Tag Archives: פילוסופיה

על אף שהתרבות הדיגיטלית נתפסת אצלו כנקודת שבר, שתייצר עתיד שונה בתכלית מהעבר, ג’רמי פוגל סבור שהדרך היחידה לייצר מרחק ביקורתי מהעולם החדש שאנו משוקעים בו, היא להתבונן בו דרך עיניה של הפילוסופיה העתיקה. אך איזה כוח ישכנע אותנו שכדאי לצאת מהמערה, בתרבות הכופרת בהנחות היסוד של אפלטון?

בעידן שבו האמון במדע חווה טלטלה, הצצה לפילוסופיה של המדע מגלה, כי לא כל כך פשוט להצדיק אותה כצורת הידע מועדפת. דת ופמיניזם מוצאים את עצמם באותו צד של המתרס, כצורות ידע שמבקרות את המדע, אך האם אפשר להיות מחויבים גם לערכים חברתיים וגם למדע? פילוסופיה תהליכית מציעה נתיב כזה, והדבר משפיע גם על איך אנחנו חושבים על עצמנו, על התודעה שלנו, ובהתאמה, על בינה מלאכותית

מהי הפעולה הפילוסופית מאחורי יזמות, מדוע יש לה משמעות דתית עמוקה, ובאיזה אופן היא אולי מנוגדת באופן מהותי לרעיון של אתיקה? לפי ד”ר ירון כהן צמח, המחבר מחשבה כלכלית עם מדעי הדתות, סוגים שונים של יזמות תואמים סגנונות שונים של פילוסופים, ומהדהדים גם את האופנים שבהם מדע מתפתח. הפרק מדגים זאת על יזמי טכנולוגיה מוכרים כמו ג’ובס, בזוס, צוקרברג ועוד

ריח הוא החוש שהמדע יודע עליו הכי מעט. יש בו משהו חייתי קדם-אנושי, וגם רוחני פוסט-אנושי. ריח מטשטש את הגבול בינינו לבין סביבתנו, ובכך מסייע לפתח תודעה פוליטית. בהיסטוריה של המחשבה המערבית, התרבות כוננה על ידי הדחקת הריח והעברת הדגש לראייה. המודרנה השיבה לנו רגישות לריח, והפכה את המרחב הציבורי לפחות מסריח, אבל אם יפן היא העתיד, אז אולי מצפה לנו עתיד נטול ריח

מהם הם המאפיינים של “להיות אנושי” וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מצב זה? מה זה אומר להיות אותנטיים בעידן הפוסט צילומי? האם צ’אטג’יפיטי יכול לנהל דיאלוג “אני-אתה” בובריאני? באיזה מובן יש לנו קושי לדמיין את העתיד? אלו רק כמה שאלות שעלו בשיחה הפילוסופית עם פרופ’ חגי כנען, שהחלה בשם של הפודקאסט, והסתיימה בעתיד של מישל וולבק

הלוגיקה והמטאפיזיקה של ימי הביניים, היא מסגרת החשיבה המתאימה ביותר להבנת הטכנולוגיה בימינו. הם הבינו מה זה לחיות בתוך מציאות רבודה סימבולית, והתפיסה שלהם לגבי מהי החשיבה, יכולה לספק תשובה מעניינת לשאלה הפתוחה, האם בינה מלאכותית אכן חושבת. המסע למענה על השאלה שאלן טיורינג התחמק ממנה, עובר גם דרך שאלת הממשות של הדיגיטלי, וסוגיית הרצון האלוהי, כשבין הפילוסופיה לתיאולוגיה נמצא את הפסיכולוגיה האנושית

הברמס אמר שאם נעקוב אחר האוטומטון, נגיע מהנאורות למחנה הריכוז. פרופ’ יוחאי עתריה חוקר את הקשר בין טכנולוגיה לטראומה, וחושב שגם שלטון התבונה וגם היפוכה הרומנטי של החזרה לטבע, תורמים לקריסת האנושי. עתריה הולך בדרכו של היידיגר, וחושב שאנחנו לא מבינים מהי טכנולוגיה, וממעיטים בערכו של הכח שיש לה להניע אותנו לפעולה. הוא חושב שהפרויקט העיקרי של המדע כיום הוא ליצור את הדופלגנגר, הכפיל האפל שמבשר את מות האדם. ומעל הכל מרחפת השאלה האם ניתן להטיל עלינו את האחריות לחורבננו, או שמא אנו נשלטים על ידי כוחות דטרמיניסטיים כמו הגנים שלנו או הטכנולוגיה האוטונומית?

הפרק עוסק בשאלה: מה בא אחרי הפוסטמודרניזם? בין הפוסטהומניזם של פירוק הסובייקט האנושי, לטרנסהומניזם של שדרוג האדם למעמד אל, ד”ר יגאל ורדי יצר פילוסופיה ניאו-הומניסטית המכונה ניאומודרניזם. במסגרת זו, המודרנה והפוסטמודרנה הופכים מניגודים לרבדים משלימים, כאשר הקבוע מוכרח להשתנות כדי לשמור על קביעותו, כפי שהדיווש המתמיד שומר על שיווי המשקל ברכיבת אופניים. גם נפש האדם היא הומוגנית והטרוגנית בו זמנית, כשהשפיות והאיזון שלנו הם פועל יוצא של היכולת שלנו לנוע על המנעד שבין פסיכופתיה לאידאליזם ערכי. באמצעות זאת נסביר גם מדוע הבודהא לא יכול להתנער מהאישיות שלו וגם מדוע מרב מיכאלי לא כשלה במוסר כפול כשהביאה ילד בהליך פונדקאות