פרק 72. לשחרר אחיזה: גוף ונפש במציאות מדומה עם ד”ר רותם בנט

הטכנולוגיה של מציאות מדומה זה רגע מכונן אמיתי בהתפתחות האנושית, משום שבעצם מדובר כאן בכלי, שבאמת מאפשר לאנשים לצאת מתוך עצמם, לצאת מהנרטיב שלהם, ולהיכנס לנרטיב אחר. הטכנולוגיה, הגוף, הנפש, אנחנו פשוט מקבלים מראה לפנים, שמראה לנו שזה מאז ומעולם היה בעצם אחד

ד”ר רותם בנט

היום נעסוק בפן מסוים של הפוסט-אנושי במציאות מדומה. האורח שלי הוא ד”ר רותם בנט, חוקר טכנולוגיה וקוגניציה

היה את הדוקטורט בטכניון, ואחרי זה איזשהו פוסט בחיפה, ואוניברסיטת ת”א במרכז לחקר המוח, ויותר ויותר אני אוהב את הקצבים שיש בעשיה של התעשייה. מאז כיתה ה’ בערך אני כותב קוד מדי יום, פחות או יותר. יום שעובר שאני לא כותב קוד, פחות כייפי

רותם לקח את התובנות המחקריות שלו לכמה סטרטאפים בתחום, וכיום הוא עובד במטא, בממשק שבין המטאוורס לבינה המלאכותית

---

בשנות השישים, הקיברנטיקאי גרגורי בייטסון הציב לתלמידיו קושייה: האם מקל ההליכה הוא חלק מהעיוור? אני שואלת לפעמים בשיעורים שלי גרסה מודרנית של השאלה הזאת: האם המשקפים הם חלק מהאדם? אצל בייטסון זה היה שורף שיעור שלם על דיון סוער, שבו רוב הכיתה טענה כמובן שלא. המקל הוא טכנולוגיה שהעיוור משתמש בה, אבל היא לא חלק ממנו. התפיסה המקובלת אז הייתה שגבולות האדם הם גבולות גופו הביולוגי, וגם אם יש כלי שאני תלויה בו, הוא עדיין דבר שחיצוני לי, כלומר לגוף שלי. אבל אם כל הזמן מצאתן את עצמכן חושבות “אבל כן, המשקפיים הם לגמרי חלק ממני”, והמהדרין אומרים שגם הסמארטפון הוא חלק מהאדם היום, אז המחשבות האלה בכלל מתאפשרות בזכות בייטסון והקיברנטיקאים של המאה שעברה, ששינו את האופן בו אנחנו תופסיםות את עצמנו ואת העולם

הקיברנטיקה היא תיאוריה תפקודית, שרואה כל דבר במונחים של מערכת. היא לא מבחינה בין אורגני למכאני, ולכן כל דבר שהוא חלק מהמערכת, ומתקיימות לולאות פידבק קבועות אתו, שייך למערכת. אז טכנולוגיה שאנחנו תלויים בה לתפקודנו, ונמצאת אתנו כל הזמן, היא חלק מהמערכת הזו שאנחנו קוראים לה “אדם”. המשמעות היא פריצה של גבולות ה”אני” שלי, שהם כבר לא גבולות הגוף. ולא בכדי הקיברנטיקה היא אותה תיאוריה שהביאה לנו את הדיגיטציה, ואת הטכנולוגיות שנמצאות בלולאות משוב עמנו, ומאפשרות לנו תחושת נוכחות בתוכן, כאילו היו חלק מהגוף. אבל מבקרים מאוחרים יותר של הקיברנטיקה, כמו פרופ’ קתרין היילס, הצביעו על זה שמדובר בתפיסה קרתזיאנית בעייתית, שרואה בגוף שלנו סתם מכונה, קליפה. וזה יותר גרוע מדקארט, כי אפילו המוח הוא סתם חומר אפור, חלק מהמכונה הזאת. הדבר החי והחשוב היחיד הוא המידע, האינפורמציה. מושג אמורפי, הסתברותי, חסר אונטולוגיה, שדיברנו על הכמעט-רוחניות שלו בפרק 45 עם ד”ר רולי בלפר

אז האם זה מה שאנחנו באמת? איננו יצורים גופניים אלא תבניות מידע, שזורמות בגופים, ותיאורטית אפשר להעביר אותן לחומר אחר, כמו שהציע הקיברנטיקאי נורברט וינר? או שמדובר בתיאוריה בעייתית באמת, ואלו רק הטכנולוגיות שנוצרו על בסיסה, שמחנכות אותנו לתפוס ולחוות את עצמנו ככאלה, אבל למעשה הן מנכרות אותנו מגופינו? שזאת הנקודה בה הפכנו לפוסט-אנושיים, כמו שטוענת קתרין היילס

מה שהוביל אותי לזה, זה היה איזשהו דוקטורט שהתחלתי (והפסקתי לפני הדוקטורט שבסופו של דבר עשיתי) על ממשקי מוח-מחשב. זה היה אצל מרים זקסנהויז מהפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. הגעתי למעבדה שלה בגלל הדאטה שידעתי שיש אצלה, שזה בעצם היה הקלטה של פעילות מוחית באזורים מוטוריים-סנסוריים, בזמן שקופים ביצעו מטלה של להזיז באמצעות ג’וייסטיק איזושהי יד רובוטית, או סמן על המחשב (היו שם כמה מטלות), ובאותו זמן גם הוקלטו תנועות הידיים שלהם. מדובר על 2005 כזה, זה היה גם כן רשתות נוירוניות, אבל זה לא היה הלמידה העמוקה של היום, וזה היה הרבה פחות טוב, וזה דווקא מה שהפך את הניסוי הזה למעניין. המודלים ניסו למפות בין הפעילות המוחית לבין הפעילות המוטורית, לנבא באמצעות הפעילות המוחית של הקוף לאן הוא הולך להזיז את היד. ומה שעשו באיזשהו שלב בניסוי, ניתקו את הקשר של הג’וייסטיק ליד הרובוטית (הג’וייסטיק כבר לא השפיע על היד הרובוטית), ואת היד הרובוטית הזיזו באמצעות הפעילות המוחית של הקוף, והניבוי של מה הוא כנראה התכוון לעשות

אם המודלים האלה של הבינה המלאכותית היו מושלמים, הקוף לא היה מבחין באיזשהו פער בין התנועה שלו עם הג’וייסטיק, לתנועה של היד הרובוטית. בסופו של דבר, בגלל האי-שלמות הזאת של המודל, הקוף קולט שהיד שלו כבר לא היא הפקטור, לא היא מה שגורם, אלא המחשבה שלו על לאן הוא רוצה להזיז את היד הרובוטית. ואז הוא ממשיך לתפעל את המשימה ככה. זה מדהים. ואז בעצם בכל מני תאים (יש תאים במוח שמקודדים בעצם את קצה היד שלנו, לאיזה כיוון היא זזה), רואים שהתאים האלו במוח התחילו לשנות את הפעילות שלהם, ולקודד יותר ויותר את הקצה החדש שלי, את הזרוע הרובוטית

בניסוי הזה ראו בצורה יפה איך המוח בעצם מקודד את הקצה שלי, שזה לא חייב להיות הקצה של הגוף הזה שנולדתי אתו, זה איזשהו קצה, שלוחה כלשהי. בהדרגה רכשתי את השלוחה החדשה הזו, והיא הופכת להיות בעצם מה שהמוח שלי מקודד. הגוף הזה זה גוף שלמדתי: נולדתי בגודל מסוים, הוא הלך וגדל, הלך והשתנה, אני יותר ויותר התרגלתי אליו. רואים את ההתרגלות הזו גם כשיש קפיצות גדילה או נשים בהיריון, לוקח זמן ללמוד את הגוף החדש הזה. זה משהו שהוא נלמד, וברגע שאנחנו גורמים למשהו בעולם להגיב לתנועות שלי, להיות מן שלוחה, משהו במוח שלי שמתמפה אחד לאחד לדבר הזה, יותר ויותר המוח אומר “אוקיי, זה חלק ממני”, לוקח אותו לעצמו, אומר: זה אני

אבל רותם לא עשה בסוף את הדוקטורט ההוא, אלא הלך למיקרוסופט, כדי לנסות ליישם את התובנה הזו כטכנולוגיה

ב2009 בערך כשבאתי למיקרוסופט זה מה שריתק אותי, איך להראות שהגוף הזה שהתרגלתי אליו, הוא אחד מני רבים. ויותר ויותר שיחקתי עם זה באותן שנים. עשיתי כל מני משחקים, אפילו על עצמי, של לשנות דברים בעולם, בלי מציאות מדומה. אחד הניסויים הפשוטים היה בהשראת משקפיים שהופכים את העולם, שזה ניסוי משנות השישים שמישהו עשה, אז אמרתי אוקיי, אני אהפוך את העכבר, ולנסות להשתמש בו ככה. מה קורה כשהופכים את העכבר? (הכוונה בלהפוך זה לסובב את העכבר) אז ימינה הופך לשמאלה, שמאלה זה ימינה, למעלה ללמטה. בדקות הראשונות את כל הזמן טועה, זה בלתי אפשרי, מנסים וכל הזמן זזים לא נכון. ואז מתחילים לזוז ככה במאמץ, כי את חושבת על כל תנועה. את רוצה שהעכבר יזוז שמאלה, את מזיזה את היד שלך ימינה, וכל הזמן את רוצה להזיז אותה שמאלה, אבל את בקשב מוחלט ליד שלך. את כאילו חוזרת מהסמן – שכשהוא היה על המסך הוא היה הדבר שאת כל הזמן קשובה אליו, את לא חושבת על היד שלך כשאת מתפעלת את העכבר רגיל – פתאום את חוזרת אל היד שלך, ואת עושה את המאמץ הזה

וככה המשכתי שעות, ימים, שבועות, בסוף זה היה חודשים ככה, עם העכבר ההפוך. קודם כל, זה נהיה קל. הרבה פעמים את מתחילה לדמיין, לייצר איזשהו דימוי מנטלי של ציר, שמחבר בין העכבר הפיזי לסמן על המסך, כמו נדנדה. וברגע שיש את הציר, ברגע שיש איזשהו דימוי מנטלי כזה, פתאום זה הופך את זה לקל יותר. לאט לאט את שוכחת גם את הדימוי הזה, ואת פשוט מתפעלת את העכבר. ויותר ויותר את גם לא חושבת על היד שלך, את חושבת על הסמן שעל המסך, בדיוק כמו שאת מתפעלת עכבר רגיל, רק שהעכבר עכשיו הוא הפוך. ואז התחילו לקרות כל מני תופעות מעניינות

איזה יום, אני זוכר, הזזתי את הסמן לנקודה מסוימת על המסך, נניח צד שמאל למעלה, ואז חשבתי לעצמי: לאן הזזתי עכשיו את היד שלי? הרי ברור לי שאם אני מחזיק את העכבר הפוך, והזזתי את הסמן לצד שמאל למעלה, סימן שהיד שלי זזה לצד ימין למטה. לא מצאתי בחוויה שלי שום תחושה של הזזה. כל החוויה שלי הייתה כאילו הזזתי את היד שלי לצד שמאל למעלה, או שמאל קדימה. כלומר, כל החוויה שלנו הופכת להיות השלוחה הזו, הסמן של העכבר. זה כמו שכשאת מזיזה את כף היד, או את היד כולה, את לא חווה את התנועה של המרפק. המרפק עובר מסלול מאד מורכב כדי לאפשר לקצה שלך לנוע בצורה מסוימת, אבל זה לא מה שאת חווה, כי זה לא מעניין. אז היד על העכבר הפכה להיות המפרק. למדת את החוקיות החדשה, הסמן של העכבר זה הקצה החדש של הגוף שלי, המוח שלי למד אותו

?כרמל: הצלחת לחזור להשתמש בעכבר בצורה רגילה

רותם: קודם כל היו כל מני תופעות מוזרות בדרך. למשל, אני זוכר שהקלדתי משהו בשדה טקסט, ובאתי לחזור עם החיצים כדי לתקן משהו, וזזתי הפוך, לחצתי על החץ ההפוך. כלומר, בנקודה הזו בזמן, זה לא שהמוח שלי הפך את איך שאני מתפעל את העכבר, הוא כאילו הפך לי את העולם, כאילו שהעולם התהפך, מיפוי מחדש. וזה היה כזה גם כן וואו. וכשניסיתי להפוך את העכבר בחזרה אז היו שוב הרבה טעויות, שוב מאמץ גדול. למעשה, היה איזשהו כנס שנסעתי אז, וכל כך חששתי – הייתי עם העכבר ההפוך כבר כמה חודשים – לא ידעתי איך זה יהיה, אז אמרתי טוב, פשוט אני אשאר עם זה. ובכנס הייתי עם עכבר הפוך, אנשים לא הבינו מה הקטע, למה אני עם הדבר הזה. פשוט כי ראיתי שזה לא הולך להיות קל לחזור

אחרי זה כשחזרתי אז באמת יש תקופת הסתגלות, אבל אחרי זה אפשר לעבור ביניהם, כי זה כמו שהמוח מקודד כלים שונים שאנחנו משתמשים בהם, פטיש, מברג. מי שמתפעל כף של טרקטור, זה תמיד מדהים, הוא מתפעל מנופים שהתנועה שלהם היא תנועה לינארית, היא לא בדיוק אותה תנועה, לכף של הטרקטור יש כמה מפרקים. אני זוכר ששאלתי מישהו שזה המקצוע שלו, בתפיסה שלו יש את התנועה המעגלית הזאת  של הכף, יש לו כאילו כף של טרקטור יוצאת מהגוף, וזה מה שהוא עושה, הוא לא חושב על הידיים שמתפעלות משהו, שהוא בכלל בכיוונים אחרים מבחינת התנועה. זה גם מרתק

ה”פלדנקרייז למוח” הזה, מזכיר לי מאד את התפיסות של דונלד הופמן, שרואה בתודעה שלנו סוג של ממשק עם העולם, שהחושים הם החיישנים שלו. מה שאנחנו קולטים בחושים הוא לא העולם, לטענת הופמן, אלא איזושהי פרשנות של העולם, שמתווכת דרך ה”ממשקים” האלה שלנו. גם רותם רואה בגוף ממשק, ותרגיל העכבר שלו, שהופך את תמונת העולם, הוא סוג של ניסיון האקינג לממשק הזה

הדבר הזה יותר ויותר פותח את הראש להבנה, שאנחנו יכולים להתחבר לעולם כמעין שלוחה שלנו. ומההרחבה בעצם גם מגיעה תפיסה או מחשבה על צמצום, על זה שגם הגוף הזה הוא בעצם שלוחה שלי, שהוא גם נסיבתי, נקרא לזה. אני גדלתי לתוך הגוף הזה, נשארתי בתוכו כל השנים, והוא גדל איתי, ולאט לאט גם התרגלתי אליו יותר ויותר ככל שהוא השתנה, אבל בסוף הוא בעצמו אובייקט, הוא ההארכה שלי לתוך העולם, הוא הדבר הזה שהולך איתי. ככל שאתה חושב ככה, וככל שגם נכנסתי לעולמות של לחקור איך הדבר הזה מיוצג – הייצוגים השונים האלו של העכבר ההפוך והישר, או של הכלים – איך הם מיוצגים בצרבלום (המוח הקטן- כ.ו) ובאזורים אחרים במוח, והצטרפתי למיקרוסופט כשהקינקט הראשון היה בסוף תקופת הפיתוח שלו, ממש עם השליחות שידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ידעתי שזו מצלמת עומק, שנותנת לי את כל האינפורמציה שאני צריך, כדי לממש עכשיו את החוויה שאני רוצה להדגים, ואז מימשתי על אקסבוקס

משם התגלגלתי לאורך הדרך, בסופו של דבר, להביא את התובנות האלו מאיך שהמוח שלנו תופס את העולם ואת הגוף, לתוך עולמות של מציאות רבודה ושל “הולולנס” (משקפי מציאות רבודה של מיקרוסופט – כ.ו). בהולולנס רציתי לעשות “הוכחת עבודה”, וליצר מצב שאת עם משקפי מציאות רבודה, את רואה את העולם, ואז את רואה יד וירטואלית שמייצגת את היד שלך, אבל היא לא אחד לאחד על היד שלך. זה גם שונה מהידיים הווירטואליות שיש היום במציאות מדומה, שהן תמיד מיושרות אחד לאחד למיקום, וגם נורא מנסים שהן יהיו באותו מיקום של היד הפיזית; אני חושב שלא לאט יבינו שאפשר לשחרר את זה. והיתרון בלשחרר את זה, זה שאז פתאום יש לך המון יכולות

אם עכשיו אני שם לך אובייקט וירטואלי על השולחן, מעין הולוגרמה, אם את מושיטה אליו את היד הפיזית, היא עוברת דרך האובייקט; את מהר מאד מרגישה שהוא לא אמיתי. דבר שני, העיניים לא מסוגלות להתפקס על האובייקט ועל היד בו זמנית. למה? כי בעצם המרחק הפוקאלי הוא קבוע. גם אובייקטים שאת רואה, הולגרמות שאת רואה כאילו הן קרובות אליך או רחוקות ממך, הקרבה או הרוחק נוצרים על ידי הפרלקס (היסט – כ.ו); על ידי ההבדל בין שתי התמונות שמוצגות לשתי העיניים. אבל מבחינת מרחק פוקאלי, מציגים את זה באותו מרחק פוקאלי של מטר וחצי-שניים, שזה מה שהכי נוח לעיניים שלנו. ואז נדמה לך שאת רואה את האובייקט במרחק חצי מטר ממך, את מושיטה אליו את היד – עד לאותו רגע ראית אותו ברור – עכשיו אם את מסתכלת על היד שלך, העיניים שלך, העדשות מתקמרות לראות ממרחק חצי מטר באופן ברור, אבל אז ההולגרמה נהיית מטושטשת, כי היא בעצם מוקרנת למרחק מטר וחצי. ואז את מסתכלת על ההולגרמה, אז את רואה את היד מטושטשת. כלומר, אי אפשר באמת… אז זה גם העניין של המגע, של להיות מסוגל לתפוס את האובייקט, של לא לתפוס אותו כמשהו לא אמיתי

ואז ברגע שאני מפריד – וזה מה שעשיתי ב”הולולנס” בעצם – לייצר הקרנה שלי עם יד וירטואלית, והמפתח היה לשכנע או להדגים, שהמוח סוגר מעגל עם היד הווירטואלית הזאת, למרות שזו מן כף יד מרחפת באוויר. זה נקרא סגמנטציה, את כאילו רואה באמת את היד שלך, רק שהיא אי שם באוויר, והיד שלך נמצאת כזה למטה, אבל את בעצם מזיזה עדיין את היד שלך; זה כמו להזיז את עכבר על משטח אופקי, והסמן שלך זז על משטח אנכי. כאן זה הרבה פעמים היה יותר למעלה ולמטה: אני מזיז את היד הפיזית שלי כלפי מטה, ואז היד הווירטואלית עולה למעלה. כל מה שהיה צריך זה להתרגל, להתמסר, זה המון עניין של לשחרר מנטלית את הקיבעונות

?כרמל: וככה זה עד היום

רותם: לא. אז היה את ההדגמה הזו, ורשמנו על זה כמה פטנטים, ופיתחנו את זה, אז יש היום ממשק שהוא כמעט כזה. כלומר, את כן עם היד קדימה, אבל היד הווירטואלית, את יכולה לבחור כל מני מודים, והיא יכולה להיות לא לגמרי על היד שלך

כרמל: אז אתה ממליץ לעבור למוד הזה

רותם: אז אני לגמרי, כן. אני חושב שהמוד הזה, של בסוף לתפעל את העולם הווירטואלי עם גוף וירטואלי, אין ספק שיש בו משהו גם הרבה יותר מחובר, ובאותו דומיין, נקרא לזה, וגם בסופו של דבר, זה מאפשר אקסטרה יכולות. ומכאן זה הולך וכאמור מתרחב לעולמות של להלביש על עצמי בכלל גוף אחר, וזה לא חייב להיות גוף אנושי וכו’. בנקודה מסוימת, פרופ’ מרים ריינר פגשה אותי בכמה כנסים, ועשתה לי טיזינג על לבוא ולעשות אצלה את הדוקטורט, שהוא היה במעבדה שעסקה במחקרים קוגניטיביים ומציאות מדומה/רבודה, ממשקי מגע וכו’. אז בתחילת הדוקטורט בעצם רציתי לעשות משהו שממש נוגע לדברים שדיברנו עליהם, של זהויות, של לייצר מצב שאני באמת נמצא בדמות מסוימת, בגוף מסוים, ולאט לאט אני יוצא מהגוף הזה. זה נשען על כל מני מחקרים שמראים חוויה חוץ גופית במציאות מדומה, כתוצאה מסנכרון של מגע וראייה, כי מגע זה מה שמסמן לנו את גבולות הגוף; אם אני מרגיש מגע, סימן שנגעו בגבולות שלי

ואז אם מייצרים תחושה של מגע על משהו, ואני מרגיש את המגע הזה, יותר ויותר המשהו הזה נתפס כחלק מגבולות הגוף שלי, ואז אפשר פתאום לשחק עם זה. גם לשחק עם הארכה ושלוחות של הגוף, ואפילו עם מצב של איפה הגוף שלי ואיפה אני, ואז התחושה הזו של חוויה חוץ גופנית: בן אדם רואה אווטאר מכיוון הגב (זה מחקרים גם של אהרסון, ואחרים שעשו ואריאציות על זה), ומתחילים לגעת בגב של האווטאר, ונוגעים באותו זמן גם בגב הפיזי של הבן אדם, והוא יותר ויותר מרגיש שהמגע מסונכרן עם מה שהוא רואה, עם הרגעים של הנגיעות. הקורלציה בין התחושה של הנגיעות לראיה של נוגעים באווטאר ההוא שם, גורמת יותר ויותר להרגיש שהנגיעות מגיעות משם. ואם הנגיעות מגיעות מהגב של האווטאר ההוא, כנראה שאני איכשהו יצאתי מחוץ לגוף שלי, יש מן תחושת ריחוף, תחושה חוויה חוץ גופית

וכאן גם נכנס העניין, שאנחנו יותר ויותר מבינים שהמוח הוא מכונה בייסיאנית, מכונה הסתברותית, שמחפשת את הקורלציות האלה, ודוגמת את העולם, ובסוף מה שאנחנו חווים, זה פרשנות של המוח שלנו לכל הסיגנלים שאנחנו אוספים. ואז דרך זה, אני פתאום חווה את הגוף שלי בצורה אחרת. בעולם הראייה נדמה לנו שאנחנו רואים תמונה. בסופו של דבר, כידוע, העיניים שלנו נעות במיקרו-סקאדות, ואנחנו דוגמים את העולם. בכל רגע נתון אני מסתכל לנקודה מסוימת בעולם, אני רואה רק אותה בבירור וכל השאר ככה מטושטש, אבל מה זה מטושטש? אני לא באמת רואה מטושטש, אני דוגם, המוח אוסף אינפורמציה, איזשהו סיגנל מהעולם, מנקודות מסוימות, ומייצר חוויה קוהרנטית של מציאות. כלומר, העולם שאנחנו חווים הוא תוצר של אינטרפרטציה. זה לא שאני חווה עולם שהוא לחלוטין מנותק מהעולם ה”אמיתי”. לרוב, סך הכול, היא מאד מחוברת לעולם האמיתי, אבל אז יש כל מני מקרי קצה, כמו שהיה לפני כמה שנים את השמלה הזאת, שאנשים שונים רואים אותה בצבעים שונים. היא ממש שמה לנו מראה מול הפנים, שהמציאות היא אינטרפרטציה. יש הרבה דוגמאות לזה, אבל זו דוגמא יפה  

ההדגמה הכי פשוטה בעולם: כשאתה מצייר קובייה תלת ממדית כזו, שקופה, ואתה מתחיל לשחק עם המוח שלך איך אתה תופס את זה. במקרה המסוים הזה, אנחנו נורא בשליטה. אני לומד איזושהי היוריסטיקה של לדמיין כאילו אני מסתכל על הקובייה מכיוון מסוים, ואז המוח נותן את האינטרפרטציה המסוימת. אני לא באמת שולט על זה ישירות, נדמה לי שאני שולט על זה ישירות. ובשמלה, למשל, אני ממש לא שולט על זה. אני, אישית, פעם ראיתי אותה כשחור-כחול, היום אני רואה אותה רק כלבן-זהב. באיזשהו שלב זה התחלף לי, וזהו. אבל זו עוד דוגמה חזקה לזה שהתפיסה שלנו היא אינטרפרטציה של העולם

ואם זה אינטרפרטציה, אז אפשר להיכנס ולהזריק סיגנלים אחרים, או לשנות את הסיגנלים, ולגרום לאינטרפרטציה להיות אחרת. וזה גם נותן אולי איזושהי אולי קלילות לעולם ולחוויה שלנו את העולם, אם אנחנו מבינים שזה בסך הכל עלילה, זה בסך הכל נרטיב, זה בסך הכל סיפור. אנחנו תופסים את העולם על סמך  – וזה משהו שמזין את עצמו – יש לי סיפור, ואז אני חוזר לעולם ואני תופס אותו על סמך הסיפור שאני מספר לעצמי. זה גם מפריד בין אנשים, כן? זה גם גורם לאנשים, בין אם זה אמונות דתיות או אידאולוגיות, לא להבין איך האדם האחר חושב, איך הוא באמת מאמין בסיפור הזה. כי זה מזין את עצמו, וברגע שאתה חי נרטיב מסוים, אז הכל מתפרש, לא רק במובן של דעות וקוגניציה, זה גם מתפרש ממש בלראות את העולם בצורה מסוימת

כנער חייתי בבית דתי. באיזשהו שלב פשוט עולם המדע והפילוסופיה, ככל שלמדתי את זה – אפילו סתם בתיכון, החשיפה לעולמות האלו – יותר ויותר החלפתי אמונה אחת באחרת, היום אני מנסח את זה ככה. וככה אני יותר ויותר רואה את זה, ויותר ויותר גם משתמש בזה, וזה הופך להיות פרקטי כשאתה מפתח טכנולוגיות (ותיכף נגיע למציאות מדומה וכו’) שכל כך משבשות את זה, במובן של דיסראפשן. אני יותר ויותר רואה את זה שאנחנו חיים בתוך סיפור, לטוב ולרע. הסיפור שאני עכשיו בוחר לספר לעצמי הוא, שאין לנו שום גישה לאמת האובייקטיבית. מה שחשוב זה לחשוב אוקיי, אז מה כן אפשר, אם ככה? דקארט אמר “אני חושב משמע אני קיים”; ואני אומר זה “אני חושב משמע אני חושב”, זה מה שאני יודע להגיד, שאני חושב, אני יצור חושב. יש מחשבה. האם זה אומר שאני קיים באיזשהו מובן, או ש”אני” קיים, כלומר יש קיום לאני? הנרטיב של הפסיכולוגיה הבודהיסטית הוא ללא ספק במקום הזה, הוא מאד תוקף את העניין הזה של האני כנפרד או לא נפרד

וזה גם לוקח אותנו למקומות שגם מאד משתבשים בעיני במציאות מדומה. מה זה בדיוק? אתה נכנס פשוט לאיזשהו עולם אחר, ואתה מסתכל על הגוף שלך וזה איזשהו גוף אחר, ואתה עכשיו יותר ויותר מתחיל להמשיג את העניין הזה של להיות במקום מסוים, כלשחק בעלילה מסוימת. ואז אתה חוזר לעולם האמיתי, ואתה אומר, אוקיי, גם כאן אני משחק עלילה מסוימת. המפתח, או הדבר המעניין, הוא להצליח לצאת מתוך זה, להסתכל על זה מבחוץ, לראות את זה שזה כל מה שזה, ואז לשחק עם זה: אתה משנה את העולם שסביבך, אתה משנה את איך שאתה תופס את הגוף שלך וכו’, ואתה רואה שכן, שזה עובד, שבאמת אפשר לשנות את זה

זה מקובל לחשוב על האני, הזהות, האישיות שלי, במונחים של נרטיב – סיפור שאני מספרת לעצמי על עצמי – אני כזו, ואני לא כזו. והסיפור הזה מורכב מזיכרונות, שאנחנו מארגניםות לפי הנרטיב הזה. אבל רותם חושב שזה יותר עמוק, שגם האוטומטים הגופניים שלנו הם חלק מהסיפור הזה, וגם אותם אפשר לאתגר בסביבה כמו מציאות מדומה. המוח הרי לא מבדיל בין מציאויות פיזיות לאחרות. שימו קסדת מציאות מדומה, ותריצו סימולציית רכבת הרים, והבטן שלכם תתהפך, כי החושים בטוחים שזה מה שהגוף באמת עובר. תפיסת התודעה כנרטיב בלטה מאד בסדרה ווסטוורלד, שם הרובוטים בעצם הפכו מודעים כאשר הם הבינו שהם רק משחקים סיפור, והם קיבלו גישה לסיפורים אחרים שהם שיחקו בעבר. נקודת המבט הזו שמחוץ לסיפורים, שיודעת שהיא יכולה להחליף סיפור, היא התודעה בווסטוורלד. וגם אנחנו בווסטוורלד שכזה, לפי רותם

כן, אני חושב שזה לגמרי מתאר את התודעה שלנו. זה לא רק המכונות שם שכל הזמן אומרות לעצמן להיזכר ואז עושות את הזום-אאוט, גם בני האדם שם. זה מאד מעניין שהם באים למקום שהוא משחקי, והם נשאבים אליו, והם חיים אותו. ובסופו של דבר, אם נהיה מפוכחים, ונסתכל על החיים שלנו, נקלוט שאנחנו גם חיים נרטיב, ואנחנו תופרים אותו, ואנחנו בוחרים מקום עבודה, ואנחנו מתחתנים, ויש ילדים, ואז אתה מחויב לנרטיב הזה שיצרת. אבל בסוף, לעשות את הזום אאוט הזה, להסתכל על הכל בצורה מפוכחת, לגחך לרגע, ואז לצלול בחזרה פנימה

מבחינה זאת, הטכנולוגיה של מציאות מדומה (גם מציאות רבודה, אבל מציאות מדומה עוד יותר) זה רגע מכונן אמיתי בהתפתחות האנושית, משום שבעצם מדובר כאן בכלי, שבאמת מאפשר לאנשים לצאת מתוך עצמם, לצאת מהנרטיב שלהם, ולהיכנס לנרטיב אחר. אנשים משחקים משחקי מחשב כבר עשרות שנים, ורואים סרטים עוד יותר, ואנחנו גם משוקעים בסרט שאנחנו רואים, ובורחים מהמציאות לאיזה שעה-שעתיים, זה כבר קיים. אבל במציאות מדומה אתה נכנס בצורה טוטאלית לסצנה אחרת, וגם יכול להיכנס בצורה טוטאלית לדמות אחרת. וכאן זה משהו שהוא גם מאד משמעותי וקריטי, העניין של התפיסה של הגוף הזה; האם הגוף שבתוכו אני נמצא כרגע, האם זה מי שאני? וברגע שאתה במציאות מדומה, ואתה נכנס לגוף אחר, והגוף הזה נענה לחוקים מסוימים, ויש לו גם זהות אחרת אולי – גיל, מגדר, מוגבלויות כן או לא, יכולות  – ואז כשאתה עובר בין זהויות ובין דמויות, ככל שאתה מתרגל לזהות מסוימת ואתה מתמסר אליה, אז אתה מבין שגם הזהות שלך בעולם האמיתי… זה מפרק

זה מאפשר את הדבר הזה שנזירים בודהיסטים יושבים חמישים שנה, ועושים מדיטציות על מדיטציות. עדיין, זה מאמץ מאד גדול להתנתק מהדבר שאתה סוג של מכור אליו מינקותך. זה לא רק התרבות, זה גם הפיזיקה של העולם הזה: הייתה מחשבה של “אני רוצה להזיז את הראש”, ועכשיו הראש זז, ועכשיו אני רואה את העולם מנקודת מבט אחרת, ואני יוצא והולך ברחוב, והגוף הזה הולך אתי, וכל הזמן העולם סביבי, ונפרד ממני, ומגיב אלי וכו’. כל הזמן זה מאשרר את הנרטיב הזה של “אני יצור שונה, נפרד”. וגם אם אתה יושב על הכרית, לצורך העניין, ועושה מדיטציה, ולרגע מרגיש שאתה רואה את הדברים בצורה יותר משוחררת, מפוכחת, אתה כבר לא כבול לתחושה הזאת – סיימת, אתה קם מהכרית, יוצא החוצה לעולם האמיתי, והעולם מאשרר לך את זה שוב ושוב. ובאמת מציאות מדומה, בום! שוברת את זה, מרסקת את זה לרסיסים, כי היא פשוט יוצרת מציאות, או מציאויות, שבהן זה לא ככה

הטכנולוגיה, הגוף, הנפש, אנחנו פשוט מקבלים מראה לפנים, שמראה לנו שזה מאז ומעולם היה בעצם אחד. זה אולי מחבר גם לאיזשהו מיזם שאני ככה מייעץ לו עכשיו, שנקרא רמפי, מיזם של פרופ’ אמיר עמדי מהבינתחומי. זה מיזם שהוא חצי רפואי, שהרעיון שם זה שבעצם אנחנו יכולים להשתמש במציאות המדומה, כדי לגרום לגוף שלנו להיות במצב, שהוא הרבה יותר מקבל, לכל מני תרופות שאנחנו מקבלים. אנחנו יודעים היום שהרבה מהתרופות בעצם עובדות עלינו, משנות אותנו (לא רק תרופות פסיכיאטריות, גם תרופות שמשפיעות על כלל הגוף, לא רק על המוח), ואנחנו רוצים להשתמש במציאות מדומה להשפיע על המצב המנטלי שלנו. קצת כמו שעושים במדיטציה, אבל כאיזשהו קיצור דרך; במקום המדיטציה, או במקום כל מני תהליכים סוגסטיביים. אנחנו מנסים דרכם לייצר מעין אפקט פלסיבו במקרים מסוימים, או העצמה של האפקט של התרופה – כשאומרים להירגע לפני שלוקחים, לעשות ככה, לעשות אחרת. בעצם מציאות מדומה מאפשרת גם כאן איזשהו קיצור דרך למצב מנטלי-פיזי-תפיסתי אחר

אני באמת זוכרת תמונה מסוימת בעיתונות מתקופת חיסוני הקורונה, שהשתמשו במשקפי מציאות מדומה, כדי להקל על ילד בזמן שמזריקים לו חיסון. יש לי גם חברה שפיתחה סטרטאפ בזמנו, שעזר לנשים עם גלי חום בעזרת סביבה מקררת וירטואלית, או בהתמודדות עם כאבי כימותרפיה. ואין לי ספק שיישומים כאלה יהיו חלק מחיינו בעתיד, בגלל היכולת הזאת “לעבוד” על המוח ועל החושים שלנו. אבל דווקא בנושא הרוחני זה חורה לי, וזה מתפרץ לדלת פתוחה, ולחשבון נפש שיש לי עם הטכנולוגיה בהקשר הזה. האם הטכנולוגיה מציעה לנו קביים לתרגול רוחני, או קיצור דרך שמייתר את התרגול? האם היא מציעה כלי עזר לדמיון, או החלפה מוחלטת שלו? אני חוששת שזה משרת הלך-רוח מסוכן של “תנו לי תוצאה, ותנו לי אותה עכשיו, ללא כל תהליך”. ואני חוששת שתוצאה כזו היא כמו סם, זה לא תרגול אמיתי, שמפתח בי יכולת או מידה/הוויה/איכות כלשהי. זה קצת מזכיר לי את השיחה עם עידו הרטוגזון על פסיכדליה ורוחניות. כאילו למה לי לשנות את עצמי, אם אני יכולה לעקוף את זה עם טכנולוגיה? אבל לשנות ולפתח את עצמי זאת משמעות החיים, לא? מה נהיה בלי זה

זה גם תרגול! גם מציאות מדומה, אם את נכנסת יוצאת, נכנסת ויוצאת; נכנסת לזהות הזאת וחיה אותה, ואולי אחרי זה עוברת לזהות אחרת וחיה אותה, ואת גם מתרגלת לזה. אז זה לא רק שבאותו רגע את באיזשהו מצב מנטלי אחר. את מתרגלת, נוצרת לך מציאות חדשה מבחינה תפיסתית, איזשהו נרטיב חדש. המציאות המדומה, בסופו של דבר, מייצרת את המציאות הזאת בשבילנו. אין לנו צורך לדמיין את זה, אין כאן עניין של דמיון מודרך. במדיטציה גם, אתה יושב ואתה עוצם עיניים, כי העולם האמיתי מפריע ליכולת שלך לעשות את הסוויץ’ המנטלי הזה. ואז אתה פוקח את העיניים, ושוב העולם מאשרר לך שאתה מרכז העולם, נקרא לזה. כאילו זה מאשרר לך את הדברים שאתה מנסה להתנתק מהם. אז למה אני צריך לעצום את העיניים כדי לתפוס את העולם כמות שהוא?י

נראה לי שבינתיים אנחנו נשאיר את השאלה הזו פתוחה, בפינה לשיפוטכםן, ויכול להיות שנוכל להתייחס אליה רק אמפירית, אחרי שמציאות מדומה תהווה חלק יותר משמעותי מחיינו. בינתיים נחזור לדוקטורט של רותם, שבסוף התגלגל למקום קצת שונה

ככל ששיחקתי עם זה, ראיתי את האתגרים שהיו באמת בלהצליח לגרום לבן אדם לצאת מהגוף שלו, בצורה שהיא תהיה קוהרנטית, עם הטכנולוגיה שהייתה אז, וגם יותר ויותר נחשפתי לכיוון אחר, שזה איך הקוגניציה שלנו, ההבנה שלנו את העולם מבחינה קוגניטיבית, איך היא מושפעת מתפיסת הגוף שלנו. זה התחיל מזה שהקוגניציה שלנו היא שונה לגמרי עבור דברים שנמצאים קרוב לגוף לעומת דברים שרחוקים מהגוף. למעשה, זה לא רק שפיזית אני עכשיו, נניח, יכול לגעת באובייקט מסוים, אני גם קוגניטיבית מעבד אותו אחרת. כלומר, יש הרבה מאד ניסויים קלאסיים, כבר מלפני עשרים שנה בערך, מטלה קוגניטיבית על מסך, של פשוט, נניח, לשים לב האם משהו השתנה בתמונה של קוביות בכל מני צבעים שמתחלפת. הביצועים שלך מאד משתנים אם את קרובה למסך או רחוקה ממנו, או אם את שמה את הידיים על המסך. כלומר, כשאת שמה את הידיים על המסך, הקוגניציה שלך פתאום משנה מוד פעולה

הפרשנות זה שאבולוציונית בעצם, דברים שקרובים אלי אז אני רוצה לעבד אותם אחרת, מבחינת סכנה שהם מהווים עבורי, או הזדמנות וכו’. אבל הקוגניציה, ומכאן גם החשיבה, ומכאן הנפש, נקרא לזה, מאד מושפעים בסוף מהממדים של הגוף, ומהקרבה של הגוף לאובייקטים בעולם. עד כדי כך, שאם את רק תשימי, למשל, את יד ימין על המסך בזמן ביצוע המטלה, אז יראו הבדל מהותי ומשמעותי בין הביצועים על צד ימין של המסך לעומת הביצועים על צד שמאל של המסך, ששם הגוף שלך לא קרוב. ויש עוד ועוד דוגמאות לזה. אז אני קודם כל לקחתי את זה לעולם של מציאות מדומה, הכנסתי אנשים לתוך איזשהו אווטאר, שאני משנה את הממדים של הגוף, פתאום מאריך להם את היד, למשל; נוגע ביד הווירטואלית שהיא פתאום ארוכה, ועדיין נוגע ביד הפיזית, כדי לתקף ולאשרר באמת לבן אדם בתוך המציאות המדומה, שהגוף המעוות הזה עם היד הנורא ארוכה זה עדיין הגוף שלו. אז אני גרמתי לאנשים לתפוס את היד שלהם כארוכה יותר, ואז שיחקתי עם זה, כדי להראות איך בעולם וירטואלי, הגבולות של הגוף משפיעים בסופו של דבר גם על החשיבה

צללתי לעולם הזה של הקשר בין הגוף והנפש נקרא לזה במציאות מדומה, ומכאן התקדמתי בעצם לניסוי המרכזי של הדוקטורט, זה גם התחבר לי לדברים שעסקתי בהם במיקרוסופט, מעגלי בקרה מוטורית. אני עכשיו עם כלי חדש, או אני תינוק שנניח עוד לא למדתי את העולם הזה, אז יש שם מעגל בקרה מאד ככה קצר, וזה איזשהו מעגל שאנחנו כל הזמן בעצם שולחים פקודה ליד, ובראש כבר מסמלצים לאן היד תגיע, ואז אם היא לא מגיעה לאן שציפינו אז מתקנים את הטעות, והרשתות הנוירוניות במוח לומדות את זה. ולאט לאט המוח מאמן מודל – וזה נורא מתחבר עם המודלים שיש היום גם בלמידת מכונה, יש סוגים כאלה של מודלים שמאמנים אחד את השני – זה מרתק לראות את ההקבלה כל הזמן. אז המוח מאמן בעצם מודל אחר שהוא מהיר יותר, וברגע שאני אראה אובייקט ואני ארצה להושיט אליו את היד, אני ישר אדע כבר לשלוף מאיפשהו את כל הפקודות המוטוריות שצריך לכל התנועה, ואני אעשה את התנועה במלואה, ואולי עוד בסוף אני אעשה עוד איזשהו תיקון קטן. כשאני עם המודלים הכבר מאומנים היטב האלו, אז אני כבר לא משתמש בסימולציה הזאת, שכשאני שולח פקודה מסוימת לגוף אני מדמיין לאן הגוף יגיע

אני לא יודעת אם יצא לכםן להשתתף בחוויה של “דיאלוג בחשיכה” בזמנו, או לאכול במסעדת החושך המוחלט, עם המלצרים העיוורים, במרכז “נא לגעת”. אחד הדברים שזכורים לי בהקשר הזה, זו ההבנה כמה המוטוריקה שלי קשורה לראייה. אני זוכרת שנעצתי מזלג באוכל הבלתי נראה, והבאתי את המזלג לפה שלי בקו ישר, בנתיב אוטומטי מוכר, שהגוף שלי הרגיש כמו ישר לפה, וממש הופתעתי כשהמזלג ננעץ לי בלחי

ומה שריתק אותי אז, זה שהיו הרבה מאד עדויות שמנגנון הבקרה הראשוני הזה – שהוא פעיל אצל תינוקות כשהם לומדים עולם חדש, או אצל מבוגרים שצריכים להסתגל, להיות בשלב של אדפטציה כי נניח משנים להם משהו בעולם – המנגנון הזה הוא אותו מנגנון שמשמש אותנו לדימוי מנטלי. כלומר, הסרט שאנחנו מריצים לעצמנו בראש, שזה בעצם מי שאנחנו, נקרא לזה. אם אני מדמיין דברים מסוימים ויזואלית בראש, אני בעצם מדמיין אותם לרוב לפי חוקי הפיזיקה של העולם. נורא קשה לדמיין את עצמי קולע לסל, ושהכדור ינוע פתאום לא כמו שהוא אמור לנוע. או אם אני מדמיין את המלל שלי עם עצמי, למה אני צריך לדבר עם עצמי בקצב שבו אני מדבר בעולם האמיתי? הרי הקצב הזה מוכתב ע”י אילוצים של השרירים, של הלשון, של הפה, כאילו למה אין לי שפה עם עצמי שהיא הרבה יותר מהירה? בפועל כל הדיאלוג הפנימי, כל העולם הפנימי הזה, הוא סימולציה של העולם החיצוני. ומסתבר שהסימולציה הזאת היא, מבחינה מוחית, בחפיפה מאד גדולה עם המנגנונים המוטוריים, שבאמת משמשים אותנו בעולם האמיתי, בעיקר עם אותם אזורים שמשמשים אותנו כשאנחנו לומדים את העולם האמיתי, כי אחרת יש כבר קיצורי דרך למשהו אוטומטי כזה

וזה מעניין קודם כל, כי כשניסו לקשר בין האזורים המוטוריים לאזורים הקוגניטיביים, כל הזמן הקולרציות לא היו מספיק גבוהות. וראיתי השערות כאלו בכל מני מקומות, שהקורלציות הן לא מספיק גבוהות, כי בעצם זה כבר לא בודק את אותם אזורים, כי הם כברו עברו את השלב הזה. השלב המוטורי, בסופו של דבר, כשאנחנו כבר באוטומט, שם זה כבר לא באמת אותם אזורים קוגניטיביים. אז אמרתי אוקיי, במציאות מדומה אני יכול להחזיר אנשים להיות עוללים נקרא לזה, תינוקות שלומדים מחדש את הגוף שלהם. פתאום הגוף שלהם לא זז כמו שהם היו מצפים, ואז המוח לומד אותו מחדש. אנחנו נוכל אולי גם לקבל שוב מן תקופה קריטית של למידה, כמו שהייתה לתינוק – שתמיד מתייחסים לזה כאל תקופה קריטית שהייתה, נסגרה, ומעכשיו אתה תקוע עם היכולות שרכשת כתינוק – פתאום אנחנו יכולים לפתוח מחדש את התקופה הקריטית הזאת, ואז לשפר יכולות קוגניטיביות דרך הלמידה המוטורית

כלומר, תינוק שוכב באוניברסיטה, מה הוא עושה? תרגול מוטורי. אבל שם זה נורא ברור לנו שהתרגול המוטורי הזה הוא תרגול קוגניטיבי, שם הוא לומד את כל המערכת שמסמלצת את העולם, גם לטובת התנהלות פיזית, אבל גם לטובת העולם הפנימי שלו. ובאיזשהו שלב זה מתנתק, הוא רכש את הכלים, עכשיו ההתנהלות המוטורית שלו בעולם היא כבר על אוטומט, והלמידה הקוגניטיבית היא כבר רק בבית הספר עם נייר ועט. אז היו לי הרבה מחשבות להעצים את הדבר הזה. לצורך העניין, להגיע למצב שבאמת אנחנו כולנו כמו התינוקות שמשחקים באוניברסיטה, שוכבים להם שם ופשוט משחקים בדברים, ודרך זה החלון הקוגניטיבי נפתח מחדש. וזה היה הניסוי העיקרי, שבו שיניתי את איך שאנשים תופסים את הידיים שלהם, המטלה הקוגניטיבית הייתה רוטציה מנטלית, מטלה קלאסית שנחשבת לאבן בסיס קוגניטיבית במבחני אייקיו: את רואה שתי צורות, כמו צורות טטריס, ואת צריכה להחליט האם זו אותה צורה, או תמונת ראי אחת של השניה

כשמנסים את זה, מהר מאד חווים שאנחנו בעצם מסובבים את הצורה בראש, ממש מסובבים אותה. כל אחד מסובב במהירות שונה לגמרי, יש כאלה שעושים את זה בחצי שניה, ויש כאלה שעושים את זה ב15 שניות. ואז בעצם הכנסתי אנשים למציאות מדומה, הם ראו את הידיים שלהם, ראו מולם את המטלה הקוגניטיבית, ובאמצע הם בעצם היו צריכים לסובב את הצורות האלו עם היד. חצי מהנבדקים, הידיים שלהם בעצם זזו במהירות שהיא פי 2 מהמהירות הפיזית של הידיים, והרוב לא שמו לב לזה. זה כמו שאם את מגבירה את המהירות של העכבר, הרבה פעמים את לא תחווי אותו כמהיר יותר, אלא רק כחלק יותר אולי. אז יש מן תחושה של חלקות כשמגדילים את המהירות של הידיים, בפרט שזה ידיים וירטואליות שזזות כמו הידיים שלך. ומצד שני, ראינו זינוק מטורף בקורלציה בין זמן התכנון המוטורי של אלו שהפכנו אותם לעוללים וירטואליים, לזמן שלוקח להם לבצע את המטלה הקוגניטיבית, לעומת אלו שלא עשינו עליהם שום מניפולציה, ואז בעצם הם כאילו נשארו, התכנון המוטורי השתמש במנגנון האוטומטי, והתכנון הקוגניטיבי זה אזור אחר במוח. אז זה היה הניסוי העיקרי, שבעצם מראה איזשהו קשר הדוק בין הגוף והנפש, או הגוף והקוגניציה, ספציפית בתוך מציאות מדומה, היכולת שלנו שם לקחת אותך לגוף אחר, ופתאום לקבל חלון הצצה וחלון השפעה על יכולות קוגניטיביות

אז את התובנות האלה מהדוקטורט רותם חזר לנסות ליישם כטכנולוגיה. בזמן ההקלטה, שנערכה בקיץ 2022, הוא היה מעורב בשני מיזמים בתחום

סטרטאפ בשם ארפלאוס, זיהוי של מוצרים על מדפים של חנויות. במציאות רבודה, הבסיס ליכולת לייצר סביבה שאני ככה מזיז את הראש, ואני רואה מולי הולוגרמות, והן נשארות קבועות במקומן – נדמה לי כאילו הן חלק מהעולם – הבסיס לזה זו מערכת עקיבה, שבעצם ממפה את העולם. מבינה איפה כל דבר נמצא, איפה אני בתוך העולם, וכשאני מזיז את הראש, אז עושה את התיקונים הנדרשים, ומבינה שהבקבוק שאני רואה עכשיו מולי – סובבתי את הראש, או הלכתי וחזרתי – אני יודע את הקואורדינטות שלו, ולכן אני יודע שזה אותו בקבוק שהיה קודם. זה בדיוק קביעות אובייקט אצל תינוקות

את שמה מול תינוק בן כמה חודשים בובה, הוא מתעניין, עכשיו את מסתירה את הבובה, והוא מאבד עניין כאילו היא הפסיקה להתקיים, ואז את מגלה אותה שוב – מדדים שונים מראים שהוא מופתע שהבובה שם. רק כמה חודשים מאוחר יותר, כשאת תסתירי את הבובה הוא יחפש אותה, הוא יבין שהיא מאחור, וכשתרימי את ההסתרה הוא לא יופתע מכך שהבובה כבר שם. כלומר, הוא מחזיק בראש איזה תמונת עולם. עכשיו, בראיה ממוחשבת – מודלים כיום, או בעיקר כשהתחלנו את הסטרטאפ – כשמודל היה מקבל תמונה, ומזהה כל אחד מהאובייקטים בתמונה, אבל עכשיו אם אני מזיז את המצלמה (משקפיים עם מצלמה שבנאדם לובש), בכל רגע ורגע אנחנו כאילו רואים את העולם מחדש. המודלים היו כמו תינוק שכל פעם מופתע, הוא לא מחזיק איזושהי תמונה, שבסופו של דבר הופכת את כל התהליך הזה של הבנת עולם, לתהליך הרבה יותר פשוט

עוד מיזם שאנחנו קוראים לו כרגע אנמיינד. פעם, בעיות ראיה ושמיעה היו גזירת גורל, עד שהתפתחו הפתרונות, והתפתח תחום האופ טיקה לטובת בעיות ראיה, ומכשירי השמיעה כנ”ל, ובעולם הקוגניציה אנחנו כאילו בימי הביניים. אנחנו אומרים “אני חלש בפרצופים”, “אני חלש בשמות”, הזיכרון האפיזודי שלי, התפיסה המרחבית שלי, אנחנו כאילו לוקחים את זה כגזירת גורל; גם דברים שאנחנו נולדים אתם, וגם דברים שאנחנו אולי עם הגיל… וזהו. זה לא רק למבוגרים! ואני ככה לאחרונה התחילו לי המחשבות, שבינה מלאכותית כיום, זה כמו התפתחות האופטיקה לבעיות ראייה. כלומר, אנחנו כבר לא צריכים לקבל כגזירת גורל יכולות קוגניטיביות כאלה או אחרות, שהן בחולשה או באיזשהו שוני בין אנשים שונים. כלומר, אם אני לא זוכר משהו, או אם אני מאבד את המילה הבאה שאני רוצה להגיד, או אם אני פוגש בנאדם ואני לא זוכר את השם שלו, או אם אני עומד עם כפית באמצע המטבח, ורגע, מה התכוונתי בעצם לעשות עם זה? יש את האפשרות לייצר משקפיים שהן כל הזמן שומעות אותנו, רואות את העולם שלנו, ובעצם משלימות, נותנות לנו את הפיגומים או הקביים האלו איפה שאנחנו צריכים

כרמל: משקפיים לומדות, משקפיים חכמות

רותם: הן חכמות והן קוגניטיביות, במובן שהן בעצם הקוגניציה החיצונית שלנו

בשנה שעברה כולם רצו לדבר על המטאוורס, והשנה ההייפ דעך, ועבר לתחום הבינה המלאכותית. אבל המציאות המדומה והרבודה עוד לא אמרו את המילה האחרונה, ודווקא בחיבור שלהן עם בינה מלאכותית טמון פוטנציאל אדיר לעתיד. לראיה, זה מה שרותם עושה בימים אלו בחברת מטא

גם מציאות מדומה זה אירוע מכונן שלא מודעים לו עדיין, ויכול להיות גם שייקח עוד זמן עד שזה יהפוך להיות כזה מיינסטרים, ובאמת יגרום לאנשים פתאום לתפוס את הזהות שלהם בצורה שונה, וזה באמת יערער הרבה מאד תפיסות פילוסופיות. אבל גם האירוע של בינה מלאכותית הוא אירוע מכונן, שאני חושב שאנשים לא מבינים עדיין. בסוף, בחיבור בין מציאות מדומה לבינה מלאכותית זה עוד יותר עוצמתי, כי אנחנו נהיה בעולם כלים כמו מידג’רני, שמאפשרים לייצר עולם סוריאליסטי כרצוננו, אז תחשבי, במציאות מדומה את בעולם סוריאליסטי כרצונך. את יכולה להגיד אוקיי, אני רוצה שהעולם סביבי יהיה בצבעים חמים, משהו מרגיע, ואני רוצה עכשיו לפגוש קצת אנשים, ושהם יהיו מצחיקים. זה באינטראקציה, וזהי ילך ויהיה יותר כזה, שאת מדמיינת משהו, ואז העולם נוצר, ואז את אומרת לא, קצת יותר כזה, אני מדמיינת שיש כאן מגדל. העולם הופך להיות חלק ממך, ומאד מגיב אליך, כולל העולם החברתי. קצת ווסטוורלד בקטע הזה, אבל אנחנו כל כך שם, שאני חושב שרוב האנשים לא מודעים עד כמה זה קרוב

---

הפרק הזה לא ממצה את כל מה שיש לומר על מציאות מדומה ורבודה. דיברנו על הטכנולוגיות הללו בהקשרים אחרים בעבר: אני חושבת, למשל, על פרק 10 עם ניעה ארליך, או פרק 12 שבו מיה מגנט דיברה על מיניות וגופניות במציאות מדומה, ואנחנו עוד נחזור לזה בהקשרים נוספים בעתיד. במעבדת המציאות המורחבת של ג’רמי בילינסון בסטנפורד נעשים כבר למעלה מעשור ניסויים, שמראים את השפעת התפיסה של הגוף על מטלות אחרות. למשל, כשהאווטאר שלך גבוה יותר, את מנצחת במו”מ עסקי במציאות מדומה. ואפילו על היכולת לשתול זיכרון לילד בעזרת חווית מציאות מדומה, חוויה שהוא חושב שקרתה לו באמת. לפני עשור, כשלימדתי סמינר על פוסטהומניזם באונ’ ת”א, היה לי שיעור שבו הבאנו קסדת מציאות מדומה לכיתה, והסטודנטים והסטודנטיות התנסו בגופים לא אנושיים, כמו להיות פיל בקרקס

אבל רותם מוסיף לנו כאן את הגושפנקה של מדעי המוח, וחושב שזה לא רק פיתוח של חשיבה ביקורתית בעקבות התנסות שכזו, אלא ממש שינויי תפיסה שמתאפשרים בעזרת הטכנולוגיה, כאלו שיכולים גם להשפיע על הגוף להתנהל אחרת, ולתפוס עוד דברים כחלק ממנו, באופן שמרחיב את מה שכלול ב”אני”. וגם, כשהחזון של רותם יתממש, ונוכל ליצור בעזרת בינה מלאכותית עולמות מציאות בדיבור, נחזור מעוד כיוון לתודעת הקסם והדת, שאני מנבאת אותה כבר זמן רב, מכמה כיוונים, בפודקאסט הזה

אבל אני חוזרת למה שפתחתי אתו: האמנם זה מה שאנחנו? אנחנו בנויים משני חלקים נפרדים, דואליזם כזה של מידע וביולוגיה, או מוח ושאר הגוף? ואז מציאות מדומה באמת עוזרת לנו לחשוף את זה? או שאולי זו הטכנולוגיה הזאת, שמניחה שזה מה שאנחנו, ולכן היא גורמת לנו להתנהל ככה, ובפועל היא מתערבת במעגלי המשוב של הגוף והנפש באופן לא טבעי, ואולי לא נחוץ? התשתית התיאורטית הזו גורמת לנו לחשוב שנוכל להוריד את עצמנו לענן יום אחד, ולהיפטר מהגוף, ויש הטוענים שזו הזיה מסוכנת. הפילוסוף מארק הנסן מדבר על כך, שגם את המציאות המדומה אנחנו חווים בסופו של דבר דרך אותו הגוף והחושים. אי אפשר לחוות מציאות אחרת בצורה אחרת. אין קיום לתודעה כשאין לה גוף. אי אפשר להיות מודעים בשום צורה לסימולציה שלנו שרצה על שרת

אבל אולי דווקא ניסיון הסימלוץ של העולם דרך מציאות מדומה כן עוזר לנו להבין משהו על העולם האובייקטיבי כביכול, שמחוץ לתפיסה שלנו, כמו שרותם הציע. בגלל זה גם בפיזיקה עובדים עם המטאפורה של מציאות מדומה על העולם, כמו שהסברנו בפרק 45. נראה לי שעד כאן להפעם. שתפו, דרגו, ופרגנו לפרק ולפודקאסט בכלל, ובואו להציץ בסושיאל של הפוד, בעוד כמה ימים אני אפרסם קטע וידיאו גנוז מהפרק הזה. להשתמע בפרק הבא

• Facebook
• Instagram
• TikTok

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל המחקרים של ד”ר רותם בנט

וינר, נ. (1964). אנשים ומוחות מכונה: הקיברנטיקה והחברה. תל אביב: ספריית פועלים

Bennet, R., & Aharoni, A. (2015). U.S. Patent No. 9,202,313. Washington, DC: U.S. Patent and Trademark Office.‏

Bennet, R., Geselowitz, L., Zhang, W., Poulos, A. G., Bevis, J., Pimmel, K. P., & Fajt, N. G. (2017). U.S. Patent No. 9,766,806. Washington, DC: U.S. Patent and Trademark Office.‏

Dahan, A., Bennet, R., & Reiner, M. (2019). How long is too long: an individual time-window for motor planning. Frontiers in human neuroscience, 13, 238.‏

Bennet, R., & Reiner, M. (2022). Shared mechanisms underlie mental imagery and motor planning. Scientific Reports, 12(1), 2947.‏

Ehrsson, H. H. (2007). The experimental induction of out-of-body experiences. Science, 317(5841), 1048-1048.‏

Hayles, N. K. (2000). How we became posthuman: Virtual bodies in cybernetics, literature, and informatics.‏

Hansen, M. B. N. (2004). What’s Virtual about VR? “Reality” as Body–Brain Achievement. Chapter 5 In New philosophy for new media. MIT press.‏

Hoffman, D. D., Singh, M., & Prakash, C. (2015). The interface theory of perception. Psychonomic bulletin & review, 22, 1480-1506.‏

Rizzolatti, G., Fadiga, L., Fogassi, L., & Gallese, V. (1997). The space around us. Science, 277, 190–191.

Reed, C. L., Grubb, J. D., & Steele, C. (2006). Hands up: attentional prioritization of space near the hand. Journal of Experimental Psychology. Human Perception and Performance, 32(1), 166–77.

Sachse, P., Beermann, U., Martini, M., Maran, T., Domeier, M., & Furtner, M. R. (2017). “The world is upside down”–The Innsbruck goggle experiments of Theodor Erismann (1883–1961) and Ivo Kohler (1915–1985). Cortex, 92, 222-232.‏

Segovia, K.Y. & Bailenson, J.N. (2009). Virtually true: Children’s acquisition of false memories in virtual reality. Media Psychology, 12, 371-393.

Yee, N. & Bailenson, J.N. (2007). The Proteus Effect: Self transformations in virtual reality. Human Communication Research, 33 (3), 271-290.