פרק 23. להכין את גופך לסוף העולם עם ד”ר ישראל כנר

---

בשנות השלושים שלי, למדתי קונג-פו במשך חמש שנים. כל כך אהבתי את זה, שהייתי מגיעה לפעמים לשלושה שיעורים בשבוע, ובין לבין הייתי רואה סרטי קונג פו פנטסטיים בסגנון “נמר-דרקון”, ומפנטזת שיום אחד גם אני אגיע לרמת המיומנות הזו. מה שאהבתי בשיעורים זה שהם לא התעסקו רק בלחימה. הייתה שם תפיסת עולם של התפתחות אישית, והיו גם שיעורים שעסקו באמנות הריפוי, שהוצגה לנו בתור הצד השני של הלחימה. עד שב2009 נפצעתי בברך במהלך קרב בשיעור ונאלצתי להפסיק. אני בקשר עד היום עם כמה מהאנשים הנפלאים שתרגלו איתי. אחד מהם הוא ישראל כנר. ישראל היה תלמיד מתקדם ממני בהרבה והוא כל כך אהב את הקונג-פו שהוא למד סינית והחליט לעשות דוקטורט על אמנויות לחימה. הוא נסע לכמה שנים לסין ולטאיוואן כדי להשיג טקסטים עתיקים על השורשים של אמנויות הלחימה ועבר הרפתקאות מסמרות שיער

ישראל: הייתה תקופה שאמרתי, אני בשביל המחקר הזה, משאיר פה את הכבד ואת הריאות שלי

המסע הזה הסתיים השנה בדוקטורט חדשני ומרתק, אבל התגלית שינתה את יחסו לאמנויות הלחימה, ועתיד לשנות גם את כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים על זה. אז מה עושים בעצם כשמגלים, למשל, שטאי צ’י בכלל לא קשור לצ’י

ישראל: זה הרס את התרגול שלי לדעתי, וכן, התחוור לי שבעצם עולם אמנויות הלחימה הסיניות הוא מעין שוקת שבורה

בפרק הזה, ד”ר ישראל כנר, היסטוריון של אמנויות הלחימה הסיניות בוגר אוניברסיטת ת”א, חולק לראשונה את סיפורו המרתק, שמראה כיצד נוצרו המיתוסים של אמנויות הלחימה, מדוע העיוות החמיר כשעבר מסין למערב, וגם מאפשר להבין משהו עמוק לגבי סין המודרנית. זה סיפור על עולם על-אנושי שמסתבר כאנושי, אנושי מדי

---

אם תשאלו את הסינים הם יספרו לכם שאמנויות הלחימה שלהם עתיקות כעתיקותה של ההיסטוריה האנושית

ספרים סינים על אמנויות לחימה פעמים רבות מתחילים בתקופת האבן, כאשר הם יקחו איזושהי אבן יד בהתחל כלומר אבן יד שמחוברת למוט, ואומרים: הנה תראו, כבר אז היו לסינים אמנויות לחימה

בהיסטוריה הסינית, אמנויות הלחימה אפופות מיסטיקה ולאמני הלחימה מיוחסים כוחות על-אנושיים

מספרים לנו על מאסטרים דתיים שתרגלו לחימה ומצאו את חיי הנצח, או מאסטרים דתיים שהצילו כפרים שלמים בסין משודדים, רק באמצעות כוחות העל שלהם

הנה סיפור מורשת קרב לדוגמא, שהתרחש ב- 1774 במחוז שנדונג, כאשר קבוצת אמני לחימה בראשות המאסטר וונג לון, הכריזה מרד על שושלת צ’ינג שהייתה אז בשלטון

יש לנו עדויות של שומרי העיר, שמספרים שכשוונג לון והחיילים שלו התחילו לתקוף, כלומר התחילו את המצור שלהם, כל החיצים שהשומרים ירו נפלו לפני וונג לון והחיילים. והסיבה לכך, הסבירו השומרים, זה שהייתה להם מנטרה חזקה, שהגנה עליהם מפני חיצים. ואז השאלה היא, איך נלחמים בפורעים שיש להם הגנה קוסמית? הפתרון של שומרי העיר, אותה קבוצה של אנשים שלרוב אפשר לפטור אותם כ”נבעכים”, היה דווקא מאד מתוחכם. הם ענו לאויבים בכלים שלהם: הם העלו נשים זונות לחומות העיר, וזונה בסין באותה תקופה הייתה נחשבת סמל לטומאה. אז איך נשבור את הקסם של היריב? נטמא את הנפש שלהם

אז הם העלו זונות מקצועיות לראש החומה, מאחוריהן עמדו חיילים, והזונות פרעו את השיער, שכבר יש פה אקט מאד רציני של אינטימיות, כי אותן נשים היו הולכות תמיד עם שיער אסוף ופותחות אותו רק בחדר המיטות, אז כבר יש פה שבר של מציאות הקרב. שנית, החיילים לקחו תרנגולות ושיספו את גרון התרנגולות ליד רגלי הנשים, לשחזר דם של וסת שיורד מהרגליים. וכאשר הדם ירד לנשים מהרגליים והפורעים עומדים מהצד השני וחוזרים על המנטרה שלהם פעם אחר פעם, מספרים השומרים שהחיצים החלו לפגוע בפורעים, ותוך מספר שעות רוב הפורעים שכבו מתים בשדה הקרב

כל זה נשמע פנטסטי, אבל כשישראל נובר בארכיונים, הוא מגלה שאמנויות הלחימה נולדות למעשה רק במאה ה16 מתוך צורך בטחוני, ובלי שום קשר לדת עממית או אמונות מיסטיות, שמתקיימות בסין בנפרד

את העדויות הראשונות לאמנויות לחימה אנחנו מוציאם לרוב או בהקשר צבאי, או בהקשר של מיליציות מקומיות ואנשים שמנסים להגן על הבית שלהם. אנחנו צריכים לדמיין עולם שהוא ללא משטרה, איי אילו כוחות של הממשלה שיכולים להיכנס ולעשות סדר ברחובות ולטפל. וחלק גדול מההתמודדות עם קשיי היומיום, אפילו עם הצורך ללכת מכפר לכפר, ואם יש לך לעבור 20 ק”מ שזה מרחק אולי קטן, בדרך יכולים לקפוץ עליך שודדים ואנשים פשוט צריכים היו להגן על עצמם. והעדויות הראשונות שלנו לאמנויות לחימה מדברות על אנשים שהגנו על החיים שלהם. זה מה שיש מהמאה ה16 וגם מרוב המאה ה17

בסין הקיסרית אמנויות הלחימה היו תרבות שוליים בזויה. איך לקחו פרקטיקות אלימות והפכו אותן לפרקטיקות מדיטטיביות שעוסקות ברפואה אלטרנטיבית? פרקטיקות שבמקור נועדו כדי להרוג, ולשבות, ולהגן על עצמי; פרקטיקות שמי שתרגל אותן לרוב לא היו לו שיניים בפה, והיו מלוכלכות בדם, ואגו, ואינטריגות, והצורך לשרת שליט או שר מלחמה מקומי… פתאום מספרים לנו שאותן פרקטיקות יכולות להביא אותנו להארה! יכולות לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו, בגוף שלנו

בשלב הזה, ישראל ממשיך לחקור ומגלה בדיוק היכן ומדוע התרחש באמת החיבור בין לחימה לדת ומיסטיקה

רק בשלהי המאה ה17 אנחנו פתאום מוצאים עדויות לחיבור בין מתרגלי לחימה לבין קבוצות דתיות. באמצע המאה ה17 שושלת חדשה כבשה את סין, השושלת הזו היא שושלת זרה, השבטים המנצ’וריים שבאו מצפון לסין. אותה שושלת באמת גם ניסתה לדכא כמה תחומים של חיי העם. אז דבר אחד שהם ניסו לדכא זה פרקטיקות לחימה, כי איזה שליט זר צריך שהאזרחים שלו ידעו להילחם? ודבר שני שהם ניסו לדכא זה את הדתות העממיות של סין, את כל אותן קבוצות שבעצם יצרו אמונה מתחרה לאידאולוגיה השלטונית הסינית. כי האמונה הרווחת יותר בסין זה שהקיסר הוא בן השמיים, ואם הקיסר הוא בן השמיים אז בעצם הקיסר הוא הישות הדתית העליונה ביותר שהאדם הרגיל, האיכר, יכול להרים אליו את עיניו. עבור המשתתפים בדתות הפופולריות העממיות הללו הקיסר כבר לא חלק, הוא לא פונקציה, זה יוכל להיות אלים אחרים שהם המציאו. הם מייצרים אידאולוגיה שהיא אלטרנטיבית לשלטון

אז בואו נחזור רגע למאסטר וונג לון ולוחמיו המורדים, שהחיצים לא מצליחים לפגוע בהם, ונבין את האמונה הדתית בה החזיקו אמני הלחימה

וונג לון יצא למרד כי הוא האמין שהוא והתלמידים שלו יצליחו לכונן מלכות חדשה בסין, שלא מבוססת על שלטון אזרחי, אלא תבוא מאלה בשם האם הנצחית, ששולחת אלינו אל האדמה את השליח שלה, הוא הבודהא מייטריה (זה הבודהא השמן שכל כך הרבה מכירים אותו) ובעצם יכוננו מלכות חדשה על פני כדור הארץ. כמו וונג לון היו עוד לא מעט מנהיגים דתיים בצפון סין ובסביבת בייג’ין, שחשבו שבקרוב הולכת להסתיים השושלת וקץ הימים יגיע. כאשר קץ הימים יגיע, תהיה תקופה שבין 40-50 יום שבהם השמש, הכוכבים, והירח יוסתרו. אנשים יאלצו לאכול אחד את השני, אש תשתולל ברחובות, מים יציפו את כל הערים, ואף אחד כמעט לא יוכל לשרוד, למעט כמובן האנשים שמאמינים באם הנצחית. הם תרגלו מערכת של פרקטיקות גופניות, חלקן מכוונות להנעת הצ’י, אנרגיית החיים שלהם, בתוך הגוף, וחלקן אלמנטים לחימתיים של איך להסתדר בעצם כשהסדר החברתי הקיים מתמוטט, ויש תקופת ביניים של 40-50 יום, שבעצם לא ברור לך אם תשרוד אותה

במיתולוגיה שלהם יושבת האם הנצחית על הר בממד אחר ובוכה כי אנחנו, בני האדם, שכחנו אותה, ואנחנו חיים פה והיא חיה שם. אז המטרה היא בעצם לחזור אליה ולא לחיות פה בעולם, והחיים פה בעולם בעצם הופכים להיות גשר צר מאד, משהו שרק צריך לדלג עליו, אין להם חשיבות, אפשר להקריב אותם בקלות, אפשר לצאת למלחמה כי זה לא משנה אם נמות. וכאשר נוצרים לך מסות של אנשים כאלו שלא אכפת להם לאבד את החיים שלהם – הקיסר הוא לא קיסר, ההורים הם לא הורים, והמטרה היא להתאחד עם האם הנצחית – זה כבר מפחיד את השלטונות. אז הדתות הפופולריות היו תחת מתקפה, ותרגול אמנויות הלחימה היו תחת מתקפה. שתי הקבוצות האלו הפכו להיות מנודות. שתי קבוצות שוליים חברתיות מצאו את דרכן אחת אל השנייה, ובעצם הלחימה עברה קונטקסט, משדה הקרב, בני אדם עברו ללמוד לחימה כדי להפיץ אמונות דתיות אזוטריות וכדי להילחם לצד שדים ורוחות

מה שישראל מגלה הוא שקבוצות דתיות אזוטריות בעלות אמונות אפוקליפטיות, מאמצות את אמנויות הלחימה כסוג של פרונט, כדי למשוך מאמינים חדשים

חלק מהקבוצות האלו, החל מהמאה ה17, אימצו את תרגול אמנויות הלחימה. אז פתאום הקבוצות האלה התחילו להציע קורסים באמנויות לחימה. ולמה הדבר יכול להיות דומה? למה שכל יהודי שהיה בחו”ל ורצה לאכול ארוחת שישי ישראלית והלך לבית חב”ד, מכיר. אומרים לך בוא, תאכל אוכל טוב, יש שניצלים ותפוחי אדמה שטעימים ואולי קצת כמה סלטים, חומוס, אבל על הדרך אתה תשמע גם דבר תורה. אז אותן קבוצות שלא יכולות היו לפרסם “אנחנו מתעסקים בפרקטיקות דתיות” אז הן בעצם הציעו שיעורים באמנויות לחימה. ומי שבא לשיעורים האלו נחשף לאט לאט לידע האזוטרי שמאחורי התרגול. התחילו לספר לו: אתה יודע, המורה, הוא לא רק לוחם על, הוא גם מכיר את האם הנצחית. היה לו חלום והוא פגש אותה, והכוחות שלו זה ממנה

אם תתרגל את מה שהוא מתרגל, אתה, למשל, תוכל לעבור 80 יום בלי לאכול. כי אתה לא תסתמך יותר על דברים גסים כמו אורז ואטריות, אלא האנרגיה הפנימית שלך, הצ’י, הלשד, יהיו כל כך מזוקקים, שאך ורק באמצעותם תוכל לשרוד ולהמשיך. עכשיו, אלו איכויות פנטסטיות לאנשים שאומרים: רגע, העולם הולך לקרוס עוד שנייה. אז ביומיום, כלי להפצת הידע האזוטרי, ובאפוקליפסה, כלי להישרדות. עם זאת, חשוב להדגיש שאין לנו שום עדויות שהמתרגלים של אותן קבוצות דתיות חשבו שהפרקטיקות הלחימתיות הן רוחניות במהותן, וגם בטקסטים שהם כותבים לא מתייחסים ללחימה כאל פרקטיקה רוחנית. הם רק אומרים שהאם הנצחית יצרה את אמנויות הלחימה, העניקה אותן לחברי הקבוצות, ובאמצעותן הם יוכלו למשוך עוד מאמינים

במקביל, כדי לא למשוך את תשומת ליבו של השלטון, הם מתחילים להציג את אמנויות הלחימה כתרגול לא לוחמני

אז מלומדים שהיה להם מעמד חברתי מסוים במחוז שבו הם חיו, צריכים היו להסתיר במעט את הזהות הפרטית שלהם כמתרגלי לחימה. הצעתי שהם כתבו טקסטים שמסבירים את הלחימה כאקט ג’נטלמני, כמשהו שהוא מאד מעודן, דרך הלחימה של המלומד, מתקרב לתפיסות כמעט ניו אייג’יסטיות של הלוחם השלו. יש דוגמאות של שניים-שלושה מלומדים כאלו שעשו את זה במאה ה18 ובאמת לא מעבר, ומכיוון שהייתה עוינות שלטונית אז את הטקסטים שלהם הם העבירו ככתבי יד סודיים, שעברו ממורה לתלמיד, וכל זה הודפס ויצא לאור רק בתחילת המאה ה20. אז אין עדויות שלפני המאה ה20 בעצם היו תפיסות ספיריטואליות של אמנויות הלחימה

לתדהמתו, ישראל גילה שאין שום קשר היסטורי בין אמנויות לחימה לתרגול רוחני או אפילו לבריאות טובה. אחד הדברים שהכי הפתיעו אותו וללא ספק יפתיע אתכם, היה לגלות שלטאי צ’י אין שום קשר לצ’י

המחשבה שאפשר להניע את הצ’י בגוף, לשפר אותו ולהגיע להבנה עמוקה יותר של האדם הפרטי ושל היקום בכלל, קיימת בסין במנותק מאמנויות הלחימה. אחד הזרמים ההגותיים שזה מגיע מהם זה משהו שנקרא דאואיזם. דאו, אנרגיה לא פרסונלית, שלא מתערבת בעולם אבל כן מניעה את ההשתנות והיצירה שבו. ה”כח” שהוא אחד, מייצר את השתיים (זה היין והיאנג), היין והיאנג מתאחדים והשניים מולידים את ריבוי התופעות. ואז הם אומרים כזה דבר: האם אנחנו יכולים להפוך רגע את תהליך הבריאה? האם אני יכול לעבור מריבוי התופעות, אל השניים ואז חזרה אל האחד? וכדי לעשות את זה הם משתמשים בצ’י שבגוף. איך אני יכול באמצעות מדיטציה לייצר בתוכי עובר חדש, והעובר הזה יהיה מחובר וינק את הכוח מהאחד, מהדאו? הדברים האלו כן קיימים בסין, לאורך אלפי שנים, השאלה כמובן היא מה הקשר לאמנויות לחימה. ואם תשאלי אמני לחימה הם יספרו לך שזה השורשים. אבל טאי צ’י, למעשה, אין צ’י במילה טאי צ’י.  יש גי’ ולא צ’י. ג’י זה גבול וטהאי זה העליון, כלומר הגבול הקיצוני ביותר, גבול גבולות העולם, זה הטהאי דג’י. זה בסך הכול טעות לשונית שאנחנו חושבים עליהם כטאי-צ’י. אין שום קשר

הסינים עצמם נפלו בפח הזה של האדרת אמנויות הלחימה. אבל בראשית המאה העשרים הגיעה שעת מבחן, כשהאומה הסינית נזקקה לכוחות העל-אנושיים של לוחמיה, והם אכזבו אותה קשות

ב1900, אירוע שנקרא “מרד הבוקסרים”, שבו מתרגלים רבים של אמנויות לחימה בעצם קמו וסייעו לשלטון הסיני להילחם בפולשים הזרים, מדינות אירופה ויפן שהגיעו לסין, ובמיוחד מדינות אירופה שהפיצו את הנצרות בכפרים של סין. אותם מתרגלי בוקסרים נלחמו נגד הכוחות הזרים, זה התחיל בטבח של מיסיונרים והמשיך למלחמה גדולה יותר, אבל הובסו. המתרגלים האלו האמינו שתרגול אמנויות הלחימה, בנוסף לכמה פרקטיקות דתיות של הטלת לחשים, מנטרות, ותקשור של כוחות עליונים, תעניק להם הגנה מפני כדורים, כלומר מפני תחמושת חמה. אלא שבמהלך הקרב הם גילו שהם טעו. לא משנה כמה טוב מישהו הטיל לחש או עשה איזושהי מודרה עם הידיים, במפגש בין קליע מערבי לגוף סיני, הקליע ניצח והסיני הפסיד. אחרי המרד, חלק מהמארגנים טענו שכישלון המרד לא מעיד על כישלון הפרקטיקה, אלא על כך שהפרקטיקה לא הותאמה לכדורים מערביים. זאת אומרת שהלחשים יודעים לזהות רק נשקים סיניים ולא נשקים מערביים, וצריך לחדד את הפרקטיקה, לא לזרוק אותה לפח. אבל הם עברו ביקורת מאד קשה

בראשית המאה ה20, אחרי מרד הבוקסרים, האווירה בסין השתנתה ונוצרה מחלוקת סביב מעמדן של אמנויות הלחימה. בשלב הזה, נזקקו הצאצאים של שושלות המתרגלים לטוויסט שיווקי טוב יותר. שם הומצאה התדמית שנמכרת גם לנו עד היום

אחרי נפילת השושלת האחרונה של סין ב1911, המתרגלים של פרקטיקות הלחימה מהמאה ה19 עמדו במשבר. הפרקטיקות שלהם לא מזמן הוכחו כמגוחכות ולא יעילות במרד הבוקסרים, ומצד שני יש פתאום קריאה למודרנה בסין. המחשבה היא לבנות אומה חדשה ועם המחשבה הזו צריך לחשוב מה עושים: אמנויות הלחימה כן או לא? היו סינים שאמרו: בשביל מה אנחנו צריכים את שיטות התרגול הצ’וקומוקו האלו, שבהן אנחנו קוראים שמות כמו “הברש את זנב תרנגול הזהב”? בואו במקום, ניקח אלמנטים מתרבות גופנית מערבית, להתחיל להכניס ספורט לסין, לחשוב על משחקים קבוצתיים, לכוון לאולימפיאדה, לבנות דור חדש וחזק. אבל אז המתרגלים של פרקטיקות הלחימה בעצם עומדים למצוא את עצמם מחוסרי עבודה

כדי להגיב לאיום החדש וכדי להשתלב בחזון החדש, הם בעצם התחילו לספר, שיכול להיות שאמנויות הלחימה הן בעצם הזהות הסינית האמיתית, ודרכן נוכל לבנות אומה חדשה, וגוף שהוא גמיש, שהוא חזק, שהוא נבנה בהסתמך על הגות סינית קלאסית. בוא תתרגל את זה והצ’י שלך בכבד יהיה חזק יותר וטוב יותר. בוא תתרגל טאי צ’י והאופי שלך יהפוך להיות נינוח, יהיה לך קל יותר ללכת לעבוד, יהיה לך קל יותר לחזור לחיק המשפחה. אנשים התחילו לנסות למכור אותן ולשווק אותן יותר ויותר לפעמים כמעין רפואה אלטרנטיבית, והתחילו לקדם את עצמם. למזלם, הם הצליחו

וכשהגואומינדנג (המפלגה שלימים תהפוך להיות האויבת של המפלגה הקומוניסטית ובעצם תברח מסין ותיישב את טאיוואן) ב1928 ביססה שליטה במספר מחוזות בצפון סין, היא הכריזה על אמנויות הלחימה כחלק ממה שנקרא “לשד האומה הסינית”, והקימה מכוני מחקר ואוניברסיטאות שמוקדשות לחקר, הוראת, והפצת אמנויות הלחימה. ובכך היא הפכה להיות חלק מסממני האומה הסינית, וכאשר היא הופכת להיות חלק מסממני האומה, צריך גם להגן עליה. לא מזמן אונסק”ו הכריז על טאי צ’י כמורשת תרבותית בלתי חומרית. מי שקורא את האותיות הקטנות של הבחירה, קורא שהאופן שבו הטאי צ’י מוצג, זה בדיוק אחד לאחד הנרטיב הסיני, של אמנות לחימה שפותחה במאה ה16 והיא עוזרת לטפח את המיינד, ולחזק את הגוף, ומייצרת אנשים חזקים וטובים… שזה מנותק מכל הקשר היסטורי. מה שזה כן משקף, זה משקף איך במאה ה20 אנשים רצו שנחשוב על אמנויות הלחימה, קיוו וניסו לשווק אותן

הסיבה שהדברים הללו לא נודעו לנו עד היום, וכולנו, כולל הסינים, אכלנו את הלוקשים האלה, היא שהטקסטים ההיסטוריים על אמנויות הלחימה שנכתבו החל מהמאה ה17 הם סודיים, והם מועברים בתוך שושלות המתרגלים בלבד. כמתרגל אמנויות לחימה ותיק עם סינית מושלמת, ישראל החליט לחדור לשושלות הללו, על מנת להיחשף לטקסטים שאף חוקר חיצוני לא נחשף אליהם

לשם כך יצרתי קשר עם צאצאים של אנשים מהמאה ה18 וה-19, צאצאים של אנשים שהשתתפו בקבוצות האלו. נכנסתי לקליקה של חוקרים סינים שמחפשים אחר החומרים האלו, כי בעצם מדובר על אוספים של כתבי יד שעוברים בתוך משפחות, שמועתקים אחת לכמה שנים. האנשים שלוקחים חלק בקבוצות כאלו בסין, חלק גדול מהפעילות שלהם הם מנהלים מתחת לרדאר. הם שומרים על טקסטים דתיים ישנים, אבל פעמים רבות נמנעים מלהדפיס אותם כדי שלא יולאמו או יעברו צנזורה וייעלמו מן העולם

אך לקניית אמונם של המאסטרים היה מחיר

שתינו ביחד, בילינו ערבים שלמים של השתכרות עד מוות. כל בנאדם מקבל בקבוק של ליקר סיני, שזה אולי כמו סוג של ערק או וודקה סינים, עם 40+ אחוז אלכוהול, עובר לפעמים את ה60 אחוז. כל אחד רוקן בקבוק, מתחילים בקבוק שני, תוך כדי מעשנים סיגריות בשרשרת… הייתה תקופה שאמרתי: אני בשביל המחקר הזה, משאיר פה את הכבד ואת הריאות שלי

זו הזדמנות להיווכח שוב, עד כמה אין באמת שום קשר בין אמנויות לחימה לבריאות

מכיוון שהתפיסה של אמנות לחימה ובריאות היא חדשה יחסית, מתחילת המאה ה20, לא כל האנשים הסינים יישרו קו איתה. אז היום אפשר לחשוב בסין על חלוקה דיכוטומית משהו, של אמנויות לחימה מודרניות, ששם יש בריאות, שם המאסטרים שותים תה, לבושים לרוב בבגדי משי כאלו, ויש את מה שנקרא אמנויות הלחימה המסורתיות, שזה מי שהולך לאזורים הכפריים, שלשם הלכתי כדי למצוא דברים ישנים. אז יום אחד שאלתי שאלה באמת דומה איזשהו מאסטר, לדעתי הוא היה משהו כמו בן 75. שנינו שתינו, כל אחד הוריד בקבוק, ועוד כמה אנשים על השולחן, ואז אמרתי לו: תגיד, איך אתה מתאמן עם כמויות השתייה האלו? ברגע שאתה משתכר, מי יכול להתאמן? והוא מסתכל עלי ואומר: למה משתכר? אתה צודק, אי אפשר להשתכר ולהתאמן. אבל בסך הכול שתיתי בקבוק, זה רק העלה לי את הרוח! הייתי שותה שלושה בקבוקים לא הייתי מתאמן. אבל בקבוק לפתוח את הרוח ולהתאמן, הו, זה נהדר! ואמר לי עוד חבר שם, באיזשהו ערב שלא כל כך רציתי לשתות, והוא אמר לי: תשמע, אנחנו פה רוצים לראות שבשביל החברות, שהיא הדבר החשוב באמת, אנחנו מוכנים לשים בצד את הגוף של עצמנו ולשתות למוות. אלה רמות השתייה שצריכים כדי להצליח ולהתחבר איתם

ואם לא די בכל זה, אז דווקא כשישראל הגיע אל לב השושלת העתיקה, הוא גילה שאין שום סיכוי שהוא יוכל להפוך באמת לאמן קונג-פו

במפגש הרציני הראשון עם מי שהפך להיות המורה שלי באותן קבוצות, הוא אמר לי כזה דבר: בשביל שאתה תוכל להשיג את העומק של אמנויות הלחימה הסיניות, את העומק של הקונג-פו, אתה צריך להאמין באם הנצחית. ובלי אמונה באם הנצחית, אמונה שלמה מכל הלב, האימון שלך אף פעם לא יגיע לרמות הגבוהות. זאת אומרת שזה קצת ההפך מכל מה שמדברים, על הצורך באימון יומי שיביא אותך עד הסוף. בעצם מבחינתו הוא אומר: לא בידיים שלך אם תהיה אמן קונג-פו טוב או לא. אם בסופו של יום, האם הנצחית תחליט להעניק לך את המיומנות הגבוהה, תקבל אותה

עכשיו כשישראל כבר חלק משושלת המתרגלים והוא מקבל חניכה, הוא מצליח להגיע אל הטקסטים הנדירים הנכספים. אבל כעת הוא עומד בפני מה שאני אכנה “דילמת דון חואן”. מכירים את סדרת ספרי “משנתו של דון חואן”? הם נכתבו ע”י האנתרופולוג קרלוס קסטנדה, שבשנות ה60 נסע למקסיקו כדי לכתוב דוקטורט על שמאניזם ופסיכדליה, וכחלק מהעבודה הוא עבר הכשרה, שלימים הוציאה אותו מהאקדמיה, והפכה אותו ליורש של אותה שושלת. גם ישראל נדרש לבחור בין זהות החוקר לזהות אמן הלחימה שלו  

עברתי חניכה אצל אחת מאותן קבוצות. באמת כדוקטורנט צעיר, חשבתי שפירות החניכה האלו – הכניסה אל תוך בית הספר, הגישה לטקסטים שפתאום נפתחו בפניי, שהם נתנו לי ולא נותנים לאנשים זרים – תאפשר לי לכתוב דוקטורט למופת. אבל, מה שקרה אז, שמעטה הסודיות ירד גם עלי. נדרשתי שלא לפרסם שום דבר שקשור אליהם. עברתי את כל מסע החניכה, ראיתי את כל הטקסטים, קראתי, יחד אתי קראו בהם, אבל אי אפשר היה לכתוב על זה

אז מה כבר היה כתוב שם??? בגלל שמתתי מסקרנות, הצלחתי לקבל מישראל קצת מידע, שחייב להישאר אוף-דה-רקורד, אבל הנה מה שאפשר לספר לכם און-רקורד בזהירות

אחד הדברים המעניינים אולי שלמדתי מהטקסטים שלהם, זו תשובה לתעלומה מאד גדולה בקרב חוקרי הדתות העממיות בסין וההתפתחות של הדתות העממיות בשלהי המאה ה17 וראשית המאה ה18. אחרי שמאד מאד התלהבתי ממה שנדמה היה לי כתגלית גדולה, שבאמת תייצר אימפקט משמעותי במחקר, אסור לי להוציא את זה החוצה ואני נאלץ לנצור את זה עמוק בלב. ישנה קבוצה נוספת שהייתי בקשר טוב מאד עם כמה מהאנשים בה, והם איפשרו לי לשחזר את ההיסטוריה של אותה הקבוצה ולראות איך הם חושבים, או אבות אבותיהם חושבים, או ניסו להציג, את אמנויות הלחימה כמתנה מהאלים

אז המצב כיום הוא שאמנויות הלחימה לא עושות את מה שהן מתיימרות לעשות, ואולי אפילו לא באמת יעילות אפילו ללחימה. בפודקאסט המצוין “מה יש בזה” שמספר סיפורים שלא יאמנו אבל קרו באמת, יש פרק על שו סיאודונג, לוחם אם.אם.איי (שאלו אמנויות לחימה מערביות), שקרא תיגר על אמני הלחימה הסינים המסורתיים בניסיון להראות שהלחימה שלהם לא יעילה. אני מאד ממליצה לשמוע את הסיפור המלא והמצחיק הזה בלינק פה, אבל בקצרה

סיני בשם שו סיאודונג שלמד אם.אם.איי (אמנויות לחימה מעורבות, שזו גישה ללחימה שמגיעה בעיקר מארה”ב ואירופה) אמר: אתם יודעים מה, אחיי הסינים? כל אמנויות הלחימה שלכם מקורן בזיוף. אתם קוראים לעצמכם מאסטרים, אתם אומרים שאתם יודעים להילחם? אתם לא באמת יודעים להילחם. אתם לבושים יפה, הבגדים שלכם לבנים, אבל בואו כנסו איתי לזירה, נראה מה יקרה. מאסטר אחד לטאי צ’י הסכים לאתגר, נשמע אות הפתיחה, ותוך פחות מעשר שניות המאסטר היה על הרצפה כאשר שו סיאודונג חבט בו בפנים באכזריות ונגמר הקרב. הדבר המעניין באמת הוא לא הקרב, הוא מה קרה בעקבות הקרב. בין השאר, מה שקרה בעקבות הקרב זה שהחשבונות החברתיים של שו סיאודונג נסגרו, והפרסונה טורגטה על ידי הממשל הסיני שהחל להצר את צעדיו. הטענה של השלטון הייתה, ששו סיאודונג בעצם פגע בסמלי הסיניות, קצת כמו במנורה אל מול משכן הכנסת

באופן רשמי, סין ממשיכה להגן על אמנויות הלחימה המסורתיות כחלק מהזהות שלה, אבל בפועל, נראה שהיא כן למדה את הלקח ממרד הבוקסרים

שנה מאוחר יותר, היו עימותי גבול בהרים גבוהים מאד בין סין להודו, כאשר חיילים הודים וחיילים סינים, בין השאר, השליכו אחד את השני מעבר למצוקים. הם נלחמו בידיים מכיוון שהגובה לא איפשר שימוש בנשק חם. הממשל הסיני לקח קבוצה של 30 פלוס מינוס מתרגלי אם.אם.איי, ככל הנראה מאותו מועדון של שו סיאודונג, ושלח אותם לתמוך בצבא הסיני אל מול הלוחמים ההודים. אותם ולא את מתרגלי הטאי צ’י. וזה לדעתי הטוויסט המאד יפה של איך מצד אחד הממשל מנסה לשמר את הערך הלחימתי בטאי צ’י ואומר: רגע ח’ברה, זו אמנות רצינית! מצד שני, הוא מהסס מלהשתמש בה לצרכי השעה

כל הסיפור הזה יצר אצלי הבנה הרבה יותר עמוקה לגבי ההתנהלות של סין המודרנית, שלפעמים נראית תמוהה, כמו למשל האיסור של סין על תרגול פאלון גונג ואיך שהיא רודפת את קבוצות המתרגלים. אם לא מבינים את ההיסטוריה הזו שכרגע סיפרנו פה, קשה להבין מה כל כך מפריע לסינים שאנשים עושים איזה ספורט או איזו מדיטציה זו או אחרת. אבל פתאום זה מובן. זה חשש מההיסטוריה שחוזרת

זה מניפסטציה מודרנית של אותו סיפור. לקיסרות הסינית כשעדיין פעלה, היה איזשהו חזון שאנחנו יכולים לקרוא לו דתי, עם קיסר כבן השמיים, עם מערכת חברתית סדורה יחסית. המפלגה הקומוניסטית, על אף שאנחנו צריכים לדבר על זה הרבה יותר בזהירות, גם היא פועלת עם איזושהי אוטופיה אסכטולוגית, וכאשר מתרגלי פאלון גונג או קבוצות דתיות אחרות, שמים את אמונם בכוחות שהם הרבה מעבר למפלגה, אז המפלגה פה תיעמד על רגליה האחוריות. בשנים האחרונות של סין תחת סי ג’ין פינג, אז המפלגה היום מבקשת לצמצם את הפעילות ואת הכוח של קבוצות עממיות בסין. לפני שנה בערך רציתי להשתתף בטקס גדול מאד של קבוצה דתית שמתרגלת אמנויות לחימה, וזה בוטל כי הם קיבלו הנחיה מהשלטון שהשנה עדיף לא לבצע טקסים דתיים

ומה אתנו מתרגלי אמנויות הלחימה במערב? אנחנו הרי אוכלים לוקש כפול, גם את הסיפור שהסינים מוכרים לעצמם וגם עוד שלל אי הבנות שנובעות ממחסומי השפה והתרבות

התיווך של אמנויות הלחימה הסיניות למערב בעצם מתרחש באופן מאד מקוטע. אנשים שלא יודעים סינית באים ומדברים עם מורים שלא יודעים אנגלית, ובעצם נוצר מן מגדל בבל כזה, שהידע המועבר הוא מאד מחורר בסופו של דבר, והוא נסמך על מילים כמו “תירגע”, “תנשום”, תנשוף” (באנגלית), כמה ביטויים קטנים כאלו שמורים סינים מצאו ולמדו. אותם סטודנטים חוזרים חזרה לארצות המקור שלהם ומלמדים את מה שהם למדו מהמורים הסינים. אבל הפן התיאורטי והפן המאד מדויק של איך צריכה להיראות תנועה, איך בעצם אנרגיה זזה בגוף – כל זה לא עובר – הידע העמוק בעצם חסר. ואז כאשר הידע הזה חסר, אנשים באופן טבעי, לדעתי, משלימים אותו ממוחם הקודח או מדברים שהם קראו באינטרנט, ולכן יש בעצם המון מיסטיפיקציה של התרגול, והמיסטיפיקציה מגיעה באזורים שבהם חסר ידע

דיברתי עם מורה שסיפר לי שיש פער בין התפיסה המערבית למה זה איזון, לבין התפיסה הסינית של מה זה איזון ואיזון גופני. הוא סיפר שכשהוא נתקל במערביים, בלא סינים שמתרגלים טאי צ’י, הם מנסים להשוות בין המיומנות והכוח של צד ימין וצד שמאל של הגוף. יש אנשים שחזקים יותר בצד ימין ויש אנשים שמוכשרים יותר בצד שמאל, ומי שרוצה לדעת לחימה צריך לאזן בין שני הצדדים. ולכן הם תמיד מתרגלים עשר בעיטות בימין ועשר בעיטות בשמאל. אבל, הוא אומר, מבחינתי האיזון האמיתי הוא כאשר אני מחזק את החוזק של צד ימין, ומחזק את הרכות של צד שמאל. אז יש לי את יד ימין, לצורך העניין (זו היד החזקה שלי), אז צד ימין שלי זה יאנג. צד שמאל זה הצד הרך יותר, זה הצד שאני לא יודע לכתוב בו ואני אולי יכול להרים בו משקלים פחות כבדים, הוא היין. אז במקום להפוך את שני הצדדים ליאנג, הוא אומר, בוא נחזק את היאנג ונחזק את היין. כי יכול להיות שאתה תרצה לעשות דברים עם צד שמאל, שאם השרירים בה יהיו חזקים מדי, אז בעצם לא תהיה לך הרכות לבצע אותם

האיזון הטבעי הוא שימין חזקה משמאל, השמש לוהטת יותר והירח קפוא כביכול – בואו נשמור על זה! כניסה כזו לניואנסים של תנועה, לא יכולה להתבצע בלי שיש ערוץ תקשורת, בשפה שמאפשרת לך להיכנס לעולם אחר של חשיבה על הגוף. כי אחרת מה שקורה הוא שהעולם הסיני של הגוף שאנחנו מדמיינים בלי ידע, הוא די מזכיר את העולם המערבי, עם מה שנגיד “טוויסט” מגניב, אבל זה הכול

כיום, ישראל כבר לא מסוגל לתרגל קונג-פו

זה שבר את כל פנטזיות הילדות התמימות שהיו לי, כשבגיל 21 התחלתי להתאמן קונג-פו

אבל הוא מנסה לעשות משהו בקשר לזה

אני מוצא שאני צריך לעבוד באופן מאד אינטנסיבי כדי להבין את התרגול עצמו, כדי לעגן אותו בטקסטים. לשמחתי, חלק מהמורים שלי לאמנויות הלחימה עצמן (ולא לאקדמיה) הם סינים, שעוזרים לי להבין באמת את הדברים לאשורם, בלי הנופך המיסטי שלהם. כן התחוור לי שבעצם עולם אמנויות הלחימה הסיניות הוא מעין שוקת שבורה, שהאחריות של מי שמתרגל אותה עכשיו, לתווך משהו שהוא יותר צנוע במטרות שלו

---

עד כאן להפעם. אחד הדברים שאני לומדת מהסיפור הזה, הוא כמה אנושי זה לתת נופך על-אנושי לפרקטיקות תרבותיות אנושיות. בעוד כמה ימים ייצא גם מוסף לפרק הזה, מוסף ייחודי לפייסבוק, עם עוד כמה אנקדוטות מעניינות שנותרו על מסך תוכנת העריכה (ראו כאן למטה), אז אתם מוזמנים להצטרף לדף הפייסבוק של המצב הפוסט אנושי אם אתם עוד לא שם. ואם אהבתם נשמח לקבל עוד דירוגים באפליקציה של אפל, היכן שזה עוזר לנו לחשוף את הפודקאסט לעוד מאזינים. תודה רבה למאזינות הנפלאות שכבר דרגו והשאירו משוב מילולי מחמם לב בחודש שעבר. אז נשתמע בעוד שבועיים

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

---

: מקורות וקריאת רקע

Brownell, Susan. Training the Body for China: Sports in the Moral Order of the People’s Republic. Chicago: University of Chicago Press, 1995.

Esherick Joseph W. The Origins of the Boxer Uprising. Berkeley: University of California Press, 1987.

Judkins, Benjamin N., and Nielson, Jon. The Creation of Wing Chun: A Social History of the Southern Chinese Martial Arts. Albany: State University of New York Press, 2015.

Morris, Andrew D. Marrow of the Nation. California: University of California Press, 2004

Naquin, Susan. Shantung Rebellion: The Wang Lun Uprising of 1774. New Haven: Yale University Press, 1981.

Overmyer, Daniel. Precious Volumes: An Introduction to Chinese Sectarian Scriptures from the Sixteenth and Seventeenth Centuries. Cambridge: Harvard University Press, 1999.

Peter, Lorge. Chinese Martial Arts: From Antiquity to the Twenty-First Century. New York: Cambridge University Press, 2012.

Seiwert, Hubert. Popular Religious Movement and Heterodox Sects in Chinese History. Leiden and Boston: Brill, 2003.

Shahar, Meir. The Shaolin Monastery: History, Religion, and the Martial Arts. Honolulu: University of Hawai’i Press, 2008.

Wile, Douglas. Lost T’ai-chi Classics from the Late Ch’ing Dynasty. Albany: State University of New York Press, 1996.