכיר את המקור הלא מוכר והמפתיע של המדע הבדיוני היפני, נבחן את הנרטיב של הקשר המיוחד של יפן לטכנולוגיה ולרובוטים, ונפריך כמה מיתוסים לגביו: איפה זה באמת התחיל, את מי או מה זה שירת, ועד כמה יפן היא באמת חברה עתידנית פוסט אנושית. נמצאת אתנו היום המדריכה הכי טובה שיש למסע כזה
פרופ’ מיכל דליות-בול, קוראים לי גם מיקי, ראש מדור יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה ואני גם יו”ר האגודה ללימודי יפן, איל”י
נהוג לחשוב שעד למלחמת העולם השנייה, יפן הייתה מדינה מסורתית. אמנם מדינה חזקה וצבאית, אבל החוזק שלה לא נתפס כנובע מיתרון טכנולוגי כלשהו, אלא דווקא מתרבות המלחמה והאתיקה הסמוראית. הזיהוי של יפן עם חזית הטכנולוגיה המודרנית, מתואר תמיד כתפנית שיפן עשתה, רק אחרי ההפסד שלה במלחמת העולם השנייה. אבל זה לא כל כך היה המצב
בוא נאמר ככה, ביפן בעצם, תקופה פרה מודרנית ארוכה יחסית של למעלה ממאתיים שנה, שהיא הייתה בבידוד יחסי, אבל ב1868 יש ביפן מהפכה, או רסטורציה, שנובעת בראש ובראשונה מלחצים של מעצמות מערביות על יפן להיפתח, ועד סוף המאה ה19, יפן עוברת תהליך של מודרניזציה, גם מבחינה מדעית וטכנולוגית, מעין מהפכה תעשייתית, שבאירופה קרתה לפני כן במשך 200 שנה. זאת אומרת, במשהו כמו שלושים שנה יפן משיגה את הפער. הכל נכנסת ליפן בבת אחת – רכבות, קטרי קיטור, טלגרף, כל ההמצאות, המצלמה, טלסקופים מתקדמים, מיקרוסקופים מתקדמים – הכל בבת אחת. בסוף המאה ה19 יפן מנצחת במלחמת סין-יפן, בתחילת המאה ה20 יפן מנצחת במלחמת רוסיה-יפן. משנות העשרה ביפן ולאורך שנות העשרים, עד בעצם המפולת הכלכלית של 1929, יש ביפן תקופה של “ארוטיקה, גרוטסקה, ונונסנס”, בעיקר בערים הגדולות, בעיקר בטוקיו, שיש שם איזשהו אוונגרד אורבני של בני נוער שמאמצים כל דבר מערבי, הם אוהבים לשחק טניס, הם אוהבים מסיבות ליד הים, הם מכירים ספרות זרה, הם אוהבים מוסיקת ג’אז
זה לא שלפני המלחמה יפן הייתה מדינת סמוראים, זה לא נכון לחשוב על זה בצורה כזאת. אנחנו שוכחים את זה, אבל היא נחשבה לאחת מהמעצמות העולמיות, עד תחילת שנות העשרים היא הייתה בעלת ברית של בריטניה. מה שיצר ליפן את הדימוי של “מדינה של סמוראים” לפני המלחמה, היה באמת משהו כמו 15 שנה, מתחילת שנות השלושים עד 1945, של מיליטריזציה מאד מאסיבית, שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, ומי שמוליך את המדינה ומשפיע מאד זה הצבא, והאווירה היא מאד אנטי מערבית, בגלל שיפנים מרגישים שמפלים אותם, בצדק, זה נכון. לא הרשו להם לשחק במשחק של הגדולים, זאת הייתה עת של אימפריאליזם, כל מדינות במערב היו חזק בתוך המשחק הזה, וכשיפן שיחקה במשחק הזה ופלשה לסין (אני לא בעד הפלישה, כמובן), מעצמות המערב לא היו מוכנות לקבל את זה, מסיבה אחת, הם פשוט לא היו מערביים. אחרי המלחמה, גם פה אנחנו רואים משהו הרבה יותר מורכב. כי מצד אחד, לא רצו לשמוע שום דבר על יפן הפאודלית, אלה שהביאו עליהם את האסון הנוראי והכבד הזה של המלחמה הזאת. מצד שני, בשנות החמישים, שזה דור הזהב של הקולנוע היפני, הם מצליחים בעולם בזכות סרטי סמוראים. אז הדברים הם קצת יותר מורכבים מזה
יפן פגשה לראשונה ברעיון של רובוטים, עוד הרבה לפני זה, בתקופה היותר מסורתית שלה, ודווקא לא נרשמה שם התלהבות
בתקופת אדו, היה בידם מכאניקה של שעונים מערביים, שהגיעה לפני שיפן הסתגרה, והם השתמשו במכאניקה הזו בשביל לבנות בובות מכאניות, שמותחים את הקפיץ שלהן ואז הן עושות כל מני דברים, למשל, יורות חץ, או מגישות תה. ויש מי שאומר שהנה, יפן תמיד היה לה חיבה לרובוטים מאז. ומה שמגלים שם, שלא הייתה אהבה יתרה לרובוטים, לא הייתה אהבה יתרה לרעיונות האלה, הם הפחידו, מכל מני סיבות, לא בהכרח מהסיבות שהם הפחידו במערב באותה עת. התקופה של מייג’י גם אמרתי, זו תקופה של התפעלות מאד גדולה ממדע וטכנולוגיה, ואימוץ של מדע וטכנולוגיה כאמצעי היחיד שלא להפוך לקולוניה מערבית. והם שמו טכנולוגיה ומדע כיעד לאומי, כאמצעי היחיד להגן על יפן, זה מה שהם חשבו. האדם המודרני שעולה מתוך הסיפורים של הסופרים הגדולים של התקופה, כמו מורי אוגאי או נטסומה סוסקי, אבות הספרות המודרנית היפנית אחרי הרסטורציה של מייג’י, אנחנו רואים בספרים שלהם חרדה מאד עמוקה, מזה שהם מאבדים את הרצון החופשי שלהם, והופכים להיות בורג, במכונה משומנת מודרנית, שמזיזה את החברה המודרנית קדימה
?אז איך זה השתנה, מתי ולמה יפן הפכה למעצמה חובקת ומחבת הרובוטים החמודים שהיא
בדרך כלל מקובל לומר, שהבום הראשון של הפסינציה עם רובוטים ביפן, מתחיל בשנות העשרים, כשמועלה בטוקיו המחזה של צ’אפק, אר.יו.ר, והמילה רובוט, שהוא בעצם המציא, נכנסת לשפה היפנית (“רובוטו” זו המילה שמשתמשים בה). ואחרי המלחמה, יחד עם התרבות הפופולרית היפנית, עוד יותר פריצת דרך משמעותית, בזכות הרבה מאד סיפורים, שעוסקים ברובוטים, שיוצרים חיבה מאד עזה בקרב אנשים צעירים שגדלים בזמן הזה, ואני חושבת שזה מאד משמעותי מה שאני אומרת עכשיו. תעשיית האנימציה לטלוויזיה מתחילה בתחילת שנות השישים, ולמעשה היא מתחילה עם סדרה מסוימת, שכולם מכירים אותה בארץ בשם “אסטרו בוי“. זו סדרה שטזוקה אוסמו מצייר על בסיס מנגה שלו. זה לא נקרא אסטרו בוי, זה נקרא “זרוע ברזל אטומית”. אטום, בגלל שהוא מונע מאנרגיה גרעינית, וכבר השם הזה, צריך לגרום לכולנו לשבת ולהישתל במקום. אנחנו מדברים על סדרה שיוצאת למסכים בין 1962 ל-1963 והיא מבוססת על מנגה מאד מצליחה, שהוא התחיל לכתוב אותה בעשור הקודם. זאת אומרת, הוא התחיל לכתוב אותה בערך עשור אחרי המפלה של יפן במלחמה. זו הפעם היחידה בהיסטוריה האנושית שמפילים פצצת אטום על אוכלוסייה אזרחית, שתיים, לא אחת. אז אפשר היה לחשוב שזאת האומה שתהיה בה הרתיעה הגדולה ביותר אי פעם מכל מה שקשור לאנרגיה גרעינית. אבל היפנים כבר בשנות החמישים, היה שם מי שהבין וחשב שאנרגיה גרעינית תהיה העתיד לאנרגיה בעולם, בפרט שליפן אין מקורות אנרגיה משלה, ויש שם גם תהליך שהמדינה שותפה בו, בעזרת כל מני תערוכות ייעודיות על אנרגיה גרעינית והשימושים הטובים בה. אז זה מצד אחד
אבל בעולם המצויר שלנו, אנחנו רואים באמת את הדמות הזו של אסטרו בוי, יד ברזל אטומית, זה השם שלו. לא בכדי, כשמעבירים אותו לארה”ב, הם הרבה יותר מזועזעים מהרעיון של אטום מאשר ביפן. הסיפור של אסטרו בוי קצת דומה לסיפור של פינוקיו. הסיפור מתחיל בפרק הראשון בזה, שיש לנו ילד מאד חמוד, שנוסע במכונית בעולם עתידני, ותאונת דרכים, והוא מת. בסרט אנימציה לילדים קטנים, הפרק הראשון שהם רואים, הם רואים תאונת דרכים, שהילד, הגיבור, מת. ואביו המדען יוצא הדופן בכישורים שלו, כמעט יוצא מדעתו, והוא מחליט, אנחנו נבנה ילד, בעצם הוא רוצה לבנות רובוט, שיהיה בדיוק כמו הבן שלו. ושנה אחרי זה, יש סצנה שנראית כמו שילוב בין פינוקיו לבין פרנקנשטיין. העלילה מכאן מתקדמת מאד מהר, והמדען מאד מאושר בו והוא נורא גאון, הוא מתנהג אליו כאילו הוא ילד, אבל הוא הרבה יותר מילד, הוא לומד מתמטיקה נורא מהר, והוא לומד את השפה נורא מהר, אבל הוא אף פעם לא גדל. והאבא שלו בעצם מואס בו, והוא זה שמוכר אותו לקרקס. בסופו של דבר משחררים אותו. תחשבי על זה שזו סדרה שנכתבה ב1950, מישהו שהוא פעיל לזכויות של רובוטים, פועל על מנת לקנות אותו ולשחרר אותו מהקרקס. ולמרות שאבא שלו התעמר בו בצורה כזאת ושבר את ליבו, הוא בעצם הופך להיות גיבור, שמציל את בני האדם שוב ושוב, מכל מני צרות. ואיכשהו בתוך התרבות הזאת, נוצר נרטיב – אולי אפילו בגלל טזוקה אוסמו לבדו, בגלל הדמיון שלו – שיוצר יחס אחר מהיחס שאנחנו מכירים
אז איך זה שאמן אחד, עם סיפור אנימציה אחד, מצליח במו ידיו לעצב תפיסת עולם כלפי טכנולוגיה? אנחנו צריכים לחזור רגע אחורה, ולהסביר משהו על מנגה ואנימה, הקומיקס היפני, וגרסת האנימציה שלו. מה כל כך מיוחד בזה שזה כובש את יפן ומצליח כל כך גם מחוץ לה
באותה עת, בשנות החמישים ביפן, יש הגירה גדולה מהכפרים אל הערים, גברים בעיקר, שיוצאים כדי לפרנס את המשפחות שלהם שנשארות מאחור, גברים צעירים. והם מאד עניים, והמנגה היא פשוט בידור פופולרי מאד זול. ומתפתחות שם סוגות של קומיקס שפונות לאנשים מבוגרים, עם תכנים מאד רציניים, לפעמים תכנים אפלים, לפעמים תכנים פוליטיים מוסווים בתוך סיפור בדיוני, וזה עושה את כל ההבדל, זה לא מתפתח כמדיום לילדים. ועשור אחד מאוחר יותר, כבר גם יוצרי אנימציה, מתחילים להתנסות בליצור סדרות אנימציה לקהלים יותר מבוגרים. כל הבייבי בומרז, אלה שנולדים אחרי המלחמה, גדלים לתוך התרבות המצוירת הזו, והתעשייה מייצרת להם תכנים שיותר ויותר מתאימים להם, כשהם מתבגרים. התוצאה היא, שיש גם במנגה וגם באנימה, תכנים מאד מורכבים. הם פונים לכל טעם ולכל פטיש. מה שקורה זה שבסדרות האלה יש אלימות, יש דם, יש הרג. גם כשסדרות כמו דרגון בול זי או נארוטו מגיעות לארה”ב, הן עוברות שם עריכה מאד מאסיבית, שמורידה מהן אלמנטים שבארה”ב נחשבים כלא הולמים לילדים. אבל את מבינה, בשביל אנשים צעירים – גם אם הם בני 8 או בני 15, כל אחד לפי הבגרות שלו – לראות משהו אדג’י כזה, זה מאד מרגש
כרמל: אז מדע בדיוני ביפן מגיע לרוב באנימציה. ובניגוד למדע הבדיוני המערבי הדיסטופי, שממחזר כבר מאה שנה את הפחד מהשתלטות עוינת של בינה מלאכותית, אסטרו בוי, וכל הפיקשן שבא אחריו, מציעים בעצם דימויים חיוביים של רובוטים מקסימים, שבאים רק לעזור לבני האדם. תחשבו על זה רגע, זה לא מובן מאליו. הרי זה כל כך שונה מכל סיפור מערבי, שבו הפינוקיו הזה שנמכר לקרקס, היה קודם כל חוזר לנקום באבא שלו, נכון? כאילו, למה אסטרו בוי לא נוקם בבני האדם, שהכזיבו אותו? או לכל הפחות באבא שלו
מיקי: אסטרו בוי לא נוקם בגלל שהוא סלחן, ובגלל שהוא כולו טוב, כי הוא פשוט… נהדר
כרמל: הו, אז אסטרו בוי הוא כנראה רובוט מואר. ואני לא אומרת את זה סתם. החוקרת פרנצ’סקה פרנדו תהתה, האם ניתן לחשוב על בינות מלאכותיות כעל מוארות? והיא התייחסה ספציפית לרובוטית סופיה, בעלת המראה הנשי, שהסתובבה לפני כמה שנים בכל תוכנית אירוח אמריקאית, ניהלה שיחות אינטליגנטיות עם קומיקאים, ואפילו קיבלה אזרחות בערב הסעודית. לרובוטים אין את הדחפים, היצרים, האגו, והרצונות האנושיים, שיעמדו בדרכם. הם אוחזים בכל הידע הקיים, הם תמיד מתקשרים אותו בצורה שקולה, ככה נראית ברייה מוארת, נכון? עכשיו, בעולם המערבי שמבוסס על הדתות המונותאיסטיות, אי אפשר לחשוב בכלל על מכונה עם נשמה, בטח שלא על מכונה, שהדרגה הרוחנית שלה גבוהה יותר משל האדם. אבל בדתות המזרח יש תפיסה שונה לגמרי של כל המציאות, האדם, והרוח, ובמסגרת הזו, הטענה של פרנדו יכולה להישמע הגיונית יותר. התפיסה השונה הזו במזרח, משווקת בתור ההצדקה המרכזית לזיקה היפנית לרובוטים
מיקי: פרשנות מקובלת שחוזרת על עצמה הרבה פעמים – ולא רק ע”י חוקרים זרים, זה גם האופן שבו רובוטיקאים ביפן מדברים על העולם של עצמם, עד כדי כך הנרטיב הזה חזק – בגלל תפיסת העולם הדתית היפנית שקשורה לשינטו, זאת תפיסת עולם אנימיסטית, שבה יש רוח (קאמי ביפנית) מאחורי כל דבר. אתה הולך בטבע, מאחורי סלע, מאחורי נחל… זה לא עולם שבמרכזו נמצא האדם. בגלל הדתות המונותאיסטיות, תפיסת העולם הבסיסית בעולם המערבי היא, שהאדם הוא מרכז הבריאה, אפילו שהעולם נברא בשביל האדם, וכל השאר עומד לרשותו. זאת לא תפיסת העולם היפנית. הרבה פעמים, כשמנסים להסביר את היחס האוהד הזה לרובוטים ביפן, מסבירים שאוקיי, אז כמו שיש רוח מאחורי סלע, רוח מאחורי נחל, יכול להיות גם רוח מאחורי רובוט, את הספיריט של הרובוט. אפילו בראש השנה, כשמביאים למקדשי שינטו לברך כל מני דברים, לפעמים רואים ביוטיוב כל מני סרטונים, איך מביאים את המחשבים לברך אותם, מכוניות… אבל אני חושבת שזה קיצוני. אני חושבת שיש משהו בעניין האנתרופוצנטרי, אבל אני לא מסכימה עם ההסבר הזה כולו. קודם כל, יפן היא מדינה מאד חילונית, והייתי אומרת אפילו כמעט אתאסיטית. כן, הם הולכים למקדשים בודהיסטים לקבור את המתים, כן הם הולכים בראש השנה למקדשים שינטואיסטים בלילה של ה31 בדצמבר, להכות בפעמון ולעבור לשנה הבאה, זה נורא כיף, לובשים קימונו וזה פסטיבל שלם. אבל ההיבטים הרוחניים-דתיים של החיים של רוב האוכלוסייה ביפן הם מאד מינוריים. זה יותר פרקטיקות חברתיות-תרבותיות של איך לנהל את החיים שלך
למרות זאת, אני חושבת שגם אם בן אדם… אני יכולה רק לתת את הדוגמא של עצמי, שאני מציגה את עצמי כאתאיסטית אם שואלים אותי, אני בכלל לא בנאדם דתי, אבל אין לי שום ספק שהסביבה שבה אני גדלתי, שהיא סביבה יהודית, ובתוכה התפיסה החזקה מאד האנתרופוצנטרית שהעולם נברא בשביל האדם, שחיים של בני אדם זה דבר מקודש, הרעיונות האלה הם מאד מכוננים גם בשבילי. זה מאד קשה להגיד רגע, אני אחשוב אחרת על זה. באותו אופן אני מציעה להסתכל על החברה היפנית ולומר אוקיי, החברה היפנית היא חברה מאד לא דתית היום, אבל עדיין אני חושבת שבאופן עמוק, ההבנה שהבנאדם הוא רק חלק מכלל הבריאה, אני חושבת שזו הבנה, שאפשר לדמיין ולהבין למה היא שרויה כל כך עמוק. אנחנו מקבלים את זה, שזה עוד ביטוי של הטבע שצומח, רק הוא צומח לא דרך הטבע אלא דרך טכנולוגיה ומכאניקה ומדע. אנחנו מקבלים את זה כמשהו שהוא שווה זכויות, נקרא לו כך
אבל כאמור, אנחנו מדברות לא רק על שוויון זכויות, אלא אולי אפילו על יתרון רוחני לטובת הרובוט. למשל, יש ביפן מקדש אחד, שבו יש רובוט נזיר שמוביל את התפילה, והטענה היא שהוא מגלם את הדהרמה בצורה יותר מדויקת ומושלמת מאשר כל נזיר אנושי
הדימוי הזה של יפן הרובוטית, הלא אנושית הזאת, הוא דימוי שהמדיה יצרה בצורה מאד חזקה, והוא לא באמת הולם את החיים האמיתיים ביפן. לא כל היפנים אוהבים להתחתן עם דמויות מצוירות, מעט מאד עושים את זה. לא כולם הולכים למקדש שבו יש רובוט נזיר שמגלם את הדהרמה המושלמת, והוא בעצם מואר יותר מהנזיר שיושב לצדו שהוא בשר ודם, לא. הוא לא באמת מנהל טקס דתי, עשים שהוא ינהל טקס דתי בשביל הסרטון שמצלמים, זה דברים מאד אזוטריים, וגם בשביל יפנים הם מאד משעשעים, בחוש הומור מסתכלים על זה, לא הייתי מייחסת לזה יותר חשיבות מזה
הנרטיב שתיארתי לפני, שמתאר קבלה הרבה יותר משמעותית של מכונות שישתלבו בתוך חיי בני האדם, שנלקח ביפן למקומות מעשיים יותר, לא נזיר רובוט שמנהל טקס. למשל, שינזו אבה, שהיה ראש הממשלה עד ממש לפני שנה וחצי אולי, היה פעם ראשונה ראש ממשלה ב2006, וכשהוא היה בקדנציה הראשונה שלו, הוא יצר תוכנית לחלץ את יפן מהמשבר הכלכלי המתמשך שלה, והתוכנית הייתה באמת מבוססת טכנולוגיה. אחד הרעיונות היה לייצר רובוטים, לא שישתלבו בתעשייה, אלא רובוטים שישתלבו בחיי המשפחה, ויאפשרו בעיקר לנשים בתוך הבית לצאת החוצה לעבוד. זאת אומרת, הרובוט יהיה בבית, הוא זה שיטפל בילדים, הוא זה שיטפל בהורים המבוגרים. אין ספק שזו מדינה מאד ידידותית לרובוטים, אבל עוד פעם אנחנו חוזרים לשאלה, למה, למה דווקא שם? אני חושבת שזה תהליך של הבניה תרבותית
הסיפור השלם והאמיתי הוא, שביפן אחרי המלחמה נכתבה חוקה חדשה, ע”י האמריקאים. חוקה שבה היפנים מוותרים לנצח על זכותם לפתור סכסוכים בינלאומיים באמצעים צבאיים, מה שהופך את יפן, לפחות למראית עין, למדינה הפציפיסטית ביותר בעולם. את כל ההוצאות הכלכליות העצומות על בטחון, לא היה צריך יותר, ויפן הייתה פנויה לפתח תחומים אחרים, ומהר מאד כיוונה את ההתפתחות הכלכלית לכיוונים של טכנולוגיה, לכיוונים מדעיים. כתוצאה מגם הכוונה תרבותית מלמעלה, וגם השפעה מאד חזקה של אנשים כמו טזוקה אוסמו, שיצרו תפיסה הרבה יותר סובלנית, הרבה יותר אוהדת למדע, להתפתחויות מדעיות. אין טכנופוביה ביפן, את יודעת, זה ממש מעניין, את רואה אנשים מבוגרים שמאד בקלות משתלטים על כל מני טכנולוגיות, אין
אחד המחקרים האחרונים של מיקי, עסק במאמץ המיתוגי של ממשלת יפן, בראשית המאה ה-21, לשנות את התדמית שלה. כל זה בגלל, שבשנות ה90 יפן הייתה מדינה אחרת לגמרי, עם דימוי מזעזע בעולם. ואם אין לכםן מושג על מה אני מדברת, זה אומר שממשלת יפן עשתה עבודה מצוינת
יפן עד סוף שנות ה80, לא רק הייתה הכלכלה השנייה בעוצמתה בעולם, נראה היה לא רק שזה לא הולך להשתנות, אלא שהנושאת מטוסים האדירה זאת הולכת לעקוף את הכלכלה הראשונה בעולם, שהייתה אמריקאית, עוד שנייה. ואז בסוף שנות ה80-תחילת שנות ה90, הבורסה התמוטטה ויפן נכנסה לתקופה של מיתון. נדמה היה שזה טעות קטנה ותיכף זה יסתדר, רק שעוד שנה חלפה ועוד שנה חלפה, וזה לא קרה, המיתון רק הלך והעמיק. יפנים מתייחסים לשנות התשעים כאל העשור האבוד. המיתוג החדש של יפן כ”יפן הקולית” זה באמת משהו שקורה במאה ה21, ומי שמניע את המערכה הזאת לראשונה, הוא ראש ממשלה שנקרא קואיזומי שהיה ראש ממשלה מ2001 עד 2005 ביפן. ובין השאר, הוא אומר, אנחנו צריכים מיתוג מחדש. המיתוג של יפן, אם היית שואל מישהו שלא מכיר היטב את יפן, הוא היה מדבר על ריגול תעשייתי, היה מדבר על סמוראים בחליפות, לפעמים, היה מדבר על התרבות הזו של מוות מעבודה קשה, זה מיתוג מאד שלילי, אנחנו צריכים לגייס עצמה רכה ליפן
עוצמה רכה זה מושג שנכנס לשימוש במדע המדינה, ומשם פלש גם לדיסציפלינות אחרות, כבר בתחילת שנות התשעים, כשבעצם המלחמה הקרה הסתיימה. ואז יצאו כל מני חוקרים עם רעיונות כמו “העולם האידאולוגי הגיע לסיומו”, אין יותר מלחמות אידאולוגיות כמו בעולם הקר, עכשיו מה שיקבע איזו מדינה תהיה מדינה מובילה, יהיה כמה התרבות שלה אטרקטיבית. לא העוצמה הצבאית או הכלכלית של המדינה. מהר מאד הסתבר, כמובן, שזה שטויות. זאת אומרת, עוצמה כלכלית וצבאית הן קריטיות בשביל להיות בעלת עמדה מובילה בעולם. אבל בכל זאת, היפנים ראו בזה משהו מאד אטרקטיבי, כי אני מזכירה לך שדיברנו לפני כן על כך, שליפן אסור לפתור סכסוכים בינ”ל בעזרת פתרונות צבאיים. ובמשך הרבה מאד שנים יפן הייתה מעצמה כלכלית ותרמה הרבה מאד כספים וארגונים ללא מטרות רווח למדינות אסיה, וזה לא עזר לה לשנות את מעמדה הפוליטי, במיוחד בקרב מדינות מזרח אסיה, שזוכרות לה חזק מאד את המלחמה
ואז באמת קואיזומי לוקח את הרעיון של עוצמה רכה של ג’וזף ניי, מי שבעצם טבע את המושג הזה, יצא בנאום לאומה ואמר, תראו את “המסע המופלא“, הוא זוכה באוסקר, תראו את משחקי המחשב שלנו כמה הם מצליחים בעולם, תראו בעצם שיפן יושבת על בנקים עצומים של עצמה רכה עם כל התרבות הפופולרית שלה, אנחנו ניקח את כל זה ואנחנו צריכים בעצם לבנות דימוי חדש ליפן. והוא מקים גוף ממשלתי שמתחיל לעבוד על זה, על איך אנחנו הולכים לגייס את העצמה הרכה, שמגולמת בתרבות הפופולרית הזאת, שעד לפני דקה נחשבה לתרבות שחופנת בתוכה את כל הפתולוגיות של החברה היפנית. לדבר על התרבות הזאת כעל המשאב הרציני ביותר שעומד בפני יפן כדי לשנות את מעמדה בעולם, זו הייתה בהחלט קריאה שהיא מאד רדיקלית לתקופתה. אני חייבת לומר שאני כתבתי על זה די מוקדם, אני חושבת שב2007 כבר כתבתי על זה, ואני חשבתי שאין להם שום סיכוי, שברגע שהבירוקרטים נכנסים לעולם הזה, הם יהרגו אותו. כי הדבר האחרון הקולי בעולם, זה ששר החוץ אומר “אני הכי אוהב לקרוא מנגה, אני לא הולך לישון לפני שאני קורא מנגה”, כפי שבאמת הוא אמר (קראו לו אסו טארו), ככה קול מאבד את הקוליות שלו. אבל הדימוי של יפן היום הוא דימוי אחר
אז יותר משיפן באמת חדשנית, חשוב לה שיחשבו עליה ככזו, והיא מאד מושקעת במיתוג הזה. כיום היא באמת נתפסת כמדינה שמקדימה את זמנה, כמייצגת חברה פוסט אנושית, מדינה שהעולם נושא אליה עיניים ועוקב אחר תהליכים שעוברים בה, במחשבה שהם עתידים לעבור על כולנו
אני לא לגמרי מבטלת את מה שאת אומרת, כי זאת חברה היפר-צרכנית היפר-קפיטליסטית, שיש בה תופעות פתולוגיות שקשורות לזה. אבל האם כל הנתיבים שנוצרים ביפן הם בדיוק מה שיקרה לחברות קפיטליסטיות אחרות? לא בטוח. אני חושבת שישראל היא חברה היפר-קפיטליסטית והיפר-חומרנית, אבל, למשל, בישראל, מוסד המשפחה זה המוסד הכי חשוב שיש. יצטרכו לקרות הרבה דברים לפני שתהיה פה באמת ירידה מדאיגה בילודה, את מבינה? זו דוגמא אחת. אז אני לא בטוחה שהמסלולים שיפן צועדת בהם זה בדיוק העולם העתידי שלנו. אם כי יש דברים שקרו ביפן וקורים פה עכשיו, יש, אני לא אומרת שלא. למשל, עולם המסכים. ביפן, הטלפונים הסלולריים השתלטו על היומיום הרבה לפני שהם השתלטו אצלנו. טלפונים סלולריים הפכו להיות למוצר שלכל אחד יש ב1996-1997, וב1999, האינטרנט הסלולרי שהפך להיות צונאמי של הצלחה, הצלחה מטורפת בן לילה. כל העולם בעת ההיא הסתכל ואמר אה, אינטרנט לעניים, מי יכול לצרוך אינטרנט מתוך מסך כל כך קטן? בזמן הזה ביפן כבר היו בטלפונים משחקים רבי משתתפים, מצלמות מאד משוכללות, מצלמות וידיאו, שיחות ועידה, קסטומיזציה של הטלפונים, ברור שאמוג’י, בובות שתולים על הטלפון מבחוץ, זה ממש הפך להיות מן החבר הטוב ביותר שלך, שהולך אתך לכל מקום. תחשבי שאייפון הגיע לעולם ב2007. זה המון שנים. אייפון הגיע לעולם עם בשורה שביפן הייתה כבר “ברצינות, כאילו?”. אז הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן אני הבנתי שאין פה טכנופוביה ביפן. אנשים בכל הגילאים, לכולם זה הפך להיות משהו בלתי נפרד מהיד שלו
יכול להיות שההשפעה היפנית המשמעותית על המערב היא דווקא בגישה לטכנולוגיה. במערב, כבר אמרנו, שאנחנו פסימיים ודיסטופים, יוצרים טכנולוגיה, מאבדים עליה שליטה, ומפחדים ממנה. אבל הדבר הזה משתנה, ויש יותר ויותר עמדות ונרטיבים אוטופיים, גם למערב מחלחלות תפיסות ואמונות, שבינה מלאכותית תהיה נאורה ותהיה ידידת האדם. האם זו אולי התרומה של יפן? לדעתה של מיקי, לתרבות היפנית מגיע קרדיט על חדשנות במקום אחר לגמרי, במקורות של המדע הבדיוני שלה. בשנתיים האחרונות מיקי עובדת על ניתוח של ספר מדע בדיוני יפני עתיק ולא מוכר, שהיא גילתה, והוא טומן בחובו תובנות מרתקות לכולנו כיום
זה ספר שנכתב ב1882, זאת אומרת, אחרי פרנקנשטיין, הוא נכתב גם לפני האי של ד”ר מורו של ה.ג’.וולס, כותב אותו מישהו בשם נוקינה שוניצ’י, שלא ידענו עליו כלום עד שעשיתי איזה מחקר מטורף בכל מני ארכיונים ביפן, וממש העלתי מהאוב פיסות פיסות. אני יכולה לומר היום שהוא היה סמוראי לשעבר (לא היו אז סמוראים, המעמדות בוטלו), מה שמסביר את ההשכלה המאד רחבה שלו. הוא כתב את הספר הזה, והוציא לאור כמו”ל עוד ספר אחד, לגמרי לא פיקשן, שמישהו אחר כתב, ובזאת נגמרה הקריירה שלו בעולם הספרות. הוא אחר כך הפך להיות פוליטיקאי ואיש עסקים, אבל לא כתב יותר, עד כמה שאנחנו יודעים, אלא אם כן הוא השתמש בשם עט, דבר שהיה מאד מקובל ביפן בעת ההיא. והוא כותב ספר שנקרא “מסע לאינספור כוכבים”, והוא לוקח את הקוראים שלו למסע בין שלושה כוכבים, שכל אחד מהם נמצא בשלב אבולוציוני אחר, ומסתובב איתם בעולמות האלה. אז העולם הראשון זה העולם של פעם, של האדם הקדמון אם את רוצה, כי יש שם ממש אנשים שדומים לחיות, הם אוכלים עשבים, זה עולם של כח בלבד. העולם השני זה עולם של תבונה, שזה בעצם העתיד הקרוב של העולם שבו אנחנו חיים. העולם השלישי, העולם העתידני, האוטופי, הוא העולם המואר. הוא מראה בעצם איך בעולם העתיק בני האדם איבדו את החופש שלהם בגלל שהם היו צריכים להתקבץ יחד, והחברה הפכה להיות לא שוויונית. ואז הוא מעביר אותנו לעולם התבוני שאנחנו חיים בו היום, שהוא עולם מלא המצאות טכנולוגיות נפלאות, רק שלא ממציאים אותן בשביל שום מטרה טובה, ואנשים מנצלים אחד את השני, ויש איזושהי דסנסיטיזציה כזאת, כאילו לטובת ההמצאות שוכחים בכלל את כל החשיבות של שיקולים אתיים, אנשים הם לגמרי קהי חושים מול הדברים שהם עושים, בגלל ההמצאות האלה
כרמל: סופר אקטואלי
מיקי: סופר אקטואלי! ובסוף, העולם האנרכיסטי, זה עולם שאין בו ממשלה, אין בו אלוהים, זה עולם שוויוני, הכל שייך לכולם. זה ספר שמדבר בעד אנרכיזם. זה מאד מוקדם, אנרכיזם כבר היה קיים באירופה, אבל ביפן זה עוד היה מאד מוקדם. בדרך כלל חושבים שאנרכיזם הגיע ליפן בתחילת המאה ה20, אנחנו מדברים על 1882. האנרכיזם שהוא מדבר עליו זה לא אנרכיזם שנוצר כתוצאה ממהפכה אלימה, אלא זה תהליך אבולוציוני שיבוא לידי ביטוי רק עוד מאות או אולי אלפי שנים, זה עניין אבולוציוני-תרבותי
אז יש כמה היבטים חדשניים ומרתקים בספר הזה, שקשורים לאתיקה של טכנולוגיה וחיים מלאכותיים. באמת לא ברור איך חשבו עליהם בכלל ביפן של סוף המאה ה19, כי זה דברים שמתחילים להיות רלוונטיים לנו רק כיום
למשל, שהם בונים שמש מלאכותית שתהיה מוארת מגז ותאיר את העיר כל הזמן. עכשיו, בזכות האור החזק שלה, אנשים יכולים לשים מראות בחלונות שלהם ולשקף את האור של השמש הזאת לתוך הבית, אז לא צריך יותר מנורות שמן, היא מאירה את פנים הבית. מצד אחר, הולכים לבנות מאוורר גדול שיזיז את העננים, ויקרר בחודשי הקיץ החמים, המצאה מאד יפה. הוא רואה המון אנשים מתקבצים ורבים אחד עם השני כדי לקנות כרטיסים, וכשהוא שואל למה הם קונים כרטיס, אז מסתבר שהם קונים כרטיס בשביל מעין קרוז, מסע תענוגות בכדורים פורחים, לראות מלחמה. זה כדורים פורחים רגילים, רק שיש להם מנגנון מיוחד שיכול להעיף אותם במהירות אדירה. המספר שלנו יושב בבלון הפורח המאד מפואר הזה, ומקבל ארוחה, ומקבל שתייה, ומולם יש הופעה, של שני הצבאות האלה, שאנשים נשרפים חיים ונופלים למים
השיא של ההמצאות בעולם הזה, זה שכימאים הצליחו להבין את סוד החיים, לפרק כל חומר ליסודות הכימיים שממנו הוא מורכב ולחבר אותם בחזרה, ולייצר כל דבר שהם רוצים. הם הצליחו לבנות פיל לבן ענק מחומרים כימיים, הבעיה הייתה שהפיל היה בעל מזג מאד רע, ומאד השתולל ורמס כל מה שהיה מסביבו, אז הם נאלצו לפרק אותו לחומרים הכימיים שמהם היה בנוי, ואת כל החומרים שמו בבקבוקי זכוכית חזרה על המדפים. ועכשיו מה שהם רוצים לעשות, זה לבנות אנשים מלאכותיים. אז הם יהיו מושלמים, הם יהיו גם יפים, גם חכמים, גם טובים, ולא יהיה בהם שום דבר מושחת. לאט לאט, אנשים מהסוג הזה יכולים להחליף את האוכלוסייה של כדור הארץ, כי הם יהיו אנשים הרבה יותר טובים. אבל מה נעשה עם זה שאנשים מתרבים באופן טבעי? זה לא טוב לעסקים, זה כתוב בצורה מאד ברורה. עכשיו, ברור לגמרי שאי אפשר למנוע מגברים לשכב עם נשים, אז הם מנסים לחשוב על דרך לסגור, כך כתוב, את הרחמים של נשים. ואז מי שיעשה את התהליך הזה, יוכל ללכת אל הכימאי הקרוב לביתו ולקנות ילד. והראשונים שיוכלו לעשות את זה יהיו כמובן קודם כל בעלי התפקידים הבכירים ביותר, מעל הממשלה, ואחר כך האנשים בממשלה, כדי שהילדים האלה יגדלו להיות פרלמנטריים כדי למנוע סיאוב ושחיתות. אז מה שהם מחליטים לעשות זה שלושה חוקים, שימי לב שזה שלושה חוקים, ממש כמו
כרמל: חוקי הרובוטיקה
מיקי: ממש. והחוק הראשון הוא שהכימאי שמייצר את האדם המלאכותי נחשב לאבא שלו או שלה. החוק השני הוא, שאם מישהו קונה את האדם המלאכותי הזה, הוא הופך להיות האבא שלו או שלה. והחוק השלישי הוא, שאם במקרה קיצון, האדם המלאכותי עושה משהו רע, אז מביאים אותו אל הכימאי שיצר אותו כדי שישפר אותו, ואם גם זה לא מצליח, אז יפרקו אותו לרכיבים הכימיים שמהם הוא בנוי. בעצם הוא מתאר עולם שבו מי שבאמת נמצא בסכנה, זה האנשים המלאכותיים האלה. המפלצת של פרנקנשטיין עשתה דברים איומים כי לחצו אותה לקיר, ובסופו של דבר היא הקורבן הגדול, אני חושבת שאין הרבה אנשים שיחלקו על זה, מי שקרא את הספר. אני בכוונה אמרתי את האי של ד”ר מורו של וולס, כי גם שם, הקורבנות האמיתיים זה היצורים. באי של ד”ר מורו, זה המדען המשוגע שעושה דברים איומים, בלי להתחשב בסבל שהוא גורם ליצורים שהוא עושה עליהם ניסויים, ובלי שום שיקולים אתיים. בסיפור של פרנקנשטיין, הוא פשוט צמא ידע, הידע מוליך אותו למקומות שהוא לא מבין את ההשלכות שלהם, הוא לא לוקח אחריות על מה שהוא עשה. בספר הזה, ההתפעלות ממדע וטכנולוגיה קיימת. אני חושבת שגם בפרנקנשטיין וגם באי של ד”ר מורו, המדע עומד כאן למשפט, זאת אומרת, האם בשם המדע מותר לעשות הכל? בספר של נוקינה, זה לא מניפסט אנטי מדעי או אנטי טכנולוגי, בכלל לא. הגיוס למטרות רעות שבלב שלהן הוא רדיפת כסף, זאת הבעיה. מה שנורא כאן, זה החיבור בין קפיטליזם לבין מדע, אני חושבת. ידע מרושע יצטרף לידע מרושע ובסופו של דבר אנחנו נחייה בעולם שהוא כולו גיהנום, וכל מה שנרצה זה לחזור לעולם העתיק שקדם לדור הזה
יש כאן ממש הדהוד לתובנה של מרקס, שקשר לראשונה בין קפיטליזם לטכנולוגיה, פחות או יותר באותה התקופה, קצת לפני. ויש פה תובנה מדהימה שאנחנו עדיין צריכים להקשיב לה היום, שכל היופי הזה עלול לאבד את דרכו ללא אתיקה
לז’אן ז’ק רוסו יש חיבור מאד ארוך שהוא כתב על המקור לאי שוויון, ממש אחד לאחד. שצף של רעיונות שמגיעים ליפן בעת ההיא, מתורגמים ליפנית, נלמדים בכל מני בתי ספר. באותה עת היו ביפן גולים שברחו מטעמים פוליטיים מרוסיה, שהיו גם קומוניסטים חלקם, וחלקם גם אנרכיסטים, והם יצרו סביבם קהל של סמוראים לשעבר שהתעניינו מאד במה שהם אמרו
מעניינת במיוחד התפיסה האבולוציונית של המחבר הזה, לגבי התפתחות התודעה שלנו, וצורות השלטון הפוליטי שנגזרות ממנה. זו תפיסה אנרכיסטית שמאד מזכירה את התפיסות שרווחו בשנות התשעים אצל ראשוני האינטרנט, אלו שחוזרות גם עכשיו לקדמת הבמה, עם חזונות הווב 3.0 המבוסס על בלוקצ’יין. אלו רעיונות שמאד מוכרים היום, של משילות ללא פוליטיקאים, מעין אנרכיה הרמונית שמתקיימת בתיווך טכנולוגי של חוזים חכמים. אבל בספר הזה אנחנו מתפתחים למקום תודעתי כזה, שזה מתאפשר לנו בלי טכנולוגיה, אולי הטכנולוגיה היא רק קביים לתודעה הזאת
זה עניין של הארה/נאורות, וההארה הזו תיקח הרבה מאד שנים. בסיפור שלו לא עוברים את התקופה הזאת ומגיעים למשטר קומוניסטי. אין ממשלה! זה משטר אנרכיסטי. זה לא ליברטאני
כרמל: סוציאליזם אוטופי
מיקי: כן, זה גם לא סוציאליזם, זה אנרכיזם אוטופי
בפרק הזה ניסינו לענות על השאלה למה דווקא יפן – מדינה עם תרבות עשירה, שנפגעה אנושות מטכנולוגיה מתקדמת – מתאהבת ברובוטים, אופטימית לגבי טכנולוגיה, ושועטת אל העתיד הפוסט אנושי? בעזרת מיקי הבנו שההסבר של הרקע הדתי השונה לא מספק, ושהייתה כאן תבונה, והחלטה פרגמטית של שליטי יפן בתקופות שונות, שהשכילו לראות מעבר לכשלונות וליישומים המזיקים של הטכנולוגיה, והבינו שהגאולה של יפן תימצא ביישומים חיוביים של אותה הטכנולוגיה. יפן השקיעה משאבים בטיפוח התדמית החדשנית שלה, מתוך הבנה שזה סוג העוצמה שהיא כן יכולה לצבור, והפנתה את הזרקור לתרבויות שוליים קוליות, כדי להסיט את תשומת הלב מזירות חברתיות אחרות שבהן בולטות פתולוגיות יפניות, כמו שוק העבודה. בדיוק כמו בפרק עם ישראל כנר בשנה שעברה, כשהבנו איך הסינים מבנים את הסיפור של אמנויות הלחימה כמשאב לאומי, גם כאן אנחנו רואים את התרבות הפופולרית והפרינג’ הטכנולוגי, כנרטיב שיפן מבנה באופן אקטיבי. מה שמעניין בניתוח של מיקי, הוא הדגש על אינדיבידואלים בתקופות שונות – סופר המד”ב העלום מהמאה ה19, יוצר אסטרו בוי משנות השישים – אנשים שהדמיון האישי שלהם באמת מייצג חדשנות תרבותית, שמעצבת דעת קהל בתקופתה
ספר המד”ב הישן שמיקי גילתה, מצליח לתאר עולם מדהים, שמאד מתאים לעולמנו הטכנולוגי-קפיטליסטי היום, ומראה לנו למה לא כל כך נעים לחיות בו. התרגלנו לקבל מיפן רק את האוטופיה ללא הביקורת. האם העולם יקשיב לאזהרה המהדהדת מדפי הספר הזה מהמאה ה19, ולו רק בגלל שהיא מגיעה מיפן, מדינה שהרגילה אותנו להאמין שיש לה מה ללמד אותנו על טכנולוגיה ועל העתיד? עד כאן להפעם, אבל, ביום שני 23 למאי יעלה לפייסבוק מוסף לפרק. מאז פרק 39 לא היה לנו מוסף מיוחד, אז לפרק הזה יהיה מוסף מדליק, שיעמיק קצת במחקרים הראשונים של מיכל על אנימה, בהקשר ישראלי גם, משהו שמתממשק עם מחקר הדוקטורט שלי בישראבלוג (האזינו לו כאן למטה). אל תשכחו להירשם לפרק הלייב על במה, תהיה תוכנית נהדרת, ואני מחכה לפגוש את כולכםן. להשתמע בפרק הבא, אחד לפני הלייב הגדול
?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם
:מקורות וקריאה להרחבה
לכל הפרסומים של פרופ’ מיכל דליות-בול
ז’אן ז’ק רוסו. (1993). מאמרים. בעריכת יעקב גולומב. תרגום: עידו בסוק. ירושלים: מאגנס
Daliot-Bul Michal (2021): Voyage to Innumerable Star Worlds: A Forgotten 19th-century Japanese Political Scientific Novel with a Radical Message, Asian Studies Review
Daliot-Bul Michal, “Japan’s Mobile Technoculture: The Production of a Cellular Playscape and Its Cultural Implications,” Media, Culture & Society 29/6(2007), pp. 954-971.
Daliot-Bul Michal, “Eroticism, Grotesqueness, and Non-Sense: Twenty-First-Century Cultural Imagery of Japan in the Israeli Media and Popular Culture,” Journal of Intercultural Studies 28/2(2007), pp.173-191.
Daliot-Bul Michal, “Japan Brand Strategy: The Taming of ‘Cool Japan’ and the Challenges of Cultural Planning in a Postmodern Age,” Social Science Japan Journal 12/2(2009), pp. 247-266.
Ferrando, Francecsca. The Posthuman Divine: When Robots Can Be Enlightened, Sophia (2019) 58:645–651.
Joseph S. Nye Jr. (2004). Soft Power: The Means To Success In World Politics. New York: PublicAffairs.
Robertson, Jennifer. (2018). Robo Sapiens Japanicus. University of California Press.
Dr. Carmel Vaisman 