פרק 42. דרך השמאן בג’ונגל הדיגיטלי, עם פרופ’ עמית צורן

להאזנה לפרק לחצו פליי כאן, יש לגלול מטה על מנת לקרוא את התמלול

הג’ונגל הווירטואלי, הג’ונגל הדיגיטלי, הג’ונגל המודרני, הוא הרבה יותר מורכב מהג’ונגל האמזוני, כי הוא נורא מניפולטיבי. השמאן יודע מה קורה בג’ונגל, הוא לא צריך לחשוב על זה. אני מאמין שאת אותה חשיבה אנחנו יכולים להתחיל להביא למרחבים מודרניים, מרחבים טכנולוגיים, מרחבים דיגיטליים, מרחבים וירטואליים. עכשיו, למה זה חשוב? כי ברגע שיש בי ידיעה של המרחב שלא עוברת דרך חשיבה, אני לא נתון למניפולציות

פרופ’ עמית צורן

בשנה שעברה בזמן הזה, היה לנו פרק עם ד”ר עידו הרטוגזון על פסיכדליה וטכנולוגיה, שבו נגענו קצת גם בתפיסות של תרבויות ילידיות. היום אנחנו מתעמקים בגישה שמאנית לטכנולוגיה, ובחשיבות שלה לסביבה המורכבת שאנחנו חיים בה כיום. נדבר על סביבות דיגיטליות כג’ונגל אמזוני, על עצים חכמים ולא פחות מניפולטיביים מאלגוריתמים, ועל עיצוב ממכר כקסם שחור. הגישה שניחשף אליה, היא תוצר של הקווסט שעבר פרופ’ עמית צורן מהאוניברסיטה העברית

יש לי מעבדה להיברידים. עסקתי בעיקר בהיברידים עיצוביים, היברידים יצירתיים, שילוב בין מלאכות מסורתיות וטכנולוגיה דיגיטלית. חוקר תודעה, אינטראקציה

עמית הוא פרופ’ למדעי המחשב, אבל הוא הבין בדרך, שהוא בעצם חוקר אינטראקציה ותודעה במובן רחב יותר, ופיתח גישה ייחודית לטכנולוגיה, שאותה הוא יציע לנו היום


הספר “זן ואמנות אחזקת האופנוע” של רוברט פירסיג יצא ב1974 והפך מיד לספר פולחן. יש בו סיפור מסע אנושי, ופילוסופי, וחיפוש רוחני, שהשפיעו עמוקות על אנשים רבים, אבל אפשר לקרוא אותו גם מהזווית של יחסי אדם-טכנולוגיה, כשהאופנוע מייצג את הטכנולוגיה. ד”ר עמיחי זילברמן מהמכללה למנהל הציע קריאה כזו לפני 20 שנה, וטען שיש בספר של פירסיג גישה חדשה לגמרי לטכנולוגיה. במקום הניכור מהטכנולוגיה, במקום להיות מאוימים ממנה, ולהשאיר את ההתעמקות בה למומחים, גיבור הספר מציע יחסים אישיים עם המכונה מתוך אמפתיה, יוזמה, ותושייה. הוא מדגים עיסוק בטכנולוגיה מתוך שלוות נפש, שיוצר גם בנו שלוות נפש. “הבודהא, האלוהות, שוכן בנוחות לא פחותה במעגליו של מחשב ספרתי, או בגלגלי השיניים של ממסרת האופנוע, מפסגת הר, או בעלי כותרתו של פרח” כותב פירסיג. בנוסף, הספר מציע ששורש הרע של החברה המערבית נעוץ בניתוק בין הרומנטי לקלאסי, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, ושהטכנולוגיה העצימה את הדואליזם הזה. אבל איכות החיים שגיבור הספר מחפש נמצאת במיזוג בין השניים, היא מציעה להתייחס לזולת וגם למכונה הדוממת בצורה דומה, לא להפריד בין הדברים, ולא להפריד בין האדם לסביבתו. שבירת המחיצה הזו, תאפשר לדעת גיבור הספר, להבין את טיבה האמיתי של הטכנולוגיה, לא כאמצעי לניצול הטבע, אלא מיזוג של הטבע עם הרוח האנושית, למשהו חדש שגדול משניהם. אפשר לראות בדרכו המקצועית של עמית צורן גישה דומה. נקרא לזה אולי גישה הוליסטית או היברידית לטכנולוגיה

גם אני הפכתי את השאלות האלה של ההתלבטות והמיזוג בין העולמות, בין הישן לחדש, בין הרומנטי והטכנולוגי, בין ימין ושמאל, למהות המחקרית שלי. הגעתי לאם.איי.טי לאחר שעבדתי בחברת סטרטאפ שפיתחה גיטרה דיגיטלית, סינתיסייזר בצורת גיטרה, ותמיד זזתי שם בחוסר נוחות כגיטריסט חובב, לעובדה שהחברה הזניחה לחלוטין כל מני אלמנטים של קשר בין אדם וכלי, שהם לא רק איכות הצליל. לדוגמא: הריח, המגע, איכות העץ, האסתטיקה, ואיך כל הדברים האלה בסופו של דבר גם תורמים לאיכות הצליל, כי הם משנים את כל ההוויה והאינטראקציה שלי עם הכלי. ואז כשעשיתי את התואר השני שלי, החלטתי שאני רוצה לעשות מיזוג בין גיטרה אקוסטית שיש בה חתיכת עץ, והצליל נובע מהעץ והייחודיות של העץ. תחליפי עץ אחד באחר יש לך צליל אחר לחלוטין, אי אפשר לזייף את זה כי אנחנו שמים חיישנים על העץ ובזמן אמת מקשיבים לאיך הוא רוטט, ומשם לוקחים את הצליל האקוסטי. העניין הוא שחתיכת העץ הזאת – אפשר לדמות אותה לסי.די שאפשר להכניס לגיטרה ולהוציא – היא קטנה מדי בשביל לייצר צליל אקוסטי מלא. אז איך? אנחנו לוקחים את המידע מהחתיכת עץ, אבל אז מחשב מסמלץ תיבת תהודה. חלוקה מטאפיזית של הגיטרה בין חומר וצורה: החומר זה דגימה של חומר אמיתי, הצורה סימולציית מחשב. ואז אפשר לסמלץ כל דבר, את רוצה לסמלץ גיטרה בצורת בית, כדור פורח, את יכולה לשחק עם הגודל ולאפשר את היכולות של המחשב, של החופש האינסופי. אבל בשביל לפצות על חוסר האותנטיות בעובדה שכל סינתיסייזר ישמע אותו הדבר תחת אותם סטים, במקרה הזה, הצליל מתחיל בחתיכת חומר אורגני ייחודי שאין שני לו. הוא מתפקד גם כישן וגם כחדש באובייקט אחד

בדוקטורט שלי התעסקתי בפיתוח כלי לגילוף ממונע, אבל הכלי הזה, להבדיל מכלים מסורתיים, יודע מה אני הולך לעשות. בדיוק כמו במכונת הדפסה תלת ממדית, או במכונת כרסום דיגיטלית, אני מתכנת אותו מראש על הצורה של הפסל שאני מנסה לחלץ מהעץ. כמו שמיכלאנג’לו אמר, שהצורה מוסתרת בתוך החומר, אז במקרה הזה היא באמת כבר הייתה מוסתרת. ואני עובד חופשי, הכלי לא אומר לי מה לעשות. אבל אם הכלי מזהה שאני הולך לעשות שגיאה, לפגום במודל שמסתתר בתוך החומר, להיכנס לתוכו, להוריד לו את היד בטעות, הוא יסגור את המנוע, הוא ינעל את המנוע, ולמעשה פעולת הגילוף תיעצר. אבל המהות של העבודה הזאת הייתה לא לפתח כלי, אלא איך אני יוצא לריקוד, למסע יצירתי ביחד עם רובוט, כאשר לכל אחד מאתנו יש רמה מסוימת של אייג’נסי ועצמאות. המטרה היא שתיווצר איזושהי סינרגיה שתאפשר לי כיוצר להגיע למחוזות שאני לא יכול להגיע אליהם בלי המחשב, אבל מצד שני לא תיקח את הסגנון שלי, את הקול הייחודי הסובייקטיבי שלי בתהליך היצירתי, כמו שקורה הרבה פעמים בתהליכי ייצור דיגיטליים אחרים

המחשב מפצה על העובדה שאין לי יכולות טכניות של גילוף, הוא אומר לי עזוב, אני אעזור לך, הבנו, יש לך פה רובוט, כלי, מכונה, נעזור לך, אין לך יכולות, אבל לא ניקח ממך את הסגנון. רק אני מחליט אם אני הולך ימינה או שמאלה עם הכלי, או למעלה למטה, או דוקר פה או דוקר שם. אני יכול להחליט שאני לא מסיים איזושהי רגל, אני גם יכול להחליט שאני עושה אוברייד למחשב, אומר לו זוז רגע, אנחנו עוברים למצב אנלוגי ובכוונה הורס איזו רגל. יש פה מו”מ. והמחקר הזה עסק בדיוק בזה, איך אני יכול לאפשר חוויה אותנטית בחומר לאדם שנולד במאה ה21, הוא לא הולך להשקיע עשר שעות ביום במשך עשר שנים ללמוד מלאכה מסורתית כמו שהיו לפני 30-1000 שנה, אבל אנחנו עדיין רוצים שהאותנטיות שלו תבוא לידי ביטוי ולא תהפוך להיות סימולציה

ובאונ’ העברית, עיקר העיסוק שלי היה דווקא בבישול, איך אפשר לבשל ביחד עם מחשבים, כאשר הדגש הוא לא להחליף שף ברובוט. אנחנו מוסיפים להם יכולות בעזרת מחשב, לא מחליפים ולא מסמלצים ולא עושים אוטומציה ולא עושים סינתזה לתהליכים מסורתיים. פותחים דלת חדשה, עוד כלי יושב במטבח, קוראים לו רובוט, קוראים לו מחשב, אפשר להשתמש בו. ומה מחשב יכול לתת בתהליך בישול, ששום דבר מהדברים הקודמים לא יכולים לתת (מלבד אוטומציה, אנחנו לא רוצים לעשות אוטומציה)? אז התשובה היא חשיבה דיסקרטית. ביטים, פיקסלים. נניח שבמנת אורז יש אלף גרגרים (אולי יותר, אין לי מושג, האמת). כרגע זה “שליכטה”, אף אחד לא יכול להתחיל להתעסק בלמיין, לסדר, לבנות לך מבנים וטעמים שונים לגרגר-גרגר. אבל תיאורטית, אם מתייחסים אליהם כפיקסלים ומייצרים תיבולים שונים, או עשרים סוגי אורז שונים, מחשב יכול במהירות מאד גבוהה, תוך דקה, להרכיב לך מנה שפתאום לשף יש שליטה על המבנה של הפיזור של האורז, על איך טעמים משתנים בתוך המבנה הזה, זה פיקסלים של טעם, אינסוף מבנים

את תקבלי מבנה שיש לו טעם והתנהגות שונה לחלוטין בצלחת ממה שאני מקבל. מהביס הראשון, לשני, שלישי, לאחרון, יש ציר של התפתחות. אני יכול לעבור ממר למתוק לחריף, ואת יכולה לעבור תהליך אחר לחלוטין. זה דיגיטציה של מדיום אכיל, זה להשתמש בחשיבה מתמטית, דיסקרטית, דיגיטלית, מבוססת ביטים ופיקסלים, במרחב של אוכל. ולכן זה משהו שאנחנו נותנים לתוך המטבח שהוא חדש והוא לא מתבסס על להעתיק את הישן או לסמלץ אותו. קיבלתי הרבה מאד קרדיט על הכלי מההיבט הטכני, אבל למעשה השאלות העיקריות שהתעסקתי בהן אז והיום, הן שאלות של מטפיזיקה ולא של טכנולוגיה. היום יש לי יותר בטחון פשוט להגיד את זה, בזה אני עוסק. אני עוסק בשאלות מהותיות של מטפיזיקה ואינטראקציה בינינו ובין העולם

ועדיין כל ההיברידים המגניבים האלו הם טכנולוגיה, הם בעולם העשייה. אני שואלת את עמית איך כל הדבר הזה מתקשר להוויה, לתודעה. איפה התחיל למעשה הפן הרוחני, הפנימי יותר, של הקווסט שלו

למעשה, תמיד שיחקתי על המתח הזה בין יצירה רגשית-רוחנית לבין יצירה מעשית-טכנית, וכשהיו שואלים אותי מה אתה עושה, הייתי צוחק “אני עושה אלכימיה דיגיטלית, אני עושה קסמים דיגיטליים”. יש לי פרויקט עוד מבצלאל מלפני 15 שנה על  פמוטים שמבוססים על חוק הכלים השלובים, עם מנורות שמן, שהשמן מנותק מהלהבה ואי אפשר להבין איך הוא מגיע, ותמיד אמרתי אני עושה קסם, זה הכל קסמים. אבל אומרים שקבלה לא מומלץ ללמוד מתחת לגיל 40, למעשה, כשהגעתי לגיל 40, במקרה, מצאתי את עצמי במסעות בדרום אמריקה, ביקרתי שמאנים, התנסיתי בחוויות תודעתיות כאלה ואחרות. הדבר היחיד שבאמת יש לנו זה נקודת הסתכלות, זה תודעה. כשדקארט אומר “אני חושב משמע אני קיים” הוא טועה. אני מודע, משמע אני קיים. חשיבה זו דרך אחת של הוויה תודעתית, ומצאתי את עצמי אפילו צריך להסביר או מתווכח עם אנשים שיש להם תודעה. הם אומרים לא, אבל מוח, אבל פה, אבל שם, אבל נוירונים. אמרתי כן, אבל יש אלמנט מאחורי כל זה שצופה בי כרגע. אנחנו גם חיים בעידן שמדלגים על זה, אבל פתאום התחלתי להיעצר על הנושא הזה בדיוק, ולהתחיל לשאול את כל השאלות שאני שואל מהאספקלריה, מהזווית מבט התודעתית, כאשר מאחורי הכל, או לפני הכל, יש זוג עיניים מטאפוריות, יש את האלמנט שחווה

אז למעשה היום אני עוסק בזה יותר ויותר, מרותק מאוסף של שיעורים שנפתחו לי בשנים האחרונות, גם עבודות אתנוגרפיות, ומעשיות, וסובייקטיביות, עם מורים בדרום אמריקה, שאחר כך, כשהתחלתי לקרוא וללמוד קבלה, ראיתי את אותם שיעורים חוזרים על עצמם ומופיעים שם, וכשאני פונה למסורות מהמזרח אני רואה את זה מהדהד גם שם. ואני מבין שמאחורי כל הדברים, העיסוק בתודעה נמצא בכל המסורות המיסטיות, נוטים לקרוא לזה חקירת סוד בכל המסורות, של האדם מול התודעה שלו, ומה שהוא מגלה, לפרק אותה לגורמים ולהתחיל לבנות מחדש את תפיסת העולם, ולהבין איך תפיסת העולם נבנית ומה היא מכילה. זאת האינטראקציה של התודעה שלנו עם המציאות. וכחוקר אינטראקציה, זה היה לי סגירה מהממת של המעגל, להבין שעיסוק בתודעה זה עיסוק באינטראקציה. ואפילו יש מיתוס קבלי שמדבר על זה שאלוהים יצר את המציאות, דרכה הוא יצר את הנבדלות. זה אומר שאני יושב מולך, שנינו יש לנו חוויה של נבדלות, אנחנו שני אנשים שונים לחלוטין ומדברים זה עם זה, אבל למעשה לפני שהופענו, ולפני המפץ הגדול, היינו

כרמל: שנינו אבק כוכבים

עמית: כן. אז המטרה של כל ההיווצרות של כל הדבר הזה, זה כדי שנשב פה וננהל אינטראקציה, למרות שאנחנו מגיעים בדיוק מאותו מקום. הסיבה שיצאנו מהמקום, יצרנו נפרדות ונבדלות, ויש בינינו שני אנשים שונים שמדברים, הוא כדי שנחווה את החוויה הזו, שקורית במפגש בין שניים שהם שונים, שזה אינטראקציה

בשנים האחרונות עמית בחר לראות את העולם ואת תפקיד הטכנולוגיה בתוכו, בעיקר דרך משקפיים שמאניות. זה הנרטיב או הפרספקטיבה שהוא מציע לנו היום

יש לנו יכולות מדעיות וטכנולוגיות אדירות. אנחנו יכולים להגיע למאדים, אנחנו יכולים לטוס במהירויות מטורפות, אנחנו יכולים להפיק דלקים מאינסוף דברים, יש לנו יכולות קסמים. אבל מה אנחנו עושים עם רוב הדברים האלה? מה שאנחנו עושים עם הדברים האלה, זה להמשיך להזין את המערכת הכלכלית שיצרה אותם. המערכת הזאת לא יודעת לעצור, היא מתוכנתת מראש על להתחרות ולהתחרות, וצמיחה וגידול, כאשר היא לא לוקחת בחשבון את המשאבים, המשאבים לא צומחים וגדלים, כדור הארץ הוא מה שיש. אנחנו יותר ויותר בני אדם, שרק רוצים שיהיה לכל אחד מאיתנו עוד ועוד ועוד, ואין לנו בתוך המערכת את הקוד שעוצר. אנחנו התחלנו תהליך בלתי הפיך, אנחנו בהשמדה של המרחב, ואנחנו עדיין לא יודעים מה לעשות. הלחצים הללו ילכו ויגדלו, הקורונה היא לא הנושא, יגיעו מגיפות יותר רציניות, יגיעו צונאמים, העולם מתפרק. ואנחנו צריכים להתמודד עם זה. יש לנו יכולות מדהימות, ואפס יכולת לעשות דבר. למה? לא בגלל היכולות הטכניות, כי זה יש. בגלל שאנחנו כבולים למערכות כלכליות ופוליטיות שיודעות להגיד, קדימה לכבוש! לכבוש את אמריקה, לכבוש פה, לכבוש שם, לפתח, לכבוש את הירח. אבל הן לא יודעות להגיד משהו אחר. הן לא יודעות להגיד חמלה, דאגה למרחב, סביבה, אין לזה ערך כלכלי

אם בעבר טריטוריה היה לנסות להיכנס לנו למטבח ולשלוט במכשירים שיש לנו, אחרי זה היה להיכנס למטבח ולשלוט ברכיבי האוכל שיש לנו, ועכשיו זה להיכנס לנו לתוך התודעה, וזה העולם. וכשאת מסתכלת עליו, לא כל כך ברור איך אפשר לשנות את הכיוון הזה. אבל, יש לנו יופי של שיעורים ממרחבים מיסטיים ומכל מני תרבויות. ואחד הדברים המעניינים לראות, זה במקום להיתפס – איך המיינד נתפס על תמונת מציאות מסוימת, מאד פסימית, שתיארתי כרגע על העולם – אפשר לראות שיש פה עוד דברים מעניינים. כשאנחנו מסתכלים על החשיבה הרציונלית שהסבירה לנו את כל מה שהסברתי בעשר הדקות האחרונות, ומבקשים מהחשיבה הרציונלית להסביר לנו את ההתפתחות ההיסטורית, היא תגיד שהמערב כבש פה כבש שם, השמיד פה השמיד שם, אבל כשאנחנו מסתכלים על תופעה אחרת שקורית במערב, זה על עליה של תנועות רוחניות, וכשאת מנסה לבדוק מה זה התנועות האלה, את מגלה תרבות טיבטית שהוכחדה או בהכחדה, ואת מגלה תרבויות אינדיאניות שהן בהכחדה. ופתאום את מתחילה לראות משפט שאמר מאו לפני הרבה זמן, כששאלו אותו על השפעת המהפכה הצרפתית 120 שנה אחריי, הוא אמר: מוקדם לקבוע  

וזה בדיוק הסיפור שהרבה שמאנים באמזונס אומרים. הם אומרים שאחת מהתופעות שרואים, לדוגמא, יש באירופה ובארה”ב עלייה מאד גדולה של טקסיות אינדיאנית מבוססת איוואסקה, חומר פסיכדלי מאד. והם אומרים שהאמזונס מרגיש את הסטרס על כדור הארץ, ומתחיל לשחרר את התרופות החזקות שלו. זאת הסתכלות אינדיאנית. והתרבות שכביכול הוכחדה או תחת הכחדה, כל התרבויות האלה כביכול לא מובילות והן כן מובילות, הן  מובילות מאד. ואותו הדבר לגבי תרבויות של בודהיזם טנטרי, בודהיזם טיבטי, שמאד פופולריות במרחב, כאשר את מסתכלת על המקום ממנו הם יצאו, והוא חווה סוג של שואה בשמונים השנה האחרונות. מה שאני אומר, שהסתכלות לוגית על המרחב היא הסתכלות מאד מדכדכת, אבל יש דרכים אחרות לקרוא את אותו סיפור. זה ציר התפתחות שמתחיל מהמהפכה החקלאית, של שינוי שינוי שינוי של הסביבה, בשביל לפתח המון יכולות. והגענו לנקודה שעכשיו הגיע הזמן להתחיל לאזן, עם חמלה, עם אהבה ורגישות למרחב, עם יצירתיות, עם אלמנטים יותר נקביים באינטראקציה שלנו עם העולם

כרמל: אבל אמרת שאין לנו את הקוד

עמית: אז אין לנו את הקוד מתוך טכנולוגיה לשנות טכנולוגיה. אין לנו את הקוד מתוך חשיבה מודרנית לפתור את הבעיה שהחשיבה המודרנית הביאה אותנו אליה. אבל חשיבה מודרנית היא לא המציאות, היא המשקפיים בהן אנחנו כמערביים מסתכלים על המרחב. כששמאן יוצא לג’ונגל הוא רואה את הג’ונגל בצורה אחרת. הוא מאד מחובר למרחב ברגישות מאד גדולה. הוא יכול לקרוא סימנים ורמזים וצפצופים ושריקות של ציפורים ברמה כזו שזה לא צריך לעבור את החשיבה המודעת, זה פשוט מייצר אצלו אינטואיציה גופנית של מה קורה ביער. בדיוק כמו שאנחנו יש לנו אינטואיציה כזו לגבי גופנו, אבל לרוב זה נעצר בגבול הגוף. אנחנו יודעים, נוח לנו, לא נוח לנו, אני לא צריך לחשוב אם נוח לי על הכיסא, אני יודע את זה. אותו הדבר, השמאן יודע מה קורה בג’ונגל, הוא לא צריך לחשוב על זה. אני מאמין שאת אותה חשיבה אנחנו יכולים להתחיל להביא למרחבים מודרניים, מרחבים טכנולוגיים, מרחבים דיגיטליים, מרחבים וירטואליים. עכשיו, למה זה חשוב? כי ברגע שיש בי ידיעה של המרחב שלא עוברת דרך חשיבה, אני לא נתון למניפולציות

ברגע שאני רואה פרסומת, נניח, פרובוקטיבית, על המחשב, העיניים שלי נתפסות, התודעה שלי נתפסת, ולמעשה, המפרסם מזין אותי בדברים שהוא רוצה להזין אותי. זה בגלל שהחשיבה המודעת שלי נתפסת על הדברים, הדפוסים שלי נתפסים על מה שאני רואה. אבל אם אני מסוגל לא להיתפס, פשוט לראות את הדברים ככתמים של אור, שעוברים מהר מול עיני, הפרסומת יכולה להפוך להיות שקופה. מה שאני אראה זה כוחות. אני אראה, לדוגמא, חברה שהיא במשבר כלכלי ומתחילה עכשיו ללחוץ על פרסומות בצורה אגרסיבית, או שהיא  צריכה לגדול, או שהיא רוצה לעשות אקזיט, או שאני לא יודע מה. ואני אראה אותם, לא אמרתי אפילו שיפוטיות, אני לא צריך להגיב בשלילה, אני לא צריך להגיב בחיוב, אני פשוט רואה את התופעה כמו שהיא, במקום ליפול למלכודת התודעתית. אני, מספיק שאני מרגיש תנודות בהתנהגות שלי עם הרשת הדיגיטלית, אני יכול לקרוא את העולם. ככה השמאן קורא את הג’ונגל. ואני חושב שזה יכולות שאנחנו יכולים לפתח ואפילו חשוב שנפתח, כי זה הדרך שלנו לעבור את החסם שמגיע אלינו כרגע

כרמל: אחד הדברים המשותפים לסמים ולמחשבים, שעליהם דיברנו בפרק בשנה שעברה עם עידו הרטוגזון, זה ההיבט ההתמכרותי שלהם. בפרק הנוכחי, אנחנו רוצים לשים דגש על המנגנונים שנועדו למכר אותנו במתכוון, על המלכודות שיש בג’ונגל הזה. והשימוש שלנו במטפורה של מלכודת הוא לא מקרי. לפני שנתיים, החוקר ניק סיבר כתב מאמר מרתק על השיח ששגור בפיהם של מתכנתים ומעצבים של מערכות המלצה. הם מדברים על ללכוד ולרתק אותנו לתכנים, לפלטפורמות.
To trap, to hook, to captivate
גם בעברית המילים הללו נושאות את המשמעות האלימה שמקורה בשיח של מלכודות לחיות. מלכודת היא בעצם תסריט פסיכולוגי מתוחכם, אומר ניק סיבר, שמפתה ומשכנע את הטרף, וגם מנבא את הצעד הבא שלו. הטרף מצדו אמור לחוות נוחות, בטחון, אפילו חוויה של קסם – וואו, הנה פתאום גבינה עסיסית, בהישג יד, באמצע היער! סיבר רואה בסביבות אלגוריתמיות כיום מלכודות בהילוך איטי, סביבות שבהן הטרף (שהפעם הוא אנחנו) כבר לכוד, אבל הוא לא יודע את זה. נוח וכיף ואולי אפילו קסום לו. מעצבי טכנולוגיה בעצם משתמשים בגישה ביהביוריסטית, שמנצלת את הפסיכולוגיה הכי בסיסית שלנו, זו שאנחנו חולקים עם החיות. זו תפיסה על בני אדם כחסרי רצון חופשי ויכולת בחירה, או שהיא לא חזקה במיוחד. כך שגם אם אנחנו מודעים לזה שזו מלכודת, אנחנו עדיין נופלים למלכודת, וזה מנגנונים שאנחנו רואים בשיח של התמכרות. אני חושבת שזה חזק במיוחד היום, כשמדובר בבינות מלאכותיות בתוך המערכות הללו, כי הרצון האנושי ה”חלש” שלנו פוגש בסוכן מאד חזק. זה כמו לשחק שחמט עם מחשב, ואתם יודעים שזה משחק שקשה מאד לבן אנוש לנצח בו. זה המקום שבו פרופ’ עמית צורן מתמקד, כשהוא חושב על תודעה חזקה, ועל העקרונות והתרומה של גישה שמאנית לטכנולוגיה

עמית: הג’ונגל הווירטואלי, הג’ונגל הדיגיטלי, הג’ונגל המודרני, הוא הרבה יותר מורכב מהג’ונגל האמזוני, כי הוא נורא מניפולטיבי. בני אדם יושבים וחושבים איך לתחמן אותנו, חצי מההייטק עוסק בזה, אף אחד לא אומר את זה רשמית, אבל בזה זה עוסק. יש תחום שנקרא אפקטיב קומפיוטינג, איך מחשב יכול להסתכל עלי ולפי שפת הגוף, לפי התנועות, להבין, אני מרוצה, לא מרוצה, אני הולך להסכים, לא להסכים, דברים כאלה, ולפי זה לנווט את הפרסומת, או את מה שזה לא יהיה. בואי נעבור למושגים שמאניים מיסטיים, יש המון קסם שחור במרחב. קסם שחור זה קסם שמבוסס על מניפולציה. הוא לא מבוסס על יצירה לשם יצירה, אני לא שותל עץ בשביל ליצור עץ, כי זה עושה טוב לי ולכל העולם ולעץ, אלא אני משחק עם חולשות של האחר, עם הנקודות שהאחר לא רואה, בשביל שאני אוכל להרוויח מזה. אז במיסטיקה הדבר הזה נקרא קסם שחור. הג’ונגל הוא לא מניפולטיבי, הוא מה שהוא, הנמר טורף אבל זה מה שהוא, ולכן נדרש מאתנו יכולות גבוהות יותר

כרמל: זה מקסים ואני אוהבת את זה, אבל הפלת עלינו חתיכת תיק. נראה לי שהרבה יותר קל לקרוא את הג’ונגל מאשר לקרוא את ה”ג’ונגל” הטכנולוגי, ואנחנו לא שמאן אפילו, ואתה מצפה לזה מילד בן עשר. מאיפה נביא את הכישורים של היכולת להתמודד עם הסקייל של הג’ונגל הזה?! האם זה באמת אפשרי

עמית: את מאד צודקת אבל את למעשה ענית על זה. ילד בן עשר. ילדים הם מחוברים. לילדים יש אינטואיציות מאד חזקות. אנחנו, בדרך שבה אנחנו מגדלים ומחנכים ומעודדים לעשייה חושבת ותחרותית, אנחנו  לאט לאט נסגרים על השגיות. הרי כולנו חצי פוסט טראומטיים אם לא פוסט טראומטיים מלאים, כולנו חיים בסטרס. כשאת מסתובבת בעולם השלישי, את מוצאת אנשים, נורא מפתיע, הם מתים בגיל 40 או 50, אין להם כלום, הם לא חיים בסטרס. אנחנו נעולים על דפוסים שפוגעים בנו. וילדים קטנים הם לא במצב הזה, ולכן אני גם מדבר על איך מחנכים אנשים. לדוגמא, שאלות של אינטראקציית אדם-מחשב, אני חושב שהן לאט לאט (ואת זה אני אומר כחוקר של הנושא הזה, אני חוזר הבייתה כרגע), פחות ופחות רלוונטיות לשאלות על גאדג’טים, או על טכנולוגיה בכלל. הן רלוונטיות לתודעה. אנשים עושים כל מני אימוני מדיטציה. עושים מדיטציה בחדר, עושים מדיטציה בעיניים פקוחות, סגורות, עם אור, בלי אור, מתחת לעץ, ליד אגם, בודקים איך הדברים משפיעים על התודעה, איך עובדים איתם. באותה מידה, בנאדם יכול לשבת מול אגם, מתחת לעץ, לנקות את התודעה שלו, להיות מחובר למרחב, ואחרי שהוא שעה ככה לשים מולו טלפון דלוק עם ווצאפ – תסתכל, אבל אל תיתפס. תן לצורות לעבור מולך בלי להיתפס. כלומר יש פה תהליך של אימון, ואני חושב שהוא הרבה יותר קל ממה שאנחנו חוששים ממנו

 ברגע שאני יושב מול פייסבוק וחושב פעמיים איך לנסח את הפוסט, אני כבר נמצא במצב שבו אני חושב על המופע שלי אל מול האחרים, אני מנהל אותו, מתכנן אותו, כדי שיהיה לי יותר רווחי בצרכים כאלה או אחרים להופיע בצורות כאלה או אחרות. אני מנוהל, אני בהיאחזות, אני לא אחד עם המרחב. ברגע שאני אחד עם המרחב, לדוגמא שמאן ביער, זה כבר לא מול העצים, הוא העצים. כל תודעתו מלאה בג’ונגל והוא כנפרד מהג’ונגל נעלם. ובחיבור המאד גדול הזה, הוא יכול ממש לקרוא את הג’ונגל, להרגיש מה הוא אומר, לדעת איפה יש שם חיות. זה נורא מוזר לאנשים שלא חווים חוויות כאלה ברגיל. ציידים-לקטים באפריקה במדבר הקלהרי, מנווטים אחרי חיה בלי להסתכל על סימנים באדמה. כשמראיינים אותם ושואלים לאן אתם הולכים, הם אומרים אנחנו בתודעה של החיה, אנחנו יודעים איפה היא. הם עובדים עם אינטואיציה. עכשיו, אפשר לדבר הרבה על מה זה אינטואיציה, אבל כשאת עובדת עם אינטואיציה את לא עובדת עם חשיבה מבדילה, את לא עובדת עם חשיבה שאומרת אה זה פה זה שם, זה פחות, זה יותר, זה מחשב, אוקיי הולכים ימינה. אלא פשוט הולכים. נותנים לגוף ללכת בלי לחשוב וסומכים עליו שהוא יודע מה הוא עושה. עכשיו, להגיע לנקודה הזאת זה הרבה אימון, ואנחנו תרבות שמכורה לחשיבה שכלית, מאד קשה לנו, אבל אני לא חושב או פחות מאמין שדרך יצירה טכנולוגית, דרך פיתוח הנדסי, ותהליך עיצוב תעשייתי כזה או אחר, אנחנו יכולים להגיע בצורה ישירה אל תחושת האחדות. האחדות היא בתוכנו, היא בדרך בה אנחנו מסתכלים על המציאות

כרמל: כלומר, הפיתוח שאנחנו צריכים הוא לא פיתוח טכנולוגי, הפתרון הוא לא לשנות את העיצוב הטכנולוגי והרגולציה, וכל מה שאנחנו כרגע מנסים לעשות, אלא לשנות ולאמן את התודעה

עמית: הרבה פעמים קורה לי שאני מדפדף ככה בפייסבוק לפני השינה, ואני אומר יאללה עמית, מה אתה עושה? אין פה כלום. אבל אתה לא יוצא משם. אולי בכל זאת משהו מעניין, ובדרך כלל אם אני כבר קורא משהו זה משהו שיעצבן אותי, אבל אני לא יוצא. זה התמכרות. אבל אנחנו לא מלמדים, לא בלימודי עיצוב, לא בלימודי טכנולוגיה, ולא במדעי הרוח על סוגיה, את האדם להרגיש רגע מה קורה עכשיו, ומה קורה עכשיו. לי. מה קורה לדופק שלי? המחשב יודע יותר על האפקטיב קומפיוטינג שלי, אני אפילו לא רגיש לזהות את השינויים המנטליים שאני עובר באינטראקציה הזו. וזה משהו שאנחנו צריכים להסתכל עליו. כי שמאניזם רגיל מבוסס קודם כל על זה, מה קורה כשאתה הולך מתחת לעץ, מה קורה כשאתה הולך יחף, מה קורה  כשאתה עושה מדיטציה, מה קורה בלילה בג’ונגל, מה קורה  ביום בג’ונגל, איך זה משפיע עליך? כל זה לא דיברנו, לא חקרנו, לא התעסקנו, ברמת החקירה האישית התודעתית שלנו כמשתמשים אל מול הדברים האלה. אני חושב שזה כרגע הרבה יותר חשוב מפיתוח של עוד טכנולוגיה


עמית: לפני שלוש וחצי שנים הייתי בנסיעת עבודה בצ’ילה, ואמרתי טוב אני כבר בדרום אמריקה, קראתי כל מני דברים על מסורות שמאניות בפרו ואיוואסקה, אני רוצה להתנסות בזה. ואיתרתי שמאן שנמצא בג’ונגלים של פרו, הגעתי אליו, והוא אמר לי למה אתה פה? אמרתי לו אני רוצה ללמוד, אני חוקר, אני מתעניין, אינטראקציה, טבע, עולם, עניינים, הוא לא כל כך התרגש ממה שאמרתי, הוא חיפש את הסיבות האישיות שלי. וכמובן הייתי שלוש שנים אחרי גירושין, וכמובן שהיו לי סיבות אישיות שהמודע שלי לא שם בפרונט, אבל הוא זיהה די מהר. והוא אמר טוב, אני רוצה לחזק לך את הבסיס, אני רוצה לחזק לך את השורשים, אני הולך לטעון אותך בספיריט של העץ עם השורשים והגזע הכי חזק פה במרחב, ואתה לא תתנגד, והעץ הזה ייכנס אליך, וכשאתה תצטרך אתה גם תראה אותו. הוא למעשה הכניס אותי למה שנקרא דיאטה שמאנית, שזה דיאטה שבה אתה אוכל אוכל תפל במיוחד, בלי תבלינים, בלי סוכר, בלי מלח, בלי אלכוהול, בלי קפה, בלי בשר, בלי שמן ועוד הרבה בלי, בלי גישה לטכנולוגיה דיגיטלית או טכנולוגיה בכלל, בלי סקס, אתה פשוט במן מיינדפולנס כפוי בתוך הג’ונגל. אתה בהתחלה בהתנגדות כי משעמם נורא, אבל ימים עוברים ואתה שוקע בשלווה מאד עמוקה

על זה אתה מתחיל לשתות חליטות מהג’ונגל. הוא נתן לי לשתות תה של כל מני צמחים, הראשי בהם זה עץ שנקרא צ’יצ’יוואצ’י, זה הקליפה שלו מבושל, באמת עץ מאד חזק, והוא אמר אתה רואה אני מחזק לך את הצ’קרות הנמוכות, אני מחזק לך את השורשים והבסיס. זרמתי איתו, אבל ראיתי את זה מאד מיסטית, מאד גבוה, מאד מטאפורית. לא לקחתי את זה ליטרלי, שהוא באמת מחזק לי את השורשים. ופעם בכמה ימים עשינו טקס איוואסקה. וככל שהזמן חלף, לאט לאט התחלתי להעמיק את החיבור שלי עם הג’ונגל. יום לפני היום האחרון, הוא אמר לי, את הלילה הזה אני רוצה שתעשה לבד בג’ונגל, תעשה איוואסקה ותראה מה קורה. השאיר אותי באיזו בקתה עם כילה, בא, נתן לי את האיוואסקה והלך. והייתי שם לבד ואז החשיכה השתלטה, החומר הפסיכדלי נפתח, ומה שקרה זה שהתחילו לצאת ישויות אפלות מכל המרחב, יצורי שאול. התודעה שלי, למעשה, לקחה את כל התחושות הלא נוחות שאני נמצא במצב תודעתי שכזה בג’ונגל זר, ו”תמללה”, יצרה ויז’ואלס לפחדים שלי, כמו שאנחנו עושים בחלומות הרבה פעמים. והויז’ואלס האלה היו מאד מפחידים. אבל אז מה שקרה, זה משהו שאני לא אשכח

קול פנימי מאד עמוק אמר משהו כמו “טוב, לא נרשמתי לסיפור הזה, אני משנה תסריט”, ופתאום המרחב הוצף באור ובטוב, ופתאום ראיתי שאני עץ ענק שצומח. כל הלילה ביליתי כעץ בג’ונגל וידעתי שזה הצ’יצ’יוואצ’י הזה שהוא נתן לי לשתות. מה שהוא, למעשה, הוא עשה מניפולציה שנקראת קעקוע באור, לייצר לבנאדם חוויה סינגולרית כל כך עוצמתית, שבה הוא נעמד מול ריק ומוצא בתוך עצמו כוחות להתגבר עליו, החוויה היא כל כך ייחודית ויוצאת דופן, שהיא נצרבת בתודעה, כמו שטראומה נצרבת ומייצרת פוסט טראומה אחר כך, רק שבמקרה הזה זאת חוויה חיובית. מה שקורה במקרה הזה, כשמתקרבים לאזור הטראומטי או המפחיד, עולה האור, ועולה היכולת להפוך שחור ללבן, והוא מוטמן בתודעה כל כך עמוק

כרמל: סליחה על ההארי פוטריות, אבל זה פטרונוס

עמית: נכון, זה בדיוק זה. עכשיו, הסיפור הזה הוא סיפור נהדר, והוא סיפור מעצב, והוא סיפור שנמצא אתי מאז. אבל מה שקרה בשנה וחצי האחרונות, זה שהתחלתי להיחשף למידע ביולוגי ואקולוגי על תקשורות ביערות, מידע שמגיע ממחקרים מהשנים האחרונות, שבהם אנחנו מגלים, שיער הוא לא אוסף של עצים בדידים אלא למעשה מחובר דרך מערכת שורשים ומערכות תפטיר של פטריות, שיש רשת תת קרקעית מטורפת מתחת ליער

כרמל: זה הסיפור של אווטאר. אני היום באזכורי מד”ב

עמית: זה בדיוק הסיפור של אווטאר. אבל הוא לא סתם מגיע הסיפור הזה, זה ארכיטיפ שלא מגיע מריק, הוא מגיע מידע עמוק שלנו על איך עובד הטבע. כשאומר הצייד, אני הולך ואני בתודעה של החיה, עכשיו זה יהיה לאט לאט יותר ברור לאן זה מוביל. כי רואים, לדוגמא, שאם איזשהו טפיל תוקף עץ ביערות מחוברים, העץ יכול לזהות לפי הרוק את סוג הטפיל, לשדר את זה דרך השורשים לעצים ליד, וכל העצים דרך העלים יתחילו להפיץ איזשהו כימיקל שמפיץ ריח, שמן אתרי כלשהו, שמזמן איזושהי ציפור שטורפת את הטפיל. מה למעשה קורה? הציפור חושבת שיש לה בחירה חופשית, היא יושבת  על איזה צוק לא רחוק עושה לה ציפציף, ופתאום היא אומרת וואלה, בא לי לנשנש איזה משהו, יש לי הרגשה שיש שם ביער, אני קופצת רגע ליער. היא חושבת שהיא בחרה את כל הדבר הזה, אבל למעשה זה כימיקל שהיא הריחה ויצר אצלה תגובה ומשיכה. העץ משחק בתודעה של הציפור. יש המון דוגמאות איך העצים הללו משנים הכל, הם יכולים לרפא אחד את השני ע”י הזרמה של מינרלים, הם יכולים להחליט להרוג עץ מסוים שפג תוקפו

עכשיו, הידע על הדברים האלה לא נמצא בדנ”א שלהם, הוא למעשה צרוב ברשת החיבוריות הזו שנמצאת בקרקע של היער, זה זיכרון של היער. ולכן העצים הכי זקנים הם לרוב המרכזיות הכי חשובות ביער, אפרופו שר הטבעות עם האנטים שמדברים, זה זה. העצים הזקנים הם מרכזיות של ידע אדיר איך לשחק עם האקלים, עם הטמפרטורה, עם אחוזי הלחות, עם הכימיקלים באוויר. רואים שעצי שיטה באפריקה, כשג’ירפה מנשנשת אותם, הם נותנים לג’ירפה כמה דקות, ואחרי כמה דקות מתחילים להכניס רעלן לעלים. זה ניחא. מה שמעניין, זה שכל העצים במרחב מריחים את השינוי וגם הם משתנים, כלומר הם עובדים ביחד. יערות אלונים באירופה יכולים לשחק עם בלוטים ולדלג על שנים, בשביל לשחק עם קהילות החזירים והאיילים כדי שלא יאכלו להם הכל, ולמעשה הם שולטים בחיות במרחב

כרמל: העצים הם האלגוריתמים

עמית: בדיוק, העצים הם יותר מאלגוריתמים, הם המרחב. והעצים הזקנים הם המרכז של רשת החיבור. ולכן כששמאן אומר לי אני נותן לך לשתות משהו מהעץ, היער יזהה שהחומר בתוכך ויתחיל לשלוח לך ריפוי, אני מסתכל על זה בחיוך לפני כמה שנים. היום אני כבר מבין שזה הרבה מעבר לחוויה המיסטית בלבד, יש פה חוויה כוללת שהיא גם ביולוגית וגם כימית, שאנחנו אפילו לא קרובים להבין אותה. ביפן, היום רופא יכול לתת לך מרשם אם את לא מרגישה טוב, לבלות ביער. כי האפקט של התופעות האלו הוא ברור מאד. התחלתי לטייל המון. תמיד אהבתי לטייל והתחלתי לטייל המון והתחלתי לרדת משבילים ובכוונה ללכת לאיבוד. אני מעדיף לעשות את זה באזורים של חורש ים תיכוני ולא יערות נטועים, יש לזה סיבה. בחורש שהוא לא נטוע,  הטבע מתפתח כמו שהוא רצה להתפתח, זאת לא גינה שגיננו, העצים צמחו איפה שהם בחרו לצמוח, איפה שהחיות, איפה שהמרחב. ולמעשה יש מקומות של חורש ים תיכוני שבו יש לנו מיליוני שנה של מסורת של צמחים מסוימים שמנהלים אינטראקציה עם המרחב. לדוגמא, עצי אלון מנהלים מערכת יחסים מאד מורכבת, תלוי איזה סוג של עץ. אלון מצוי יודע לפצח סלעים, להיכנס לתוך סלעי קירטון. אלון תבור יודע לעקוף אותם ולחבק אותם מלמטה ולהפעיל לחץ כזה שהוא יכול להיות משאבה של מי תהום

אז כשאת מטיילת באזור של חורש ים תיכוני, מה שאת רואה זה עצים מסוימים וביניהם או עליהם או מתחתיהם סלעים, ואז שיחים שצומחים באדמה שהיא לא סלעית, ואז שבילים, שהרבה פעמים זה שבילי חזירים או חיות אחרות, שזה מה שנשאר, והחזירים האלה הולכים בין עצי אלון בתקופה שיש להם בלוטים. למה אני מספר לך את כל זה? אם את הולכת לאיבוד בשטח כזה, עם הזמן את מתחילה לפתח אינטואיציה שיש איזושהי מפה שהטבע מכיר, ואם את תלכי עם אינטואיציה מאד מסוימת (תיכף אסביר) תגיעי למקומות רלוונטיים, כאשר אם לא תקשיבי לאינטואיציה הזאת, את יכולה לטעות. לדוגמא, אני ראיתי שאני הולך לאיבוד והרב הפעמים מגיע לסבך ואני לא יכול לצאת, קוצים מכל הכיוונים, ואז אני רואה עץ מרחוק ואני אומר יאללה ננסה ללכת אליו, נזחול, נעקוף, נקפוץ על משהו. אני מתקרב, ואני מגלה שזה היה עץ זית או עץ חרוב, הגעתי לדד אנד, אין לאן לצאת. אם הגעתי לאלון, אני יכול להמשיך משם הלאה. אמרתי מה קורה פה? איך יכול להיות שהאלונים מראים לי את הדרך והחרובים מתעתעים בי? ולמה גם המיסטיקה אומרת את זה? המילה חרוב מלכתחילה טעונה, ביהדות אנחנו מייחסים לו הרבה דברים טובים אבל אצל המוסלמים לדוגמא אסור לישון מתחת לחרוב כי הוא מביא מזל רע ויש בו שדים, מה הסיפור הזה?י

מצד שני, האלון זה לא אותו הסיפור, הוא בסיס של כל המיסטיקה האירופאית והוא כל כך נוכח. ואז אתה מתחיל להבין, זה בדיוק הסיפור שסיפרתי קודם, כי הוא מנהל מערכת יחסים עם המרחב כבר הרבה מאד זמן. זו מערכת יחסים שנמצאת גם בתוך האבולוציה שלנו, עוד לפני שהיינו הומו ספיאנס הסתובבנו במרחבים האלה, או אבותינו, ועבדנו עם טבע, והעצים האלה משפיעים על המון שדות, לא רק על ריח, כימיקלים ואסתטיקה. לדוגמא, אנחנו יודעים ששורשים מייצרים קולות אקוסטיים בתדרים שאנחנו לא שומעים, מתחת ל20 הרץ, אבל הם משפיעים מאד על השדות החשמליים במרחב, יש מפל של אלפי וולט על עצים גדולים. עץ כזה מתערב במרחב בצורב מאד גדולה הרבה מעבר למה שהמחשבה המודעת שלנו בכלל שמה לה, אבל הגוף יודע. והוא כנראה יודע שכשאני רואה עץ אלון נטוע בחוזקה על סלע, הוא חלק ממערכת של הקשרים ומייסיליום שממפה את הגבעה, להבדיל מהעץ דקל שננטע שם בגלל שהיה שם איזה כפר והם שמו את הדקל, והוא נהדר והוא משגשג, אבל הוא לא דלת לעבודה עם האדמה כמו האלון. ואם אני רוצה למצוא את דרכי עדיף שאתחקה אחרי כמה עצי אלון ולא אחפש עצי דקל, כי לכי תדעי איפה הם ניטעו ולמה הם בכלל שם

זה שמאניזם, הוא לא דורש שום חומר ושום שינוי תודעה, הוא רק דורש התמסרות למה שהטבע בא לספר לנו. רוב הטבע שאנחנו מוצאים הוא טבע שהונדס, אז הוא לא באמת טבע. אבל זה דברים שהתחלתי לגלות גם בדרום אמריקה באמזונס והתחלתי אחר כך למצוא אותם פה. כשאת זורקת את עצמך לרשת של הטבע, בהיותך חיה, יצור חי שבא מהטבע, אנחנו יודעים לעבוד עם הדברים האלה גם אם אנחנו לא מבינים אותם. אחרי כמה ימים במרחב טבעי, אנחנו מתחילים לראות שהמרחב הזה הוא אנחנו, הוא העולם, אנחנו יודעים לעבוד אתו. את אותה האינטואיציה מעניין לראות איך מביאים לתוך העולם המלאכותי, אותן רמות של חיבור

כרמל: אני לא בטוחה שזה אותו דבר, כי גם אתה אמרת שזה ג’ונגל אחר, שהוא הרבה יותר מניפולטיבי. והדבר הזה מבוסס על חיבור, ובחיבור חייב להיות אמון, ואני לא רוצה להרשות לעצמי להתמוסס לתוך מרחב שבו אין לי אמון וינצלו את האמון שלי

עמית: את מאד צודקת וזה באמת תלוי בכמה הכלים שלנו רחבים. כשהדלאי למה אמר שהוא לא רוצה להילחם בסינים בשום פנים ואופן, הוא למעשה הקריב את עצמו. הוא למעשה נתן לגורם הפוגע לפגוע בו ולא להילחם בחזרה. הוא אומר, אני לא אני, אני נקודת הסתכלות על המרחב מתוך הגוף הזה. כל המרחב הוא אני, ואני אוהבת את כולו. גם כשמגיע מששהו שיש בו דפוס פוגעני, אם אני אגיב בפוגענות גדולה יותר, אני רק עשיתי יותר בלגן בהכל. אז זה משנה את זווית המבט. כשאנחנו מנהלים אינטראקציה של אחדות, של חמלה, אל מול מישהו שפוגע בנו, צריכים לצאת מנקודת מבט של קיימות, איך אני ממשיך לנהל את האינטראקציה הזאת, איך אני שומר על האנרגיות שלי, איך אני מגן על עצמי. זה לא כקריאה למלחמה, זה קריאה לקודם כל לראות שאני באיזון. איך אני יכול להיות באיזון? לא לתת לפגיעה להיכנס. לראות מה הבנאדם בא לעשות, לא להגיב, לא להיתפס, לא לכעוס, לא להרים רובה. קודם כל לראות. וברגע שאני רואה ולא בא להגיב, אני כבר לקחתי נקודת מבט של כוח, אבל לא כוח שבא לפגוע באחר, אלא כוח שבא להסתכל על חוקי המציאות כמו שהם. יש הבדל בין לבוא ו”להתקרבן”, להגיד היי הוא פוגע בי אני אשיב מלחמה, לבין להבין שהטיגריס טורף כי ככה הוא חי. זה לא אומר שאני רוצה שהוא יטרוף אותי, אני אעשה מה שצריך בשביל שהוא לא יטרוף אותי, אבל אני לא כועס עליו, לא שונא אותו, לא מכפיש אותו ואני אפילו לא טוען שהוא אחר ושונה ממני. הוא חלק מהעולם שהוא אני ואני פשוט רוצה שהעולם הזה, האני שלי, ימשיך לתפקד ולהביא את הטוב שלו, וכרגע לא הזמן שלי להיטרף ע”י טיגריס

אז התחלנו את הפרק הזה עם גישה הוליסטית לטכנולוגיה, ואני רוצה גם לסיים אותו שם. עם כל ההערצה של עמית לטבע, הוא לא עושה את הטעות הרומנטית של לבטל את הטכנולוגיה, אבל הוא גם לא בדיוק נלהב ממנה, הוא לא רואה אותה כסוג של טבע, כפי שפגשנו כבר בגישות אקולוגיות לטכנולוגיה בפרקים קודמים

הטבע הוא אינסופי במובן שכל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו, אנחנו מבינים שלא ידענו כלום. יש היום תיאוריות חדשות באקולוגיה, שמתפתחות בשלושים השנה האחרונות, שטוענות שהגישה התחרותית, שעליה כל האבולוציה הדרוויניסטית מתבססת, היא בעייתית. הרבה פעמים אנחנו רואים דווקא גישה של שיתוף פעולה. בדיוק בדרך הנה הקשבתי לספר על עצים ותקשורת בין עצים, שמדבר על זה שלפעמים עץ מסוים יכול להעביר פחמן לעץ אחר, בזמן ששניהם מתחרים על השמש, הם משתפים מינרלים. ובתקופה מסוימת עץ אחד מעביר לעץ א’, ובתקופה מסוימת עץ א’ מחזיר לעץ ב’, למרות שהם בכלל ממינים שונים לחלוטין. למעשה, כשאנחנו טוענים שהטבע הוא שת”פ, או שהטבע הוא תחרות, או שהטבע הוא משהו, מה אנחנו עושים? אנחנו מבקשים מהחשיבה המודעת שלנו להוריד את הטבע מהמקום המופשט שלו והבלתי נתפס של ההוויה כולה, אל משהו שאנחנו יכולים לדבר עליו, ועכשיו פה, ולהסכים, ולכתוב ספרים. אבל זה לא בטבע, זה הדרך בה אנחנו מסבירים את הטבע. טכנולוגיה היא אחרת, מפני שהטכנולוגיה היא בריאה שלנו ולכן היא עובדת לפי החוקים שאנחנו קבענו

למי שמסתובב במרחבים רוחניים כאלה או אחרים, ויפסאנה וכו’, יש ממש “גזענות” למול טכנולוגיה. קודם כל טלפונים בחוץ, מכובים, אסור, זה הרוע. אבל אם אנחנו מדברים על אחדות זה לא יכול להיות הרוע, זה חלק מאתנו. הגיע הזמן לעשות איתו שלום, רק כאשר נעשה אתו שלום נתחיל להשתמש בו בצורה בונה, כי כל עוד אנחנו לא עושים איתו שלום, הוא יכול לפגוע בנו. אז לעשות איתו שלום, זה להתחיל לחקור אותו, בלי פחד. מה הוא עושה לי? אני מכניס אפליקציה חדשה? רגע, אני קודם מתבונן, אני עושה עליה פיילוט, אני מתבונן על מה היא עושה לי, לא פונקציות ומספרים וכסף, מה היא עושה לי תודעתית, איך היא משנה לי את מצב הרוח, חוקר אותה. וזה משהו שאנחנו צריכים לפתח. אני לא מכיר שום עשייה עמוקה שכזאת עד היום, זו קריאה לעשייה, אני רק מתחיל אותה, אבל אני חושב שזה מאד חשוב. ואם אנחנו רוצים להבטיח פה חיים יציבים לנו וגם לכל מה שהוא לא אנחנו, אז נדרש לחשוב חשיבה אחראית, על מה זה טכנולוגיה, מחשבים, תעשייה, מה האימפקט שלנו על העולם, האימפקט שלנו על עצמנו במרוץ שלנו לשנות? וזו מטרת החיים שלי, למעשה


עמית כתב מאמר מעניין על הגישה שלו, שנמצא במקורות הפרק כאן למטה, והוא שוקל להרחיב אותו לספר מבוא לשמאניזם מודרני בעידן הדיגיטלי. מהשיחה שלנו, אני לא לגמרי הבנתי את המתודולוגיה של אימון התודעה שהוא מציע, ואיך אפשר להתאמן בה, בלי ללכת לשמאן ולעבור חוויה כמו שהוא עבר. במיוחד מבלבל בעיני נושא הניתוק והחיבור, האחדות והנפרדות. כי כשאני מפתחת ניטרליות וחמלה כלפי כוח מסוים, אני עושה את זה דווקא על ידי הנפרדות. כלומר, האיכויות הללו יוצרות ביני לבין הדבר מרחק, זה מה שיוצר את ההבנה שהדבר הזה הוא לא אני, כמו שאומרים “אתה זה לא הבעיות שלך”, נכון? אז דווקא מידת הרוחק, מידת הנפרדות פה, היא מה שמאפשר לי לתרגל ניטרליות וחמלה ולראות את הכוח הזה. לעומת זאת, חוויית משוקעות בטכנולוגיה היא דווקא חוויה של חיבור, של פלואו, של אחדות, של היטמעות, ואני חושבת שלא פשוט בכלל, בזמן שזה קורה, לפתח את זוג העיניים העדות האלו של התודעה, שצופות על כל זה בזמן שאני בתוך זה. אני חושבת שהטכנולוגיה מצליחה דווקא בגלל שהיא מספקת לנו את החיבור הזה, והפתרון הוא לא לנוע בה מתוך חיבור, זה מאתגר מדי לרוב האנשים. אבל אני מחכה שעמית ייפתח קורס בנושא ויבהיר את זה יותר טוב

בפרק הבא ניפגש עם פרופ’ עידן לנדו ונמשיך לדבר על מושג הטבע בהקשר פוסט אנושי. בינתיים אתםן מוזמניםות לדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי, יש שם פונקציית דירוג חדשה כשלוחצים על השלוש נקודות (רייט שואו). בשבוע הבא אשים בפייסבוק ובאינסטגרם קטע וידיאו גנוז עם סיפור שמאני מעניין שלא נכנס לפרק, אז בואו לבקר בסושיאל, ונשתמע שוב בקרוב

?רוצה לקבל מייל כשהפרק הבא מתפרסם

:מקורות וקריאה להרחבה

לכל הפרסומים האקדמיים וכל הפרוייקטים היצירתיים של פרופ’ עמית צורן

וולבן, פטר. 2018. החיים הנסתרים של העצים. תרגום: ניב סבריאגו. הוצאת אסיה

זילברמן, עמיחי. 1998. הציווי ההומניסטי בטכנולוגיה. הוצאת המכללה למנהל. פרק 5 (על זן ואמנות אחזקת האופנוע)

צורן, עמית רפאל. 2021. אינטראקציה מממדים גבוהים: מניפסט לשמאניזם דיגיטלי. צירופים חדשים

Ephrath, J.E., Klein, T., Sharp, R.E. et al. 2020. Correction to: Exposing the hidden half: root research at the forefront of science. Plant Soil 4477–8. 

Klein T. 2021. Carbon Allocation Dynamics in Mediterranean Pines Under Stress. In: Ne’eman G., Osem Y. (eds) Pines and Their Mixed Forest Ecosystems in the Mediterranean Basin. Managing Forest Ecosystems, vol 38. Springer, Cham. https://doi.org/10.1007/978-3-030-63625-8_7

Kohn, Eduardo. 2013. How Forests Think: Toward an Anthropology Beyond the Human. University of California Press.

Seaver, Nick. 2019. Captivating algorithms: Recommender systems as traps. Journal of Material Culture Vol. 24(4) 421–436.

Simmard, Suzanne. 2021. Finding the Mother Tree: Discovering the Wisdom of the Forest. Penguin Random House

Published by Dr. Carmel Vaisman

חוקרת תרבות דיגיטלית עם מיקוד בשיח, תיאולוגיה ופוסט-אנושיות Digital Culture researcher focusing on discourse, theology and posthumanism

One thought on “פרק 42. דרך השמאן בג’ונגל הדיגיטלי, עם פרופ’ עמית צורן

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: