פרק 66. הטאו של הדאו: ווב 3.0 והבלוקצ’יין עם ד”ר מילי פרי   

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

להאזנה בכל יישומוני ההסכתים או לצד תמלול כאן באתר

Apple
Google
Spotify
YouTube
RSS
Pod.link

המושג הזה, ווב 3.0, נוצר בעצם בשביל להפחית את החששות מהמילה קריפטו, כשבעצם מתחת לווב 3.0 יש קריפטו ובלוקצ’יין. אנחנו עכשיו הבעלים של הטכנולוגיה. אני קוראת לזה יום העצמאות של היוזר

ד”ר מילי פרי

בפרק שעבר דיברנו על ההיסטוריה, האידאולוגיה, והעתיד של הביטקוין, ובפרק הזה נדבר קצת יותר על הבלוקצ’יין, ועל העתיד של הרשת, מה שנקרא ווב 3.0. האורחת שלי היום היא ד”ר מילי פרי

יו”ר מרכז הבלוקצ’יין בארגון ללא מטרת רווח שקוראים לו “הלשכה לטכנולוגיות מידע“. אני מרצה באקדמיה על בלוקצ’יין

למילי יש שני דוקטורטים, בניהול ידע ובאמנות, והיא הגיעה לעסוק בבלוקצ’יין דווקא דרך האמנות

אז חיפשנו כלי שמצד אחד ישקיף לרגולציה את כל הדרישות הרגולטוריות שהם דורשים, ומצד שני ישמור על האנונימיות של האספנים, ושם נפלתי למחילת הארנב של הבלוקצ’יין, והיה לי ברור שזה וואו, זה באמת כמו עליסה בארץ הפלאות. ודי מהר איתרתי את התחום של ארגונים אוטונומיים מבוזרים, שהיה ממש התפתחות מתבקשת מתחום המחקר שלי של ניהול ידע. הלסת שלי נשמטה כשקראתי על ה”דאו” ומאז, 24/7, ואם הייתה עוד שעה ביממה, אז הייתי לוקחת אותה גם כן

תיכף נעשה סדר בכל הבאזוורדס, מתחילות


בראשית היה אינטרנט. ובשנות התשעים הוא היה התקווה לכלכלה חדשה, שתתבסס על יצירה שיתופית, קהילתיות, ורגולציה עצמית. סדר עולמי חדש וחופשי, שבו קהילת הקוד הפתוח מחליפה את הלוגיקה הקפיטליסטית. 30 שנה אחרי, זה מרגיש כמו פארק היורה, עולם נכחד, שאפשר לטעום קצת מהרוח הערכית שלו אולי במוזיאון של ויקיפדיה. קשה לשים את האצבע על הרגע של המחטף. בהתחלה זה נראה היה ש”ווב 2.0″ דווקא ייתן ליותר אנשים את התנאים להיות יוצרי תרבות. לארי פייג’, סרגי ברין, ג’ף בזוס, מארק צוקרברג, היו “משלנו”, גיקים, אנדרדוגים, שעשו משהו מגניב וחתרני ביחס לתאגידים המבוססים, ולא ברור מתי בדיוק הם גדלו להיות בעצמם התאגידים המפלצתיים ששולטים ברשת ומחוצה לה, אותן פלטפורמות שגידרו אותנו בגנים סגורים ענקיים על גבי שדרת האינטרנט הפתוח. הרבה אנשים מיואשים היום וכאילו קיבלו עליהם את הדין, לא רואים דרך לעקוף את תאגידי-העל הללו, אפילו הקונגרס האמריקאי לא בטוח איך לטפל בהם. אבל פתאום, בעשור האחרון, אני שומעת יותר ויותר הדים לשיח הדינוזאורים ההוא מהניינטיז. אני רואה אנשים אופטימיים שוב, שמדברים שוב על קהילות, ורגולציה עצמית, ואינטרנט ללא מתווכים. עידן ווב 3.0 כבר כאן, הם מבשרים. האם מדובר באוטופיסטים, שוטים, ונאיביים, ששכחו את לקחי ההיסטוריה, או שמא באמת בשלו התנאים להזדמנות שנייה?י

מילי: אני חושבת שהרבה דברים אחרים מאשר מה שהיה בניינטיז. קודם כל, הטכנולוגיה הקיימת יותר בשלה, והתשתית, כל האקוסיסטם, הרבה יותר מתאים לשיתוף הזה. זה מן תהליך איטרטיבי ותהליך ספיראלי, שבעצם את מגיעה לאותו המקום אבל בשלב אחד יותר גבוה, והצרכים עולים, והרף עולה, כאילו נולדים לנו צרכים חדשים. הסתדרנו מצוין בלי המחשב אצלנו בכיס, ועכשיו הרף עלה, והצורך בכל הנושא הזה של כלכלה שיתופית, של קישוריות… טכנולוגיה מעצבת את הדרישות של החברה, ואת הרצונות של החברה, ואת השאיפות של הפרטים בתוך החברה, ומביאה אותם לשלב אחד יותר גבוה, ועוד פעם אנחנו רוצים משהו יותר גבוה, יותר פתוח, יותר משתף, יותר דמוקרטי, ויותר עם אימפקט. ואני חושבת שאנחנו במקום אחר לגמרי מאשר בשנות התשעים, גם מבחינת החברה והצרכים והרצונות, וגם מהבחינה הטכנולוגית. זו באמת סוג של הזדמנות שניה, ניסיון שני לעשות את זה נכון, בגלל שיש לנו את הטכנולוגיה שמאפשרת לנו את זה, וכבר לא צריכים לחשוב “אם נבנה את זה הם יבואו”, הם קודם באים, ואחר כך אנחנו מייצרים את מה שאנחנו רוצים על גבי הטכנולוגיה

?אז למה הכוונה בעצם כשאומרים ווב 3.0

המושג הזה, ווב 3.0, נוצר בעצם בשביל להפחית את החששות מהמילה קריפטו, כשבעצם מתחת לווב 3.0 יש קריפטו ובלוקצ’יין. ובפנים המטאוורס, כל המציאות המדומה והרבודה, הבינה המלאכותית, כל הכלים הטכנולוגיים של המהפכה התעשייתית הרביעית, בעצם ימצאו את עצמם על הווב 3.0

איך בדיוק המטאוורס קשור לבלוקצ’יין ואמור לקרות על גביה? אז בפרק שעבר שמענו איך אבירי הביטקוין למעשה פיתחו גם את הבלוקצ’יין, אבל צריך להבין שהבלוקצ’יין הוא בסך הכל מערכת רישום, שמבוססת על צורת חיתום מאד שונה ואמינה. מטבעות דיגיטליים זה רק אחד היישומים שלה

יש אבחנה מאד משמעותית בין התשתית הטכנולוגית לבין המטבעות הדיגיטליים, שהם מקרה בוחן. והיום הבלוקצ’יין – הטכנולוגיה, לא האסימונים (טוקנים), לא מטבעות הקריפטו – משמשים לשיתוף של דאטה ברפואה, לתקשורת בין מכוניות אוטונומיות, לתקשורת באינטרנט של הדברים וכל מני חיישנים. הבלוקצ’יין יושב על האינטרנט הרגיל אבל הרישום (רג’יסטרי) נעשה על גבי הבלוקצ’יין. מי רושם את הדאטה? משרד החקלאות רושם את הדאטה? אני יכול לסמוך עליו, יש לו אינטרס? או איזושהי חברה, שבטח יש לה איזשהו אינטרס כי היא חברה פרטית, או אפילו חברה ציבורית יש לה אינטרס, להרוויח. אני רוצה להיות בטוחה שהדאטה שלי יושב במקום אגנוסטי, שאני יכולה להאמין שהתהליך שבו נעשה הרישום הוא אמין, ואני יכולה לסמוך על הדאטה הזה

דוגמא ליישום אחר שנסמך על הבלוקצ’יין, ועשה הרבה הייפ בעולם האמנות לפני שנתיים, זה הניפטי

ניפטי הוא פרוטוקול קטן, זו בעצם הפעם הראשונה שאנחנו יכולים לייצר קשר חד-חד ערכי בין קובץ דיגיטלי, או קובץ דיגיטלי שמייצג נכס בעולם האמיתי, לבין היוצר שלו. הארנק שלי הוא זה שקשור לניפטי, ואם אני אמנית היום, אין עבודה שיוצאת מהסטודיו שלי, דיגיטלית או לא, שהיא לא חתומה על ידי ניפטי, ובעוד חמש שנים זה יהיה סטנדרט, אף אחד לא יקנה אמנות מאף אחד, אם הוא לא רואה את אישור הבעלות הזה. עבודת אמנות, אחד הדברים שנותנים לה ערך, זה מי החזיק בה קודם, או כמה ותיקה היא, והאם היא מקור או זיוף. בעולם האמנות הפיזי יש הערכות של בין 40-50 אחוז זיופים. בעוד עשר שנים לא יהיו זיופים. אני חושבת שקודם כל צריך להתפעל, איך נוצרה כאן תעשייה שלמה מהאוויר, תוך שנה של קורונה, שגלגלה 40 ביליון דולר! כל שוק האמנות כולו הוא 50 ביליון דולר. פרוטוקול אחד קטן, זה לא כל הבלוקצ’יין, זה רק יישומון אחד קטן, יצר תעשייה כזאת מדהימה, שהיא כאן להישאר, לאו דווקא בעולם של האמנות. אבל בעולם האמנות, המודל העסקי של עולם האמנות היה שבור כבר הרבה מאד שנים. אותם 50 ביליון דולר, בערך 40 אחוז מכלל ההכנסות האלה, מגיעים ל3% מכלל האמנים

הכלכלה המבוזרת הזו מאפשרת לנו להחזיק נכסים פרקטליים. למשל, אני לא יכולה לקנות פיקאסו, אבל אני יכולה לקנות פיסת פיקאסו. אני רוצה אסימון (טוקן) של נמרוד, אפילו שזה לא יהיה ה-נמרוד עצמו, שאני אחזיק אותו בידיים והוא יהיה אצלי בבית, אני מרגישה חלק מקהילת הבעלים שלו, והמעורבות שלי יותר משמעותית: אני רוצה לדעת לאן התערוכה יוצאת ומה העתיד צופן; שעות פתיחה מיוחדות לבעלים של הטוקן, רק אני ונמרוד במוזיאון, איזה אושר! ואני יכולה אולי לעשות גם אימפקט, להציע שמות לתערוכה הבאה, דברים שהם אולי לא מאד מהותיים לפסל עצמו או לניהול האמנותי שלו, אבל כן יחברו אותי, או את הדור הצעיר שמחפש את המעורבות הזו. ואת פתאום יכולה להיות מאד יצירתית בסוג הזכויות שאת מציעה לבעלים

אז בעצם לא משתנה לנו פה תשתית האינטרנט, מדובר במערכות שפועלות על גבי האינטרנט, פרוטוקולים שונים של תקשורת בעצם. בדיוק כמו שהפלטפורמות של פייסבוק יוצרות מעין גן סגור שפועל לפי הכללים שלהן על גבי האינטרנט, גם הבלוקצ’יין מאפשר יצירת גינות שכאלה, שמנוהלות על ידי כללים אחרים, בביזור מוחלט, בניהול טכנולוגי אוטומטי, לפי הרעיון הזה שכולם מאשרים את כולם. אז למה לחברות כלכליות מצליחות יש בכלל אינטרס להקים מטאוורס, או כל יישום אחר, על גבי מערכת כללים כזו שלוקחת מהן את השליטה? פותחת להן שוב את מה שהן כל כך התאמצו לסגור?י

אני עושה לזה איזושהי השוואה לבאג 2000. באג 2000 הייתה איזושהי נקודה בזמן, שארגונים שהיו צריכים לשפר או לשנות את הטכנולוגיה שלהם, וקמעונאים גדולים, אמרו, אנחנו עוזבים בעצם את הטכנולוגיה שהייתה עד עכשיו בגלל הבאג (שלא היה באג בסוף) ואנחנו עושים חושבים, פאוזה, בוא נראה לאיזו טכנולוגיה חדשה אנחנו נכנסים. אז הבלוקצ’יין שלא בטובתה היא סוג של באג 2000. מערכות מסורתיות של בנקים, של ארגונים מאד גדולים, של תאגידים, את חושבת האם ללכת לכיוון של טכנולוגיה שהיא פאסה או לנסות, את יודעת מה, רק לבחון, את האפשרות לאמץ את הטכנולוגיה הזאת של הבלוקצ’יין, שהיא היום נחשבת לטכנולוגיה הכי מתקדמת. אני יכולה להגיד לך שקרנות הון סיכון בעולם רואות דליפת מוחות מכל התאגידים, אנשים שעוסקים בכלכלה, משפטים, תוכנה, עוברים מהתאגידים הגדולים לעולם של הקריפטו או ווב 3 כמו שקוראים לו היום, כי הם רואים שם את העתיד

במילים אחרות, הבלוקצ’יין נהנה מהייפ של “הדבר הבא שאסור לפספס”. העולם המסחרי פספס את הכניסה לאינטרנט בכמה שנים קריטיות, מתוך חשש שזה עולם של תרבות חובבים. אז כשהאתוס השיתופי והמבוזר מנסה לעשות קאמבק, די ברור שהם לא יעשו את הטעות הזו שוב, אפילו שהקריפטו והניפטי מאכזבים כהשקעות, והמטאוורס לא באמת מתרומם. אבל מילי היא חסידה נלהבת של היישום הבא שאולי עוד לא שמעתן עליו, שלדעתה הוא הבשורה הגדולה של הבלוקצ’יין. דאו, ר”ת באנגלית של ארגונים מבוזרים אוטונומיים

הקילר-אפ היא הדאו, אין ספק. תחשבי שהמילייה של הכלכלה הגלובלית, אבן הבניין הבסיסית שלו זה התאגיד או הארגון (לא חשוב אם זה ארגון שלא למטרת רווח או חברה בע”מ). המבנה הבסיסי הזה הולך להשתנות בצורה מאד משמעותית. עתידנים צופים שאנחנו בעתיד נעבוד, או שוק העבודה בעצם יהיה, עבודה בכמה דאו. לא נעבוד בארגון אחד 20 שנה משמונה עד שמונה, אלא נהיה מעורבים בקהילות שהם התשוקה שלנו. הדאו הופך את התחביב שלך לעבודה או את העבודה שלך לתחביב. אם את אדם שאכפת לו איקס, את מוצאת אנשים כמוך בכל העולם יושבים באיזה עשרה דאו. אז את תהי חברה בדאו הזה, ושם תתני את היכולות הפודקאסטיות שלך, וישלמו לך על זה, כי זה מקדם את האג’נדה של הדאו. ויהיה דאו אחר, שלא יודעת מה, אם יש לך איזו יכולת גרפית, או יכולת תכנות, או יכולת ניהול כספי. כי הדאו היא קבוצת אנשים שמנהלת את עצמה, אבל יש לה אוצר/תקציב. זו קהילה שכל המטרה שלה היא להוציא לפועל, הם רוצים להשפיע

בעולם של ניהול ידע, דיברנו על ידע מהשטח. פעם חשבנו שבראש הפירמידה (בדירקטוריון, בהנהלה הבכירה) שם נמצא הידע, והסתבר לנו שבדיוק הפוך. האנשים שפוגשים את הלקוחות, שיודעים מה קורה עם המתחרים, שמרגישים את השטח, יש להם ידע מאד חשוב. ובניהול ידע זה מה שעושים, מאתרים איפה הידע החשוב ומנסים לעזור לו לזרום – שזה בעצם הנכס הכי חשוב היום לארגונים, הידע של האנשים – והוא יעשה כל מני תהליכים ארגוניים, טכנולוגיים, בשביל לעזור לידע לזרום. אבל ההחלטה היא טופ-דאון, היא לא החלטה של האנשים. והיינו עסוקים בתחום של ניהול ידע הרבה מאד בתרבות, איך לתת לאנשים תמריצים לשתף, ולתת הכרה והוקרה לאנשים שמעבירים את הידע שלהם, בשביל להפחית את כל החששות מכך, שלא יצטרכו אותי אם אני מעביר את הידע ומשתף בו

וכשראיתי את הרעיון של הדאו, שהוא במקום שההחלטה תבוא מלמעלה, ההחלטה באה בעצם מהאנשים, והדאו הוא התאגדות של אנשים שרוצים לעשות דבר מסוים ביחד, או יש להם איזו תשוקה משותפת. אז בעצם סיבת הקיום של התהליך היא הפוכה. במקום שמישהו החליט שאת צריכה לשתף, את רוצה לשתף, כי אנחנו נורא רוצים להציל את היערות באפריקה, ביחד. וברגע שהבנתי, שכמה שלא ניסינו טופ-דאון לדחוף את הניהול ידע בתוך המערכות היה כל כך קשה, כי זה לא היה נייטיב למבנה ההיררכי בעצם. ניסינו להכריח את הארגון ההיררכי לעבוד בצורה אג’ילית ורשתית, וזה היה כמעט בלתי אפשרי. והדאו עושה את זה בצורה כל כך מובנת מאליה. כי הדאו זו לא המטרה, הדאו זה האמצעי, והמטרות הן מטרות שהאנשים בגללן מגיעים לתוך הדאו, והשת”פ הוא אינהרנטי. אז נכון שלאורך זמן, ובשביל לעשות דאו בר קיימא, אז כן צריכים לנהל טוקניזציה, לייצר מערכת טקונומיקס, ממשל, ותמריצים. אנחנו אנשים ויש לנו עומס, וצריכים לתפוס את תשומת הלב שלנו. יש הרבה אתגרים בתוך המסגרת הזו, אבל הבסיס המושגי והליבה של הרעיון הוא אחר לחלוטין מאשר ארגון

אני אתן לך דוגמא לאחד הדאו שתפסו את עין הציבור: בארה”ב יש חוקה, ולחוקה היו שבעה עותקים פיזיים, שרובם יושבים במוזיאונים. היה עותק אחד, שכנראה אחת המזכירות, בזמן שחתמו על החוקה, החזיקה את זה, וזה עבר בשושלת המשפחתית, והאספן שהחזיק בחוקה נפטר, והמשפחה הוציאה את זה למכירה פומבית בבית מכירות. וכמה ח’ברה אמריקאים החליטו שהם מחזירים (זה היה הנרטיב שלהם) את החוקה לעם. הם לא רוצים שזה יישב במוזיאון, הם לא רוצים שזה ישב אצל מישהו פרטי, הם רוצים לקהילה שלהם להחזיק את זה. נאספו מיליון אנשים, שנתנו 50 מיליון דולר בטווח של שבוע. מישהו מפורטו ריקו שלא נתנו לו להיכנס לארה”ב אומר “הנה, אני עכשיו משיג את הסוג של האזרחות האמריקאית שלי”, מישהו שנולד בארה”ב וחי באירופה הרבה שנים אומר “הנה, זו הדרך שלי להיות מעורב”. כל אחד בא מהמקום שלו, והם הצליחו לאסוף בכלום זמן 50 מיליון דולר, רק בשביל להציע מכיר בבית המכירות, ולקחת את המסמך הזה לרשותם. כל אחד קנה את הטוקן בעלות, והם הצליחו לאסוף את ה50 מיליון דולר, אבל מה? הכל על הבלוקצ’יין שקוף. האספן שעשה בידינג מולם פשוט היה צריך להסתכל על החוזה החכם, לראות כמה כסף יש שם, ולהציע דולר יותר. אף פעם לא היינו חושבים ששקיפות זו נקודת חולשה, אבל זה יהיה העולם בעתיד, וכולם יצטרכו לשים את כל הדאטה שלהם על גבי הרשת, ומי שלא ישים את הדאטה יראה לנו חשוד. נגיד רשות מקומית, את רוצה לדעת שראש העיר לא נותן את כל הכספים של בניית גני המשחקים לבן דוד שלו. את יכולה להיכנס לבלוקצ’יין ולראות בדיוק לאן הכסף הולך

גם הדברים הללו מהדהדים לי את הניינטיז. גם אז דיברו על ארגונים שטוחים, שמתנהלים בצורה מבוזרת ולא היררכית, ואני מנסה לחפש בדבריה של מילי את ההתפתחות הספיראלית שהיא הבטיחה לי, איך בעצם הגענו היום לאותו המקום אבל קצת אחר. מה קצת אחר? בניגוד לניינטיז, חסידי הדאו לא באמת חושבים שכל התאגידים הגדולים ישתטחו להם פתאום, אלא שהסוג החדש הזה של ארגונים מבוזרים יצבור מסה בהדרגה, ימשוך את דור הזד והאלפא, שפחות מותאמים לעבודה בארגון ההיררכי, ולאט לאט אולי ישנה את השוק

אני גם חושבת שהביזור הוא לא אפס ואחד. זאת אומרת, זה לא שמאין ביזור אנחנו עוברים לטוטאל ביזור. בנקודות מסוימות, פרויקטים מסוימים, או פעולות מסוימות, יהיו יותר או פחות מבוזרות. למשל, אם את מקימה דאו, אז מה לעשות, הדאו לא מקים את עצמו, את צריכה גרעין של 10-20 חברים. אז בהתחלה זה יהיה יותר ריכוזי, אבל אחר כך עושים דלגציה של כל יכולות הניהול והממשל לחברים, בשביל שכולם ינהלו את הדאו. אז כן יש נקודות מסוימות, ויש היום בעולם של הביזור הפיננסי גם הרבה מוסדות ריכוזיים, איזשהו ארגון שנותן שירותים ריכוזיים למערכת שהיא מבוזרת לגמרי. אבל אומרים לי טוב, איך הארגונים הריכוזיים יהפכו להיות דאו? אז אלף, הם לא חייבים להפוך להיות דאו, זה לא ירד מהר סיני, ויכול להיות שלפורמט הפעולה שלהם זה פשוט לא נכון

אבל כן אני יכולה לחשוב על תאגיד בינ”ל, שהפיתוח שלו כן יהיה דאו, או יהיה יותר בסגנון דאו, ויכניסו לתוך הדאו שלו לא רק את המהנדסים שלהם, אלא גם כל מני ילדים צעירים שמתעסקים עם הטכנולוגיה, או לקוחות קצה, והמגוון יהיה הרבה יותר ברמה של החדשנות, ושל החיבור לצורך של הלקוחות. כי הרי מה עושים תאגידים? הם ממציאים איזה מוצר או שירות, ואז הולכים לבזבז כסף על שיווק, בשביל לאסוף את הקהילה או את האנשים שירכשו את המוצר הזה. אנחנו רוצים לעשות הפוך, אנחנו רוצים לבוא מתוך הקהילה, להגדיר את הצורך, ולייצר ביחד עם הקהילה את המוצרים. זו בעצם דרך אחרת לייצר טכנולוגיה

אני חושבת שדור הזד היום, אין מצב בעולם שהם לא רוצים אימפקט, ושהם לא רוצים להשקיע. הם רוצים להיות האולפן של עצמם, והמפיק של עצמם, והם רוצים לייצר את התוכן. הילדים שלי אומרים “אני לא קורא, אני כותב!” זה דרך אחרת לראות את החיים. ואם היום ילדה בת עשר יכולה להיות סופרסטאר מטלפון עם טיקטוק, אז היא לא תחכה שיבוא מישהו לנהל אותה, או להיות המפיק שלה, או ווטאבר. היא תנהל את הקהילה שלה, והיא גדלה עם זה, וזה כוח, והתפתחות אישית כל כך משמעותית, שאין מצב שהיא תיתן לאף אחד לנהל אותה. אפשר להסתכל על הדוגמה הכי טובה של ביטקוין, לפחות בעניין הקהילתי. דולר, או סאטושי אחד, לא יצא שם על שיווק. הכל הקהילה עושה, והם מרגישים את האימפקט שלהם, והם שותפים. ברגע שאת שותפה לתהליך מבחירה – לא כי המנהל שלך אמר, תהי שותפה – אז החיבור שלך, והצורך שלך להכניס אנשים חדשים לתוך המערכת, זה השיווק האולטימטיבי אולי. את נכנסת לתוך העולם הזה, כי מישהו שאת מאמינה בו, עוזר לך לעשות את האון-בורדינג

טוב, עכשיו זה כבר נשמע כמו גיוס לכת/שיווק פירמידה/מסיבת מכירת טאפרוור משנות ה60. המחשבה הזו שהכלכלה ותרבות החובבים יתנגשו, היא באמת לא חדשה, ואפשר לראות איזשהו ממד של הגשמה שלה אצל שכבת יוצרי התוכן, אבל האם אנחנו באמת יכולים לבנות הפעם על הרחבה מוחלטת של המגמה הזו בעתיד? כשקהילת הקוד הפתוח קידמה את האתוס הקהילתי שלה בניינטיז, זה עורר המון התנגדות בתאגידי המחשוב. מיקרוסופט שכינתה אותם קומוניסטים, ולא יכלה לדמיין עולם שבו היא משחררת את קוד המקור של התוכנות שלה לקהילה וגם מרוויחה כסף, היא היום אחת החברות המובילות במוצרי קוד פתוח. אז אולי יש תקוה? הדאו הזה הוא לא בדיוק קפיטליזם, אבל אולי הוא לא כל כך סותר אותו כמו שנדמה. להזכירכם, הבלוקצ’יין-ביטקוין הוא פרויקט ליברטריאני. קהילתי, אבל בצורה הליברטריאנית

תשמעי, מי שיצר את הבלוקצ’יין היה ליברטריאן, אבל כיוון שאנחנו ב”חיים האמיתיים”, אז אני חושבת שיש הרבה מו”מ, שום דבר הוא לא בקיצון, ותמיד זה טווח, כך אני רואה את זה. ואת יכולה לבחור מוצרים או שירותים שהם יותר ליברטריאנים ופחות ליברטריאנים, מערכות שהן יותר ריכוזיות ופחות ריכוזיות. ואת לא קהל שבוי בידיים של מישהו ואין לך את האופציות. אני כן רוצה שיהיו אופציות, כי זה בעיני החופש האמיתי, לבחור. כי בווב 2.0 אנחנו איבדנו בעצם את יכולת הבחירה שלנו. היינו קהל שבוי, בפיאודליזם דיגיטלי, היינו שבויים בידיים של הרשתות שיצרו אצלנו את ההתמכרות הזו, את הצורך בתקשורת ובחיבוריות. ועכשיו יהיו לנו כלים אחרים, יותר מבוססים על הקהילה. תמיד אני אומרת שהווב 3.0 זה קקק – קהילה, קהילה, וקהילה. הערך של הנכסים נקבע ע”י הקהילה, היכולת לפתח דברים ביחד זה הקהילה, השדרוג והשיפור זה הקהילה. הכל נעוץ בעצם בקהילה. יש משפט כזה שאומר “לא משנה מה הבעיה, הקהילה היא הפתרון”. לא משנה איזה סוג של בעיה ואתגר אתה מתמודד איתו, הקהילתיות היא סוג של נוחם, היא סוג של עזרה, והכלי המשמעותי ביותר לקהילה הזו יהיה הדאו

אנשים יוכלו באמת להיות אדון לעצמם ולגורלם, ויהיו ריבוניים. אם יש משהו שאני יכולה להגיד שצריך עוד לעשות, זה לתקן את השפה. אנחנו לא יכולים להגיע לווב 3.0 ולהגיד “יוזר”. כי יוזר זה כזה טופ דאון, יש לי מיליארד כמוהו. אז המילה שהכי מתאימה זה אנג’ייג’מנט (מעורבות), אבל זה נורא קשה להפוך מעורבות למושג של יוזר. אז ניסיתי להגדיר את זה כ”משתתמש”, משתתף ומשתמש, ובאנגלית “אונ-וזר” שזה הלחם של בעלים ומשתמש. אנחנו עכשיו הבעלים של הטכנולוגיה, מה שקודם אי אפשר היה להגיד. היום, פייסבוק יודעת עלי הרבה יותר ממה שאני יודעת על עצמי, אז אני רוצה להחזיר לידי את השליטה, לדעת לאן הדאטה שלי מסתובב, מי נתן אישור בשביל להשתמש בו, ואולי אני אעשה מוניטיזציה מהדאטה הזה. אם אני רצה כל יום איקס, ומישהו רוצה את הנתונים האלה בשביל ליצר איזו תרופה, אז שישלם על זה בבקשה

כרמל: אז היסוד הליברטריאני של המערכת הזו הוא בעצם הפרטה של הקפיטליזם עצמו. אם “תאגידים הם אנשים” כמו שאמרו בקפיטליזם האמריקאי, אז גם אנשים אולי יכולים להיות תאגידים בעולם של ווב 3. זה מזכיר לי פרויקט של אמנית בשם ג’ניפר לין מורון, מלפני כמה שנים, שהפכה את עצמה לחברה בע”מ, ובמקום שפלטפורמות יאספו את הדאטה שלה, היא עצמה ניטרה כל דבר בחייה והפכה את זה למוצרים למכירה. מי שרוצה את נתוני הבריאות שלה למאגר שלו, מוזמן לקנות ממנה. אז עולם של יישומים שמתנהלים על גבי הבלוקצ’יין, ובו אנחנו הבעלים הבלעדיים של הדאטה שלנו, יכול לאפשר בדיוק את זה. מורון קראה לזה קפיטליזם קיצוני, כאיזשהו פתרון לקפיטליזם(?). האם יכול להיות שהקצנה של הקפיטליזם היא בדיוק הפתרון, שיאפשר לנו לפרק קפיטליזם תאגידי דורסני, להשלים איזשהו מעגל, ולמצוא את עצמנו פתאום בחברה מסוג אחר? השאלה, מאיזה סוג. בפרק שעבר כבר הבנו שלא יוצא כלום מחברה ליברטריאנית שכל יחיד בה הוא מלך עריץ, אבל מה אם היחסים בין היחידים הללו מוסדרים ע”י חוזים חכמים, שמייתרים את הצורך העתיק לבסס בכלל אמון בין בני אדם?י

מילי: כל החליפין בין אנשים, ובין רשויות, ובין שחקנים שלא מכירים אחד את השני, זו המסגרת שמייצרת את האמון באקוסיסטם שאין שם אמון; הם מאפשרים לנו לפעול במערך של חוסר אמון, כשאנחנו לא מכירים את העמיתים שלנו. זה באמת מערכות שאין בהן אמון, אבל יש להן כל מני מאפיינים אחרים. למשל, השקיפות. הדאטה פתוח לחלוטין. כל אחד יכול להיכנס לראות את הפרוטוקולים, לראות את הטרנזקציות. האלגוריתמים, שהם אלה שמאשררים את הדאטה בתוך הבלוקצ’יין, ידועים לכולם, ואנחנו בעצם סומכים על המכניזם. אומרים שהבלוקצ’יין מייתר את המתווכים, אבל מה עשו המתווכים? כשהיינו בכפר הקטן, והיינו רוצים לעשות עסקים, אז הייתי שולחת את היד לשלום בשביל שתראי שאין כאן סכין, שאני באה בתום לב לעשות עסקים. אבל אנחנו כבר לא פוגשים אחד את השני. האופניים שאני קונה מהחנות בסין, אני אף פעם לא אפגוש את הסיני, ואני לא יודעת ולא אדע מי הוא. אז היינו צריכים, בלית ברירה, להישען על אותם מתווכים, שיבטיחו לנו שהכסף שאני שולחת לאותו בחור בסין, באמת יביאו לי את האופניים. ואם האופניים לא יגיעו, אז אני אלך לויזה או לבנק, ואגיד תבטלו את הפעולה

אז הבלוקצ’יין מה שהוא נותן לנו זה בעצם רישום (רג’יסטרי) בינ”ל, גלובלי, פתוח, לא יושב בשרת של חברה ספציפית שנותנת לנו שירותים ויש לה אינטרסים. הוא אגנוסטי, אין לו אינטרסים משל עצמו (למרות שאנשים כתבו את הפרוטוקולים), לטכנולוגיה לא אכפת, והיא סוג של מתווך אובייקטיבי. אומרים “אל תסמוך, תוודא”. אתה נכנס לתוך המערכת, ואתה יכול לאמת בעצם את כל ההיסטוריה של הטרנזקציות. באמנות אתה יכול לראות כמה ידיים עבודת האמנות עברה, אם זו מכונית שרשומה בבלוקצ’יין או נדל”ן, אתה יכול לראות את זה בעיניים, אתה לא צריך את אותו רואה חשבון או סוכן

כרמל: אם נעשה זום אאוט משאלת הבלוקצ’יין/ביטקוין, זאת אחת הסוגיות הבוערות של ימינו. לסמוך על מכונות, מחשבים, פרוטוקולים קשיחים, בינות מלאכותיות, או להמשיך לסמוך על מוסדות כלכליים ומדיניים, שמבוססים על הסכמים בין בני אדם, ומוניטין ציבורי והיסטורי? החוקרות לוסטיג ונרדי מאונ’ קליפורניה חקרו את צורת האמון החדשה הזו בסמכות האלגוריתמית, והגיעו למסקנה שגם חסידי הביטקוין הכי שרופים, מכירים בצורך של פיקוח אנושי, ומעוניינים בלגיטימציה של אותם מוסדות, שעל התיווך שלהם הם לא מוכנים לסמוך עוד. התשובות הטובות הן תמיד באמצע, באיזשהו שילוב. אבל עולם הווב 3 לא בדיוק מציע את השילוב הזה. הוא מבקש לעקוף את סוגיית האמון, הוא מאפשר אינטראקציות בקנה מידה שהאמון בכלל לא רלוונטי בו. זה בעצם מנתק את הכלכלה מהקשר ההיסטורי שלה למרקם החברתי, ומבסס אותה על טכנולוגיה בלבד

זה מזכיר קצת את מה שקרה עם השיתוף בעידן הדיגיטלי. פעם שיתוף היה מסדיר יחסים חברתיים, אם הייתי משאילה למישהו דיסק או ספר אהוב, הייתה בזה הקרבה למען החברות, זה היה חסר לי בתקופה הזאת, לקחתי סיכון שזה לא יחזור אלי. אבל בעידן של פיר-טו-פיר, אני יכולה להעתיק המון תכנים מאנשים ברשת שאני בכלל לא מכירה, מבלי שזה ייגרע מהם דבר. ניק ג’ון מהאונ’ העברית כתב על זה. השיתוף כבר מנותק מהמשמעות החברתית שלו, בעצם הוא מוסדר ע”י טכנולוגיה שהכוונה שלה טובה, ליעל, לייצר תרבות שפע, שלכולם יהיה, בניגוד לתרבות החומרית. אבל זה גם לוקח מאתנו משהו, את הסיכון, את ההימור הזה, שמייצר לנו בכלל חברתיות. האם זה מה שהולך לקרות לכלכלה? ועוד דבר שמטריד אותי ואני מפנה למילי. אם הבלוקצ’יין באמת כזה אמין, איך זה שאנחנו שומעים כל הזמן רק על הונאות וגניבות בתחום של הביטקוין והניפטי?י

מילי: הדאטה שנמצא בתוך הבלוקציין הוא נצחי. הוא אמין, והוא עמיד, ואי אפשר לשנות אותו. נכון שאם את מכניסה זבל אז הוא יישאר שם. אבל התהליך שבו חותמים את הדאטה בתוך הבלוקצ’יין, בדרך כלל, מכניס את הדאטה הנכון. המערכת היא לגמרי סגורה. זאת אומרת, אי אפשר לעבוד עליה. מה שכן, ההונאות, איפה הן נעשות? בקשרים בין רשת בלוקצ’יין אחת לשנייה, החיבורים, בשפה המקצועית “אינטר-אופראביליות”. אין לנו עדיין פרוטוקול (כמו הטטפ) שמחבר את כל הטכנולוגיה אחת לשנייה ויוצר את הרשת הענקית. אבל בסוף כשיהיה לנו את הפרוטוקול הזה ונייצר את האינטר-אופרביליות, אז הווב 3 יהיה הרבה יותר אמין, ונוכל לסמוך עליו

אם ככה, אולי אני טועה שאני משווה את הבלוקצ’יין לניינטיז. אולי במחול הספיראלי שלנו, המחוג כרגע הוא דווקא על האייטיז. אנחנו בשלב הזה שבו עוד לא הייתה רשת אינטרנט אחת, אם כל הרשתות, אלא היו כמה רשתות שונות (כל מני ביטנט וכאלה), שעדיין לא התחברו ביניהן. עם כל האמונה וההתלהבות שלה, מילי מאד ריאליסטית לגבי החסרונות וחוסר הבשלות של הבלוקצ’יין. אנחנו עדיין לא בווב 3 באמת

קודם כל אמרנו שזו טכנולוגיה צעירה. מי שמקים, למשל, רשת חדשה, אז הוא צריך לבסס את הרשת הזאת, לאסוף מספיק מתכנתים שיתעניינו בפתרון החדש. החוזק של הרשת נגזר בעצם מהיקף המשתמשים שלה, והבלוקצ’יין זו הרשת הכי עמידה והכי אמינה, גם בגלל הפרוטוקול של הוכחת העבודה, וגם בגלל שרוב המתכנתים נמצאים על הביטקוין. האתריום גם אספה הרבה מאד מתכנתים, ויש כאלה שאומרים שהשווי שלה יעבור את השווי של הביטקוין (לא המלצת השקעה). היא בעצם יצרה סוג של מחשב-על שכל אחד יכול לייצר לו אפליקציות, מן חנות אפליקציות. ומי שמייצר עכשיו רשת חדשה, כי יש לו איזה פתרון של “אפס הוכחת ידע” נגיד, אז הוא צריך לאסוף את הקהילה של המפתחים. אז יש הרבה בלוקצ’יינים כאלה חדשים, והם עדיין פגיעים, בגלל שאם יש לך מאה מתכנתים, אז אפשר לעשות מה שקוראים “התקפת 51%”, קואליציה עם 51 ולדרוס את חוקי המערכת. אבל אם יש לך מיליון או עשרה מיליון של מתכנתים או יוזרים, את לא יכולה לעשות את זה. אני לא בטוחה שזה יכול לקרות, אבל נגיד סין, יחד עם רוסיה ואירן, מתאחדים ומייצרים כוח מחשוב מדהים שמפרק את הרשת

יש תמיד את הבעיה שאומרים, שמי שמכניס כסף לווב 3 זה בעצם אלה של ווב 2, אותם העשירים והשמנים, והם יכולים לסחוב את זה לכיוונים שלהם. להגיד לך שבמאה אחוז זה יצליח? להגיד לך שקרנות ההון השמנות והגדולות לא מעורבות בזה? להגיד לך שהכל יהיה סופר דופר? לא. אני מתלהבת כי אני באמת מאמינה בזה, אבל ממש אנחנו רחוקים מהשלמות. כיוון שהבלוקצ’יין הוא שינוי פרדיגמטי, אז רוב הבעיות הן לא טכנולוגיות, הן בעיות של קונספט. מה זאת אומרת שאני יכולה להעביר לך את הכסף בלי הבנק? מה עמית-לעמית? אף אחד בחיים לא נתן לנו לעבוד פיר-טו-פיר, הכל דרך חברה שנתנה את השירותים. אומרים לי אנשים, תשמעי, אנשים אוהבים שמנהלים אותם. הם לא רוצים לנהל את הארנק שלהם לבד, זה קשה, זה טכנולוגי, זה מכביד. הם רוצים ללכת לפקיד בבנק ולדבר. היום אי אפשר לדבר עם הפקיד בבנק, כי אין פקיד בבנק, אולי במטאוורס אנחנו נפגוש את אותו פקיד שעזב אותנו לפני, לא יודעת, עשר שנים, שבע שנים

השינוי הפרדיגמטי הוא מאד קשה. אנשים אומרים וואו, אבל מי המבוגר האחראי? הלו, אין מבוגר אחראי, אנחנו המבוגר האחראי, האונ-וזר (בעלים-משתמש), שאנחנו מחזיקים את המפתחות, ואנחנו מחזיקים את הנכסים שלנו. אני קוראת לזה יום העצמאות של היוזר. זה בעצם ריבונות שלא הייתה לנו קודם. הבית שלנו רשום בממשלה, אין לך שום אסמכתא בעצמך על הנכסים שלך. אפילו הדוקטורט שלך לא נמצא בידיים שלך. נגיד שאני פליטה מאוקראינה, אם אני דוקטור לרפואה, וכשאני אגיע לפולין מאוקראינה, ואני ארצה לעסוק במקצוע שלי, לא תהיה לי שום אסמכתא, כי עם מי אני אדבר באוקראינה המופצצת, האוניברסיטה תשלח לי פידיאף של התואר? ברגע שהאוניברסיטה מטמיעה, עושה מינטינג לתעודה לתוך הבלוק’ציין, את מאושרת ומאושררת, הוא אתך בכל מקום

כרמל: גם זו סוגיה שנוגעת בשאלה גדולה יותר ובוערת בימינו. האם אנחנו באמת רוצים חופש בחירה, רוצים להיות כל כך מעורבים, בנויים לדמוקרטיה? זו נגזרת של הנחות הנאורות על האדם, ואנחנו כבר יודעים שאנחנו לא בדיוק האדם הזה של הנאורות. שבחירה היא סוג של פריקשן, חיכוך בחיים שלנו, כמו שאמרנו בפרק 53 עם מושון זר אביב. צריך רק הצצה קטנה לפוליטיקה כדי לתהות האם באמת ריבונות זה מה שכולם רוצים

אבל לא דיברנו עדיין על הפיל שבחדר, כמות האנרגיה המטורפת שצורכות הטכנולוגיות הללו, בעידן של משבר אקולוגי. צריכת החשמל של נכסי הקריפטו בלבד, גדולה מהצריכה השנתית של יבשת אוסטרליה כולה. יש אמנים ואמניות שנמנעים מיצירת ניפטי, בגלל בזבוז האנרגיה של תהליכי החיתום, שמשתתפים בהם כל כך הרבה מחשבים. זכורה לי במיוחד כתבה על אמן שגילה, שהרישום של ניפטי אחד בכמה דקות, שווה ערך לצריכת החשמל השנתית של הסטודיו שלו, והחליט לוותר. ביום שנפגשתי עם מילי זה היה בקיץ, והיה גל חום בטקסס שגרר משבר חשמל, שממש הרג אנשים שם. וחברת קריפטו מקומית הודיעה כי, ברוב נדיבותה, היא מפסיקה את הפעילות שלה לכמה שעות, כדי לאפשר אספקת חשמל ל13 אלף בתים. המהלך הזה גרר ביקורת עצומה, כי פתאום אנשים קלטו את סדר הגודל של האנרגיה הבזבזנית של המיזם כולו, שאם הפסקה של כמה שעות מספקת חשמל ל13 אלף בתים, מה זה אומר

מילי: קודם כל אני רוצה לקבל פרטים או דאטה על כמה עולה לנו להחזיק את כל הבנקים בעולם. תאמיני לי, זה לא יהיה פחות מהרישום של הבלוקצ’יין, אבל אף אחד לא בודק את זה, כי האנשים שעומדים במרכזי הכח יש להם אינטרס, הם אנשים או מוסדות שהולכים להתייתר בכלכלה החדשה, המתוכנתת, בכלכלה שאנחנו לא צריכים את המתווכים. אז קודם כל המטרה המרכזית שלהם, זה להאט כמה שיותר את תהליך האימוץ. אז הם ימציאו יום אחד בעיות באנרגיה, ומחר הם יגידו שזה משגע לנו את המוח, ויום אחרי זה, זה לוקח לנו את מי השתייה. אני יכולה להבטיח לך שהפעולות של הכורים הם פעולה אקונומית, פעולה כלכלית. אף אחד לא יסכים להשקיע כסף במחשבים ובחשמל, אם הוא לא מקבל החזר על ידי המטבע, ויש להם תמריץ אינהרנטי להשתמש בחשמל זול, במקומות שאף אחד לא משתמש בו, במקומות שהאנרגיות הולכות לאיבוד, במקומות שיש אנרגיות חלופיות. אין לאף אחד תמריץ יותר גדול מאשר חוות הכורים, כי הם רוצים להרוויח יותר

התהליך של טביעת ההאש, או סגירת הדאטה בתוך הבלוקצ’יין, במערכת של הביטקוין, הוא תהליך מאד קפדני, מאד קשוח. הוא דורש שכל הכורים ילכו לחפש באותה נקודת זמן את ההאש. זה עודפות היסטרית. תחשבי שכולם רוצים, ובסוף רק אחד משיג את ההאש הזה, ובעצם כל מי שרץ במקביל ולא השיג את ההאש, בזבז חשמל ואנרגיה. פה נעוץ הבזבוז, בדרך שהפרוטוקול מגובש, לפרוטוקול הזה קוראים “הוכחת עבודה“. את צריכה להוכיח עבודה, כמו כרייה של זהב מתוך האדמה. האתריום עוברים עכשיו למכניזם אחר שקוראים לו “הוכחת סיכון“, הם עוזבים את הרעיון הזה התשומתי מבחינת חשמל. אומרים שזה כמו להחליף מנוע למטוס תוך כדי טיסה. בשביל להיות כורה, להשתתף בתהליך של מציאת ההאש, את צריכה לשים ערבון בתוך כספת, ובוחרים רנדומלית מתוך הכספת הזאת איקס אנשים, כך שלא כל הכורים רצים ביחד. אז זה מוריד את צריכת החשמל באיזה 99 אחוז

מעבר לזה, יש גם הרבה טכנולוגיות שאנחנו קוראים להן “שכבה שניה”, שהן בעצם סוג של שרשור צידי (סיידצ’יין). לא כל דבר את מטמיעה ישר בתוך הבלוקצ’יין. זה כמו כרטיסיית אוטובוס, את קודם “מחוררת” פעולה אחר פעולה, ורק בסוף את לוקחת את הכרטיס ומטמיעה אותו בתוך הבלוקצ’יין. יש עכשיו הרבה מאד פיתוחים של שכבה שניה, שבעצם עוזרים גם להיקף הפעילות הבו זמנית שאפשר לעשות, הסקיילביליות, וגם מקלים מאד את הדרישה לאנרגיה ולחשמל

אוקיי, אז אם נצטרף לאופטימיות של מילי, ונסווג את כל הדברים האלה כחבלי לידה זמניים של טכנולוגיה שבאמת, הפעם באמת אולי, תהפוך את העולם למקום קצת יותר טוב, נותרה לי שאלה אחרונה חביבה, שמתייחסת לפרק הקודם עם אמנון נויבך. הוא סיפק לנו הרבה סיבות לחשוש כיחידים, מהסיכוי לאבד הכל במחי סיסמה שנשכחה

אבל כן יש פתרונות. למשל, זנגו, שהיא סטרטאפ ישראלי, מצאה דרך ליצר מפתח לארנק בלי הקוד של המפתח: סריקה של הפנים שלך. יש פתרונות של טביעת קול, הניגון, הפיץ’ של הקול; אספקטים ביומטריים

וגם, אמנון הראה לנו למה מדינות ומוסדות ציבוריים חשדניים כלפי הטכנולוגיה הזו, שמתחרה בריבונות שלהן, ושהכל שם אנונימי כל כך ולא מזוהה. למה בעצם שמדינות ישתפו עם זה פעולה?י

מדינות רוצות כלכלה פורחת, וכלכלה פורחת שווה היום טכנולוגיה חדשנית. אני יושבת בפורומים בינ”ל ורואה איך הם מבינים ואפילו משכנעים מדינות ללמוד את הטכנולוגיה הזו, לראות איפה היא יכולה לעזור. הם לא צריכים לשנות את כל המדינה, אבל הם יכולים לייצר, למשל – תראי את אל סלבדור. אם אל סלבדור נותנת רגולציה ידידותית לבלוקצ’יין, התעשייה תרוץ לשם. אנשים עושים רילוקיישן עם המשפחה, מעסיקים אנשים בתוך האקוסיסטם המקומי, זה נותן אפשרות לכלכלה שלהם, שהיא לא מצליחה, למצוא איזשהו שביל שיקדם אותה לאן שהוא

טוב, מאז שדיברתי עם מילי בקיץ המצב של אל סלבדור התהפך, ועם הצניחה של הביטקוין בכ60%, המדינה הפסידה כ60 מיליון דולר, ומצב הכלכלה שלה גרוע יותר משהיה

ויש גם מדינות מאד מתקדמות שעושות את זה, שוויץ, למשל. הקריפטו-וואלי יושב בשוויץ בכלל, שהחליטו שהאנשים שחיים שם לא משלמים מיסים בכלל. ואני חייבת להגיד לך שאחד מסוגי ההבנה שמגיעים עכשיו לממשלות, זה שיש להן דאטה פתוח. מה שהם מפחדים, מכל מני תהליכים של מימון טרור, הלבנת כספים וכד’, הכל פתוח בפניהם והם יכולים להתחקות אחרי זה. הבלוקצ’יין מתנהל בארנקים שהם פסאודו-אנונימיים, לא רשום על הארנק מילי או כרמל, רשום קוד, אבל יש כלים לייצר פרופיל. יש חברות שעושות פרופיילינג או פורנזיה על גבי הבלוקצ’יין, את יכולה לראות את דגם ההתנהגות ולהגיד “זה ארנק של החמאס”. ויש היום דרך לשים דגלים על משתמש. בכלים וטכנולוגיות של רגולציה בעצם לייצר  ציות. אז הבעיה של הבלוקצ’יין האנונימי הפכה להיות הפתרון! שזה מדהים בעיני, שהוא גם נותן את הפתרונות להתנהלות הרגולטורית העתידית

בסופו של דבר זה האנושות קובעת מה קורה, לטכנולוגיה לא אכפת. והאנושות יכולה לקחת את זה, את יודעת, מהאטום אפשר לעשות פצצה ואפשר לעשות אנרגיה. כרגע לאן שהעולם הולך, רואים שהוא הולך לכיוון של אדפטציה. ממשלות מתחברות, הן מחפשות אפילו רעיון של רגולציה גלובלית, לא תהיה את האסימטריה הזאת, שכל מדינה תמציא לעצמה את הגלגל. וכשאת מייצרת דאו הוא לא יושב בת”א, הוא יושב אי שם על הסייבר. לאיזו רגולציה בעצם הוא עונה? למי הוא צריך לשלם מס? אז הרגולציה תצטרך להשתנות, ואם היא תשתנה ברמה הגלובלית, אז יש תהליכים כאלה בפורום הכלכלי העולמי, ובארגון המדינות המפותחות (או.אי.סי.די). ביידן נתן עכשיו הוראה לבחון איך עושים שיתופי פעולה, אז אני חושבת שזה הולך לכיוון חיובי. אני מאמינה שיהיו דברים טובים. אנשים יוכלו באמת להיות אדון לעצמם ולגורלם, הם יהיו ריבוניים


בפרק 14 עם פרופ’ יורם רייך, דיברנו על זה שעיצוב וארגון של טכנולוגיה הוא עניין פוליטי, והזכרתי את מחקרו של לנגדון וינר בנושא. מה שלא סיפרתי שם, זה שבמחקר של וינר הוא טען, שיש טכנולוגיות שהמבנה שלהן תואם מראש אידאולוגיה מסוימת. הדוגמא שהוא נתן הייתה על אנרגיה מתחדשת: אנרגיה גרעינית מחייבת מבנה ריכוזי, ולכן גם מתאימה למשטר ריכוזי, בעוד שאנרגיה סולרית מתאימה באופן אינהרנטי לדמוקרטיה, כי היא מבוזרת מטבעה, וכל אחת יכולה להתקין פאנלים על הגג. משתמע מזה, שמבנה מבוזר הוא דמוקרטי באופן אינהרנטי, ולמרות שוינר הזהיר שזה לא דטרמיניסטי, וזה לא מבטיח שאם יש מבנה מבוזר הוא יביא בהכרח לדמוקרטיה, בניינטיז מדינות רבות היו בטוחות שאימוץ של האינטרנט, עצם האימוץ, מכניס לתוכן ערכים דמוקרטיים, רק בגלל המבנה המבוזר שלו. התקוות שמופנות לבלוקצ’יין היום מבוססות גם הן על ההנחה הזו, שביזור הוא מטבעו דמוקרטי, עצם הביזור יביא לנו את ההצלחה. והבעיה של האינטרנט הוא שקלקלו לנו את הביזור הזה, שהפלטפורמות יצרו פתאום ריכוזיות. אבל אם נחשוב ככה, זה יהיה ליפול שוב למחשבה הדטרמיניסטית הזאת, שעצם המבנה הטכנולוגי יגרור בהכרח שינוי חברתי מהותי

הבלוקצ’יין מניח שאנחנו האדם של הנאורות, המבוגר האחראי, שלא צריך מתווכים, ונורא רוצה להיות מעורב וחופשי, אבל לא בטוח בכלל שאנחנו האדם הזה. ויש חשש שבמקום להתעלות לריבונות העצמית הזאת, אנחנו רק נעתיק את האמון והסמכות מהמדינה לאלגוריתם. אבל אולי באמת, כמו שמילי חושבת, הבלוקצ’יין הוא לא בשבילנו, הוא בשביל הדור הבא כבר. קהילת הקוד הפתוח אולי הקדימה את זמנה; יכול להיות שהאתוס שלה יצבור מסה קריטית, רק אחרי שכל ילדה תהיה באמת עסק בטיקטוק, תחיה שיתוף, ותרצה רק להשתחרר מעול הפלטפורמות

אבל, כאמור, אנחנו רק באייטיז של הווב 3, המון רשתות קטנות שעוד לא התחברו לרשת אחת גדולה ואמינה. והכי חשוב – הממשקים. כמו באייטיז ובניינטיז, עד שהופיע האקספלורר בחלונות, רק יודעי ח”ן יכלו בכלל להתמודד עם אתגרי החומרה והתוכנה שנדרשו כדי להיכנס לאינטרנט. אז בואו נדבר שוב אחרי שיצוץ הביל גייטס של הבלוקצ’יין, מי שיכניס את זה לחנות האפליקציות שלנו, עם ממשקים גרפיים מוכרים, ככה שבכלל לא נדע שאנחנו על הבלוקצ’יין, וההבדל בין העברת כספים בביט או בביטקוין יהיה רלוונטי רק לאחורי הקלעים. וכל זה רק בתנאי שלא יהיה לנו מחשב קוונטי בעשור הקרוב, כי כל העולם הזה מבוסס על טכנולוגיות הצפנה, ואם האזנתם לפרק 64 עם פרופ’ יונתן דובי, אז אתן יודעות שטכנולוגיית ההצפנה בונה על תכונה של מחשבים שעומדת להתבטל במחשב קוונטי, ואז בכלל אין מה לדבר על בלוקצ’יין

עד כאן להפעם, אם אהבתם את הפודקאסט פרגנו לו בשיתוף, המלצה, או דירוג חמישה כוכבים באפליקציה שבה האזנתן, ולהשתמע בפרק הבא

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

ג’ון, נ. 2017. ווב 2.0 ושיתוף: צמיחתה של מילת מפתח. בתוך: פישר, ערן וקפלן, דנה (עורכים). תקשורת
טכנולוגיה, חברה, תרבות: מקראה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. עמ’251-267

נאורה (עורכת). 2004. הקתדרלה והבזאר ועוד מאמרים על קוד פתוח וחופש המידע. הוצאת התעוררות

פרי, מילי. אוקטובר 2020 (ספר מתעדכן). בלוקצ’יין: מאגוסיסטם לאקוסיסטם

Lustig, C., & Nardi, B. (2015, January). Algorithmic authority: The case of Bitcoin. In 2015 48th Hawaii International Conference on System Sciences (pp. 743-752). IEEE.‏

Winner, L. (1980). Do Artifacts have Politics? Daedalus 109: 121-136.

Woodall, A., & Ringel, S. (2020). Blockchain archival discourse: Trust and the imaginaries of digital preservation. New Media & Society22(12), 2200-2217.‏

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: