פרק 38. סקס אדיר? תעשיית המין בעידן הדיגיטלי עם ד”ר יעלה להב-רז

הפורומים הללו הפכו להיות לשחקן הכי המשמעותי בזירת הזנות. אין סרסור, בעל דירה דיסקרטית, או אישה בזנות, שלא הכירה את כוחם של הפורומים. כל השחקנים בזירה יודעים שהם מדורגים, אז כמובן שזה משפיע על כולם

ד”ר יעלה להב-רז

היום לפני שנה, היה לנו פרק על מיניות וטכנולוגיה ויחסים עם רובוטים, שבו הוזכרה האפשרות של החלפת עובדות מין ברובוטיות. בפרק הנוכחי נעסוק בתעשיית המין, ונבחן אילו שינויים הטכנולוגיה הדיגיטלית חוללה בה. האורחת שלנו היום היא האנתרופולוגית ד”ר יעלה להב-רז

מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, חוקרת את הממשקים שבין פוליטיקה מגדרית ומינית, שינויים טכנולוגיים, וסטייה חברתית

יחד נספר סיפור על אנושיות, קהילה, ומסכים מכמה סוגים, בתעשיית המין בישראל

---

יעלה להב-רז כתבה את התזה שלה על כדורגל נשים בחברה הערבית. היא עשתה אתנוגרפיה בשטח, במגרשים. עניין אותי איך מגיעים מזה לכתוב דוקטורט על לקוחות זנות, ומחליפים את המגרש באינטרנט

במסגרת אחד הקורסים, הייתי צריכה למצוא איזשהו ארגון חברתי ולהתנדב בו במשך חצי שנה, לעשות עבודת שדה. ונורא רציתי להצטרף לניידות של עלם, והייתי צעירה מדי ולא הרשו לי. אבל אמרו לי תשמעי, יש את דורית, היא מנהלת את הפרויקט שנקרא אז “ערים בלילה” של נערים בזנות, אולי היא תהיה מוכנה לתת לך את האפשרות. ואז כשבחרתי לחזור לאקדמיה ולעשות דוקטורט, החלטתי שאני כותבת את הדוקטורט על בני נוער וצעירים שמעורבים בזנות. עשיתי עבודת שדה של שנתיים, ובמהלך עבודת השדה, למעשה, היו שתי “תקריות” שגרמו לי להבין שאני צריכה לשנות כיוון. הראשונה הייתה ששמתי לב שבמרכז יום שבו התנדבתי, הרבה מאד מהנערים והנערות דיברו על “סקס אדיר”, על פורטל אינטרנט שבו מדרגים אותם ואת הביצועים המיניים שלהם ואת המפגש איתם. וזה המם אותי, אמרתי איך יכול להיות שדבר כזה קיים? ידעתי שבסדר שאת הולכת לצימר, את מדרגת את ארוחת הבוקר, את איכות הסדינים וכד’, אבל שאת מדרגת חוויה מינית עם מישהו? זה באמת המם אותי

לזה הצטרפה חוויה אחרת, שלאורך השהות ב”ערים בלילה”, הרגשתי שהידע שלי וההבנה שלי את הזנות נותרת מאד סטרילית. זאת אומרת, אני פוגשת את הנערים והנערות במרחב שהוא סגור ומוגן, אבל אני לא באמת מבינה מה עובר עליהם ברחוב. ואז החלטתי להצטרף לניידת של לוינסקי (תיקון: עלם – כ.ו) שסיירה פעם בשבוע באזורי זנות. הייתי מאד תמימה, זה היה בקיץ, ובאופן טבעי לבשתי חצאית מיני ג’ינס וגופייה שחורה, והגעתי ב12 בלילה לרחוב, לניידת. וכל מה שאני זוכרת (לא יבינו את זה בהקלטה, אבל) זה המוני רכבים ותנועות של גברים שעושים ככה (הטיית ראש – כ.ו). גברים שנוסעים ברחובות, זה יכול להיות עם כיסא בוסטר, או כאלה מדבקות של קומברס וכל חברות ההייטק שאת לא רוצה, והם עוצרים, מתבוננים, מרכינים את הראש ושואלים כמה. וסיימתי את המשמרת הזאת והתעוררתי בבוקר עם תנועת הראש הזאת. וזה, יחד עם ההבנה של המרחבים המקוונים שבהם לקוחות מדרגים חוויות מיניות, אמרתי יש פה משהו שאני חייבת להבין אותו לעומק. ועדת הדוקטורט אמרה לי: עזבי את הנערים והנערות, מה שעשית יפה מאד שנתיים, תתמקדי בלקוחות. כי באמת לא הייתה שום כתיבה על לקוחות עד אז

והדוקטורט עצמו מבוסס למעשה על שלוש שנים של אתנוגרפיה מקוונת. סקס אדיר היו הפורומים הכי גדולים, תחת פורטל אינטרנט שמציע הרבה מאד שירותים מיניים, והיו לו 28 פורומים. ולמעשה הדוקטורט עוסק בשלוש סוגיות מרכזיות. הראשונה, זה על מה גברים כותבים כשהם כותבים על חוויה מינית שלהם. איך נוצרת מתוך הדיווחים ומתוך הסטינג הזה קהילה, ומה המשמעות של הקהילה, ומה ההשפעה של הקהילה, או מה ההשפעה של המרחב המקוון על המרחב הלא מקוון. והשאלה השלישית הייתה איך נשים בזנות מגיבות על הדיווחים כלפיהן

האינטרנט של שנות ה90 עם הפורומים וקהילות התמיכה הווירטואליות שלו, היה ברובו עולם של גברים, וזה יצר מצב תקדימי שבו לקוחות זנות, שהם בדרך כלל יחידים, מבודדים, מבוישים, פועלים בדיסקרטיות, יכלו פתאום למצוא אלה את אלה ולייצר סוג חדש של קהילה, כזו שלא הייתה מתאפשרת במרחב הפיזי

אם יש משהו שגיליתי לאורך השנים של הדוקטורט, זה הצורך המאד גדול של גברים לדבר דווקא על החוויה המינית. וגיליתי את זה לא רק דרך הפורומים, אלא מכיוון שלאורך כל השנים, ברגע שגברים שמעו שזה נושא הדוקטורט שלי, אז תמיד היה את הסיפור על החבר שלי, ואני שמעתי… והיו לי גם וידויים של חברים קרובים ששיתפו אותי, כמה קשרים שנגמרו בגלל ההתוודויות האלה, שלא היו במקום מותאם. אבל כן הבנתי מזה באמת את הצורך המאד גדול של גברים לדבר על חוויה שהיא באמת בגדר טאבו. זאת תופעה שהיא במידה רבה יש לה לגיטימציה חברתית, גם אם בשתיקה, ויש תפיסה מאד סלחנית על מסיבות רווקים ורווקות וחשפנים וחשפניות, או שנוסעים לתאילנד וכדומה אז תיירות מין. זאת אומרת, זה מתקיים באיזשהו אזור אפור שאנחנו יודעים לגביו, אנחנו לא כל כך יודעים, אנחנו שותקים לגביו, ודווקא מתוך השתיקה הזו, ממה שאני ראיתי, מתפתח צורך נורא גדול לבוא ולדבר. והלבוא ולדבר יש לו כמה מופעים

יש מחקר נורא מעניין של חוקרת שחקרה גברים במועדוני חשפנות והיא חקרה את השיח ביניהם. זאת אומרת, האם גברים כשהם הולכים כחבורה למועדוני חשפנות, האם הם בכלל מדברים זה עם זה? והיא הראתה איך למעשה הדיבור על גופן של נשים, זה הדרך שלהם לדבר אחד עם השני, אבל הם לא באמת מצליחים לייצר שיח אינטימי רגשי. את יודעת, זה נורא קל, אני מניחה, מהצד, לבוא ולהגיד: טוב נו, זו בטח חבורה של גברים, מיודענו דונלד טראמפ שדיבר על זה, שיח המלתחות, אז הם מתרברבים, ועל כיבושים מיניים. זה נוכח, אני לא אומרת שזה לא נוכח. אבל לצד זה, גם נוכחים הרבה מאד דברים אחרים. הרבה מאד גברים דיברו דווקא על תחושות של בושה ופגיעות, זאת אומרת, ממש נוצרה קהילה תרפויטית, מעין קהילת תמיכה. הם מדברים על זה שהם מכורים, שהם לא יכולים להפסיק, שהגוף שלהם כואב אחרי ערב שלם כזה ברחוב, שהידיים שלהם כואבות, שהצוואר נתפס להם – אפרופו מה שהתחלנו עם התנועה הזו בראש – הצוואר נתפס להם מערב שלם כזה! אחד הדברים המעניינים היה לראות כמה באמת אמפתיה וחמלה יש כלפי עצמך וכלפי אחרים במצבך, אבל לא כלפי מי שמעניקה לך את השירות

אחד הדברים שעניינו אותי זה לראות האם הם באמת מעבירים את הקהילה הזו מעבר למסך. אז היה ניסיון אחד כזה, שהם רצו להיפגש בגן מאיר, היו איזה 10 אמיצים שאמרו שהם יבואו, ואף אחד לא הגיע. הם אחרי זה באו ודיווחו שבסוף זה לא יכל וזה לא רוצה, והוא חושש שאולי יפגוש את הבוס שלו או את הגיס שלו וכדומה. לפחות לחלקם כן היה את הצורך לייצר את המרחבים האלה מחוץ לרשת. למשל, אני זוכרת פוסט של מישהו שאמר: תראו, זה שאנחנו מזיינים את אותה בחורה, לא אומר שאנחנו לא יכולים להתייחס אחד לשני בכבוד. אז אם אתה בדיוק ירדת מהדירה ואני עולה, אז איזשהו חיוך קטן, איזשהו מבט בעיניים. כי הם דיברו על זה שגם כשהם עולים ויורדים מתוך חדר אז הראש, המבט, הוא ברצפה. הם לא באמת מעיזים להפנות את המבט או להסתכל אחד על השני

אבל אולי חשוב מזה, פורום סקס אדיר איפשר ללקוחות זנות להתאגד ולצבור כוח דרך ההתאגדות הזו

הפורומים הללו הפכו להיות לשחקן הכי המשמעותי בזירת הזנות. אין סרסור, בעל דירה דיסקרטית, או אישה בזנות, שלא הכירה את כוחם של הפורומים. ב2011 הייתה את המחאה החברתית, הסיסמא הייתה צדק חלוקתי וכדומה. חברי הפורום החליטו באותה תקופה להנהיג מחאה משלהם, שנקראה “מחאת ה400”. הם דיברו על זה שלא יכול להיות שהם הולכים לאישה בזנות וכל אחת זורקת מחיר אחר, ואחת רוצה 500 ואחת רוצה 600, לא. צריך שיהיה איזשהו מחיר אחיד, כמו קוטג’ מסובסד, אז צריך להיות מפגש מיני מסובסד. והם הנחו אחד את השני, שכשאתה בא לאותה אישה, תגיד לה שאתה ממחאת ה400. זאת אומרת, היה גם ברור ומובן מאליו להם, שכשהם מגיעים לאותה אישה, אם הם יגידו לה שאני ממחאת ה400, אז היא כבר תבין את המרחב, היא מכירה, היא יודעת את הפורומים. כל השחקנים בזירה יודעים שהם מדורגים, אז כמובן שזה משפיע על כולם

כרמל: זה מדהים שהם הרגישו בסיטואציה של פחות כוח, שהם צריכים להתאגד מול תעשייה, ולאו דווקא ראו שם את האישה הבודדת

יעלה: לחלוטין, יש לי גם מאמר על זה, אבל אחד הפרקים מדבר בדיוק על זה, על המעבר מתפיסה של האישה הבודדת לתאגיד שהוא במידה רבה תאגיד נצלני. ואל מול התאגיד הזה, הנצלני, אתה זה שנסחט, שנעשק, שצריך עכשיו לייצר איזשהו כוח קהילתי יחד אתך, בשביל להתמודד מול התאגיד. המילה תאגיד בשביל לתאר עובדות מין התחילה מדירות בבת ים, מי שדומיננטי שם זה נשים נסחרות, מחו”ל. זה התחיל כדרך לתאר את אזור בת ים כתאגיד, זאת אומרת יש סרסור, יש מערך תפעולי שלם. ולאט לאט התפיסה הזאת עברה מהתאגיד הבת ימי ללראות כל אישה בזנות כתאגיד נצלני. כמובן שאם בתפיסה הפרטית של אותו גבר אני זה שנעשק, נסחט ומנוצל – והיה אפילו גבר שכתב, שאני זה שעובר אונס – אז למולו, עצם ההתאגדות הקהילתית היא האקט המוסרי לעשות. ואחד הדברים שאני מראה, זה איך היפוך יחסי הכוחות שבו אתה החלש, אתה הפגוע, אתה הפגיע, אתה זה שגזלו ממך כסף וכד’, הוא זה שמאפשר להם גם, מצד אחד, להמשיך לעשות מה שהם עושים בנוחות, ומאפשר להם להמשיך עם העיוורון של לא לראות את האישה. כי אם עושים דמוניזציה לאותו תאגיד – אני לא מדבר על האישה הבודדת אלא באמת על תאגיד שלם שמנצל אותי –  אז הדמוניזציה הזאת בסופו של דבר משתלמת, היא מקלה, זו איזושהי הקלה מוסרית

                ?כרמל: גם ככה לגברים יש יותר כוח בסטינג הזה, זה הגדיל את הכוח שלהם בעצם 

יעלה: אני לא בטוחה שזה תמיד נכון האמירה הזו, שלגברים יש יותר כוח בסטינג הזה. אני חושבת שלא מעט עובדות מין ונשים בזנות יגידו לך אחרת, ואני לא מתווכחת עם האמירה הזו. נגיד יש דירה או בית בושת אז יש שם שמירה, ואם יש לקוח אלים אז יש מי שמטפל באלימות הזו, ואני דיברתי ופגשתי וקראתי לא מעט עובדות מין ונשים בזנות, שמדברות גם על תחושה של כוח. יש שיגידו שזה כוח מוסווה ויש שיגידו שזו תודעה כוזבת, אני לא נכנסת לדיון הזה. אבל אלמנט הכוח המורכב שקיים במפגש בין גבר אחד ואישה אחת, כשזה עובר לקהילה המקוונת, שיש בה כמעט 30 אלף חברים, אז הכוח הזה מוכפל. אז הכוח של נשים במפגש הזה הולך וקטן, מכיוון שאם לא תסכימי להוריד ל400 אז גם יכולים לכתוב עליך דרוג שלילי. זאת אומרת, כשהם כותבים פוסט, אז השם של אותה אישה גלוי. אז יכולים להשחיר אותך, וזה כמובן מקטין את כושר המיקוח שלך

אחד הדברים שעניינו אותי זה לנסות להבין איך הן חוות את האופן שבו הן מדורגות. אז בתקופה שבה אני כתבתי את הדוקטורט עוד לא היה שיח מאד מפותח של עובדות מין ברשת, והמספר שלהן בקהילה היה מועט מאד. היה פורום אחד ייעודי שנקרא “מירב הזונה המאושרת”, שזה היה סיפורים של עובדת מין שמדברת על החוויות המיניות שלה. הכתיבה שלה הייתה מאד מורכבת. זאת אומרת, היא לא דיברה בסיסמאות נבובות ולא יצרה רומנטיזציה לזנות, היא דווקא כן דיברה בצורה מאד מורכבת על מה הביא אותה לעבודת מין, החוויות השליליות והחיוביות יותר שלה. לקוחות העריצו את הכתיבה שלה ובאמת ככה נתנו לה פידבקים. אז את ראית שלכל אחת יש עדת מעריצים, זה ממש לקוחות שמעריצים אותן וכמובן גם יוצאים להגנתן אם לקוח אחר בא ומכפיש אותן. אבל העומק המאד גדול הגיע בין גברים לבין עצמם, לא בין גברים לבין נשים

היו נשים שבאמת החליטו להתעמת עם לקוחות ברגע שהדרוג פגע בהן או השפיל אותן. אם דרגו את איבר המין שלהן, או שאיבר המין שלהן הריח לא טוב, או את רמת ההיגיינה שלהן, או את רמת הניקיון בדירה, אז הן נכנסו להגיב. ואז התפתחו דיונים מאד מעניינים. יש פורום שנקרא “נערות עובדות אבודות”, כאלה שהלכת אליהן ופתאום נעלמו, ואתה רוצה למצוא אותן. אז מישהו שאל, איפה איקס? ואז מהתגובות הבנתי שהיא עברה שיימינג מאד רציני ע”י חברי הפורום ופשוט נעלמה. ומישהי אחרת, עובדת מין מבוגרת, נכנסה לדיון ואמרה, תשמעו, מה שאתם עשיתם לה כחברי הקהילה זה ממש לא בסדר, עברתם את הגבול, זה לא מוסרי, היא נערה צעירה, היא בת 19. גם אם היא קבעה אתכם והבריזה מהמפגש זה לא אומר שאתם צריכים לעשות לה ככה שיימינג בקהילה

בשלב מסוים היא הופיעה ואמרה אוקיי, לא קוראים לי יותר איקס קוראים לי וואי (אני לא אחשוף את השמות שלה) – זהות חדשה, אני חדשה.  זאת אומרת, יש משהו במרחב הזה שאיפשר לה להמית או להשיל זהות אחת ולעטות זהות אחרת. זה משהו שבמפגש עצמו – נגיד אם זה לקוח חדש אז מן הסתם היא יכולה, אבל אם זה לקוח חוזר, היא לא יכולה באמת להמית את מי שהייתה קודם. אבל כשזה איזושהי זהות מקוונת שאפשר לשחק איתה ושהיא נזילה, אז זה מאפשר גם להן לייצר איזושהי משחקיות, או דרך להתגבר על קושי שנוצר שם בתוך הקהילה

כרמל: אז יש כאן בעצם איזשהו מפגש חריג בין שתי אוכלוסיות שנפגשות בצורה מסוימת, ופתאום יש זירה שבה הן נפגשות בצורה אחרת לגמרי. איך זה משנה את הדינמיקה ביניהם?_י

יעלה: מרבית הכתיבה על נשים בזנות שמדברת על תסמינים פסיכולוגיים ופוסט טראומטיים, אז מדברת למשל, על מנגנון של דיסוציאציה, של ניתוק. ואחד הדברים שאני מראה בדוקטורט, זה איך למעשה גברים בזנות הם תמונת מראה לאותם תסמינים. אם אנחנו מדברות על תסמינים פוסט טראומטיים ועל דיסוציאציה, אנחנו צריכים לדבר גם על תסמינים פוסט טראומטיים ועל דיסוציאציה גם אצל גברים בזנות או גברים שמשלמים על מין. יש לי חברה שכתבה את התזה שלה גם על גברים שמשלמים, והיא קוראת לזה “אירוע רב נפגעים”. אני מסכימה עם הטרמינולוגיה הזו, כולם סוחבים איתם איזושהי פגיעה ופגיעות בתוך השדה הזה. מעטות הפעמים שבאמת יש בחירה בקרב לקוחות להוריד את מסך הניתוק ולראות את האישה הבודדת. וכשזה קורה זה תהליך מאד כואב. גם עבור עצמם, זאת אומרת, ההכרה במה שעשית – הם הרבה פעמים מדברים “הייתי עיוור”, “לא ראיתי”, “העיוורון שלט עליי” – אבל כשהם מתפכחים אז התהליך קודם כל הוא קשה, כי אתה מבין, אתה נושא באחריות של מה שעשית, אבל הם גם מנודים מהקהילה

יש לא מעט לקוחות שבאו ודיברו ככה במונחים של ח’ברה אני ראיתי את האור, אני התפכחתי, אני עכשיו מבין שמה שעשיתי זה ניצול של בחורה במצב הכי שברירי בחיים שלה; אולי כדאי שתחפשו טיפול, שתמצאו, שתבינו, שתעשו איזשהו תהליך נפשי. וברגע שהם עושים את זה הם מוקעים מהקהילה, מכיוון שהקהילה לא יכולה לשאת את המבט הנוכח והמבייש הזה, של מה שהשאר ממשיכים לעשות. אבל זה הפעמים היחידות שבהן פתאום האישה הבודדת מפציעה, אבל גם זה ממש בשוליים. זאת אומרת, כשמישהו מתפכח, הוא שוב מדבר על מה שהוא עשה, התחושות שלו. ארז דריגס זו הדוגמא הכי טובה. הוא התראיין והוא דיבר על ההתמכרות שלו ועל כמה זה קשה ההתמכרות, והסבל שהוא עובר בעקבות זה, אבל זה לא באמת מגיע מתוך איזושהי הכרה במי שעומדת מולך. זה מה אני עשיתי, מה אני גרמתי, מה התחושות שלי, אנחנו עדיין באיזשהו נרקיסיזם כזה, שלא באמת רואה את הצד השני. ואני חושבת שאם דיברנו קודם על המרחב המקוון, אז המרחב המקוון גם במידה רבה מייצר את זה. כי אם אני מדברת על מישהי, או מדברת עם מישהו מאחורי מסך, אז כמובן שהרבה יותר קל לי לייצר את הניתוק

מפגש מיני פנים אל פנים זאת הסיטואציה הכי אינטימית שאנחנו יכולים לדמיין, אבל כשההקשר הוא זנות, מסכים ופילטרים בלתי נראים חוצצים בין הגופים שנפגשים

הרבה מאד גברים ששותפים לתעשיית המין, מדברים על זה שהרבה פעמים דווקא המפגש המיני זה רצון לברוח מאינטימיות. סליחה רגע על הביטוי, אבל זה ביטוי שגבר כתב, “אני רוצה לאונן בתוך גוף חי”. אז אנחנו יכולות להגיד זה מזעזע אותי, זו דהומניזציה למי שאני, זה לראות בי ככלי קיבול. אבל עצם ההנחה שמה שכולנו רוצים זה לראות במפגש מיני כמפגש אינטימי, אני חושבת שהיא לא נכונה. ואני בטוחה שאם נהיה כנים עם עצמנו, כולנו השתמשנו אי פעם במישהו לשם משהו

כרמל: זאת אומרת, אפילו אם אני הולכת ומשלמת, אז אני לפחות יודעת שזה לא מישהו שאני חייבת כאילו להעמיד פנים שאני רואה אותו כבנאדם

יעלה: בדיוק! נכון

כרמל: מדברים על זה?_י

יעלה: בטח. מדברים בדרך כלל על בין חמש לשבע מוטיבציות למה גברים משלמים על מין. אז מדברים למשל על רצון לקיים יחסי מין עם אישה בעלת מאפיינים ייחודיים, זה יכול להיות מאפיינים אתניים, גזעיים וכדומה. זה יכול  להיות הרצון לייצר אינטימיות תחומה, זאת אומרת, מפגש מיני תחום בזמן, שבו אני לא צריכה לדאוג ללפני ולאחרי. אז זה למשל מוטיבציה נוספת. מוטיבציה אחרת היא שונה לחלוטין. היא אומרת, לא, גברים משלמים על מין כי הם רוצים לברוח מאינטימיות. הם רוצים לבוא למישהי, לא להתייחס אליה כאל בנאדם, לא לראות את הצרכים שלה, להעמיד את הצרכים שלהם לפני הכל, לסיים את המפגש המיני וללכת. אני משלם למישהו על מנת שלא להתייחס אליו

כרמל: מהמקום הזה אני ממש מבינה למה השוק הזה הולך לבתי בושת רובוטיים

יעלה: לא! וכאן אני חלוקה עליך, אני אגיד לך למה. מרבית הגברים שמשלמים על מין כן רוצים את האשליה, והם דיברו על זה לא מעט בפורומים, “חשוב לי לגרום לה ליהנות” או “חשוב לי לחשוב שהיא נהנתה במפגש איתי”. אגב, לאו דווקא בגלל שהם באמת רואים אותה כבנאדם, אלא כדרך לתת צל”ש לעצמם, שהנה, הם אלה שהצליחו לגרום לאשה בזנות לגמור. אבל יש כאן איזשהו משחק של אשליות. עם רובוטיות מין אין לך באמת את האשליה. כמובן שככל שהרובוטית תדע לייצר את התחושה של האנושיות, היא כמובן תזכה בפופולריות גדולה יותר, ואין לי ספק שמפתחים מנסים לעבוד בדיוק על זה, אבל אנחנו עוד לא שם. אני חושבת שפה – גם עבור אלה שלא מעוניינים לייצר אינטימיות, שמעוניינים במפגש מהיר, זריז, יעיל, מבחינת מה שהם באו להשיג – עדיין, עם כל זה, חשובה להם האשליה של משהו או מישהו אנושי

בסיום הדוקטורט יעלה לא עזבה את הזירה. במחקרים הבאים שלה היא המשיכה ללוות את ההתעוררות, הקהילתיות, וההתאגדות, של הצד הנשי במשוואה הפעם, שמגיעה עשור מאוחר יותר

חקרתי את האקטיביזם המקוון סביב הנושא של תעשיית המין בארץ, גם של עובדות מין, גם של נשים שהתנגדו לתעשיית המין, ודיברתי על המקום של המרחב המקוון; הראיתי איך הוא זה שיצר את המחאה ואת השינוי בשיח. גברים היום שמשלמים על מין נקראים זנאים, זאת אומרת, זה ממש שינוי שהתפתח ברשת. אז כבר בשנות השבעים היו איגודים של עובדות מין, נשים שממש בחרו לקרוא לעצמן עובדות מין ויצאו כנגד פמיניזם רדיקלי. בארץ זה כמעט ולא היה קיים. בכלל, המונח של עובדת מין לא היה שגור, זה לרוב היה זונה או אישה בזנות. הטענה שלי – אפשר להתווכח איתה, אבל –  אם יש משהו שיצר את ההתעוררות הזו של עובדות מין, זה שילוב בין תהליכי חקיקה לבין תהליכים שקרו במרחב המקוון, וגם תהליכי החקיקה באופליין הושפעו הרבה מאד ממה שקרה במרחב המקוון

בשנת 2014, טלי קורל שהייתה אקטיביסטית, עבדה בעמותת תודעה, הקימה דף פייסבוק שנקרא “כשהוא משלם” (באנגלית). זאת אומרת, בואו נראה על מה גברים כותבים כשהם כותבים על מין. היא לקחה את אותם דברים, מה שאני ניתחתי, והיא פשוט שמה כמות שזה. וזה יצר סערה אדירה. בפעם הראשונה הציבור הרחב נחשף לשיח של גברים ברשת. ובעקבות הדף שלה קמו עוד עשרות דפים. שזה היה “באות לזנאים“, קראו בעצם לפעילות מחוץ לרשת, בואו למועדון חשפנות כדי להפגין כנגד, באו לגבי גזית, שאז דיבר כנגד נשים בזנות אז הפגינו נגדו, והיו עוד כל מני הפגנות נגד אישי ציבור

ראיינתי את האדמיניות שפתחו, אז הן ממש אמרו: המטרה שלנו הייתה לתת רוח גבית לתהליכי החקיקה באותן שנים (החקיקה להפללת צרכני זנות). ואז הרשת מ2014 ועד2017 הייתה במידה רבה מאד עוינת כלפי עובדות מין. עובדות מין לא באמת מצאו את עצמן בשיח הזה, חשפניות וכדומה. אז היה גם את החוק לאסור על מועדוני חשפנות ולראות בלאפ-דאנס כמעשה של זנות. וב2017 ארבע עובדות מין אמיצות החליטו שאוקיי, אם יש “כשהוא משלם” אז גם יש “כשהיא עובדת” (באנגלית) והקימו את הדף. זאת אומרת, עכשיו אז אוקיי בואו ותשמעו אותי. שמעתם גברים, שמעתם על מה הם מדברים, עכשיו בואו תשמעו את החוויות שלי. ובאמת הצליחו לייצר שיח מאד מורכב, שגם הוא לא עשה רומנטיזציה לזנות ולעבודת מין, ודיבר על מורכבויות. ובעקבות הדף הזה והשיח שלהן ברשת, נוצר גם ארגון ארגמן, ארגון נשים עובדות הראשון בישראל שבאמת יצא לאור, ככה בגלוי. ובמבחן התוצאה הן לא הצליחו לשנות את החוק, החקיקה עברה, אבל אין לי ספק שהשיח ברשת יצר תפיסה מורכבת יותר כלפי התעשייה הזו

תקופת הקורונה הייתה מכה קשה לתעשיות שמבוססות על המרחב הפיזי. אמנם תעשיית המין המקוון פרחה, אבל לרוב מדובר בנשים שונות לחלוטין. מעטות הן הנשים שיכולות לעשות מעבר מהרחוב לאינטרנט

הקורונה השפיעה בצורה דרמטית, מכיוון שנשים נותרו באחת ללא תעסוקה. מכונים נסגרו, מועדוני חשפנות נסגרו, והנשים הללו לרוב לא זכאיות לקבל הבטחת הכנסה, הן לא מספרות לאף אחד שהן בזנות, זאת אומרת, זנות זה לא מקצוע בארץ שאת יכולה לבוא ולהגיד “טוב אני צריכה עכשיו לחתום אבטלה”. אז הן מנועות גם מלהגיש בקשות לעזרה וסיוע. אין לך מאיפה להאכיל את הילדים שלך ואת עצמך ואת המשפחה שלך ושכר דירה, זו סיטואציה מאד קשה ומאד דרמטית ומאד טראומתית. בעולם יש לא מעט עדויות על זה, יש ממש מחקר שהראה כבר מספרית שהייתה ממש הגירה למרחב המקוון. אחת הנשים שראיינתי דיברה על זה שהיא יודעת שחלק מההחברות שלה עברו למרחב המקוון, אבל היא אמרה גם לא לכל אחת זה מתאים. אלף, את צריכה פסיליטיז, שזה לא משהו שיש לכולן. בית, את צריכה מרחב בבית שיאפשר לך לעשות את זה, ואם את מטופלת בילדים קטנים או בבן זוג, אז את לא יכולה עכשיו לעשות סשן של מצלמות. או הן חוששות מהעדר האנונימיות דווקא. זאת אומרת, שפתאום הם יכולים להשתמש בזה, להקליט את המפגש ללא ידיעתך, להפיץ את זה. יש משהו גם מגן במפגש אחד על אחד. בארץ לפחות, מספרית, ממה שאנחנו יודעות, לא הרבה עברו למרחב המקוון

כרמל: זה מאד מעניין לחשוב על מפגש פנים אל פנים כעל סוג של אנונימיות ביחס לרשת

יעלה: נכון. עכשיו את יודעת, יש דרכים, אני מכירה נשים ששמות כמובן איזושהי מסכה

כרמל: פילטרים

יעלה: או פילטרים, נכון, בזום. אבל עדיין התפיסה שלהן זה שיש משהו קצת פרוץ במרחב הזה. מצד שני, הוא גם כן אפשר לנשים (שזה פחות העיסוק שלהן) אבל הוא איפשר לנשים גם אפשרויות תעסוקה מגוונות יותר, והוא גם כן איפשר להן לעסוק בתעשיית המין מבלי להיפגש פיזית, מה שכמובן מגדיל את הביטחון שלהן. דווקא במרחב המקוון יש יכולת לייצר מגוון מאד גדול של מנגנוני שמירה ופיקוח. אני לא יודעת אם זה קיים בארץ, אבל למשל, ברחבי העולם יש מה שנקרא “רשימות שחורות” של עובדות מין, שהן מזהירות אחת את השנייה מלקוח שהוא לקוח אלים. ויש קהילות שלמות שפועלות ברשת של עובדות מין, שמשתפות אחת את השנייה, בין אם זה בעצות רפואיות ובעצות על איך לייצר עבודת מין בטוחה; סוגים שונים של עבודת מין, זה יכול להיות מצלמות רשת, זה יכול להיות שיחות טלפון, זה יכול להיות אונלי פאנס נגיד עכשיו. זאת אומרת, יש הרבה מאד אפשרויות שהמרחב המקוון יצר

כרמל: אני מניחה שגם השיח הזה שיש עכשיו – ויש כבר בתי בושת רובוטיים – אני מניחה שזה עוד איום בעצם. שוב, יש פה את העניין המורכב, שאנחנו מצילים נשים מסחר בנשים ומניצול, אבל הרובוטים לוקחים להן את העבודה. הן מתייחסות, יש התייחסות לזה?_י

יעלה: נכון. בארץ אני לא שמעתי התייחסות. הייתי שנתיים באנגליה ושם כן יש מחקר על זה. דווקא שם, יש פתאום איזה מן נקודת חיבור והסכמה בין עובדות מין שרוצות להמשיך להיות עובדות מין, לבין פמיניסטיות שמאד מתנגדות לכל הנושא של רובוטיות ובתי בושת רובוטיים, דווקא מכיוון שהן טוענות שזה מייצר עוד הכפלה של דהומניזציה כלפי נשים בשר ודם. עכשיו, אלה לא רוצות את זה כי זה פוגע בפרנסה, אלה לא רוצות מכיוון שזה מייצר  דהומניזציה, אבל הן מסכימות על זה שלא כדאי, בואו לא נטפח את הטכנולוגיה שתאפשר לנו את זה

הפורנוגרפיה זה באמת התעשייה שהיא הכי מתקדמת טכנולוגית, והרבה מהשינויים הטכנולוגיים שנוצרים, קודם מביאים אותם לתעשיית הפורנו לראות את זה עובד. העובדה שאנחנו משלמים בכרטיס אשראי, זה התחיל בכלל מהתעשייה הפורנוגרפית. אז השנויים הללו שהם כל הזמן מתרחשים, ובאמת יותר מהירים ממה שאנחנו יכולים לדמיין, הם מרתקים, בכלל, ובעיני הם מרתקים בנושא של תעשיית המין, כי באמת גם השאלות ששאלת אותי – הנושא הזה של אינטימיות ושל אנושיות – זה באמת מאפשר לנו לשאול שאלות כאלה, בזירה שהיא כביכול נורא אינטימית (אני כופרת בזה קצת, היא לא תמיד אינטימית), אבל זה לא מפסיק לרתק אותי. וזה באמת הנושא הזה של רובוטים, והנושא הזה של מציאות מדומה ואיך לייצר מפגש מיני במציאות מדומה, בעיני הוא מרתק. אבל מה קורה לאנשים בשר ודם בתהליך הזה?_י

---

בהרבה דיונים על המצב האנושי והפוסט אנושי אנחנו באמת מניחים, לוקחים כמובן מאליו אפילו, שהאנושיות, עם כל המטען שלה, נוכחת בכל סיטואציה שבה גופים נפגשים במרחב פיזי. אבל לפעמים אנחנו נפגשים עם כל כך הרבה פילטרים בלתי נראים, פסיכולוגיים וגם אידאולוגיים, שאנחנו לא באמת שם כמעט בכלל. ובאופן אירוני, צריך דווקא תיווך טכנולוגי כדי לשים שם את הלב, ו”לטעון” באנושיות מרחבים שבהם הגוף לא מסוגל להכיל אותה. אבל לתיווך הטכנולוגי יש איכות של חרב פיפיות. בהיותנו לבד מול מסך, גם כשהלב נשפך החוצה, זה מרגיש בינינו לבין עצמנו, הזולת הוא רק דמות בראשי, והמסך משקף לי אותי ומחזיר אותי לעצמי במהלך נרקיסיסטי. מצד שני, טבעו הקישורי של המדיום, מאפשר לקהילה דווקא להגיח מתוך המסכות שממסכות את האדם כיחיד, לחבר חיבורים לא צפויים, ולאפשר חיבור בין יחידים בנוכחות חלקית, שיוצרים יחד משהו מעבר להם, ומייצרים שיח שמשנה מציאות. קהילות שכאלה אי אפשר באמת לתרגם למרחב הפיזי אולי, אבל הן יכולות להתבטא בסולידריות, בהתאגדות, באינטרס משותף, שהיחיד/ה יכול/ה לייצג ולהרגיש שיש להם גב ושייכות אליו, גם כשברגע האמת הם עומדים רק זה מול זו בגפם

עד כאן להפעם, תודה לד”ר יעלה להב רז. בואו לבקר בסושיאל, ואם יש לכן דקה דרגו אותנו באפליקציה של אפל פודקאסט או אייטיונז היכן שזה קובע כל מני פרמטרים לחשיפה של הפודקאסט גם במקומות נוספים, ונשתמע בעוד שבועיים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל מחקריה של ד”ר יעלה להב-רז

פרן פרח, ענבל. (2019). “חווית המשתמש” גבריות ופגיעות- מבט מעמיק אל תוך עולמם הפנימי של גברים צרכני זנות. עבודת מאסטר בלימודי מגדר. אוניברסיטת בר אילן

Frank, K. (2003). “Just Trying to Relax”: Masculinity, Masculinizing Practices, and Strip Club Regulars. The Journal of Sex Research, 40(1): 61-75 .